יצירות של דמוסתנס

את זוכרת איך תמיד החול החפון היה חומק מבין החרכים? כן, אותם חריצים דקים שהיו כמו קווים שאטמת מול עייניך כשלא רצית להביט בי, וכשרצית, ולא רצית שאדע. אני לא שואל, אבל ודאי לא שכחת, מרכבות האצילים היו משוטטות ברחובות מפזרות פרחים וגרגירי זהב לאביונים. ואת, שלא כמו אותם בורים אומללים, לא רכנת ללקט. רק היית מסתובבת מעבר לפינה ובוכה שיש מי שמנקה את הרחובות, והיית קוראת בשמי לספר לי שאת מצטערת שאכלת מן הדעת, ומצטערת יותר שהבאת לי לטעום. אם היית באה אל החוף שלי אולי היית רואה איך כל הארמונות שבניתי בחול כבר נפלו, וכל הזהב שלי היה מדמם לי מבין כל הסדקים שבדעתי, והאמונות הכוזבות, אמת, מעולם לא חשדתי בבלתי אפשרי, אבל איך אפשר לסדוק את הלב מבלי לסדוק את היד? וכשבאת סוף סוף, אל תתביישי אם לא תדעי לקרוא את הכתב, הידיים שלי עדיין סדוקות מחול ודמעות, ועוד לא למדתי לכאוב. רק חכי לי, אבוא.

זכרתי אותו אחת ושנית, כשרגליו היחפות נגעו-לא נגעו ברצפת השיש הקר ורוח בוקרו הבריקה שיריו בנושפה על שפתיו רוח חיים. ואני גם כאבתי סערות חורפיו ומשא עול שלגים בנשאי על כפי את גופו הצנום במסע לאופק עתיד-יום יבוא. ושנית, בנוחו לרגלי, באדום וכחול ולבן וירוק, כשרוח לילי קוננה בבכייה על פניו השלוות וכאב סערות עולמים הכה בכתפי השוחות, עת ידי הקמוטה תלטף את שמלת השיש הקר אשר לגופו וזכור אזכרנו עוד. ובשלישית, בא יבוא, מסענו אל שחר אין זמן-לא ייתם. הן נתיב אופקינו מסולל בתחריט אבניו בכתרים זהובים העוטרים שחור שערו. וגשם ערבית וטל שחרית וייקץ, בא יבוא. .

בס"ד נכתבתי בדם אל עפרות משעוליךָ נצבעתי כאב לוטף אודם שקיעות ועט חורפים קְפוּא זעמךָ לועט דיו לילותי, אובך שחורות למה עמקו צעדיך אבי יום קֶצֶף, ונשאת תשליך תהומות ראה, הן רוח צפון הרעיד להבי ניקר עינַי ובשרִי ופיזר עצמות אדון, באתמול לא אביתי נַחֵם והיום ארחץ באזוב עַבַרִי וְאֶטְהַר שָמַיי ימלאו בני יונה - אָשַלְחֵם ולמחר אלוקי, אעלה על מוקד, אֶתְפָּאַר

בס"ד מה זאת לצחוקך אחות כי נפלתי דום לעפר יפחתך מזרחך עוד ילבין בָאבק נְכוֹחוֹת אך שארית ירחי תלטף צערך היי לי שער, נעול, לא חתום אל שת את ליבך לנהמת ישימון פנייך יעוטרו בגיל עת יקום ארי הַדָרים ממבצר אחרון לא שחוק לא בכות, דומי וחילי אל תעלזי ליום לא קופד באתמול פן שנית לא יזריח שחר לילי ודמעות אם עגומה יפלו אל החול

בס"ד ומה אם ביער הרוח נשבה משירה עלעליך אחד לאחד ונושבת שנית, קולפת עורך לפתיתי אביבים יתומים ואם זו הרוח עברה בפני וגזלה במעופה פניני דמעותי ופרעה שערי, וצעקתי הרוח חדלי! והיא צחקה וקרעה את בִגדי לחדול ולימוג, להתמוסס לתוכה לסעור איתה שוב ולבכות לחיקה כאשר למרומים תפזר עשנך

בס"ד לזכרו של יונדב הירשפלד הי"ד חופי שוממים אין ספינה לא יונף גם הדגל רק אודים עשנים זכרונות מתנפצים אל המזח פלגו ספינותינו,אחי ואני נותרתי לבד ועיני כלות מצועפות בדמעות רסס הניתז מהים לא שמחה ולא צחוק לא דמע לא בכי רק אבדן לבבי במצולות שיכחה עמוקות

בס"ד כשנר נדלק בחלונך היום גווע בארוג דמעות האש אט אט הלילה מטפטף. ובחצות ככלות הקסם תתפרי גלימת זהב בידך המיובלת חלומות תקווׂת עבר נכסף. ובפצוע שחר לימוג בתלתלי עשן בדל הנר חיוור כלובן עפרך.

בס"ד שלום לך אם עוד היום לנופף עת להטו שמיים תמרות אש ועשן שבעה מזבחות כבר בנית ולא רפו הידיים בן ועוד בן עולים לשמיים ואף אם תקמוט החמה בפנייך והשלג ילבין שערך אף ישירו שלום לך על חורבותייך זיכרון עקידה אם אשכחך וסערת ונוחמת הנה שבנו אלייך בכרוע ברכיים לישק רגבייך ילחשו השפתיים שלום לך אם אהובה.

