יצירות של אורי.

כותרת לא כל כך מקורית... אז אתם מוזמנים להציע...

רוצים לדעת מי אלה האנשים שבתמונה? קראו את הסיפור בהמשכים "הברסלבר שמצא ת'פתק".

נחמן ושניאור זלמנוביץ' הופיעו בפתח העיירה בשעה 11:30 בבוקר (טוב, הם קמים רק בתשע). "מי אתם?", שאל ילד עולל, "אתם הרבֵּאִים החדשים?". אותו ילד לא ידע שהוא ממש קרוב לתשובה. נחמן ושניאור זלמנוביץ' יהיו אדמו"רים!!! לא רבֵּאִים, אדמו"רים... בני העיירה היו עסוקים במלאכת יומם. נחמן ניגש לאחד הבחורים שעברו שם ושאל אותו בזו הלשון: "היכן נמצא משכנו של רבכם?". ענה לו אותו בחור: "אההה... המיש... משכן? הוא כבר נבנה? א... אני חו... חושב שבית המקד... שבית המקדש אמוּ... אמור להבנות! שום מִ... את מי אמרת שאתה צריך לחפש?" נחמן הבין שהוא מדבר עם כסיל גמור, פשוט אדם איטי!!! והוא חזר על השאלה, אך בלשון אחרת: "איפה הרבֶּה שלכם?". "אהה... תקשיב גברתי..." "מה????", שאג נחמן, "גברתי???". "אופסס, כן, אהה... התכ... ונתי... לו... לומר", גימגם הנער, "התכונתי ש... תקשיב... אה... בני!! כן! תקשיב בני! "חי חי חי", גיחח נחמן, "יש לך בכלל רבֶּה?!", הוא כבר אבד את עשתונותיו. "אההה...", התחיל לחשוב הנער, "באמת, האם יש לי רבֶּה? אהה... (הוא אהב לומר אההה) כן יש לי רבֶּה, והוא גר שם", והנער הצביע לשם. "טוב", אמר שניאור זלמנוביץ', "תודה ענקית!". והם הלכו לכיוון אליו הצביע הנער. הם הגיעו לצריף דל שהיה נראה כאילו הוא עומד להתמוטט כל שנייה... טוק טוק. שניאור זלמנוביץ' דפק על הדלת. "האם יש מישהו בבית?", שאל בזמן שנחמן הרהר. "זה בית של רב?", חשב. הרב פתח את הדלת. הוא הזמין את שני האורחים ל"סלון" ביתו. "שלום לך...", פתח נחמן, "מר אהה... מה שמך?" "יענקול'ה", ענה הרב. "שלום כבוד הרב..." החל שניאור זלמנוביץ' לומר. "רב??", פרץ "הרב" יענקול'ה, "הרב גר בכלל במורד הגבעה!" "אז אתה לא הרב?", שאל נחמן. "כמובן שלא!" לאחר חמש דקות הליכה הגיעו נחמן ושניאור לבית הרב. אחרי קצת דיבורים ולאחר שהציגו את עצמם, החליטו השניים לספר לרב מה הם בעצם עושים בעיירה שלהם. "מה??", הרב פרץ בצחוק רועם, "כבר הודיעו לנו שזה לא הפתקעה האמיתית! אני יודע שתלמידי נתן התבלבל! חה... הוא חשב שזו הפתקעה האמיתית! רבינו יענקול'ה הוא שאתמול הגיע אלינו וסיפר לנו שבמוזיאון אחד נמצאת הפתקעה האמיתית ומה שיש בידנו זה זיוף, אה... נכון מי שזייף את הפתקעה הוא בור?"

