יצירות של חמסית

אני פרפר לבן. עם כנפיים עדינות, מתנפנפות, שזזות קצת מצד לצד כשבא משב רוח. אני פרפר קטן. עדין כזה, שעלה שנופל עליו יכול לקרוע לו את הכנפיים שמשמיעות עיוושת קלילה, שנשמעת קצת כמו רוח. אני פרפר כלוא. כזה, שמנפנף בחוסר אונים בכנפיים הקצוצות שלו, שממשיך לנסות לעוף, למרות שהוא יודע שבמשבצת אין מקום. אני פרפר נוסטלגי. שזוכר את החופש של פעם. שמתגעגע לשמיים כחולים שמשתרעים עד האופק, לחולות בלתי נגמרים, לאוויר הפתוח, הטהור. אני פרפר שמתגעגע. מתגעגע לעוף חופשי, לבד, עם הרצון שלו, שכבול ביכולת שלו, אבל רק בה. אני פרפר עצוב. פרפר שקשה לו להיות סגור בתוך המשבצת המוכרת של הממונים עליו מכורח, משבצת בה הכנפיים השבריריות והיפהיפיות לא נכנסות בשלמות. אני פרפר מדוכא. הכנפיים שלו נשמטות ביאוש, נכנעות לקונבנציה, מוותרות על המיוחדות והיחודיות שלהן. אני פרפר שנהפך לשחור. המשבצת הורידה צבע.

ניכנסתי לתוך גבולות הישוב הקטן. שלווה מוחלטת הייתה באוויר. שלווה של יום שישי אחר הצהריים. הלכתי בצעדים מהירים, מקשיב לקול חבטת נעלי הספורט שלי על המדרכה. לפתע קלטתי עוד קול צעדים, מלבד שלי. הבטתי קדימה והבחנתי בבחורה הצועדת לקראתי. היא הייתה לבושה בחצאית ארוכה, שטאטאה את הריצפה. חולצתה הרחבה והארוכה התנפנפה קלות ברוח. קוקו ארוך עבר את כתפיה. היא בחנה אותי בתשומת לב, העבירה את עיניה מה'נייק' החדשות שלי, לעבר הג'ינס שלבשתי, ולבסוף בראשי הגלוי. שם ניתקע מבטה. היה נידמה לי שאני מזהה בפניה מבט של חוסר הבנה. היא מיקדה את מבטה בפני, ולפתע היה ניראה שזיהתה ניחשתי את המחשבות העוברות במוחה, הלחשושים אותם אני שומע תמיד כשאני חוזר לישוב כמו עדת זבובים שלא מרפה: "ראית את הבן של רחל? אפילו בישוב לא הולך עם כיפה!", "קצת בושה!", "איזו חוצפה!", "הוא מיתגאה בחרפה!", "הוא בסוף עוד ישפיע על הילדים", "מיסכנה רחל, כזאת בושה", "קצת כבוד!". וגם אלה שלא ריכלו, הביטו בי במבטים ספק מתביישים ספק מבזים, מבטים שאומרים הכל. הם לא מבינים. לא מבינים מה קשה ליהיות השונה באמונתו. לא מבינים שלא כולם מאמינים במה שהם מאמינים. מזלזלים במה שהוא לא הם. לא מבינים שאיני מזלזל בהם, להפך. אני מכבדם, מכבד את אמונתם. לא רוצה ללכת בגאון כאחד מהם- כשאיני אחד כזה. למה הם לא מבינים שמתוך כבוד אליהם איני נושא עלי כיפה? הסרתי מעלי את העול, נכון. אבל אני אומר זאת, לא מחביא זאת מאחורי גבי. רק ליפני שלוש שבועות, כשהייתי כאן בפעם האחרונה, ראיתי את ה"דוס" הישובי, הולך מחובק עם חברתו. ולא, הם לא היו נשואים. האם הוא דתי יותר מימני?

