יצירות של קלאופטרה

זאת האמת. לפחות האמת שלי. זה כל מה שיש לי, אתה יודע. אנחנו ילדים, אתה יודע, שמתים אחת לשבוע בגלל שוקו חם מידי. תמיד שוקו. תמיד חם. שממיס כל חיות שלא הכרנו. אפילו לא אתה. (את זאת שאנחנו מכירים הוא משאיר, כדי שיהיה לנו במה להתעסק כשקר מידי.) כשהסתיו הזה יגמר אני אלך. מבטיחה. עם מזוודה גדולה, לרכבת. (בלי שוקו. בלי שוקו. בלי שוקו. רק שאני אתאפק לא לקנות. ובכלל, הם דורשים שם דווקא את המטבעות הכי ישנים שלי. אני חושבת שזה כדי שיהיה לשוקו את מה להמיס.) אני מקווה שירד גשם, או לפחות כמה טיפות, שיאזנו אותי, אפילו בקצת. (גם ערפל יספיק, באמת. אני אדם שמסתפק במועט. זה לא חייב להיות כל כך קשה.) רק רציתי לשאול אם אתה חושב שבגיהינום יש שמש. אני חושבת שכן. אחרי הכל, איך כל כך חם שם? אני יודעת שחשוך שם, אבל חושך אפשר ליצור גם עם שמש. אני רק צריכה לטאטא פעם אחרונה, ולא לשכוח לנעול את הדלת. הו, הייתי רוצה להשאיר פתק על השולחן, שיתפוס שם קצת אבק, אבל זה מפחיד אותי. אני לא אוהבת להשאיר פתקים. בשביל מה לי לכתוב את הזמן? אנשים אחרים שיתעסקו בזה. ושיערב להם. זה קשה ללכת. המזוודה שלי כבדה מידי. עייפתי. מעייף לקשור את הזמן כמו חבל תלייה. ובכלל, יש חומרים מועילים יותר. עייפתי. הקצה שלו נגמר, והקשר לא מפסיק להחליק לי בין האצבעות. עייפתי. הבוקר הזה לא נגמר. אתה יודע, יש אנשים שמתחילים בלילה, וגומרים בבוקר. אתה יודע, יש אנשים שבכלל לא מתחילים.

זאת לא אומנות. ואולי זה רק כי הלב שלי נשאר בבית, ולשם אני לא מעיזה להכנס. כי זאת אני. מתחילה חזק מידי. עם בטחון מופרז, ומתרסקת בידיוק רגע אחרי הצעד הראשון. חולמת על התחלה, וכל האוויר שלי יוצא כמו מבלון מקומט, שנייה לפניה. זה כמו לנגן וואלס ולרקוד סטפס. כן, דווקא סטפס. כי את הוואלס תמיד הבנתי. הוא מחולק ל3. רק חבל שהעולם הזה עובד בזוגות. זה כמו לקום בבוקר ולגלות שהעניים שלך בצבע כחול. כמו לעמוד ולחכות עם מכחול מעל דף, ולטפטף דיו. שחור. שיתאים לעיפרון שלי, חזק חזק, מסביב לעניים. (זה לא אשמתי שנגמר לי הלק) כי זה הפך לתחביב. להגיע למקומות רק כדי להרגיש זרה. הו, אני חיה על הזרות הזאת. כמו לומר שאתה רוצה הביתה, אחרי הצעד הראשון עם התיק על הגב. (שזה בדרך כלל יום לפני הטיול, בבית, מדגמן למשפחה.) לומר שהאנשים כאן משבשים את השכל, וכשאתה פורש, אתה מגלה שהכל נגמר. תמיד אחרי זה ממשיכים קצת ללכת. (במעגלים, בסלון.) ואז לקום ולגלות שצריך להכניס קצת לב לכל השכל הזה. שכל-כך ממכר ואז להתעייף, ולרצות הביתה. למרות שרק מלחשוב על אותו צירוף עגום של האותיות אתה בורח לדגל המשובץ שחור לבן, שמראה על תחילת המירוץ. למרות שהבטחת לעצמך שאתה לא תשתתף בו. כי הדבר היחיד שאתה מפחד ממנו יותר מבית זה כלוב, כלום. ויותר מזה- ההרגל. ואולי זהים הם. כולם. (כולל הבית.) רק חבל שאתמול קמתי בבוקר ושכחתי איך לכתוב.

