יצירות של עלה ברוח

זה רחוק ממני, וקרוב מאי פעם. זה כלב רודף שמלה אדומה, זו היא שנחבאת לי מעל לאדמה. זה שקט כמו הים, וצועק כמו להקת שחפיו. זה צעדים מלטפים, רודפים גלים גבוהים. זה מרחק שנות אור. ונוגע בי בעוז, חודר נשימותיי, נושף בעורפי את שנותיי. זה רחוק ושקט, באהבה נוקט. זה נחבא ומציץ, מחבק ומרביץ. זה כאן וגם שם. זה אני מול כל העולם. זה הוא שבורח, ומול חלון סגור צורח. וניצוץ תום נופל, דבק. אותי ואת האדמה, חובק.

קרן שמש מסנוורת בקצה של עלה, פרח אחד קטן שחזר אל השדה עקבות באדמה, לא עקביות ואחת כזו, מקפצת לה בראש אין לה יותר מידי עכשיו, קומץ אהבות, מעט תקוות והמון המון ריק וכיסויי הגוף שלה אותם תמצא מאוחר יותר מונחים על אבן קיימת באמצע הדרך זה שלה, הרגע הגיע במועד הקבוע, כמו שהבטיח עוד בהתחלה וכאילו כל חייה לא שווים בשביל השנייה הרגל מלטפת את העשבים הרכים, הרוח עוברת באלגנטיות דרך כל המלבושים והיא, שלא עוברת, ולרגע אף לא נושמת. בשדה אחד, עם הרבה פרחים ואביב חדש חדש.

*נכתב בסדנת כתיבה, (על השואה) זה פשוט ש..אממ.. הרגע ירדנו מהרכבת ורציתי לדעת לא, לא לדעת עזרה, אולי את יודעת. כבר שעתיים שאנחנו פה מחכים סתם יום עבודה רגיל, ועוד נסיעה משעממת ברכבת ופתאום שקט, ידיד קרוב לוחש לי כבר חודש שהגרמנים מתחילים להרים את האף הוא פשוט תמיד צודק לצערי גם היום אמרו משהו על זה שאסור לנו לעבור בדרכים הראשיות צריך לחכות לפרברית שמן הברור שייקח לה זמן כפול להגיע אבל אין מה לעשות, רק שם יש מקום ליהודים מסריחים. הסתובבתי הרבה ברחוב היום בין שלל הדעות המרחפות יש את המגזימים האלה, שטוענים שדם הוא המרגוע היחיד שיעזור לגרמנים, שרק כך זה יגמר. וכמו כל רחוב, היו גם הפוליטיקאים שעמדו שם בחולצות משובצות וחגורות משומנות מבריקות מנסים לשווא למצוא פריצות בחוקים שהחל הממשל הנאצי להטיל על חלק מאזרחיו ואני, אני רק יושבת פה וחושבת מה הם כבר רוצים, למה בני אדם מתעקשים להיות כ"כ מורכבים למה בכלל לכבוש עוד ארצות ומדינות. שיבואו אלי הביתה ויראו את הקטן הזה שעדין לא מצאתי לו שם, שיבואו ויראו אותו מביט בי כך בשתי עיניו הלוכדות ומחייך קלות שיבואו, ויראו שלא צריך יותר מזה. אבל בינתיים אני חושבת לעבור, לא יודעת איזה מקום יקבל אותי אבל בשביל הילדים, רק להרחיק אותם מכל הפוליטיקאים האלה שמלכלכים את העולם בדעות העודפות שלהם, המדיפות ריח מסריח בכל בוקר מחדש. אז אני כאן יושבת ומחכה מקווה שהם זוכרים איך לחמם את הכרוב והתפו"א המוקרמים שהכנתי להם אתמול אני כאן, מגחכת לעצמי כותבת אל מישהו לא נודע. זה פשוט שרוצה לדעת לקפוץ קצת קדימה, רק לראות שיהיה בסדר. יש לי שלושה ילדים אין לי הרבה, רק אותם אז בינתיים בין כל הרעש וההמולה והמזוודות העייפות אני כאן, והלוואי שמישהו שומע.