היא הייתה אישה רחבה, בעלת ארנק עור רחב עוד יותר. הילד הרזה הביט בה, לאחר מכן לטש עיניים בארנק. ארנק עם ידיות ארוכות, בעל אבזמי זהב, בצבע ארגמן בוהק. הוא עצר לרגע, בוחן את דרכי הגישה השונים. אחרי רגע של הרהור הוא פנה לצעוד מאחורי הגברת. הייתה זאת שעת לילה מאוחרת, הילד תהה לעצמו מה גברת כזאת עושה בחוץ בשעות כאלה. הסימטה הייתה ריקה, מטרים ספורים בלבד הפרידו בינו לבין האישה. הוא זינק, משך ברצועת הארנק, והתכוון לפרוץ בריצה מהירה. הוא סמך על גופו הגמיש ועל ניסיונו. הוא לא לקח בחשבון אבן, שהעיפה אותו לאחור מפילה אותו בחבטה כואבת על המדרכה המלוכלכת. הוא נאבק לקום, אבל רגליו לא נענו לו, כאב עז פילח את רגליו עם כל תזוזה שעשה. לבסוף הוא הצליח הגברת התקרבה אליו בצעדים איטיים, יודעת שלילד המלוכלך לפניה אין דרכי מילוט. היא הרימה אותו ביד אחת, תפסה בידה השנייה את ארנקה, והחלה ללכת. היא גררה את הילד הרזה מאחוריה. עכשיו נוסף לילד גם כאב ראש עז. הוא הישתדל להיתעלם מהכאב, רק דבר אחד עניין אותו כרגע. הוא פנה להביט לתוך עיניה של הגברת, הוא שאל בפחד, "גיברת, את מביאה אותי למישטרה?" "לא," ענתה הגברת, חושקת את שפתיה הצבועות בצבע אדום זורח. "אמ- אז לאן?" הילד שאל, מביט לצדדים בחוסר אונים. "אתה תראה," ענתה הגברת. הילד הביט בה בחרדה. הוא העביר את מבטו על ידה השמנה, האוחזת בפרק ידו הצר, הוא ידע: זה חסר סיכוי. הם עברו בצורה כזאת כמה סימטאות חשוכות. לבסוף הגברת שאלה אותו, "ילד מה שמך?" הילד הופתע מהשאלה המוזרה, "תום," הוא ענה בהשתוממות. הם עברו תחת פנס רחוב, הגברת לטשה עיניים בפניו המלוכלכות, "אני אקח אותך אלי הביתה," אמרה בקול, יותר לעצמה מאשר לתום. "ומה תעשי לי בבית?" שאל תום, עיניו הגדולות עדיין נעוצות בארנקה של הגברת. "אתה תראה," חזרה הגברת. "איך קוראים לך?" שאל תום, הוא הרגיש קצת טיפש כששאל את זה. "אן לאב טומסון" ענתה הגיברת בקול חסר הבעה, תום התפעל מהצליל המכובד של שמה, אבל הוא כבר למד שלפעמים עדיף לא להעיר על דברים כאלה. הגברת עצרה ליד בית פרטי גדול, תום הביט סביבו, "בטח המקום של העשירים" הוא חשב בהבנה ילדותית. הם נכנסו לבית, הוא היה שקט ודומם, הגברת עברה מחדר לחדר והדליקה את האורות. "ככה נעים יותר," היא מלמלה לעברו בחיוך עצוב, הוא הינהן בראשו. גם את זה הוא כבר הבין: כשלא מבינים מבוגרים עד הסוף עדיף לא לשאול שאלות. הגברת הושיבה אותו בסלון גדול מלא רהיטים כבדים. הגיברת ביקשה ממנו ללכת להתקלח. היא הובילה אותו לחדר אמבטיה גדול עם ברזים זהובים ושטיח לבן וצמרירי. היא סגרה את הדלת, הוא לא הבין למה, אבל גם לא שאל. הוא הסיר את בגדיו המלוכלכים, וניכנס לאמבטיה רחבה, הוא התיישב והניח לגופו המתוח להתרפות למגע המים