בס"ד לנוודים שבדרכם, ולנודדים במנוחתם. כך הכול התחיל, כנראה שכך מתחילם. כולם. פעם, כשהייתי קטנה הרגשתי דוהרת. אפילו אמרו לי שאני יפה ממש כמוה, דהרה. (הרי הייתי חייבת להתחיל במקום מסוים) אני עובדת בגן חיות, כמו כולנו. זה התחיל כשהייתי בת 5, וברחתי מהבית, כשהתחיל להחשיך פחדתי וחזרתי חזרה. (כולם מוצאים בסוף את הדרך הביתה. כל מי שבבית בדרך, ומי שבדרך נודד.) הבעיה התחילה כשלא מצאתי את הדרך הביתה. כבר היה ממש חשוך מאחורי הפח רשרש משהו, וקפצה חתולה. נרגעתי. היו לה עניים חודרות, רעות אפילו. ותנועה מושלמת מכל המובנים. היא הייתה ממש חיה. חַיּוּת. חיים. הצלילים הכו בי. (יש להם מנהג משונה שכזה. מעולם לא התחלתי לחנך אותם.) היא התקרבה אלי. היא הייתה נראית ממש שמחה, וחסרת בית. ( "בדיוק כמוני", חשבתי.) פתחתי לה חדר בתוכי וסימנתי לה להיכנס. והיא נכנסה, מניעה את עצמות גופה בתנועה מדויקת. (רק עצמות יש לה, רק זה נישאר.) אבל היא נכנסה, וזה העיקר. המשכנו ללכת, (שכחתי מהבית שלי לגמרי, ולכן רק המשכנו ללכת, ולא לחפש.) הגענו לקירות אבן גדולים, שזכרתי במעומעם שהם הבית שלי. בלי התרגשות על המציאה נכנסתי, ואמא שדאגה נורא, גם כעסה נורא. אבל החתולה הייתה בתוכי, וזה העיקר. היא הייתה ממש חיה. חַיּוּת. חיים. (כבר הסברתי לכם איך הצלילים מתנהגים במצבים כאלו.) בכול אופן, מהחורבות שהיו פעם הבית שלי יצא שועל קטן, כמו בציורים. עם זנב לבן, ועניים מבריקות מבריקות. בלי לחכות נכנס גם הוא לחדר של החתולה. (כנראה שהחתולה פתחה אצלי משהו, משום שהוא אפילו לא ביקש רשות.) אבל מאז כבר אף חיה לא ביקשה רשות. והם כולם נכנסו לחדר הקטן של החתולה. וכשלא היה מקום בחדר הקמנו דירה, וכשגם שם ניגמר המקום בנינו חצר, גן, יער, עולם... וכך התחלתי לעבוד בגן שלי. בגן החַיּוֹת שלי. פעם שאלתי נשר אחד שעבר ליד השדה של הארנבות, (כנראה במטרה לאכול אותן, לא מרוע, כמובן, אבל לפעמים הוא מתנהג ממש מוזר. הוא תמיד הזכיר לי צלילים, בכל המובנים.) קראו לו ערפל, ושאלתי אותו למה הוא חי, ולמה דווקא בתוכי. הוא אמר שהוא חי כי הוא רוצה, ובתוכי סתם כי יש שם מקום. שאלתי אותו למה הוא רק רוצה, ולא עושה עם זה שום דבר, אבל הוא כבר עף משם. מעולם לא הצלחתי להתחבר לחַיּוֹת שלי. לחַיּוּת שלי. (האומנם שלי?) הרגשה נפלאה. כמישהו שמנסה לעלות על דבר מה שנבצר ממנו כלל ועיקר. כמו שכבר כתבתי, הייתי שמחה. היה לי הרבה אור, ולא הייתי מחויבת אליו כלל. הייתי שמחה, חוץ מאותם פעמים שהייתי נזכרת. הייתי נזכרת שמחוץ לגן החיות שלי יש הרבה קירות נטולי יופי, שפעם היו לי לבית. באותם פעמים הייתי רצה מהר, הכי מהר שאני יכולה לאגם שליד המחילה של השועלים. הייתי רצה לדגים ובוהה בהם. תמיד היה להם בית. תמיד ידעתי איפה לחפש אותם. וכשהם חיפשו בית הם תמיד ידעו מה הם מחפשים. (הם חיפשו מקור מים, כמובן, אבל אם תחשבו על זה שונה, המשפטים הללו עשויים להיות יופי של קלישאה.) כשחשבתי על זה, את כל החַיּוֹת שבי תמיד ידעתי איפה לחפש. (חוץ מהנשר, תמיד הוא היה דומה לי כל כך.) הייתי בית לכל החַיּוֹת האלה. לכן היה להן היכולת לרצות. יותר מזה לעשות. לרצות, לעשות, לרצות, לעשות, לחיות. אני? בית? לא. הצלילים נפלו עלי כמו אבנים על מטאפורה יפה מבובת חרסינה, כמו חול שמייבש מים. (הלעולם לא יחדלו ממנהג זה? צריך פעם לשבת איתם, ולהיות כשוחים באמת...) יצאתי מאריגת מחשבותיי לרעש של עפר