יצירות של בלדרית

עפרון על נייר. עיבוד פוטושופ+אילוסטרייטור. שנה טובה!

צבע אקריליק על נייר, טקסט בעיבוד פוטושופ.

עיבוד באילוסטרייטור. תמונות מהרשת.

תור אני, רק תור. עומד אני בקצה צינור, מביט אני בעוברים ושבים, ואינני מביט במרחקים. רואה אני יד- רואה יד אל כיס נשלחת, יד באוויר, פירורים שולחת, ואינני מביט בעוברים ושבים, עף, עפים- אני ותורים, עף, עפים, פירורים, פירורים.

למי שייך הזנב!!

סיפור המשך ל''אורחת בעולם'' (בידיעתה, כמובן) עיר מקלט 2 ישראל שמי יהודית, והלוואי ולא הייתי. כל כך קל היה להיות גויה שלא נושאת בתוכה שום רגשות אשמה. אחיות תאומות היינו גם אם לא היו לנו אותו אם ואותו אב. בכפר קטן שתי ילדות בנות אותו גיל הן אחיות לכל דבר. שתי נערות טיפשות היינו, בנות טיפש עשרה צעירות. אחרת איזו עוד סיבה הייתה לנו לטפס על אותו ההר. רצינו להגיע לירושלם, העיר של המשיח והמלאכים, עיר הזהב הכסף והכוהנים. זה היה לפני סוכות, כל הגברים עזבו, עלו לרגל והנשים יצאנו מהכפר, הצמוד לים, ונפרדנו מהגלים והשחפים. הרי אנו עולות לירושלים, ולא תכננו לרדת. אנחנו נשארות בעיר השכינה.זה החלום שלנו, והעובדה שאנחנו רק נערות ובנות 17 לא משנה דבר!!. הלכנו ימים רבים, ישנו בשדות זרים. עברנו את חולות החוף וגבעות הכורכר, את שדות החיטה ופרדסי הכפר. טיול מהנה כל כך היה לנו והנה הם, הרי ירושלים, נשקפים לעברנו באופק, רחוק כל כך אך בלבנו קרוב. זה היה רחוק הלכנו שבוע נוסף, ואז נעמי מעשי אלוקים כה לא מובנים ונוראים לפעמים, עוד בטרם נכנעתי והצטרפתי אליה, רק כמה עשרות פסיעות על השביל. מאחורי נשמעו קולות חבטה, הרגשתי דחיפה חזקה מאחורי, נבהלתי, חשבתי שאלו שודדי דרכים, הכיתי בחוזקה בפניו של האדם מאחורי, נשמעה צעקת כאב ואז קול מכת נפילה. היא שכבה שם עם פניה אל הקרקע, שערה הערמוני מפוזר על האדמה הלחה. צרחתי, בכיתי, אבל לא נגשתי אליה, פצע גדול היה על גבה, היא לא נשמה, לא נ .עהברחתי, בכל ברחתי אל בצר, עיר מקלט, רציתי להרוג את עצמי, אך זה לא יחזיר אותה. הלויים לא שאלו מה עשיתי, הם ראו על פני את הבעת האשמה, רצחתי את אחותי. עליי להעניש את עצמי, לכלוא את עצמי בעיר הזרה. לוי תפקיד הלויים כה קשה ,למרות כל הקדושה. ואם יש תפקיד קשה עוד יותר זהו תפקידה של אשתו. אך מה לעשות, אנשים צריכים שילוו אותם, צריכים עזרה כשהם כושלים בדרכם, עד לעת הלוויתם, הלוויה האחרונה. היא הגיעה לביתנו, בתחילת הסתיו, לא אומרת מילה, לא אוכלת .הוא נמצא בביתנו בערך מאותה תקופה, פחות משבוע לפניה, הוא סיפר על הפרות ועל האשמה. חיים של אדם נבנים בשנים רבות, נהרסים תוך שנייה. אני וגלעד בן זוגי, אם החיים היו יום יום קמים בבוקר, מאכילים צאן בקר ואנשים. אמנם אדמה אין ברשותנו, אך אל תחשבו שבמיטתנו אנו בטלים.