יצירות של אורחת בעולם

בסייעתא דשמייא אני הבן הבכור של אבא. ככה הוא אומר לי תמיד. למרות שאני לא באמת הבכור, אני השמיני. השמיני אחרי שבע בנות. אבא אומר שהוא אוהב את כולנו, אבל אותי, הוא אומר, הוא אוהב קצת אחרת, כי אני הבן היחיד שלו. אבא לוקח אותי איתו כל שבת לבית הכנסת. הוא מושיב אותי על הברכיים הגדולות שלו ומתפלל איתי בסידור, ושר איתי ואומר לי שאני כבר צריך ללמוד להתפלל טוב טוב, כי אני כבר גדול, אני כבר בן חמש.ואני עושה מה שאבא אומר. אני יושב עם אבא כל התפילה ולומד לאט לאט לשיר את המזמורים. אבל יש שני קטעים בתפילה שאבא הולך. הוא הולך קודם ליטול ידיים ואז הוא עולה לדוכן של ארון הקודש ומברך את כולם בקול גדול. כמו מלאך.לפני שהוא יום אחד שאלתי אותו למה דווקא הוא עולה מכל האנשים לדוכן של הארון ומברך? אז הוא ענה לי שאנחנו כהנים. אנחנו נבחרנו מה' לברך את עם ישראל שיהיה לו טוב. ואז אבא נהיה קצת עצוב כי הוא אמר שהיינו צריכים לעבוד בבית המקדש ושם לשרת את ה' ולברך את עם ישראל, אבל עכשיו אין בית מקדש ואנחנו מברכים את עם ישראל כאן על הדוכן. אבל שם הברכה הייתה הרבה יותר גדולה. ואז אבא הראה לי איך פורשים את הידיים למעלה, כדי שכולם יתברכו ופותחים את האצבעות – שתיים שתיים, כדי שהקדושה תעבור דרך האצבעות ועם ישראל יתברכו בה. ואני חשבתי שזה ממש טוב שאבא שלי כהן, כי ככה אני תמיד יבורך מה'. בשבת הבאה שהלכנו ביחד לבית הכנסת אבא אמר לי שהפעם גם אני אעלה איתו לדוכן של הכהנים כי גם אני כהן וגם לי יש תפקיד לברך את ישראל. ואני נורא רציתי לברך את עם ישראל כי הוא צריך שיהיה לו טוב. כי סבתא תמיד מתלוננת שכואב לה הרגליים ואמא רוצה מאוד שטליה, אחותי הגדולה כבר תתחתן כי היא כבר בת עשרים ושתיים. וגם יעקב השכן שלנו אמר לאבא פעם שאין לו מספיק כסף כי הוא לא מצליח בעבודה שלו. אז אני למדתי את כל הברכה בעל פה! ואני גם ידעתי לפרוש את הידיים כמו שאבא פורש. והוא אמר לי שאני אהיה איתו בטלית הגדולה, כמו שהוא תמיד מכסה אותי. אבל דבר אחד לא הצלחתי לעשות. אני ניסיתי וניסיתי ולא הצלחתי לעשות כמו שאבא עושה עם האצבעות שלו. אני ניסיתי הרבה זמן וגם ניסיתי לקשור את האצבעות אחת לשניה אבל לא הצלחתי לקשור אותן רק עם יד אחת. זה פשוט לא הצליח! האצבעות לא נצמדו אחת לשנייה. ואם הם לא ייצמדו אז הברכה מה' לא תעבור לעם ישראל ואסור לי לקחת את כל הברכה לעצמי כי זה לא פייר שרק לי יהיה ברכה ולשאר האנשים לא. אז אמרתי לאבא שאני לא מצליח ואני מפחד לעלות לדוכן כי אז אני לא אצליח לתת את כל הברכה לעם ישראל. אז אבא אמר שאני אעלה איתו בכל זאת. ולאט לאט אני אלמד איך פותחים את האצבעות. אני הסכמתי, אבל עדיין אני קצת חששתי אז החזקתי לאבא חזק את היד, והלכנו ביחד ליטול ידיים. חלצנו את הנעליים ועלינו לדוכן של הכהנים. אבא כיסה אותי עם הטלית הגדולה שלו ואני פרשתי את הידיים כמו שאבא פורש, גדול גדול - הכי שאני יכול. ואז, קצת התאמצתי לפתוח את האצבעות והצמדתי אותן אחת עם השניה עד שפתאום האצבעות שלי התחברו והצלחתי לעשות כמו שאבא עושה! ואני כל כך התרגשתי שהצלחתי, שאני ברכתי ישר את כולם. את סבתא

בסיעתא דשמיא התקרבתי אל המיטה שלו. לפי הפתק שנתנה לי האחות הוא צריך לשכב בדיוק בחדר הזה, במיטה מימין. התקדמתי לעברה בצעד מהסס. לא הייתי בטוח מה עומד אני לראות, שהרי נפצע הוא עמיחי וכל התיאורים וההכנות שהכינה אותי אמא לפני בואי לא ישוו למראהו מול עיני. אני מודה שדי חששתי, האוטובוס שהתפוצץ לפני יומיים על ידי מחבל מתאבד לא סיים במצב טוב והפצועים שראיתי בטלוויזיה לא נראו מזהירים. אומנם אמא אמרה שעמיחי כבר נותח ורק "עמיחי?" פניתי אליו. "כן?" הוא הסתובב לעברי. זקנו השחור שנמרט בכמה מקומות היה זקור לכל עבר מלבד המשולש המקובל של מאריכי הזקן. לרגע התבלבלתי. אין זה העמיחי שלי, עמיחי אחר הוא זה השוכב מולי, זקן הוא ושערו שחור ואילו אחי הוא ג'ינג'י למהדרין וצעיר בהרבה. כנראה שהפקידה התבלבלה ושלחה אותי לעמיחי אחר בטעות, מילא, אפנה אליה שוב. קמתי מכיסאי. "אני מצטער," אמרתי לעמיחי השוכב מולי, "כנראה נפלה טעות, סליחה שהפרעתי, רפואה שלמה." כבר התכוונתי לעזוב את החדר כאשר עמיחי תפס בידי. "חכה!" הוא אמר, "בבקשה שב כאן עוד קצת, כבר המון זמן שאיש לא בא לכאן, הקדוש ברוך הוא שלח אותך אלי." "בסדר," נתרצתי, על ביקור חולים הרי כתוב – אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. נבוך ישבתי מולו ולא ידעתי מה לומר. איך לתמוך, והרי אנני מכיר אותו! לפתע נזכרתי במה שאבא אמר לי כאשר חזרנו שנינו מביקור אצל סבתא. "חולים רק תשאל אותם מה שלומם והם יפצחו בנאום מרגש על מה שהם עברו, כמה תרופות הם נוטלים ואיזה כאבים מסיבים להם הבדיקות והמחטים הננעצים יום יום בגופם. כשאתה בא לבקר