"מה זה?!", צעק שניאור זלמנוביץ' עד לב השמיים, "הפתקעה כבר נמצא במוזיאון ליצירה החסידית!!!". "אבל"... אמר נחמן. "אין אבל! תקשיב נחמן מרק (מַרְק היה שם משפחתו של נחמן)", אמר שניאור זלמנוביץ', "מה שעשית זהו פשע נוראי!" "תקשיב לי!!!!", צעק נחמן, "מה פשע בזה? בימנו כבר אי אפשר להדפיס מה שאתה רוצה מהמחשב? הרי זה לא שוד? יש לפתקעה זכויות יוצרים?" "טוב", ענה שניאור זלמנוביץ', "אולי זה לא פשע, אבל אם בכל זאת אתה רוצה שאתה תתגלה בתור מוצא הפתקעה, אז בא אספר לך על מקום נידח. במקום הנידח הזה אין לאנשים ידע רב, לכן הם לא יודעים היכן נמצאת הפתקעה..." "...אז אני פשוט 'אעבוד' עליהם!", השלים נחמן את השורה. "בכל זאת שום דבר רע לא יכול לצמוח מזה". יצאו נחמן ושניאור זלמנוביץ' אל החצר, בדיוק רוח (רוח הקודש) נשבה בחוץ ואיך שהם יצאו לקחה הרוח את הפתק אל מקום לא נודע (זה רוח או לא רוח?). "אההה" גדול נשמע בעיירתו החביבה של נחמן. שניאור זלמנוביץ' לא איבד את עשתנותיו והחל לרוץ תוך כדי ריקודים אחר הפתקעה. כשהוא לא תפס את הפתקעה, הוא נזכר פתאום שיש לו את הסוכריות הטעימות לכלבים. כן, לשניאור זלמנוביץ' היה כלב... הוא הניף את הסוכריה על המקל לגובה, הסוכריה הדביקה בדיוק נדבקה לפתקעה, אך תוך שניות אחדות הפתקעה לא נדבקה לסוכריה והיא המשיכה לעוף עם זרם הרוח... אך דבר אחד ידע שניאור זלמנוביץ', עכשיו לפתקעה יש ריח של הסוכריות לכלבים. שניאור הלך עם נחמן לקרוא לקושקעס, הכלב החמוד של שניאור... האם קושקעס יתפוס את הפתקעה? כל זאת ועוד בפרק הבא... פרק א' /Mosaic/Read/3229 פרק ג' /Mosaic/Read/3257 פרק ד' /Mosaic/Read/3370

לקחתי את האיש שלג של משהא.

גם אני בכיתה של משהא (המכתב של משה) וגם אני כתבתי מכתב מעניין מצחיק כאחד והנה הוא: "קודם כל אני רוצה להקדים ולשאול את המורה: אי אפשר לעשות מכתב למען שחרורו של פולארד? את מי מעניין סודאן? ועוד משהו, אני כתבתי את המכתב הבא לנשיא סודאן ולא לאולמרט. לנשיא סודאן השלום וגם הברכה שמענו הרבה אודות (כאן המורה ממש התפעל מהמילה "אודות") הטבח אצלכם בסודאן. אנו מהמועצה לשימור הכושים רצינו לברר איתך ולחקור לעומק מדוע (ב"מדוע" חיקיתי את המורה) יש יריות והרג: 1. חוסר אוכל- אצלכם בסודאן יש מחסור גדול באוכל. אנו צריכים שיהיה לתושבך יהיה מה לאכול, שיאכלו פת. נכון, אנחנו יודעים שהם צריכים עבודה, אז מה הבעיה יהיה לך להשיג להם עבודה, הם יוכלו לעבוד כמשרתים האישיים שלך!!! 2. גניבות- אנחנו יודעים שיש הרבה גניבות (לכן טובחים גם בחיות), אתם צריכים לחקור למה יש לכם כזה דבר במדינה. אנו יודעים! מפני חוסר אמון בממשל! 3. נקמות- עכשיו אנחנו צריכים לחקור ממה נובעות הנקמות: הן נובעות ממעשים רעים של שנאה. אצלנו בישראל יש דבר כזה "צו פיוס", נסו לעשות את זה גם אצלכם, מנסיוננו האישי רק בישראל זה לא יפעל (כאן המורה נקרע מצחוק). אז הנה, נתנו לכם כמה עצות חביבות. בתקווה לחיים, המועצה לשימור הכושים. נ.ב: בהצלחה.