בת 24, לא גבוהה, לא נמוכה, עיניים ירוקות, שיער חום פשוט ורגלים שמבקשות לנוח, רצות לעבר מקום המפגש הבא, עוד איזה ספסל פלסטיק מודרני שהונח בדיוק מול המקום בו השמש נפגשת עם ההרים, זאת אומרת עם ראשך גבוה דיו כדי לעקוף את הבנינים,דודי השמש,וסורגי החלונות. וצווארך מיומן היטב כדי להשתרבב בין כל האנשים, אז כן. תוכל להבחין באיזה פס דק שם בשמיים. היא כבר הייתה מיומנת,לא שהייתה באה לשם תכופות,גם לא גבוהה למדי, פשוט שמזה שנתיים סיגלה לעצמה מנהג, מגונה היה זה בעיניה, אך היתה מסוגלת ולראות מה שעין רגילה מעולם לא תבחין בו במהלך השגרה המקוללת. היא ידעה להגיד תוך שניות אם הבחור שאיתו היא נפגשת מסתכל עליה ובוחן, או שהיא רק אחת מעוד המון אחרות אצלו ברשימה, כמוה בדיוק. בהתחלה היא רצתה, בכל פגישה היתה מסכלת על ידו המתנועעת של בן שיחתה החדש ומנסה לשלב בתוכה איזה זעתות זעיר,או סתם מפתחות של רכב משפחתי, כזה עם שני כסאות תינוק מובנים מראש. אח"כ כבר ניסתה להתנגד,להגיד להם שלא ככה עושים את זה, לא ככה עם החוקים שידעה לשנן כל כך טוב. המרצפות בשלל המקומות הילכה בהם שהיו לה החברות הכי טובות.והקפה שהזמינו שאף פעם לא היה טעים. ועכשיו, עכשיו היא פשוט חיה, מנגנת ועובדת ומנגנת. זה מה שהיא אוהבת לעשות , ליתר דיוק זה הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות. אז היא משאירה לה ימי חמישי פנויים,למרות כל ההצעות להופעות שמונחות לה על השידה המגולפת בחדר, כן זה ההסכם הבילתי רישמי שלה. היא יוצאת כמעט עם כל אחד שמוצג לה בטלפון כאיכותי-אידיאליסטי-ממש-נשמה-תואמת. ואמא, אמא יודעת שלא הכי נחמד לה ,וגם שאין מה לעשות אז היא הולכת כל יום ראשון לבנק ומכניסה לה קצת, טוב יותר מקצת,העיקר שתהיה בריאה. והיא הולכת כל יום שני לבנק, ומוציאה כמעט הכול, וקונה עפרונות חדשים לצייר איתם תווים משונים שאהבה להמציא, ודפים לבנים להנציח אותם עליהם, שלפחות משהו בעולם הזה יהיה שלה. אח"כ היא הולכת לאכול את הצהריים המוקדמת שלה. אין לה מנה קבועה, זו פשוט האצבע האמצעית, שמצביעה על מה שנראה נחמד, לא שזה באמת משנה, רק סיבה טובה לשבת, ולא בשקט בדירה. כשהיא מסיימת היא פונה ימינה בסמטה הצדדית,ממשיכה ישר שלוש רחובות, מגע נוקשה, שקט ומוכר קורא לה מעל הכתף השמאלית. היא תוחבת לידו שטר חדש של מאתיים ואת האבקה לכיס האחורי, וממשיכה לקו 18 השקט של הצהריים. זקנים נינוחים שחזרו מהשוק,ילדים שהשתחחרו מוקדם מבית הספר בכדי להגיע בזמן לעוד איזה חוג משכיל, כל אחד והסיבות שלו, והיא, שמקווה שמחר, תהיה לה סיבה יותר טובה לחיות.

רק אתה נותן לי כוחות. מכריח שפתי ללחוש אודותיך וגופי לעמול בכל בוקר שבא. מכריח ניקיוני, חדוות יגוני מכריח בזכות, מעורר מילים ישנות, מסקנות חבויות תחת אחת השכבות. של לב נפתח המרגיש היותך, חבויה שם, תמידית ונסתרת. ואהבה אלוקית. פועמת בלי בושה לוחשת בלי חולשה, רק אתה.

בתוך הכל, בצד בין הפינה הרגע הגיע לאחר ריצה ארוכה בגוף לא מתנשף בצעדים כושלים שם עומדת לה בין הצללים שם צוחקת, עם עצמה, מלגלגת על החיים שם עצבונה, הזולג, הכאב האורב. שם ולא באמת ואין שום מקום היא יודעת רק פינה, בה לא ניתן אפילו להניח ולו לדקה את רגלה המעויפת לבטח מן המסע לנשום מהבלי היום, לעזוב את שקרי המחר. פשוט אין היא יודעת, ועדין זה שם כ"כ שלה, קרן אור אחת קטנה פורצת בין המון עננים וילדה כבר לא קטנה מדלגת בין השבילים.

היא רוצה לחיות הוא רוצה לנשום, המון אנשים מסביב, מנסים לשווא הכול להחזיר. חדר עמוס חפצים אורות צבעונים מעט ספרים עינים גדולות מתחת לשמחה, מבקשות יום אחד היא תגיד לו יום אחד הוא יהיה שם הירח יעלם לדקה ותיהיה שם קצת אהבה שביל מפותל, שיר חדש ישן בגד קרוע, ועוד עץ שעף ברוח. מי זו שם שהולכת מחכה רק ליום יום אחד היא תגיד לו יום אחד הוא יהיה שם הירח יעלם לדקה ותיהיה שם קצת.. אהבה.