יצירות של בשבילך

לעילוי נשמת סבתא שלי. שהלכה לעולמה ביום שני, כ"ט אדר ב' התשע"א. תנצב"ה.     הלכת. לאחר כמעט פ"ה שנים בעולם הזה. הלכת, והשארת לנו חוסר. חוסר בך. באדם המיוחד כ"כ שבך. הלכת, והשארת את השמחה, את האכפתיות המדהימה. את האהבה. הלכת, ואור גדול הלך איתך. אור פנים זורח. הלכת, אבל צווית אותנו לא ללכת איתך. להשאר. ציוות אותנו להמשיך אותך. את הטוב שבך. ציוות לאהוב את החיים, כמו שרק את אהבת. ציוות לתת תשומת לב להכל, לפרחים, לחפצים, לנודדים, לצאצאים. ציוות אותנו לשמוח. להאמין במה שאנחנו עושים. לחלום. ציוות אותנו לחיות. ולא, לא להקבר במוות שלך. באובדן. במותך, צווית לנו את החיים. [אולי בגלל זה לא קשה לי לכאוב עם לכתך?.. באבי, מבטיחה לקחת אותך איתי. לקיים את צוואתך. להמשיך לחיות. בשבילך. בשבילנו.]

נפלת אל מקום רחוק, אפל, מקום שיוצא להגיע אליו קצת יותר מידי. היית שם ולא נתת לעצמך להתקדם. בהתחלה עוד ניסית אבל הנסיון היה קצר מידי. והתייאשת. וייאשת את כולם. לא האמינו בך. לא האמנת בעצמך. ונפלת, והמשכת ליפול אל המקום הנורא הזה. כן, הוא נורא. ולא רצית כבר לקום, התרגלת. ואפילו האורות הגדולים שמאירים לך מפה כבר לא עושים לך את זה. אבל, תנסי למצוא את האור האחד שכן ייתן לך את הכח את הכח לקום, להתקדם ולצמוח. [נכתב כחלק מסדנת כתיבה שהיה לנו באולפנה.]

****נכתב לאחר שיחה עם סבתא שלי, חולת סרטן במצב מאוד סופני, על החלומות שהיא הגשימה בחיים שלי ועל החשיבות שלהם בחייה. **** משהו לחיות בשבילו, משהו לשאוף אליו, משהו שיגרום לך להאמין בעצמך. משהו מעשי, או אולי קצת מופרך, משהו שימשוך אותך הלאה אל הביצוע. וביום מותך, תסתכל על עברך, ותראה אם את חלומך הגשמת. וכשתגלה שיש עוד משהו שעוד לא הספקת, אולי זה ייתן לך עוד נשימה. הלוואי. אז, מה החלום שלך?

בעזרת ה' נעשה ונצליח הוא נכנס לחדר בארשת כבוד, מחיאות כפיים והרמות שונות הורגשו בחדר . מהרגע שנכנס ניסו להעיף אותו, לא התחבבו אליו, והוא לא התחבב עליהם. הרימו ידים, ניסו לעשות מעשה, אבל הוא בשלו,התעופף המדרגות הכבוד של עצמו. המאבק האחרון הכי קשה היה, דרש המון כוחות משני הצדדים. בסוף המקומים זכו, והוא- מת. יהי זכרו של הפרפר ברוך. .<z

הפה צועק מחיה מתים, והלב מבפנים רק דופק ודופק, מפוחד. השנים שעברו,יצרו חוויות אחרות, והכל נפגש ברגע אחד, מיוחד. והלב רוצה לקרב, לדבר, להחזיר נשכחות ולהתחבר מחדש, לאחד. אך הדרכים נחסמו עם הזמן שעבר, והקשר המיוחד לא יחזור, לעולם.

מסודרים הם בשורה מופתית, שחורים צחורים וגבוהים. התסריט נכתב מראש והם מחכים לצפוי וידוע. בין רגע מתחילים ליפול, להתרסק. אחד אחרי השני. דומינו. בהסט עין מפוזרים ברחבי הרצפה וכבר לא נותרה דרך חזרה. ובדמיון כה בולט, המחלה הארורה מכה אחד אחרי השני ולא, כבר לא נותרה דרך חזרה. [נכתב לאחר שגילתי על עוד אנשים במשפחה שחולים במחלה הארורה הזאת. רפואה שלמה לכולם.]