נופל, ואכן, בין רגע חצי מהאגם של הדגים התייבש. (כשאדם מבין שהוא בית, הוא מייד מפרק אותו. גם כשזה לא במודע.) התנתקתי. פלאש- בק לחתולה הראשונה שלי, והשאלה ההכרחית, למה ברחתי מהבית בתחילת הסיפור? למה? פלטתי גידוף שנחנק בגרוני כשהדג הראשון השמיע קול מוזר, ניתר מין ניתור שכזה, וצנח על האדמה, מת. (כתבתי 'הראשון', נכון?) תמיד הדגים יהיו הראשונים ללכת... תמיד. אלה שמקבלים את השוק, כשנלקח מהם הבית. אני לא יודעת מדוע הייתי אדישה כל כך למראה הגן שהלך ונחרב, אבל אני זוכרת שהתעוררתי באמת רק כשערפל, (הנשר הזקן ההוא) נחת לידי והביט בי ובדגים בעצב. התעוררתי למציאות שלי, ובכיתי. (הרגשה נפלאה, אתם חייבים לנסות את זה.) "חשבתי שאתה תהיה הראשון שתבין!" השתנקתי מעבר לדמעות ולמחשבות ולפיסות הדם שניגרו ממני, "גם אתה- אין לך בית." אמרתי. "כן," המהם לעצמו, "אולי את צודקת," המשיך, "אך ראי על גבי" אמר והחווה בראשו לעבר נוצות גבו. פעם ראשונה שראיתי אותם 5 גוזלים קטנים, מצייצים להם, כאילו היו שם תמיד. ואני לא ראיתי... "אני אין לי בית," המשיך ערפל, "אך אני עצמי בית". "אבל, גם אני הייתי בית!" התחפרתי בעצמי, רק המחשבה הזאת הייתה כה מבעתת, עד שרעידות עברו בי, אך היא הייתה הסנגוריה האחרונה על עצמי שהייתה בידי, לפני שגם היא נשמטה מעוצם רעידות ידיי. אני החרבתי אותו! את הגן שלי. את כל החַיּוֹת והחַיּוּת שהיו בו. "אולי," הרהר ערפל וקטע את מחשבותיי, "אולי..." והחזיר מבטו אל עולמי החרב. דבר מה מת ונורא התפשט בכל גן החַיּוֹת שלי. חַיּוּת שלי. חיים. רצון. עשייה. בית. והפעם, לפני שצפתי משם בעננה של פיסות דם, וזיכרונות, התווסף לי צליל נוסף. איש. איש. בית. איש. בית. בית. דבר מה התחבר לי. וערפל שלצידי הוסיף עוד אחד בודד, אישה. צפתי משם... "בית!" הצטעקתי, "בית. איש. אישה. בית בית!" כאילו נטרפה עלי דעתי כליל... אך הצלילים היוו לי כוח, ופקחתי את עיני. לא היה כלום מגני הישן, אף זיכרון אחד לא נותר בי. מצמצתי, לפתע ערפל הגיח מתוך הערפל העוטף אותי. שמעתי את ציוצי גוזליו, ואותו קול של חיים פיזר מעט הערפל שסבב אותי. ראיתי את האדמה מתחתי, פעם ראשונה שראיתי אותה. היא הייתה כה יפה. 'כמו אמא', חשבתי. 'אמא אדמה'. איני יודעת למה דווקא בעיתוי זה, אבל לפתע ידעתי מה אני רוצה. האדמה שמתחתי הקנתה לי יציבות, ורצון. לא, לא רצון. אבל ידיעה. הו, כן. ידיעה. אני רוצה איש. אני רוצה בית. אני יודעת. אני יודעת. לחשתי לעצמי שוב ושוב. לא ברור עכשיו למה לא לחשתי לעצמי שאני רוצה. כנראה יחד עם הגן שארית הרצון האחרונה יכלה להעיד רק על החַיּוּת, והחַיּוּת לא נותרה בי עוד. אבל ידעתי. ידעתי. רכובה על מרכבה של ידיעה עצומה, יחד עם אמא אדמה, וערפל שמילא את כל האנשים שבחיי כולם. רק צליל דק נותר, שחזר והתגלגל בעולמי החרב, איש. בית. איש. איש. בית. איש. בית. איש. בית. איש. וממשיך ב- בית... בית... בית... והדי צלילים נטולי הרים שיפיקו אותם עונים לבית איש, ולאיש בית. וערפל היה מהמהם מידי פעם- אישה. שעונים לה איש ובית גם יחד ומשמשים בה בערבוביה. כמובן שלמרכבת הידיעה שלי נשבר גלגל. מין הכרח שישבר גלגל, משום שלא היה סוס שיסיע אותה. אני אפילו לא חושבת שהיא נסעה, אבל רק כנשבר הגלגל נוכחנו שהמרכבה אינה נוסעת. אני ערפל אמא אדמה והצלילים נאלצנו לרדת ולהמשיך ברגל. כשהחַיּוֹת החַיּוּת והידיעה נוטשות אותך, מה שנשאר זה רק להמשיך ברגל. הלאה.

