יצירות של רול קינמון

'מי יכול היה לצפות שצימאון האדמה ונדידת הציפורים והגעגוע לענן ישפיעו כך על הלבבות. כל מה שקרה בעונה ההיא היה תמוה. כי מרגע שהוא הסיר את כובעו והרים את ראשו הוא הבחין בה.' תומר נאנח. הפסקה הזאת הייתה כ"כ קטנה על דף A4 שעליה הודפסה עד שהיה נראה כאילו היא עומדת לטבוע בריק הלבן שכיסה את שאר העמוד. הוא חש מבולבל. בכל הדרך הקשה שהובילה אותו עד למקומו הנוכחי הוא תמיד ידע מה עליו לעשות. כבר בילדותו, כשהיה כותב כתבות לעיתון בית הספר היו כולם אומרים עליו שהוא כישרון מיוחד. אך תומר לא ישב במקום. הוא הקים בלוג אינטרנטי, שזכה לצפיות רבות מכל רחבי הארץ. הצלחתו לא נבעה רק מסגנון הכתיבה הייחודי והעוצמתי שלו, אלה גם בגלל ההחלטות שתומר לקח על עצמו. הוא ידע על מה לדבר, מתי לדבר, ואיך לדבר. והקהל אהב את זה. בגיל 26 לקראת החתונה הוא ידע שהוא יצטרך למצוא פרנסה. יחד עם כל הצלחותיו באמתחתו, יצא תומר לעולם העיתונות האמיתי. אך לכל עיתון שאליו ניסה תומר להיכנס הוא קיבל רק דחיה. לאט לאט הבין תומר שלא כולם מרוצים מן ההצלחות שהוא השיג. אל תוך תודעתו חלחלה ההבנה שעורכי העיתונים הגדולים חוששים מפניו. הם מעדיפים לסגור לו דלת בפרצוף מאשר להכניס אותו למערכת בידיעה שבבוא היום הוא ינסה לנשל אותם ממעמדם. אך תומר היה חכם. הוא לא נתן למשחק התפקידים הזה למנוע ממנו להגשים את חלומו. הוא עזב את העיתונים הגדולים ופנה למערכת של עיתון שכונתי קטן שנודע אז בשם "ידיעון השכונה". הידיעון הזה היה עיתון עלוב וזוטר ללא ספק שיצא רק בסופי שבוע, ורק מעט אנשים ידעו על קיומו. עורך העיתון באותה תקופה היה אדם מבוגר ועצל, שרק מתוך דפדוף קל בעיתון ניתן היה לראות שהוא אינו עמל שעות נוספות על העיתון. העורך שמח לזרוק את העיתון מידיו, והשד יודע למה הוא לא עשה זאת עד כה. ברגע שתומר נכנס לתוך המערכת הוא גילה שלא רק העורך זנח את עבודתו אלא גם הכתבים. הוא הבין שיהיה עליו לבנות את העיתון הזה מאפס, אך דבר זה לא הרתיע אותו כלל וכלל. הוא החל לכתוב כתבות ומאמרים לעיתון, וכמו שאנחנו כבר יודעים, תומר ידע איך למשוך את תשומת לבם של קוראיו. הוא השקיע לילות כימים בתמיכת אשתו ומשפחתו על מנת להרים את העיתון הקטן. וכך עם הזמן, החלו כתבים צעירים בעלי יוזמה להצטרף אל צוות העיתון, ותומר קיבל אותם בשמחה. הידיעון כבר לא היה לשבועון אלה לעיתון יומי. ושמו הפך מ"ידיעון השכונה" ל"ידיעון העיר". השכר הגדול על השקעתו של תומר לא אחר לבוא. ולעיתון החלו לזרום עיתונאים בכירים ובעלי שם, ואנשים עשירים שחיפשו מקום להשקיע בו את כספם. "ידיעון העיר" הפך ל"ידיעון הארץ". לתומר נדרש רק עשור על מנת להקים עיתון חזק יש מאין, שיוכל להתחרות בעיתונים הגדולים שהפנו לו את הגב בעברו. העיתון שגשג. כמעט ולא היה איש בצוות שזכר את ימי השבועון "ידיעון השכונה". למעשה חשוב לציין שגם מרבית הכתבים מהתקופה הרחוקה ההיא עזבו את העיתון מהר מאוד. הכתבים הללו היו רובם כבר מעל גיל הפנסיה, והיו עייפים מרוב עבודה. כשהעיתון החל לרוץ, רובם עזבו אותו מרצונם החופשי, ואילו האחרים קיבלו את מכתב הפיטורין מתומר ולא הפגינו עצב רב. רק כתב אחד נשאר מאותה תקופה, ותומר לא העז לפטר אותו. היה זה אדם זקן. אנשים שיעיפו בו מבט יסברו שהוא בטח בסביבות גיל 90, אם כי לאמיתו של דבר הוא כבר היה מעל גיל 100. הזקן הזה היה מסוג נדיר של זקנים מרשימים, שכוחם לא בגד בהם למרות גילם המופלג. גבו היה זקוף והליכתו הייתה אייתנה. רק הקמטים בפניו, עורו המצטמק, ושתיקתו האיומה סימנו שאינו בחור צעיר. רוב עובדי העיתון שהיו אנשים צעירים ויכלו בגילם להיות בניו, נכדיו או ניניו, סלדו ממנו. שתיקתו והמבט העצוב שעל פניו הרחיקו אותם ממנו. הוא היה בודד. שמו של