החמים. הוא השתדל למנוע מהמים לצאת להרטיב את השטיח הנעים. אחרי כחצי שעה הוא קם ויצא מהאמבט. הוא ניגב את עצמו במגבת ענקית שנתנה לו הגברת. המגע של המגבת נעם לו. הוא התלבש חזרה בבגדיו, פתאום שם לב ללכלוך שדבק בהם. הוא יצא מחדר האמבטיה, ראה איך המסדרון מתמלא אדים. הוא הלך חזרה לסלון והתיישב על ספה רכה במיוחד. הוא הביט סביבו, התפעל מנברשות הזכוכית שהשתלשלו מהתקרה. פיתאום שם לב לנוכחות של הארנק הבוהק על השולחן לידו. הוא הושיט יד, כבר מוכן להרגיש את מגע העור בידו. הוא בחן את דלת הכניסה, ואיבחן במומחיות שהיא פתוחה. הוא כבר נגע בארנק, אבל החזיר את ידו ברגע האחרון למשענת הספה. הוא ראה את הגיברת חוזרת, בידיה שתי מגשים הגיברת הניחה על השולחן לידו את אחד המגשים והניחה את השני בשולחן לצידה. היא התיישבה. הוא בחן את המגש, מיזמן לא ראה כל כך הרבה אוכל בבת אחת. בעצם, אולי כן, אבל זה לא היה הוא שזכה לאכול אותו. הוא אכל ברעבתנות, הגיברת לא הסירה את עיניה ממנו. "תום," אמרה האישה, "מה גיברת?" ענה תום, "אתה יכול לקרוא לי אן," היא אמרה חושפת תור עורפי של שיניים צחורות. "כן אן," הוא ענה, מרגיש קצת מוזר, "תום," אמרה הגיברת באנחה, "מצטערת אם הכאבתי לך קודם," "אה- זה בסדר," ענה תום בהשתוממות. לפתע עלה בדעתו שאולי הגברת מצפה ממנו שיודה לה, אך הוא המשיך לשתוק, ידע שמבוגרים מעדיפים שילדים לא ידברו הרבה. "למה היית צריך את הארנק שלי קודם?" שאלה הגברת קורעת את הדממה, תום הפסיק לאכול רגע, הוא הביט בה, לא מבין מה קורה לה, איזה שאלות! הוא לא ענה, "טוב," אמרה הגברת אחרי רגע, "אני משערת שאת הסיבות תעדיף לשמור לעצמך," תום הינהן, וחזר לאכול. אחרי רגע הוא הרים את מבטו מהאוכל ושאל את אן, "למה את לא אוכלת?" הגברת שבה לחייך את אותו חיוך עצוב, "אני נהנית לראות אותך נהנה," תום חשב על זה לרגע. "עוד שטויות של מבוגרים" הוא החליט לאחר רגע של מחשבה, הוא הניד את ראשו לכיוון אן. הוא חשב על דבריה עוד כמה דקות, ואחר כך שאל אותה בתמימות, "אבל, אני לא אוכל בנימוס, ככה אבא אומר", אן נראתה כאילו היא הוערה מחלום. היא חייכה רגע ואז שאלה בעדינות, "ומי זה אבא?" גופו הצנום של תום רעד למחשבה, הוא חשב רגע ואז ענה, "אני לא יודע איפה הוא, אבל הוא מאוד אוהב ארנקים", הוא חשב שאולי המחשבה תעודד את אן, כי לה גם היה ארנק כזה, כמו שאבא אוהב שתום מביא לו. הוא גמר לאכול. הוא תלה עיניים שואלות באן. "אני משערת שעכשיו אתה רוצה ללכת?" היא אמרה, נידמה היה לתום שהקול שלה רועד ואלי אפילו יש לה דמעות בעיניים, אבל הוא ידע, מבוגרים לא בוכים. אן פתחה את הארנק היפה שלה והוציאה מתוכו שטר. היא ליוותה את תום לדלת, והגישה לו את השטר. וכשהדלת נסגרה אחריו, הוא הבין, גם מבוגרים בוכים.