חולה," אמר לי אבא, "אתה רק צריך להקשיב ופה ושם לזרוק מילות השתתפות או נחמה." "מה שלומך?" שאלתי את עמיחי בקול צרוד. וכי מה עוד יכולתי לשאול? אבא, שיהיה בריא טוב בנאומים, אך במעשה, במציאות, מה עוזרות עצותיו? כאשר אתה יושב מול אדם חולה, אשר בקושי את עורו אפשר לראות כיוון שכל גופו תחבושות תחבושות, ורק זקנו מבצבץ לו מבין הכותונת אשר מתחתיה תחבושות שעליהן ציצית דקה. אך יצאה השאלה מבין שפתי וכבר רציתי להחזירה לאחור. וכי אנני רואה את שלמות גופו של עמיחי זה? אך עמיחי הביט בי בעיניים טובות כל כך, מבינות, עיניים שרצו לחבק אותי במבטן. "אני מקבל את ייסורי באהבה," הוא אמר בקול שקט. ולפתע תפסתי שהוא עיוור. עיניים יש לו אך אינן רואות. ליבי נחמץ. כיצד הגיע למצב הזה? ואיך יכול הוא לומר שמקבל באהבה? לו רק יכולתי אני לקבל באהבה את ציוני במתמטיקה היה פחות כאב בעולם. והוא, כאשר כל גופו שבור, באהבה. "אתה יודע, ידידיה, היום אחזור אל מקורותיי, היום תחזור נשמתי אל הבורא, אבל אני שמח, שמח כפי שלא הייתי מעודי." הוא השתעל והמוניטור שמעליו החל להשמיע צפצופים. כיצד ידע את שמי? שאלתי את עצמי, אך חששתי לשאול. וכיצד אוכל לעודד אדם שבור כל כך הבטוח במותו? אך אולי אין טעם בעידוד, מדוע לעודד חולה לחיות כאשר כל מצבו אומר מוות וודאי? "מדוע אתה שמח כל כך?" השאלה יצאה מפי כמו מאילה. חששתי שמא שאלתי תהרוס את שמחתו שהרי אם יסתכל על מצבו לא ימצא סיבה לשמוח. ועכשיו, כאשר שמחתו כה תמימה, מדוע לפגוע בה? אך השאלה כבר נשאלה. הוא תפס בידי בשנית. אם ימשיך במנהג הזה עוד יעשה לי התקף לב. "כי עם ישראל שב! הוא חוזר למקורותיו, וכשאני אעזוב יוולד חדש תחתי והוא, הוא גואל ישראל." הוא התנשם בכבדות, דיברו עלה לו במאמץ רב. רוק צהבהב החל לנזול מפיו. קמתי מכיסאי במהירות, מפיל אותו לרצפה ברעש. מצבו של עמיחי הדרדר. צלצלתי בפעמון המזעיק את האחות והתכוונתי לצאת בכדי לא להרע עוד יותר את מצבו, אך רגלי לא נשמעו לפקודותיי. "מי יוולד תחתיך? ומי הוא אותו גואל שיגאלנו? מתי יבוא?" השאלות פרצו מפי מבלי שהתכוונתי, והרי זו סכנה בשבילו לדבר. אך הוא ענה לי למרות כאביו. "אני לא הצלחתי לגאול, חיכיתי לעם ישראל זמן רב. אבל הוא, הוא זה שיגאל. הוא זה שיגאל." הוא עצם את עיניו שאינן רואות דבר וחייך. "מה ה...?" רציתי לשאול אותו אין סוף שאלות, והרי הוא הגואל! יכול היה הוא להיות משיח ישראל לו רק היינו מוכנים. רציתי לשאול אותו אם אין זו אכזבה בשבילו, לדעת שהוא יכול היה לגאול, אבל לא הצליח. רציתי לשאול מתי יבוא המשיח, אותו גואל שדיבר עליו, אבל לא שאלתי. רק עמדתי המום מול מיטתו ושתקתי, האחיות שבאו לאחר מספק דקות לטפל בו ביקשו ממני לצאת מהחדר. עזבתי את היד שלו ששכנה בתוך ידי. לפני שעזבתי לחשתי לתוך אוזנו, לחישה שאולי כבר לא שמע, "תודה." הוא היה רק אדם פשוט מלופף תחבושות שפגשתי בבית החולים, אבל הוא היה יכול להיות המשיח. הוא נתן לי תקווה שאולי עוד מעט המצב יהיה טוב, אולי בקרוב, בקרוב מאד נוכל לעלות לירושלים הבנויה. * * * הסיפור הזה הוא דמיוני לחלוטין, והוא יכול היה לקרות בכל שנה שהיא כך שאני לא באמת יכולה לומר שהמשיח כבר נולד. הכל תלוי בנו.

בעזרתו יתברך! עם גולה – דפיקות רמות נשמעו על דלת ביתם של משפחת אהרון. חיילים לבושי קסדות ושריונות עמדו בפתח הדלת וכמעט ועקרו אותה מצריה. "פתחו! בפקודת המלך פרדיננד והמלכה איזבל, עזבו את בתיכם עד עלות השחר או שתישארו ותבחרו בנצרות כדתכם, אך אם לא תקיימו את הצו דנכם מוות," הם בעטו בדלת בחוזקה, הבית רעד. בחדר ההורים ישבה שרה על הרצפה ובכתה. "רק שיעזבו, רק שיעזבו," התפללה. היא חיכתה מספר דקות וכאשר לא שמעה עוד דבר העיזה לצאת ממחבואה. היא הלכה במהירות לחדרם של ילדיה. "מתניה, קום, קום, צריך ללכת," ניערה את כתפו של בנה הגדול – בן התשע. "מה?" פקח מתניה את עיניו, "ללכת? לאן ללכת? למה?" שאל. שרה ליטפה את פניו. "ללכת מתניה, אין זמן עכשיו לשאלות, לבש את בגד יום החול שלך, את הציצית וכיסוי הראש וארוז את בגד יום השבת שלך והסידור, צריך ללכת," חזרה שוב. "אבל – " מתניה קם, מבולבל. מדוע אימו מעירה אותו באמצע הלילה? "מתניה עשה כדברי." החשכה מנעה ממנו לראות את מבטה אך קולה היה תקיף. הוא מיהר להתלבש וארז את חפציו. בינתיים העירה אימו את שאר אחיו של מתניה, היא עברה מיטה מיטה וניערה אותם. מתניה עבר בין חדרי הבית, אם אימו עסוקה ולא מסכימה לענות לו לאן הולכים בטוח שאביו יסכים, הוא יושיב אותו על ברכיו ויסביר לו הכל, ידע מתניה. אך אביו לא היה בשום מקום, הוא עבר חדר חדר אך אביו לא נמצא. מתניה החל להיבהל, הוא חזר לחדר הילדים. "אמא," פנה לאימו שעמדה בגבה אליו ועזרה לאחותו הקטנה לארוז את בגד יום השבת שלה. "איפה אבא? לא נוכל ללכת בלי אבא, הוא