יצירות של ניגונים

"אמר רבי בינימין, כל ישראל בחזקת סומים עד שבא הקב''ה ומאיר את עיניהם" אז בוא ותאיר כי אני כבר לא זוכרת מתי גיליתי שהעיניים שלי סגורות כ''כ חזק, שלא משנה עד כמה אני אמתח אותן, כמה הנפש תתפער ותתקמר, העפעפיים הדבוקים האלו ישארו במקומם. (אולי כדאי שעכשיו, בבקשה. לפעמים אני פוחדת שהמלמול יתארך עד שיתהפך להיות חסר משמעות) פשוט תבוא, גם אם לא תאיר. שלא תראה איך אני מגלה פתאום שכבות של בגדים נופלות ממני, איך אט אט המחשוף נפתח וצורתו מתקבעת על החזה. איך צורחת כמו תינוק אחר לידה, מתקעקעת מכל נשימה. (אחר כך מגיעה הפליאה. תסביר לי למה עדיין אין מנוחה בגוף הזה, למה אני עדיין מחפשת אותך בעורקים, בורידים, בנימים.) אתה יודע, אפילו אל תבוא. אפילו אל תשלח סימן אפילו אל תקשיב או תענה פשוט תהיה. כי כל יום מחדש אני זורקת את זרע המנגו שלי לרוח ומחכה לתביעה שתבוא: אתה רואה אדמה אתה רואה מים אתה רואה מזבח? אתה מבין, אם נוח הביא רק זרע אחד, אז אני כבר לא בטוחה כמה לי נשאר.

אנחנו כמו זרעים, את אומרת לי. הוא קובר אותנו עמוק עמוק, רק כדי שנגדל גבוה יותר. גם הזרע לא שומע כלום מתחת לאדמה, רק יכול לחוש פעימות. פום פום פום פום- בסוף גם הפרח מוציא זרעים. מ.ע.ג.ל. הכול מתחיל ונגמר מהשורש (ומה זה משנה איזה שורש, העיקר שיש.) אני רוצה לשאול אותך איך את יודעת שזרעים לא שומעים כלום, אם היית פעם זרע, ואם את חושבת שמישהו ימשיך לשיר לזרע שהטביעו אותו והוא לא יכול יותר לצמוח. השדה שלנו נשרף, ואנחנו רצות להציל לנו כמה חיטים לחורף הבא. אני שואלת אותך אם לא כדאי שקודם נדאג שהשריפה לא תתפשט, ואת אומרת לי שקודם כדאי לדאוג לעתיד, כי הווה במילא כבר חלף. הנה, עכשיו הוא עבר. וגם עכשיו. ועכשיו ו-- השריפה מקיפה אותנו, ואז אני רוצה לשאול אם את חושבת שהיסמין שהתחלתי לגדל אתמול, יכול להרגיש אותי גם עכשיו, מהמרחק. ואם הוא יכול לשמוע פעימות מבעד לכל כך הרבה עשן. ומה הפעימות בכלל, ואם יש לי פעימות, ואם את חושבת שגם לו יש סיכוי, למרות שאין מי שישיר לו עכשיו, להפיץ בסופו של דבר- קצת ריח בשביל כולם.

