יצירות של אביב

יש בי דחף. למה זהו שמו? משום שהוא זה הדוחף אותי לעשות: כך וכך. יש בי דחף, והוא מושך ודוחף, מעיק ועוטף את כולי. מנסה להביאני למקום לא לי. יש בי דחף, ואכלאהו כל עוד נשמה באפי. גם אם יקחו המגן מכפי. יש בי דחף. ואנצחהו במשך נצח ימים. אנצרהו בקרבי, ולא יוודע כי היה. ויישאר בי הדחף, ואתם לא תדעו.

היא ישבה שם פעם ואז עזבה, כי במשא מאסה. את חברותיה נטשה, כי הכבידו, את חבריה עזבה כי בה חמדו. מוריה והורים שלכה רבות ציפו, אנשים שאת הסובבים אותם ניפו. מיאוס מוחלט, גועל, התרחקות, שקיעה אל העבר, דעיכה, התרפקות. מיאוס גמור, התחושה בה פעמה, השקיעה היוותה לה תגובה מתאימה. כן נטשתי לחלוטין עולם שבגד עולם שכל בו את ערכי נגד ודעכתי, נמכתי, נטשתי, ברחתי, לסמל לשחור את עצמי עשיתי. כיסא עודנו עומד ונושא חולמות מתחלפות הן מהר, וזו לזו דומות והיא כבר רחוקה, מהלכת פה ושם מקומות אחרים מצאה לה בעולם כן היא ישבה שם, פעם. ועזבה כי מאסה במשא.

זה קטע מאוד אישי, והעדפתי לא לערוך אותו וכו'.. הוא יצא לי מהלב, מילה אחר מילה. יש כאן מינימום עריכה וחוסר קיצוצים, מקווה שתתמודדו ותבינו משהו מהכל.. *** כיסופים. כמיהה אדירה אל דבר שמעל ומעבר למוכר ולנראה. כמיהה לעלות, לצלול. לעצור עצירה שהיא המשך. להתמסר להידממות המוחלטת, ולנסיקה שבה. לעזוב ולו לרגע את הבהמיות המוחלטת בה אני שרויה. כולי מסואבת, אך זו דרכי שבחרתי בה. כיסופים. הם המושכים ומפתים אותי למעלה, הנסתר. מילים, מילים, שטף רגשות וטקסים שנועדו לעורר ומעוררים ומעירים בי את הכמיהה הזו, העולה בי כחיה קדומה, חיות שהייתה בי רדומה, המושכת אותי כבעבותות נסתרים לאי שם. אמת. ומנגינות שעולות ושוטפות בי משהו, ומנסות לטהרני. וזיוף קטן פה ושם, ושם ושם ושם, המצטרף ומצטרפים לערימת שקרים, לעצמי ולפנימי. וסוף העולם המתקרב, והתחושה הארעית השוכנת בלב ובכלל. והכמיהה להוא שיורה והסלידה מההכרה בכל הנ"ל. ובכל זאת להמשיך, לאסוף כוחות ולאוגרם, בכדי להמשיך ולרוץ בשטף הזה, בכדי להתמיד במאבק הנצחי בכל שאופף ועוטף, אותי ואת ? [הכל, כך נדמה לעיתים] [אז לשם מה הכל?] **** שוב, זה קטע מאוד אישי ואסוציאטיבי, אבל מצאתי בו גם קצת אמת שהיא לא רק שלי, אז אשמח אם תקחו אותה אליכם. חיים נאדרים וטבעיים לכולנו, אביב.

כמה שאנחנו מפחדים מחברינו, כמו משדים. אנו אנשים קרים שבין קירות מסתתרים. האמון הפך נדיר, וכולנו חושבים וכותבים ורואים כתובות על קיר. ולבד, כל אחד, מחפש אהבה. והיא, היא כה קרובה - בדמיונך.

