יצירות של תכלת דומה לים

4 יסודות באדם ארבעה יצירים באדם. ארבעה יצירי טבע. ארבעה יסודות. והיסודות- מתנת אלוקה ממעל. אני מרגישה אותם נכנסים אל תוך גופי, חודרים אל נשמתי, אל חיי. נכנסים לנימי דמי. כל תו ותו בנשמתי מרגיש אותם. פסיעה ועוד פסיעה. כף רגלי היחפה נוגעת קלות באדמה. כ"כ ברור שזהו סוג של חיבור. סוג של סגירת מעגל. חיבור ממצה. תכליתי. אדמה. ממנה נוצרתי. ויצר את האדם עפר מן האדמה. כשאדם מחכך כפות ידיו זו בזו, נוצרים פירורים קטנים כאלו. אומרים שזהו יסוד האדמה שבאדם, בהתגלמותו בצורתו הפיזית. אני מתכופפת לעבר האדמה. בכפות ידי אני מזיזה רגב, ומגלה ניצן קטן. ירוק, רענן. ניצן רך וענוג. מטה את אוזני כלפי האדמה. נדמה כאילו זעקותיהם של קורח ואנשיו עדיין זועקים משם. התרוממתי מעם האדמה, ונעמדתי חרש. רוח קלה ומעימה מלטפת את פני, מנשבת על עורפי. עצמתי את עיני, ולקחתי נשימה עמוקה. מרגיעה. שואפת אל קרבי את כל ניחוחות הבריאה, מדמה להריח את ריחו של גן עדן. קל בראשיתי מהדהד בראשי וייפח באפיו נשמת חיים. אונקלוס מתרגם בו במקום- רוח ממללא. כלומר, ה' נתן בנו, בבני האדם, את כוח הדיבור והחשיבה. הכוח הזה נוצר מ-ה', והוא נמצא בנו. כל הרוחות שמנשבות בעולם, יש בהן מאותה רוח ראשונית, שנשבה על פניו ועורפו של אגם הראשון בגן עדן. לוקחת עוד נשימה עמוקה. פעם שמעתי רעיון שמצא חן בעיני. בשעה ששבת המלכה נכנסת, מנשבת רוח חדשה בעולם. אותה רוח היא המרקידה הינומה של כלה בחופתה. מאותה פעם, אני מגשיה בה באותה הרוח. פקחתי את עיני,והמשכתי להתקדם. להתקדם לעבר האור שזהר באופק. לנגד עיני נגלה מחזה מרהיב. אש. אש מיוחדת כזו, על שלל צבעיה המגוונים. איזה צבע בולט ביותר בה? פעם זה נקראה כתום, ופעם כחול, ופעמים כל צבעי הקשת גם יחד. פעמים זה נראה כאילו זה סתם צבע משעמם, ופעמים אתה יכול למצוא שם את כל נבכי נפשך. האש לפעמים היא השתקפות הנפש. וכמו נכנסת בי האש, אני מתחילה להניע את אברי, את גופי, לקצב של ריקוד. נפשי סוערת. השתקפותה באש כמו מאשרת זאת. צעדי הקלילים מרחפים על פני האדמה. אני עוצרת לרגע, מותשת. בזוית עיני אני קולטת נצנוצים בוהקים. רביבי מים. והמים- כצבע האש. אני מתקרבת אט אט לעבר הנחל,. הוא זורם לו ברוגע, רוגע אינסופי. אך מתחת לרוגע, מסתתר שצף קצף. בהשתקפות השמים, הנחל מקבל צבע קסום של ששת ימי בראשית. צבע ראשיתי כזה, לא מוגדר. הנחל נראה שימי כ"כ, זך וטהור. הרטבתי את פני בכפות ידי, ורוח חדשה נשבה בי. ניסיתי לאחוז במים, אך ללא הועיל. המים סרבו להישאר בידי. נשכבתי על כר הדשא שהיה על גדות הנחל, השענתי את סנטרי על כפות ידי, והתבוננתי בזרימה. שני דברים אי אפשר לו לאדם שיישארו בתוך ידו. האוויר, והמים. למים יש מן תכונה מוזרה כזו, לברוח בשניה שאתה תופס אותם בידך. לעומת זאת, לתוך כלי הם מוכנים להיכנס. בקרבת מקום ראיתי סלע,שמטפטפות עליו טיפות. טיפות זכות וטהורות. הטיפות יכולות לטפטף על גבי הסלע שעות על גבי שעות, ימים וחודשים ושנים, עד שבסופו של גבר, יצרו באבן חור. והחור- יהיה מעוצב. מעוצב בסגנון טבעי. עיצוב פשוט ויפיפה. התהפכתי על גבי, ופני כלפי השמים. מחשבותיי כמו זרמו מאליהן. ארבעה יסודות באדם. ארבעה יסודות בטבע. גשמיות ורוחניות מתחברים יחדיו. בכל אדם בולט יסוד אחד. יסוד אחד, שביחד עם שלל תכונותיו, יוצר אם מיוחד, חדש לגמרי. אדם שלא היה כמוהו, ולא יהיה עוד לעולם. בכל אדם נמצאים ארבעת היסודות. בכל אדם. ואני? מה אני? אני? אני. אני – אני. אני? עפר ואפר בחיי, קל וחומר במיתתי. אני? אני... ---------------- תודה לאבא היקר, שבלי השיעור שלו לא הייתי יודעת כלום, ועולש- תמשיכי לפרוח ולהצמיח. תודה! ---------------- התלבטתי בין קטע לדבר תורה, בסוף החלטתי קטע..