ב"ה שני צדדים למסך -המסך נפתח- "הי, מה קורה?" אוף. אני שונאת את השאלה הזאת. מה קורה? הרבה קורה? את באמת רוצה לשמוע הכל? "ב'ה. ואת?" הדרך הרגילה להתחמק מהשאלות המתסכלות האלה. "ה' תמיד ברוך. ומה שלומך? " אוף. לא נתת לי להתחמק. כ"כ מתאים לך. "ב'ה. אממ... בסדר." נגיד. "למה רק בסדר?" אה?! מה נראה לך? עד שעניתי לך. "ככה. בסדר זה בסדר. " "אבל יש יותר טוב מבסדר." טוב נו, זה היה ברור. "אז מה. תגידי תודה שזה לפחות בסדר." די, עיצבנה אותי כבר. "תודה. עכשיו רוצה לספר מה עובר עלייך?" איך היא תמיד יודעת?! "מישו אמר שמשו עובר עלי?" אין לי כח עכשיו. "אני רואה. " תמיד את רואה. תמיד את יודעת הכל. אוף. לא בא לי עכשיו. "הכל בסדר. באמת בסדר." בואי נראה אם אני אצליח להתחמק. "אה כן? רוצה לספר לי על זה?" תאמת, אני מאוד רוצה. השאלה היא אם בכלל תביני. לא נראה לי. "לא. תודה. " "בטוחה?" תמיד אותה שאלה. אם אני בטוחה? היא לא סומכת עליי? "כן, כן. תודה." נגיד. עכשיו היא תגיד את המשפט הצפוי- "טוב. אם את צכה משו, אני פה." יפה לי. "טוב, תודה. יאללה. אני זזה. תודה שוב. להת'." -המסך נסגר- אוף. ********************************************************************************************************* -המסך נפתח- יאא. היא מחוברת. התגעגעתי אליה. "הי, מה קורה?" פעם אחרונה שדיברתי איתה היא ייבשה אותי כהוגן. אולי עכשיו יותר טוב לה? "ב"ה. ואת? " אוקי. אולי לא. " ה' תמיד ברוך. ומה שלומך?" אולי אצליח להוציא ממנה פיסת מידע? למה היא אף פעם לא אומרת מה קורה איתה. אני דואגת לה. "ב"ה. אממ... בסדר." תמיד אותה תשובה. ב-ס-ד-ר. טווווב. לעבור נושא או להמשיך לתחקר? רגע, היא כתבה 'אממ'. אולי היא רוצה שאני אשאל עוד? טוב. ננסה. "למה רק בסדר?" הלוואי שאני אקבל תשובה נורמלית. "ככה. בסדר זה בסדר." אוקי. זאת לא תשובה נורמלית. להמשיך לגשש? טוב. הלוואי שזה לא יזיק. "אבל יש יותר טוב מבסדר." קבעתי עובדה. "אז מה. תגידי תודה שזה לפחות בסדר". אהה? שאני אגיד? תודה? שהיא תבין שאכפת לי ממנה ואני לא סתם מציקה לה. בטוח משו עובר עליה! בטוח. עכשיו השאלה היא איך מוצאים את זה ממנה. הלוואי שיכולתי לעזור. אני אנסה להיות ישירה- "תודה. עכשיו רוצה לספר מה עובר עלייך?" די. שתספר כבר. זה יעזור לה כ"כ. אני יודעת. "מישו אמר שמשו עובר עלי? " די לייבש. אני יודעת שמשו עובר עלייך!! יודעת. "אני רואה." את לא מבינה שרואים עליך, אפילו דרך המחשב שמשו שמציק לך? "הכל בסדר. באמת בסדר. " כן, כן. תעבדי על מישו אחר. די. תפתחי. תשפכי. "אה כן? רוצה לספר לי על זה?" "לא תודה." כן בטח. "בטוחה?" הלוואי שתתחרט. הלו, אני פה! "כן, כן. תודה." טוב, נראה לי שזה לא יצא ממנה היום. "טוב, אז אם את צכה משו, אני פה." הלוואי שהיא תפנים את זה. אני כ"כ רוצה לעזור. "טוב, תודה.יאללה. אני זזה. תודה שוב. להת'." -המסך נסגר- אוף.

**נכתב בערב יום השואה. אני באמצע ללמוד על שואה לבגרות בהיסטוריה אז הנושא עלה לי שוב** לפני 5 חודשים היינו שם. היינו בבור השחור הכי עמוק של ההיסטוריה היהודית. היינו במחנות ההשמדה, בגטאות וביערות. למדנו על היהדות הגדולה שהייתה לפני. למדנו על החורבן הגדול של אחרי. הלכנו איתם, רעדנו איתם, פחדנו איתם וכן, שמחנו איתם. עברנו מסע מלא רגשות- מעצבות עברנו לשמחה, מפחד עברנו לגאווה. גאוה להיות חלק מהעם המדהים שלנו, מהמדינה המדהימה, מהתרבות, מהשטויות של העם שלנו. אבל היא שלנו. רק שלנו. והיום, חמישה חודשים אחרי, אנחנו ניצבות פה ומנסות להחיות את זכר השואה הנוראית, אבל באמת שזה גדול עלינו. כי לפחות בהרגשה שלי- השואה זה שם, בפולין הרחוקה. ואני זה פה עם המשפחה, עם החברות והאולפנא. זה פ ה. פולין זה שם. אבל לא! לא בשביל זה נסעתי. נסעתי בשביל להביא את זה אלי קצת יותר, להביא את זה אל משפחתי, אל חברותי. להזכיר לנו שהשואה הנוראית קרתה, ו א ס ו ר לנו לשכוח.