הזקן היה יחזקאל זילבוביץ', ורק תומר ידע מיהו. כשתומר הגיע למערכת העיתון "ידיעון השכונה" הוא כלל לא האמין שיחזקאל נמצא שם. הוא סבר שיחזקאל כבר פרש מעבודתו לפני שנים. הוא לא האמין שיפגוש אותו, עיתונאי וסופר דגול, בתוך עיתון כ"כ זוטר. כמו ילד המתלהב ממציאת סוכרייה במגרה ריקה, כך תומר התלהב ממציאתו את יחזקאל. יחזקאל היה בעברו עיתונאי מבריק ממש כמו תומר. עבודותיו זיכו אותו אפילו בפרס פוליצר. הוא היה עיתונאי אדיר וסופר מפולפל. תומר מינה את הזקן לכותב את מדור הסיפורים של מהדורת סוף השבוע. הוא האמין שהוא יוכל להעצים עוד יותר את העיתון שהוא בורא יחד עם הזקן. ויחד הם ירימו את העיתון למעלה. אך העניינים עם יחזקאל לא התקדמו כפי שציפה. ראשית, קולו של יחזקאל אבד. הוא יכול היה לדבר, ומדי פעם פלט מילה פה, ומילה שם. אך רוב זמנו הוא שתק. מספר רב של פעמים ניסה תומר לדלות ממנו מידע על עברו, או מדוע נעלם מאור הזרקורים. אך יחזקאל היה שומר על שתיקתו, ונראה שעצם המחשבה על עברו מעבירה בו זעזוע עמוק. אם הייתה זו רק השתיקה תומר עוד יכול היה לקבל זאת. אך נראה שגם כתיבתו הפכה איטית יותר ויותר. הסיפורים של יחזקאל היו צריכים לצאת בכל מהדורת סוף שבוע, אך חלפו לפחות כמה שבועות בין כתיבת סיפור אחד לשני. גם רמת הסיפורים ירדה. הסיפורים שסיפק היו או משעממים, או מסובכים ובלתי מובנים. קוראים רבים החלו להתלונן על סיפוריו ולקרוא לפיטוריו. תומר לא היה מסוגל לפטרו. הוא קרא את יחזקאל שוב ושוב לשיחה, וביקש ממנו לכתוב סיפורים טובים כמו שהיה כותב בעברו. יחזקאל היה שותק ויוצא חפוי ראש. וכך היה מסתגר במשרדו שעות על גבי שעות במהלך שבועות, כאשר כל פעם כמות הזמן בין סיפור אחד לשני גדלה. העובדים הצעירים הציצו בחוצפה אל תוך חור המנעול אל משרדו כדי לראות מה הוא עושה כל אותו הזמן. כל מה שהצליחו לראות היה את יחזקאל יושב ליד שולחנו, ודומם כמו אבן. הצעירים בחנו את הראיות והנתונים וגזרו את דינו של הזקן. "הוא מתבטל" אמרו לכל מי שנקרה בדרכם. דעת הצעירים כבשה חיש מהר את כל צוות העיתון. בעלי המניות החליטו שזהו בזבוז כסף נוראי להעסיק בטלן זקן ועל כן פנו אל תומר בדרישה לפטר את העובד הסורר. תומר ניסה לשווא לדחות את הקץ. הזקן הגיע לזמן שיא. חודשיים שלמים והוא לא סיפק את סיפורו. תומר החליט שעליו לנהל שיחה רצינית עם הזקן ולהחליט לאן פניהם מועדות. הוא ביקש ממזכירתו לקרוא ליחזקאל אל משרדו, יחד עם הסיפור שהספיק לכתוב עד כה. יחזקאל הגיע למשרד עם דף A4. הדף כלל אך ורק פסקה קטנה בעלת 33 מילים בלבד, שאותה כאמור קרא הקורא היקר בתחילת הסיפור. 33 מילים לחודשיים שלמים. הזקן לא השאיר לתומר שום ברירות. תומר היה נסער. הוא לא רצה לפטר את הזקן. הוא העריך והעריץ את עבודותיו הישנות. הוא ממש היה גיבור הילדות שלו. אך המציאות בדמות בעלי המניות טפחה בכוח על פניו. היה זה או לפטר את הזקן, או לאבד את העיתון. הבחירה הייתה פשוטה אך קשה יותר מכל דבר אחר. תומר הסביר לזקן את כל המצב, מן השורשים ועד לצמרת. הוא אמר לו שאין לו עוד ברירות. הוא ניסה לזרוק לו גלגל הצלה, ושאל את הזקן האם יוכל להשלים את הסיפור עד סוף השבוע. אך הזקן לא ניסה לתפוס את הגלגל ושתק. בנקיפות מצפון אדירות שלף תומר את מכתב הפיטורין מן המגרה והגיש אותה לזקן. הזקן נדם. השתיקה הזאת הייתה איומה. פניו הביעו צער מהול בתום. כמו תינוק שלא מבין על מה נענש. איש אינו יודע מה עבר על הזקן במהלך חייו המופלגים. החיים נהיו קשים אליו. הוא ניסה להילחם בדממה, אך הובס בסוף הקרב. באותו הלילה של יום הפיטורין, השיב הזקן את נשמתו לבורא. הוא השאיר אחריו פסקה קטנה. אך בשבילו הייתה היא עולם ומלואו. ------------- נכתב במקור לתחרות הסיפור הקצר ב'עולם קטן'.