בוקר קסום לאט לאט מעיין פקחה את עיניה. שעונה הביולוגי פועל מצוין. עוד מעט עלות השחר. נוטלת ידיים, מברכת ברכות השחר, שמה עליה משהו קליל, ויוצאת. ריח השדה המשכר נכנס לאפה. בדמדומי הבוקר הראשונים, היא מבחינה באבן. אבן שמושכת את עיניה. היא מתכופפת לעברה. ידה מלטפת את האבן. מקרבת אותה אליה. אבן מיוחדת. מלוטשת כאילו ביד אומן. אלא, שהיא מבחינה לפתע בזרימה חלשה של מים. מי מעין זכים וטהורים. המים ליטשו את האבן בצורה כ"כ עדינה ויפה! חודרת אליה ההכרה. אך בצד אחד האבן שבורה. מעניין איפה חציה השני. מעין ממשיכה לפסוע, אוחזת את האבן בידה. איילת-השחר מתחילה להגיח מבעד לעננים. משב רוח קליל חולף על פניה. בראשה מתנגנת מנגינה שקטה, שמבטאת את הרגשתה הבוקר. המנגינה מתרגמת מיד לשריקה. פסיעותיה הקלילות של מעין כמו מרחפות מעל פני האדמה. שריקתה נישאת ברוח הקלילה. היא נעצרת, כך סתם, באמצע השדה המלטף. הניחה את האבן, שריקתה עודנה מתנגנת ברוח, ופתחה בתפילת בוקר חרישית. קולות הבחורים דומו אך לפני שעות מספר, ונריה ערני לגמרי. החליט לקום ממיטתו, וללכת להשקיף מבעד החלון על הזריחה. עבורו, זוהי השעה היפה ביותר ביום. אשריו שהוא מצליח לקום כל בוקר לוותיקין בישיבה. נריה נוטל את ידיו, ומברך בירכות השחר. הוא הולך לכוון החלון. החלון הגדול הזה, בסוף המסדרון, שבעדו אפשר לראות את הנוף מצוין. דקה של הסתכלות, והוא מחליט- אני יוצא. חוזר לחדרו, שם משהו קליל עליו, ויוצא. בהגיעו אל השדה,העשבים נראים לו כאילו מתכופפים מעט בפניו, הוא שומע שריקה חלשה. את מבט עינו צדה אבן. הוא מתכופף אליה, מרימהּ. אבן כזו יפה, מזמן לא ראיתי. הצבעים שלה- כחול ולבן, משתלבים כ"כ יפה, כאילו אומן יצר אותה. לפתע, מתחת לרגליו, הוא מבחין בנחל הזורם לו. כנראה הנחל גרם לאבן להיראות כ"כ חלקה, מכה בו ההכרה. לפתע, אצבעותיו מרגישות מקום קשה, מחוספס. לא חלק. האבן שבורה! חשב באכזבה. מעניין איפה חציה השני. נריה ממשיך ללכת, רגליו יציבות במקום. בקרע הוא ממשיך לשמוע את שריקת הנגינה. לחן יפה! פסק. מביט אל השמים. איילת-השחר מתחילה לעלות. איזה צבעים יפים של זריחה! מפשפש בכיסיו. או! הינה הוא מכון את המצלמה אל עבר האופק, מתפלל שתצא תמונה טובה, ולוחץ. השריקה ברקע נעשית קרובה יותר. טוב, אתמקם לי כאן, הרהר נריה. הניח את האבן לידו, ופתח בתפילת בוקר חרישית. בסיימה את התפילה, החליטה מעיין להישאר עוד קצת. רק עוד קצת ברגע הקסום הזה. השריקה שלה נעשתה יותר מקפצת. "... ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" אח! איזו תפילה זו הייתה! וברקע שוב שריקה נשמעת. מעניין. הפעם היא יותר עליזה. נריה מהרהר- לגשת או לא לגשת. מעניין להכיר את האדם שמאחורי המנגינה. הוא מתחיל ללכת, אוסף בדרך את האבן שלו. בהתקרבו, הוא רואה דמות. לפני שהוא ראה את פניה, צדה עינו את האבן. איך האבן שלי הגיעה לכאן? התכופף והרים אותה, ו-הופס! היא מתאימה לחצי השני שבידי. הוא מתקרב לדמות, ונוכח שזו בת. בין רגע הוא נשבה בקסמיה. מעין מסיבה את ראשה, רק עכשיו הבחינה בו. מבטים מצטלבים. הבנה. ונצנוץ קטן של אהבה.

