יצירות של .בת מלך.

  בע"ה יוצאת רק לרגע, לא רוצה לחזור. כמו מצאה לפתע משב רוח, קרן אור. לוקחת נשימה, מרימה את עיניה. דמעה של דממה מביעה רגשותיה. מנסה להכיל את הכל, מנסה להרגיש כה קרובה. פתאום זה בא בגדול, פתאום זה נדלק וזה כבה. רוצה להביט בשתיקה אוהבת, רוצה להיות רגועה נלהבת. מייחלת לרגע של אושר שלם, לרגע בו לא תכלם. היא יודעת - זה פה, עוד צעד קטן, היא יודעת שזה רק עניין של זמן. מלחמה אחרונה - או בעצם פותחת? להלחם, לא לוותר, בלי הפחד. והם מהצד מחכים לה, בוטחים. מחבקים, מביטים, לפעמים גם בוכים. יודעים שהיא רוצה, למרות שקשה, יודעים שהיא מאמץ תעשה. משב רוח, קרן אור. לרוץ קדימה, לא לחזור.

בע"ה (אז אחרי הרבה זמן שלא כתבתי, שמחה לצרף עוד פרק לסיפור. קריאה מהנה ואשמח לתגובות). ארים ראשי / פרק ז': רוני פתחה את הדלת בחשש, ונעצרה במקומה. לעיניה התגלה חדר גדול חמים ועמוס. שולחנות עץ מסודרים בצורת ח' גדולה ושולחן בודד ולידו סטנדר אל מול הח'. מדפים-מדפים עמוסים לעייפה בספרי קודש מכסים את הקיר הימני. בפינת החדר עמד שולחן ועליו מיחם, כוסות, סוכר ותה ומעליו שלט ססגוני: פינת תה! אם עד עכשיו היא הספיקה להתחרט יותר ממאה פעמים על שהיא הקשיבה לעמיחי, עכשיו היא הגיעה לחרטה מספר מאה ואחת. "שלום", ניגשה אליה בחורה נמוכה וחייכנית "אני אביטל, מהמדרשה פה, אפשר לעזור לך אולי?" שאלה בנינוחות. "כן, בטח, כלומר.." רוני התבלבלה לרגע "אמ.. באתי לראות את המדרשה.. ו.. השיעור של הרב ערן.." 'אוחח..' חשבה רוני לעצמה, 'תראה למה גרמת? בעצם, את אשמה בזה, הוא בסך הכל רוצה לעזור, מה את מאשימה אותו?' הכל היה בשבילה כ"כ מהר, הוא התקשר אליה בתחילת שבוע, בדיוק באותו זמן ששיחקה בפלאפון בחוסר מעש, מחכה שאמא תגיע כדי שהיא תוכל לצאת מהבית ולהשאיר את האחים הקטנים בשגחת אמה. "הי", היא ענתה. "היי.." שתיקה. "מה שלומך?" שאל, "בסדר, חיה. ואתה?", "ברוך ה' יום יום", שוב שתיקה. "וואיי, עבר הרבה זמן". "כן.." אישרה. "קראתי את המכתב רוני, חיכיתי לו." "למי חיכית?" התבלבלה לרגע. "למכתב" השיב בשקט, "היתה לי ההרגשה שזאת לא הדרך שלך" 'אז למה לא אמרת? למה לא צרחת 'אל תלכי'?' רצתה לזעוק בכאב אך השאירה לשתיקה לעשות את שלה. "את כועסת עלי שלא מנעתי ממך להגיע לשם?" כאילו קרא את המחשבות שלה, ולא חיכה לתשובה, "מצטער רוני, את היית כל כך בתוך זה, גם אם הייתי מנסה לא הייתי מצליח. בכל מקרה, "עיקר התשובה היא שישוב האדם אל עצמו" רוני, חשבתי המון על מה שכתבת, יש לך עבודה רבה, זה לא בא ברגל", עמיחי השתתק. "אני כל כך.." אמרה כמעט בלחישה. "אמרת משהו?" שאל. "איך נכנסתי לשם? איך נפלתי? איך לא הסתכלתי הלאה? איך עצמתי עיניים? איך לא היה לי אכפת מעצמי, מהגוף והנשמה שלי, מהנפש שתינזק?" הדמעות קלחו, שטפו כל חלק טהור בתוכה. "אתה לא מבין עמיחי, כל התקופה הזאת הייתי מנוטרלת, כל פעם שהנשמה שלי התחילה לצעוק דחפתי אותה אחורה והשתקתי אותה, לא התייחסתי למה שבאמת רציתי, לחלק האמיתי שבי, לנפש שנכווית שוב ושוב. ריבונו של עולם! תיראה לאן הגעתי! איך בכלל אני מעיזה לחשוב על הדרך חזרה? איך אני לא מתביישת בכלל להמשיך לחיות בצורה כזאת? איך?" הם שתקו שניהם, רק קולות הבכי נשמע, בכי טהור שפורץ מהלב, מבפנים, מטהר, משיב. הגעגוע לקודש, לטוהר, עמיחי הקשיב ושתק. השתתף מרחוק. שמח על הבכי הזה. יודע גם הוא שזה בכי טהור ומטהר ששוטף הכל. במשך דקות ארוכות היא בכתה מעבר לקו. היא ידעה שהוא שם, ויהיה שם כמה שהיא צריכה, עד לנקודה שיהיה אפשר להתקדם עוד צעד. "עמיחי," אמרה בשקט לאחר השתיקה הארוכה, "אני מוכנה, אני רוצה", "'מאין יבוא עזרי'" ענה לה לאט ובשקט, צעד אחר צעד, "זה בדיוק המצב שלך עכשיו רוני, מאין - מהכלום הזה שאת נמצאת בו עכשיו, משם - יבוא עזרי. ודווקא משם. לכי להתפלל רוני, הוא הכי יכול לעזור לך. אנחנו רק שליחים שלו". "ומה הלאה עמיחי?". "כשאת מתפללת תקשיבי לנשמה שלך, תשמעי מה רוצה, אבל תקשיבי לה באמת, תיראי מה הדרך בה היא רוצה לשוב, במה היא הכי חפצה עכשיו, לימוד תורה? מוזיקה? לבוש צנוע? מה הכי בוער לנשמה שלך, ואז, פשוט לכי אחרי שביקשה נפשך". למחרת היא נסעה לכותל, לדבר עם בוראה, להקשיב לנפשה, אחרי הרבה זמן שלא עשתה את זה. כשדיברו אחר כך הגיעו יחד למסקנה שמה שנכון בשבילה עכשיו זה ללכת לשמוע שיעורי תורה שידברו אליה. כך מצאה את עצמה עומדת עכשיו בפתחה של המדרשה בתל אביב, אבודה ותוהה מה מקומה כאן.. אביטל הניחה יד מבינה על כתפה, "זה בסדר, ברוכה הבאה. בואי, תיכנסי", היא הובילה אותה פנימה אל בית-המדרש של המדרשה.