"אני בור, הא?", חשב נחמן. הוא ושניאור זלמנוביץ' עדיין היו בבית הרב. "בקשר ליענקול'ה, אה רבינו יענקול'ה", פתח שניאור זלמנוביץ', "למה הוא לא אמר לנו שהוא האדמו"ר?". "או, זה מפני שעדיין לא גילינו לו שהוא האדמו"ר שלנו", הסביר הרב. "מה?", צעק נחמן וכמעט המיט את הבית, "איך אתם לא מגלים את זה לאדם כה 'חשוב'". "אתה לא יודע מה זה הפתעות?" "אני כן אב..." "אז זהו בדיוק! הערב תהיה לר' יענקול'ה מסיבת הפתעה. כמובן לא ליומולדת אלא לטקס הסמכה שבו אנח..." "טוב", אמר שניאור זלמנוביץ', "הבנו!!!" נחמן והוא יצאו מבית הרבֶּה וחיכו עד הערב, לטקס ההסמכה לרבנות חיילמס. באותו ערב הזמינו אנשי העיירה את יענקול'ה ו"הכתירו" אותו לרבנם הראשי. לאחר כמה מילות תודה החל ר' יענקול'ה ללמד את בני העיירה דברים חשובים. נחמן ושניאור זלמנוביץ' האזינו בקשב רב. אך... הרב החדש התחיל להסביר מדוע קוראים לו יענקול'ה ולמה יש סוסים בעולם ועוד כהנה וכהנה דברים מוזרים הידועים לכל! שניאור זלמנוביץ' לא הפסיק לצחוק... נחמן הבין שאם יענקול'ה ידע שהפתקעה היא מזויפת אולי הוא גאון עולם, אבל רק בעיניין זה חוץ מזה גם הוא טיפש! נחמן ושניאור זלמנוביץ' הבינו שהם לא צריכים לקחת אחריות טיפשית שכזאת והם הלכו הביתה כשכל הדרך שניאור זלמנוביץ' לא מפסיק לצחוק... הסוף! בקרוב תהיה סידרה חדשה על עוד ממעלליו נחמן

נתן מהעיר חיילמס לא התרגש כך מעולם. הפתקעה! נתן רץ ברחובותיה הריחניים של חיילמס ואמר "שלום" חטוף לחנוונים... הוא הגיע לבית הרֵבֶּה. "איזו שמחה!!!", צעק הרבי, "נעשה חגיגות כבר הערב, איזו התרגשות!". "רבי", פנה אליו נתן, "אתה אוהב את הפתקעה יותר מאדם מישראל אשר מצא אותה"? "חלילה!", צעק הרבי,"אוהב אני אותך אהבת נפש!" אותו ערב בעיר חיילמס היה אחד האירועים הגדולים ביותר שהיו אי פעם באיזור! בתוך ארון זכוכית מעוטר בפרוכות ורקמה משובצת ביהלומים בגודל שלושה מטרים ניצבה על סטנדר כסוף הפתקעה היקרה! אך מה קרה לנחמן ושניאור זלמנוביץ'? "קושקעס הזה", אמר נחמן, "הוא לא יודע ללכת?" "אני באמת 'מצטער'", התנצל שניאור זלמנוביץ', "אבל זה אני שזייף את הפתקעה?" "אוף, אני זה שאישר לעשות את זה? אני ביקשתי ממך שתסביר לי האם מותר לעשות מעשה שכזה!", הפטיר נחמן. שניהם ישבו בפינת הרחוב והתוכחו. "היי", אמר שניאור זלמנוביץ' אמר, "אני חושב שנוכל פשוט להגיד להם את האמת"... "למי?" "ל'חכמי חיילמס', למי חשבת?" "לא משנה, אבל, רק רגע, זה באמת רעיון טוב, שניאור אתה גאון." "אההה... נחמן, זה לא כזה רעיון גדול, בטח היית חושב עליו"... "לא, אתה לא מבין", הסביר נחמן, "אם נסביר להם שזה לא הפתקעה האמיתית, הם יעריצו אותנו! יהיו לנו חסידים!" "כן", התלהב שניאור זלמנוביץ', "ולחסידות הזאת נקרא חסידות חיילמס!" "מה פתאום!", הכריז נחמן, "לא ניקח כזה שם לעגני..." "אבל עד אז הם כבר יהיו חכמים, כי נסביר להם כל דבר חשוב!" באותו זמן, בחיילמס, החגיגות המשיכו והרבי סיפר אודות המעשה של תלמידו. החגיגות נגמרו וכולם ציפו להתעורר לבוקר שליו, אבל... המשך יבוא... פרק א' /Mosaic/Read/3229 פרק ב' /Mosaic/Read/3239 פרק ג' /Mosaic/Read/3257