בס''ד (לאנשים בעולם הזה, שמשמשים לי מילים, כשהן עוזבות אותי.) "אילו הייתי יודע מאיפה מגיעות המילים- הייתי הולך לשם" "אני יכולה לעשות את זה! אני יכולה, אני יכולה, קדימה קדימה!" המשכתי לרוץ לכיוון מעבר החציה. אם רק אצליח להגיע הביתה, אם רק אצליח להחזיק את ספר השירה שלי אל מולם ולהתגונן, אם רק אצליח לעבור את המילים שבכניסה, אם רק- - "פֶּרַח" ו"פָּרַח" השיגו אותי, והחזיקו בי. קרסתי אל זרועותיהם, ונתתי להם למשוך אותי אל תוכם. קחו את כל מה שיש לי. קחו כבר. עכשיו כבר אין במילא בשביל מה להלחם. "פרח" ופרח" משכו אותי לכיוון הבית, ואני נגררתי אחריהם באפיסת כוחות. זה הקטע הכי טוב שלהם. למילים יש את הכוח הכי גדול שיש. הם לא לוקחים ממך שום דבר פיזי, רק את כל השאר,עד שבסוף אתה נשאר כלי ריק. לפעמים אני תוהה לעצמי האם אפשר למלא אחר כך מחדש את הגוף. או שכל פעם יתווסף בי עוד חלק שאי אפשר לעשות בו כלום. הוא פשוט ישאר ריק תמיד. פרח ופרח התחילו לדבר. אין לי שם בשבילם. אף פעם לא הקשבתי להם מספיק מרצון כדי להחליט איזה שם לתת להם. אז לבינתיים אני קוראת להם פשוט במשמעות שלהם, במקום לתת להן כינוי מסוים. בכלל, שמעתי פעם שלתת שמות לבעיות- זה לא טוב. ככה אתה נקשר לבעיות. אבל במקרה שלי זה נראה לי שטויות, כי אצלי זה הבעיות שקושרות את עצמן אלי. אני לא עושה כלום. אני רק רצה ומנסה לעבור מעברי חציה בלי ליפול באמצע הכביש ולגרד עליו את הפה. זה הכי מתאים- שבמקום שבו דורכים ועוברים ונוסעים הכי הרבה אנשים, היכולת ליצור מילים תהיה קבורה. אני אדם טוב, באמת. באמת! כלומר, אני חושבת. בעצם- אני בטוחה! כן, כולכם, תדעו. אני אדם טוב. פרח ופרח עזבו אותו ליד הדלת, והתמוססו באוויר. אני חושבת שאני האדם הראשון בתבל שאוהב פרידות. מבחינתי כל העולם יכול להגמר. הכול יכול לקרוס. באש, בעשן, או במילים. זה לא באמת משנה. פתחתי את הדלת לדירה. אולי יש גלידה. דווקא את הדירה אני אוהבת. היא כ''כ.. בראשיתית. בלי פוסטרים, או תמונות, או תחושות. בלי שום מקרים מיוחדים שהפכו אותה למה שהיא. ככה בנו אותה וככה היא. כמוני. אני פגומה. כי ככה נולדתי, כי ככה נוצרתי. תמיד אנשים מספרים על בעיות שלהם שהגיעו מטראומה, אני... אני כמו תינוק עם תסמונות דאון. כמו ספר שהקלידו בשגיאות כתיב וכל הקוראים שלו שמים לב לב. כמו.. כמו אנשים שנולדים עם פחד ממילים. כמוני, כמו דפנה. לפעמים אני תוהה לעצמי מה זה אומר על אלוקים, שמלכתחילה הוא בנה אדם פגום. אצלי תמיד הייתי כזו. בעייתית עם מילים. רואה אותן כל הזמן. זה מצחיק. תמיד יש את ההורים שמתגאים בילדים שלהם שבגן חובה כבר יודעים לקרוא. אצלי זה היה בדיוק הפוך. אחותי ניסתה ללמד אותי את האות מ', ואני ברחתי לשחק בחוץ. אולי האותיות עשו לי דווקא. בזמן שלמדתי לקרוא ולכתוב עם כולם בכיתה א'- הן התחילו להופיע. המילים שלי. הסוהרות שלי. לא! אסור לקרוא להם בשמות. לכו, לכו! בכל מקרה- הלכנו לים, לחגוג את סיום המחצית של כיתה א'. ישבתי על החוף והמצאתי לי שירים נעימים. משהו על גלים וים כחול. הקלישאות הידועות, שכל ילד שאומר אותן מרגיש כאילו הוא ברא עולם חדש. נה- משוררים. אבל אז הם הופיעו, הצמד חמד גל ולעג. גל היה כחול, כראוי לגל, ומלא בהרמוניה ובאהבה. לעג היה אפרפר וזיקי חשמל מתרוצצים סביבו. הם התקדמו לעברי, החזיקו לי בשתי הידיים ולא עזבו. לכל מקום שהלכתי הם ליוו אותי. חזרתי לחוף, והלכתי עם אמא לקנות ארטיק. ברגע שהסתכלתי על המקרר, לעג וגל משכו אותי בשני הצדדים. התחלתי לצרוח. "מה אתם עושים? אני רוצה ארטיק! תעזבו אותי!!" אמא באה וטפחה לי קלות על הגב. "דפנה, מה קרה? אל תצרחי." הסתכלתי בה וביקשתי עזרה. "אמא, תעיפי אותם! זה כואב לי! תגידי לגל ולעג להפסיק!" אמא הסתכלה עלי כאילו נפלתי מאיזה ספר לאיבחון ילדים משוגעים, "אם אתם רואים במקרה את ילדכם עומד בתור לקנות ארטיק וצורח צרחות על יצורים מוזרים, כאשר יש לו הבעת אימה על הפנים- הוא משוגע". ופתאום- במכה אחת- שתי הידים נקרעו לי מהגוף. בסופו של דבר- לא יכולתי לקנות ארטיק. לא היו לי ידיים להצביע על הארטיק שרציתי. זהו. ככה זה מאז תמיד. באיזשהו שלב הבנתי שרק אני יכולתי לראות את המילים שלי. (זה לא שם, נכון?) הפסקתי לקרוא, או לכתוב, או לעשות משהו שקשור במילים. פעם החלטתי אפילו להפסיק לדבר. זה לא עזר- כי המשכתי לחשוב. מכל מחשבה צצו זוג מילים שליוו אותי עד שבא זוג אחר להחליף אותם. הקטע המוזר- שתמיד המשמעות שלהן הייתה קשורה. לפעמים נוספה אות, לפעמים השתנה הסדר, לפעמים השתנה הניקוד, אבל תמיד יש קשר. ותמיד משמעות המילים הייתה הפוכה. אף פעם הן לא היו נרדפות, או משהו כזה. לפעמים אני לא יכולה לדבר. פעם דיברתי עם רואי. הוא.. היה בנינו משהו, לזמן קצר. הוא בדיוק ניסה לדבר איתי על משהו רציני, כשדבר ודיבור הופיעו. הדיבור החזיק לי את הלשון והדבר ניקד אותה. בסופו של דבר, הלשון נשרה. ורואי דיבר ודיבר, ולא הצלחתי להסביר לו. רציתי להגיד לו שגם אני אוהבת אותו, רציתי. אבל דבר ודיבור לקחו ממני את היכולת, אז רק הבטתי בו. אני חושבת שמה שהוא הבין מ"דברי" זה שהוא לא רצוי, אז הוא עזב. אני.. כשאני אתגבר על כל זה, אז.. אני אלך, אני אדבר איתו על זה. אבל זה בסדר, נכון? הוא לא אשם בזה. זה אני אשמה. לא, זה לא אני. זה המילים. כן, זהו! המילים. אני רציתי לענות. אני גם בסדר, נכון? אבל לא היום. היום כבר יש לי תוכנית. חשבתי.. אולי- אם אני אתחיל מהשורש, אני אוכל לגמור את הכול. אספתי את כל המילונים שיש לנו בבית.. היום אני תיכננתי להטביע אותם. התכוונתי ללכת אל מעל הים, ולקרוע את כל המילונים לחתיכות קטנות קטנות, עד שהם יראו כמו גיצים, כמו אפר, כמו כלום. כאילו לא היו קיימות בכלל. פשוט אשלח אותם אל הים, ואז המים ישטפו את כל הדיו, ולא ישארו לי מילים. הבעיה היא שאין לי שום מושג איך אני אגיע אל מעל הים. אני צריכה מסוק בשביל זה, וזה מסכן את כל התוכנית. כי אם אני לא אצליח להביא מסוק.. אז.. זה יהיה חבל. כי.. אין לי עוד דרך להיפטר מעצמי. חוץ מהתאבדות. אבל אני מסכימה לקבל את הסיכון הזה. גילתי שמילים יכולות לציית לי. אם אני נעימה. כן. יהיה בסדר. אני אצליח. איכשהו. אומרים שהעיקר הכוונה, האמונה, או משהו כזה. כן? אחרי שפרח ופרח השיגו אותי וליוו אותי הביתה, התחלתי לפעול. התחלתי לקרוא שירים על שמים, וכל השדה הסמנטי הרחב. שעתיים ישבתי לקרוא. עד שהוא סוף סוף הופיע- המטוס שלי. כמו הכרכרה של סינדרלה. "נו- אולי הגיע הזמן להפגש עם הנסיך שלי!" חשבתי לעצמי בלעג. רק חבל שאין לי גם שמלה מתאימה למאורע החשוב. נכנסתי אל תוך המסוק, ושם נמצאה ההפתעה הראשונה להיום. הידד! שתי מילים חיכו לי שם, ונעצו בי מבט עוין. "את זאת שהבאת אותנו לכאן?" אמר אחד, והוריד מאוזניו אוזניות. "אהה... כן" אמרתי בגמגום. "וזה למה?.." שאל השני, בעודו נועץ מבט משועמם באוויר. הסתכלתי לכיוון שאליו הוא הביט, ולא ראיתי כלום. "אה.. הייתי צריכה.. ממ.. מטוס. אתם מבינים, אני צריכה לעשות משהו עם כל הספרים האלה.." "תשמעי, מותק" אמר זה שהוריד את האוזניות, ועכשיו החזיר אותם בחזרה. "אנחנו... אנחנו, סוג של.. איך אני אסביר את זה למוח ה.. האנושי, שלך? אנחנו אחראים כאן על כל העולם שלך. על כל העולם של כל האנשים כמוך. את יודעת מה זה אומר? שאין לנו זמן לנערות אומללות שרוצות לצאת לטיסה קלילה בשמי הלילה". נעצתי בו מבט רושף. "אדוני. אם לא אכפת לך- אני לא רוצה לצאת לטיסה. אני רוצה לצאת אל מעל הים. ובהתחשב בכך שזה אתה שבאת הנה- אני מאמינה שאין לך יותר מדי דברים אחרים לעשות, שאם היה לא היית טורח להגיע!" המילה השניה החלה לדבר. היא פלטה גיחוך חסר הומור, ואמרה: "נו! כולם, מה אכפת לך? הבחורה מבקשת.." "כולם?" שאלתי. "זו המשמעות שלך?" "יופי! מילה טיפשה!" גער כולם במילה השניה. "פשוט תשכחי מכל השיחה הזו, ותעלי." אמר כולם, ואותת לי לעבר הדלת. עליתי כשחיוך מרוצה על פני. כולם הכין את המטוס להמראה, והמסוק המריא לכיוון הים. מעולם לא הרגשתי טוב כ''כ בחברת מילים. אולי זה הייתה התקווה שהכול ישתנה, אולי זו הייתה האמונה שהכול ישתנה- אבל הייתי נינוחה. מה שלא קרה מאז תקרית הארטיק. לא נורא, הכול באמת עמד להשתנות. כולם הגיע לים. "נו, אז מה מכאן?" הוא שאל בעצבנות. "עכשיו אתה מחכה עד שאני גומרת." אמרתי, והתחלתי להרים את כל ארגזי המילונים. התחלתי לקחת מילון מילון ולקרוע לגזרים. את כל מה שהמילים עשו לי. את כל הימים שביקשתי מילים כדי שלפחות ארגיש שאני שייכת למקום מסוים. את כל הפעמים שהמילים שהבאתי מנעו ממני להגיב. את כל זה קרעתי במילונים. הכול היה שם. במילון החמישי נראו שכולם התעורר. "הי הי! ילדונת, בחורונת, נערונת- זה לא משנה! מה את עושה שם?" "אני?" רק עכשיו עלה בדעתי שאולי הוא לא יהיה מרוצה כ''כ מהשמדת המילים הזו. בסופו של דבר, הוא גם מילה. אני יכולה להשמיד אותו? "אני.. אממ..." לא ידעתי מה לענות, ורק נעצתי בו מבט מבולבל. "כן, את רוצה לספר לי משהו?" אמר כולם במבט כעוס. "זה.. תבין! אני לא יכולה יותר! אני לא יכולה לחיות עם.. עם המילים שלך יותר! זה הורג אותי. זה הורג אותי! אני רוצה לגמור עם זה. אני משמידה את כל המילים- אם.. אם לא תהיה לי שפה להתשמש בה, לפחות לא משהו מוגדר, אז.. אז אולי.. אולי הכול יגמר! אתה חייב להבין, אתה חייב להבין!" כולם הסתכל בי במבט מוזר. המילה השניה הסתכלה בי גם, ואמרה.. "ילדה מסכנה. את לא מבינה? כל שורש העניין טמון בהשלמ-" "כלום! תפסיק מיד בזה הרגע! החוקים אומרים שאסור לגלות!" כלום קוראים לו? איזה מין משמעות זה? כלום? זה.. זה הרי כלום. מה הולך כאן?... כולם אסף את הארגזים שנשארו והתחיל לטוס לכיוון הבית. הוא שכח לסגור את הדלת של המטוס. "אתה לא יכול לעשות לי את זה! אתה לא יכול!" "אני חייב." הוא אמר בשקט. "אתה מילה! אתה לא תוכל להבין כלום! אתה.. אתה כולם! איך אתה בכלל יכול להבין צער של אדם פרטי? אתה רק משחק בי! תעזוב אותי ודי!" כלום וכולם הסתכלו בי במבט עצוב. "אני לא יכול" הוא אמר שוב. ואז החלטתי. אני במילא לא יכולה לחיות ככה יותר. פסעתי לכיוון הדלת, וקפצתי. עוד יכולתי לשמוע במעומעם את קולו של כולם בקשר. "נפילה! יש כאן נפילה! כל הצוותים חייבים לגשת! אני חוזר!.." לגמור עם זה, חשבתי. אבל לא. כלום וכולם תפסו אותי באמצע הנפילה, אך לא יכלו לבלום אותה. הם החזיקו בי בשני קצוות הידים. פתאום- מבעד לכל הרוח, שמעתי את קולו של כלום. "מה? אני לא מבינה מה אתה אומר" צעקתי בעוד הרוח נושבת, וכולם עדיין מקשקש בקשר. "את חייבת להבין! את.. רק תחברי את הידיים! אסור לי להגיד לך את הרעיון שמאחורי זה, את הפתרון האמיתי למקרה שנחזור, זה נוגד את הכללים של העולם, אבל.. תנסי! את חייבת להבין! לא סתם אנחנו השולטים כאן! תנסי, תנסי!" ואז את קולו של כולם מבעד אליו. "אי אפשר להציל אותה. בוא." ואז הם עזבו אותי. אין לי כבר אפילו זרועות של מילים שימנעו ממני נפילה. נחבטתי בכביש, אבל לא הרגשתי כלום. לא יכולתי להרגיש כלום, כי הייתי מוקפות במילים. אלפי מילים. אלפי צבעים. אלפי משמעויות. לא הייתי מסוגלת בכלל להבין מה קורה סביבי. רק ראיתי דבר אחד. מילים ששחרו לטרף. "הם מתכוונים להרוג אותי." חשבתי. ואז הבנתי. הם באמת מתכוונים להרוג אותי! "תעזבו אותי! אתם תהרגו אותי! אני לא יכולה יותר!" התחלתי לצרוח. כולם היו שם. גל ולעג, קיר וריק, היסטוריה והיסטריה, ספר ורפס, שר ורש, עזרה ועזיבה, בלבול ולבלוב, נגיעה ועגינה, קל ולק, זמר ורמז, דבר ודיבור, שרפים ופרשים, ועוד אלפים מהם... כ''כ הרבה.. ואני המשכתי לצרוח. לפתע, הם כולם השמיעו קולות נהמה והתחילו לרוץ. לעברי. לא ידעתי איפה לשים את עצמי. את הידיים, הרגלים, או הפה שלא הפסיק להתחנן להפסקה. ואז הקול של כלום הדהד בתוך הראש שלי. "את חייבת להבין! את חייבת.." רק כולם וכלום חסרו. ובמרחק מילמטר מחיות המילים הבנתי. יש לי הכול ואין לי כלום אין לי כלום ויש לי הכול. כלומכול כלומכול. השלמה. לחבר את הידיים.. עיגול. עיגולים עיגולים עיגולים. הכול כאן מורכב מכולם, הכול כאן מורכב מכלום. הרמתי את הזרועות שאליהם הגיעו החיות הראשונות, והרמתי אותן לצורת חיבוק כך שקצוות הידים יצרו עיגול. כלומכול, כלומכול... אור חזק התפרץ. אין לי כלום! אני לא רואה כלום! אין לי כלום יש לי הכול! תעזבו אותי כבר! צרחות נשמעות מכול עבר כשזוגות התנתקו ועפו. "אני יכולה! אני משלימה! תעזבו אותי כבר! לכו! לכו!" קיר וריק התנתקו בדיוק מולי בשעה שניסו לאחוז לי בידיים ולנתק אותן. החזקתי חזק יותר. רק לעבור את הכביש הזה. את המעבר החציה האחרון הזה. קדימה! אני יכולה! הלשון שלי התחילה להתחכך בכביש מרוב כל הכבוד שהופעל עלי. כמה אירוני. דווקא בזמן שאני מנסה להציל את עצמי, החלום מתגשם. אני לא אצליח להמשיך ככה זמן רב. כמה עיגולים עוד יש לנתק?... וכמו שהכול התחיל, כך הכול נפסק. הלחץ על החזה, האור החזק, הצרחות. המילים. רק מילמולים עוד המשיכו להתגלגל באוויר. והכול של כלום מעל קולם, עדיין חזק. כולם וכולם הבליחו לרגע באוויר למעלה. כולם בוכה וכלום בוהה באוויר בשעמום. ולפתע הוא הסתכל עלי, והגה בשפתיו: "רק תזכרי.. לאף אחד.." ואז הם נעלמו. סיימתי לגרד את עצמי מעל הכביש. מכוניות התחילו להגיע. צריך היה כבר לעבור את מעבר החציה הזה יום אחד.