בע'ה כשדיברת, שתקתי. האזנתי לקול הגלים. כששמחת, חייכתי. הבטנו אל המרחקים. כשכאבת, בכיתי. ישבנו על החוף. גם כשהסתכלתי לתוכך, ראיתי את עומק הים האין סופי.. ועכשיו, עדיין על החוף, אך מביטים אל הסערה..

בסיעתא דשמיא ארים ראשי - פרק ה': "שנים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי ושזה אומר כולה שלי, זה ישבע שאין לו בא פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בא פחות מחציה..". בית המדרש של ישיבת 'אורות' המה בקולות לימוד התורה. שורות שורות של בחורים חלקם לומדים בחברותות, בעיצומו של וויכוח לוהט. חלקם שקועים בדממה, מתנוענעים בדבקות. עמיחי היה שקוע בסוגיית גמרא, מתנוענע בדבקות, מצחו מקומט ושפתיו נעות בקול חלוש. הוא לא שם לב לרב אריאל, ראש הישיבה, שהתקרב לכיוונו. הרב הניח בעדינות את ידו על כתפו של עמיחי, עמיחי התנער וקם מיד כששם לב שראש הישיבה עומד לידו. "שב עמיחי, לא התכוונתי להפריע בלימוד", אמר הרב בקול רך והתיישב בכיסא פנוי ליד עמיחי. "היכן אוחזים?" שאל הרב. עמיחי והרב אריאל שקעו ביחד בסוגייה בה אחז עמיחי, לאחר עשרים דקות של לימוד מעמיק הם סגרו את ספר הגמרא. הרב הביט בפניו של עמיחי. הוא תמיד הרגיש לא בנוח כשראש הישיבה הביט בו, הרגיש כאילו הוא חודר לתוכו, לתוך ליבו, סודותיו והרגשותיו. "מה קורה איתך עמיחי?" שאל הרב, קמטי דאגה קטנטנים במצחו. "אתה נראה 'איך אני יוכל להסביר לרב מה עובר עלי' חשב בכאב, 'איך אני יסביר לו את מה שקורה איתי ועם רוני, את מה שאני מרגיש, את זה שאני כל כך רוצה ללמוד תורה וההדרכה לוקחת ממני את הכוחות הדרושים לכך'.. "טוב, כשתרגיש בנח לדבר, אני פה. המשרד שלי פתוח תמיד בשבילך", אמר הרב והתרומם בכבדות מהכיסא "להתראות עמיחי". הרב צעד באיטיות בין שורות התלמידים, עוצר פה, מבהר סוגיה שם, עמיחי הביט בו, שקוע במחשבות. הוא השעין את ראשו על ידיו. 'ריבונו של עולם', לחש ללא קול, 'רק אתה יודע כמה באמת קשה לי, כמה אני רוצה להתקדם עוד בעבודתך, שזה הזמן להשקיע ולבנות עוד קומה בבניין הרוחני שלי, ועם זאת - כמה אני רוצה לצאת לעולם, להאיר באש קודש את עולמך, לקיים את שליחותי, לשמוח ולשמח, בבקשה ריבונו של עולם, תן לי את הכח הדרוש לכך, ואל תביאני לידי נסיון, עשני כלי לשליחותך..'.. הוא התרומם מהכיסא, מלא בכוחות מחודשים. ויצא מבית המדרש לכיוון הספסלים שליד חדר האוכל. הוא הוציא מכיסו את הפלאפון וחייג. לאחר מספר צילצולים הורם הטלפון מעברו השני של הקו וקול חלוש ענה. "שלום", "שלום רוני", אמר עמיחי מבלי משים לב לקול התשוש, "מה נשמע?" "עמיחי.." אמרה ולא הוסיפה. "התקשרתי בקשר לכסף, אני.." "זה בסדר עמיחי, לא דחוף לי.". רק עכשיו שם לב שמשהו בקולה השתנה. "הכל טוב??" שאל לפתע. שתיקה. הוא הרגיש שמשהו מתרחש, וחיכה שהיא תספר. בכי קלוש נשמע מעבר לקו. "רוצה לספר לי מה קרה?" שאל בשקט. היא לקחה נשימה עמוקה והחלה לספר. על הדיכאון שנכנסה אליו לאחר הגירוש, על ההצעה של אביטל וההחלטה ללכת לכותל, על הפגישה שם עם אביה, והפיתוי של המסיבה, על החולשה שלה באותו רגע, על ההחלטה ללכת למרות המצפון, והתאונה. "את האמת עמיחי, שאני מרגישה עכשיו ריקנות, נמאס לי מהכל כבר, מאיך שהחיים שלי נראים, מזה ששומדבר לא הולך לי, ואיפה הבחירה החופשית שלי בכל