....

20131106123446.wmv ברכת יום הולדת שהכנתי לאמא שלי. לא לשכוח להדליק רמקולים, יש מנגינה ברקע.

צוייר בתוכנת צייר. נ.ב. ולא, אין צורך להגיד שזה מזכיר את הסיגנון של מלך האריות...

.

חבורת חיות מתוך סיפור שאני עומל על כתיבתו.

  היצרה היא פרי דימיוני ולא העתקה (למי שחושב)    

סיפור לתשעה באב שנכתב בתשעה באב ------------------------------------------------------------------------- בום. זה כל מה ש'לָבַן' שמע. הוא פתח את עינו, ונתן פיהוק קטן. הוא הביט מטה אל העיר והבין שמה שהחכמים אמרו היה נכון. הוא ניער קצת נוצותיו כדי להעיר את חברו לענף. "היי 'יוֹן', תראה מה קורה פה", קרא 'לָבַן' אל חברו האפור. יון פתח את עינו וניער את גופו השמנמן ושאל בקול ישנוני, "מה הולך פה? אתה חייב להרעיש כ"כ? תשתיק את הבומים האלה, אני מנסה לנמנם קצת". "אבל יון", קרא שוב לבן וניער את ידידו בשנית. "אני לא עושה את הבומים האלה. זה משם, מהאנשים הכועסים הזועמים". יון פתח את עינו והשקיף על רחובות ירושלים. "כן", אמר יון, "אבל הכעוסים נמצאים שם בחוץ למזלנו, הם בטח עומדים לפרוץ את החומות ולהיכנס לירושלים". "נו ברצינות יון, אתה לא רואה שהרעש לא מגיע מבחוץ אלא מבפנים?". "על מה אתה מדבר? אין פה שום רעש. הרעש האחרון שהיה כאן, היה כאשר שרפו את מחסני התבואה. מאז האנשים פה התכנסו בתוך הייאוש של עצמם". הגיב יון והחל לטפל בנוצותיו עם מקורו. אך לבן התעקש ולא הרפה. "אני לא מבין אותך יון. אתה באמת לא שומע את הרעש העצום שבוקע כאן מהאנשים?". יון הרים את ראשו בכבדות ובחוסר רצון מופגן, האזין ואמר "לא". כעת לבן כבר ממש התעצבן על חברו לענף. "אתה לא שומע את הרעש הנורא הזה?!" קרא לבן. "תראה את כל האנשים כאן. השנאה שהם רוכשים אחד לשני היא כ"כ עצומה עד שאי אפשר שלא לשמוע את זה". יון הביט בלבן במבט מוזר. "אתה מאוד משונה, אתה יודע?". "די כבר יון.." התחנן לבן, שנמאס לו שהשיחות שלו עם יון תמיד הגיעו לנקודה שלבן מאוד מוזר. אך יון המשיך כהרגלו: "מאז שבקעת היית שונה. אתה בצבע לבן לא אפור, ויותר מזה – אתה גם מתחיל לשומע קולות מוזרים". יון וגם לבן נאנחו, כל אחד מסיבה אחרת. בום!! החומה נפלה ולעיר החלו להיכנס המוני חיילים כעוסים וזועמים שטבחו והרסו כל מה שעמד בדרכם. "אז נראה שהחכמים צדקו ואכן ירושלים תיפול. חבל..." אמר יון ומתח את כנפיו לצדדים. למרות שמקולו לא נשמעה אף נימת צער. "זאת דווקא הייתה עיר נחמדה. חבל שהיהודים כאן לא אהבו את העיר הזאת מספיק בשביל לאהוב זה את זה קצת יותר... ה' נתן להם כ"כ הרבה סימנים ואזהרות בעזרת החכמים אבל הם לא מקשיבים, הם מעדיפים לאטום את האוזניים ולהמשיך בדרכם הרעה. למרות שאם להודות על האמת, גם החכמים לא כ"כ יצאו צדיקים מכל הסיפור יון פרש את כנפיו החל להתרומם. "נו? מה קורה איתך?" צעק יון אל לבן. "תתחיל להתניע את הכנפיים ובא כבר! אני מתעייף מהר מלעוף במקום". לבן הביט אל עבר יון ואז הפנה את מבטו אל בית המקדש ואמר "אבל מה עם העיר?" "העיר נענשה על שנאת החינם שלה. בא כבר ונעוף". צעק יון בכעס שבאמת התחיל להתעייף. לבן היסס אבל החליט מה הוא מעוניין לעשות. "אני נשאר כאן" אמר ליון בקול