דמעה של תפילת ספירת העומר השמש נוטה לשקוע אל מעבר לים. ברררר... מתחיל להיות קר. רחש קל חולף. רחש מתוק. ערב לאוזן. אני מגביהה את ראשי, ולעיני נגלה מראה מרהיב. השדה נראה כמו ים. ים עם גלים קטנים כאלו, רגוע ושליו. אל מול צבעי השקיעה, צבעו נדמה ככחול-טורקיז. הרחש פסק לרגע, ובמקומו אני שומעת רחש אחר. מקפיץ, קולני. אך מצד שני, אפשר לזהות בו רוך ועדינות, וגם- הססנות משהו. פסיעת אדם. לעיני נגלית נערה. רגליה יחפות, קלות כאיילות, קומתה טמירה, צמה מתנדנדת מאחור על עורפה, חצאיתה מתבדרת ברוח. כל כולה אומרת רוך ועדינות. אני מנסה להצטמק בכל כוחי, לאפשר לה מעבר. ואכן, היא פוסעת סנטימטרים ספורים ממני. נעצרת לרגע, נושמת את האוויר הנקי של השדות, וממשיכה לפסוע. אחרי כמה פסיעות היא נעצרת ועומדת. רגליה נשארות נטועות במקומן. אל מול האופק המשחיר, אני מאמצת את עיני ורואה דמות את צללית דמותה מתנדנדת קדימה ואחורה. אין זאת כי אם מתפללת היא לאלוקיה. אל מול אורו של הירח, אני רואה דמעה מבהיקה זולגת מעיניה העצומות אל לחיה. דמעיה מתוקה. דמעה של תפילה. משב רוח עובר, והרחש הנשמע מהשדה עתה, נשמע מעט מאיים. ופתאום, אחרי שנים שלא שמעתי זאת, אני שומעת את הנערה אומרת-לוחשת: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם. אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר". אמן! אני לוחשת בלא קול. וכמו מעולם אחר, אני שומעת מרחוק בנעימה המתרפקת על בית אבא "כי תבואו אל הארץ... וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה'..." (ויקרא, כ"ג, י'-י"א) "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה..." (שם, שם, ט"ו). והקול הולך ומתחזק, הולך ומתקרב אלי. והקול- קולה של הנערה. והיא מתפללת, הפעם מעט בקול, המצטלצל כפעמונים ונישא ברוח. וקצרתם את קצירה.... ואני שומעת אותה לוחשת, אותן מילים שאני לוחשת. "אבא'לה שלי שבשמים, יושב ומאזין לאמתו הקטנה. חדש ימינו כקדם! אני, שיבולת בת שיבולת, קטנה, מסכנה ועלובה, כמה כואב לי לראות שאין לנו בית-מקדש. כמה כואב לי לראות שאף אחד לא בא לקצור אותי, שאין אף כהן כדי להניף אותי לפניו." במחשבתי מהדהדות מילות הפסוק "...והניף את העומר לפני ה'..." "אלוקי! במה חטאתי, שלא זכיתי להיות קרבן?" מילותיי מתמזגות עם מילות הנערה הניצבת למולי. אבא'לה! שנינו לוחשות. חדש ימינו כקדם! הנערה מתיקה את רגליה מן הקרקע, מתוך ים השיבולים, ופוסעת חרש לאחוריה. מחשבותיי נודדות עימה. דמותה מתרחקת. היא יוצאת מהשדה. עוד רגע ודמותה נבלעת בחשיכה. ועוד נישא באוויר הרוח מילותיה ותפילתה – אבא'לה שלי! חדש ימינו כקדם... כקדם...ויוצאת בת קול מהשמים, ותשובתו של אבא בפיה, עונה לשנינו. עוד לא הגיע הזמן, ביתי. בקרוב. בקרוב מאוד...! שמורות עיני נעצמו. בקרוב! בקרוב... בקרו

בקשה קטנה בתפילה גדולה עומדת לפניך בשדה הפתוח על פני מנשבת רוח. טע בי את הכוח לעבדך באמת ובתמים, מאהבה ומיראה.

ישבתי עם עצמי, וחשבתי לי על החג. מהו בעצם החג? איך מרגישים אותו? --------------- הרהורים לקראת חג הפסח אני לא כ"כ מבינה את כל הקטע הזה של "עבד ה'- הוא לבדו חופשי"- הרי אני משועבדת כל החיים ל-ה'! נכון שזו הדרך הטובה ללכת בה, אבל עדיין, אני משועבדת ל-ה', ואני אמה שלו.כך כתוב בתהילים: "אני עבדך בן אמתך"- נאמר מפי דוד המלך! המלך, החשיב עצמו כעבד, וביטל רצונו בפני בורא עולם! ובכלל, איך אני יכולה להרגיש בפסח כאילו יצאתי ממצרים, הרי גופי לא היה שם בפעל, ואני לא זוכרת את זה. אז אולי בשביל זה יש לנו נשמה. אולי הנשמה שלי 'זוכרת' את זה,אבל היא תגרום לי להרגיש את זה שוב? נראה לי שזו התשובה. יכול להיות שאני צריכה לאפשר לנשמה שלי להראות לי את הכיוון, ולהיכנס, כאילו, לראש של יוצאי מצרים. לחוש את התחושות. אני חושבת שאני מסוגלת לעשות את זה. אבל אני צריכה זמן לשבת עם עצמי, לחשוב מה העָם עבר שם, להקשיב לקולות הנשמה שלי. אוי יוי יוי... לפעמים אנחנו מתעלמים מקולות הנשמה והמצפון, ועושים מה בראש שלנו. צריך לדעת, ואפילו ללמוד, כן זו