יצירות של פעימה

בס"ד [פולין, יער לופוחובה.]

בס"ד יש לי דוד חייל, קוראים לו אבנר. הוא חזק וגיבור, יפה וגדול! הוא בצנחנים, נכון מגניב? עם כומתה אדומה שכזאת.. עבר קורס מ"כים, ועכשיו הוא סמל מחלקה. יואו! גדול! אבנר, דוד שלי, נמצא בנגמ"ש, בגבול עם סוריה... מגניב! גם אני הייתי רוצה להיות חייל בגבול! הוא נפרד יפה מסבא וסבתא, ומכל תשעת האחים שלו. אמר להם שהכל בסדר והלך לצבא. החיילים שלו מספרים שהם אוהבים אותו, גם המפקדים שלו! אומרים שהוא חייל טוב, שאכפת לו מאחרים, שהוא לא מחפף. איזה מזל שיש לי דוד חייל! הוא יכול לבוא עם הנשק ולהרוג את כל האויבים שלי! אבנר, דוד שלי הוא גיבור! הכי גיבור מכולם! אבל, רגע, אמא, למה דוד אבנר כבר 37 שנה בן 20? אבא, למה אח שלך לא גדל? מה? זאת מחלה משונה? איזו מחלה מצחיקה! יש לי דוד מיוחד, דוד שלא גדל. אבנר תמיד יישאר חייל. תמיד עם חיוך, ותמיד חזק וגיבור, אף פעם לא יהיו לו קמטים, כמו שיש לאבא... ותמיד הוא ילבש מדים! ופעם בשנה נבוא לבקר אותו, את דוד אבנר. דוד שלי קצת מוזר, הוא אף פעם לא גדל. ובכלל אין לו אישה וילדים, אולי אפילו נכדים? אבנר, דוד שלי גיבור וחזק. יש לי דוד חייל! לעד.

בסיעתא דשמיא!

בסיעתא דשמיא ללכת בלי לדעת לאן לפסוע בלי לדעת כמה להיפצע בלי לדעת איך לשמוח בלי לחי'יך לכאוב בלי להרגיש לבכות בלי דמעה להעניק בלי לתת להימנע כי צריך כי אסור כי מסוכן למות בלי לחיות ------------------------- לכתוב בלי פיסוק

בס"ד נעלבת, פגועה, לא מבינה לֶמה קרה- לָמה עשו לי את זה השקעתי, ניסיתי, והם זלזלו ונטשו. רק רציתי לעזור, לתרום מנסיוני... עי'יפה כל כך, תשושה. עבר עלי'י הרבה, הרסו לי ולהם. ביקשתי רק יחס טוב, הקשבה. והם הוציאו נשמתי ורמסוה, בלי משים. ואני- נפגעתי.

בס"ד ומה אתה מצפה שאני אעשה עכשיו? אעריץ אותך? אחבק אותך? או שאולי אתה רוצה שאצדיע לך? איך אני מסוגלת לכבד אותך אחרי מה שעשית לי? מסכת ההתעללויות שעברתי הדברים שהסתרתי. ואתה! גם כן אתה. מנסה לפי'יס- לצבוע. אבל "אבא"! זה לא יעזור לך! אני לא אשכח את המכות האלה. ובגללך "אבא", התבגרתי מהר. הרסת לי את הילדות. חושבים שאני בת 16 כשאני בסך הכל בת 13. למה שאכבד אותך? על זה שהבאת אותי לעולם כדי להרביץ לי. להכות אותי? ניצלת את חולשתה של אמא. ניצלת את המעמד הנמוך. ניצלת מגזר דין קשה יותר. אז עכשיו כשחזרת משם. אני לא מסוגלת לקרוא לך "אבא". ולא מסוגלת לעמוד לידך- מפחד. ולא מסוגלת שתיגע בי כי מפחיד אותי שהאחיזה שלך תתהדק לפתע. אתה מפחיד אותי, איש.

בס"ד סוחף אחריו הרבה, מושך אותם איתו ואז מגיעה המערבולת שמונעת אותם מלצאת, גם כשכבר רע, וכשנגמרת המערבולת הם סחוטים מעי'יפות- חסרי יכולת להתנגד. ואז מגיע הסוף והוא מתנפץ בסלעים. הכל נהרס- התקוות, החלומות, הציפיות והם-משתחררים ממנו סוף-סוף חלקם פצועים בינוני וקשה יותר ישנם שכבר אינם, אבל הם- השתחררו.

בס"ד ההוא, זה עם השפם.. זה שבגללו 6,000,000 אחים שלי לא איתי בגופם זה שבגללו כל המשפחות של ה6,000,000 האלו לא איתי בנפשם זה שהרס משפחות שלמות זה שלא נותן מנוחה לאנשים בלילות זה שלא נותן מנוחה לאנשים בבקרים זה שבגללו יש לי שכנה עצובה זה שבגללו נכתבו המוני ספרים זה שלא נתן לאנשים תקווה זה שמנע לידתם של המונים זה שהרס קהילות שלמות זה שהשאיר סימן אצל אחרים זה שבזכותו הקימו את 'יער חסידי אומות העולם' זה שמרגישים רע בגללו. רע זה עם 'הדם הטהור' זה שבזכותו זוכים אחים לבכות על קברם של אחיהם זה שעזר להורים לבכות על ילדהם זה שאהב בכי, הסדיסט זה שאין לומר את שמו זה שבגללו ישנה אמרה 'לכל איש יש שם' זה שעזר לנו להבין כמה רע לנו שם זה שמנע מסבא שלי לשוב ולראות את משפחתו- לעולם זה שהשפיל אותנו זה שהבריח אותנו זה שכבש הכל והרס שם, הרס זה שבגללו יש לי מחנק בגרון זה שבגללו אני בוכה הוא.