תחנה מרכזית, אחרי פינוי. היא מלאה בדלק, חול, חצץ ועם רגל מנופחת. ליס"מ יש בעיטות כואבות. הוא פתח את המצח, ובילה בשעתיים האחרונות בשערי צדק. גם האגרופים שלהם לא עדינים במיוחד. נפגשו שם, מלאי התרגשות מדברים במהירות עם עיניים נוצצות. הוא הציע שילכו לשבת, היא הסכימה. הם נעו כמובן-מאיליו לכיוון המדרגות בין הקומה השנייה לשלישית. -"בוא נשב בפינה," -"דווקא בפינה?" תמה. -"אני אוהבת פינות. הפינה נותת לך יותר מקום מרחב. היא נותת לך יותר אפשרות. יש לך שתי קירות בחירה להישען עליהם." -"אבל בכל מקרה את נשענת על שניהם בבת אחת" -"אתה רואה? אז יש לך שלוש אפשרויות! להישען על הקיר ממאחורה, להישען על השני מהצד או להישען על שניהם יחד. הפינה תומכת בך ביותר כיוונים, מסתירה אותך בתומכים, מסתירה ממך אויבים, מחבקת אותך, סוגרת אותך." -"אז נשב בפינה." הוא אהב להביט בה. פנים שחומות, שפתיים ורודות ועיניים חומות, חכמות. גוף קטן, עם איברים ענוגים. -"קומפקטית", כלשונו. כשהתגעגע אליה, הוא חלם על העיניים שלה. זה לא הצבע שעשה אותם למיוחדות, גם לא צורתם השקדית והמעט בנאלית, זה היה המבט. מבט שהביע את כל מה שהיא הייתה. קשיחות ותעוזה מעורבות ברוך ובחוכמה. המוח שלה עבד אחרת מכל שאר בני האדם. היא תמיד חשבה יותר, מעבר. תשובה שהייתה מניחה את דעתו של אדם נורמאלי, הייתה גורמת למצח שלה להתכווץ מעל לגבה השמאלית ולשאול בדיוק את מה שניסית להסתיר. -"התגעגעתי לריח שלך", -"איזה ריח יש לי?", שאל בחיוך. -"ריח של תשובות." הוא הביט בה מבולבל. –"איך תשובות מריחות?" -"טעים.", הוא הביט בה, עיניה היו עצומות בעונג. -"לריח יש טעם?" -"לא מכיר את זה שאתה מריח המבורגר ופשוט יודע שהוא יהיה הכי טעים שיש?" -"נניח" -"אז ככה." העיניים, הם בדיוק מה שהפחידו אותו. הוא הריח סערה מתקרבת, אבל ריחה היה כה חלש וכה רפוי, והוא קיווה שהוא מריח לא נכון, שזה בכלל ריח של ים, של חופש, של תשובה— הוא הביט בה, סוקר את ה"קומפקטית שלו" מלמטה למעלה. -"מכנסיים?" -"מה רע?" -"מה טוב?" -"אם אין בזה רע זה מספיק, לא צריך שיהיה בזה טוב." -"אני יותר אוהב שאת עם חצאית, זה עושה אותך—" איבד את מילותיו. -"עושה אותי מה?" , מבט חד. -"עושה אותך יותר..ממוסדת." היא הביטה בו בתמיהה מהולה ברחמים מעושים. -"ממוסדת?" -"כן." -"ולמה לי לרצות להיות ממוסדת?" -" כי זה לא חיובי לא להיות נורמטיבי". -"אנחנו תמיד במאבק בלתי פוסק להיכנס לשורה של הנורמה. להתלבש כמו כולם, להתנהג כמו כולם, לדבר על אותם נושאים כמו כולם, לטחון את אותם שאלות יחד עם כולם ובסוף גם לאכול את אותם תשובות- כמו כולם. למה לי להיאבק להיות קונבנציונאלית? אז אני לא בנאדם קונבנציונאלי. אני בנאדם שונה. בנאדם מיוחד יותר. האנשים הנורמטיבים והרגילים ימשיכו תמיד להיות קטנים ובנאלים ובסופו של דבר ילדו ילדים קטנים ובנאלים שיולידו להם נכדים היא עצרה את שטף דיבורה והביטה בו. -"נורמטיבי לא שווה קטן". -"נורמטיבי שווה אותו דבר. האנשים האלה לא זזים, דורכים באותו מקום דורי דורות. הם לא נסוגים אחורה וגם לא מתקדמים, הם פשוט דורכים במקום." -"עדיף להישאר במקום מאשר ללכת אחורה" -"לפעמים הולכים אחורה כדי לקחת תנופה" -"לפעמים". באותו היום העיניים שלה היו קודרות. הם ברקו במין אש זרה, לא במקום. היא הייתה