בס''ד (:) את השיר הזה חברה שלי כתבה ורצתה לפרסם בלי להזדהות. תהנו!) היה כאן מישהו, שהלך וליקט נשמות. היה כאן מישהו שהותיר ילדות יתומות. מישהו עם פרצוף מוזר, אם תמצאו. אדם שהלך, הרס ודקר. ובעצם, במחשבה שניה, האפשר לכנותו אדם, היש בו נשמה? אם תראו מסתובבת חיה, שהורסת, יוצרת חורבן. היתה כאן פעם חיה, חיה בצורת בן-אדם.

ללאל     בואי נצא לטייל. שימי את היד על הידית ותלחצי חזק על המוט הקר הזה, (שסורק את גופך. מישהו לדעתך יבחין בשריטות?) שמחוצה לו יש ארץ עטופה סורגים. נצא לחבק ציפורים כלואות, דמיון שכזה נשרף בקרירות שנמצאת למטה ולמעלה. בואי נשב על המים. נזרים את השקיפות הזאת על כף היד ואז נצלול. נרד למטה ונהפוך לגוש קטן של לב פועם. זה מה שישאר מאתנו, הלחץ יוריד מאתנו את כל המחסומים. והלב יהיה כ''כ רגיש ליופי עד שישמור אותו בתוך קופסת פלדה, אחר כך לא נזכור כלום. מבטיח. בואי נצוד אריות. נגבור על המלך. אנחנו יותר חלשים מכולם- רק בו אנחנו מעיזים לפגוע. (לי יש כאב ולך אין, לי יש כאב ולך אין. כמו ילדים קטנים. חמול עלינו. תינוקות שלא מבינים.) ואז נחזור הביתה, נתבשל בתוך הקופסת פנדורה שסגרנו בשניה האחרונה. אנחנו פוחדים לתת להכול להתפרץ-- אחרי הקור מגיע החום. עד לפעם הבאה-בה נהפוך לצל הכי יפה שיש. (לצל אין פנים-זה מה שאני אוהבת בו, הוא כמעט כמונו)

רוח מפזרת לי קצוות געגוע פרום בחופים ישנים שכבר נשכחו ממני. זוכר שאמרת לי אז באותו הלילה? שכאב מביא אהבה שמביאה געגוע שמביא תקווה שמביאה שמחה שמביאה אהבה. נו, קצת כאב לא יזיק לנו כרגע. החלטתי שאתה כמו משב, נוגע לא נוגע, רואה לא נראה מלטף ושוב מלטף. אילו הייתי אומרת לך עוד, הייתי אומרת לך שאתה כמו מקל במסע ארוך . הבעיה שמקלות נשברים לפעמים, ואתה נופל ביחד איתם לערבוב של חבטות. אולי אז נלמד להסתכל בעיניים, ולגלות איפה אנחנו. אולי. רק חבל שלפעמים יש ימים נטולי גשמי רוח. ויש מסעות שהשמש מסנוורת. לבנתיים אני מחכה לחזאי, שיודיע שגשם עומד לבוא עלינו. ואפשר לצאת לעוד טיול.

אל תדאגי, אני רוצה להמשיך להפריח בועות. בועות ילדים מפריחים בועות. והם פורחות פורחות, כמו המילים הכואבות שאתה מפריח לי באוזן. והן מתפוצצות מתפוצצות, שורפות לי בלב. תהיה כבר כנה, תלמד להיות בועה שקופה. ילדים אוהבים לעקוב אחרי הבועות. לראות אותם עפות ברוח, כמו האושר שלי שמכה לי בכוח על הפנים מרביץ לי שורף בי. מאיים להרוג אותי. אינו רוצה שאני אמות משרפת הבועות שבתוכי. שורף שורף שורף! שימשיך לשרוף! שיפסיק לשרוף! להתעורר!

יש לבבות , שצועדים ברחבות ובוכים. מנסים להרטיב אנשים בדמעותיהם, כי אם יצרחו בכאב, אנשים רק יסתמו אוזניים. (דמעות) יש לבבות, שצועדים על נעלי עקב במרפסות קרמיקה. רק כדיי להשמיע אות, צליל חיים. כי הם רוצים לדעת, אם הם הצליחו לישרוד את הכאב. (בדידות) ויש לבבות, ששותקים. פשוט שותקים. מחכים בצפייה לדקירה, שתבוא מהאיש הבא שיעבור ברחוב. אותה דקירה, שסוף סוף תפיל אותם, אל השתיקה הנצחית. (שתיקה)

את אוהבת את העננים השטים בשמיים, אלה שכל כך רחוקים. את אוהבת לנשום את החושך, בשקט, בלי שאף אחד יידע. למשש את הרוגע ברכות, לנסות להכניסו לתוכך. את אוהבת להסתכל על הים מרחוק, רק מרחוק, את פוחדת להתקרב אליו. פוחדת מאדוות המים, מהגלים הסוערים. את אוהבת להסתכל על צדפים, ואם יש לך אומץ, רק לפעמים, גם לגעת. כי את מבינה אותם, הם סגורים, כמוך. את אוהבת את החורף, את הירוק שמסביב. את הגשם השוטף, הכואב, שבפנים כל כך צורב. את שונאת את החול, הוא מזכיר לך דמעותייך הקטנות שזורמות ביד. את האנשים שבונים מגדלים על כאבך. פעם נגעת בו, אך מהר נרתעת. פחדת לאחות את השברים. את שונאת חיות, יש בהם יותר מדי חיים שאין בך. את שונאת בצל, את אומרת שהוא מזכיר אנשים שהרי כולנו עטופים בקליפות שמסתירות אותנו. לכן את גם אומרת שאין דבר כזה שמחה, שזה רק עוד סוג של קליפה. את אוהבת תה מתוק עם מלח, כזה שרק את יודעת להכין. את אומרת שזה ממתיק קצת את הכאב. את אוהבת לרמוס זרעים, במיוחד את אלה שקשים, את פוחדת מהתחלות. פעם סיפרת לי על חלום שלך. סיפרת לי שעפת והגעת לעולם אחר, כשתיארת לי את העולם שמצאת, הוא הזכיר לי עולם שאת לא מודעת לקיומו, העולם הזה. אמרת שמה שאת הכי שונאת זה שאיבדת את היכולת לעוף. ואני חשבתי, שמה שלי הכי כואב זה שאיבדת את היכולת, ליראות.