בס"ד נכתב לחתונה של מדריך שלי. מאז עוד צָפיתי בליל ירח נטול כוכבים הרגשת חיסרון מקדם אספתי נצנוצי כוכבייךְ אגן סהרךְ הנעלם באופק אין סופי ארבעים נצחים טרם הקצתי קבוע באותיות של זהב שמךְ על יד שמי בחורבות ירושלים וכל הנהרות זורמים אל הים (זה דרך העולם) ואחרי הלילה בא היום אין חדש תחת שמש גם לא כוכב אך יתכן וימַצֶא מה שהיה מעולם והיום עת ינטייו צללי ערב עת תחת ענן לבן נעמוד וכתרים לראשינו ואירשתיך לי באמת בקשר בל ינתק ואירשתיך לי לעולם...

בס"ד פרולוג האדמה רעדה תחת רגליו, טיח מתפורר נפל מהתקרה,צעדיו הארוכים השתדלו לגמוא את המרחק שנותר עד לחדר ההסבה במהירות, בחוץ ירד גשם כבד מעורב ברסיסי ברד.החורף הקדים השנה, הוא חשב, מאפיל על הלהבה של הקיץ במן אפרוריות מעיקה, כאילו רצה לבשר את שעתיד להתרחש.הגשם לא הפסיק וכך גם הוא לא הפסיק ללכת,הוא היה חייב להגיע ודבר לא יעצור אותו, אבל ראשית עליו להגיע לחדר ההסבה , האדמה רעדה שוב , והקירות חרקו באופן מאיים כאומרים: - לא כל דבר עניינך וביחוד לא כשהתכוונת לגזול ממני את ששייך לי בדין. אמר לירו ואחר הוסיף:אבל אתה לא תצא מכאן חי, את זה אני יכול להבטיח לך. - האם כבר הקזת דם? שאל מולמרדר ניכר בו כי הוא השתלט על פחדו באופן ראוי לציון, הוא הביט בעיניו הקודחות של לירו מגשש מנסה לפרוץ. עצור!! פקד לירו, - לא תצליח, לא הפעם. הוא הוסיף ברכות קטלנית. – אינך יכול לגבור על המורה שלך לירו, אמר הענק -עזוב, אם תכנע אולי נוכל לשמור אותך בחיים איך שהוא, הוא הרהר לרגע והוסיף: אולי כעבד במכרות??" מבע פניו הבהיר היטב שהוא לא מתכוון לתת איש לצאת חי מהחדר. לירו הביט בו לרגע אחר הסיט את מבטו ואמר: אתה יודע את כוחה, הלא כן?? – ומי לא? השיב מולמרדר, - אם כל אחד מאבותיו של נושא החרב מקיז את דם חייו לתוכה היא לנצח תישא את כוחו, אולם אם תעבור החרב אל היורש הבא ללא התשלום, היא תחזור להיות חרב רגילה לחלוטין, נטולת כוחות , נטולת מגן ואפילו חלשה יותר בגלל האנדוטין ממנו היא עשויה. לירו הרים את מבטו אל מולמרדר - אבי שם בפנים אני חש זאת בתשוקתה של האבן. האדמה רעדה שוב,- אם לא תתן לי לעבור אוכל להשתמש בכוחה, אבי עודנו חי והחרב עוד לא עברה אלי אני חש זאת. –אתה יודע טוב מאוד שאני צודק, הוסיף לירו -נכון?? במקום לענות הסתובב הענק ורץ אל תוך החדר מנופף באלתו המסומרת תוך כדי זינוק אל קצה החדר אור מסנוור האיר לרגע את החדר הענק נעצר, מרים את שאיריות אלתו בתבוסה, - טיפש, אמר לירו – לא הקשבת בשיעורים בבית הספר?? החרב לנצח תגן על בעליה,זוהי פעולתה של האבן, הוא הצביע על האבן הקבועה בניצב שעוד פעמה באדום עז. בניסיון נואש שלף הענק את חרבו והסתער ללא התראה לעבר הנער,לירו הרים את חרבו בקושי בכדי לעצור אותו בזמן, הוא ידע שהחרב לא תועיל לו מכיוון שהוא איננו בעליה, ניראה כאילו גם מולמרדר הבין זאת באותה שנייה, הוא שלף סכין אי שם מקפלי גלימתו וזרק, וכמו בהילוך איטי התגלגלה –לירו, נשמע לפתע קולו הצרוד של אביו- איפה החרב?? רק עכשיו נזכר לירו בחרב הקסומה שעפה מידו בתחילת הקרב הוא רץ במהירות למקום שם היא עפה אך לא מצא דבר בפניקה הולכת וגוברת, בעוד נשימותיו של אביו מקצה החדר נעשות כבידות יותר ויותר הוא הפך וחיפש ולבסוף מצא רק את אבן האודם הקטנה חייה כבויים. הוא ניגש ברגלים כושלות אל אביו מנסה להסתיר את דוק דמעותיו שעלה בעיניו,ופתח את ידו, אביו המלך הסתכל לרגע על האבן, ולפתע אחז בידיו את חזהו המדמם. – לך ילד הוא לחש –לך להרים במזרח חפש את דגנורט הקוסם, רק הוא ידע מה לעשות הגשם דפק חזק יותר לירו הביט לרגע באביו מבין שאלו רגעיו האחרונים,- החרב איננה לחש אביו אל אזנו כי רק קוסם יכול לדעת האם אתה היורש האמיתי ואם אכן אתה אזי החרב תצמח שוב מתוך האבן. רעידה חזקה נוספת הרעידה את הקירות לירו ראה סדקים מתחילים לבקוע את דרכם, - לך לחש אביו בשארית כוחותיו- ברח. לירו כבר לא הצליח לעצור בדמעותיו – לא אעזוב אותך!! הוא צעק הדממה ענתה לו בשתיקה רועמת כתשובה, –אבא!! ענה לי!!! הדממה נשארה – אבא!! הוא צרח בהיסטריה, חלקים מהתקרה התחילו ליפול מסביבו, לירו הביט סביב לרגע ניסה להרים את הגופה מעל המטה הוא נפל, ברכיו כשלו, בגדיו המלאים דם וזעה נדבקו לגופו, הוא שמע את קולו של אביו מתנגן בראשו –ברח ילד ברח! לירו זינק דרך החלון בדיוק בשנייה בה קרסה תקרת החדר. בחוץ בעודו מנסה לעכל את שעבר עליו, ניחוח הגנים שעדיין לא הושחתו בידי המורדים הלם בחושיו, הוא שאף את ריח הבוץ השחר החל לעלות, הילד החל לצעוד לעברו, לעבר הרי המזרח. חברה זה נסיון ראשון, בבקשה תגיבו ותגידו לי איך זה ומה אפשר לשפר!! תודה רבה!! נ.ב אם תוכלו לעזור לי למצוא שם זה גם יעזור.