בעזרת ה' נעשה ונצליח. גיבורה על הקשיים צופיה הרימה את עינה השמימה בנסיון להבין מה קרה ביממה האחרונה. הכל קרה כ"כ מהר מבלי שהיא תשים לב בכלל והנה היא עומדת מחוץ לבית החולים עם ספר התהילים בידה, כשאר סבתא מרים שוכבת בפנים. היא ניסתה לשחזר את מה שקרה פה והיא עדין לא הבינה איך כל זה נכנס ביום אחד. המריבה של הקטנים, הטלפון החותך, הדיבורים השקטים של אמא, הנסיעה המהירה לבית של סבתא-משם לביה"ח ועכשיו-סבתא בניתוח הגדול. צופיה נשמה עמוק ולפתע פרצה בבכי קורע שחקים וזעקה בקול גדול "ממעמקים קראתיך ה', ה' שמע בקולי" דמעותיה לא פסקו מלזלוג, "ה', שלח רפואה שלמה לסבתא מרים שלי-מרים אהובה בת חי'ה, רפואת הנפש ורפואת הגוף במהרה. בבקשה, ה'!" עיניה של זאת לא פסקו מלדמוע. היא לא האמינה שזאת באמת המציאות. ב24 שעות האחרונות היא ניסתה להיות גיבורה, בעיקר בשביל אמא שלה, ואבא- אבל עכשיו, כשהיא לבד, היא מרשה לעצמה. **** 24 שעות קודם לכן. 11:00- משפחת כהן קמה בעצלתיים באותו בוקר. היה זה השבוע הראשון של החופש הגדול והילדים נהנו מן החופשה. הקייטנות של הקטנים יחלו בשבוע הבא, ובנתיים הילדים נהנו בבית. כבר בערב קודם אמא ביקשה מביתה הבכורה צופיה לשמור על אחי'ה הקטנים בזמן שהיא תהיה בעבודה. צופיה לא הייתה מרוצה מהתפקיד שהוטל עליה, הרי זה הוא גם תחילת החופש הגדול שלה, אך החליטה בלב שלם להענות להצפרותיה של אמא, "חבל לגרום לחיכוכים כבר בשבוע הראשון וכך, בשעה 8 בבוקר אמא יצאה לעבודה כשהילדים רק החלו לקום. בשעה 10 כבר כולם היו ערים אחרי ארוחת בוקר בניצוחה של מוריה, האחות בת ה12, והגיע הזמן של צופיה לשעשע את אחיה. היא הוציאה את המשחק החדש שסבתא דינה קנתה לכבוד תחילת החופש. בדרכי פלא היא הושיבה את אחיה בסלון וב"ה הם שיחקו בשקט. צופיה ישבה על הספה בסלון צופה באחיה, אבל בעיקר נחה. היא נזכרה בכך שרק אתמול היא גמרה את סבב הבגרויות שלה של השנה ושבע"ה שנה הבאה היא הולכת להיות שביעיסטית באולפנה. "תמיד חשבתי שהשביעסטיות הן ענקיות. מוזר להיות אחת כזאת.." חשבה לעצמה בנחת. צרחותיו של אחיה אביתר קטעו את מחשבותיה. היא קפצה מהספה והתקרבה אל אחיה בנסיון להבין מה קורה שם. "רימת! אני לא משחק עם רמאים!" אמר,צעק אביתר בן ה10. "לא נכון... אני לא רימתי! אתה סתם חושד בי. אני לא רימתי" צעק, בכה יהודה בן ה6. "אתה כן." חיזקה את אביתר אחותו מוריה. "אני לא, אני לא." כעת יהודה כבר מירר בבכי. "אני לא..." "די עם זה עכשיו!" התערב צופיה. "אתם אף פעם לא יכולים לשחק משחק בשקט כמו ילדים טובים?!" היא החלה להתעצבן. "אבל הוא רימה! ונמאס לנו לשחק עם רמאים." אמרו ביחד מוריה ואביתר. הפעם לא כמו תמיד תפסה צופיה צד בריב וקירבה אל חיקה את יהודה. "הי, תזכרו שהוא בן 6 ואתם גדולים יותר, ובוגרים. תפסיקו להיות מגעילים אליו כל הזמן!" "לא רוצים, הוא סתם ילד קטן טיפש" צעק אביתר. את זה צופיה כבר לא הייתה מוכנה לשמוע. "הוא לא טיפש! ואתה לא תקרא לו ככה- " צופיה רצתה להמשיך בנאומה רק שצילצול הטלפון קטע את מחשבותיה והיא פנתה לענות לו. הילדים נשארו בסלון, מתווכחים. "שלום" היא ענתה בהיסח הדעת, ראשה עדין היה סביב האמירה הזאת של אביתר. טיפש. "הי, צופיה. זאת את? " היא שמעה קול לחוץ מצידו השני של הקו. "כן, זאת אני. מי זה? מה קרה?" "צופיה, זה סבא. אמא נמצאת? "עכשיו היא כבר הבינה מי שם. והבינה שמצב לא טוב. "סבא! משלומך? מה קרה לך? הכל בסדר?" היא שאלה. "איפה אמא?" התעלם משאלותיה. "אה כן, אמא. היא בעבודה ואמורה לחזור עוד מעט. " ענתה לשאלותיו. "טוב, אז אתקשר עוד מעט." "סבא, הכל בסדר?!" היא שאלה בחשש קל. "כן כן ילדתי. הכל יהיה בסדר." וניתק. צופיה הייתה המומה ממה שקרה הרגע. "משהו הולך בבית של סבא וסבתא, וסבא לא אומר. זה נראה לי חשוד מידי". היא רצתה להתקשר לאמא לבדוק מה קורה רק שנזכרה שאחיה עדין באמצע הריב בסלון. צופיה פנתה חזרה אל אחיה, אך הפעם עם דאגה שמכרסמת בליבה. 12:30- צופיה שמעה דפיקה בדלת ומיד אח"כ אמא נכנסה פנימה. צופיה כבר הרגיעה את אחיה בדרכי הפלא המיוחדים שלה ופנתה מהר מאוד אל אמה, כשארשת פנים מודאגת על פניה. "צופי, שלום-מה קרה?" שאלה אותה אמה. " ב"ה, הכל בסדר איתנו. אמא, סבא התקשר מקודם והיה נשמע לא כ"כ טוב. הם אמר שיתקשר שוב עוד מעט, אבל נראה לי שכדאי שתתקשרי אליו" "או, תודה צופי. אני עכשיו מתקשרת". אמא הלכה לחדר השני עם הטלפון האלחוטי בידה וצופיה ניסתה להבין מה קורה שם בחדר. לא עבר זמן רב ואמא יצאה מהחדר, ועל פי הבעת פניה צופיה הבינה שמשהו לא טוב קרה. "צופי, בבקשה תכיני ארוחת צהריים לקטנים. מוריה תשמור עליהם ואת תבואי איתי לבית של סבא וסבתא" "אמא, הכל בסדר? מה קרה?" ניסתה להבין. "מתוקה, אין זמן לזה עכשיו. הכל יהיה בסדר. עכשיו תכיני את האוכל". צופיה צייתה לאמה והכינה אוכל לילדים. 