לא חזר?" את השאלה האחרונה שאל בשקט. שרה הפנתה את מבטה והביטה מבעד לחלון בשמיים זרועי הכוכבים. כמה קיוותה שהשאלה הזאת לא תשאל, שתדחה בכמה ימים, לפחות עד שיעזבו. דמעות החלו מרטיבות את לחייה. "אבא לא חזר מתניה," היא לחשה, "אני חושבת שהוא נעצר ואני לא יודעת מתי יחזור, אם בכלל אבל לא נוכל לחכות לו, האינקוויזיציה דופקת על דלתות האנשים, חייבים לעזוב." היא פרצה בבכי חרישי, מפחדת להבהיל את רות הקטנה. איתמר עזב אתמול בזריחת השמש, לאחד מן האנוסים היהודים שהיה חברו הטוב נולד בן והוא ביקש למול אותו כמנהג היהודים למרות שהפך ל"נוצרי כדת וכדין". אותו חבר הקפיד לשמור את מצוותיו הישנות, העבריות למרות איסורי האינקוויזיציה המחמירים לגבי העיסוק בדתו הקודמת. איתמר עזר לחברו ככל שיכל, הוא סיכן את נפשו למען יצליח חברו להמשיך בקיום מצוותיו.לכן עזב בהיחבא כשבידיו כלי המילה, אך הוא לא שב בתום המילה, יממה עברה מאז נעדר ולשרה נותר רק להסיק את המסקנות המתבקשות, האינקוויזיציה עלתה עליהם, אין להם סיכוי. מתניה עמד דומם. אבא, מת? הוא סירב להאמין וניגש לחבק את אימו. "אבא לא מת," אמר בביטחון. שרה עטפה אותו בזרועותיה. כמה הייתה זקוקה לחיבוק הזה, המנחם, אפילו מבנה הקטן. היא ניתקה ממנו ואחזה את פניו בשתי ידיה. "גורשנו מתניה, צריך לעזוב את הבית ועכשיו שאבא... שאבא לא פה אתה תצטרך לעזור לי, תעיר את נדב ושלמה ותעזור להם להתלבש, בסדר?" שאלה ומחתה את דמעותיה האחרונות. לא היה זמן לאבל, הם צריכים לעזוב, ועכשיו. "כן אמא," אמר מתניה ומיהר להעיר את אחיו. בשעת הזריחה הם יצאו מביתם. שרה הנושאת בזרועותיה את בתיה בת השבעה חודשים, רות הקטנה שתפסה בידה של שרה בחוזקה ומתניה שכל יד נתן לאח אחר, אחד לנדב ואחד לשלמה. כל אחד נשא עימו שק אפור ובתוכו חפציו, חפצים שילוו אותו במשך המסע הארוך שצפוי להם. מתניה הביט סביב, משפחות רבות יצאו מבתיהם והחלו להתקדם לעבר דרך היציאה מספרד. הוא הביט באימו והיא השיבה לו מבט והנהנה. הוא היטיב את אחיזתו בידיהם של שלמה ונדב. "אל תעזבו אותי, בסדר?" הם הנהנו והחלו ללכת ביחד לעבר שביל היציאה מהעיר. "מתניה," הוא שמע קול קורא אליו והסתובב לאחור. אבא. הוא רץ לעבר אביו והתנפל עליו בחיבוקו. דמעות זלגו מעיני האב כאשר טפח על גבו של מתניה ביד אחת והביט לעבר שרה. הוא עזב את נדב הקטן שנתלה על זרועו, נשם עמוק וניגש אל אישתו. שרה הביטה באיתמר, הוא נראה תשוש, מיוסר. דאגות כה רבות מילאו את ליבה ועכשיו כשראתה את פניו העייפות לא ידעה אם לצחוק או לבכות. הוא חזר, תודה לאל, אבל מה עשו לו? אלפי שאלות התרוצצו במוחה, כיצד מצאו אותו האינקוויזיציה? האם נפצע? ואיך מצא אותם? היא הביטה בפניו, מנסה למצוא תשובה לדאגותיה. איתמר התקרב אליה, חיוך חצי עצוב משוך על שפתיו, עיניו אורו למראה אך עם זאת משהו בהם היה מכובה, חשוך. "הם תפסו אותנו ברגע שהילד צרח," ענה איתמר לשאלת שרה, שאלה שלא נשמעה בקול. "ירוחם נשלח לתא ההוצאה להורג וגם התינוק, אני – אני לא יודע מה קרה להם". קולו היה קשה, מהיר, כאילו ניסה לפרוק את אשר על ליבו הדואב במהירות האפשרית בכדי שלא יכאב לו יותר מידי. "אני נשלחתי לצינוק, לעינויים," הוא לחש, פניו התעוותו. "הם שאלו אותי אם אני מכיר עוד נוצרים חדשים הבוגדים בדתם החדשה, לא אמרתי כלום והם – " הוא התנדנד על עומדו, שרה תפסה בו בכתפיו עד שהתייצב ואז המשיכה להחזיק את ידו בידה, מלטפת אותה בעדינות. ליבה כאב עליו, כל הייסורים שעבר כמו תקפו אותה גם. נדמה היה לה שהתבגר ביממה האחרונה בעשר שנים ובגדיו הקרועים המכוסים בדם רק הוכיחו לה את גודל סבלו. "איך הצלחת לברוח?" שאלה, מביטה בעיניו הכחולות, הבוכות. "מישהו בא לצינוק ואמר לנו לברוח, הוא שיחרר אותנו מהכבלים ופשוט צרח שנרוץ, שנברח ושלעולם לא נחזור". איתמר לא הפסיק לחשוב מי הוא אותו אדם ששחרר אותם, הוא היה לבוש בבגדי אינקוויזיטור אך משהו בו היה מוכר. "דאגתי לך כל כך," אמרה שרה, "הם דפקו על דלתנו וביקשו שנסתלק, שנתנצר או נמות, מתניה עזר לי לארגן את כולם, אבל פחדנו שלא תחזור". איתמר הידק את אחיזתו בידה של שרה, כמו מוכיח לה שהוא פה, שהוא איתה. היא חייכה אליו. איתמר הביט בבנו הבכור, כמה גדל בשנים האחרונות והתבגר, כבר אפשר לסמוך עליו. הוא התגאה. "כל הכבוד מתניה, אני גאה בך שעזרת לאמא הרבה כל כך למרות שהיה לך קשה". הוא חיבק את שלושת בניו הקטנים, נשק לרות בת השלוש ואז ניגש לבתיה בת השבעה חודשים. הוא לקח אותה מזרועה של שרה ונשק לראשה של התינוקת. "איתמר!" קראה שרה בבהלה. "היד שלך!" רק עכשיו הבחינה בטיפות הדם שנטפו מידו של איתמר, הם הרטיבו את שמיכת הצמר בו הייתה בתיה מכוסה, שריטה עמוקה חתכה את בשרו. "אוי איתמר!" שרה הביטה בו במבט כואב, כאילו היא הסובלת ולא הוא. "זה בסדר, זה