בס"ד בירושלים של מטה כמו בשל מעלה יש מלאכים. בירושלים של מעלה כמו בשל מטה מתהלכים אנשים. מירושלים של מעלה אנוכי, בה הוויות אביי ורבא מתנגנות. מלאכים מתהלכים בין שמות ודמויות, זוהרים טהורים, וכל כולם עוטי הוד והדרת פנים. בירושלים של מעלה בנוי המקדש, ועל המערכה כהן גדול עומד קדוש ומקודש, מעלה עולות ושלמים, ריח ניחוחים, לאדון האדונים. ואני בשערייך התחתונה באתי, ונקובים כדורים. ענייך צועקים היכן כתלייך, חומותייך, ולמה נמצאים צורריך. וקול מואזין מרעים, בקול פעמונים מלגלג. בשווקייך באתי לראות חכמייך, ולא מצאתי אלא שברי אבנייך. ואל חורבת ר' יהודה החסיד באתי-והנה חורבה. הונפה החרב, בא הצורר ניפץ עולליך,אבנייך. אז בידי טמנתי פני ובדם ליבי זעקתי אללי, אנא א-לי שמע תפילתי, אל עירך לבוא בשירים וניגונים. ואז לא עוד שסועה עזובה יקרא לך, כי אם קריה עיר הומייה. חומותייך בנויים, וכל אנשי ההרים אלייך נוהרים. להסתופף בצילך לראות במקדשך. ובאותה עת תנוח נפשי ותֵיחד, ולא עוד בין של מעלה לשל מטה לבחור אפחד, אל שתיהן אבוא בשער אחד. ירושלים אחת אז תהיי, ירושלים שלי.

ילדי הקט הנאהב, כקצף הגלים הלבן שנבלע לו בֶּחול הַזהב נעלם ונטמן. הקשיבי האֵם, הן כבר שבו בנייך. אך אני-על חולות הכורכר, אבני דמעותיךְ פוצעות את רגלַי לוחשות- הנה באתַ חופי בני היקר אימי אצטער על סבלך על שערך הלבן הנה שבתי עדֵיך עד קץ כל הזמן אולם היכן לאן הים נעלם, אבני ספירייךְ כבו מאורות ואני רק רוכן ואוסף את החול הספוג בדמעות.

בס"ד א. בליל שְמִי עת הקיץ נדם לקול שבר ושִמךָ השותק לא שתת לקול זמר ועיני שכהו מאימה ודמעה בגללךָ וידעתי כיום האתמול עם השמש זהב תלתלים וידךָ על החומש עם הקור לא שמעה את ריקוד לבבי וכן, ידעתי ששְמֵנוּ-חמה ולבנה וידעתי אותךָ גם אם גופנו עוּנה ואתה, כאור אחרון, התזכור את שִמךָ? ב. וגופי הקמל על מסעד כמו פרח לא שכח כי נשרכת אֵלַי עַלֵי אורח וכותרות לבבי התקפלו בשבילךָ וצמאתי לךָ כמו חום וכמו גשם וכאבתי אותךָ יחפה עלי לשם וסערתי לךָ עד כשול ואלך לבדי וכן, ידעתי ששמי לבנה ושמךָ הוא חמה וידעתי אותךָ עוד בטרם תשמע ואתה, באור אחרון, את שמי התזכור?

בס"ד גם תמול ושלשום סערתי בלהט יום אבדו גרגירי סתיו אחרונים. אברות לילותיי יגביהו בשעט ואדמו לבוּשַי מעַפְרוֹת אביונים. היום עטיתי בפתע זעם ואור לשטוף בכאב פצעי אחיות. אחבוש בבכיי כל טְלָאֵי האפור בצבעי ציירים ולידת אהבות. ולמחר אלבין את פני ופניכם כי חוורו כְּסַיוֹת לחולל במישור. ואתם בני איש ראו ושאו עיניכם הן שירת החיים עוד נישאת במזמור.