אומנות כמעט, להקשיב לקולות הנשמה, לקולות של עצמנו. לא לטבוע בים הדעות שמסביבנו, לא להיסחף עם הזרם. רק דגים חיים שוחים נגד הזרם. לפעמים צריך להיות כמו משה רבנו, אומנם בהנחיית ה', אבל הוא קם נגד הזרם! נגד הזרימה של החיים במצרים, קם ועשה מעשה! ומרים, אחות משה. "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים"- יש לי צמרמורת. איזו זכות זו להיות אישה! "ובזכותן עתידין להיגאל"- בע"ה בקרוב ממש. מרים ויתרה על 'להיות בבית', והלכה להשקיף על אח שלה ביאור, כדי שלא יקרה לו ח"ו כלום. היא זו שאמרה לאבא שלה לחזור לאִמה, כדע שיולדו תינוקות לעמ"י. היא זו ששיפרה את התינקות שנולדו, לאחר היולדם. וכל המסירות נפש הזו של נשים- ללדת ילדים, לגדלם בתוך מצרים! וגם היום- ללדת ילדים, לגדלם ולחנכם, להחזיק בית, לעבוד. הכל ביחד! מסירות נפש! ובתוך כל זה עוד להכניס את עבודת ה'- להיות עבדי ה'. כן! זוהי החירות האמיתי. לתת את עצמנו, את כל כולנו ל-ה'. לקיים מצוותיו. גם את הקשות. להקפיד על קלה כבחמורה. כי רק ע"פ החוקים שרבש"ע נתן לנו, יתאפשרו החיים בעולם הזה. ה' ברא אותנו, וביודעו את חסרונותינו ויתרונותינו, נתן לנו חוקים ומצוות לחיות על-פיהן. וכשאדם חי ע"פ מצוות אלו, ומקיים אותן בכל נפשו, ומוסר עליהן את הנפש- הוא לא ירגיש שהן מעיקות עליו בכלל. להיפך! הן גורמות לו התרוממות הרוח! הלוואי ונזכה להמשיך את השושלת שאימהות האומה התוו לנו!

כתבתי את זה ברכבת, ואח"כ עשיתי שיפצורים. מחכה לגובות!! מבט מחלון הרכבת תיקי העמוס על גבי. אני מחכה שאחרון הנוסעים ירד, ומתחילה לעלות. בליל של קולות וריחות עוטף אותי. זה מדבר עם זו, זו צועקת על משהו עלום בפלאפון שלה, זו מבקשת סליחה, זה מדבר על ה"רגילה" הבאה. תוך כדי, מגיע לאפי ריח הסיגריות. מי שסיים הרגע לעשן- עדיין יש לו ריח של סיגריות. מתקדמים עוד קצת. לנסות לתפוס מקום. ריח נעים מקדם את אפי. ריח של בושם. מבטי תר אחרי מקום פנוי. אני לא מוצאת. בלית ברירה אני נעמדת. ו.. הופס! הרכבת נעצרה בתחנה. חייל תשוש יורד, ואני תופסת בזריזות את מקומו.. 3 מושבים של גברים, ואני- בת יחידה. חיילת צעירה רואה שאני נבוכה. "רוצה להחליף איתי?" היא שואלת. "כן!" אני עונה לה במבט אילם. ממקומי, אני יכולה להשקיף על כל הקרון. חייל שעוד מעט משתחרר, כך אני מבינה משיחת טלפון, יושב ממש מולי. בעיניו נסוכה הבעת עצב קלה. ואולי עייפות? שני ספסלים ממני יושבת נערה ערביה. מבטיה נתקלים בי, והיא זזה בחוסר נוחות. מחכה שהנסיעה תיגמר כבר. חברה שלי שלידי יורדת, ולידי מתיישב גבר כבן 45. ראשו שקוע בעיתון, והוא נראה טרוד בעסקיו. אישה אחת פרסיה, אומרת לחברתה שהכלות המרוקאיות שלה עושות לה צרות. "למה הן לא יכלו להיות מוצלחות כמו הבנים שלי?" היא שואלת את חברתה. במעבר, ליד הדלת, אני שומעת אישה שצועקת לפלאפון שבידה. אוזני כרויה לרגע כדי להקשיב. מישהי רוצה ל--- התאבד?! בגלל זה היא כ"כ היסטרית... אוי, רבש"ע! כמה צרות יש לאנשים בעולם. אחת אחרת עולה בטעות על הרכבת לנהריה, והיא בעצם צריכה לכפר-סבא. עכשיו היא תפסה מה קרה לה. טאטע! היא אומרת. אני צריכה להגיע לילדים במעון! נערה כבת גילי באה ומתיישבת לידי. אנחנו מגלגלות שיחה. בסוף הנסיעה אנחנו כבר חברות. הזוג ממולנו שואל אותי שאלות: למה צריך לשמור נגיעה? למה תורת האבולוציה אינה נכונות? מתפתח ויכוח. 1/2 קרון מאזין. אני מנסה להתנתק מכל ההמולה. מסיבה את ראשי מעט, ורואה אותו. הים. כה שליו ורגוע! גלגל השמש עומד עדיין בשמש, מטיל את אורו הזהוב על המים. מחלונות הרכבת הגדולים, אפשר לחוש כאילו זה מראֶה אינסופי! להביט ולהביט ולא לשבוע מלהביט. הרכבת ממשיכה בנסיעתה. ופתאום נדמה כאילו אנחנו במרחק נגיעה מהים.הסלעים, האבנים, החול המאפיין את איזור החוף הצפוני. הכל כ"כ קרוב! אפשר לחוש כאילו הינך עומד על סיפון אוניה בלב הים. אפשר אפילו להריח את ריח המלוח של הים! אלוקים! תעשה שהרגע הזה לא ייגמר לעולם! ---------------- אגב, כל המקרים המספורים פה, הם מקרים אמיתיים, וקרו לי בנסיעותי הארוכות ברכבת.