הסיפור?" היא השתעלה והמשיכה, קולה שקט, הכאב והיאוש זועקים מתוכה, והיא אובדת.. "אני מבולבלת עמיחי. מרגישה חוסר. לא יודעת להסביר בדיוק מה עבר עלי מאז הגרוש, אבל מה שבטוח - כמה שזה ישמע לך מוזר - האמונה שלי פחתה". היא עצרה משטף הדיבור, מחכה לתגובה שלו, שלא איחרה להגיע. "לא רוני, האמונה שלך לא פחתה ויש לך בחירה חופשית מלאה לעשות כרצונך, את רק מחפשת פירצה בגדר, תירוצים בשביל להתפרק ולעשות מה שבא לך, אותי הגירוש חיזק - ואת יודעת למה? כי האמונה שלי בריבונו של עולם חזקה כ"כ, שאני יודע שלאבא גם מותר להגיד לא לפעמים, אבא זה בא, ואנחנו מקבלים את הייסורים בשקט ובאהבה, וכנראה זה הגיע לנו, אבל את לא יודעת להתמודד, את מפחדת, את רוצה לפרוץ גבולות ולהכיר עולם שלא הכרת ושתמיד עניין "אני מרגישה שאין לי מספיק כוחות כדי לעצור את כדור השלג הזה, אני גם לא רוצה וזה תלוי ברצון, אני לא יודעת, כולי מבולבלת.." סיימה. שוב שתיקה. "אם תחליטי לשוב.. אז.. אני פה". "להתראות", אמרה חלושות וניתקה. "מה קורה אחי, מה אתה משובז??" יהודה התיישב ליד עמיחי, אוחז בידו שתי מנות פלאפל ענקיות, "שמתי לב אליך היום", קרץ לו יהודה, ודחף לידו את מנת הפלאפל הענקית. "עזוב יהודה.. אני לא.." "אתה כן!! קדימה, צדיק, תתחיל לאכול, ערב ר"ח היום, אז תזכה אותנו ביעלה ויבוא". עמיחי קם בכבדות בלית ברירה והלך ליטול ידיים. 'די עם העצבות, די עם העצבות..' ניסה לעודד את עצמו, לשווא. הוא ראה מרחוק את ראש הישיבה משוחח עם שני חמשושים, והחליט שיגש אליו יותר מאוחר, לקבל קצת כדי להמשיך בדרך האיתנה...

בסיעתא דשמיא!! ארים ראשי / פרק ב': רוני נופפה לשירה מעבר לחלון. האוטובוס נסע, ורוני נשארה בתחנה, מנסה להתגונן מפני הקור המקפיא של ירושלים. "אפשר לבקש ממך טובה?" רוני הסתובבה לאחור ופגשה שוב באותו מדריך שנכנס לחדר הדרכה כשהן ישבו שם. "בוודאי", אמרה בחיוך, מופתעת, "וואיי.. לא נעים לי", אמר במבוכה, "אבל.. אני רואה שנתקעתי בלי כסף בכלל ואני צריך לחזור היום הביתה.." "קח, בשמחה", קטעה אותו והוציאה מיד מארנקה שטר של מאה. "זה יספיק?" הושיטה לו, "כן," ענה, כולו מסמיק, "וואיי.. פאדיחות. עמיחי, דרך אגב", "רוני," ענתה שוב בחיוך. "זה בסדר תרגיש בנוח, הם החליפו מספרים ונפרדו לאחר שתי דקות כשהגיע האוטובוס של רוני.. * * * * * * מי שהיה נכנס לבית של משפחת כהן באותו יום היה רואה מיד שסערות מתחוללות בתוכו. "אבל אמא, את לא מבינה שאם אנחנו אורזים זה אומר שהרמנו ידיים, שהתייאשנו?! איפה האמונה פה בכל הסיפור?! איפה האמונה עד הרגע האחרון?!" הרוחות סערו, רוני עמדה מהצד, מביטה בדודים שלה, יהודה, הבן דוד השמיניסט מתווכח עם דודה רבקה, מנסה לחשוב מה היה קורה אילו משפחתה היתה עומדת באותו מצב, בפני גירוש, 'אמא היתה אורזת' חשבה בחיוך, 'זה בטוח'.. "רוני, מה את מחייכת לך שם, בואי לעזור!" רוני נגשה לשבות בת דודתה לעזור "צריך לבשל היום הרבה", אמרה שבות, "מגיעים היום מלא שבח"ים רעבים". שבות ורוני פתחו ארונות והוציאו מכל הבא ליד, הן החליטו על הכנת פסטה עם רוטב עגבניות, טיגון שניצלים בשריים, והכנת סלט ירקות גדול. דפיקות בדלת. "אריאלי", צעקה שבות מן המטבח, "לך תפתח את הדלת".. "או..טי.. שי..ביחים..ה..גיע..ו", "מה מתוק?" צעקה לו בחזרה, מנסה להבין מה הוא אומר, "שי..