לא כל כך כואב," הוא נשך את שפתיו. "אני אסתדר כבר, העיקר שאתם בסדר, דאגתי שלא תספיקו לעזוב או שתחכו לי ולא אגיע ואז האינקוויזיציה..." הוא משך את ידו מידה של שרה שהתמלאה בדמו. "תמשיכו ללכת לכיוון היציאה מהעיר אני חייב לקחת איתי קודם את התורה ומשהו שיכסה את פני, אסור שיראו אותי פה". הוא החל להתרחק לכיוון ביתם. "איתמר חכה!" קראה אליו שרה, היא הורידה מגבה את שק החפצים שלה והוציאה מתוכו בד. היא לקחה את ידו של איתמר וקשרה את הבד בחוזקה. "תזהר," לחשה. הוא הנהן לעברה, מלמל תודה בקול צרוד והמשיך ללכת לעבר הבית. הם המשיכו ללכת לעבר דרך המלך היוצאת מן העיר, אנשים רבים מהלכים לפניהם, שקים אפורים על גבם השפוף. שרה עצרה בהתפצלות הדרכים. "נחכה לאבא פה," אמרה ונעמדה בצד, שלא להפריע לעוברים. זקנה שעמדה בצידו השני של השביל סימנה למתניה לגשת אליה. הוא התקרב בהיסוס. "בוא הנה ילדי," היא אמרה בקול צרוד. "אני רוצה שתיקח את זה". היא הושיטה לו ספר תהילים מרוט. "זה היה של הבן שלי, עוזיאל, שמת במלחמה של עם ישראל על יהדותם כאן בספרד שלנו ועכשיו הוא שלך, אבל אני רוצה שתבטיח לי משהו, תבטיח לי שתעלה לארץ ישראל ושלא משנה מה יקרה, תמיד תחשוב על ארץ ישראל, ארץ הקודש". היא חייכה בעצב ודחפה את ספר התהילים לידו הקטנה של מתניה. "אבל מה איתך?" שאל מתניה. "את לא באה איתנו לארץ החדשה?". "לא בני, אני נשארת פה, אני סיימתי את תפקידי." היא הסתובבה לאחור ונעלמה בין עשרות האנשים שעברו בשביל. מתניה חזר אל אימו והכניס את ספר התהילים לשקו. איתמר הגיע אליהם לאחר מספר דקות, לבוש מעיל שחור וברדס מכסה את פניו. הוא התקרב אליהם, שק מונח על כתפו. "בואו, צריך להמשיך, עוד מעט ועמוד השחר יעלה," אמר. הם עברו את הדרך הראשית והמשיכו לדרך צדדית, ספרד הולכת ונעלמת מעייניהם. מתניה נעצר, משהו כמו משך אותו שוב להביט על המקום בו גדל ואהב. אש התלקחה בכמה מבתי היהודים, מתניה זיהה את ביתו בניהם, כואב הוא המשיך ללכת, לגלות. *תודה לך תמר.

בעזרתו יתברך! קטיף עצמי- "אמא! הוא מגיע, הוא כבר בשביל הנרקיסים!", מיכל רצה לבית היחיד שבגבעה, הבית ששמר על הכפר הקטן שעמד למרגלותיו. "לא! לא יכול להיות, אני לא מאמינה שהוא בא..." האם מלמלה לעצמה, היא הביטה על גינתה המטופחת. "הוא לא יכול לעשות את זה, הוא לא יכול...". "אמא, הוא בשער, הוא יגיע הנה בכל רגע, אין מה לעשות, נצטרך להכריח אותו לעזוב, הוא חייב!" היא אגרפה את ידיה. היא לא האמינה שזה קורה, שהוא בא לפה אחרי כל הזמן שעבר ופשוט מכריח אותם לעזוב את הגבעה שלהם, את הגבעה ששמרה על כל תושבי הכפר והצילה אותם פעמים כה רבות מפריצות של שודדים ורוצחים. כמו למשל הפעם ההיא בה נשלח רוצח לכפר ומיכל שבדיוק יצאה מביתה הבחינה בו, פניו היו צבועות בירוק בכדי שיתמזג עם הצמחים אך "מיכל, היכנסי פנימה, אני אדבר איתו," אמרה גברת קפיטובסקי. "לא אמא, אני נשארת פה," קולה של מיכל היה כה נחרץ שהאם פשוט הנהנה, כעת נותר רק לחכות. חייל צעיר במדי הכפר הלך לו לאיטו בשביל המוביל אל הגבעה, הוא התקרב לבית הקטן בעל הגג האדום שעמד בראשה ונתקל בזוג נשים העומדות בכניסה ומבטם נחוש. "אוך, אילו רק אבא היה כאן, הוא היה יודע מה לעשות לו!" מיכל הניפה את אגרופה באוויר. "אבל אבא לא כאן מיכל, הוא לא כאן," לחשה האם בקול שבור. מיכל רשפה, "נראה אותו," היא הביטה לעבר החייל, "רק שיבוא!". החייל התקרב אליהן, מבטו מפוחד מעט אך נחוש לא פחות. "גברת קפיטובסקי, מיכל, אתן נאלצות לפנות את הגבעה לטובת מטרה נעלה," אמר בקול רשמי, "כפר אבושלם מתכוון להשתמש בה לצרכיו הדחופים ביותר ועל כן אתן נאלצות לעזוב את המקום," הוא חייך אליהן בפיוס. "לא," אמרה מיכל נחרצות, "אין סיכוי," היא הביטה בחייל הצעיר בכעס. האם כמעט התפתתה לרוץ לכיוון החייל הצעיר בזרועות פשוטות אך מבטה של מיכל מנע ממנה. הם אויבים עכשיו. "נו, מיכל בחייך, את לא מבינה שאם ניתן להם את הגבעה אז הכל יסתדר? הם יבנו פה את הבתים שלהם, יוכלו לשתול ולזרוע שדות משל עצמם וככה יפסיקו לבזוז לנו ולהתנכל". מיכל הנידה בראשה, "באיזה צד אתה, תגיד לי?!" צווחה, "למי אתה נאמן? להם או לכפר שלך? להם שבכל פעם שראינו אותם הם ניסו לרצוח אותנו ולבזוז? או לכפר שלך שהגן עליך וגידל אותך במשך כל חייך? למקום שלו קראת בית?" היא כמעט פרצה בבכי. "אני – אני נאמן לכפר, מה את חושבת?" הוא נראה נבוך לפתע אך מייד השתלט על עצמו. "כן, אז מה אתה עושה עכשיו? נותן להם את הכפר שלך במתנה," קולה היה צרוד, מפחיד. "מיכל, אני מבין שיש לך מצב רוח לוחמני, אבל תחשבי על זה, מה זה כבר לוותר על הגבעה הקטנה הזאת תמורת שלום איתם? זאת לא כזאת הקרבה". "הקרבה?! מה אתה בכלל יודע על הקרבה? לקום כל יום בידיעה שאתה התקווה של הכפר הזה, שבזכותך הכפר הזה יכול לחיות