בס"ד רפאי האדם נולדים לעת שחר במסתרי חדריו הכמוסים של הלב כי יחזו עפעפינו בצנוח הסהר בנופלו אחרונה פגום אך שליו ערפילים הם תקוות לשוטים אביונים כך שח האדון לאוזני הרצועה אל תת עיניך בחיים אלמונים שנמוגים במזוזה ובדם השעה ואני, לבושתי נולדתי בדימדום שחרית וכוכבי עוד צוחק לאימי וצוהל התשמע? התחדל מהשחית? הן שמי כשמם, גם אנוכי רפא-אל

בס"ד הביטי אחות,שקיעת קיץ בודד מהלך על סף ענני מערב הן ערביים, עת ירח אובד מעמר שיבולים שהשמש צרב כוכב מתפלש בשמי חלומךְ רוחות ליל שוקטות בנהייה משיחות שביט מעלינו שוב ניצת ודועך אורלוגין מסמן – הנה שעת חצות קולךְ מתמוסס במוהל השחר נר הזמן כבר נושק לשולחן מסתלסל עשנו, אך הביטי בצוהר שיר שמחתךְ בצלילי בוקר מולחן

בס"ד ושוב דמכם ניגר כמים מפצעי ליבי שותת הדם ושוב, אולי מחר הוא המחר אך האתמול כבר לא אותו אתמול ליד נרות הנשמה עדיין אנשים מעלעלים בחייכם המקופלים בשמונה ומשהו דפי פוליו לבנים כעפרכם מילותיי ריקות התוכן מרפרפות כפרפרים גוועים בצד אוזניים ערלות בבורות שובע שמחות על שפתי גוועים שירים אבל אתם, הן שוב אתם שותקים שלום אחד אולי האחרון אך המחר עודנו רק אפוף בזיכרון -------------------------------------------------------------------------------------- חודש לפיגוע במרכז הרב. לזכרם של הנרצחים.

בס"ד לזכרו של אחד האנשים הכי מיוחדים שהכרתי יונדב הירשפלד הי"ד ועלי נגזר לבכות שתיקה על העץ שנגדע, על עלה שנפל ונדם לקפל בדממה את עלי כותרתם של פרחי לימוג באדמה הטובה הזו ולידום. אחי- עלה המוות בחלוני בחלונך בליבי ובליבך אך עלי נגזר לבכות שתיקה

בס"ד ויום נוסף תבוא השמש לכסות שחור הכול ואם שרה לילדה שיר ערש לכשתגדל ילדי תהיה גדול לארוג שנית בסתר קומץ חלומות ילדות מתחת כנפי המלאכים שבוכים(אבל ממש בשקט) שכולם צריכים להיות גדולים לערוג שנית אליך ואל עצי המושבה עדיין ירוקים מפעם בסרט של שחור לבן והשמש כבר עולה... ושוב להתעורר אל תוך אותו חלום עטוף ברוך טווי ביד אומן בכסף וזהב ירוק.

בס"ד שירי לנו ארץ זיכְרון הימים שירי לנו ארץ שירת לוחמים. למקצב הפקודה הוש(א)ר שיר פרידה ותמונה לעיתון כמו אקורד אחרון. זימרה לי אזני עוד העת ארוכּה צלילים של שַני האעלה ארוכה? ואנוכי הרה בכל יום והקבר פתוח ספוד ודמוֹם מיללת הרוח קינת אם בוכייה. פרח אחרון רענן ואדום אל תבכי אחות קטנה הנה לך שללנו: ארצך מתנה. מסיימת הארץ שירתה בדממה ומיטיבי השמיעה שומעים קול נבואה: "ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור" "ונקתי ודמם לא נקתי" שנה למלחמת לבנון השנייה.

בס"ד הבט נער, הכוכבים צוחקים הושט יד, גע בצער של שמחת החיים. בשמיים חמישה מיליונים של פעמונים כבשה אחת ושושנה אחרי בלות הייתה לה עדנה אמור את השמות הבט בתוכך. נסיך קטן גע באבק הכוכבים ועוף על ענן ילד שלי, אומרים שהשירים עפים ברוח, כמו גם האהבה כמו גם הכוח. ושממון הישימון מסביבנו לוהב צחיח כואב קטוף כוכב הבט בנרות החצב, שמאירים מצלילים חדשים, שיצאו מלבך ילד, נסיך - נגן את שירך שיר של אור ושמחה.

בס"ד לזכר נופלי מלחמת לבנון השנייה. לך לך אל ארצך ארץ ארזי לבנון, וקח את בנך, את יחידך, אשר אהבת. הו בני אל תירא, על מזבח המולדת אני נותנת-קורבנותי, משחר ימי העצובים ואנוכי מתבוססת בדַמי. ובארץ הלבנון,הרים סביב. אויב אורב במסתרים. ענן לבן, ובו מלאכים, שבוכים. ואב ובנו הולכים, בארץ הארזים. הו בני לך לך, ומיום שנולדת אתה הועדת לעלות ולבוא על מזבח האומה, מזבח העולה-מזבח אדמה. להתעטף ברגבי אדמתה שאהבת. ועל פסגות ההרים עלה הבן, ובין כתפיו רובה שוכן. ובשוך הקרבות בפעמי הנץ, הבליח כדור ושם קץ. נשלחה היד- לעולה תמימה. הונפה המאכלה,ולא נעצרה. והאם בבכי תמרר, על בנה שנפל, ולא על. וכמו משה בנבו ואליהו בשעתו, בסערה השמיימה עלה.