ביחים.. ה..גיעו..". "חמוד", צחקה רוני, "תמשיכי לבשל את הפסטה, אני הולכת לפתוח", רוני נגבה את ידיה ונגשה לכיוון הדלת, "שלום, קראה לעבר החבר'ה שעמדו בפתח, כולם לבושי חולצות כתומות או לבנות, חלקם לכבוד צבע המאבק, חלק לכבוד ראש חודש אב, "היי!! עמיחי, מה אתה עושה פה?" שאלה כזיהתה את עמיחי מהסניף של רעות בירושלים, "רוני?? אני באתי להלחם קצת, את יודעת, מה את עושה פה?" שאל בהפתעה, "דודים.." ענתה בחיוך. "שלחו אותנו לאכול פה ארוחת צהריים.." אמר אחד הנערים, שנראה כאילו הרגע הוציאו אותו מפס ייצור לסרטים כתומים. "אוי, איך אני משאירה אתכם ככה בדלת, תכנסו, ויש לכן שתי אפשרויות: או לעזור לנו לבשל, כי הרגע התחלנו, בגלל כל הסערות שהיו פה, או לשבת 'בדיוק ככה הייתי צריכה שיראה אותי מישהו שמכיר אותי' חשבה רוני בגיחוך, מביטה על עצמה, היא היתה לבושה בחצאית ג'ינס ארוכה, חולצה של הגוש שגדולה עליה בחמש מידות בערך, שיהודה הבן דוד הביא לה, קוקו רופף, ומשקפי שמש שחורות על ראשה, 'מגניב שנפגשנו כאן', חשב עמיחי כשהוא חותך במרץ מלפפונים לקוביות לא בדיוק סמטריות, אם אפשר בכלל לקרוא לזה קוביות, 'אני חייב כבר להחזיר לה את הכסף, בהזדמנות, כשיהיה עלי'. הם סיימו להכין את הארוחה, והתיישבו עם המשפחה לאכול. "אז מה חבר'ה, אנחנו כל כך שקועים פה בתוך הבית, איך שם בחוץ? יש חדש?" שאל ראובן, האבא. "היום הכוחות ניסו להכנס דרך השער", עדכן איתמר, אחד מהשבח"ים, "הם רצו לחלק את הצווי פינוי, וכשראו שלא מצליחים, לקחו צעד אחורה, אני חושב שהם הלכו.. או שהלכו לחפש דרך להכנס ליישוב" אמר בגיחוך. שקט השתרר. כל אחד שקע במחשבתו שלו. כשלפתע, הכל התחולל מהר כל כך. דפיקות. חיילים. צעקות. מסירת צווים. וכשהשתרר שקט בבית רוני מצאה את עצמה מחבקת את שבות ושתיהן בוכות. "איפה הלב היהודי שלהם?" שאלה שבות שוב ושוב.. "שבות, בואי נלך לבית הכנסת, כל הנוער שם.." הציעה רוני בקול שקט.. הן יצאו מהבית, צועדות לעבר בית הכנסת הגדול של נווה דקלים, צועדות בדממה, מביטות.. לא מאמינות, לא מצליחות לעכל את המחשבה שתכף הכל יגמר, כאילו לא בנו פה במשך 25 שנה.. הבתים, הכבישים, העצים שנטעו, הגנים, הסניף, האופניים הזרוקות באמצע הדרך, הפחים, המכוניות בחניות, הסרטים הכתומים, הסטיקרים והפלאיירים הפזורים בכל פינה, האוויר, האווירה, הרוח, החול, הים, הדקלים, האמונה החזקה שנבנתה פה במשך שנים על גבי שנים, הרוח היהודית, הדם שנשפך על פיסת הארץ הקדושה הזאת, הריח, ההרגשה, המקום, הקדושה.. הן צעדו לעבר בית הכנסת, מחובקות, שותקות, בוכות, מקוות..

ושוב, רגשות ישנים שעולים וצפים לפעמים מכאיבים לפעמים מיטיבים עם שיר עתיק ושיחות אל עבר הזמן וחיוך קטן וביישן ורצון, וסימן שאלה ותפילה משותפת שעולה. ותהייה - איך עומק נוצר ונרקם? לא חברות, אינה ידידות. מעבר לשם. רגש לא מוגדר, לא מגודר במילים, מחשבות.

בע"ה חשבתי שזה היה אמיתי, ששוב לא נשבר. שההליכה האיטית תיעצר רק מחר. ושוב הקריעה, אך הפעם שמחה. ושוב הכאב, רק בישבילך. ועצב נדחק לפינה רחוקה לא רוצה לחזור לתת שוב מכה. ניסיתי לקום, ועכשיו? שוב?? אז לתוך הארגז נוספו עוד כלים, עוד דמעות ושיחות הבטים חדשים, מפחדת להתקרב להזכר ולחשוב רוצה להמשיך שיהיה רק טוב.. שאם רצית- שישאר מאחור.. וזהו.

