יצירות של Adi1990

חמש ואת שעומדת, ואת שלמדת איך לטעות, ולטעת ולחזור בשנית את צליל קולה של תפילה דומעת ויגע שתיקתן של אכזבות קטנות את מהות הביחד ממרומן של ה' שנים ומאת ה' היתה זאת כי אף על פי כן, ובזכות הכל עודך נפלא בעייני. את אותה נערה-אישה שהיית את, צחורה ודומעת שמחה ויגון. החליפה דמות עגולה קצת יותר, רוקדת כי את לדודך ודודך לך ואילולי הוא, לא היה עוד אחר. ובמעגל שלכם שהבכיר את אוחזת , את תכלית השמחה ותכלית האמת, ותכלית כל תכלית בחייך.

עטרת רוך, תמימות ניגונים מתנועעת בצעדי ברווז קטנים, תפילות ראשונות "יד ימין על העיניים" שירים קטנים, מנגינות של בינתיים. מסביבך את עטופה בחדשות ובחלוף השנים הן אינן מחדשות. את עזה כארי ואת עוד לא מבינה ואמא מתפללת שתתחלף המנגינה. "טילי טילי, טילי טילי, טילי טילי" את שרה, מלאת צחוק ואור תחבקי אותי, תהיי-לי עד יעבור הזעם השחור. נוגת אם קטנה, שאי תפילה של ילדים אהבתנו היא מקלט לי, תני חיבוק של מחמדים... אנא בכח, גדולת ימינך, תתיר אותנו מהכבלים, אנא תן לנו את העוצם לנתר מעל צרים, רק תקשיב עכשיו בחסד לקולם של קטנטנים, ותדע גם שכל ילד, מחכה לניגונים.

מתפללת שיהיה לי הכח להעניק לך את מה שלא נטעו בי בינקותי, לשתול בך ניגוני-אם רכים, להודות בכל בוקר על החסד לטעת בך אמונה בלילות. מתפללת שיהיה לי הכח לרוץ איתך לשדות רחוקים של תום ואמת, לחרוש התלמים שביזע זרעתי כשבכיתי אלייךַ והגיעה העת. את צוחקת בקול, ככדור מתגלגלת חוקרת, סקרנית, בעיניים כלות מסתכלת. מלאת חיוכים של שמחה לאין קץ, יונקת משורשים עתיקים בשרשרת שדילגו על כמה ענפים שבעץ. רוני אהובה, רוני ושמחי כי חזרת לעולם שכאילו אבד הוא, אבדו התפילות ואבדו ניגונים, הלכו לעולם-לא-עולם הבנים, ואבדו הדמעות מלפני לפנים. שיבת אִמי שתיטע בי רון ורננים תחזיר ניגונים, וישובו בנים ותפילות ודמעות כמו היו לפנים.

בעהי"ת מוקדש לך, אתה שבחרת בי, כי אליך פיללתי מתוך דמעות, רננה ודממה. ל' ניסן ה'תשס"ט כ' סיון ה'תש"ע כ"ג אלול ה'תש"ע. רוני ושמחי ילדת דממה כי זכרתי לך חסד נעורייך. נקי את עצמך משאריות השממה רוממי ועלי- אהבת כלולותייך. במדבר בלי חמלה הלכתי אחרייך לטעת שתילים רכים של תקווה בצעדי ענק עליתי- בחירתך בחירי, עוד נהיה לאלפי רבבה. דמעי בתחינה ילדת-לא-כלום שיידו בך גם הן,בחירותיו, אבנים ואת שזעקת "לא פגעתי במאום", אל אותן שהיו נשות רבנים. רונו ושמחו ילדי דממה, אתם אחד ותמה ילדותכם התעלו יחד משאריות השממה בנו בית מקדש מתוככם.

קומי לך רעייתי יפתי לכי לך תתעלי מתוך פיסות עבר שנשכח שאי תפילה לאותה הגאולה תבכי רק עוד לילה אחד למחילה נצרי לך, כלה, את הדרך - לא קלה תתחנני אליו לקבלה ותפסעי איתי בדרך לאמת הנעלה. כי הנה הסתיו עבר הגשם שקרע אותך כדורי מטר הלכו ונשאר רק המחר עת הזמיר הגיע וקולי נשמע בלבך. עת לאהוב את הדרך ולהוקיר את הפוסעים בה עת לקחת את ידך לקטוף עוד תאנה בציפייה מתמשכת תגיע עת להוליד עוד עולם.