חיים שלווים אך עם זאת אתה נאלץ לסכן את עצמך, להקריב את שלוותך שלך למען אחרים ולדעת שלפעמים גם תקבל מכות," היא הפשילה את שרוולה, חשפה צלקת מכוערת לכל אורך הזרוע וצחקה צחוק חסר חיים. "לעולם לא תדע מה זאת הקרבה, ברחת ממנה, עזבת את הגבעה, עזבת את הכפר ועכשיו אתה בא לפנות אותנו, אתה חושב שככה יהיה מבטה העז של מיכל כמו קדח חור בפניו של החייל אך הוא נותר עיקש. "אני מבין מה עברת בשביל הגבעה הזאת, אבל זה רק מוכיח למה אתן צריכות לעזוב אותה, כדי שעוד אנשים לא ימותו, כדי שלא תצטרכו יותר להקריב." "אל תחשוב שבגלל השלום המזויף שלך יפסיקו להיות קורבנות, הם רוצים לגרש אותנו מהגבעה כדי שיוכלו לחדור לכפר בקלות." "לא, חייבים לפנות את הגבעה ולו רק כדי לשמר את היחס הטוב בנינו לבין הכפרים האחרים." "מה אכפת לנו מה אומרים עלינו?" נחרה בזלזול. "היה אכפת לכן ועוד איך אם הייתן גרות איתי שם כפי שהיה צריך להיות מלכתחילה." "לך! לך מכאן! אתה לא ראוי להיכנס לכפר שלנו אם זה מה שאתה אומר, לך לכפר 'שלך', בוגד!" היא צרחה. החייל הקשיח את מבטו. "לא." אמר, "ארזו, אתן עוזבות את הגבעה, זה לא המקום שלכן פה, לכו, עזבו". מיכל רצה אליו, מבט רצחני בעיניה הירוקות. "לא," אמרה אמה, דמעות מציפות את עיניה החומות, "מספיק. מיכל את לא תפגעי בו, עם כל הכאב זכרי מי עומד מולך," האם נשמה עמוק וניסתה לייצב את קולה. "כן אמא," אמרה בקול ארסי, "אני יודעת בדיוק מי עומד מולי." "האח שלי," היא צרחה, "האח שאיתו שיחקתי בחול שלו שרתי שירי ערש עומד עכשיו מולי ואומר לי לצאת מהבית, הבית בו הוא עצמו גדל! בוגד!" היא ירקה על הרצפה. החייל הביט בה לרגע במבט כואב, כאילו נזכר במשהו שאבד מזמן. אך הוא אטם את ליבו, מבטו הקשיח חזרה. "לכו מפה, זה כבר לא הבית שלכן, מיכל. אמא". וכך נקרעה המשפחה, נקרע הכפר, נקרע העם... -גוש קטיף לא נשכח ולא נסלח!-

בסיעתא דשמיא! "אמא, אמא הרגעי, אני יודע שאת עצובה, אבל בבקשה אל תתפרצי פה לפני כולם!" אמרתי בשקט. תפסתי בכתפה של אימי, מחזק אותה ומשתתף בצערה. גם לי זה כאב, מה היא חושבת, שרק לה מפריע מה שקרה לאבא? מה שקרה לכל העם, וגם לי. הכל התחיל ביום ראשון, באותו בוקר הלכתי אני עם העדר ואחיי ואחותי הגדולה התכוננו לקראת שובו של אבי מן הארץ הקדושה של אבותינו. אותו יום היה גם יום הולדתי העשרים, יום שאיש לא התייחס אליו ולא זכר לציינו, ולכן לא היה זה פלא שהתלוננתי על עבודתי המשעממת יותר מהרגיל ויצאתי. קשרתי את כיסוי הראש על ראשי ולקחתי את המקל שגילפתי במיוחד לרעיית העדר, כועס על חוסר הצדק שבעולם. אך עם זה שמח מעט בסתר ליבי, זה אומר שלאה הובלתי את העדר הרחק מהשבט, משקיף על שבט אפרים מרחוק. הנחתי את חפצי על החול המדברי ונשענתי על אחת האבנים בנוחות. העפתי מבט אחרון בעדר לפני שכיסיתי את עיני בכיסוי הראש מפני השמש. הנחתי את ראשי על האבן ושקעתי במעיין נינוחות ישנונית כזאת, מתחמם מאור השמש החזקה. כנראה שנרדמתי כי כשלאה טלטלה את כתפי השמש כבר הייתה במרכז השמיים. שעת הצהרים הגיעה. התעוררתי בבהלה, מחפש את העדר. הפרות התרחקו מרחק רגליים רבות "גדיאל חכה!" פניה היו חיוורות, "פגשת את אבא שלך?" "לא, מה קרה? המרגלים חזרו?" בחנתי אותה, נראה שרצה את כל הדרך לכאן משבט אפרים. מה היה לה דחוף כל כך? "כן, הם חזרו, הם אומרים שאנשי הענק גרים בארץ! ושהערים בצורות וגדולות! אוי גדיאל, למה עזבנו את מצריים? שם לפחות יכולנו לחיות ולא למות במלחמה! גדיאל, גם אתה תלך להילחם." היא הביטה בי בכאב. "מה? מה זאת אומרת אנשי ענק? לאה, מתי שמעת את הכל?" הבטתי בשמש, אולי בכל זאת יותר מאוחר משעת צהריים. "עכשיו. המנהיג שלנו חזר למחנה ואמר שאנחנו נצליח לכבוש את הארץ למרות הכל, אבל שאר המרגלים אומרים אחרת. לך לאבא שלך גדיאל, אני אאסוף את העדר ואביא אותו לביתכם. לך!" נתתי לה את מקלי ולחצתי את ידה לפני שרצתי בחזרה למחנה. "יהיה בסדר, לאה," לחשתי. כשהגעתי לאוהל של משפחתינו כולם כבר התאספו שם, מצפים לשמוע את דברי אבי. שמעתי את קולו העבה של אבי ממרחקים. "אנחנו חגבים, כלום בעיניהם, הם כה גבוהים וגדולים וחזקים, אין לנו סיכוי, הארץ הזאת לא בשבילינו, אלה אם כן מישהו רוצה למות..." שמעתי קול יבבה עולה מקהל הנאספים והסתלקתי. ידעתי שבגלל היותי הצעיר בבית אבי איש לא ישים לב להעדרי. רצתי חזרה לכיוון העדר, לעזור ללאה. מה ששמעתי הספיק לי, זה הפיל את ליבי. איך זה יכול להיות שה' הביא אותנו לכאן בשביל למות? ולמה דווקא לארץ הזאת, שהערים בה כה גדולות והענקים שוכנים בה? כעסתי קצת על ה', למה הוא עושה לנו את זה, אחרי כל מה שעברנו עד כאן? לאה לא הצליחה לאסוף את כל העדר ועד שהגענו למחנה כבר שקעה השמש, אבל זה נתן לי תירוץ להיות פחות בבית. כאב לי, אבל העדפתי להתמודד עם כאבי לבד. באותו