בסיעתא דשמיא ארים ראשי / פרק ו': "עמיחי, כשתקבל את המכתב הזה בוודאי לא תבין מה נזכרתי בך אחרי כ"כ הרבה זמן. עברו כבר 3 שנים מאז אותה שיחת טלפון בה סיפרתי לך על הדרך החדשה בה בחרתי ללכת. אולי זה נראה לך כאילו היה זה אתמול - אך לי נראה כאילו עברו יובלות מאז. עברתי המון.. (ובטח גם אתה). בבוקר שלאחר שיחת הטלפון ישבתי עם עצמי וחשבתי לאן מכאן. החלטתי לצאת ולראות עולם. ארזתי תיק לקחתי כסף ויצאתי לתל אביב. אפשר להגיד שהחלפתי את המלתחה שלי בערך, קניתי בגדים בכל הצבעים והסגנונות, ולא בעלי שרוול ארוך וחצאיות, זה בוודאי כבר הבנת. הרגשתי שאני מרמה את עצמי 'מה קורה לך רוני?'.. הלב שלי שרף. כל פעם ששילמתי למוכרת על הבגדים האלה פחדתי לפתוח את הפה שמא אבכה בטעות. זה לא אני כל המכנסי ג'ינס האלה, לפני שנה, בסוף כיתה י"ב שגם אותה בקושי עברתי עזבתי את ההורים ועברתי לגור בדירה עם בת דודה רווקה וחברה שלה בהרצליה. ההורים שלי כל הזמן היו בטוחים שאני בשירות לאומי, המעטתי בשיחות טלפון כי המצפון לא נתן לי לשקר שוב ושוב, עד שיום אחד, שבוע לפני פסח נסעתי לירושלים כדי לקנות בדים.. אבא שלי ראה אותי. מאז לא דיברתי איתם. אני לא יודעת מה שלומם ואיך הם קיבלו את זה, אני מתארת לעצמי שקשה. מצאתי לעצמי חבר'ה שהתחברתי ואני מתחרטת. נהנתי. מאוד אפילו. זה כיף לא נורמאלי לעשות מה שרוצים. אבל זה הנאה של רגע. אתה רודף אחר הנאה ועוד הנאה ועוד אחת, וזה אין סופי, ולעולם לא תגיע לשלמות. כי זאת לא שמחה אמיתית. כל הנאה כזאת חולפת. חוויתי על בשרי שיעור באמונה מטורף, ואולי יותר מידי. לבנתיים זה לא חישל אותי, רק החליש ורמס. הייתי קשה בשביל להבין בדרכים עדינות ש - כן, יש בורא לעולם. ואותו בורא רוצה ר בטובתך שלך. ואנחנו באים והורסים ומקלקלים, לעצמנו. והקב"ה מושיט לנו יד לעזרה, ואנחנו יורקים בפניה. אם רק היינו יודעים, אם רק היינו רואים את כל התמונה השלמה. אבל אנחנו חיים בקטנות, רואים רק את הריבוע שלנו ותו לא. ריבונו של עולם! אני לא מסוגלת כבר לחשוב על כל מה שעשיתי. יש ימים שלמים שפשוט באלי לברוח, לא יודעת לאן, פשוט לרוץ, אל הלא נודע. לשכוח מהכל, להתפרק. מצטערת עמיחי אם אני מלאה אותך בכל השטויות שלי. אני יודעת שרק אתה יכול לקחת את זה רציני – שלא תגיד לי: אמרתי לך. שתעזור לי לחזור הביתה. למרות שאני מרגישה שאיבדתי את שביל החזור. אני לא יודעת מה יהיה. אבל כל דבר שלא יהיה, אני חייבת לך תודה ענקית על אותה שיחת טלפון. היא נשמרה לי כל הזמן באיזה פינה שם בלב והתפרצה ברגעים קשים. 'כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם ומלואו' (מסתבר שאני עוד זוכרת משהו)... זהו עמיחי. עבר כל כך הרבה זמן. עברתי כל כך הרבה. חוויתי דברים שאולי לא הייתי צריכה לחוות. ואני מרגישה פצועה, חבולה ומדממת אחרי כל הדרך הנוראית הזאת. אולי עמיחי, כשתקרא את המכתב הזה יעלה לך לראש המשפט: הזהרתי או לא הזהרתי אותך?! אמרתי או לא אמרתי שהדרך הזאת לא בשבילך?! ריבונו של עולם יודע לסובב את הדברים למקומם המדויק ואם הוא החליט שאני צריכה לעבור את זה, אז מי אני בכלל?!. אין לי עוד כוחות. אני מרגישה לא יודעת למה, הרגשתי שאני חייבת להוציא את זה ואתה זה שהתאים. כואבת ואבודה, רוני."