13:15- אמא וצופיה במכותינתם בדרך לירושלים מביתם במבשרת ציון. אמא שתקה כל הדרך וכל פעם שצופיה ניסתה להתחיל שיחה ולהבין מה קורה זכתה לתשובות קצרות ולא מפורטות. ממה שכן הבינה, סבתא לא מרגישה טוב וסבא ביקש מאמא שתבוא לבדוק קצת את סבתא. הרי אמא שלה היא אחות ומבינה בזה. בליבה של צופיה עלה חשש גדול. היא פחדה. "צופיה" הזכירה לעצמה "את ילדה גדולה, כמעט בכיתה י"א. את צריכה להיות חזקה ולא להיחלץ" וככה שיננה לעצמה כל הדרך. בין השאר היא גם מילמלה פרקי תהילים שהיא זכרה בעל פה. 14:00- אמא וצופיה יצאו מהמכונית כמעט בריצה בכניסה לבניין של סבא וסבתא. זמן ההמתנה למעלית הרגיש כמו נצח. "רק להגיע למעלה, רק לראות מה שלומה" יחלו שתיהן בליבן. כשסוף סוף הגיעו למעלה הדלת נפתחה במהירות, ואמא כבר רכנה על סבתא, לראות בשלומה. "הו, אביגיל" פנה סבא מרדכי אל ביתו " אני כל כך שמח שבאתן. צופיה-משלומך? "פנה אל נכדתו בכורה. משראתה שאמא אינה משיבה לשאלותיו של סבא, החלה צופיה בשיחה עימו, או לפחות כך חשבה. "שלומי ב"ה בסדר, ואתה?" התענינה בשלומו. "בסדר, בסדר " הוא ענה כשהוא בוהה במעשי ביתו. "נו, מה שלומה?" פנה אל אביגיל, אמא של צופיה. "לא כל כך טוב", היא פנתה עכשיו אל אמא, סבתא מרים "אמא, מה שלומך? איך את מרגישה?" "אה..אה.." היא גמגמה, "אני לא...מרגישה...כל כך..טוב" הדיבור דרש ממנה המון מאמץ. ,אמא, את צריכה ללכת לבית החולים עכשיו." אמרה לה ביתה אביגיל, "אני מזמינה אמבולנס, טוב?" "אמבולנס? בשביל מה? תקחי אותה במכונית שלך אביגיל." ציווה עליה אביה. "אבא, אמא לא יכולה לקום, איך נקח אותה במכונתי?" וכאות הדגמה אמה מרים ניסתה לקום, אך משימה זו לא צלחה. "טוב נו, בסדר, תזמיני אמבולנס." הודה מרדכי בטעותו. 15:00- סבא נסע עם סבתא באמבולנס לביה"ח ואמא עם צופיה במכונית מאחוריהם. ההמתנה לא ארכה זמן רב וכבר נכנס רופא אל חדרם בכדי לבדוק את האם. אמא בקשה מצופיה לצאת מהחדר בזמן הבדיקות, אך כאשר זו סירבה סבתא פנתה אל נכדתה האהובה ובקשה בקולה החלוש שתצא. צופיה לא רצתה לאכזב גם אותה ורצתה למלא אחר משאולתיה, ויצאה. היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה עכשיו והחלה מתהלכת סביב עצמה. פתאום הופיע מולה אביה, "אבא הטוב" חשבה לעצמה, "כמה אני שמחה לראות אותו עכשיו". "אבא!" היא רצה אליו בחיבוק. היא הרגישה כמו ילדה קטנה אבל זה מה שליבה הורה לה לעשות. "צופי שלי! מה שלומך? איפה אמא? וסבתא?" "הם שם, בחדר. הם ביקשו ממני לא להיות בזמן הבדיקות". "באמת? טוב, בית חולים זה לא מקום לילדה צעירה כמוך" היא הנהנה. למרות שהיא שנאה לשמוע שהיא ילדה קטנה. מתי הם יבינו שהיא כבר ב16?!, אבל טוב, כנראה שזה לא חשוב עכשיו. "אבא, מה קרה לסבתא? היא תהיה בסדר?" ניסתה לגשש. "מתוקה, אל דאגה-הכל יהיה בסדר. היא קצת לא מרגישה טוב." ברגעים אלו יצא מתוך חדרה של סבתא הרופא, ואמא בעקבותיו. צופיה רצה אל עבר אמה "אמא! מה יש לסבתא?!" שוב פעם הם מתנהגים אליה כמו ילדה קטנה. שיפסיקו להסתיר את זה ממנה. "צופוש, היא נכנסת לבדיקות. נקווה שהכל בסדר, תתפללי, טוב?". "שוב אמא מתחמקת," חשבה לעצמה. אבל אמא שלה לא הייתה נראת במצב תקין בכדי לשאול עוד שאלות עכשיו. אביה, ואימה הלכו הצידה לשוחח, והיא נשארה על הספסל, חושבת. 20:00- צופיה ישבה בחדר ההמתנה מחוץ לחדרה של סבתא כאשר כל דודיה יושבים מסביבה. כולם עם ספרי תהילים בידיהם-ממלמים את הפרקים כבר בע"פ. צופיה הבינה מחלקיקי משפטים שהמצב לא מזהיר, ושכנראה מדברים על ניתוח. מתוך כל ההמולה הופיע מולם הרופא וביקש לדבר עם האחראים. נראה היה לצופיה שלא היה רגיל לכמות כזאת של אנשים. אמא של צופיה וסבה הלכו לצד לשמוע את דבריו של הרופא. צופיה הבחינה בכך שאמא לא נראת טוב למשמע התוצאות. היא הסיקה מכך שכנראה הם לא טובות. אבא שלה קם אל עבר אמה ותמך בה ובחמיו. דודיה של צופיה החלו מתלחששים סביבה, וצופיה ניסתה להבין מה קורה. מבין מה שהיא קלטה היא שמעה "גידול", ואז את המילה "סרטן". "סרטן...סרטן..." זה הדהד לה בראש. היא הבינה הכל. אבא של חברתה הטוב אבישג נפטר מסרטן לפני כמה חודשים. דמעותיה של צופיה החלו עולות. "לא, זה לא ייתכן. יש לסבתא מרים סרטן". היא חשבה לעצמה. הסבתא העליזה שלה, שלא מתלוננת אף פעם, וכששואלים אותה מה שלומה היא תמיד עונה שהכל בסדר. זה לא יכול להיות!! צופיה פתאום קמה, לקחה את ספר התהילים שבידה ורצה החוצה. הרחק מאבא ואמא, הרחק מהדודים. הרחק מכולם. 