החמצות-הספקים מוקדש לבדולח. היא השתרכה, עם תיקה הענק על גבה, לעבר התחנה המרכזית בירושלים. אני לא אספיק! חשבה לעצמה נואשות. את הבידוק בכניסה היא נסיתה לעבור הכי מהר שאפשר. למה היום חייבים להיות תורים כ"כ גדולים? חסרת אויר הגיעה לקומת הרציפים מהם יוצאים האוטובוסים. הספיקה לצאת מהדלת, וראתה את האוטובוס נוסע ברוורס. ידעתי! אמרה לעצמה. נופפה נואשות לנהג בהבעת פנים מתחננת, שיפתח לה את הדלת. אך הנהג, כמו התעלם מקיומה, המשיך בנסיעתו. צפיות מגשימות את עצמן, גברת! שמעת את זה פעם? הרהרה לעצמה. טוב, מילא, שיהיה. לאורייתא כבר לא תספיק להגיע. התיישבה וחיכתה לאוטובוס הבא. ****** היא הגיעה לדירת שירות באפיסת כוחות. הרתיחה קומקום למים חמים. שמה חצי כפית קפה וכפית סוכר. מילאה 3/4 כוס מים רותחים. הוציאה חלב מהמקרר ומזגה על הקפה. ברכה "שהכול", ולגמה. עוד לא סיימה לבלוע, וטעם מגעיל התפשט בפיה. פוי! החלב חמוץ! עוד החמצה נוספת לרשימה. ***** הלכה להכין לעצמה ארוחה. מהבוקר לא אכלה כלום. בדרך הציצה בצג של הפלאפון שלה. שיחה שלא נענתה והודעה קולית. בדקה את המספר. מספר לא מוכר. מעניין מי חיפש אותי. חייגה לתא הקולי, ושמעה הודעה בזו הלשון: תגידי, מה קורה איתך? כבר לא יכולה לענות לטלפונים? הבחור שאיתו נפגשת לפני שבוע, מסר שכנראה שלא, אבל לא סגור. אני מבקש שתחזרי אלי. תודה ויום טוב." תחושת החמצה מילאה את כל כולה. כ"כ רציתי! כ"כ קיוויתי! טוב, מילא. התרגלתי. יום של החמצות. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~ פקחה את עיניה למחרת בבורק. הרגשה רעננה מילאה אותה. קמה בזריזות, התארגנה, התפללה, ותוך דקות ספורות הייתה מחוץ לדירה, מחכה לאוטובוס שיבוא לאוספה אל תקום עבודתה. חמש דקות תמימות המתינה לו, והינה הוא מגיח מעבר לפינה. עלתה במתינות, העבירה כרטיס, והתיישבה. ****** נכנסה למטבח במקום עבודתה. לא הספיקה לשתות קפה הבוקר, כי האריכה בתפילה. הרתיחה מים. חצי כפית קפה וכפית סוכר, שמה 3/4 כוס מים חמים, ועל זה מזגה את החלב. אח!! איזה טעם גן עדן! ****** חזרה לעבודה. בדרך הגניבה מבט חטוף לפלאפון. שיחה שלא נענתה והודעה קולית. המספר לא מוכר. מעניין מי זה, הרהרה לעצמה. חייגה לתא הקולי. קולו של ההוא מאתמול בקע: הריני להודיעך שהבחור התחרט והסכים להמשיך..." את ההמשך כבר לא שמעה. אושר מילא את כל חלקי גופה. איזה יום מושלם! קראה! מצחיק איך ששני ימים יכולים להיות הפכים. ואולי, חשבה לעצמה, אולי זה תלוי בזוית ההסתכלות שלי?

שקיעה מהיישוב שלי.אני יודעת שהאיכות לא משו...