בסיעתא דשמיא ארים ראשי/ פרק ג': "את מוכנה להסביר לי מה עובר עלייך?", אביטל ישבה על קצה המיטה של רוני, מנסה לשוא לקבל תשובה כבר במשך עשר דקות, "את לא מבינה שאת מזיקה רק לעצמך? תסתכלי איך את נראית.. כבר יומיים את במיטה, מהרגע שירדנו מהאוטובוסים מהגוש לא הוצאת את האף שלך מהבית, ורוני, את יודעת טוב מאוד שאת יכולה לשתף אותי במה שעובר עלייך..". שתיקה. רוני התחפרה עמוק יותר מתחת לשמיכת הפוך הסגולה, ושקעה במחשבות, 'אני לא מבינה אותם, הם אביטל קמה מהמיטה בכבדות, נאנחת, וניגשה לפתוח את החלון. "רוני, את לא היחידה שעברת את זה, איך הם לא נשברו כ"כ? איך הם הצליחו לקום? תקומי! החיים לא נגמרו! יודעת מה - לכי, לכי לכותל, תשפכי לפניו הכל, תחזרי, ואז תגידי לי אם כבר אי אפשר להאמין יותר". אביטל יצאה מהחדר, סוגרת את הדלת בעדינות, נותנת לרוני לשקול את הדברים שאמרה. 'תקשיבי לה', לחש אותו קול קטן במוחה, 'מה כבר יקרה?! לכי לשם תישפכי את הכל ותחזרי, רוני התיישבה במיטה, היא הביטה בעצמה במראה, לא מרוצה בכלל, נעמדה והחליטה.. * * * טווטו....טווטו.. רוני לא העזה לפתוח את ההודעה, כמה זמן היא כבר שקועה בתוך מחשבות וזכרונות?! ראשה עוד טמון בין רגליה, בזווית עיניה ראתה את החושך שכבר הספיק לרדת, היא הרימה את הראש, משפשפת את העיניים שהיו אדומות מבכי, היה לה ברור מי שלח לה את ההודעה.. היא שפשפה את זרועות הידיים, מנסה להתחמם קצת, לשווא, רוח ירושלמית קרה גרמה לה להתעטשות אחת.. רוני עצמה את העיניים בחוזקה, מתלבטת אם לקרוא את ההודעה או לא, היא פקחה אותן ולחצה על: 'הצג' "רוני, אני בשוק.. לא זיהיתי אותך. אני יכול להתקשר?! עמיחי". היא סגרה את הפלאפון בעצבנות, ידעתי! למה זה היה חייב להיות הוא?! למה אחרי כ"כ הרבה זמן?! היא לא ענתה להודעה. עדיין כאב לה מכל התקופה שהם עברו ביחד, 'את סתם כל הזמן מאשימה אותו, הוא זה שרצה לעזור ואת לא נתת לו, את זאת שחסמת את הדרך', זעק בה קול אחד, היא הרימה את הפלאפון לוחצת על 'הודעה חדשה' ומיד מתחרטת, 'זה לא נכון' ענתה לעצמה, 'אם הוא היה רוצה לעזור באמת הוא היה שואל'. 'הנה, עכשיו הוא מתעניין', אמר שוב הקול הראשון, 'כן, אחרי כל מה שעברתי', טווטו....טווטו.. עוד הודעה. הפעם היא פתחה מיד, "רוני, אני יודע שקשה, אבל חושב שבאמת הגיע הזמן שנבהיר עניינים, יש מצב להתקשר או להפגש?", היא לחצה על 'התקשר'... שלושה חיוגים והוא ענה.. * * * היא נכנסה לרחבת הכותל הענקית, צועדת באיטיות לעבר עזרת הנשים, כשלפתע הונחה יד על כתפה, "רוני! אני לא מאמינה, מה את עושה פה?!" רוני הסתובבה בבהלה, "אביה!!" חיבוק חם ואוהב, היא לא אמרה כלום כשראתה את אביה - לבושה במכנסי ג'ינס משופשפות, וסוודר חום דק ופתוח, היא ואביה גדלו ביחד מהגן עד כיתה ח'. בכיתה ח' משפחתה של אביה עברה משבר בעקבות פטירתו של אחיה, אחרי חודשים רבים של סבל במחלה. התקופה הזאת נחרטה עמוק בזכרונה, אביה היתה מרבה להעדר, וגם כשהיתה בכיתה לא הרבתה לדבר, ישבה במקומה וחשבה.. רוני זכרה היטב אחת מהשיחות הבודדות שהיו להן, זה היה אחרי הפסקת עשר, כשהחליטו שהן לא נכנסות למתמטיקה: "אני כבר לא מאמינה יותר", אמרה לה אביה בשקט, שום שריר לא זז בפניה. "אם היית רואה מה עובר על אח שלי, גם את "אז מה קורה אחותי? איך החיים?" החזירה אותה אביה למציאות. "אני יגיד לך את האמת, קשים.." היא נאנחה. "היית בגוש?" ניחשה אביה.. "כן, וכבר יומיים שלא יצאתי מהבית.." "תשמעי אחותי," אביה הניחה יד על כתפה של רוני, "תצאי קצת מהבאסה, לכי, תהני, תבלי, תפסיקי להיות שקועה כל החיים שלך ב'למה לא הולך לי' צאי מזה כבר", אביה דיברה בלי הפסקה, "ת'אמת רוני חשבתי עלייך בשבוע האחרון, אבל אני לא יודעת אם זה יתאים לך.. אממ.." היא עצרה, חוששת להמשיך, "מה? דברי.." עיניה של רוני נצצו, דווקא התאים לה עכשיו איזה משהו שיוציא אותה מהבאסה והדכאון שהיתה שרועה בו, "את נראית להוטה, תירגעי רוני, אני לא בטוחה שזה יתאים לך", בחשש, "נו.. מה?" "טוב.. אני נוסעת היום למסיבה, מזה מסיבה?! הולכים שם להוציא את כל המיץ מהשפריץ, לפרוק הכל, להנות קצת, אפשר שם לעשות הכל, להתלבש איך שבא לך, לעשות מה שבא לך, זה רק נוער, בלי מבוגרים, בא לך על זה?! אני מזה ישמח אם תצטרפי.." היה ברור לה שזה לא מתאים, 'אני?! במסיבה שכזאת?! ה' ישמור! עלאק דתיה..' הלב שלה פעם בחוזקה, דחף פנימי חזק אמר לה: 'לכי תיפרקי הכל ותחזרי, זה רק יעשה לך טוב', וקול שקט ורגוע זעק בתוכה 'רוני! את בחיים לא תעשי את זה, תעזבי אותך משטויות, זה לא את!', אבל הדחף שלה ללכת בסופו של דבר גבר, "יש נשמה", התלהבה אביה אחרי שרוני נתנה אישור, היא התקרבה אל רוני ולחשה לה לאוזן "אל תדאגי, אף אחד לא ידע שהיינו שם, היום בשמונה ליד התחנה המרכזית, בן דוד שלי יבוא לאסוף אותנו, תתלבשי בהתאם.." אביה קרצה לה והתרחקה מהמקום..