21:00- אביגיל הבחינה שביתה צופיה נעלמה מהשטח. דווקא בזמן הזה, הקשה, היא מרגישה את אהבתה הגדולה לביתה הבכורה והבוגרת. השמועות הקשות ששמעה לא מזמן הותירו עליה רושם כ"כ חזק עד שלא הבחינה שזו נעלמה. "בטח קשה לה מאוד היום, כולם פה, והיא לא יודעת מה קורה..." "מישהו ראה את צופיה?" זרקה את השאלה לחלל האוויר כשכל אחיה וגיסה נמצאים בחדר. כולם השתתקו. לפתע נשמע קול שקט "נראה לי שראיתי אותה יוצאת לפני כשעה, לאחר שדיברתם עם הרופא. היא הלכה לכיון הזה—" היה זה קולו של גיסה מאיר, והוא הפנה את ידו ימינה. "אז כנראה היא יודעת. חבל, רציתי שאני אספר לה. " חשבה אביגיל כשהיא ממהרת בכיון שהפנה אותה גיסה. היא יצאה החוצה ושמעה קול של בכי מוכר. "הו כן, זאת צופיה. מסכנה שלי..." חשבה לעצמה, " ה', תן בי את הכח לומר את הדבר הנכון" התפללה. אביגיל התקרבה אל ביתה "הרבה זמן לא ראית אותה כך", חשבה. כאשר עמדה קרוב אליה נגעה קלות בכתפה והתיישבה. "אמא" פלטה צופיה כמין צעקה. היא לא רצתה שאמא שלה תראה אותה ככה. מיד התאשתה ומחאה את דמעותיה. "מה קורה פה? מישו מוכן להסביר לי כבר?" שיגידו לה כבר את האמת. את הכל. היא התחננה בליבה. "צופי, צופי שלי." הדמעות של אמא החלו לרדת. הרבה זמן צופיה לא ראתה אותה כך, אולי אף פעם, והיא הרגישה שעכשיו הזמן שלה להיות גיבורה בשביל אמה. להיות שם בשבילה. כמו חברה טובה. "את בטח שמעת את מה שהרופא אמר על סבתא, כן?" המשיכה אמא. צופיה הנהנה. לא הצליחה להוציא מילה מהפה. היא הייתה בשוק מידי. "והבנת שלסבתא מרים יש סרטן". היא הנהנה. "הבנה? ", חשבה " לא ממש הבנתי את זה, אבל כן, שמעתי. איך אפשר להבין דבר כזה?!" "צופיה, את יודעת מה זה סרטן?" הנהון שוב. " אבא של אבישג נפטר מסרטן, זוכרת?" היא הצליחה להוציא מילים מהפה. "הו, בוודאי שאני זוכרת." שקט. "בואי אני אסביר לך קצת, טוב?" אמרה אמא. "לפני חצי שנה בערך איבחנו שלסבתא יש את המחלה. שיש לה גידול בגב." מה?! סימני שאלה גדולים התרוצצו בראשה של צופיה. לסבתא-יש-סרטן-כבר-חצי-שנה?! היא הייתה בשוק. "רק ש-" המשיכה אמא, "שמהר מאוד השתלטו על המחלה וב"ה היא יצא מזה."היא אמרה, ספק שמחה, ספק לא. "אמא, איך לא אמרתם לי אז?!" צופיה הרגישה פגועה, מחוץ לענינים. "לא רצינו להטריח אותך, " הגנה על עצמה אמה, " וב"ה זה עבר ולא היה צורך." "אבל אמא-אני ילדה גדולה!" רצתה לצעוק צופיה. אבל רגע לפני שהיא אמרה את המילים הללו היא חשבה, "איזו אנוכית אני. סבתא שלי גוססת שם בבית חולים ואני דואגת פה לעצמי?!, " היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה- "אמא, אני מבינה. " אימרה זו דרשה המון אומץ מצופיה. אבל היא שמחה שאמרה זאת. "צופי שלי, אין עליך, תודה. " "רגע, אמא-ומה קרה היום? "החזירה אותם לנושא המקורי של השיחה. "אה, כן. היום. לפני זמן קצר חזרו בדיקות המעבדה של סבתא ומסתבר שהמחלה חזרה לה, והפעם בצורה יותר חריפה. מחר בבוקר בע"ה היא תכנס לניתוח. " "אמא, איך זה יכול להיות שזה קרה לסבתא שלנו? סבתא מרים שכל הזמן מחייכת, אף פעם לא מתלוננת, שרק מלראות אותה עולה לי חיוך, תמיד. אמא, זה לא הוגן שהקב"ה נתן את המחלה הזאתי לסבתא. המחלה הזאת קוטלת אנשים כל הזמן. היא לא צריכה לקטול גם את סבתא מרים. " צופיה סוף סוף שפכה את שעל ליבה. היא לא הצליחה להבין איך המחלה פגעה בסבתא, סבתא שלה. "צופי, 'הכל בידי שמים',את מכירה את האמרה הזאת? אסור לנו לתת חשבונות לקב"ה. הוא הטיל את המחלה הזאת על סבתא, ועלינו כי הוא בוטח בנו שאנחנו יכולים. בעזרת כל הכוחות שהרגע אמרת שלסבתא יש היא תצליח לצאת מהמחלה הזאת בקרוב. אני בטוחה שהאופטמיות שלה תעזור לה תמיד" צופיה ישבה מול אמה, מהופנטת."אבל אמא, " היא אמרה, "זה קשה". "אוהו מתוקה, זה קשה מאוד. אבל אין מה לעושת חוץ מזה. בע"ה הקב"ה יטע בנו כוחות לעבור את התקופה הזאתי ושסבתא תצא מזה בשלום... "בע"ה הניתוח שסבתא תעבור מחר יעבור בהצלחה וסבתא תצליח לצאת מהניתוח, אבל מה שנשאר עכשיו זה להתפלל. אמרנו שהכל בידי שמים-אז גם זה. במיוחד זה. אם סבתא תצא מזה או לא.." "להתפלל...להתפלל.." הדהדו המילים בראשה של צופיה. "אמא, בע"ה אתפלל." אמרה צופיה. "אתפלל." ודמעותיה של אמה, אביגיל החלו יורדות שוב. ***** 11:00- צופיה יושבת על אותו ספסל מאמש. מתפללת לבורא עולם שישמור על סבתא שלה. היא נזכרת בכל ארועי אמש וחושבת על כך שסבתא עכשיו בניתוח שעלול להוציא אותה מהמחלה הנוראית הזאת, או שחלילה תשפיע לרעה. השפתיים לוחשות, הלב מתחנן וצופיה מקווה, רק מקווה... נכתב לרפואת סבתא שלי- צ'רנה דבורה בת פנינה. חולה בסרטן.