רפה. "אתה מה?" צעק יון ונחת על הענף, מתנשף מרוב עייפות. "החלטתי שאני נשאר כאן". חזר לבן על דבריו. "נהדר", אמר לבן. "אז תן לי רגע להסדיר את הנשימה שלי ונצא לדרך. ממחר אני חייב להתחיל בדיאטה רצינית.. רגע.. אמרת שאתה נשאר? אתה עובד עלי נכון??" "כאן אני נשאר" אמר לבן. "מה?!" זעק יון והרעיד את הענף עד כדי כך שלבן נאלץ לפרוס את כנפיו כדי להתייצב ולא ליפול. "מה יש לך לחפש פה?" צעק יון. "רק חורבות הולכות להיות פה. אתה שומע רק חורבות. אפילו את היהודים היחידים שיש פה ייקחו בטח לגלות". "אני יודע", אמר לבן. "אבל זה בדיוק העניין. מישהו חייב להישאר ולשמור על שרידי המקדש עד שהעם היהודי ישוב ויבנה את בית המקדש מחדש". "נו באמת", קרא יון. "אל תהיה לי צדיק פתאום. אתה תישאר פה לבד, ומה יקרה לדעתך? אתה תמות מהר ולא יישאר ממך זכר. רק אם נעוף לארץ אחרת אז נוכל לשרוד. אז תפסיק לשחק לי את הצדיק ובוא כבר נעוף. ריח העשן מתחיל לחנוק אותי". אך לבן התעקש "אני נשאר כאן". "מאז ומתמיד היית משוגע. וכנראה זה לא יעבור לך לעד". לגלג עליו יון "כל היונים האחרות כבר עפו, ואלה שעוד לא, בטח כבר יעפו בקרוב. אתה חושב שתצליח לשרוד לבד? אתה משוגע, אתה לא תצליח לשרוד". וכך בסיום מעודד זה, יון סובב את גופו השמן זינק מהענף, ועף אל המרחק. לבן צפה בו עד שיון נעלם באופק הכהה של רדת הלילה. באותו הלילה לבן הרהר קצת בדבריו של יון וחשב לעצמו שאולי באמת כדאי שיעזוב. הרי איך ישרוד פה לבד בשממה... לבן החליט להישאר שבוע בירושלים ולחשוב האם כדאי להישאר כאן לתמיד או לעוף בעקבות חברו יון לארצות טובות יותר. אבל ימים חלפו ובית המקדש חרב. היהודים הוגלו מירושלים. העיר עצמה הפכה להיות עיר חרבה. לבן עף במרומי ירושלים והביט בשממה שנוצרה פה. לבן החליט שבאמת כדאי לו לעזוב את השממה. אבל רגע לפני שיצא מגבולות העיר, הוא הבין. הוא הבין שאם הוא היה אמור לעזוב אז הוא כבר היה עושה זאת מזמן, יחד עם חברו יון. אבל הוא לא עזב וזה כנראה סימן שאין הוא צריך לעזוב. לבן הרים את ראשו לשמים ואמר כמו שרק יונים מסוגלים לומר, שהוא יישאר עד שהכל יחזור לקדמותו. הוא עף אל עבר ההריסות של בית המקדש ונעלם בחשכת החורבן. 'כנף קצר' התעורר מקודם. הוא היה הגוזל היחיד שהתעורר וזה היה נראה לו קצת מוזר. בדרך כלל אחיו מתעוררים לפניו. הוא תמיד מקיץ אחרון וזוכה לאכול רק מהשאריות. "אמא, אמא, אמא," קרא כנף קצר בקולו הצייצני לאמו. אבל אימו שהייתה שקועה בשינה כה עמוקה אפילו לא שמעה אותו. "מה יש כנף קצר?" הופיעה לפתע דודו שזכה לכינוי שעובר במשפחה מזה דורות 'לָבַן'. "הו.. דוד לבן. אני התעוררתי פתאום ואין לי מושג למה. בדרך כלל אני לא מתעורר מוקדם." דודו לבן הביט בו בחיוך ואמר לו: "בו נעוף קצת אחייני הצעיר, ואני אסביר לך. אתה כבר יודע לעוף, נכון?" לבן פרש את כפיו והמריא מגומחת האבן הקטנה שבה שהה בכותל אל הרחבה הגדולה. כנף קצר הביט קדימה, פרש את כנפיו וזינק קדימה אל על בעקבות דודו הלבן. לכנף קצר תמיד היו קצת חששות כשהחיל לעוף. הוא הרגיש שהוא עלול כל רגע ליפול ולהתרסק על המתפללים הרבים השוהים בכותל. אבל ברגע שתפס משב זרם אוויר טוב, אז נעלמו ממנו כל החששות והוא עף כמו