בס"ד ניגונים בסערות שירותי אל דממת ניגוניך, באתי אליך לחוות שתיקותי. והוסתרה עברתי תחת כנפיך. לבנות הן משלג, רחוצות בדמעַי. הן ניגוני ניגוניך, ושירך הוא ימי. בערוב פירותיך אכלה גם אני. מעבר לזמן, אל אותו שנטמן, אל סודות נסתרים, בבורות נשברים. לחצוב ניגונים עד סוף הימים.

בס"ד כי צרבתְ בי חותמךְ היו רסיסייך אבנים לחופַי והמיית גלַי היה לבבךְ רדיד צווארךְ ערפילי אלקט שיבולייךְ עת היו ושדותייךְ מדרס לרגלי שם בכו עננייךְ וציוו כי סערתךְ תרקיד דגלי בציפורני אחרוט בסלע כל נֶדַרי, כל שמותי ושמךְ האחד ונפלתְ פצועת חֵצי וקלע בעפר מדברךְ הצוחק בקולנו לעד

ליונדב "אין שלם מלב שבור" (ר' מנחם מנדל מקוצק). אי שם קרוב לקצה של העולם ישנו עמק. רוחות פרצים מנשבות בו, מכות ללא רחם באנשים הבודדים שמוכנים לחצותו. השמש קופחת על ראשיהם החשופים, ומעבריו מלאים בקוצים ודרדרים. במרכזו של העמק מונחת אבן, אדומה וגדולה, חלוקה היא האבן במרכזה כאילו נחלקה באכזריות בסכין חדה. יודעי דבר וחדי העין יוכלו להבחין כי צורתה של האבן כצורתו של לב האדם. ואולם בניגוד לכל העמק הצחיח, את האבן ממסגרת שורת פרחים אדומים הנקראים בפי המקומיים: "פרח לב אדם". זקני הכפרים הסמוכים יוצאים היו מדי חידוש הלבנה אל העמק, שם היו מקשיבים לשתיקתה של האבן עד אשר היו רואים טהרתה של לבנה אזי היו מנענעים בראשיהם איש אל רעהו ואשה אל רעותה ושפתותיהם מלחשות: "שלום עליכם" וחבריהם מחרים ועונים אחריהם:"עליכם השלום". כך מדי חודש בחדשו נשנה הטקס. זוגות אשר נשאם ליבם לקשור ברית עולם בניהם, היו באים אל שפת העמק,ואם כי לא הסכינו לירד לתוכו, היו צופים אל האבן. ושותקים את כאבה. כך, האמינו, תשרה האהבה בבנין חייהם החדש. באחד ממסעותיי הרבים פקדתי אף מקום זה. אחד מישישי הכפר הסמוך, ארחני וחלק עימי את קורת ביתו ומזונו. לא שאלני לשלומי ומעשי, רק מסתכל בי במבטו הנוגה כאומר: ידעתי בני אשר תחפש, ואין בנמצא כמוהו. אולם בשעתו לא ידעתי אף אני אשר אחפש, רק חופש משכר חושים נח לו בחיקי ומילא את כל עולמי בניחוחו. ועל כן אף אני לא הטרדתיו ולא פרשתי לפניו תמיהותיי על התנהגותו ומעשיו המשונים. מדי בוקר מנסה הייתי לירד לעמק לחקות אחר שורשיו, ומדי בוקר מנעני הגורל, פעם רוח, פעם גשם ופעם חמה היוצאה מנרתיקה. בבוקרו של היום העשירי לשהותי בכפר, בעת בה התכוננתי לנסות לירד לעמק בפעם האחרונה, דידה לכיווני הישיש, מבטי התמה לרצונו התחלף אט אט להשתאות כאשר שטח את דבריו לפני. -רוצה אני, פתח ואמר, - לספר לך את סיפורה של האבן כפי שהועבר לי על ידי אבותי ואבותיהם לפניהם. קולו העתיק חרק קלות בסיום המשפט, רכנתי לעברו, עושה אזני כאפרכסת. הוא כחכח בגרונו והמשיך: -לפני שנים רבות, טרם דרך האדם על הארץ, שכנו בה יצורים אחרים. צלמם כצלמנו אך ליבם שונה, לא דם זרם בעורקיהם כי אם אהבה, אהבתם לעולם, ליצורים החיים בו לצורתו ותבניתו זרמה בגופם והניעה את גלגל חייהם. אם רצית להמית אחד מהם, היה עליך לפגוע באחד מאהוביו, כך תלך רוחו ותחסר עד אשר ימות גם הוא וכן חבריו ואהוביו וכן חבריהם וכן הלאה, עד תום. ולאחר עידנים רבים החלו להופיע על פני האדמה אנשי הגזע חסר הלב, איש מהם לא עניין את זולתו, אלא איש בלבבו יחיה, עיורים לטעמו וריחו של העולם החלו לרדוף אנשי הגזע חסר הלב את בני האהבה. לעיתים נולדו בני תערובת שיכלו עוד להרגיש אהבה במידה זו או אחרת, אלו לרוב בנו להם משפחות וחייו את חייהם הקצרים והאטומים בגופותיהם המתות עוד מיום לידתם. אולם אנשי הגזע חסר הלב החלו רודפים עד חרמה את בני האהבה,שכן לא מסוגלים היו לקבל אהבה בצורתה הפשוטה והאמיתית- חסרת תועלת וגבולות. ובקנאתם הגדולה החלו להרוג ולאבד בהם במטרה למחותם מעל פני האדמה. עידן שלם הגיע לסופו באותם ימים