הרבה פעמים אנו קולטים ששופטים אותנו. שופטים אותנו בלבושנו, שופטים אותנו בדיבורנו, שופטים אותנו במראנו. בכל צעד ומשעול בחיים אנו עוברים בדיקה על ידי החברה. ובכל רגע אני רוצה לצעוק: "הי, זה לא אני! תסתכלו פנימה.תבינו שיש בי נשמה אלוקית שרוצה לעושת טוב ולא משנה איך אני נראת, או מדברת או מתלבשת. זה לא אני!" ואז אני מרימה את עיני הצידה ומתסכל על חברותי, מורתי ומשפחתי וסוף סוף אני מגלה למה מתנהגים אלי ככה. כי זה "כמים הפנים לפנים". בכל צעד ומשעול בחיים אני בודקת את החברה. אני שופטת על ידי לבושם, אני שופטת על ידי דיבורם, אני שופטת על ידי מראם. אחלה שופטים אנחנו יכולים להיות. אבל באמת, יש שופט אחד בעולם הזה. מלך מלכי המלכים. ריבונו של עולם, תן לי את הכח לראות אחרים בעין טובה, כך שאותי יראו באותה הצורה. ---------------------- "אם אני מסתכל עליך בעין טובה, ורואה את הטוב שבך, זה נותן לך יכולת לראות אותי בעיינים אחרות" (הרב נריה, מן הפנקס הפתוח)

יקרה, מה שלומך? אני מקווה שבפנים הכל טוב איתך למרות שמבחוץ זה לא נראה ככה. את זוכרת את השיחה הראשונה שלנו? השחנ"ש הראשון? מוזר להאמין שאז היית בכיתה ח', ואני בט'. את זוכרת על מה דיברנו ? לא היה לי טוב בסניף שבו הייתי אז מבחינה דתית, וניסת לשכנע אותי לעבור לסניף שבו את היית, הסניף היותר דוסי בעיר. את שכנעת אותי בכזאת התלהבות שאצלכם כ"כ טוב, ושאנשים טובים שם, ושהולכים ע"פ דרך האמת, ושכדי שאעבור. שיהיה לי יותר טוב אצלכם. לא משנה שתוצאתיה של שיחה זו לא ממשו באותו זמן אלא רק לאחר שנה וקצת, וב"ה עכשיו מצאתי את מקומי וכ"כ טוב לי. אהובה שלי, באותן שנים הסתכלתי עליך בקנאה. ראיתי אותך במקום כ"כ טוב ואמיתי ולי פשוט לא היה האומץ לקום ולעזוב, ולהגיע לדרגה שלך.[כן! הדרגה הגבוהה שלך.] ועכשיו, מה קורה איתך מתוקה? אני יודעת שמבפנים את מוקרצת מחומר טוב. אבל היה לי פשוט קשה לראות אותך בשבת. אולי באתי ואמרתי את זה בדרך כ"כ פשוטה, תמימה לכאורה של "לא קר לך?" כשראיתי אותך לבושה בחולצה מסכנה פתוחה עם שרוולים קצרים ובאמת היה לי קר בלב. אני יודעת שבפנים את מחפשת את הטוב ואולי את חושבת שאת בדרך למצוא אותו, אבל אהובה, את חייבת להבין שזאת לא האמת האמיתית. היא מזוויפת. ואיך הגעת לזה בכלל? איך פנית לשם? מה, רק בגלל שלא הכניסו אותך להדרכה בסניף ההוא שהיית בטוחה שיכנסו אותך? נכון, זאת טלטלה קשה אבל מתוקה, את חייבת להבין שהכל היה לטובתך וקשה לנו-למדריכות שלך ולי שבאמת אוהבות אותך ומעריכות אותך [כן, הן כן!] לראותך ככה. צדיקה, בפנים הנשמה שלך זועקת שתחזרי לבית אבא. אמרת לי בשבת שאלוקים נמצא איפה שהוא ושאת לא רואה אותו אז זה בקושי נחשב. הכי חשוב זה לקיים מצוות שבין אדם לחברו, להיות חברה מוסרית, וזהו. אהובה, את באמת מאמינה בזה?!זה החינוך שקיבלת? לא שזכור לי. אל תסטי מהדרך. זה לא שווה לאבד הכל, לנטוש משהו שעד לפני שנה הצהרת בגדול שאת מאמינה בו, בגלל משהו כ"כ זוטרי. הדרכה. את חייבת להבין שהדרכה זה לא דבר מתאים לכל אדם. כמו שלהיות רופא או עורך דין או מנקה רחוב זה לא מתאים. לכל אחד מתאים דברים אחרים ובע"ה את תמצאי את מקומך בו תוכלי לתת מעצמך את המירב. אבל שוב, זה לא אומר שאין אלוקים בעולם ושאת חייבת מתוקה, העולם לא הולך ככה. הלוואי שהקב"ה ינחיל בך דעת להבין את זה! אהובה שלי, אני פה בשבילך! בכל צעד ומשעול כדאי להחזיר אותך לדרך המלך.המלך האדיר שלנו-הקב"ה. אוהבת כ"כ ובאמת באמת דואגת לך, אני.