מתוך המכתב: נ.ב. בהתחלה בס"ה ישבתי עם עצמי וחשבתי לי. אח"כ העליתי את התחושות שלי על נייר, וזה הפך למעין מכתב אליכם. מכתב שלעולם לא תראו. את המכתב הזה, אני אקח איתי לקבר. ואם אתם לא יכולים לקרא אותו, אז לפחות שהעולם יקרא. יקרא- וידע. ------------------------------------ מכתב אחד למשפחה אחת- שלעולם לא נקרא אני יושב וחושב עם עצמי. יושב וחושב על היום שמדינת ישראל קבעה כדי לזכור אתכם. יושב- וחושב. הדמעות עומדות בגרון. אבל- זה כבר יובל שנים שאיני מצליח לבכות. יושב-וחושב. על מה חושב? האם לקבל את הכסף או לא. התלבטות עצומה. הכסף יכול לעזור לי לגמור את החודש. אבל---מה?! כסף תמורת אחותי?! תמורת אמא?! תמורת אבא?! ופתאום, צצה בעיני רוחי תמונתו של כל אחד מהם. תבינו, בזמן המלחמה וההשמדה ההמונית, אני לא הייתי שם. הייתי בארץ. הורי רצו שאעלה ארצה ואלמד בישיבה בירושלים. כשנה לפני המלחמה עליתי לארץ. אני זוכר בבהירות אותו יום. אבא העיר אותי בבוקר מוקדם. ופתאום--- אמא. דמותה צפה בבהירות מול עיני. פניה הענוגות והרכות, עת נפרדתי ממנה בנמל, ועליתי על האוניה לארץ ישראל. לפני הנסיעה, אמרה לי אמא--- אברימי, אתה יודע כמה אני אוהבת אותך וכמה עצוב לי להיפרד ממך. אבל מה לא עושים בשביל לימוד תורה. אומרים שמלחמה באופק. אולי הנסיעה הזו תציל אותך. ואולי, אולי- נתנה לי אמא לקוות- נבוא גם אנחנו. אבל אם זה יקרה, זה יהיה עוד הרבה זמן. קודם תתמקם בארץ, תלמד, תעבוד, ואז אולי נבוא גם אנו. דמעה עמדה בעיניה. התאפקתי בכל כוחי לבל אפרוץ גם אני בבכי. אחרי שאבא העיר אותי, הלכנו יחד לתפילה. מאוד מוקדם בבוקר היה. השמש התחילה לשלוח את קרני אורה הראשונות כשיצאנו מהבית. ציוץ ציפורים משכימות נישא ברוח. לאחר התפילה, בדרך הביתה, אבא אמר את דברו--- כל הדרך הרגשתי שמשהו רובץ עליו, מן ענן כזה על ליבו---אברימ'לה שלי! אני אוהב ותך! בגלל זה אני רוצה שתיסע לארץ ישראל, תגיע בשלום ותלמד שם תורה! תגדל להיות תלמיד חכם! --- אם להודות על האמרת, אני קצת פחדתי- שמא האווירה בארץ הקודש אינה ראויה. ככה השמועות אומרות.--- האוכל לסמוך עליך בן? לא תאכזבני? - ודאי! השבתי. – אבא, אתה יכול לסמוך עלי בעניים עצומות! אני הרי כבר גדול! בן 15! בגיל שלי אתה התחתנת! אני יכול ללמוד, לעבוד, ולשמור על עצמי בארץ הקודש! לפתע, מצאתי את עצמי חבוק בזרועות אבי, ודמעות חמות זולגות מעיניו.- אתגעגע אליך, בן! אני אוהב אותך! שמור על עצמך! ------ אבא. הסגור, המופנם. לעולם לא תיארתי לעצמי שכך יגיד לי ביום מין הימים. אבא. החסון, החזק. איך בין יום אחד הם ימ"ש הפכו אותך לשבר כלי?! ------ הגענו הביתה. ההכנות לנסיעה היו בעיצומן. אמא שמה לי בתיק את החנוכייה המשפחתית. החנוכייה מכסף, שקיבלו מסבא וסבתא ליום חתונתם. הווה ועבר מתמזגים ביחד. הינה החנוכייה עומדת ניצבת, גאה וזקופה, על המדף למולי. אתם רואים, גרמנים ארורים?! לא הצלחתם במשימתכם! הינה אני, אברימי, חי וקיים, ניצב פה, בארץ הקודש- ארץ ישראל, והדבר היקר ביותר להורי נמצא איתי. לא הצלחתם!!! חנה'לה, אחותי הקטנה, נשה אלי. אברימי- היא אמרה. לפתע יש לי צמרמורת עת אני נזכר בך. חנה'לה! כמה אני מתגעגע אליך!! תלתלייך הזהובים- שלא נגזרו מיום היוולדך! גומות החן המתוקות בלחייך! הדבקת נשיקה רטובה על לחיי, ונתת לי ציור- כצידה לדרך.תלה אותו בחדרך בארץ ישראל, כך ביקשת. ככה לא תשכח אותי, אם תראה אותו כל יום. אוי, חנה'לה!! כמה אני מתגעגע אלייך!! כמה להחזיק אותך!רוצה עוד פעם להרגיש את נשיקתך הרטובה על לחיי. ידי נשלחת אינסטינקטיבית ללחיי הימנית, מרגישה עדיין את הנשיקה הרטובה, כמו נצרבה בה. כ"כ הרבה שנים חלפו מאז. אך אני מרגיש שהיא עדיין שם. הגיעה שעת אחר-הצהריים. הכול עבר מהר מאוד. בבת אחת התחרטתי- בשביל מה לי הנסיעה הזו? משפחתי היקרה! כמה אתגעגע אליכם! בליבי קינן חשש עלום, שלעולם לא אראם יותר. מסתבר---צדקתי. אני על סיפון האוניה. ידיהם מנופנפות ל לשלום. אמא בוכה, חנה'לה גם, ואבא מחבק את שתיהן. השמש נוטה לשקוע מעב לאופק, השמים מאדימים. ודמויות שלושתם חבוקים מנופפים לי לשלום מול עיני וככה אני מפליג לארץ ישראל.זו התמונה שנשארה חקוקה בליבי- לעולם. ועכשיו- איך אוכל לקחת כסף תמורתם? תמורת חיים שלמים, עולם ומלואו?! הגעתי לכלל החלטה. לא. לא אקח. אם אקח, ארגיש כאילו רצחתי אתכם שוב, פגעתי בזכרכם, הדבר היחיד שנותר לי מכם. אם אקח, ירגישו הם, הארורים, כאילו שילמו לי איזה חוב שהם חייבים לי. אבל את החוב האמיתי לעולם לא יצליחו להחזיר לי. לעולם לא יוכלו להשיב לי את הקן המשפחתי החם, את אמא הצוחקת, אבא הצדיק, וחנה'לה הקטנה, שלא פגעה אפילו בזבוב. לעולם לא אמחל להם. לעולם לא כל עוד אני חי. עלי לזכור את שעשו לי,לא לשכוח! עכשיו אני מרגיש שאני יכול לבכות עליכם. סוף-סוף סכר דמעותיי נפרץ. אבא, אמא, חנה'לה! יהי זכרכם ברוך. אוהב אתכם, ומתגעגע כ"כ, אברימי. נ.ב. בהתחלה בס"ה ישבתי עם עצמי וחשבתי לי. אח"כ העליתי את התחושות שלי על נייר, וזה הפך למעין מכתב אליכם. מכתב שלעולם לא תראו. את המכתב הזה, אני אקח איתי לקבר. ואם אתם לא יכולים לקרא אותו, אז לפחות שהעולם יקרא. יקרא- וידע.