לילה כולם בכו, אימי שלחה אותי לאחותי הגדולה משבט דן, לתמוך בה ולהגיד שאבא חזר בשלום אומנם אבל נסער ביותר. כשהגעתי למחנה דן ראיתי שכולם מתנפלים על יהושע, מנהיג שבט אפרים ואחד מן המרגלים. הם הרימו אבנים ורצו לסוקלו. הוא צעק אל העם, מנסה להסביר להם דבר מה, התקרבתי. "אנחנו נצליח, אנחנו נצליח לכבוש את הארץ, ה' איתנו, אל תבכו בני ישראל, הארץ טובה עד מאד!" האיש שלידי הרים אבן מהקרקע והניף את ידו. הנחתי את ידי על כתפו. "לא תרצח," הזכרתי לו בשקט. העם צעק על יהושע בקולי קולות, קולות של שנאה וסירוב. הסתלקתי מהמחנה. אם אחותי תרצה משהו שתבוא בעצמה, ההמוניות מסביב הפריעה לי. לפני שהלכתי ראיתי את יהושע קורע את בגדיו. ה', מה היה על עמינו? השאלה הזאת לא הרפתה ממני גם עכשיו, בעודי אוחז בכתפה של אימי. עמדנו מעל הקבר שחפרנו לאבי ולשאר המרגלים, הם מתו היום בבוקר, במגפה שתקפה כל מיני אנשים מהעם. "תבכי על כתפי אמא, אני יודע שזה קשה, אני מצטער." חיבקתי את אימי בחוזקה, היא הטלטלה בזרועותיי מעוצמת בכייה. משה דיבר לפנינו אך אני כבר לא הייתי מרוכז בדבריו. חשבתי על אבי, על האדם שהיה ועל הדברים שדיבר אתמול לפני שבטינו. הוא דיבר רעה על הארץ, עשה מעשה שה' לא סלח עליו, אך הוא היה אב ומנהיג טוב למרות חטאיו. מחיתי את לחיי הרטובות בגב ידי, בתחילה חשבתי שאלו דמעותיה של אימי אך לאחר שכה רבות החלו לשטוף את לאחר שסיים משה לדבר העברתי את הטיפול באימי הבוכייה לאחי הבכור. "אני אחזור בזמן לשבעה, אני חייב להיות קצת לבד," מלמלתי לאוזנו והלכתי, לא ידעתי לאן, העיקר שאוכל לחשוב לבד, בלי כל קולות הבכי מסביב והשבט העומד מאחורי. כשעצרתי ממרוצתי נוכחתי לדעת שאני ליד הסלע שעליו נרדמתי אתמול, כל כך הרבה דברים עברו עלי מאז ברח לי העדר בהרדמי. השפלתי את מבטי, בועט ברגלי באבנים שהיו פזורות על הקרקע. "למה ה'?" צעקתי, כבר לא יכולתי להתאפק. "למה אתה מביא עלינו את כל זה? קודם את הענקים שיושבים בארצנו ועכשיו מות הנשיאים, למה? אולי הם דיברו דברים שלא היו צריכים להגיד, אבל ה', למה לקחת את אבא שלי, למה דווקא את אבא שלי מכולם?" הדמעות הציפו את עיני עד עיוורון ממש. נפלתי על הקרקע, בוכה כפי שלא בכיתי מעודי. כשהרמתי את מבטי מהקרקע לאה ניצבה לפני, דמעות מציפות את עינה ושמלתה מלוכלכת. "גדיאל, בבקשה תגיד שאתה עוד לא בן עשרים," היא התחננה לפני. "למה זה כל כך חשוב לך? מה זה משנה עכשיו בן כמה אני?" כבר לא צעקתי אבל הכעס עוד פיעם בעורקיי. קמתי מהחול המדברי, ניערתי את בגדיי והתיישבתי על האבן שלי. "ה' נתן לנו עונש, יעברו עוד ארבעים שנה עד שניכנס לארץ, וכל איש מבן עשרים שנה ומעלה ימות במדבר במהלך ארבעים השנים, הם לא יזכו להיכנס לארץ." היא הביטה בי בתחינה. הנדתי את ראשי באיטיות. "אני בן עשרים ויום, ציפיתי שאת מכל האנשים תזכרי." כבר לא היה לי אכפת למות, לפחות לא אסבול את הכאב שיש לי בלב, את החור שנעשה בחיי. ועכשיו אצטרך לאבד גם את שאר בני משפחתי, אחד אחרי השני. ה', כפר על חטאינו! "לא! גדיאל לא!" היא בכתה ונפלה על האבן לידי, כובשת את פניה בידה. ישבנו כך זמן מה בשקט, רק קול בכייה נשמע כהד למחשבותיי. לאה קטנה ממני בשנה וחודש כך שאנני צריך לדאוג, אבל כל משפחתי תמות במדבר הצחיח הזה, הולכים בלי מטרה, בשביל למות, הם לא יזכו לראות את הארץ אפילו, וכך גם אני. "אני מצטער לאה, אני ממש מצטער." לקחתי את ידה בידי. היא ניגבה את דמעותיה. "גדיאל, זה אומר שזמנך קצר כל כך..." היא הביטה בעיניי. "אתה יודע מה הייתי רוצה יותר מכל? אני חולמת על זה כמעט כל ערב אבל בכל זאת לא מאמינה שזה יקרה, ועכשיו, רק ארבעים שנה..." היא הפסיקה, מנגבת דמעות חדשות. אך לא היה צורך שתמשיך עוד לדבר. "לאה, את רוצה שנינשא?" ליבי הלם. היא הנהנה. חייכתי, לא היה לי האומץ לשאול אותה, עד היום. "אוי, לאה, לבכות או לצחוק?" אמרתי וגעיתי בבכי. * * * גירדתי בזקני בעודי חופר את הבור שישמש את קברי. לאה וילדיי טרחו והביאו לי כד מים. היום אכנס לתוך הבור ולא אצא, זה בטוח. ארבעים שנה של חפירת הבור וכל פעם יצאתי, ה' נתן לי עוד שנות חיים. אך הפעם זאת הפעם האחרונה. שנת הארבעים. הפעם לא אצא. בשעות הערב נפרדתי מלאה ומילדיי. הם כה יקרים לי. עצוב לי שאשאיר להם את כאב הלב שהשאיר לי אבי בעוזבו את העולם. את החור שהשאיר כל אחד ממשפחתי. נכנסתי לבור וחיכיתי שנשמתי תעזבני אך דבר לא קרה. שכבתי כך שעות עד שלפי הערכתי הייתה כבר שעת בוקר מאוחרת של היום הבא. יצאתי מתוך הבור ונשמתי את אוויר המדבר הצחיח, אני חי. אזכה לראות את משפחתי שוב. את הארץ. טיפסתי על אחד ההרים והבטתי עליה, על הארץ שהובטחה עוד לאבותינו. מרחוק נראו האנשים בארץ קטנים ממש. חגבים. *** הסיפור הראשון במחברת החדשה! אם למישהו יש שם יותר טוב לסיפור...