בעזרת ה' נעשה ונצליח. "אז, מה התכנונים שלך להיום?" שירן לקחה נשימה עמוקה, וניסתה לענות. היא לא הצליחה ושתקה. *** הם הכירו לפני שמונה חודשים. חברה טובה שידכה בינהם. הוא מישיבה טובה בירושלים, היא מאולפנא איכותית בצפון. הוא שיעור ג', באמצע השירות הצבאי שלו. היא סיימה עכשיו שירות לאומי במרכז להעמקת יהדות בעיר מרכזית בארץ. הפגישה הראשונה הייתה מזמן... הם נפגשו בתל אביב, ככה הוא ביקש. הפגישה הייתה מעולה, זורמת, הם גילו שיש להם הרבה במשותף. באותו ערב, בדרך חזור הביתה היא מקבלת טלפון. "אביחי" על המצג. "שלום, שירן" היא עונה. "שלום וברכה, מה שלומך?" " ב"ה מצוין, ומה שלומך?" ומשם השיחה זרמה. לא נגמר להם על מה לדבר. הם נפרדו רק באזור השעה 3 לפנות בוקר. שניהם הלכו לישון מאושרים באותו לילה. *** "שירן, הכל בסדר איתך? את קצת שקטה היום." "יהיה בסדר, אני רק מעכלת" *** כבר חודשיים הם מכירים. יום חמישי אחד הם נפגשו בגן סאקר בירושלים. כבר לא היה אכפת להם שיראו אותם. השיחה זרמה כרגיל. "אביחי, אפשר לשאול שאלה רגע?" היא שאלה בלי הכנה מוקדמת. "בשמחה! מה מפריע לך?" הוא חייך כמו תמיד. היא לקחה נשימה עמוקה. "תגיד, איך אתה מאמין בו כ"כ חזק? כבר חודשיים אני מכירה אותך, ואני מתפעלת כל כך. אתמול, אחרי הפיגוע, דיברנו, ואתה היית כל כך שלם בכך שזה מה', וככה הוא רוצה. אני לא מצליחה להבין אותך." "ואת לא חושבת שזה הכל ממנו?" הוא שאל בעדינות. "הכל? את האמת, לא." "את מסתכלת החוצה ורואה את העולם כולו. השמש, הירח, מחזוריות הטבע, האדם. את מאמינה שדברים אלו הם מהקב"ה?" "אלו? בטח שכן. אין שום דרך אחרת להסביר את זה." "אז את אומרת שהפיגועים, התאונות דרכים, כל הדברים הרעים זה לא הוא?" "זה הוא. לא אמרתי את זה. אבל מי אמר שזה מה שהוא רוצה?" אמרה, צעקה. "כל מה שה' רוצה זה מה שקורה. שירן, את מאמינה שה' מושלם?" "כן" היא עונה בשקט. "אז, אם ה' מושלם זה אומר שכל דבר שקורה זה דבר שהוא רוצה שיהיה. משמע, שגם הדברים הרעים שקורים זה מה שהוא רוצה. וברור שכל נס שקורה או דבר טוב ישר אנחנו חושבים על הטובה שה' נותן לנו, ולכן צריך גם לזכור שככה הדברים הרעים. ואני, במהלך חיי, מזכיר לעצמי ש'כשם שמברכים על הטובה כך מברכים על הרעה', וכך אני חי את חיי".הוא גמר את המונולוג שלו.כך לפחות היא חשבה. "אה. אחלה גישת חיים, " היא אמרה בציניות, בהכנעה, ומהר מאוד שינתה נושא. *** "שירן! שירן! קומי!" שירן שומעת צעקות. לאט לאט פותחת את עיניה ומסתכלת סביב."מה קרה?" לחשה. "התעלפת, בואי שבי, תשתי משהו". *** הם מכירים כבר חמישה חודשים. יום אחד יצאו לטיול. כל הטיול דיברו על חתונה. הוא התחיל עם הנושא, היא מיד הצטרפה. חשבו איך להגיד למשפחה, לחברים. חשבו על אולם ותזמורת, ובעיקר התרגשו. הטיול היה מושלם, הם נהנו ביחד. בערך בשעה 17:00 הפלא' של שירן מצלצל. הם היו באמצע שיחה עמוקה, והוא עודד אותה לענות. "נועה! מה נשמע? התגעגעתי!" היא עונה בשמחה. אביחי ישב מולה וצחק. " ב"ה. שירן, את יושבת?" " כן, מה קרה?!" ארשת פנים מדאיגה עלתה על פניה של שירן. אביחי קפץ. "הייתה תאונת דרכים ליד היישוב. רווית ואלירז היו ברכב. ב"ה אלירז בסדר גמור. כמה שריטות קטנות וזהו". "אבל..." שירן כבר הבינה את ההמשך. דמעות עלו בעיניה. "רווית נפצעה קשה. לקחו אותה לבית חולים ו..." נועה בכתה "היא נפטרה". שתיהן בכו ביחד. אביחי כבר עמד על רגליו. "ההלויה ב22:00 בבית העלמין של הישוב. בשורות טובות שירן, נדבר כבר". שירן ניתקה את הפלא', ובכתה. "מה קרה?" הוא שאל בדאגה. "רווית, רווית" היא בכתה "היא נהרגה, נהרגה בתאונת דרכים." הוא ישב מולה ונתן לה לבכות. הוא