יצירות של סירת עץ

חיכיתי עד צאת השמש אינני יודעת מדוע לא באתי נטשתי אותך בצד נהר שוצף ואני עדיין לא יודעת מדוע לא באתי לא יודעת מדוע כשראיתי את תחילת השחר במקום להתחפר בחול, קיוויתי לעוף לשחקים וללכוד טיפות דומעות בכף ידי ליבי נספג ביין אך אתה תשאר במחשבותיי לעד לאורך הים שלא נגמר אני אגווע בהתרגשות אך אני אהיה כערימה של עצמות המתגלגלת במורד הדרך לבדי ליבי נספג ביין אך אתה תישאר במחשבותיי לעד משהו מוכרח לגרום לך לרדוף לא מבינה מדוע לא באתי אני מרגישה ריקנות כקונכיה על החוף ואני עדיין לא יודעת מדוע לא באתי לא יודעת מדוע

הקטע הבא יוצג בכיכובי בטקס של המשלחת שהיתה בפולין בקיץ ואני בתוכה,בעוד שבועיים,סתם רציתי להעלות אותו כי אין לי מה לעשות: המסע לפולין לא חידש לי דבר. כל מראות האימה, המוות, הדם הנשפך מגופות יהודים, לא הרעיד את ליבי. צעקתי על עצמי, גיניתי את עצם הוויתי, ועדיין,פני חתומות ועיניי יבשות. ודמעות הנקוות בעיני חברי,לא עוצרות את חיוכי הנבוך. למה יצאתי אם כן? יצאתי כדי לטוס במטוס כדי לראות ארץ אחרת ונופים מרהיבים לעמוד על אדמה שאינה אדמת קודש ולהגיד שהייתי בחו"ל... אני אגואיסטית!! עולמי צר מכדי להכיל נמלה. צרותי הפרטיות מנעו ממני לכאוב את כאבם של אחרים... ועדיין,פעם אחת בכיתי במסעי,ולא על עצמי.... בכיתי על גרמני! על אוסקר שינדלר! ורק כשחזרתי לארץ,וסיפרתי את שחוויתי,הבנתי בעצם שלא חוויתי דבר, שהייתי עסוקה במסע ולא בתכלית,וממילא מה שרציתי לא הצלחתי להשיג..... אז מי אני בעצם?!

אני כותבת לכם לפני שיהיה מאוחר ללא שיח, ללא מילים מיותרות רק הדהוד נשמתי הפצועה, השורדת, יחדור אל ליבכם בצמרמורת אל תשכחו אף לא לרגע ואת שמי רשמו על האבן כי לא יסור מכם טעמי, הדל ככל שיהיה כל איש וכל אישה , כל רוח שעל פני האדמה, יאמר "השיר הזה הוא בשבילי".

במשך כל חיי אנשים הבחינו בנטייתי 'לפרוץ מסגרות' כמו שאומרים.....כאילו,בשפה מדוברת מה שאומר שאני לא יכולה להישמע להוראות,להקשיב לאנשים יותר מנוסים ממני ובקיצור-עושה מה שבא לי..... בז'רגון מקצועי התופעה של ילדים מהסוג הזה נקראת 'טעוני טיפוח'.....האומנם??? ובכן,ואני רק רוצה להבהיר את הנקודה הקטנה והספציפית הזאת - המבוגרים לא מבינים,הם חושבים שאם הם אומרים לנו משהו,זה נכנס לאוזן אחת ויוצא מהשניה....שטויות במיץ! התת מודע שלנו תמיד מקבל ואף פעם לא מאבד מידע,גם אם בפועל הדברים לא מסתדרים כפי המצופה מאיתנו,זה לא אומר שעבודתם היתה לשוא....באיזשהו שלב בחיינו אנו ננבור במאגרי המידע שמוחבאים עמוק עמוק בינות התאים האפורים שבמוחינו הקטן וניישם את כל מה ששונן באוזנינו בכל אחד מאיתנו יש את האימא(במקרה שלי את הסבתא....),שהיא קול עמום בקרקעית המוח,שמורה לנו מה לעשות ברגעי דילמה,צרה או לפני מעשה רע במיוחד!!.......בערך כמו ה'שטן' וה'מלאך' בסרטים האמריקאים? - ככה בדיוק, רק בלי ה'שטן'.... אז חבר'ה,אם גם לכם יש בעיות עם ההורים,כמו שעורי בית, לסדר ת'חדר,לעזור בבית או לנקות מאחורי האוזניים,תמיד תזכרו - ההורים תמיד צודקים!!!(רק אל תגידו את זה לידם,אתם לא רוצים עוד לנגב אבק בנוסף אה?)