תמיד נישארת לנקות עלים יבשים, אחרי השקיעה בזמן אחר למעלה מין המים. היית שואלת את הרוח, ואת מה שחלף איתה. תמיד רצית להיות עוד איש טוב, באמצע הדרך אך עולמך סבוך, אנשיו שוממים, ודרכך בילתי ניגמרת. היית שואלת את הרוח, ואת מה שחלף איתה. תמיד חלמת להיות אותה יונה לבנה, עם עלה של זית אך בעולמך הציפורים טורפות, הצבעים צועקים, העלים חותכים, וזיתים אי'ין. היית שואלת את הרוח, ואת מה שחלף איתה. 'הרצון חיים נסתרים לו', היית סותרת, 'וכך גם האמון, הבדידות והכוח' הייתה משיבה לך אותה הרוח. היית שואלת את הרוח, ואת מה שחלף איתה. הרי היית שמחה כי זה כל מה שאת צריכה, רוח פרידה, שממה, ודרך.

אנשים חושבים שאם ישחקו את המסכנים זה יגע בי. אנשים מוכנים לעשות הכל כדי לגעת. כדי לשבור לי את הלב. אנשים מוכנים להפוך את העולם הזה לכל-כך רע, רק כדיי שיהיה להם רעיון לשיר שיעלה לאתר. הם לא מבינים שיש מישהו למעלה שארגן פה הכל. ולהם, בכלל לא איכפת ממנו. אבא, אל תעלה לאתר. אל תקרא שם את השירים. זה רק ישבור לך את הלב. העולם הזה, הוא כל-כך ורוד ונפלא. והם מחפשים בזכוכית מגדלת את הקוץ השחור. שלא מתכלה באש. ודווקא הסנה ההוא, הוא הקדוש, והנפלא מכולם. אז למה לך לעלות לשם? אנשים צריכים לפרוק, להוציא החוצה. אבל למה ככה?! אנשים קמים בבוקר, וחושבים על העולם. ואיך אפשר להיכנס ללב של אנשים ולהשמיד שם הכל. ע"י עצבות, ומלא מלא פסימיות. הם קמים בבוקר, ובוכים לך! על העולם הזה, ה"כל-כך רע". ואתה, אולי תגיד לי אתה? אתה בוכה איתם? אולי גם לועג להם? הם לא מבינים, זה לא מגניב להיות לבד. מיואש. והם מתמכרים לזה. וזה חבל. חבל לי, וחבל להם. אז למה?

בס"ד רוצה להוולד מחדש... רוצה לברוח להרים, לא לדעת את כל הרעש שלעולם. לשתוק ולצרוח כאחד. להתנתק. לאהוב, לתת בלי גבול. להיות אני, האחת. המוזרה, הייחודית. נקייה. בלי כתמים של רוע. להתחיל מחדש. לאהוב, להיות. לברוח לגבעות, שם רק השקט רועש. ושם, עם ציוץ הציפורים וניחוח הפרחים, לעצום עניים ולהוולד מחדש...

בס"ד נמחק...

בס"ד איך שהאור שוחק עם הצבע, על הריסים תחת הסנטר בין קווצות שערך. כלשון המתהפכת על מילים הרבה להב נדנו צליל. מדוע תלית האור בכלי? תליין חבל-מוות מילים משחק. פנייך חשוכים. והכלי? ולוואי וידעת מקומו ולוואי.