אני רוצה לפתוח את הפה ולגמוע אותך רחב בלי הפסקה באמצע, אלא כל הזמן שיהיה פשוט ותודה. אני רוצה לשאול אותך איך זה לא לנשום ואם זה קל יותר כי אם אתה מבין לי לא קל לנשום. אני רוצה להכנס עמוק עמוק במקום בו אין חלונות אלא רק מתגים. ואוכל להדליק ולכבות אותי ואותך ולצחוק באמצע. בין החושך לאור בדיוק בנקודה הזו שאני חושבת שכלום לא יגיע ומגלה שזה לא משנה כי יש לי חדר ויד. אני מבקשת לשורר לך שירי ילדים. שתמיד נשכח-לסגוראת-הדלתולרוץ-לגןולהשאר-למעלה. רק ילדים לא מחפשים לשמוע פעימות. ורק דבר אחרון, בבקשה: תזכור שאני קצת מפחדת משבירת כוסות. והכי חשוב - אחרי יום ארוך בבית המשפט שבו צעקתי ולא שמעתי ולו עד - אל תשכח להזכיר לי להוריד את הפאה הלבנה, וללטף את השיער השחור שנמצא תחתיה. תודה.

לשלו ולדוניה, שהצליעות לא מונועות מהם להבין סוגים שונים של עולמות. ככה אני חיה. מחפשת לי תקוות כשאין לב להכיל. מפשיטה את הגעגוע מכל צדדיו עד שלא נותר דבר מלבדו. גם לא נחמה. שמיניות באוויר. (כמו חתול וסליל חוטים. לבסוף כולם פרומים. מחפשים אנשים שיהיו לנו לחרוזים. "דרושים".) אולי אני פשוט מתגעגעת לקישואים ולאבטיחים חינם. לא מסוגלת לאהוב את המן ולראות את החוטים הבלתי נראים שקושרים את השמים לארץ. (ואפילו תבן אין בי. אין לי דגים להתגעגע אליהם.) ככה אני חיה. מוטלת בין ידיים בלתי נראות, וממשיכה להאחז באוויר. מה יש לו לאדם חוץ מאל לצעוק אליו שברים ותרועה, תרועה ושברים. מתגלגלים. הלוך ושוב. (מחזיקה בסכין לכל אורכו ולוחצת עד הכישלון. בשביל הכישלון. מה יש לנו חוץ ממנו.)