בסיעתא דשמיא ארים ראשי / פרק א': "בואנה אחותי, דפקת הופעה.." רוני חלפה על פני הנער ששרק לעברה, ללא התייחסות, היא כבר היתה רגילה לתגובות מעין אלו כשנהגה לעבור באזור השוק העירוני, שם ישבו נערים חסרי מעש, בוחנים בעניין כל עובר אורח. למרות שרוח קרירה החלה לנשב, רוני היתה לבושה כאילו אמצע תמוז עכשיו, מכנסי ג'ינס קצרצרים וגופיה.. חיוך שובב ועצוב עלה על שפתיה כשחשבה איך אמא היתה מגיבה אם היתה רואה את הבת ה'צדיקה' שלה מתהלכת ככה ברחובות ת"א, אם היא לא היתה מתעלפת אז, אז.. בום. "וואי, סליחה אחותי, לא שמתי לב, מצטער..". רוני נעמדה, שפשפה בחוזקה את מצחה הכואב, והביטה לעבר הנער שהתנגשה בו. היא רצתה לרוץ. לברוח. לא משנה לאן. אבל לא לפגוש בעיניים האלה. דמעות עלו בעניה. "וואיי מצטער, זה כ"כ כאב?" הנער הביט בה במבוכה, אבל ראשה כבר היה במקום אחר, מעבר להתנגשות.. הוא כ"כ הזכיר לה אותו, העניים התכולות, הכיפה הגדולה שלראשו, הציצית הגדולה שלבש מעל חולצתו, המבט, הניצוץ.. "לא.. אה.. זה בסדר.." היא התעשתה, לא מצליחה לעצור את שטף הדמעות שזלג מעניה. "בטוחה? זה לא נראה ככה.." שאל בהיסוס. "צריכה עזרה או משהו?" "תודה, אני יהיה בסדר.." היא הפנתה את גבה, והחלה לפסוע בצעדים מהירים.. היא הלכה, לא יודעת לאן, עוברת על פני שטף החיים שהמשיך כאילו לא קרה דבר, חלפה על פני כולם, כשהכאב זועק מתוכה. היא התיישבה על חלקת דשא בפארק הענק שאליו הגיעה, טומנת את ראשה בין כפות ידיה, דמעות וזכרונות צפים ועולים.. * * * * * יום חמישי. השעה היתה שעת צהריים. "אמאאא!! אני יוצאת עם שירה לקניות בירושלים" קראה רוני לחלל הבית, מחכה לתגובה שלא איחרה לבוא.. "בסדר חמודה, תשמרי על עצמך, לקחת סוודר? יהיה קר" "לקחתי, נחזור בערך ב10 וחצי בלילה אנחנו הולכות גם לראות את הסניף של חברה שלי.. ביי.." "ביי" רוני יצאה מהבית לעבר ביתה של שירה לאסוף אותה, 'וואיי.. איך רעות תשמח כשתראה אותנו בסניף, הבטחנו לה לבוא לבקר בשבוע של שבת ארגון..' חשבה לעצמה. "רוני! מה המצב?" וחיבוק "שירה! כאילו שנים עד שרואים אותך, מה נשמע? איך בשביעית? מה קרה - כל שבת היא שבת אולפנה בזמן האחרון?" שאלה בחיוך. קו 983 נעצר בתחנה, הן עלו, שלימו לנהג והתיישבו במושב אמצעי. "לא נשמה, זאת את שלא רואים אותה, כל היום פרוייקטים, התנדבויות, אולפנה, סניף, מה קרה, שכחת את החברות מהיישוב?!", האוטובוס עשה את דרכו באיטיות בעליות ירושלים, ונעצר כשהגיע לתחנה המרכזית.. "טוב, תקשיבי" אמרה רוני, "אני בעקרון צריכה חצאיות ליום חול, אז נלך קודם לקנות ואז נלך לסניף של רעות, סבבה?" * * * * "הצילו!!.." שתי יצורים מלאים בצבע גואש מכף רגל ועד ראש, חלפו בריצה אחד אחרי השני, כשהראשון - חניך ככל הנראה - אוחז בידו קובץ דפים, והשני, המדריך, רודף אחריו תוך קריאות " אורי! תחזיר לי את זה מיד!". "נראה לי מסוכן להכנס לפה עם בגדים כמו שלנו.." אמרה שירה בחיוך ענק ונכנסה לתוך המבנה הענק, ששימש לסניף בנ"ע, או יותר נכון למפעל לייצור חניכים צבועים בגואש.. "שירה! רוני! מה אתן עושות כאן?!" רעות התקרבה אליהן במהירות, באה לחבק, אך שתיהן ברחו הצידה כשראו את בגדיה המלאים בגואש.. "אויי סליחה, חח.. שכחתי כבר מכל הגואש הזה! אימאל'ה, אני לא מאמינה שאתן פה! איזה כיף!! בואו תכנסו.." רוני ושירה הובלו אחר כבוד, למקום שכנראה היה בטוח ונקי בסניף, לחדר הדרכה. "הכניסה מותרת אך ורק למדריכים" ציין השלט, "העבריין יענש!" "אחלה סניף יש לכם", אמרה רוני בחיוך, "תגידו תודה, לפחות הוא לא מתפרק כמו שלנו." "כן, אה?! אחלה סניף!! מיותר לציין את העובדה שלדוגמא, רק חצי סניף צבוע וכבר נגמר כל הגואש על מלחמות צבע. אז מה נשמע חברות? איזה כיף לראות אתכן כאן, פשוט שפיציות שבאתן!!" "ברוך ה', חיים.. את יודעת, מידי פעם כשאפשר אז גם בודקים מה שלום החברות.. אהמ.. אהמ.." כיחכחה בגרונה שירה ושלושתן פרצו בצחוק. רוני שירה ורעות היו שלישיה ידועה בכיתות ז' ח' כשעוד למדו ביחד, אבל בכיתה ט' כל אחת פנתה לדרכה, לאולפנה שלה, ורק פעם בחודש לערך, מצאו זמן להפגש, בין סניף, בגרויות, לימודים וחברות חדשות.. דלת חדר ההדרכה נפתחה.. "אוייש, סליחה, אפשר לקחת משהו?!" בפתח הדלת עמד אחד המדריכים, לא גבוה, בגדיו צבועים בגואש, כיפה גדולה (שמשום מה הצליחה להשאר נקיה) בצבע ירוק זית על ראשו.. ואז פעם הראשונה היא פגשה בהן.. אותן עיניים תכולות..