בס"ד אין הלוחם עושה את הגיבור, וכך גם לא דמו, ומותו. אני יודעת, שאת עודך מחכה לו אך אבוי, לא בקרב הוא נפל. לא, לא בקרב. אכן, לא לאיש הזה פיללת. אם היה גאה, זאת הסיבה שאין הוא היה גיבור. צלצולי חרבותיו על ארכובות סוסו- כל אלה אינם אלא צללים. אכן, לא לאיש שכזה פיללת. אילו רק היה לומד לוותר על דברים שהתחיל, לוותר. בשתיקה, ללא ההדר שהיה נידף מעצם עמידתו. לו רק היה לומד לוותר. לוותר על האושר, למען הדרך לוותר על המטרה, למען התקווה שתמצא לוותר על התהילה, למען צורת השגתה ועל העונג, למען השינוי. הוא לא ידע כל הזאת. אכן, לא אליו, לא עכשיו, לא לאיש זה, פיללת. החיפוש נעלה על המציאה, וכן ההשתדלות על ההישג. גיבור הוא זה שעושה למען רעיו יותר משעושה למען עצמו. אילו היה יודע. היכן טעית בו? מהו החלום שלדידו צעדת? מהי אשלייתך? אולי הגדולה מכולם? אכן, לא לאיש זה פיללת. גיבור.

בס"ד אכן, הלא זו אותה אמת ישנה, כבר שנים זועקת למעלה לא. היא אינה שקר, הלא מאז ומתמיד אמרה אמת גם כשלא הסתכלת לה חזק חזק בעניים. אל יברא, קוראת זה מכבר, ואין זו אותה זעקה חלושה שמשמיעות הגוויות שבשירייך. אל יברא וזה אותו כוח שמתקף בענייך מפעם לפעם. ואת כאן, יקירה משום שאותה אמת הושלחה בלא חפץ. לארץ. מטה. הושלחה משום שהייתה בכוחה להשמיד את מציאות קיומך.

בס"ד להסתכל ולשתוק. המהמתי לעצמי. בעוד מסך הצללים הנורא פוסע לעברי, נרתעתי לאחור במהירות. "להסתכל לתוך המוות בעניים", חשבתי לעצמי. להשליך פיסות חיים אל תוך הערפל. לראות אפור בלתי ניגמר. מעורפל, מערפל. היא חגה סביבי כאש- תקוותי. מכורסמת, מקוללת. אינה יפה עוד. מאיימת להשלים את מלאכת מותי. אזלה לי כל חיותי, כל קולותיי נמוגו. אין מי שילחש יותר. המראות המתעתעים היזו בי. נלחמים בנפשי. ואני, במותי נלחמת. זה לא ייגמר כאן. ולא ייגמר לעד. "החיים אינם הולכים ממכה למכה", הכאבתי לעצמי. ובעודי מחוללת סביב עצמי במעגלים של ייאוש, וספק, אחד חכם יותר, סובב את הראש, וראה אור יום.

שלא צריך לקרוא!!

..............

בס"ד מביטה אל האופק, אל פסי השקיעה הדוממים תקווה שמהולה בכאב, בבלבול לפעמים אני רוצה לצייר לכם את הדרך שלי שבה בחרתי לנסוע "ברכבת הקלה" בחיים הקלים עובר היום הוורוד, הצבעוני. יורדת מהאשליות באמצע שום מקום אין לי כסף לרכבת הבאה וכאן, רק יער של שום דבר מסתכלת אחורה, מתגעגעת. את הסוף רואה רק על המפה היום חוזר להאיר בצבעים מלאכותיים. אני שמחה, אוהבת, אבל לא מתקדמת. מקבצת כסף, אבל לא לרכבת, לסמים.

בס"ד בעודנה רצה, מוציאה את ליבה. אל המקום אשר כמהה היא להיות, הולכת, ורצה, מקפצת ושמחה. אוהבת עד הסוף, הסוף הלא ידוע. והיא רצה, בלי חשובון ובלי תמורה. וממשיכה, איש לא יודע לאן, מתי, ומדוע. והיא רצה, ולא מפסיקה, ובעודה מדלגת עם האילות ומקפצת עם הצבאיים, הקול, הקול הזה חוזר. הקול המרושע, המיאש. הקול שמפסיק, מפסיק את הכל. והיא חוזרת למציאות, מפסיקה היא לחלום. חוזרת אל המציאות, המציאות ממנה ברחה...