אף אחד לא יוכל לאמוד, את אותה כמות זיכרונות שאתה נושא על הגב שלך, עגלות מלאות בשקים, מלאי שקיות, של ימים שחלפו ולא יחזרו עוד. איך שרנו אז, בטיול ההוא, פעם מזמן... כשהיינו צעירים. איש זקן וסב, שהיה ועודנו, שחכמים ממנו לא הכרתי. ואתה כאן, רק תישאר כאן... מביט בתבונה שאספת במשך צ' שנים של דעת, יראת ה' ואהבת אדם. ואני רק הייתי חולמת לדעת, את קצה החלקיק שיודע אתה, וללכת בלי לטעות, אולי רק מעט... בשבילים, שאתה, ואנשים שכמוך, התוו לנו, ואני עדיין תועה בהם, וטועה בהם, יודעת-לא-יודעת. איש מלא חוזק, שמנסה להחזיק את הדמעות, בחכמה של מי שידע כבר, ויודע ועוד ימשיך לדעת, כאן איתנו עוד שנים. הלוואי. ומצליח בקושי, להסתיר קצת את מה שבאמת עצוב. ושום מבט נבוך שלי, לא יצליח לנחם, את כל מה שכואב ובודד בעולם.

בס"ד אני לא האח שייחלת לו, אני לא הבן שאמא ואבא ציפו לו. אני שופע ביטחון עצמי מעושה, יודע-לא יודע שאין לי ביטחון כלל. כן כבוד הרב, מה לימדת את התלמידים שלך היום בישיבה? מסכת בבא משהו? בחיים לא הצלחתי ללמוד עמוד. המילים בילבלו אותי. אהבתי יותר לשחק כדורגל. להכין מטוסים מנייר. להציץ על הילדות שקופצות חבל בחוץ מהמרפסת. אתה ניסית ללמד אותי, ישבת איתי שעות לפני הבגרות, הדבר הרחוק הזה, התעודה ההיא... מה שלא הוצאתי בסוף. והמוח ריק. באמת שהייתה לך סבלנות. אם לא היית כזה מלאך עוד מילא, ניחא, אבל אתה סמל כל הטוב. אני לא יודע ללמוד. אני יודע לטאטא את המסדרונות במתנ"ס אבל לא להלחיף נורה שם אז אני רק מנקה לא איש אחזקה. תמיד היית עילוי אחוי'ה, מלך הכיתה, מלך הסניף, מלך כל מקום שרגלך דרכה. ואני תמיד הייתי יושב בצד, מכלה את הכאב שלי בעוד פיתה עם משהו. מקור הגאווה של אמא ואבא. מקור הגאווה של כל האחים. ורק אני הולך אחרי הצל שלך, ומנסה לתפוס פירורים ממנו. התחתנת צ'יק צ'אק, עוד לפני שהורדת את המדים. תואר בהוראה, עבודה, ילדים, בית לתפארת. ואני עדיין נדחק למרפסת הסגורה בבית של אבא ואמא. החדר שלי מימים שעוד ציפו ממני למשהו. מימים שעוד הייתה תקווה, שלא חשבו שהכל אבוד. מנסה לקום בבוקר לביה"כ, ולא מצליח. מאחר לעבודה. אתה בשעה הזאת כבר מזמן אחרי תפילה בהנץ, מפזר את החמישיה הפותחת בגנים. כמה שהם יפים... כמה שהם חכמים... כמו שאתה היית. ואני תמיד הייתי כדור קטן ממולא קש. את כל העולם ניסית להכיר לי, כל מי שחשבת שיש סיכוי שתסכים, וכולן ברחו אחרי חמש דקות ועוד צילצלו נעלבות "למה חשבת שאני מתאימה ליצור כזה?" אני אוהב אותך אחי, באמת, זה לא אתה אשם, זה אלוקים, איתו יש לי הרבה מה לדבר. לפעמים אני הולך לגג של הבניין ומתפלל, כמו שולי באושפיזין שאף אחד לא יראה ויחשוב שאני עוד יותר אהבל ממה שאני. מרים ידיים למעלה וצועק. לפעמים סתם "אאאהההה" לשחרר את כל מה שעצור בי. לפעמים אני יושב שם, מדבר אלייך בלי קול, רק עם השפתיים, שתיתן בי קצת חכמה בינה ודעת, שתעזור לי הפסיק לשתות ולעשן שאני אמצע עבודה נורמלית, ואם אפשר שגם תמצא לי כלה אני מחפש, באמת, עושה הכי הרבה השתדלות שאפשר. אבל אף אחד לא רוצה קטר עם ריח של ערק שעוסק בפינוי פחי פלסטיק במתנ"ס. 10 קבין של חכמה ירדו למשפחה שישה מינימום נטל כבוד הרב אח שלי אלפית אני, חלקיק כלשהו, והשאר התחלקו בשאר. אולי אני לא כל כך טיפש, אולי למדתי להיות כזה כי זה מה שאמרתם לי שאני. כי תמיד הייתי צל. כי תמיד רציתי להיות כמוך אחויה, אז לא ראיתי מה אני בעצמי. ריבונו של עולם, הרבה יצורים בראת בעולמך, את ההולכים בראש, את אלה שבאמצע, את אלה שבסוף, ואת אלה שמלקטים את הצללים של כולם ואת פירורי הצללים, ומחפשים את התלם שלהם. את התלם שכל פעם צעקו עליהם, "לכו בתלם". אבל איך מוצאים את התלם הזה? אני מנסה ללכת בו, וכל פעם אני נוטה לצדדים, רץ אחרי הצל שלך מאחור אחי, ולא מצליח לבנות את עצמי, כפי שאני. שמעתי פעם שיר, על דרך ארוכה ומפותלת, על הנופלים והקמים. מחר אני אקום. אבא, תתקשור לי עוד היום סטיקלייטים על העצים שבתוך התלם. ותוריד את התמונות של אחינו מהשלטי חוצות באיילון של התלם, הם גם ככה אצלי בלב.