"כבר הרבה זמן שאני לא עולה מעבר למה שאני" אני לא יודעת מתי זה התחיל, מתי התחלתי להיות שקופה, ולהגיע לד''ר התרסקות שמועלוב, ממוחה בבתי כלא עצמיים. אני לא יודעת מתי התחלתי לשים לב שאני נעלמת. מתי שמתי לב שאין לי קול, ושאין לי רגליים או ידיים. אולי זה התחיל בגיל תשע, כשעמדתי מול הכיתה, מוכנה לקרוא את החיבור על "היום המרגש ביותר בחיי" ופתאום התנגן הצלצול. כל הילדים קמו מהמקומות ואני נשארתי לעמוד. המורה יצאה והתחילה לדבר בטלפון. נשארתי לבד בכיתה, "ה- ה- ה-יום הנפלא בי- י-ותר בחיי.. היה כש- -שהלכנו לסופללאנד.. לסופרנלללנד.. לסו-פרלנד.." בעודי מתקשה להוציא את המילה סופרלנד מהפה כמו שצריך, הופיע מתן מולי. "אין לך מה לנסות. גם ככה המורה לא תתן לך להקריא, את קוראת גרוע. המורה לא אוהבת ילדים גרועים". אמר לעצמו ויצא מהכיתה. אני חושבת שבאותו היום הלק הוורוד עם הנצנצים גם ירד מעצמו. אני חושבת שזה כי הציפרוניים נעלמו, ולא היה לו על מה להשען. בהמשך גם ראיתי שמקיף אותי קרום דק כזה. קצת כמו כלוב של ציפורים שרוצות לעוף. מוזר, גם בזה אף אחד לא הבחין. אני לא מבינה איך לא שלחו אותי לקחת כדורים או משהו נגד אנמיה. כנראה הם לא שמו לב. אני חושבת שבמצב הזה המשכתי הרבה זמן. מעט שקופה, ועם קרום דק סביבי. אני זוכרת שבלילה הייתי מתאמנת על "איך לשבור את הקרום", זה היה שם המשחק. הייתי עומדת, ומרביצה באוויר סביבי. הייתי צורחת מילים, כמו "קרום קרום קרום! צא צא צא!" הייתי מבטיחה לו הכול. חוץ מנשיקה וחיבוק. פחדתי שאם אני אתן לו נשיקה וחיבוק, הוא יתחיל לסחוט אותי. יחזיק אותי באוויר כמו דוד שלומי, ויסחוט ממני דברים בשביל לשחרר אותי. (למדתי שככה זה אנשים. סוחטים גם כשאתה רוצה לתת.) אז הבטחתי לו הכול, והנחתי שאחר כך אני פשוט אקפל אותו יפה ואתקע אותו במחסן. זה לא ממש עזר, הסתבר שקרומים זה לא דבר תמים במיוחד, והם מספיק חכמים להבין תוכניות של ילדה בכיתה ג'. בכל מקרה, כל לילה הייתי משחקת במשחק הזה. דווקא היה בזה משהו מהנה, בדמיון שמשהו תלוי בי, שאני יכולה לשנות את החיים שלי בבקשה אחת פשוטה. זה קצת תמים. כמו לצרוח לה' שאתה לא יכול יותר כשהוא יצא לחופשה. יום אחד באה דודה יפה לשמור עלי כשאמא ואבא יצאו מהבית. היא נכנסה לחדר וראתה אותי משחקת במשחק שלי. היא ראתה אותי, אני לא ראיתי אותה. לא יכולתי להסביר לה שזה חיוני! שבלעדי זה אני אשאר עם הקרום לתמיד! שאסור לה לספר על זה לאף אחד! היא התקשרה לאמא, ודיברה איתה בלחש על מילים מוזרות שאז לא הבנתי אז. מילים כמו "פסיכופתי,", ו"משוגעת". אולי היא גם דיברה על כדורי הרגעה, או משהו כזה. יומיים אחרי פגשתי את "מיס שושי". אולי עדיף היה לקרוא לה "מיס קדימה-חמודה-מתוקה-מה-שלומך-?". היא הייתה הפסיכולוגית הראשונה, של ילדה ראשונה, להורים שלא ידעו איפה לקבור את עצמם ומה לעשות לעזאזל עם הילדה המוזרה הזו שנחתה עליהם פתאום. אני לא זוכרת הרבה. רק שהקרום התחזק סביבי, והוא גם התחיל לקבל צורה. הבעיה הייתה שלא היה לו מפתחות, לכלוב\קרום שלי. כך זה המשיך. פסיכולוג שני לילדה ראשונה, פסיכולוג שלישי לילדה ראשונה עם אחות קטנה שמרעישה בלילות, פסיכלוג רביעי לילדה ראשונה עם הורים מיואשים, פסיכלוג חמישי לילדה שיורקת כשהוא מעז לנסות לדבר איתה, פסיכלוג שישי לילדה מיואשת, פסיכלוג שביעי לילדה שהפסיקה לקטוף פרחים בשביל לתת לאמא, וזה המשיך עד לד''ר שמועלוב. אז ככה זה עד היום. היום אני אפילו יכולה לאבחן את עצמי: "תמר חולה במחלה לא ידועה. נשמח אם תפנו לרופא נפש אחר, תודה." שמעתי שיש רופאים שמנתקים אנשים מהמכונות. כנראה שבתחום של חולי הנפש זה יותר שכיח, שמנתקים אותך מכל רגש שיכול לקשר אותך למילה "נורמאלי". אם תרצו אני יכולה לאבחן את עצמי. אני ילדה כלואה. בתוך עולם שכלוא מתחת לתקרה בצבע כחול. אני ילדה דוממת. ואולי כבר אפילו לא ילדה. אז עכשיו, אני בדרך לד''ר התרסקות שמועלוב, מומחה לבתי כלא עצמיים. זה לפחות הכינוי שלו אצלי. מרבית האנשים ה"נורמליים", קוראים לו פסכיאטר. לד''ר בית כלא, יש מקפצה ענקית. כל פעם שאני באה, אני צריכה לעלות, ולקפוץ. לצלול לתוך העצמי שלי, לעלות את עצמי מעבר למה שאני. הוא קצת מוזר, הוא בטוח שזה מה שישבור את הקרום. אני לא צופה לו הצלחה. דפקתי בדלת. ד''ר התרסקות/בית כלא/ברוך הבא לגהינום פתח את הדלת. הוא חייך את החיוך שלו עם האף בצורת משולש. גם כן, ד''ר. נכנסתי הביתה. חשוך כאן מאז הפעם האחרונה. כאילו ד''ר שמועלוב שמע מה שחשבתי ואמר- "כן, החלטתי שבחושך את תרגישי.." הוא חייך לעצמו "פתוחה יותר". פעם ד''ר שמועלוב אמר לי שהוא יכול, ממש יכול לשמוע מחשבות. כך שעדיף לי לא להסתיר כלום. זה די מטופש, כי הרבה פעמים חשבתי לעצמי: "ד''ר שמועלוב, דרקון שאוהב לשתות בירה" וכשהוא לא הגיב, ניסיתי דברים יותר חצופים: "ד''ר שמועלוב, פיל ים עם שפם גדול!" משום מה, הוא אף פעם לא אמר לי כלום על זה. כנראה שהוא לא באמת שומע מחשבות, כי אז הוא כבר היה משתמש יותר בזכויות שלו בתור רופא נפש, הווי אומר: לדבר איתך על הדברים שאת לא הכי רוצה לדבר עליהם. כמו: "מה את חושבת על זה שלכולם יש חבר ורק את תקועה בתוך הכלוב שלך?!" פעם הוא שאל את זה. הוא גם שאל אותי אם אי פעם בן נגע בי, שאולי בגלל זה הקרום. אמרתי לו שהוא טיפש, ושאני לא אוהבת אני רוצה לשאול אותו מה לעזאזל גרם לו לחשוב שהחושך יעזור לי. אבל אסור לחלוק על ד''ר שמועלוב, הוא עלול להחזיר אותך הביתה בלי טיפול. ולאמא ואבא חשוב הטיפול הזה. הנחתי את התיק בצד. "אולי נדבר קודם, תמר?" המשקפיים נפלו לקצה אפו, והיה לי חשק אדיר להרים אותם למעלה. נשמתי עמוק. "אז מה שלומך? מה התחדש השבוע?" "שום דבר מיוחד" חייכתי חיוך עדין. "שום דבר מיוחד?! אולי תספרי לי על ה"שום דבר מיוחד" הזה?" "אין מה לספר,ד''ר. אתה יודע, לימודים, אחיות קטנות, כאלה דברים.." "אה.. את אוהבת את אחיות שלך?" "כן" "מה את אוהבת בהן?" "שהן לא מבינות כלום, ולא חטטניות." התאפקתי מלהוסיף כמוך. פרופסור שמועלוב כמו שמע על מה חשבתי, ועיקם את אפו. "אולי כדאי שתעלי למקפצה". אמר בקול קריר. "בחושך?" אף פעם לא עליתי על המקפצה בחושך. "בחושך". הסכים הד''ר. עליתי לאט לאט ובזהירות. אני שונאת את המקפצה. את הגושי זכרונות המדממים שיוצאים לי מכל הגוף, ואת ד''ר שמועלוב, שיודע בדיוק איזה אחד לקחת. פעם הוא לקח את הזיכרון שבו הייתי שמחה. זה היה הזיכרון הכי טוב שלי, הוא הפך אותו להכי גרוע. אחרי שהוא גמר לבחון את הזיכרון ולתלוש אותו ממני בכל צורה אפשרית, הוא אמר- "למה היית שמחה בזיכרון הזה?" הקפדתי לשבת על הרצפה ולא על הכסא, עדיין דיממתי, והפרופסור לא רוצה שהכסאות יהיו מלוכלכים בדם זיכרנות, זה מפריע למונטין. "לא רוצה להגיד". את האמת, שלא הייתה לי סיבה מיוחדת. הייתי שמחה פשוט כי הקרום עוד לא הופיע. "הקרום היה אז?" "אמרתי שאני לא רוצה להגיד." אמרתי לו בקול קשה. ד''ר שמועלוב הסתכל עלי ובמבט צונן אמר: "כאן אין פרטיות. את תשתפי בהכול כדי שנוכל לקרוע את הקרום המטופש הזה שאת יצרת." פחדתי שהלב יצא לי מתוך הגוף וידמם על השטיח, אז פשוט לקחתי את התיק מהמקום הקבוע ורצתי החוצה. זה היה הביקור האחרון שלי אצלו. אולי בגלל זה החושך. עליתי על המקפצה. המטרה היא לעבור את מגרש המזרונים שממול. אם נוחתים עליהם- הקרום נשאר. לא הצלחת לעבור את מעבר למה שאתה. אתה עדיין תקוע בתוך עצמך, בתוך בית הכלא המטופש שאתה יוצר. אם עוברים- אז גומרים את הטיפול. הסוף לד''ר שמועלוב. הידד לנורמאליות. עמדתי בתנוחת קפיצה. בלילה שעבר חשבתי, שאולי אני אפתח עסק שבו אני אגלף לאנשים כמוני את הקרום שלהם בצורות יפות. אם אנחנו תקועים התוך קרום, שלפחות יהיה יפה, לא?! בכלל, לפי מידת ההצלחה של פרופסור שמועלוב, נדמה לי שיהיה לי הרבה הצלחה. אם כל מטופל שלו יבוא אלי, אני אהיה יכולה להרוויח טוב. "קדימה." קרא אלי הפרופסור מלמטה. הפסקתי לחשוב. נשמתי עמוק. קפצתי. נחתתי שוב על המזרונים. שתי העיניים שלי דיממו, ויצאו מהם בזרם גושים של זיכרונות, ותקוות קטנות שלי. קלושות. הפרופסור לבש את המשקפיים שלו, והלך להביא את הכלים. שכבתי שם מדממת על הריצפה. אתמול גם חשבתי לעצמי, שאולי אני אבקש מהפרופסור להראות לי איך קופצים. הוא הרי אמור לדעת הכי טוב, לא?! למרות שאני לא בטוחה בזה. לפעמים אני חושבת שהוא שואל את השאלות ומצפה שאני אענה עליהן תשובות, בשביל שהוא יוכל לרפא את עצמו. אולי בכלל בכל החיים האלה אני רק כלי למשהו גדול. אולי. סיכוי קלוש. הפרופסור לבינתיים הדליק את האור והתקרב לעברי. "אה.. פרופסור?" הוא נעצר. "מה, תמר?" שאל בחוסר סבלנות. "אולי.. אולי אתה תראה לי איך קופצים מהמקפצה?! אתה מבין, אני בטוחה שאתה הכי טוב בזה, ותוכל ללמד אותי!" רק ככה זה יעבוד, חשבתי לעצמי. בלי חנופה, הסיכויים קלושים. הפרופסור נראה המום. "אה.. רגע, אני אביא קפה ונדבר על זה..." מלמל בעודו יוצא מהחדר. ניגבתי את שאריות הדם מהעיניים, ופניתי להביט במקפצה. פתאום ראיתי שהיא מביטה בי. המקפצה, היא, מביטה בי. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. איפה לשים את הידיים או הרגליים. "שלום.." אמרתי בקול רועד. "שלום" החזיר לי קול נשי מתוק. "מי את?" שאלתי. איזו שאלה מטופשת! היא מקפצה! מקפצה לגלות את מעבר למה שאני! כאילו שיש. פתטי. "אני המקפצה של הד''ר.." אמרה בקול חלוש. "תגידי," שאלתי אותה כממתיקת סוד, "מישהו הצליח אי פעם לעבור אותך?" "לא". היא אמרה בעצב. "הלוואי והיו מצליחים. נמאס לי להיות מלכולכת מדם." "למה?" "תנסי את יום אחד. להרגיש כ''כ הרבה כאב. של אדם שאיבד הורים, ושל ילדה שאיבדה אהבה." "זה נשמע קשה." הפרופסור נכנס לחדר והשיחה נפסקה. הוא הביט בי וכיחכח. "אז את עולה שוב?" שאלה. "אמרת שאתה תעלה". הזכרתי לו. הוא הביט בי בבלבול. "אה.. נכון.. מקפצה, אני.. כן.. טוב.." הוא הלך לאיטו לעבר המקפצה. האור היה פתוח. הוא טיפס לאט לאט ואני הסתכלתי בציפייה. ראיתי איך הוא מרים את הרגל, כאילו הנסיון הזה מוכר לו כבר. הוא עלה במדרגות, והגיע לראש המקפצה. הוא התכופף, והתרומם. הוא נראה מהסס. הוא התכופף שוב, וקפץ. הפרופסור צלל למטה, והתרסק אל תוך כל זיכרונותיו. היה נדמה לי ששמעתי אנחה חלושה, בצליל נשי. גושי דם יצאו מאפו, והוא הסתכל בי מטושטש, שקוע בתוך עצמו, כלוא. הוא שכב שם, כל גופו מלא בעיוותים. "אולי כדאי שתלכי.. אולי.." אמר בטישטוש. "אולי באמת." אמרתי, לקחתי את התיק, ויצאתי. יש לי הרי עסק לפתוח. (http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=60478)

בס''ד (לאנשים יקרים יקרים. נשמות תאומות של ממש.) אולי הייתי מסוגלת לאהוב. לזכור שמות של אנשים בחמלה, לחבק אותם ולכלוא את כל היופי בפנים. ואולי לא. אולי כך מעולם נקבע, שאדם יאחז בזוג כתפיים עד אשר המגע יעלם. והשפתיים לא ישובו להגות בו שוב, אלא בהדחקה. בשאיבת השפתיים כלפי פנים. (נטטטע. טההר. גלגל גלגל, מתוך האצבעות.) ואולי זה גורל. אולי כך זה אנשים. נפגשים, מבטיחים זה לזה אמונים, ומתפוררים. (אין לנו אמונה. אבל איך האמונה עזרה לי להשאר כאן? ואולי זו אני שעומדת ואת שנופלת אל מחוץ לזמן? אין איך להציל אותנו. אנחנו אנשים אבודים.) ואולי יש אנשים שונים. אנשים כמו מגזע אחר. ששמות לא שוכחים, ונשארים להתגעגע ולקוות גם כאשר הגוף אי שם, בערפל אחר. (אנחנו רק מעורפלים. אין לך כאן כלום, נסי למצוא.) ואולי אין החיבור קיים כלל. ואנו רק נשמות תאומות, שמחפשות אחת את השניה עד כלות. העיקר שיש לנו למה להתגעגע.