כולם חברי כולם אוהבי,מוקירי וגם שונאי כולם חברי אפילו זה שהצליח לפגוע אפילו היא,שאת שמה איני זוכרת כולם חברי כולם ידידי וגם אם זה רק נראה גם זה משהו לא???

בין גבעות ירוקות נמצא עמק הצמחונים חיוורי פנים מרוטי עצבים עם עיניים כבויות,שחורות ללא רוח חיים הם עם הצמחונים ומלך המעונים יצור רודן ירוק פנים חיוך זדוני על פניו מאלץ את עמו לשמור את דרכיו לעולם הם לא יראו פרה או תרנגול ורק נפשם תזעק בקול דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

נעלי בלט על רגליי מאיימיות להפיל אותי על פני אני לא יודעת לרקוד בלט מהר לברוח לפני שאתחרט גבעה ירוקה בראש ההר למטה זורם נהר יצור לבן שט במימיו מזמין אותי לרקוד יחדיו סירבתי -אך נפלתי למים והסתחררנו בריקוד אחרון בשנייים יותר לא אראה פניו של אותו ברבור הוא מת ועל אותה גבעה קבור

יער עד מכסה את מחשבותיי כמו טל המכסה את הארץ,המכסה את אדמותיי ליבי פורח ראשי סחרחר מקול העם מהמולת הזמן השעון הנה הולם במרץ זמני כבר תם-נא לגשת במרץ לעולם הבא לעולם שכולו טוב אם אדע ואם לא אחשוב יער עד פרח וגדל כסה את ליבי הדל!

בראשי נבר לו הולך מסתורי, קראתי לו בשם חיבה- ידידי. שתה ואכל וליווה גם אותי, אל בית הספר, אל סבתא וגם אל מיטתי. אליו אדבר, אך אותו לא אראה- כך נאה להולך וכך יאה. כשהוא עצבני, רעב או מיואש, לגרד את קרקפתי מיד הוא חש. וכך אנו חיים בשולם, אני וההולך הגולם!

גשם חיי נופל רטוב על המדריגות כ"כ עצוב את זה לראות! בתוך הבית פנימה מכונס כוסס ציפורניים -מהורהר ומהוסס. למי זה קרה ולמי זה יקרה, את גשם חיי לראות ולמצמץ עת הקציר,הבציר החורף והחום את כולם יקח גשם חיי הטוב.

אתמול שוחחנו, בלי לשמוע קול, בלי להכיר לא הצלחתי הרגש נותר עלום לא יכלתי כי אתה נותרת אטום חלונות מפרידים בינינו ואת השתקפותי ראית אך את נפשי לא תדע, ואת דברי לא תבין וצורמת הפרידה הלא סופית ושחור הלילה ושחורה הכרית וכשלבסוף נרדמתי,מלאת הירהורים ידעתי שאתה ישן שנת ישרים

משהו קטן כגרעין של פשתן מתפרץ בתוכי כטבעת של רוח נעורים משתלטת נתון בתרדמת כפצוע קרב דמים ולא יכול לזקוף את ראשו היפה העטור במיליון רסיסים כעת , שלווה וצבעים עזים נלווים למראהו מיטת פרחי לילך מחכה לו בשובו מנוחת עולמים לנצח נצחים במקום השמור רק למלאכים

תמיד אחרי ..... אחרי הבכי האיום העיניים שלי דוהות כמו מטבעות ישנים ניסיתי דקה אחת לפני... אמרתי:"אל תבכי,העיניים......העיניים".... אבל זה היה חזק ממני,הכל ביקש לצאת,להשתחרר...פתאום לא היה איכפת לי,רציתי רק לבכות,לבכות ולבכות ולא איכפת לי מה העולם חושב....הפנים יפות....אז אני לא אמסחר אותן,מה יקרה?....אני אהיה בחורה רגילה שלא מכירים אותה,אני אלמד מקצוע כמו כולן, ואני אתחתן כמו כולן ואני אהיה מאושרת.... לא.... אחר כך,כשהכל נרגע,והפנים האדומות הלבינו,התחרטתי.....אני תמיד מתחרטת.....בוכה,ואחר כך מתחרטת...