בעהי"ת נהורת אם קטנה שופעת מתיקות, צליל של שמחה, מנגינת ינקות. צחוק מתגלגל בחניכיים חשופות נשיקות לאין קץ אלייך עפות. רוני אהובה, שמחי, רנני, רנני לא-ל חי, את בשר מבשרי את שחיכיתי לך את שקיוותי כל חיי חייכת לי,נענו תפילותיי כל יום את מגלה עוד פלא חדש מביטה בעולם בעיניים כלות מלאת חיוכים של אורה של טוב לב טהור מאז שבאת, נעלם כל שחור.

בעהי"ת לחייל גיבור אחד... או אולי לאברך צדיק אחד... שתמיד מזכיר לי שאני הכי טובה, אבל עכשיו הוא שומר על עמ"י בצבא... ומה שנותר מתוך הלבד הזה, זה לחשוב... את חושבת שמותר לך לשקוע בזכרונות ההם, כשהיית מתלבשת כמו חילונית שמתחפשת לדתי'ה, כמו תינוקת שמתחפשת לאחת שמבינה, כמו שבר כלי בידיים ההרסניות שלה, שהיא נסתה לנתץ לעוד ועוד רסיסים, לפורר אותך ואת הדמעות שלך עד דק, מלכת העולם, מאירה את העלטה של נדחי עמו ישראל, סמל לתורה מופת ומעשים טובים... גוף ריק מלא ביומרה, הרבנית שהקריבה על המזבח את איכות החיים שלה ושל משפחתה, את החינוך התורני בתלמוד תורה שלא קיים היי את , את שניבטת על עצמך מהמראה באשקובית שלכם עם התמונה של הרב זצ"ל על הקיר והש"ס של בעלך שמאיר את הצפיפות הזאת, אברכית אחת עם מטפחות גדולות במגירה, איפה היית עד אתמול... עד האתמול הקרוב-רחוק הזה, שעוד גיששת לך דרך בתוך החושך הגדול... שעדיין חיפשת את האורות הרחוקים-עליונים. השטנה שלה כלפייך, האשמה עלייך, כלי שבור שמחפש יד אומן... ----ואת, את אפס בזוי לעומת ה"בנות שלי". ---- לילות שבכיתי, את שלא השכלת להבין, בונה לך בועה מגוננת בתוך הבזויים האלו... עמך ישראל שבאת "להאיר" את חשכתם ולהוסיף עוד האדרה למה שיכתבו עלייך בספרים אחרי שתלכי מפה. ואני חלק מה"בזויים" האלו ה"מקומיים" ... מנסה להחזיק חזק כדי שלא ליפול, מתנדנדת על גשר צר מאוד, אבל לא הצלחת לזרוק אותי לתהום. את, כן את, מישהו הרשה לך לשקוע במחשבות האלה, לקחת את עצמך שנים אחורה, ולבכות על אותו המקום שהעפלת כבר ממנו מזמן. יום אחד אי"ה, את תהיי גם כן עם הסטטוס הזה, שמתחיל בר' ונגמר בת', ויהיו לך ילדים וילדות אוהבי ה', יראי אל-וקים, ילדי אמת, זרע קודש בה' דבקים... הם יזכו להאיר את העולם שלך ושלו, והם לא יעברו את מה שאת עברת... ועדיין ברגעים של שקט, את תהיי מבוגרת, אבל את תזכרי בילדה בת שמונה-עשרה שהיא פצעה את תוהה למה את כל כך מנסה לנצח אותה, למה את כל כך שקועה בתת-אדם הזו, ואין לך תשובה. מנסה להוכיח את עצמך בעולם "שלהם". שוכחת שאת כבר לא צריכה לעשות את זה... שעברת את השלב הזה... תמיד כשתיכנסי למקום הקדוש הזה, תרדי מקו 20 ותלכי לדבר עם אבא, תרגישי מועקה, כאב כזה, שכאן, בשבילם לא היית מספיק טובה. את רוצה להתעלות בתוך המקום הקדוש הזה, להתחבר למלכים האדירים של עמ"י, לדמיין את מראה הכהן הגדול... מתוך שמחה שלמה. אבל העצב מנקר בך. המועקה הזאת, שגורמת לך לא לרצות ללכת לשם, כי השמחה והקדושה ... לא באמת שלמה כמו שרצית. כי אחרי שלושה שבועות הרימו אלייך טלפון, שלושה שבועות של ציפייה, מתי כבר תהיי מספיק בוגרת לצעוק לעצמך, שמי שלא רוצה "לא צריך", ושאת לא פחות. שהם הפסידו אותך, ולא את הפסדת אותם. ואת משיבה לעצמך, ועונה לעצמך, וקוראת לו, והוא עונה לך, לפחות ככה נדמה לך... ואת מנסה להתרחק מהתקופה הזאת.. שחלפה כבר מזמן. וזה מכה בך בפנים. רוני ושמחי ילדת דממה... העולם שמח... תצעקי שזכית, שאתם בונים את בית המקדש הקטן שלכם, שלאט לאט עם הרבה תפילה וסייע'תא דשמיי'א יגדל, וקולות של טוב וחסד ימלאו אותו.... ותתעלו ביחד מעל כל הדמעות האלה.. את כל כך מקווה, שכשזה יקרה, לא תצעקי "ניצחתי אתכם".