עיניים עיניים. מרוטות ריסים. (אם אבנים שחקו מים, מדוע לא שיער.) רעבות אליך בגמיעה. ואולי אפול ולו פעם אחת מעוצמת המבט. טיפשה, תני לכוח ההתמדה להמשיך. בוא איתי נחזור למצרים, בוא. שם נאכל את הסבל והמרור טבולים בטיט שנוצר מהילד שנולד אתמול. אולי נזכה לקבל פרח ממלך רשע.   שפתיים שפתיים. ואולי רק פעם אחת ארשה לעצמי לחבק ולהתקרב. (כן לא, שחור לבן, ללכת לחזור. ילדה עצובה עם נשיקות מהשמש, תצילי אותי.)   בוא, נחזור לים סוף ונצלול למים. (דגים המאבדים עצמם לדעת.) כרישים ולוויתנים יבואו ולפתע נדרך על אדמה מצוקה. חם לי חם, תחזיק אותי למעלה, לא רוצה לקפוץ בחזרה.   אף ועוד אף נושם. הפגישות בין החום לקור, לכחול כחול שאמא עכשיו מחזיקה ביד. ונחנקת. (נ-ח-נ-קת. נ-ח-נק. נ-חנ-קים. שישה מיליון. היו. נמצאו. אבדו, אין לי גופה לשרוט.)   בוא, בוא נלחם כדי שנשיב כס ה'. בוא, חזק ונתחזק. ואולי נראה את משמעות הקשר בין אדמה ושמיים, ואיש זקן שעומד וידיו מושטות. שהחרב וידיו לא יפלו, לא לא. תן בי הכוח, אלוקים תן.   צמות צמות מפוזרות. זאת סוערת באדממיות וזאת מתחזה. רק תן לי לחברן לראש החשוף חסר השם. 1945, הנך נקרא להצלה.       בדמייך חיי, ורוח נכון חדש בקרבי.   (השיר הזה באמת ארוך, אבל הוא כ''כ ממני שלא יכולתי לקצר, עמכם הסליחה.)

אֲנִי רוֹצָה לְחָבֵר אֵת הַסְּפָרוֹת שֶׁל הַזְּמַן, שֶׁהַלַּיְלָה הָזֵה לֹא יַעֲבֹר לְעוֹלָם. וְתָמִיד אוּכַל לְהַמְשִׁיךְ לְהַדְלִיק אֶת הַחֹשֶׁךְ שֶׁל הַלַּיְלָה, וּבַבּוֹקֵר לְכַבּוֹת וּלְהַדְלִיק אֵת הַשֶּׁמֶשׁ. שֶׁלֹּא יַגִּיעַ הַיּוֹם, שֶׁלֹּא יִכָּבֶה לָנוּ הַלַּיְלָה אֱלֹהִים, שֶׁלֹּא יִכָּבֶה. לִסרוֹג חַיִּים שְׁלֵמִים בְּתוֹךְ הַקּוּפְסָא שֶׁל אִמָּא. שֶׁקִּבְּלָה מֵאִמָּא שֶׁקִּבְּלָה מֵאִמָּא שֶׁקִּבְּלָה מֵאִמָּא שֶׁקִּבְּלָה מִ- אִמָּא שֶׁקִּבְּלָה אַלְפֵי מִילֶי מִלִּים (כְּמוֹ עֲבוֹדַת נְמָלִים שֶׁנִּרְקֶמֶת) שֶׁרַק חִכּוּ לַלַּיְלָה, שֶׁנּוּכַל לִגְמֹר בְּיַחַד אֶת הַפַּס הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַסְּרִיגָה. שֶׁחִכְּתָה לֵילוֹת שְׁלֵמִים, לַיָּדַיִם הַגְּדוֹלוֹת וְהֶחָמוֹת, בִלְטִיפָה. וַאֲנִי- מְבַשֶּׁלֶת לָנוּ אֵת הַזֶּרֶם שֶׁל הַלַּיְלָה. שֶׁנּוּכַל לִסְחֹף שִׁירִים שֶׁל גַּעְגּוּעַ. (וּכְאֵב, תַּאֲמִין לִי כוֹאֵב) והִנֵּה אֲנַחְנוּ, מְבַשְּׁלִים סוֹרְגִים וּמְחַבְּרִים לָנוּ חַיִּים שְׁלֵמִים שֶׁל אָהֲבָה. כַּמָּה מַדְהִים זֶה, שֶׁקַּיָּם כָּזֶה בַּיִת שֶׁלֹּא קַיֶּמֶת בּוֹ דֶּלֶת.

לִפְנֵי שֶׁבָּאת אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַגַּעְגּוּעַ, אֶת הַכְּאֵב שֶׁבּוֹ, שֶׁגּוֹרֵם לִי לִצְרֹחַ בְּלַהַט. אֲנִי אוֹהֶבֶת לַחֲשֹׁב שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת מִישֶׁהוּ, וְשֶׁאוּלַי גַּם מִישֶׁהוּ אוֹהֵב אוֹתִי . כְּשֶׁבָּאתָ אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַצֶּבַע שֶׁל הַקּוֹל שֶׁלָּךְ, כְּשֶׁאַתָּה אוֹמֵר שֶׁאַתָּה אוֹהֵב. הוּא בְּצֶבַע אָפֹר , כֹּל כָּךְ טָהוֹר, אֲבָל מְחֻסְפָּס. זוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת. כְּשֶׁעָזַבְתָּ אֲנִי אוֹהֶבֶת לַחֲשֹׁב עָלֶיךָ, בְּטוּחָה שֶׁתַּחֲזֹר בַּלַּיְלָה הַבָּא, וְתָעִיר אוֹתִי כְּמוֹ בְּכָל פַּעַם כְּשֶׁתָּקוּם לוַתִּיקִין. הָרֵי לֹא יִתָּכֵן שֶׁעָזַבְתָּ אֵת בֵּיתֵנוּ, עִם כֹּל הַכְּאֵב וְהַגַּעְגּוּעַ, שֶׁשּׁוֹכְנִים בּוֹ, בִּלְעָדֶיךָ. (אוּלַי אֱלֹקִים יַדְלִיק בִּשְׁבִילִי הַפַּעַם מַּצִּית שֶׁיַּדְלִיק אֵת הָאֵמוּן שֶׁלִּי בְּךָ). כְּשֶׁלֹּא חָזַרְתָּ עַכְשָׁו אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁיֵּשׁ אֱלֹקִים שֶׁמַּדְלִיק לְאֲנָשִׁים אֶת הַמַּצִּית בָּחֹשֶׁךְ. אֲבָל רַק כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לְעַשֵּׁן סִיגָרִיָּה, שֶׁתְּכָלֶּה אוֹתָם לְאַט- לְאַט . תודה למפל :)

מוקדש לעלים שלי, ולחברותי הטובות, שתומכות בתקופות הקשות.. את יכולה לשבת ככה שעות, לדבר אל העלים. לפעמים את נוזפת בעצמך, מבקשת להפסיק לקרוא לעצמך בשם של מישהי אחרת. אבל את יודעת שאת לא תפסיקי, ושאין שום טעם, כי לעולם לא תהיי קיימת, לפחות לא בשביל עצמך. אולי רק בשביל העלים. ‏תמיד אהבת את העלים. אולי מאז שאת זוכרת את עצמך, ואולי בגלל שהם תמיד היו שם,נכונים לריסוק של כעס, לדמעות של עצב, ולליטופים של תקווה. הם יודעים לקבל דמעות טוב, העלים. הם יודעים לצמוח מהדמעות , למרות שגם הם נושרים. כמו כולנו, בסוף. את עדיין זוכרת את אותו עלה קטן שדיברת עליו, ושידע , להחזיר לך תשובה שתניח את דעתך, לא כמו שאר העלים. פעם, כששאל למה את עצובה, ורק את הבנת, כי רק את יודעת להבין עלים- את ענית שזה בגלל העולם. היית מסבירה בשפה שלך שאת לא כמו כולם. שאת לא באמת בן אדם, שאת שונה. והוא בתגובה, רק שאל: "ואולי פשוט כל בני האדם הם עלה צהוב, ואת עלה כחול?" כשהחזרת מבט משתהה, הוא חייך ונשר והשאיר לך קצת חומר למחשבה בלכתו . את בכית כשנשר , אותו העלה. הוא בכל זאת היה חבר נאמן. אני חושבת שעכשיו את הבנת למה את כל כל אוהבת עלים, אולי בגלל, שהם פשוט, עלים.

שם בחורש אמצא מה שחפץ ליבי למצוא- שמחה, תיקווה, עצבות, וכמיהה. ובשעת בין ערביים בהם הפרחים מדברים, אמצא את עצמי. ובלילה כאשר הצללים לוחשים, אמצא את נשמתי. וכאשר גלים של עצבות ינסו לשבור אותי, אצרח, אצעק, לא אשבר. כי אם כאן ועכשיו אשבר- לא אוכל למצוא את כל הרסיסים, לא אוכל לחברם בחזרה. ואני כל כך רוצה להיות שלמה, עם עצמי, עם העולם. לפרוח ולנבול. להרגיש ולדעת איך למצוא את עצמי. ולדעת איך לשבור, לשמור על עצמי קטנה, לא לדעת את כל הרע בעולם. ושם בחורש, עם כל העצים, הפרפרים, הפרחים, אוכל למצוא את מה שחפץ ליבי למצוא.

