יצירות של אינטרנט?!

בס"ד ירושליים שלי היא לא עיר אלא בית. ירושליים שלי, אינה מקום אלא דרך חיים . ירושליים שלי אלו בתי הכנסיות אך גם התפילה עצמה שפורשת כנפיה על הסימטאות. ירושליים שלי היא זריחה מדהימה ושמש אדומה מחיכת על החומות של העיר העתיקה. זה הניחוח שבאוויר והקסם שברחובות.זו ההרגשה המיוחדת שעוטפת אותי כבר בשער הגיא זו הצהלה של כל אבן שזכתה לנוח בה. ירושליים שלי היא מרכז העולם תל- פיות שכולם פונים אילו הסולם עליו חלמו רבנים בווילנא כמו גם פשוטי עם במינסק יחד עם אחיהם בצנעא ואחיותיהן בסיביר. ירושליים שלי לא רק הייתה בית אלוקים ולא תהיה בית אלוקים אלא כבר עכשיו בכל שניה היא שער פתוח לשמי שמיים. אלך לי ברחובותיה ואקשיב לשקט של לילה עתיק יומין.ארוץ בשווקיה לצלילי ההמולה המסודרת,המולה של ירושליים. אחלוף על פני גינותיה ואפסע בתוך בתי כנסיות שבה שיכניסו אותי לשיכרון חושים. ערים רבות יש בעולם, גדולות רחבות ידיים עמוסות בתושבים ועתורות בהיסטוריה.אבל אחת היא ירושליים שלי אחת היא ואין שניה לה. ואם שאול אשאל למה כ"כ מיוחדת ירושליים שלי אשיב בבת שחוק ובחיוך חודר שירושליים שלי - היא לא רק שלי.

עוד יבאו להם הימים, בהם אשוב להיות תמים. וכל שאלה ותהיה, קשה ככל שתהיה, תבוא לפתע על פיתרונה, ולכך נורא אקווה. ולבי ממתין למחר, שישא בכנפיו את אור השחר. וגם, גם אם עצוב עד בלי די אהיה, אחכה להם לימים, יהיה מה שיהיה. באם הירח יסתיר אורו, וגם הכוכבים יאספו נוגהם, יספיק לי גם זיכרו,באשר אדע שהוא - שם. עדי עת יבוא המחר, שישא בכנפיו את אור השחר. אזכור לי תמיד, שגם לזה היום קדם הליל, וכמו זוהר על היד צמיד, תבוא הזריחה לכל אבודי איל. (אילותי בגלותי). מתי יבוא לו יום המחר, שישא בכנפיו את אור השחר. נכון, לפעמים אני עצוב. ונישמתי אסורה בכלוב, אך לא, לא אשבר, לעולם לא אוותר. ובשעות הקשות, בימים האפלים, אתנחם בא-ל א-לוהי הרוחות, במלך מלכי המלכים. וגם כשנידמה שהוא לא רואה פניי, אדע שהוא ממש פה דוחפני מאחורי. ומהר. מהר אדע שהשחר לא יבוא מחר,אל תוכי הכואב.כי הוא נמצא אצלי, כבר מזמן - ממש בתוך הלב!

בס"ד העצבות אופפת אותי, חודרת אל חדרי לבי מבצבצת בין חרכי נישמתי. אין פנים לה לעצבותי שחורה היא כלילה אטומה היא מהחושך עמוקה מתהום.כינור בוכה אני לשיריה של העצבות שפורטת עלי ללא רחמים.אבחן את עצמי, מרגל עד ראש אין בי מתום אלא פניה של העצבות משתקפות אלי בכל אשר אביט.חיי כמו מנהרה שחורה ללא תחילה אמצע וסוף,בזחילה עלי להתקדם בה בינות לדרדריה השורטים על אבניה הפוצעות.כשגוברת עלי העצבות,מכניעה אותי תחת רגליה הדורסניות,אזי מוסרת היא אותי אל רעותה הקשה ממנה-אל מידת הדיכאון. הדיכאון... הדיכאון יורה עלי את חיציו הנוגים שמפלחים את גופי ופוגעים חזק בלב.כמה מלא הוא לבי בראשי חיציו הכואבים טובע הוא בריפשו של הדיכאון,כבר מזמן מחניק את זעקתו מתמסר כליל אל אפלת המוות.כשאני בדיכאון גם השמש ניראית לי כמו חור שחור,גם כוכבי הלילה העליזים ביותר נראים לי כדימעותיו המלוחות והנוצצות של הרקיע.גם שירת ציפור דומה עלי כמסור חלוד המנסר בי הלוך ושוב שהרי כקליפת עץ רקה הנני.כשגובר עלי הדיכאון מוסר הוא אותי אל רעהו החידלון שמפתה אותי בשיריו העצובים להצטרף אילו-לחדול. זהו.פה צריכה היתה להופיע הנחמה אך מזמן שזנחה היא אותי.פה צריך היה להיכתב הסוף הטוב ניצוץ השאיפה אך הסוף הוא סופי שלי וניצוץ השאיפה הפף לי לאש יוקדת שמכלה אותי בשאיפותיה המוגזמות. וכך,כשהעצבות הדיכאון והיגון על גבי כמסע שאין כבד הימנו,אלך לי בשולי שבילי החיים המכוסים בעליו היבשים של הסתיו אל עבר ערפל חיי. ודמעתי על לחיי תמיד.

אולי הם לא כ"כ קשוחים שם למעלה, אולי כשנגיע למשפט האחרון יקבלו אותנו בזרועות פתוחות באהבה. אולי ינהגו בנו בסלחנות? שמא, לא נשב ונצטער לנצח על מה שיכולנו להשיג? אולי, כמו שכתוב הקב"ה לא בא בטרוניה עם בריותיו? אולי בסוף יבינו אותנו ינחמו יעודדו? אולי רק אולי תוקף הדין לא כ"כ קשה? אולי בסופו של דבר לכולנו יש סיכוי. אולי,אולי כן אבל אולי - אולי לא.