בפרק הקודם: נחמן ושניאור זלמנוביץ' רוצים להראות את הפתקעה לכפר נידח שבו האנשים לא יודעים שהיא (הפתקעה) נמצאה. או אז סחבה רוח את הפתקעה! למזלם הרב של נחמן וושניאור זלמנוביץ', הפתקעה הייתה דביקה מהסוכריה על מקל של קושקעס, הכלב של שניאור. קושקעס בדיוק שיחק בארגז החול שלו. שניאור ניסה לפתות אותו על ידי שריקות... משלא ניגש אליו הכלב, הוציא שניאור זלמנוביץ' את הסוכריה הטעימה לכלבים. קושקעס התקרב במהירות, והחל לרחרח אותה. נחמן החל מתלהב מהעניין שאולי קושקעס יימצא את הפתקעה. קושקעס המשיך להריח ואז הוא זינק על שניאור זלמנוביץ' ואכל את הסוכריה! "אוף", קיטר נחמן, "אני לא חושב שעוד אראה את הפתקעה". שניאור זלמנוביץ' גם השתתף בצערו, אלא שאז התחיל קושקעס קופץ על שתי רגליו האחוריות והתחיל לרוץ מחצר הבית אל כיוון הרחוב. "יש!!", צעק שניאור זלמנוביץ', "עכשיו נלך, אהה, נרוץ אחרי קושקעס!". הוא לקח את הרצועה של קושקעס ורץ בעקבותיו, גם נחמן מיהר אחריהם. הם השיגו את הכלב לפני מעבר החצייה ושמו לו את הרצועה. מהר מאוד המשיך קושקעס לרוץ. ופיאותהם של שניאור זלמנוביץ' ונחמן מרק (זה היה שם משפחתו, כאמור בפרק ב') התנופפו ברוח הקרירה. "תקשיב, שניאהההאווור", נחמן התנשף מהריצה המיוגעת, "מתי כבר נגיע?" "אאאניניני", אמר שניאור זלמנוביץ', "לא יודע..." לאחר ריצה מיוזעת של כרבע שעה קושקעס עצר מול... התחנה המרכזית. "מה נעשה?", שאל נחמן. "אני חושב", אמר שניאור זלמנוביץ', "שנחכה עד מחר ו..." "לא!" סירב נחמן. או אז קפץ הכלב מנתר משמחה ורץ לעבר אחד הספסלים באחד הרציפים. "היי", אמר שניאור זלמנוביץ', "זה רציף לחיילמס!" "מה?!" שאל נחמן, "מה זה חיילמס?" "זוהי שם עיירת אנשי חסרי הידע", הסביר שניאור זלמנוביץ'. "אוי וֶי!" זעק נחמן, "מה ייקרה אם אחד הבורים יימצא את זה? איזה עינינם יעשו שם..." בנתיים, בעיירה חיילמס, חסיד ברסלב, נמוך קומה, אך צעיר, פרסם על מציאת הפתקעה, שבעצם היא מזויפת... המשך יבוא...

היה היה פעם איש נחמד ושמו היה נחמן. נחמן רצה יותר מכל את הפתקעה של רבינו נחמן (לא ביאליק!!). אז יום אחד נחמן האיש החביב מן העיירה החביבה, נכנס אל האינטרנט. נכנס לדף הבית שהיה ברסלב, אתר עם נשמה יהודית טהורה לחסידי ברסלב. נחמן ידע שמה שהוא יעשה לא יהיה מעשה טוב, אבל הוא ידע שהוא לא קנה את מדפסת הלייזר לשוא. לכן הוא לקח תמונה של הפתקעה, העתיק אותה למסמך "וורדעלך", ואז... טיק טוק טק, ההדפסה יצאה ברוב הודה ותפארתה היישר אל ידיו של נחמן. נחמן הלך (עדיין מהורהר נפשית) וקפץ אל בית חברו, הלא הוא שניאור זלמנוביץ'. שניאור זלמנוביץ' היה בעל קשר טוב עם המחלקה לאכיאולוגיה החסידית. אך, למזלו הרע של נחמן, תגובתו של שניאור לא הייתה טובה... המשך יבוא... פרק ב' /Mosaic/Read/3239 פרק ג' /Mosaic/Read/3257 פרק ד' /Mosaic/Read/3370

.

דרשו חז"ל בגמרא: עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש - נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו (שמות ז') 'ובאו ועלו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארותיך'. אימתי משארות מצויות אצל תנור - הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם - על אחת כמה וכמה. שאלת הגמרא תמוהה, הרי ישנו חיוב למסור את הנפש על קידוש ה', ומה פירוש השאלה "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן"? הסבירו התוספות במקום, שהשאלה היא מדוע לא ברחו חנניה מישאל ועזריה, אלא נשארו במקומם ומסרו נפשם ולא השתחוו לצלם. תשובת הגמרא היא שהם למדו מן הצפרדעים, שאע"פ שהתנורים היו חמים, נכנסו לתנור ולא ברחו ממנו, אף על פי שכל צפרדע וצפרדע יכולה היתה לבחור במקום אחר ולא להיות בתנור החם, בכל זאת לא נרתעו הצפרדעים ונכנסו לתוך התנורים כדי לקיים את מצות הבורא ולקדש את השם.

בבא לוחם השוורים...