לק''י. (להללויה. שכל הכאב שבפנים, לא מונע ממנה לאהוב.) (אתמול הלכתי במדבר האינסופי הזה שמרכיב אותי. מתי אני אצא? מתי. מתי תבואי ואגלה שאת עוד פטה מורגנה? מתי אתקל בחבורת נוודים? מתי? מתי תבוא המכה הבאה?) הסתכלתי במראה. רחל אמורה להגיע עוד מעט. ר-חל, רח-ל, רחל. אני לא יודעת מתי התחלתי להכניס מקפים בשמות של אנשים. זה אמור לסמן לי באיזה שלב אנחנו. המקפים הולכים בגרף ישר. אני לא יודעת, אולי זה גרף ישר בשביל שיתאים לסוף. כי בסוף תמיד מרגישים שהכול עבר מהר ואז בבום אחד זה נגמר. רח-ל. אני רוצה לשאול פעם אם אני אמצא עוד מישהי כמוני, אם גם לה לפעמים יצא שהיא חילקה אותיות בשביל לא להגיע לסוף. לדחות אותו קצת בהברות שלנו. לתת לנו אשליה כאילו שאנחנו קובעים מתי אנשים יבואו ומתי הם ילכו. אני ורחל בהברה האחרונה. רח-ל. זה אמור שהכול אמור להסתיים עוד מעט. אבל אין הרגשה כזאת, יש הרגשה שהיא תשאר כאן תמיד. אולי יש יוצאי דופן? אולי, אני לא יודעת, לרוב השיטות שלי עובדות. זה מפחיד לקוות. (ואולי רחל דפקה בדלת. עוד מבט במראה. לפזר או לא לפזר? אני לא יודעת, בלפזר אני מרגישה בנוח יותר, לא רואים דבר מהפנים. בקושי עיניים, אף ופה. זה נוח ככה. אז פזור. פתחתי. "מה קורה דפנה?" "בסדר, ואצלך?" "ב''ה! מצוין!" מתי לאחרונה אמרתי ב''ה? אני צריכה לנסות את זה פעם. לגלגל מילים כאלה על הלשון. לתת למישהו אחריות. לא הכול את. את שומעת? לא הכול את! "איזה יופי שמצוין!" (יופי? כן, יופי.) "רוצה לשתות משהו?" "בטח!" רחל נכנסה. "שמעת? חמש הרוגים בדרום" (לא לשמוע לא לשמוע לא לשמוע!) "אה, כן. שמעתי" אני רוצה לשאול מישהו פעם, אם גם הוא לא פותח חדשות בשביל לא להיות עצוב. ומעדיף לפתוח על איזה תוכנית מטופשת בערוץ הילדים, לצחוק באווילות כל היום, ואז לבכות במיטה בערב כשמתחילים לקרוא את כל האסמסים מהיום. אנשים טיפשים. "דפנה?! שוב את בוהה. ומה את חושבת?" "מה אפשר לחשוב? הלכו לנו חמש עולמות. מה כבר אפשר להגיד?" (אני לא מבינה דבר אחד. לה' יש כאן עולם ריק לקחת, ילדה בלי מהות, למה הוא לוקח עולם מלא במקום?) "זה נורא. שה' ישמור" "ה' שומר" "טוב, אז איפה הדיסק? שהייתי אמורה לקחת?.." "אה! בחדר שלי! בואי" רחל נכנסה בעקבותי לחדר המבולגן, שאי אפשר להבין איפה אני ישנה בו או קוראת בו או מחפשת את עצמי. (איפה באמת? יש לי נקודת אחיזה בעולם?) "הנה, זה הדיסק. תהני!" חיוך. לא מזויף. אני באמת רוצה שהיא תהנה. "תודה דפנה. יום טוב! ותודה על המים!" "חח, בכיף! נתראה היום בערב? אצל שולמית?" "בטח! אני אבוא לאסוף אותך!" "תודה מאמי. יום יפה!" ליוותי אותה אל הדלת. זהו, היא יצאה. נאנחתי. אני אוהבת את רחל..בהתחלה לא היינו חברות, אבל היא סיקרנה אותי ואהבתי אותה. היא מסוג האנשים שאוהבים בלי להכיר. שאוהבים את העצב או השמחה הבלתי מוסברת בעיניים שלהם. אנשים מוזרים כאלה. כשהייתי קטנה הייתי מדמיינת שיש להם עולם שלם מתחת לעיניים, ואני יכולה לראות אם הוא עצוב או שמח. ובכלל, שלאנשים האלה, יש מקום מסתור מיוחד ששם הם בונים לעצמם את העולם שמאחורי העיניים. המון זמן רציתי לעצמי עולם כזה. עד שהבנתי שאני לא מספיק בשביל עולם משלי, וויתרתי על החלום. (מצחיק לוותר על חלומות. חלומות לא אמורים להיות דבר בלתי ניתן להשגה?) אז מה עכשיו? עד הערב? שרחל תבוא לאסוף אותי?.. אולי לרקוד. אפשר. אני ורחל הכרנו בחוג ריקוד. היא הייתה חדשה, אני כבר הייתי וותיקה בחוג. לרקוד זה כמו להיות מישהי אחרת. שאין לה שום קשר לדפנה. ואותה מישהי מזיזה את הגוף כאילו אין דברים שכובלים אותה לעצמה. כאילו היא רק מחכה שמישהו יכנס לחדר ויראה אותה רוקדת! אותה משהי מרחפת מעל האוויר. היא מדהימה. היא רוקדת הכול! היפ-הופ ובלט וג'אז ו.. ונדמה כאילו אין לה דבר מלבד זה. זה טוב שיש לאן לברוח מעצמך. בכלל- אם לא הייתי רוקדת, אני חושבת שהייתי מתה. אולי ה' יודע מה הוא עושה כשהוא נותן לאנשים תחביבים. או שזה בכלל התחביבים שיודעים לבחור אנשים? אני מוצאת את עצמי בריקוד. יודעת להבין דברים. לריקוד יש אוצר מילים, שרק אנשים מסוימים יכולים להבין. אולי זה הריקוד שבוחר אותך. הריקוד בחר אותי והפגיש אותי עם רחל, ועם עצמי. אולי פעם אחת אני אסע לניו-יורק, אסתובב במכנסי גי'נס משופשפים, ואנסה לרקוד יהדות. להוציא את התנועות החוצה ולהבין הכול במשך שתי דקות של הבנה שקטה. אולי ככה אני אחזור לעצמי. (עזבי חלומות. אין לך לאן לחזור.) אבל אי אפשר לרקוד חמש שעות! אפילו לאותה "מישהי" יש גבולות. אוך, עוד מבזק חדשות ברדיו. לא לא לא! אין לי כוח לזה. עדיף לרקוד ובערב לבכות עם רחל. לרחל הזאת לא נגמרות הדמעות. היא יכולה למלא מפלים בדמעות שלה. כשאני רואה את רחל בוכה אז אני גם בוכה. אני רוצה להרגיש אני שלוקחת מעט מהכאב שהיא לוקחת על עצמה. טלפון. סיננתי. בשם ה'! אין לאדם מנוחה. כיבתי את הטלפון. אולי נלך לישון. אני רוצה לתפוס את עצמי פעם אחת שניה לפני שינה, איך אני עוצמת עיניים, ובחלומיות עוזבת כאן את הכול. איזה מבט יש לי? ולאיזה צד אני בוחרת להסתובב קודם? סגרתי את התריסים. אני לא באמת אצליח לישון, אבל אולי אצליח לעבוד על עצמי שחשוך כאן מספיק בשביל לנסות. זה מצחיק לעבוד על עצמך בדבר שאתה יודע שהוא לא נכון. אבל כולנו עושים את זה- נכון? כל יום מחדש אנחנו שוכחים שעכשיו מישהו בטח נדרס. וששישה מיליון יהודים מתו בשואה. ושעכשיו אישה עושה הפלה. ושעכשיו מישהי לא התקבלה לאולפנה שאליה היא רצתה ללכת. ושעכשיו.. שעכשיו עוד מישהי בוכה. (ואולי זו רחל?) אנחנו כל הזמן עובדים על עצמנו שהעולם יפה בשביל שנוכל לשמוח בלי רגשות אשמה. זה משעשע לטעמי. איך אין לנו רגשות אשמה שאנחנו עובדים על עצמנו? טוב, דפנה. אולי כדאי שתפסיקי לחשוב. לכי לישון. לכי. * * * * * וואו. כן הצלחתי לישון. רגע, מה השעה? רחל אמורה לאסוף אותי בשבע, ונראה כאילו באמת יש חושך עכשיו. מבט בשעון שליד המיטה. עכשיו שמונה. היא הגיעה ולא עניתי לה? אין מצב! היא הייתה דופקת לי על החלון או משהו. אולי היא כתבה לי משהו בפלאפון. פתחתי את הפלאפון- שה' ישמור! 23 שיחות שלא נענו. מה לעזאזל קרה?! אני אתקשר לשולמית. אולי רחל כבר אצלה. למה לעזאזל יש לי הרגשה רעה? "שולמית?" "דפנה? לעזאזל! טוב שאת עונה! מה קורה איתך? את בסדר?" "למה שלא אהיה בסדר"? "דפנה! מה זה למה של.. רגע, שמעת?" "אלוהים שלומית! מה קרה?" "דפנה.. רחל.." "מה? מה לעזאזל קרה לרחל?" (אלוהים, פעימות לב מואצות. רחל רחל! מה יש לי בלעדיה. מה יש לי בעולם הזה!! ה'!!! תשמור עליה!! תשמור עלי!) "דפנה.. רחל.. אני.. אני כאן איתך, אבל.. אולי כדאי ש.." "שולמית, עכשיו!" "דפנה, רחל.." "מה? מה רחל? מה?!" "דפנה, היא לא איתנו כבר מלפני רבע שעה. הכביש מול הבית שלך.. הנהג אשם.. היא עברה בירוק ו.." "מה? לא, לא רחל! לא רחל! רחל אמרה שהיא לא תעזוב! לא!! לא נכון! לא הגיוני! שולמית, זה לא! זה טעות!! "דפנה.. מתוקה שלי.. אני באה אלייך עכשיו.." "שלא תעזי לבוא! שום דבר לא קרה! רחל רק מאחרת את שומעת? רק מאחרת!! ה'! היא רק מאחרת!!" "אני באה מתוקה. אל תעשי משהו פזיז" אתם שומעים כולם?? רחל כאן!! היא מאחרת!! רחל! איפה את רחל!! רחל! אבא!!!! תשמור לי על רחל!!! מה יש לי בעולם הזה! מה יש לי בעולם!! בבקשה!! מישהו!! תגידו שזה טעות! שמישהו יציל ילדה קטנה! ה'! דפיקה בדלת. זו בטח רחל! רצתי לפתוח. זו שולמית. "דפנה.." "שולמית.." "אין.. אין.. אי.. אין רחל. אין." "אלוהים.. תעזור.." אין לי רחל אין לי רחל אין לי רחל אין לי רחל!! אין לי רחל אין לי רחם איו לי רחל אין לי רחל אין לי רחל אין לי רחל אין לי רחל אין לי רחל!! שמישהו יציל אותי!! (מישהו, משהו. ילדה קטנה! בבקשה! אין כאן חמלה! יש כאן רק דממה.) אבא. תעזור לנו רח-ל. אולי אני כן יודעת על מה אני מדברת.