אפלים. אנשי הגזע חסר הלב שלא מסוגלים היו להתאגד יחד אף למען חייהם הם, התאחדו כאיש אחד למען השמד חיים בהם אינם מכירים. בני האהבה לא היו מסוגלים להילחם בחלק מן העולם אותו כל כך אהבו, ולכן נשאום רגליהם לעבר ההרים, ארצם הטובה, שם , כך האמינו, לא תוכל הרעה להשיגם. חללים רבים נפלו במלחמה ההיא מבני האהבה, שכן עם כל בן אהבה שעונה ונרצח מתו גם קרוביו וחבריו שחשו את רוחו המתייסרת בדמם. אך הסחף נעצר, מנהיג קם לבני האהבה, אַל שמו, אל פקד על בני עמו להמשיך ולאהוב גם לאחר מות יקירם וכך להמשיך את חייו בתוכו. רבים עשו כדבריו ועלתה בידם ארוכה לליבם השבור שחזר והתאחה בעצתו הנבונה של אל. לא עברו ימים רבים, וגם בחלקה קטנה זו ניחתה רעתם של אנשי הגזע חסר הלב, אחד מבני התערובת, מאט, שבני האהבה גידלוהו כבן, קם ומרד באל מתוך רצון עז להנהיג במקומו. בני האהבה גרשוהו משורותיהם בצער גדול, שכן חזקה עליהם פקודתו של אל לעצור את שיטפון הכאב הזה. מיני אז גברה שנאתו של מאט לבני האהבה ולקתה בכפליים. הוא איחד תחתיו את כל גדודי חסרי הלב, והשתמש לא רק בכח אלא גם בשקרים ובפרסומים כוזבים לפקודות של אל. בעת ההיא שני חברים היו, יון ודֶני, לא רק חברים היו כי אם גם אחים לנפש. נפשו של יון זרמה בגופו של דני מחייה אותו בבוקר בטל של שחרית, ובערב משכיבתו לצל ערביים מאיים. נפשו של דני זרמה גם היא בליבו של יון, בקשר עז שלא הים ולא האש ולא הרוח יכלו עוד לנתק. ורצה הגורל ופגעי המלחמה הרעה ההיא לא פסחו גם על ידידות אמת זו, ובזמן בו ניסה להימלט להרים, נתפס דני, הפורעים חסרי הלב פצעוהו פצעים רבים עד אשר גילו מקום יציאת נשמתו, אחר השחיתו את גופתו והשליכוה מאכל לחיות הטרף וציפורי הצייד. לפעמים, כשעולמות נעלמים וחיים שלמים נמוגים כלא היו, גם הזמן עוצר מלכת, משתהה רק לרגע דק שבין פעימת לב אחת לזו שאחריה, מרפרף בהבזק מהיר ושוטף ומכה את הכל ביסורי ההבנה הנוראה והוודאות שדבר לא יהיה כשהיה. ברגע ההוא ממש יון נקרע בתוכו, מחצית נפשו הושלכה בטלטלה עזה, טובעת בים של סבל ודם ומחציתה השנייה המשיכה לחיות כאשר היא מתייסרת בייסוריי הקריעה הנוראיים. ולאחר הכאב: נשמה גדועה ואילמת. אך חזקה עליו פקודתו של אל: "לחיות". היא הדהדה באוזניו משמיעה את הבלתי אפשרי, בדיבור שאין הלב מסוגל לשמוע ואין הנפש יכולה להבין. במשך שעות ואולי אפילו ימים הוא ניסה לחיות, אחר קם והלך כישלונו צרוב בגופו, בנפשו ובשובלי דמעותיו הבלתי נשלטים. בני האהבה בראותם אותו בנדודיו אחר מחציתו האבודה נדו לו בראשם, היו כאלו שאף הציעו לו למלא את החסר בהרעיפם אהבה על ראשו החפוי, אולם איזו אהבה יכולה למלא מחצית חיים? לבסוף הובילוהו נדודיו אל עמק נסתר, חבוי מעין אדם, שם מצא את גופו המעונה של דני, החיות שאהבוהו גררהו לשם, לאות כבוד אחרון לבן האהבה שנרצח. בהבינו את אשר עיניו רואות רץ איליו בתחנונים, הוא הביט באחי נפשו הרצוץ על האדמה, ונפל על ברכיו באימה. -אחי,לחש, - אתה לא מת. השקט הלם באוזניו ממלא את העמק בנהיית אבלות גדולה. -אתה לא מת!!!!, הוא צרח בתחינה. אך תחנוניו היו לשווא. פניו הוסבו מאליהם מן המראה המזעזע, הוא כבשם בידיו ובכה, דמעותיו חורשות תלמים בפניו העיפות ומרווים את האדמה שצמאה אחר שהחניפוה בדמים. מבטו נס כלפי מעלה מחפש מפלט לנפשו. -שמיים!!! צעק, -שמיים!!! חזר והחרה בגרון ניחר, -האתם ראיתם ושתקתם? נותרתם כחולים ושלווים? אף לא דמעה אחת הזלתם??? פתחו וענו השמיים - עד שאנו מצטערים עליך נצטער עלינו, שאנו שומעים זעקותיהם ונושמים את אפר הכבשן אשר לאחיך וכי תהין לבקש שעליך נצטער? -אהובי אתם, ענה להם, -אך עתה אל טל מטר, קראו שק ומספד והקדירו חמה בצהריים, אולי יכופר לחטאתכם. -ארץ אהובה! לחש אל הקרקע, - אדמה טובה, ואת השתקת? לא פצחת