צל של דמעה שדמעתי בעודי מתפללת אלייך שאזכה כבר לראות צל של מכה שהוטחה בפני מהם שכאילו ראו את הכל. צל אפרפר של חיים אחרים שפוסעים מצדדי, מאחורי ומסביבי וצועקים,"הפסיקי לשוב" האדם שחכם יותר ממני וממךָ וממךְ ומכל הבריות כתב שאני, כן אני, מרוממת את העולם אבל העולם רם ונישא מלפני ואני אחרונה הקטנה שרצה רצה רצה לעבר תפילה אל חיים שלא ידעתי. כלה לבנה שעברה ועברה וטיפסה בין פסגות של חיים אחרים מעלה את ירושלים על ראש שמחתה ואת ביתם על ראש שמחתו. וכל חיים חדשים שתנצור בביתה ידעו שזכו לעולם של אמת ועת יעופו לעבר ירושלים שלהם ידמיינו את תפילת הילדה שהייתי וידעו שנולדו לחיים אחרים.

בעהי"ת מוקדש בדמעות של תפילה ואושר לך בעלי הצדיק פורטת חרש על מיתרים עדינים זהירה- כלים שבירים. מנגנת שוב ניגון נסתר מגלה-מכסה עוד טפח. קושרת את עצמי לחלילך במטפחות עדינות של משי עוטה על לבי שש וארגמן מושחת את לבך בניצוצות קדושה ותכלת ודומעת לאורות גדולים-רחוקים... עיוורת-אתה מוביל אותי אל ארצות שלא הכרתי וסומא אתה אל מול המיתרים שלי. תן לי ללכת בעקבות צילצלי השמע שלך... מצלתיים רכים מבקשי גאולה. כי אתה לי כעת על לילות שדמעתי פיללתי אליו חרש שאזכה לנשימתך רק דומעת עליו עוד זיקוקים דקים של אושר שותקת-אודי'ה.

הולכת אחרייך במדבר לא ידוע כי גמלת עלי חסדך מאיתו אהבת כלולותינו- עטרת תחינה שדמעתי אליו לבנות-להיבנות. וארשתיך לי לעולם במבטך אמרת כי בי בחרת בזכות כל שאני ועל אף שהייתי ונהי'ה לעולם עטופים בחסדו בוראים בשותפות עוד אורות של תכלת ודומעים בתחינה שנזכה להיות.