ניסתי אתמול להכניס בי קצוות שופר שיעוררו אותי ממה שאני. חבל שאני לא בטוחה שנשאר. שאני לא אאבד אותי במעגל השכחה הזה שנמצא אצלי בתוך הלב. חוזר והולך הולך וחוזר. אני רועה את עצמי במשך שנים של גלות, נשכחת ושוב חוזרת. (הפעם זה מעגל געגוע ששורף ושב להכאיב, אש לא נכבת לעולם כאשר בי נשארו גחלים.) באמצע גופי יש עיגול אין זה לב שמתכווץ ופועם. כנראה אשאר כאן לנצח, משוטטת במרחבי גופי, פוגשת את אותם הדמויות, ושבה לברוח לאמצע המעגל. שיחשבו שנעלמתי. (אנשים ועיגולים מפחידים אותי חבל שאני שייכת לשנהם. ואולי כך אבין את הפחד מעצמי.)

לק''י (כנראה שלחורף, שמחביא בתוכו כל כך הרבה פריחה) לִרְאוֹתֵךְ בְּיָמִים שֶׁל סְתָו. אֵת הַגֶּשֶׁם הַיּוֹצֵא מֵעֵנָיךְ. הַלְוַאי, וְהָיִיתִי יָכוֹל לְהַחֲזִיק אֵת הֶעָלִים הַנּוֹשְׁרִים שֶׁל לִבֵּךְ. שֶׁלֹּא יִבְּלוּ, יִפְּלוּ, יֵרָמְסוּ בְּרַגְלֵי הֶהָמוֹן. לִרְאוֹתֵךְ בְּיָמִים שֶׁל סְתָו. אֵיךְ אַתְּ עוֹטֶפֶת אוֹתָךְ, בְּאַלְפֵי שְׁכָבוֹת. שֶׁיִּסְתִרוּ אֵת זֶה שֶׁהַיְּחִידִים שֶׁנּוֹבְלִים אֶצְלֵךְ, אֵלּוּ הַוְּרָדִים הַשְּׁחוֹרִים כִּי הָאֲחֵרִים אֲפִלּוּ לֹא נָבְטוּ. לִרְאוֹתֵךְ בְּיָמִים שֶׁל חֹרֶף. כְּאִלּוּ קָפָאת בִּשְׁבִיל שְׁנֵינוּ. וַאֲנִי כֹּל כָּךְ רוֹצֶה לֵחָמֵמֵךְ בְּאַלְפֵי מִלִּים שֶׁל אָהֲבָה. לִלְחֹשׁ בְּאוֹזְנֵךְ, יָפַתִי, יָקִּירַתִי, אֲהוּבָתִי, אַךְ כָנִרְאֶה שֵמִילוֹתָיי מֵנַשֲבות בְּאוֹזְנֵךְ כְּרוּחַ קָרָה. לִרְאוֹתֵךְ בְּיָמִים שֶׁל אָבִיב. וְהִנָּךְ נִשְׁאֶרֶת קְפוּאָה. סָגַרְתְּ אֵת שֶׁעָרֶךְ לְרוּחוֹת הָאַהֲבָה שֶׁל הָאָבִיב. וַאֲנִי יוֹדֵעַ, יוֹדֵעַ שֶׁרָצִית, וְנִסִּית, לִפְתֹּחַ אֵת עָלֵי הַכּוֹתֶרֶת שֶׁל הַתִּקְוָה. שֶׁיִּגְדְּלוּ, וְיִצְמְחוּ, וְיַפְרִיחוּ אָבְקָנִים. בּוֹאִי יָקִּירַתִי, תְּנִי לִי אֵת יָדֵךְ, הַפְּרָחִים פּוֹרְחִים עַכְשָׁו. אֲנִי מַאֲמִין שֶׁאֶפְשָׁר לְטַפֵּס עַל כֹּל גָּדֵר.

בס''ד בעזרתו של אבא לֹא רָצִיתִי לִכְתֹּב. לְהַשְׁלִיך פִּסּוֹת חַיִּים דּוֹמְמוֹת לַפַּח. לְהַשְׁלִיך אֵת מָה שֶׁעוֹד נוֹתָר מִמֶּנִּי. כִּי הוּא לֹא טוֹב, אוֹ נוֹגֵעַ אוֹ חוֹתֵך . אוֹ מִינִימוּם דּוֹקֵר, כְּמוֹ הַשִּׁירִים שֶׁלָּכֶם. הוּא אֲנִי, וַאֲנִי לֹא טוֹבָה. לֹא רָצִיתִי לִכְתֹּב, שֶׁאֲנִי חֲשׁוּבָה כְּמֵת. כִּי אָז גַּם הַשּׁוּרָה הַזֹּאת לֹא תִּהְיֶה מדויקת כִּי עַל מֵת יוֹשְׁבִים שִׁבְעָה, וַאֲנִי מֵתָה לָכֶם מוּל הָעֵינַיִם, וְאַתֶּם צוֹחֲקִים, וְשָׁרִים וְרוֹקְדִים וְכוֹתְבִים. אבל לֹא יוֹשְׁבִים שִׁבְעָה. לִפְעָמִים יֵשׁ לִי הַרְגָּשָׁה שֶׁאַתֶּם כּוֹתְבִים בַּדָּם שֶׁלִּי. אבל אֲנִי פּוֹסֶלֶת אוֹתָהּ, הַדָּם שֶׁלִּי יָבֵשׁ, הוּא לֹא מַסְפִּיק טוֹב. בֶּטַח אַתֶּם כּוֹתְבִים בְּלִי לָשִׁים לֵב בַּדָּם שֶׁל עַצְמְכֶם . הוֹרְגִים אֵת עַצְמְכֶם בְּמַחְשָׁבוֹת אֵיךְ לַעֲשׂוֹת שִׁיר עָמֹק. אָז הֶחְלַטְתִּי לֹא לִכְתֹּב אֲנִי רוֹצָה לִחְיוֹת

אֲנִי כְּמוֹ הַגִּיטָרָה שֶׁל נַגָּן הָרְחוֹב אֲנָשִׁים בָּאִים לראותי, שֶׁרְוָיָה בַּצְּלִילִים. בְּעוֹד אֲנִי עֵץ כָּרוּת, אֲשֶׁר נוֹתָר עֵירֹם מֵעָלָיו. אֲנָשִׁים מְנַסִּים לפרוט עליי אֵת רְצוֹנָם. וַאֲנִי- פַּעַם אַקּוֹרְד כָּזֶה, פַּעַם אִישׁ אַחַר . וְכָכָה- כֹּל יוֹם מֵחָדָשׁ, אֲנִי מְנַגֶּנֶת. שָׁרָה בִּשְׁבִיל הַשְּׁקָלִים שייזרקו. כִּי צָרִיךְ לְשַׂחֵק אֵת הַמִּשְׂחָק, לְנַגֵּן אֵת מָה שֶׁאֲנָשִׁים אוֹהֲבִים. כדאיי, כדיי לִשְׂרֹּד.