חדה ועוצמתית, כמעט קדושה. אז הוא כבר לא יכל להתעלם מהריח החזק של הסערה, כבר יכל לשמוע את הרעמים מרחוק--- "אני אוהבת את הרגע הזה כשאני קמה בבוקר, וכולי מסטולה עייפות ולא מפוקסת" "אני שונא את הרגע הזה, זה כזה חוסר אונים" "זה מה שאני אוהבת, זה מזכיר לי ששום דבר לא בשליטה שלי, סוג של תזכורת על הבוקר, של כמה שהבנאדם קטן וחסר יכולת, כמה שהוא תלוי באלוה-ים". היא הפסיקה לנגן. מאז שהוא זכר אותה היא באה ביחד עם מוסיקה. היא כל הזמן שרה, וניגנה כמעט על כל כלי בצורה מושלמת. היא תמיד הייתה חוזרת על זה שno music-no life. "מוסיקה זה כמו סם חיים, הצלילים מעניקים לי משהו יחיד ומיוחד שרק הוא- הצליל היחיד והמיוחד הספציפי הזה יכל לתת לי. מוזיקה משלימה לי חוסר בנשמה, ממלאת חסכים". לכן זה כ"כ הדאיג אותו כשבאה אליו יום אחד בהחלטה. -"אני לא מנגנת יותר". -"מה?" הוא הביט בה מבולבל. -"יש לי חוסר בנשמה, אני לא מסוגלת לנגן." -"להפך. תנגני מלא, שיתמלא החוסר." -"אני לא יכולה. הצליל שאני מפיקה הוא מזויף, הוא לא שלם. הוא לא אני. עד שאני לא אמצא את עצמי, אני לא אצליח לנגן נכון." -"אני אוהב כשאת מנגנת, אז העיניים שלך נהיות מרוכזות ושלוות כאלה." -"אבל אני לא שלווה. אני לא שלמה. ואני לא יכולה לנגן." -"עכשיו בצורה כזאת שאני אבין- למה?" -"אתה באמת לא מבין?" -"לא". כ"כ רצתה שהוא יבין. מזמן העיניים שלה לא הביעו את השלווה המרוכזת ההיא. המבט ההוא היה מעניק לו עצמו קצת שקט, קצת מנוחה. כאילו הכול רגוע, כאילו אין סיבה לדאוג. אבל עכשיו העיניים שלה הביעו אימה, בלבול, אולי חיפוש. כבר שבועות שלא צחקה. הצחוק שלה היה כמו קרני שמש בהירות שמאירות את כל סביבתן, אבל בחוסר נוכחותן השתלטו הברקים והרעמים- הוא כבר הרגיש את הסופה. ראה את הברקים, שמע את הרעמים, ליטף את הרוח בחוסר אונים— "יפה לך צמה." היא פזלה לעבר שערה. –"סתם, נשאר מהלילה". -"אני אוהב את זה, תשאירי" היא הוציאה את הגומייה הכתומה מהצמה והחלה לפרק את הצמה חוליה אחרי חוליה. -"אני לא אוהבת צמות" מלמלה באיטיות,"הם מסבכות דברים, קושרות קשרים מיותרים, איפה שלא צריך", הוא העיף בה מבט בוחן, ולפתע נפלט לו ללא שליטה -"המון זמן לא חייכת חיוך שנגע לך בעיניים" -"שנגע איפה?" -"בעיניים. פעם, כשהיית מחייכת, החיוך שלך היה משפיעה על העיניים שלך. עושה אותם עליזות, צוחקות, כמעט מאושרות. היום, החיוך נשאר בפה." היא חייכה חיוך קטן והססני, שלא התקרב אפילו לעיניים ולחשה -"לפעמים העיניים לא צוחקות אלא בוכות בפנים". ואז היא הסתובבה והלכה בצעדים מהירים. הסערה געשה לו באוזניים ומילאה את ליבו, דוקרת אותו, מצליפה בגשמיה ללא רחם. והוא עומד שם, באמצע הגשם, והוא אפילו לא מצליח להושיט לה מטריה, איזה כלי להתגוננות— יום אחד, היא באה אליו עם פנים מוטרדות. -"מה?" הוא שאל בכנות. היא הסתכלה עליו מבולבלת, לא ממוקדת. -"החיים כאלה לא מובנים מאליהם, הכול צירופים מיקריים. איך יצא שבדיוק ההורים שלך החליטו לבוא דווקא לקיבוץ הקטנטן הזה, ושגם ההורים שלי עברו פתאום מהעיר? מה היו החיים שלי אם הייתי ילדת עיר? מה היו החיים שלי אם ההורים שלך לא היו באים לארץ? ואם הם בכלל לא היו מתחתנים? ואם אחד מכל הארבעה של הסבים שלנו היה גר במקום שונה? אתה קולט כמה הר-גורל הוא כל צעד