הקדמה קצרה לקראת יום השואה הייתה לשנו שיחה באולפנא "דור שני מספר דור ראשון"- 2 נשים שהוריהן עברו את השואה, והן מספרות את עדיות אביהן. ישבתי וחשבתי עם עצמי. ראשי התפוצץ מחשבות, תהיות, שאלות ותשובות. והינה התוצאה. ------------------------------------- זעקת שאלה אילמת שקט. דממה. דומיה. וזועה. עוצרת מבטי בעיני ואוצרת את עברי בעצמותי. הכל שקט סביב, לפתע-- הדם!! זועק הוא מן האדמה! קל דמי אחיך זועק אלי מן האדמה! במה זכיתי לחיות על פני יקירי המתים? אמא, אבא ומוישלה אייכם?! את אחי אנוכי מבקשת! היכן אוכל למצוא מרגוע לנפשי המתבוססת בדמי? וכמו צף ועולה, מכה בזכרוני רכבת ארוכה, בלי סוף, קרון בהמות, ואבא צועק: ואראך מתבוססת בדמי ואומר לך בדמייך חיי בדמייך חיי! במותם ציוו לי את החיים.

צולם בחודש אב בשנה שעברה, בכינרת.

בס"ד משהו שכתבתי בחוג "כתיבה יוצרת" בעיקבות דיון שהיה. לחישות האדמה שלי אני פוסעת. כף רגלי נוחתת על האדמה. אדמת טרשים. תוך כדי פסיעה, האדמה מתרככת מתחת לרגלי. רגלי כמו מטביעה את חותמה באדמה הרכה. הבטתי לאחורי, ולא ראיתי את טביעת כף רגלי. אולי זה היה סתם דמיון? אני ממשיכה לפסוע. האדמה, נדמית לי כאין סופית, ואני כמו שומעת אותה לוחשת לי: "המשיכי לפסוע עלי! המשיכי לפסוע, עד שתגיעי ליעדך!" הרוח מבדרת את שערותי. נושבת על עורפי, מלטפת את פני. והינה, לחישות האדמה שלי נישאות ברוח: אל תפסיקי לפסוע! זכרי, רק כך תגיעי ליעדך! אני ממשיכה לפסוע. ראשי מרוקן ממחשבות, ורק מחשבה אחת ממלאת אותו.המשיכי לפסוע! זעקה האדמה זעקה אילמת. המשיכי לפסוע!!עצרתי לרגע מפסיעותי. עמדתי דומם, מקשיבה לקולות הטבע שמסביבי. התכופפתי לאדמה שתחתי, קרבתי אליה את פני, ושמעתי אותה לוחשת: "המשיכי לפסוע, אל תעצרי...! כי אני החיבור בינך ובין ההתקדמות הלאה!" התרוממתי מעם האדמה, והמשכתי לפסוע. הרוח, כמו שמעה את לחישות האדמה שלי, דחפה אותי קלות קדימה. לפתע, ראשי התמלא מחשבות. -את חייבת להמשיך! וקול אחר אמר - אבל אני מפחדת! אני לא יודעת מה יהיה לי בעתיד הלא נודע! - אבל כך אמרה האדמה, כמן עצה טובה! את חייבת לשמוע לה! המשכתי ללכת. האדמה והדממה סגרו עלי מכל עבר. כמעט ונתפסתי לזרועות הייאוש. כיצד אצא מכאן? כיצד אמשיך הלאה? בעודי מהרהרת, חלף-עבר משב רוח על פני, ואיתו שמעתי את לחישות האדמה. "רק להמשיך לפסוע! לפסוע! לפסוע... לפסוע. המשכתי לפסוע, נותנת להדי –לחשי רוח האדמה להוביל אותי. ופתאום- שקט. שקט כזה, בחיים עוד לא שמעתי. לא שקט מלאכותי, אלא שקט כזה, שכל הבריאה והיקום משתתפים בו. נתקפתי פחד. מי ינחני בדרכי הארוכה? פתאום, שמעתי את לחישות האדמה בוקעות שוב: להמשיך לפסוע! לפסוע... לפסוע. אספתי את כוחות נפשי, והמשכתי לפסוע. בין פסיעה לפסיעה, כששמעתי רק את השקט, התכופפתי לאדמה. בטוחה הייתי שהיא לוחשת לי מחכמותיה וסודותיה. ושוב, פסיעה ועוד פסיעה. ובין פסיעה לפסיעה כשאני מהרהרת, עד היום, איני יודעת אם היה זה מציאות, או חלום.