בכה איתה. רווית הייתה חברה טובה שלה. שירן ביקשה לחזור ליישוב להלוויה, והוא הסכים מיד. "אביחי, גם זה מה', זה מה שהוא רוצה?! זה לא הגיוני!" "שירן, את באמת מוכנה לשמוע עכשיו? את יודעת שאומרים שלא מנחמים אדם כשמתו מונח לפניו" "אני רוצה, בבקשה". "טוב, ה' הוא זה שהחליט שרווית תמות היום. הוא לא קבע בדיוק איך, את זה החליט מי שנהג ברכב. את מכירה את רווית, ואני קצת זכיתי להכיר אותה, והיא מדהימה! אני בטוח שהקב"ה פשוט רוצה אותה שם לידו. אני מאמין, אבל את זה אי אפשר לקבוע באמת, אני מקווה, שהיא סיימה את התפקיד שלה פה. ולכן היא כבר לא פה איתנו. זוכרת ת'שיחה שהייתה לנו לפני כמה חודשים? ששאלת אותי על רצון ה'?" היא הנהנה. "אז זה ככה. ה' החליט שזה מה שיקרה כי זה מה שהוא רוצה! ואם זה מה שהוא רוצה אז זה חייב להיות הכי טוב בשבילנו. גם אם לא עכשיו, ומיד. בעתיד זה יהיה הכי טוב!" "אביחי, תודה. עודדת אותי. אז, כשדיברנו על זה לא השתכנעתי, אבל עכשיו... זה היה בדיוק במקום. תודה!" "בשמחה מתוקה. בואי נלך, שנגיע להלויה." הם הלכו ביחד. בוכים. *** "שירן, לאן את הולכת?" "אני רוצה להיות קצת לבד. אני הולכת לטיול בחוץ" *** בשבעה של רווית, שירן הייתה כל הזמן. לאחר השבעה, הוא לקח אותה לירושלים, לכותל. היא התפללה המון, ובכתה. לאחר שהיא נרגעה קצת, הם עלו למרפסת מעל הכותל, והוא התחיל לדבר. "שירן, זוכרת על מה דיברנו ביום של הטיול? לפני ששמענו את הבשורה?" היא ניסתה להיזכר אך לא הצליחה. הבשורה על רווית שיבשה לה את המחשבה. "נו..החתונה.." אמר, לחש. "אה! נכון..איך שכחתי?!" מתחילה להעלות חיוך. "ומה את אומרת?" הוא מגשש. היא מתחילה לקום. "נו, אתה בא להגיד לכולם?" היא מחייכת. "רצינית?" "הכי בעולם". שניהם מאושרים. הם סיפרו לכולם, וקבעו תאריך. כ"ד טבת. ההזמנות היו מוכנות. הכל היה מושלם. *** שירן מסתכלת על היד שלה. הטבעת. היא עדין לא הורידה אותה. "אביחי, איפה אתה?" היא מסתכלת למעלה. "היום כ"ד טבת. היום הייתה אמורה להיות החתונה, ואתה, אתה הרחק מפה. נכון, כבר עברו כשלושה חודשים. השבעה, השלושים, אני בקשר עם המשפחה שלך. אבל אני אף פעם לא עיכלתי. אתה תמיד אמרת שהכל מה', שזה מה שהוא רוצה. אני מנסה לחשוב בגישה שלך, וקשה לי. למה היית צריך ללכת? אני מתגעגעת אליך כל כך!!" שירן הגיעה ליער שקרוב לישוב. חשוך בחוץ והיא בוכה. "הקב"ה", שירן הרימה את עניה השמימה, "כל החיים מלמדים אותי שהכל לטובה, שאתה מנהל את העולם, שיש מטרה ושדברים רעים לא קורים סתם, אבל איך? איך אתה עושה לי את זה? אני לא מסוגלת לעמוד בניסיון. אין לי את הכח לזה. אביחי היה כל חיי ואתה לקחת אותו ממני! למה???" דמעותיה של שירן לא פסקו מלרדת ואט אט היא הרגישה את הגשם שבוכה יחד איתה. "אביחי, זה אתה שבוכה שם למעלה? מה אתה מנסה להגיד לי? אביחי! למה הלכת?? תמיד אני נזכרת בשיחה שלנו, השיחה על המוות. זה כל כך פשוט לומר את זה כשאתה לא באמת ניצב בקושי. אבל עכשיו אני בנסיון הנורא הזה. ואני יודעת שזה ניסיון. ואיך אמרת לי פעם? הקב"ה לא מעמיד אנשים בניסיון שהם לא יכולים לעמוד בו? אביחי, זה אומר שאני יכולה לעמוד בזה? " שירן הורידה את עינה אל עבר האדמה. האדמה שלא נרטבה כבר חודשים רבים. "ה', מה עובר עלי? אתה חושב שאני יכולה לעמוד בנסיון הזה? שאני יכולה לעבור אותו? " לפתע שירן שמעה רעם חזק ועוצמתי. היא חשבה לרגע ובירכה בשקט "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שכוחו וגבורתו מלא עולם!" שירן חשבה על מילים אלו לרגע. וסוף סוף חדרה להכרתה הידיעה שהיא אכן תעבור את הקושי. יש בה את הכח שה' טמן בה! היא תצליח! כן, היא תצליח...