כל היונים הבוגרות. כנף קצר הגיע במהירות אל דודו המזדקן, והצחור. לבן חייך אליו ואמר לו "תראה את כל האנשים שבואו להתפלל פה ברחבת הכותל, זה לא נראה לך כמו הדבר הכי יפה בעולם? כולם באים הנה כדי להתחבר לה' ". כנף קצר הביט מטה וחשב שבאמת יש במראה הזה משהו מרהיב. אבל הוא עדיין לא הבין למה הוא התעורר מוקדם. אבל הוא ידע שיצטרך להמתין אם הוא ירצה שדודו יחלוק לו מעט מהחכמה שבה ניחן. לבן שאף פנימה את אוויר הכותל והחל לעוף במעגלים מסביב לרחבת הכותל. כנף קצר מיהר לעוף בעקבותיו, הוא ידע שדודו אינו אוהב עצלנים. "תקשיב לי כנף קצר", קרא דודו לבן בקול. "אני רוצה שתתבונן ותגיד לי מה אתה רואה ששונה היום משאר השנה". כנף קצר הנמיך קצת את התעופה כדי לנסות ולהבחין למה דודו מתכוון. הוא ניסה למקד את ראייתו ולבדוק האם החליפו את אחד מארונות הקודש לארון חדש יותר. אחרי סריקה מהירה הוא הבין שלא החליפו אף ארון קודש. באותו הרגע עלה בדעתו שאולי הגיע ספר תורה חדש והוא פשוט לא שם לב. הוא גם בדק האם החליפו את הסידורים או את הכיסאות או את הכיפות המחולקות בכניסה. אך לא הוחלף כלום וכנף קצר כבר כמעט התייאש. שני אחיו לקן כבר הספיקו להתעורר ולהבחין באחיהם שנע במעגלים מעל הכותל. הם זינקו מהקן ועפו אליו. "מה אתה עושה כאן בשעה כ"כ מוקדמת. אתה לא אמור להיות עכשיו בחלום התשיעי שלך?" שאל את כנף קצר אחיו מקור קטן. "מצחיק מאוד" ענה כנף קצר בזעף "פשוט התעוררתי מקודם ולא הבנתי למה. דוד לבן אמר שהוא יסביר לי. הוא אמר לי לבדוק מה שונה כאן היום". נו, באמת.." אמר מקור קטן. "בטח החליפו את הסידורים או את הכיסאות. אתה לא מצליח לראות לבד מה שונה?" "בדקתי הכל, אבל לא החליפו כלום." מחה כנף קצר על דברי אחיו הלגלגן. מקור קטן העיף סריקה מהירה ונדהם לגלות שאכן לא החליפו כלום. "טוב", אמר מקור קטן. "כנראה לא החליפו כלום". "אבל דוד לבן אמר שמשהו צריך להיות שונה". "אז הוא שקרן". "לא נכון". "כן נכון". "אוח, אולי תפסיקו כבר לריב על כל דבר" קטעה את הוויכוח אחותם יונית. "אתם כנראה ממש טיפשים אם לא שמתם לב שכל המתפללים יושבים על הרצפה במקום על הכיסאות". 'יונית צודקת', חשב כנף קצר 'איך לא שמתי לב לזה? במקום לראות שהמתפללים יושבים פה על הרצפה, אני רק בדקתי את סוג הכיסאות'. "יונית צודקת". הפתיע את השלושה דודם לבן שהצטרף למעגל שבו עפו. "ועכשיו אם תסלחו לי, בואו ננחת על אחת האבנים ואני אסביר לכם את העניין. אני כבר חוטף סחרחורת מרוב כל ההקפות האלו." כנף קצר גילה שגם לו יש כבר קצת סחרחורת. הם נחתו על אחת מהאבנים הגדולות שאפשר להשקיף מהם על כל רחבת הכותל. "עכשיו גוזלים. אתם רוצים לדעת מדוע המתפללים יושבים על הרצפה, ומדוע אתה כנף קצר התעוררת מוקדם היום?" שאל לבן את השלושה. "כן", ענו כולם כמקור אחד. "ובכן", התחיל דוד לבן לספר "היום תשעה באב. זהו יום אבל גדול לכל היהודים. אתם זוכרים שסיפרתי לכם שפעם היה כאן את בית המקדש? הוא היה החיבור בין העם היהודי לבין בורא עולם. אך שנאת החינם שהייתה בעם גרמה לבורא עולם להגלות את כל היהודים מכאן, ולהחריב את בית מקדשו. כל זה קרה בתשעה באב". "זה עצוב", אמר כנף קצר. "נכון, אחיין צעיר. ולכן כל