אלייזה אחת מהרחוב בחורה שסתם רואים היא פוסעת חרש בינות עיניים בוחנות לפיות מתלחשים שערה ברונטי עיניה עיוורות אלייזה היא סתם אחת-כמו כל הבחורות

קמתי לבוקר סגריר פתחתי חלון,שיכנס קצת אויר אך במקום משב רוח נעים זינק על ראשי החתול של השכנים בבית הספר,הפתעות כל רגע המורה הכריזה על בוחן פתע ומובן שהכל התבלבל לי פתאום אווף,נמאס לי,איזה יום!! בדרך הביתה,נפלתי לשלולית המפתח נאבד לי נקרעה לי החולצה והלכתי מכות עם גיורא הדביל בבית המצב לא השתפר אחותי הקטנה,נידנדה אחי הגדול חזר מעוצבן ואם זה לא מספיק,התקלקל המזגן! התרגזתי והתחלתי לבכות אמא ניגשה,ביד רכה ליטפה הרגיעה,ועל לחיי נתנה נשיקה ובלי שהרגשתי,ככה,פתאום,שכחתי מכל היום!

ופתאום נוכחותו היתה ברורה כבר זמן מה שעליו לא חשבתי דמותו בליבי תהה אצורה לעולם כתיבה של אוצרות שנדלתה מלב הים ברשימה ארוכה-הרבה דמויות חלקם יקיריי חלקם קצת פחות אבל הוא הוא שהופיע כמו זריחה שאחרי המלחמה הפציע בין עבי החשכה היה גחליליתי וכשבכיתי-היה פורקן לגחמותי עתה ניצב דומם מחכה למוצא פי אך לי נגמרו המילים ונשמתי נעתקה הוא בודאי יודע שכמוהו-גם אני מחכה....

ברכות הורי גברו עד תאוות גבעות עולם תהיין לראש יוסף ולקודקוד נזיר אחיו שבתי וגם ראיתי והנה דמעת העשוקים מתגלגלת על לחיים ובחייהם לא מצאו מנוח עד הנה בא השמש על יומם לכל עברם תשאם הרוח לו רק ברכתני-כי אז הייתי בעיניו כמוצאת שלל רב אך עתה כל אשר אהיה יהיה רק ריק ובז לו אתם ברכתם אותי הורי כי אז הייתי שוקטה לעד!

עורגת, נכספת, משתוללת,מחפשת את שאהבה נפשי בגינות יודעת,שואלת,רוגזת, קוצפת על מה שעוללו לי החיות הוי ארצי,ארצי שלי-עד מתי קרביך יהפכון ע"י אנשי זדון ועוולה-עד אנשייך יקבורון הוי מלכי ואלוקי ראה:כי עמך הגוי הזה פדה והצל אותי מרעות גדולות מראות שחת ומוות!!!

בקופסא חומה מחטים בקבוצה מחודדים כצריחים חדים כנשרים וגם כפתורים ישנם הרבה צבעוניים כסוכריות עם חורים לאצבעות קופסת תפירה,קופסת תפירה את מי את מזכירה? את סבתא נחמה זקנה ומרובעת היא מאוד תופרת היא בגדים,סדינים ושאר ירקות