בס"ד ובהשתדלותינו! גזרות פרעה - בבוקרו של יום ראשון יפה ואביבי הוא יצא לאוויר העולם, פניו הקטנות כה עדינות וטהורות. שולמית הניחה את בנה הקטן בעריסתו, מנדנדת אותו בעדינות כשעל פניה מבט אוהב. לפתע נשמעו דפיקות חזקות על דלתם, "בפקודתו של המלך המהולל, פתחו!" רגליים כבדות רמסו את אבני החצץ בצעדיהם, התינוק התעורר בצווחה. "לא, ששש!" שולמית ניסתה להרגיעו, להשתיקו בידה, אך הבכי נשמע. הם שמעו. הם תמיד שומעים. הדלת נפרצה בכוח וזוג חיילים נכנסו לחדר. "הביאי לנו את תינוקך, זוהי גזרתו של מלכינו, דינו מוות ככלל ישראל!" הם דחפו את שולמית בגסות וחטפו מידה את בנה התינוק. "לא, בבקשה, אני מתחננת, האם לכם אין תינוקות שתרצו לשמור עליהם? זהו בני, בשר מבשרי, אנא היו רחומים והשאירוהו איתי, לא אפצה פה, אברח אם זהו רצונכם, רק אנא, אל תיקחו לי את הילד!" מבטי החיילים היו נטולי כל רגש. "לא נעבור על מצוות מלכינו, דין בנך מוות". הם יצאו לכיוון הפירמידות, מחזיקים את התינוק המצווח רחוק מגופם. "לא! בבקשה החזירו לי את בני!" יצאה אחריהם שולמית בריצה. הם עמדו כעת ליד הפירמידה, בין העבדים העבריים, החזיקו את גופו הקטון של התינוק, והכניסו אותו בין לבני הפירמידה המתנשאת אל על. הם הצמידו את ידיו ורגליו ומרחו על פניו העדינות את הטיט. "הבן שלי, לא!" קולה של האישה כבר לא צרח יותר, הוא נשבר כגופו של בנה הקטן. "לא." קול תחינתה לבורא נמוג כאשר נפלה שולמית על הרצפה. והנשמה ששכנה בגופו של התינוק העברי שבה למרומים. *מחשבות שעלו כתוצאה מהפסח העובר...

בס"ד אבא - עמדנו כולנו סביב מיטתו של אבא. הוא התנשם בכבדות, גופו החלוש עולה ויורד בנשימות בלתי סדירות. "בנים שלי," הוא אמר בקולו הצרוד. הסתכלתי על אחיי, אחי הבכור עמד בפינה כולו יגון על מצבו העגום של אבינו. בנימין אחי הקטן מכולם ישב בקצה המיטה של אבא והחזיק את ידו הרפה. "אבא, עדיף שלא תדבר," הוא אמר בעדינות וסידר את שמיכת הצמר העבה על גופו של אבי. "זה מכביד עליך, אתה חלש". כלנו הבטנו זה בזה, מבטים מלאי צער וכאב. כולנו ידענו – אבא עומד לעזוב אותנו. לעזוב את העולם. "בנים," התחיל אבא שוב. יהודה פתח את פיו להשתיקו, שלא יטריח את עצמו, אך אבא הניד בראשו, היה לו משהו חשוב לומר לנו. "בנים, אתם יודעים ששעותיי ספורות, עוד מעט ואעזוב את העולם הזה ואעלה למעלה. אך לפני כן," הוא השתעל, גופו מטלטל עם כל שיעול. קפצתי על מקומי, "אבא!" מפי כל האחים נפלטה אותה צעקה, פחדנו על אבינו היקר והזקן, רצינו שינוח לפני הסוף, מה שלא עשה אפילו דקה אחת בימי חייו. "אני רוצה... אני רוצה שתבטיחו לי... הבטיחו לי שאתם מאמינים... שאתם מאמינים בה' כמו שאבא וסבא האמינו, הבטיחו שתדבקו בו בכל רגע ורגע כי זאת הדרך הנכונה, כי זאת האמת," אמר בהתנשפות. הבטנו זה בזה ואחר באבא, ואז נשבענו כולנו בקול חזק, שבועת עולמים. "שמע ישראל - ה' אלוקינו! ה' אחד!" "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד," לחש בצרידות. ואז עזב, רגוע.   *** וככה נוצר ה'שמע ישראל' של היום... תודה אבא!  

בסיעתא דשמיא עיר מקלט – יומני היקר 2:00 לפנות בוקר- קמתי מזיע מהמיטה, אני לא יכול יותר, שוב ושוב הוא מופיע בחלומותי. רעדתי בכל גופי, העיניים האלה, המטורפות מנקמה, העיניים שלו שרודפות אותי בכל מקום. נשכבתי שוב על המיטה וניסיתי להשליט סדר במחשבותי, ניסיתי להירגע ולשכוח את העיניים האלה המרחפות בחלומי. אתה בטוח עכשיו, עודדתי את עצמי, הוא לא יכול לפגוע בך כאן. נשמתי עמוק והרצתי במוחי את אירועי הימים האחרונים. הכל התחיל כשביקשנו מנדביהו מהכפר השכן לבוא לעבוד אצלנו בשכירות, הבטחנו לו משכורת טובה, שיקבל בסוף כל יום על פי חישוב מדויק לפי שעות העבודה שעבד. הוא עבד אצלנו כמעט חצי שנה, עד אותו יום נוראי. באותו יום החלטנו שהוא ירעה את הצאן, ואני אקח את הפרות שבחרנו מראש ליוחנן השוחט. לקחתי את הסוס מהאורווה וקראתי לפרות לבוא אחרי, הספקנו ללכת כ- 50 מטר ואז קרו כמה דברים בבת אחת. רומה, פרה עצבנית וקשת עורף החלה להשתולל, היא נגחה בפרות אחרות בעדר, קולות ריסוק רמים החלו להישמע, הסתובבתי לראות מה קרה וניסיתי לקפוץ מסוסי ולסובבו לאחור בכדי שאוכל להשליט סדר במהומה, אך נדביהו עמד מאחורי הסוס, הוא קרא בשמי אך בגלל כל הרעשים לא שמעתי מאיזה כיוון הוא קורא אלי וסוסי עלה עליו, מוחץ אותו בפרסותיו. הרחקתי אותו מהר כשהבנתי שאני רומס את נדביהו, הוא שכב על הקרקע, דם נוזל מגופו. העלתי אותו אבי שכנראה שמע אותי דוהר במהירות הגיע מהר לעזור, הוא הסתכל שנייה אחת על גופתו של נדביהו ואחר עלי, בכיתי, לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות, שאני יכול לרצוח, לרצוח