יצירות של רק שמחה

  בס"ד אם למישהו יש רעיון לשם יותר טוב- בשמחה תכתבו וכמובן אם תוכלו להגיב...     לכאורה היה זה בוקר קיצי רגיל, כהרבה בקרים שלפניו ואחריו ובכל זאת היה זה בוקר מיוחד במינו שייזכר עוד שנים רבות. הציפורים צייצו, הפרות געו בעת שיצחק חלב אותן, רוח קרירה חדרה לאוהל. אברהם התייצב לפני ה' בדיבור של תפילה ותודה על כל השפע שלו זכה ובעיקר על יצחק בנו הצדיק ממשיך דרכו. אך המענה שקיבל מה' יתברך הפתיע וזעזע אותו עד מאד. "קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" כך, בפשטות, כאילו אברהם לא חיכה לזרע המשך במשך מאה שנה. אברהם שתק בתוך תוכו נאבקו רגשות סותרים. האהבה ליצחק, בנו, המשכו היחידי ומן העבר השני של המתרס האהבה והיראה לקב"ה. הידיעה שלא יהיה לו עוד בן, שנס כזה לא ישנה, מחד, והכרת התודה לה' על כל הטוב שהשפיע עליו, הצורך להשיב טובה על כך ולמלא כל מה שה' מבקש/דורש מאיתו, מאידך. לנגד עיניו עברו קטעי חיים. "הלבן מאה שנה יוולד בן ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" "כי ביצחק יקרא לך זרע" תמונות מהמשתה שערך לרגל היגמל בנו, אהובו, יחידו כשמנגד עומד ישמעאל ומלעיג עם כל שונאיו. "צחוק עשה לי אלוקים כל השומע יצחק לי" צחוק שרה. שרה. היאך יוכל לעולל לה כזאת? כמה בכיות בכתה בלילות. כמה דמעות נספגו בכר. איך התחננה והתפללה, איך ויתרה על חלומה של כל אשה להיות אשה יחידה ונאהבת ואמא לבן היוצא מרחמה כדי שלו, לאברהם יהיה זרע המשך. איזה סבל! איזו גדלות! ובזכות גדולת הויתור היא קיבלה את יצחק. וכעת, בוראו, שהביא לו את יצחק, אלוקיו שהוא אוהב ללא גבול מצווה עליו להעלות את בנו לעולה. "והעלהו לעולה על אחד ההרים" "בנך, יחידך, אשר אהבת" המילים הידהדו במוחו. יצחק, בנו, איזה צדיק! תלמיד חכם עצום! כמה הוא קשור לאמו, לשרה. כל כך מגיע לה כזה ילד. כל כך לא מגיע לה שהוא יוקרב כשה לעולה. אבל לאברהם אפילו לא היה ספק בהמשך מעשיו. כשהיום פנה והעריב הוא שכב לישון. "אברהם, אישי, מדוע נפלו פניך?" אברהם לא השיב. במבטו דיבר, דיבר על האהבה וההקרבה, על הניסיון והשכר, על מהות חייהם, על הרצון שבהכרח. דיבור של בעל ואישה, אב ואם. בסוף האשמורת השלישית הוא קם, חדור באמונה ובשמחת המצוה שמילאו אותו, מלווה בעיניה הטובות ובתפילותיה של שרה אישתו. בזריזות חבש את חמורו, קרא לשני נעריו ולקח את יצחק והעצים, למזבח, לעולה. במעשיו החפוזים דיבר עם יצחק, דיבור של להט לכל ציווי מה' יתברך, של ביטחון בצדקת דרכם, של חיים כפופים לאלוקים, כפיפה המזקיפה את הגב. דיבור של חינוך במעשים. הם עברו ליד נחלים, הרים ומעיינות, כל צעד היה קשה אך עם זאת מלא אמונה מקודמו. בדרכם, ליווה אותם אדם שניסה להניא את אברהם מלעקוד את בנו, משנוכח כי לא עולה הדבר בידו נעלם כלא היה. הטבע הציב לפניו מכשולים רבים ועצומים אך אברהם לא נסוג, דבק במטרתו המשיך ללכת. את השתיקה הרועמת קטע יצחק בשאלתו: "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה"? הו, יצחק, איזו תמימות. אילו ידעת כמה סתירות פנימיות, כמה כאב. "אלוקים יראה לו השה לעולה בני" בני, יחידי. יצחק הבין את אשר לא נאמר במילים, את הדיבור שבשתיקה. את הכאב, האמונה, הידיעה שבורא עולם מכוון לטוב ואת זה שזהו יומו האחרון בעולם הזה. דיבור של שתיקת פרידה. בהגיעם להר המדובר, ערך אברהם את העצים על המזבח. בעיניו דיבר עם יצחק, דיבור של אמונה ובטחון בה', דיבור של חיזוק והכרה במחויבויותיהם, דיבור אחרון של אב לבן. יצחק כבר נקשר למזבח, הסכין הונף, פוצע בדרך את ליבו של אברהם. "אברהם אברהם" "ויאמר הנני" "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" אברהם המשיך לאחוז בסכין, לא מתפתה לעצור "כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" האיל נאבק בסבך. הקורבן הוחלף. בעיני אברהם ויצחק עלו דמעות, בבכיים דיברו, דיבור של עמידה בנסיון, הקלה וכח, דיבור של עוצמות חיים, דיבור של אבות האומה העוקדת את בניה כבר דורות מגבול הלבנון ועד מדבר מצרים, מן הים עד לבוא הערבה, בכל מקום שהם. כעין עקידת יצחק. והדמעות ניגרו..