בחיינו? כמה ברת-השפעה כל החלטה שלי? כמה עקרוני כל צעד -"זו היא גדולתו של האדם", ניסה לגרום לה להגיע (לשם שינוי) למסקנה חיובית. -"לא. להפך, זו היא קטנותו. בדרך כלל האדם מחליט החלטה גורלית בקטנוניות, כשההשפעה העיקרית על החלטתו היא מקום עבודה, ביה"ס קרוב, ריגוש רגעי, ומראה חיצוני- כשבעצם הוא קובע גורלות ארוכים של חיים שלמים." הוא ידע שזה יבוא. -"אבל לפחות לאדם יש איזה-שהיא שליטה בחייו, בכל זאת, יש לו את הזכות להחליט, לקבל החלטה" -"ממש לא. בסופו של דבר- אתה תחליט את מה שהאלוה-ים ירצה שתחליט, גם אם התלבטת קודם שעות" -"וזה לא מביא לך תחושה של ביטחון?" -"לא. כי שום דבר פה לא יציב. הכול יכול להתמוטט בשנייה. אפילו העובדה ש1+1 הם 2." -"מה זה משנה? 1+1 יכולים כבר לא להיות 2, אבל העיקר שאת עשית, שאת פעלת, שאת השקעת." -"לי זה משנה. אם כל חיי האמנתי ש1+1 הם 2, איך אוכל להאמין אחרת?" -"מה עדיף? לחיות באשליה ש1+1 הם 2, גם אם הם באמת לא?" -"אולי." הוא הרגיש את הקרקע נשמטת מבין רגליו, וחיפש בקדחתנות איזה שהוא דבר לעמוד עליו, או לפחות להישען עליו, לשאוב ממנו חוזק-- -"אתה יודע מה גיליתי?" הוא הרים את ראשו. -"שאפשר להיות מאושר סתם מלשבת על סיגריה ואשכוליות ולשמוע גלגל"צ" הוא חייך. -"וודאי שאפשר". ..אז היו נקודות קטנות של חום בתוך הסערה הזאת, היו פינות של הפסקה. בהם היה מקום להתגונן בפני הרוח האימתנית והגשם הזועף. אבל הפינות הללו היו נדירות, מופיעות מידי פעם ושוב נעלמות, משאירות שרידים תלויים ברוח של תקווה.. הם ישבו על סיגריה בחצר, בבית שלה כשהוא ראה את המבט שלה מתבונן סביב בעצבנות. -"למה את לא רגועה?" הוא נגע בה בירך, מנסה להשקיט את עצביה המתוחים. -"אחותי." היא שאפה את העשן והוציאה אותו לאחר מכן בנשיפה איטית. -"מה איתה?" -"הריח של הסיגריות עושה לה רע." -"אבל היא גם ככה לא גרה בבית." -"היא חזרה אתמול." -"מה? למה? מה עם חבר שלה?" -"זרק אותה. אמר שהיא השתנתה," הוא נשף את העשן בטבעות מושקעות. היא תפסה אותו בזרועותיו. -"צורי, תבטיח שלא תעזוב אותי, גם אם אני אהיה שונה, אם אשתנה", היא הביטה בו במבט מתחנן. הוא הובך מעט מהפרץ רגשות הפתאומי, לא מתאים לרעות. –"למה שאני אעזוב אותך? אני לא אעשה שום דבר שיכאיב לך. את יודעת את זה." -"ואם..ואם פתאום אני אהיה מוזרה?", -"ומה את עכשיו?", היא חייכה, והחיוך אפילו דגדג את עיניה. הם שתקו כמה רגעים, כשצורי קם פתאום. –"חכי שנייה," מלמל לכיוון רעות ורץ לביתו. הוא הוציא את הרדיו על-בטריות שלהם ורץ לקנות מיץ אשכוליות גדול. הוא חזר לרעות, מציב את הרדיו על 91.8, ופותח את האשכוליות. הדליק לה סיגריה. היא הביטה אליו בחיוך עמוק, בעיניים צוחקות. -"אז אפשר להיות מאושרים גם מלשבת על סיגריה ואשכוליות ולשמוע גלגל"צ, לא?" והיא המשיכה לחייך, שותקת. צורי הביט בה, אוגר את החיוך השלם והנדיר הזה אל תוכו. שומר אותו לימים של סערה חזקה וכואבת שידע שיבואו. ידע שאז, כשהיא תבוא ותכה בכל כוחה, הוא יצטרך להילחם. להיות אי של חום ושפיות בתוך הים הגועש של החיים. היא הסתכלה לפניה, מחייכת בשלווה. השקט שלפני הסערה, ידע. רק שעכשיו, מוחו וליבו פעמו בידיעה שכשהסערה הזאת תבוא, הוא יהיה מוכן למולה, יאבק עם רעות בכל כוחותיהם המשותפים. כי בכל זאת 1+1 תמיד יהיו 2.