מישהו שבחצי שנה האחרונה היה קרוב אלי. אבא התקרב אלי, "עזריה", הוא קרא לי, הסתכלתי בו מבעד לעיני הדומעות, הוא היה לחוץ, גופו שידר מתח ועיניו המבוהלות סקרו את ידי מלאות הדם. הדם של נדביהו. "עזריה", הוא קרא שוב, "אתה חייב לברוח, עוד מעט המשפחה של נדביהו תשמע שהוא מת והיא תרצה נקמה, ברח עזריה, ברח לעיר המקלט, רוץ לבצר לפני שהם יבואו". הבטתי בו, בצר הייתה אחת מהערים הקרובות אלינו, עיר לווים, ועיר מקלט. פעמים דיבר אבא עודות אותה העיר, אך מעולם לא במפורש, תמיד היה נזהר כאשר הגה את שמה. "אבא", נשכתי את שפתי, "אבל מה אעשה שם לבד, בלעדיכם?, ומה יהיה אליכם, אתה, אמא וכולם?", שאלתי מבוהל. "אתה מוכרח ללכת עזריה, אנחנו נבוא כמה שיותר מהר, עכשיו רוץ!, אסור לך להישאר פה", הוא חיבק אותי, נשק לי על המצח וכך נפרדנו. רצתי את כל הדרך לבצר, רצתי ובכיתי. לא רציתי להיות לבד כל השנים, כל השנים שאגור בעיר המקלט, אך יותר גרוע, לא רציתי להיות רוצח, ליטול חיים, גוף שה' נתן לו חיים, נתן לו נשמה, ואני לקחתי. ואז, ראיתי אדם, פגשתי אותו באמצע הדרך, את האיש שנעשה גואל הדם. הוא החל לרוץ אחרי, אך אני הגברתי את מהירותי עד שויתר לאחר שאזלו כוחותיו. הוא עצר, גופו הגדול והשרירי גרם לי לרעוד, אך יותר מכל דבר בו הפחידו אותי עיניו, עיניים אדומות מבכי, עיניים שחיפשו דרך לנקום אך הדבר לא צלח בידם, עיניים שהבטיחו לי שעוד ניפגש, והיום בו ניפגש יהיה גם יומי האחרון. לאחר שעות ארוכות של ריצה עברתי בשערי העיר, כוחי כבר אזל והדמעות התייבשו על לחיי. כבר חשבתי שהסיוט סוף סוף יגמר, שאוכל פשוט למצוא לי פינה שקטה בעיר, לשבת ולבכות, אך מספר שופטים עמדו אחרי השער וקיבלו את פני. הם בחנו אותי במבטם, סקרו את פני שעליהם דמעותיי היבשות ואת ידי שדמו של נדביהו עוד כיסה אותם, את ידי שלא הספקתי לשטוף מרוב החיפזון. הם נתנו לי כוס מים תחילה, שאלו לשלומי ולהרגשתי ואחר התחילו לשאול שאלות. סיפרתי להם את כל מה שקרה, לא מחסיר שום פרט. לאחר שסיימתי הם דברו מספר דקות בניהם ואז פנו אלי, "זה בסדר, אתה נקי מאשמת הרצח, אך יש כמה דברים שחשוב שתדע, עיר המקלט הזאת מגינה עליך מפני גואל הדם, אתה תוכל לצאת מעיר המקלט רק אחרי מות הכוהן הגדול, אם תצא מעיר המקלט לפני כן אתה עלול למות מידי גואל הדם ואיש לא ישא בתוצאות", ראש השופטים "בסדר, אז אם ככה", הוא החליף מבטים עם אחד הלווים המבוגרים, "החלטנו שלאור היותך צעיר ועוד לא בעל משפחה, אתה תאומץ על ידי גלעד", הוא הצביע על אותו לוי והאחרון חייך אלי. "משפחתך כמובן תוכל לבוא לבקרך אך זכור, אם תצא מעיר המקלט אנחנו כבר לא אחראים עליך, העיר הזאת נועדה בכדי להגן עליך, אז אנא, חשוב פעמיים על צעדך", הוא סיים את דבריו וגלעד ניגש אלי. "בוא", הוא אמר, חיוך מעודד על שפתיו, "אראה לך את ביתי, גלעד הכניס אותי לביתו ברוחב לב, הוא נתן לי את אחד החדרים שהיו של אחד מילדיו שכבר התחתן. עבר כבר שבוע מאז הגעתי הנה, שבוע שבו עוד לא התחלתי להתרגל לחיי החדשים כרוצח בשגגה המוצא לו מקלט.

בס"ד תשליך ממבט היונה - מנהג יש לנו, היונים, לשבת על עמודי חשמל ולהתבונן באנשים, איך שהם רצים, רוצים להספיק את החיים, אני מתבוננת בהם מלמעלה, בלי שהם מבחינים. היה זה יום מוזר למדי כאשר התישבתי לי בנוחות כמו תמיד על חוט החשמל, היה זה חוט החשמל הנוח ביותר מושב, זה שמאחורי המגדל הענק שבמרכז המושבה שלהם. פתאום אנשים לבושים לבן עלו על הגבעה שם, אני לא בטוחה אבל אני חושבת שכל המושבה טיפסה, הם אחזו בידיהם חפץ מלבני שלא הצלחתי לזהות, הם עצרו בדיוק בראש הגבעה, עצרו ופתחו את החפץ שבידם, הם עמדו שם, משפחות שלמות, נושאים את עיניהם למרחקים ומחפשים משהו שלא הצלחתי לראות, צמצמתי את עיני בכדי לראות מה הם עושים, פיהם נע, כמו ממלמל תפילה חרישית, זה בהחלט לא רגיל, חשבתי לעצמי, החלטתי להתקרב אליהם, בכדי להבין את משמעות המעמד, התעופפתי מעל ילדה אחת, קטנה שעמדה שם בצד, היא אחזה את החפץ המלבני שאחזו כולם, אבל לא התבוננה בו, הילדה מלמלה משהו, כמו לעצמה, התקרבתי בכדי לשמוע, "אלוקים, סליחה על כל החטאים שאני עושה", היא לחשה, "אני מצטערת שאני לא תמיד מקשיבה לאמא ואבא, ושאני מדברת דברים לא טובים לפעמים," הילדה הכניסה את ידיה לכיסים והשליכה מתוכם דבר מה בלתי נראה, הילדה דיברה בשטף, עיניה מביטות לשמים, "אבא שלי, שבכל מקום," היא פרסה ידיה לצדדים, "אני אוהבת אותך, תודה שאתה שומר עלי, ועל כולנו, תעשה, בבקשה שהשנה הזאת תהיה שנה טובה!" הילדה המשיכה ללחוש לאביה ואני התעופפתי משם, "איזה בנים טובים יש לך אלוקים," פניתי אל הכוח העליון, "ילדים קדושים".... (נכתב כהשראה על מושב יונתן רמה"ג)