אני בכלל לא דמיינתי שזה יקרה. איך יכולתי?? כשקמתי בבוקר באותו יום לא שיערתי כמה שהכל הולך להשתנות. לכן, כנראה, רבתי איתה. מריבה כ"כ טיפשית. וככה נפרדתי ממנה באותו בוקר, בטריקת דלת, והיא צעקה לי, "נועה!" ואני לא הסתובבתי אליה והמשכתי לאולפנא בלי לומר שלום, ואחר כך עמדתי במסדרון לבן כשאני המומה והסתכלתי על אנשים בחלוקים לבנים שלקחו מיטה מתגלגלת שבה שכבו דמות כלשהיא שכבר לא הייתה אמא שלי, ולא הצלחתי לומר לה שלום. אחרי שנכרה הקבר והגוף שהיה של אמא הונח בתוכו ישבנו שבעה, וממושג רחוק של ספרים או אנשים בעיתון שפעם היו ועכשיו כבר לא, "שבעה" הפך למציאות שחורה סמיכה. והבית פתאום התמלא בהמון אנשים שקטים מידי וחשבתי שאם אמא הייתה פה היא הייתה צוחקת מהשקט ואחר כך מרצינה ואומרת שזה לא טבעי מה שקורה פה, ואסור שיהיה כזה רעש קטן מכ"כ הרבה אנשים גדולים, וישר ניגשת להעיר את הרעש בשביל שהכל יהיה טבעי לגמרי, כי ככה היא אהבה. וכשכל האנשים דיברו על אמא ואמרו "כמה שהיא הייתה מיוחדת" וסיפרו עליה כל מיני דברים אף אחד מהם לא הזכיר את הטבעיות הזו שלה וזה גרם לי לתהות כמה ממנה הם אני זוכרת שבמשך השבעה ראיתי המון דברים בצורה ברורה, כאילו שהעין שלי היא עינית של מצלמה שמסוגלת להתמקד ולהתמקד עד לפרטים הקטנים מאוד, אבל כשהיא מתמקדת במשהו כל מה שמסביבו נהיה מטושטש, ולא הצלחתי לשלוט על העין, היא התמקדה במה שהיא רצתה ולא הצלחתי להסתכל על הדברים הנכונים. וערב אחד ראיתי את אמא בזמן שהיא ניקתה את המדפים מהאבק שהצטבר עליהם, ותמיד רגע אחרי שהסמרטוט עבר על המדף המדף התמלא שוב בגרגרים קטנים השבעה היה קצת ארוך, וגם קצת קצר, אני לא בטוחה, ובאחד הערבים אחותי אורה התיישבה אצלי, בדיוק על הכרית רווית הדמעות ושאלה אותי בעיניים רציניות, "למה דודה חנה מחייכת למרות שהיא עצובה וגם כולם רואים שהיא עצובה?". ואמא אף פעם לא עשתה כאילו, היא בכתה אם היא רצתה ובכלל היא לא רצתה לבכות כמעט אף פעם, אבל דודה חנה כל הזמן כן. ואמרתי לה שבכל ערב שבת אמא בכתה, כשהיא הדליקה נרות, כאילו שאם נתווכח על הבכי של אמא "אורה'לה.. אמא נסעה היום למרכז קניות ובדרך היא... הייתה לה תאונה עם המכונית והיא..." הוא נחנק, "איננה". בכי. השתנקות. חיבוק חזק. נסיון להשאר מחובקים, סירוב להינתק. אבל החיבוק חסר את אמא, והעובדה הזו מפרקת אותו. מפרקת אותנו. אורה לא לגמרי מבינה מה קורה. אני מנסה לשאוב נחמה מעיניה, אבל מתקשה להסתכל בהן. הרגשתי כאילו חטפתי פתאום אגרוף בבטן. ואז קיבלתי אחד כזה, מוחשי, שהעיר אותי. "אורה, אמא לא בנסיעה. היא פשוט מתה", אמרתי במהירות, ואז התחרטתי וביקשתי לבלוע בחזרה את המילים אלי. טפשה שכמותי, לא כך מבשרים לילדה על מות אמה. אבל כבר בישרתי. ואני מתחרטת, ולא יודעת איך להתמודד עם מה שיצרתי, ולא יודעת איך להתמודד בכלל, עם כל מה שקורה כאן, אז פשוט ברחתי מהחדר. אבל אורה רדפה אחרי והצליחה לגרור אותי, אני לא יודעת ולא ידעתי עד כמה זה נכון. אחרי שקמנו מהשבעה וביקרנו בגן הפורח שבו מניחים גופים נובלים (או סתם גופים שבגדו בעצמם) הלכתי לאולפנא, למרות שהוצעו כל מיני הצעות, בשביל שאני "אתרחק קצת" ו"אתאוורר" ו"אתאושש", כלומר שלא אסתובב בעיר, כי התאונה הקטלנית קרתה במרכז העיר, אבל אני סירבתי להצעות הללו, שהיו מאוד מתחשבות ומבינות (בכאילו, כמו שאחותי אמרה, כי איך מישהו יכול להתחשב ולהבין את האובדן הפרטי שלי?), כי רציתי להישאר עם אבא ועם אורה בבית בסך הכל, פשוט ניסיתי לחזור לחיים נורמאליים, עד כמה שאפשר, ולכן לא נעניתי להזמנה של היועצת. בבית קבענו, אני ואבא, כל מיני דברים שנועדו לעזור לנו להסתדר ביומיום בלי אמא. ודווקא אחרי שהכל נכנס קצת לשגרה, פתאום העולם התפוצץ. ~~~~~~~~ האמת - יש כאן עוד המשך. מקווה להוסיף בקרוב.. ערכתי ושיניתי והוספתי רבות, אשמח לתגובות כאלה ואחרות.. :) שתהיה לנו רק שמחה בלב, או לפחות שתהיה דומיננטית. אביב