פיך לבלוע המשנאים? האם לא רעדת לשמע זעקות אהובייך המעונים? ענתה לו הארץ -עד שאצטער עליך, אצטער עלי, שצריכה אני לקבל לתוכי גופותיהם המדוקרות, ולצמאי ישקוני דמם, ואחר יקישו בי בעקביהם, המרצחים. -אהובתי, כור מחצבתי, השיב בכאב, -אין לך פה להשיב כי לא פצתו בעת צרה, עתה הרעידי ארץ ורקי אש וגופרית אולי יכופר לעוונך. בד בבד שמע צעדים הולכים וקרבים מאחוריו, והנה מאחוריו ניצב אל. -הבט בו, אמר בזעזוע, -אפילו את ליבו לקחו, מנסים הם לחקור אהבה. יון נשען על אל, מרטיב בדמעותיו את בגדיו המהודרים. אל ליטף את פניו באהבה, -די, חדל לך, עוד לא הכל אבוד, לחש אל יון המיוסר. יון הרים אליו את עיניו בתקווה. -ישנה סגולה, המופיעה בספרים עתיקים שמקורם אבד אי שם בקרעי הזמן . מצחו התקמט כמנסה לזכור דבר מה. -אחד הדברים המופיעים שם, הוסיף בשקט קטלני,- הוא שכאשר יצור מאבד דבר הקרוב לליבו, רק ליבו יוכל להשיב לו את החסר. קולו של יון היה קר יותר מקרח,- אם ללחיות כוונתך, אם כך אפסה כל תקווה,שכן לעולם לא אחיה שנית. -לא!, קטעו אל, -לא,אין כוונתי ללחיות את המתים, זה אפשרי, הוא עצר, כמתלבט אם להמשיך, אך המשיך מיד,- במקרים מסוימים, אבל במקרה שלכם זה בלתי אפשרי, וסיים כמעט בהתנצלות,- כוונתי לדבר גדול יותר, פראי יותר, אהבה שאינה ניתנת לעצירה. יון תלה בו את עיניו בציפיה. -עליך לקחת את הסכין הזה, אל שלף סכין כסף מחגורתו. - ועליך להוציא את לבך שלך, לחלק אותו לשני חלקים שווים, לשתול אחד מהם בחברך, והשני בך. זיק מסוכן הבזיק בעיניו כאשר סיים את דבריו, אך יון לא הבחין בדבר וללא היסוס נטל את סכין הכסף ונעצו בחזו, מסמן עיגול יפה, בסימטריות עדינה, כדי שיוכל להוציא את ליבו בשלמותו, שחלילה לא ייפגם. ובעודו מתייסר בכאבים נוראיים, הניח את ליבו הפועם בכוחה של אהבה על הסלע מולו, ואז בכוחותיו האחרונים נעץ את הסכין בלבו פעם נוספת. אחרונה. צחוק קר ומרושע נשמע מעליו, ליבו הגוסס החמיץ פעימה אחרונה כאשר הבין כי לא היה זה אל שהסיתו לעשות מעשה מתועב זה, אלא מאט המרושע בעצמו. הוא הספיק להביט בפעם האחרונה בחור הפעור בגופו כדי להבין את הטעות שעשה, ואז צנחה ידו יחד עם שני חצאי הלב, האחד נפל לתוך חזהו הפעור של דני ואחיו לחזהו של יון. אולם שניהם כבר דממו לנצח. מאט בראותו את תוצאות פעולתו המוצלחת סובב את גלימתו ופסע מהמקום בהדרת כבוד. בהגיעו לפתח העמק, זינקו עליו חיות הטרף, חבריהם של דני ויון, והרגוהו. במקום בו נחצה הלב בכוחה של אהבה נוצרה האבן, סימן לאהבת אמת. במקום בו צנחו דמעותיו של יון על חברו פרחו פרחי לב האדם, וגופו של מאט הפך לקוצים השומרים על קבריהם של השניים מפני מבקרים שאינם רצויים. הזקן סיים את סיפורו, ועיני מצועפות היו בדמעות. -ברצוני לתת לך מתנה לפני לכתך, אמר בקול רועד,-רוצה אני לתת לך את המפתח לעמק, המפתח לליבם של בני האנוש. הוא הושיט את ידו לחזו הגרום וכשהרחיקה נתלו ממנו מספר כדורי אור. -זה בני, הצביע על הראשון, -וזה, הצביע שנית, -זו אישתי, והשלישי, הוסיף בקול רועד,- הוא חברי הטוב מימי בית הספר. הם חיו בתוכי כל השנים הללו ועכשיו אני מעביר אותם לך, חיה אותם אתה,קולו נחלש,-חיה אותם אל תהרוג את עצמך במותם,שכן כך תהרוג גם אותם, אל תהיה יון. וחזר - אל תהיה יון. ונדם. קברתיו בירידה לעמק, במקום בו השמש נוגעת בטללים של הבוקר ומאדה אותם חזרה לעננים, סימן של חיות והתחדשות, שכן אותו ישיש חי בתוכי וכך גם אשתו ובנו וחברו הטוב. כך שאם אי פעם תקלעו לאתו עמק נסתר, ותראו שם המון אדם גדול, אל לכם להתפלא, אלו הם ידידי שחיים בליבי, ושם החליטו להגלות לפניכם למספר דקות. ואולי תשמעו אותם שרים שיר ישן, עתיק יותר ממוסדי הארץ ההיא: חיו את המתים אך אל תהרגו את החיים כן פרי העץ טוב ורע מכל אשר בגן.