היהודים מתאבלים ביום זה ולא יושבים על הכיסאות. מתאבלים ומחכים ליום שבו לא יצטרכו להתאבל יותר כי בית המקדש השלישי יבנה". "אבל אני עדיין לא מבין מדוע התעוררתי כ"כ מוקדם". אמר כנף קצר. דוד לבן חייך והסביר, "זה מפני שאנחנו היונים של הכותל כולנו בניו של היון הראשון שנקרא לבן. שחיי בתקופת החורבן. כשהוא ראה את העיר שוממה ואת המקדש חרב הוא החליט שיישאר לחיות כאן בכותל ולשמור על המקום הקדוש הזה עד שהעם היהודי יחזור שוב לארצו, ויבנה את מקדשו. זאת הסיבה שבגללה כנראה התעוררת מוקדם כ"כ כנף קצר. בכל שנה איזו יונה אחרת מתעוררת מוקדם ביום תשעה באב. כדי לבדוק האם הגאולה כבר הגיעה." "אז מדוע אני לא התעוררתי מוקדם? זה לא הוגן". התלונן מקור קטן. "תפסיק כבר להיות כ"כ קטנוני". נזפה בו יונית. "מה שאני רוצה לדעת זה מדוע בית המקדש לא נבנה כבר. הרי העם כבר שב, לא?" "נכון, העם שב", אמר לבן, "אבל כנראה שהעם עדיין לא זכאי לגמרי שיבנה בית המקדש." "אבל הוא יבנה בקרוב. נכון דוד לבן?" שאל כנף קצר את דוד לבן. דוד לבן חייך אל כנף קצר ואמר, "אנחנו מאמינים שבית המקדש יבנה בעזרת השם במהרה בימנו. ועד שיבנה, אנחנו נמשיך לעוף כאן ולשמור על הר הבית. יהיו מי שיאמרו שאנו משוגעים אבל כלום לא ימנע מאתנו להמשיך ולשמור על הר הבית". דוד לבן פרס את כנפיו ועף למעגלי האוויר שמעל הכותל. גם מקור קטן ויונית עפו. הם ירדו אל הפינה שבה הם גרו יחד עם הוריהם. רק כנף קצר נשאר על האבן הגדולה ודמיין איך יראה הר הבית כשהמקדש יבנה. "נו כבר, כנף קצר. אתה בא? יש ארוחת בוקר". צעקו אחיו. כנף קצר חייך לעצמו וזינק למטה כשהוא מאמין שכבר בקרוב יזכה לראות את בית המקדש.

------------------------ נ.ב. חשוב!! הציור נצבע מחדש בתוכנת גימפ. ----------------------------------------

סיפור שכתבתי בתשעה באב.     דוד התבונן דרך החלון והביט בענני העשן העגלגלים העולים מהמקום שרק לפני כמה ימים היה בית המקדש. "תסגור את החלון דוד", נאנחה אמו ונכנסה לחדר." אתה צריך לישון עכשיו ולאגור כוחות לקראת מחר". " אבל אמא" התנגד דוד, " בקושי 5 בערב! אני לא רוצה לישון עכשיו". "ואני גם לא רוצה לעזוב" הוסיף בזעף. פניה של אמו נתמלאו עצב רב, היא ליטפה את ראשו ואמרה "אני יודעת שאתה לא רוצה, אף אחד מאתנו לא רוצה לעזוב. אבל אין לנו בררה, ה' נתן אותנו ביד הבבלים, והוא החליט להוציא אותנו לגלות ארוכה. זה לא אנחנו שמחליטים לצאת לגלות, זאת החלטה אלוקית" " אז למה ה' עושה לנו את זה? למה?" ייבב דוד "חשבתי שהוא אוהב אותנו... ועכשיו אני לא כ"כ בטוח" " חס ושלום, על תגיד דברים כאלה. ה' אוהב אותנו תמיד, כל הזמן. גם אם הוא כועס עלינו הוא אף פעם לא מפסיק לאהוב אותנו. ראית אי פעם הורה שלא אוהב את בנו? ה' הוא אבינו וגם אם הוא כועס קצת, הוא אף פעם לא מפסיק לאהוב". "אז למה הוא מעניש אותנו?" שאל דוד וניגב את עיניו בידו. אמו חשבה קצת איך להסביר את זה לבנה שהוא הרי כ"כ קטן, אפילו 10 שנים מחייו עוד לא עבר. "ובכן, כנראה שעשינו מעשה לא טוב" אמרה לו. "מה הקשר בין מעשים לבין גלות?" חזר ושאל דוד. "נגיד דוד, שאתה משאיר מגפיים מלוכלכות בסלון אחרי שאני בדיוק שוטפת אותו. מה הייתי עושה