הייתי אתמול בגולן. טיילתי.... איפה? בגולן.. נו כבר אמרתי.. כן אבל איפה בגולן? בניאס? נחל דן? חרמון? בשום מקום ממה שהזכרת. אז? בשדה המוקשים! מה??????! כן,כן טיילתי בשדה המוקשים....אחחחחח אתה לא מבין מה אתה מפסיד. אתם לא מבינים אילו חלקים נרחבים מהגולן אתם מפספסים רק בגלל שאתם מפחדים לעבור גדר תיל אחת קטנה.......... זה מסוכן! יש מוקשים בשדות האלו זה לא צחוק! לא הייתי לבד....עוד הרבה מטיילים בשדות האלו.... באמת?! מי למשל? פרות....סוסים...כבשים... כל מני....... את משוגעת!! שלא תעזי יותר לעשות את זה! מה עבר לך בראש בכל מקרה? רצית להתאבד או משהו? או משהו..... מרי..אני דואג לך. אתה יודע,איזו תחושה התפשטה אצלי בגוף כשרצתי שם באחו? כאילו של בריחה אבל גם מין חופש כזה..... אני לא מבין. לא עמדתי.הייתי כל הזמן בריצה מתמדת....כאילו כדי לברוח מהמוקשים,כאילו לא להישאר סטטית,כדי לא להיפגע.....אבל כשרצתי הייתי מודעת לכך שיכולתי להתפוצץ כהרף עין......אבל יחד עם זאת ידעתי שאני נמלטת מהם....אתה מבין? אהבתי את הסכנה שבדבר,לא רציתי למות,אבל ידעתי שזאת בהחלט אפשרות כשנכנסתי לשדה...אהבתי את הרגע ש"לפני"......נגיד שהייתי מתפוצצת,יש איזשהו רגע לפני,שאתה בחיים,וככה המוות לא בא לך בהפתעה.......אתה את מטורפת!! מישהו אחר כבר היה מאשפז אותך!!! לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! בריצה,הרגשתי את הרוח מלטף את השיער שלי........הרגלים שלי נעו בקצב מטורף,לא שמתי לב אפילו איפה אני דורכת....והלב,הלב שלי הלם בפראות כאילו מצפה לרגע הזה.....לרגע ש..... תפסיקי!!! טוב.........הפסקתי אפשר לשאול אותך שאלה? שאלי. רוצה לבוא איתי לגולן מתישהו??

דרוש ידיד אחד כזה שסתם יהיה,שאוכל לקפוץ אליו מתי שיתחשק...אחד כזה גבוה,או נמוך,עם משקפיים או בלי. ידיד,אבל ממש ידיד, שישאל מה נשמע,בכנות,כי הוא באמת מתעניין. חבר טוב כזה,נאמן,שיהיה רק שלי,ויאהב רק אותי דרוש ידיד. אחד כזה,חמוד,עם חיוך על הפנים,שיהיה מעיין חוף מבטחים,המפלט האחרון ידיד שלי,אני צריכה אותך!!! כל כך צריכה,שאני כבר מתמוטטת מבפנים...... אני לא צריכה שום דבר ממך,לא כסף ולא יהלומים,רק שנהיה סתם ככה - ידידים.........

מי הוא זה ואי זה הוא אשר העז לזלזל בכבודי? האם זה אותו בר מוות נבוב ראשין שאת שמי הטוב לרומאים הלשין? מדוע שמים קודרים וערבות מדבר יפרחו בעוד אותו נבל מסתובב חופשי באחו האם מילתי אינה קבילה? מה אעשה כשהיום גווע? חמור מסתובב בחופשו אחר תבן אני אשן הלילה על סלע או אבן ואביט בירח מציץ ממרום זה לא אמיתי-זה היה רק חלום!

מה הן מסמלות ומה הן באמת דמעות תנין שקופות דומעות? צביעות,רוע שקר ומכאוב משמשים בעירבוביא לרוב צער חולי כאב ודם- את הכל תרפא דמעת התנין החם את גופי הפצוע,נשמתי הדואבת- שום שקר בעולם לא יהיה ככברה נוקבת! עמוקה עד אין שאול ורחבה עד לים נוגעת בשערי-הופכתו לדם! עד מתי תשתכרין-יינך הסירי כי עד דמעת תנין תגיעי!

קור קפוא מקפיא את לשד עצמותי חוליותי ועצמותי לקרח תהפכנה את גופי השדוד תכרענה העיפות הקור והקדרות את פני תבל תכסה מהפיכה עת קור חיי יגיע אך מי לו ישמע ומי לו יריע -לשלד קפוא ילך ויפציע

חושך כיסה את עולמי הקט-לרגע עמדתי להישבר אך בלאט נצץ אור התקווה וכיבה אותו מהר תשוקתי מאויי ורגשותי כיסו על רגבי גופי דורכות עליהם במבט של בוז בערפל הקודר הזה אוי מי יתנני מקור דימעה ואבכה יומם וליל כי ניטל ממני משוש חיי-הצל האפל הקודר שוב חושך נצחי שוב גלות ושממה עד יבוא אור הגאולה השלימה