נכתב בעקבות שיעורי הסטוריה. ----------------------- גבורה יהודית. נשאבתי לאחור. מערבולת של צבעים וקולות מלאה את ראשי. לחץ רב היה על כל חלקי גופי. בבת אחת זה השתחרר. פקחתי את עיני, וראיתי שנחתתי על האדמה. שקט מאיים השתרר מסביב. אוזניות, שצצו יש מאין,היו צמודות לאוזני. לפתע שמעתי קול. יותר נכון לומר- נביחת אדם. קול כזה- בחיים עוד לא שמעתי. באוזניות שמעתי את התרגום לעברית: "מי שעשה זאת, שיצעד קדימה!" אף אחד לא זז. לא הבנתי על מה מדובר. מתח עמד באוויר. ניסיתי לזוז לשורות האחוריות. אף אחד לא הרגיש בתנועותיי. הגעתי לשורה האחורית. מימיני עמדה אישה בשנות ה-40 לחייה, רזה מאוד, נמוכה ומכופפת. בחיים לא ראיתי אדם כזה. משמאלי עמד בחור,נמוך מאוד, יותר נמוך ממני. אבל אפשר היה להעריך את גילו בכ-20 שנים. פניתי אליו בלחישה. הוא לא שם לב. מיהם האנשים הללו? המלמולים באידיש, הסבירו לי שאלו יהודים. נקשתי על ידה של האישה מימיני. היא מיד הסבה את הראש, נבהלת. ניסיתי לשאול אותה בעברית מה הולך פה, ולאיזו תקופה הגעתי, אבל היא לא כ"כ הבינה. בעזרת תנועות ידיים הסתדרנו לבסוף. היא הסבירה לי שמישהו ארגן מרד, הגרמנים גילו זאת, ועכשיו הם מנסים לתפוס את האשם. האישה עוד הוסיפה, שאף אחד לא מוכן לגלות. או במילים אחרות להלשין. עוד צווחה מקפיאת דם נישאה באוויר. באוזניות שמעתי- "מי שעשה זאת יבוא הנה, או שאנחנו לוקחים 10 אנשים!" האישה הסבירה לי- "לוקחים"- ולא מחזירים יותר. התקדמתי בחזרה קדימה. הייתי רואה ואינה נראית. ראיתי תזוזה מעטה של אנשים לידי. האם הם מוסרים את שמו של מארגן המרד? הנאצים ימ"ש עברו אחד אחד והסתכלו לתוך עיניו. לפתע, יצא אחד מתוך הקהל. ראיתי שזה אותו צעיר שעמדתי לידו מקודם. "אני עשיתי זאת". הוא אמר בשקט. עיני מלאו דמעות. "אבל זה לא אתה!"- האיש שלידי מלמל בשקט. השפלתי את עיני הדומעות. האם אני הייתי מוכנה לעשות זאת במקומו?

ה ן- הם= אנחנו -נו! זוזי קצת הצידה! היא צעקה עליה. - זוזי! אין לי מקום! צפוף לי בגללך! השנייה ניסתה לזוז. אבל מה זה אשמתה שמי שבנה את זה בנה צפוף? למה כולם דוחקים אותה הצידה מהשורה? היא כ"כ רוצה להשתלב! היא רוצה להיות בכל מאוד חלק מהדבר הקדוש הזה! אבל זו שלידה כ"כ מעצבנת! כל רגע צועקת עליה, כאילו שהיא אשמה בכך שאין לה מקום. ועכשיו גם האנשים האלה. כל הזמן רבים וצועקים אחד על השני. רק ורבים ורבים. עושים הפגנות ו...רבים. כל אחד דוחף את השני הצידה. כל אחד רוצה להיות במרכז- שכולם יסתכלו רק עליו. בעצם, מה הפלא שאנחנו מתנהגות כך, אם האווירה שסביבנו היא כזו? כל אחד חושב רק על עצמו, רץ לסדר את עסקיו. אולי מידי פעם מישהו עוזר לזקנה בודדה ומסכנה, ואלי אחר מקים איזה גמ"ח בחור נידח. אבל- זה בודדים. חוץ מזה- כלום! כל אחד דוחף את השני החוצה. אני חושבת שזו הסיבה שאנחנו רבות ככה. מצבם משפיע עלינו. אנא! עיזרו לנו לצאת מהמצב הזה! עיזרו לנו להגיע לאחדות עם-ישראל, לשלווה הניצחית! אני מאמינה בכוחות שלכם! אוהבת אתכם, ותמיד כאן בשבילכם, אבן הכותל.