בס"ד ומלכך הוא נער פרח לב אדם חבוש עטרת צער טוויה ברוח ובשר ודם גן נעול- אחות כלה צריח משובץ זהב שֵם חקוק בסלע שמי כשמו כלאב

בס"ד צרי ושרף בכוס יין נושן עת ירדו עננים לעטוף את ראשינו בר וגשמים שירי שירךְ במשק הכנפיים וברוח סועה אשאך על כפיים נחפה ירקרק אברותיךָ ויחדיו נימלט אל שמי הירח מתוקים מדבש וחלב שיר לי שירךָ וקשור לראשינו כתרי זהב עטורים ללגום יין ישן בליל חמישים. -------------------------------------------------------------------------------------------- נכתב למסיבת חמישים שנות נישואים!!

בס"ד טיפות של דיו נושרות מקולמוסי אל תוך דפיךָ הריקים כותבות חלומותיי דרך תום עיניך היפות. האש בילדותךָ הלפיד הוא בלבבי וכל באיה לא ישובון אל הקוטב הלבן. וייני ישפך לכוסךָ בנקישת הבנה צלולה לא דיוֹ הוא זה שכתב את סיפורינו כי אם דמי ודמךָ מעורבים בכוס זבחינו.

בס"ד את הלכת ולא תחזרי, עוד כאן לעולמי. את הלכת ואינך, רק בחלומי אראך. בין שמות וצלילים וקטעי זיכרונות מבולבלים מדברים. ואני יודע שזה לא הסוף, ואני יודע שיום ניפגש, ואז על צווארך אפול ותאמרי הו נכדי, ואומר סבתי כאן את, איתי. באותם השבילים באותם הדרכים, עם אותם משאות שהטענת בילדותי, בין אותם העצים מהלך. דורך על עלים שוכח שגם הם חיים. ובאותם השבילים בהם את הלכת, הולך גם אני. לעיתים קוטף, לא נזהר לפעמים סוטה באופן נמהר. אני יודע שאת שם מסתכלת, לפעמים עוזרת ומכוונת, לא מכאן- לך משם. ואני יודע....... וביום שיבוא, אני יודע כי אראך שם למעלה בחברת מלאכים לבנים כפנינים. בחברת צדיקים שכמותם את היית. נגמרו הצרות, שלווה בַפנים, ושלווה גם בִפנים. ואני כבר מחכה לאותו היום, בו אשוב ואראך ויוסר המחסום. ונחליף חוויות וניתן חיבוקים, בתחיית המתים. ואני יודע שזה לא הסוף, ואני יודע ששוב נפגש, באחד הימים, על אותם השבילים בהם הלכנו יחדיו בחיים. נכתב לזכר סבתי היקרה שנפטרה בקיץ האחרון.

כשהפרחים מתים גם משהו בליבנו מת. כשהרוח בסערת שאגתה תשוחח גווינו ישחח. הבט בהם, בבני החלוף, רק זהירות, לא לקטוף. כצרוף הכסף לצרף פיסות תצרף, נבולות ועייפות לתמונה נהדרת של פרחים ואור. מבין העננים שוב עולה התמונה של גשמי זעף שמכים ללא רחם בעצים ואבנים ומצמיחים חומה של עשבייה ירוקה. הבט בהם, באודים המוצלים מלהבת הקיץ, מלחכת הקוצים. שואפים לנשמת עננים שתרווה גרונותיהם הניחרים, במים חיים. ולאחר שיצמח ויירק הכול. רק זכור, מעט לחמול ובלהבת הקיץ השנייה-בעוד שנה, תדע- הכול חולף ועתיד לחזור אל מעבר למזמור.

אני כאן רחל בחדר הקר, אישי עזבני ישוב הוא מחר. ואני כאן רחל בני מתדפקים על קירות ארמונִי נודדו למדבר אויבם עז ומר, מבקשים רחמים זועקים: האֵם עַני. אנא הא-ל שמע התפילה של בחיר האבות אברהם אוהבך, נעקד על מזבח יצחק אחריו לבן וצח ואולם לשווא. יעקב השלישי עם תריסר השבטים מבקשים רחמים על בנים הגולים. אך אני הקטנה מה אני מה אדע, הן כל שיכולתי, סימנַי, אהובִי, את כולם נתתי ואף לא בשבילי. ואמר לי הא-ל מנעי קולך רחל, כי שבו בנים, שבו משם, מארץ אויבם, ושבו בנים לגבולם.