בסיעתא דשמיא ארים ראשי/ פרק ד': רוני סגרה את דלת הבית בדממה, ופסעה על קצות האצבעות לכיוון הרחוב, היא הרגישה לא בנוח עם מכנסי הג'ינס הצרים שלבשה מתחת לחצאית הבורדו הארוכה שעליה, והגופיה השחורה הקצרצרה שלבשה מתחת לסוודר בני עקיבא שקיבלה בשבט החדש, כשיצאו למחנה סיירים. שערה היה אסוף באלגנטיות לקוקו ארוך, היא תמיד רצתה לפזר אותו, שיער שטני מתולתל ולא מנופח, אבל הרגישה שלא מתאים. היה ברור שלה שהיום במסיבה היא תפזר אותו. בתיק צד האולפניסטי היא התקרבה לתחנה המרכזית, רואה מרחוק את אביה שמנופפת לה לשלום, וניסתה לשוא לבלוע את הגוש שעמד לה בגרון. "שלום", אמרה בקול שקט וצרוד כשהגיעה למכונית, אביה בחנה אותה מכף רגל ועד ראש, "נשמה, את הולכת להקים דוכן של ראש יהודי במסיבה או משהו כזה?! מזה הבגדים האלה?" רוני הרימה טיפה את החצאית ומכנסי הג'ינס שלה ביצבצו, אביה התפרצה מצחוק, "שובבה, טוב לא תארתי לעצמי שתצאי בג'ינס מהבית, יאללה חברה לאוטו", שניהן * * * "רוני.." שתיקה. "אני יודע שיהיה קשה לדבר, אני מרגיש אשם בהרבה ממה שקרה לך", עמיחי חיכה שהיא תדבר, אבל זה לא קרה. "קרה משהו?" "לא", ענתה סוף סוף. "רוני?" "טוב, קרו הרבה דברים", התפרצה, "אתה כבר לא מכיר אותי, סבבה? השתנתי עמיחי, אני לא מבינה מה אתה רוצה עכשיו, מה נזכרת פתאום.." "אני כן מכיר אותך, תפסיקי לשחק אותה", החזיר לה בקשיחות, תמיד היא אהבה את הטון הקשוח הזה שלו, לא עכשיו. "את חיה בפוזות, את עובדת על עצמך ולא על אף אחד אחר, את בכלל לא רוצה להיות במקום שאת נמצאת בו. פשוט הסתבכת כל כך חזק שאת מפחדת לצאת משם, ואת האמת רוני, שעלייך לא הייתי מאמין", הוא לא נתן לה להשחיל מילה, "אחרי כל השיחות שהיו לנו, את רוצה להגיד לי שאיך שאת עכשיו זאת הפנימיות שלך? את חושבת שאני לא זוכר "אין לי עוד מה להוסיף". חתם "אם את רוצה - את יודעת איפה למצוא אותי". הוא ניתק. רוני לא זזה. היא היתה קפואה במקומה. בחיים היא לא קיבלה מכה יותר חזקה ממה שהיא קיבלה עכשיו. הוא ניער אותה חזק. בהחלט. והדבר היחיד שהיא רצתה עכשיו - זה לברוח!!!!! * * * "אז מה אחותי? מתרגשת?" אביה היתה צריכה לצרוח כדי לגבור על המוזיקה החזקה שהרעידה את המכונית, "מסיבה ראשונה, אה?!", רוני הנידה בראשה לאות הן וחזרה להיות שקועה בדרך, "מה את בשבוזים?! אחותי, צאי מזה! נעשה שמייח! מה יש לך?!", רוני ניסתה לחייך אבל לא הצליחה, "עומררר!! תנמיך כבר את המוזיקההה!!" צרחה אביה לבן דודה שנהג, "מה אמרת?" הוא צרח בחזרה. "תנמיייייך!!" לפתע, בבת אחת. בום גדול. צרחות. סירנות. אנשים רצים. שקט.