לדעתך?". דוד הרהר בדבר וענה "לדעתי היית גוערת בי, ואולי גם קצת צועקת אבל לא יותר מזה." "יפה", ענתה האם. "ומה הייתי עושה אם היית משאיר שוב את המגפיים בסלון?" "אז בטח היית ממש כועסת" ענה דוד בחיוך. "ואם היית עושה את זה שוב?" חזרה ושאלה. "אז היית ממש אבל ממש כועסת ואפילו נותנת עונש". "ואם היית עושה זאת שוב?" הקשתה אמו. עכשיו כבר לא ידע מה לענות. הוא חשב כמה דקות ארוכות וענה "אז כבר היית ממש כועסת והיית נותנת לי עונש ממש גדול כמו לא לצאת מהבית אחרי הלימודים לבקר חברים במשך שבועיים או יותר, או משהוא כזה". "אבל האם הייתי מפסיקה לאהוב אותך בגלל זה?" שאלה האם. "לא!" ענה דוד נחרצות "אף פעם לא היית מפסיקה לאהוב אותי." "נכון", השיבה האם בחיוך. "כך גם ה'. אנחנו עשינו עברות רבות מאוד ולכן ה' נתן לנו עונשים. בתחילה עונשים קטנים אבל אנחנו לא הבנו את הרמזים וחזרנו לדרכנו הרעה. ה' גם שלח לנו נביאים שיזהירו אותנו מפני עונש גדול כמו ירמיהו, אבל אנחנו לא הקשבנו לו, ועכשיו הגיע העונש." "ויותר לא נחזור לארץ ישראל?" שאל דוד ודמעה בעינו. "לכל עונש יש סוף" אמרה אמו ונגבה את עינו. " אולי עכשיו מתחיל העונש אבל כשהוא יסתיים אז ה' יחזיר אותנו לארץ ויבנה לנו את בית המקדש מחדש. אל תדאג". היא כיסתה אותו בשמיכה ונשקה את מצחו. דוד נרדם במהרה.   היא יצאה מהחדר בצעדים שקטים ונכנסה לטרקלין הבית. יוחנן בעלה היה שם וארז את התיקים היחידים שהם יכלו לקחת איתם לבבל. "הילד נרדם?" שאל, היא סימנה שכן. "נהדר" הפטיר בשקט. "הוא חייב לאסוף כוחות לקראת מחר" הוסיף. "זה ממש לא יהיה מסע של כיף כמו בכל הקייטנות". שקט שרר בטרקלין עד שיוחנן סיים לארוז את התיקים. "ובכן, אולי יהיה לנו קצת מזל" אמר יוחנן כשהתרומם מהתיקים והתמתח. "יש איש עסקים אחד מבבל שאני מכיר מהעבודה, הוא שלח לי יונה לא מזמן, זה היה אחרי שסיפרתי לו שכנראה הבבלים ישברו את החומות ויוציאו אותנו לגלות. הוא כתב לי שהוא ואשתו מוכנים לארח אותנו בביתו שע"י נהרות בבל עד שיהיה לנו בית משלנו. אני מקווה שאנחנו נצליח להשתקע שם באופן די טוב." "עכשיו כדאי שגם אנחנו נלך לישון. הרי גם אנחנו צריכים להכין כוחות בשביל מחר". הם צעדו אל עבר חדר השינה תשושים, עצובים ואבלים על חורבן הבית. אך מקווים שיבוא היום ובו ישובו לארץ הקודש, לבית המקדש.   (--------------------- )     דוד הביט בשעון ולאחר מכן הביט במסך הגדול שהיה תלוי למעלה בתקרה. המשפטים שבאנגלית אשר היו במסך התחלפו כל רגע אבל הוא חיפש משפט מסויים. "הנה", אמר לעצמו. על המסך הופיע המשפט שהוא חיפש - "הטיסה לישראל תצא בעוד שעה". הוא נשם נשימה גדולה והלך לעבר המטוס. במטוס היו מגוון רחב מאוד של אנשים, כל אחד שונה משכנו. אבל לכולם מטרה אחת להגיע לישראל. הוא התיישב על כיסא ליד חלון כדי שיוכל לראות את ארץ ישראל ישירות כאשר הם יכנסו אליה ועצם את עיניו. הוא דמיין כיצד הוא מגיע לישראל ונוגע באבני הכותל המערבי, מתפלל בקברי האבות ומקיים את מצוות ישוב הארץ.   "סליחה, זה שורה 17?" שאלה אישה מבוגרת עם שישה ילדים קטנים ונמרצים. "אה.. כן" הוא פקח את עיניו, וכל זרם מחשבותיו נעצר. "תודה רבה בחור" אמרה והתיישבה בכבדות באחד מהמושבים שהיו פנויים. "איכשהו כל שאר המקומות פתאום לא מסומנים. נו טוב, אני לא ציפיתי למשהו אחר הרי פה זה לא מחלקת עסקים." האישה נשמה נשימה ארוכה והחלה לקום כדי לתפוס את ילדיה הצעקנים שהחלו לרוץ לכל עבר במטוס בליוויי צעקות צווחניות זה לזה. 'חבל שלא קניתי כרטיס למחלקת עסקים'. חשב לעצמו דוד. 'זה יהיה מאוד מוזר ומעייף לעבור כמה שעות עם ששת הצוציקים הרעשנים האלה'. בסופו של דבר האישה הצליחה לתפוס את הילדים, להושיב אותם בכיסאות ולחגור אותם. הטיסה מארה"ב לישראל החלה. "ובכן, מה שמך?" פתחה שוב האישה בשיחה. "דוד", ענה לה. "לי קוראים חנה" אמרה "ואת שמות ילדי אין צורך שתדע הרי אין סיכוי שתזכור את כל השמות" "דווקא יש סיכוי טוב שאני אזכור. לי עצמי יש עוד אחד עשר אחים". "טוב, אם אתה מתעקש. זה תמיר, זה יוגב, זאת דניאלה, זה אריאל, זאת תמר וזה שי. ובכן אתה זוכר?" "נכון לעכשיו אני זוכר" חייך דוד. "אם כך, אז עוד מעט אתה תשכח." אמרה חנה בחצי חיוך.   "גם אתם טסים לישראל, או רק עד לתחנת הביניים?" שאל את חנה. "רק לארץ ישראל" ענתה לו. "למעשה אנחנו חוזרים לישראל. טסתי עם ילדי לבקר את אבי שחי בארה"ב הוא לא ממש חש בטוב. בעלי נשאר בארץ, הוא עובד כל השנה ואין לו פנאי לצאת לחופשות. חוץ מזה, חייבים להוציא קצת את הילדים מהבית בתקופת החופש הגדול. אני כבר לא מסוגלת לשמוע את הצעקות בנוסח ה'משעמם לי', זה יכול להוציא אדם מדעתו." "ואתה חוזר לארץ אחרי טיול ארוך או משהוא מסגנון?" "למעשה אני עובר לחיות בארץ" אמר דוד. "הו! מזל טוב בחור צעיר" אמרה חנה ולחצה את ידו. "יש לך קרובי משפחה בארץ?" "חוץ מדוד אחד שמעולם לא ראיתי אין לי עוד קרובים". "למה? איפה שאר 11 האחים שלך וההורים?" "הם עדיין בארה"ב " ענה דוד "אבא שלי מנהל חברה גדולה שעברה אליו בירושה מסבו שהייתה שייכת לסבו שהייתה שייכת ל... אין לי מושג כמה דורות, זה כבר מאות שנים שהמשפחה שלנו מנהלת את העסק הזה. בכל אופן יש הרבה כסף במשפחה ואנחנו חיים בנחת. אף אחד לא חשב אפילו לקום ולעזוב את הכל. כאשר אמרתי שאני מתכנן לעזוב הם חשבו שדעתי נטרפה עלי..."   חנה גירדה בראשה ואמרה: "זאת באמת החלטה דיי אמיצה לקום ולעזוב את חיי הנחת כדי לעלות ארצה. אבל זה מה שכל היהודים צריכים לעשות. אחרי הכל אנחנו לא הוגלינו מהארץ כדי לכייף. הגלות בהתחלה הייתה קשה מאוד ואנשים היו צריכים להתאקלם במקום חדש אבל פעם לא הפסקנו לקוות ולהאמין שבעתיד נחזור לארץ ישראל הקדושה. אבל כאשר אנחנו יכולים לעלות לארץ אז זה לא נוח לנו. למעשה זה כמו לצאת לעוד גלות רק שכאן זה לא לעזוב אלא לחזור. אתה אדם ממש חזק אם אתה חוזר לארץ בלי אף אחד שאתה מכיר, בלי עבודה... אבל אל תדאג, ה' עוזר לכל מי שחוזר הביתה. אולי בעלי יוכל למצוא לך עבודה, לאחרונה הוא מחפש הרבה עובדים למפעל שלו." היא עצמה את עניה ואמרה "אתה תאהב את ארץ ישראל" ונרדמה.   דוד הרהר בדבריה ועצם את עיניו. 'אולי אם אני אצליח למצוא עבודה טובה שתפרנס אותי טוב אז זה יגרום לשאר משפחתי לעלות?'. מחשבה קטנה זאת חזקה אצלו את התחושה שהוא לא יישאר בודד לנצח בארץ ישראל. במחשבות טובות אלה הוא עצם את עיניו ונרדם ממתין לרגע שיעמוד באדמת ארץ ישראל.