בס"ד טעיתי. אני מודעת לזה. ומה שלא יקרה- לא אוכל לשנות. פגעתי בכל כך הרבה ולא אסלח לעצמי. ובטח שלא יסלחו לי. אני מצטערת. אז חשבתי לעצמי- שאני צריכה למנוע את הטעות הזאת מאחרים. תקשיבו- זה הרס לי. הרס את כל מה שבניתי, למרות שזה לא נראה ככה. זה קשה. ובעיקר- זה כאב. פגעתי גם באחרים, לא רק בעצמי. כל הזמן מגיעים אליי' עוד ועוד פגועים. אני מבקשת ממכם לא לחזור על הטעות הזאת- בבקשה. זה לא נעים, זה נאה טוב וזה לא. ממש לא.הכל לטובתכם. תחסכו מכם סבל ארוך ומתמשך- הוא לא מומלץ. מבחינתי זו טעות איומה שלא אחזור עלי'ה לעולם. בשבילכם- תעצרו את זה כשזה עוד קטן, אחר כך יהי'ה קשה לעצור. כמו סרטן המתפשט בגוף- קל לעצור כשקטן וקשה לעצור כשגדול ככה זה. תאמינו לי, יש לי נסיון- אני כבר טעיתי.

לה"ו! השבת כשאבא שר את "שלום עליכם" אמא בכתה. ואז, כששאלתי אותה למה היא בוכה[כי אמרנו שבשבת אסור להיות עצובים] היא אמרה שהשבת בנוסף למלאכים שפוקדים אותנו כל שבת הצטרפו אליהם שמונה מלאכים נוספים ושאחד מהמלאכים החדשים בא אלינו. ואז היא עשתה את הדבר הכי מוזר בעולם היא לקחה צלחת ומילאה אותה בעוף בשזיפים- המאכל שאחי הגדול הכי אהב ואמרה "בוא תאכל". ואז הבנתי מי המלאך שהצטרף. כנראה שהוא בא לומר שלום אחרון או שהוא בעצם בא ללמוד את מלאכת המלאכים. אז כשאבא ואמא לא ראו עשיתי שלום קטן ואני לא יודעת אם דמיי'נתי או לא אבל נראה לי שהרגשתי משב רוח קטן שכאילו דחף אותי. אז להתראות אח גדול אני מקווה שהבנת איך עובדים.. תבוא לבקר!!!

לה"ו! בלאגן, הֲמוּלָה וְרַעַשׁ לֹא מוֹצֵאת אֶת עַצְמִי נִמְצֵאת בִּמְקוֹם אַחֵר. לֹא רוֹצָה רַעַשׁ ובלאגן רַק לְהְיוֹת הַרְחֵק מִכָּאן, בְּשֶׁקֶט לְבַד. אֲנִי עִם עַצְמִי, בָּדָד.

לה"ו! פקחתי את עיני כשמולי מאיר אורו החזק של הפלורוסנט, עצמתי אותן לשני'ה ושוב פתחתי כך מספר פעמים עד שעינני התרגלו לאור החזק. ניסיתי להזכר מה קרה את הרא שלא יכלתי להזיז כך שראיתי מולי רק תקרה ופולרסנט. ניסיתי להוציא קול או להזיז את היד-לא הצלחתי. פתאום אני רואה גוש שערות מסתכל עליי'- נבהלתי לרגע, ניסיתי לזוז אך לא הצלחתי.. פתאום אני שומע קריאות 'הוא התעורר!! התעורר!!' אני שומע את קולה של יערה מרוחק משהו תוך כדי הבדיקות העצמיות שלי הגיע אליי' אדם והציג את עצמו "בוקר טוב לך גבע, אני דוקטור שילה, אתה נפצעת בהתהפכות ג'יפ כשירדת מחומש עם יערה אחותך ששוכבת לצדך.." ניסיתי שוב להפנות את מבטי ליערה ושוב- נתקעתי במקבע.. "אויש, אל תנסה להזיז את הצוואר שלך מקובע כי הוא התעקם בתאונה, בדקנו וזה לא שבר. אתה רוצה לדעת מה קרה לך?" שאל הדוקטור. ושוב, ניסיתי להוציא קול כלשהו והפעם הצלחתי להוציא הברה חלושה שאמרה כן.. עיי'פות נופלת עליי', אני עוצם את עיניי' ונרדם. מצטערת שזה קצר- זה מה שיצא.. אי"ה ובעזרתו המשך יבוא..

לה"ו! "מה?! הרבנית נפטרה!? הרבנית בלום?! איך לא שמעתי?" הילל מתיי'שב על גזע עץ בצד,לו, שהי'ה בן בית במשפחת בלום אני היי'תי צריך להודיע, בתור חבר טוב יש גם משימות קשות.. "הילל, קום, ההלווי'ה עוד שעתיי'ם, צריך להספיק לשחרית!" אני מנסה לזרז אותו. בכל זאת, הוא הכהן היחיד.. וואי, זה אומר שהוא לא יוכל להכנס לבית הקברות. דווקא הוא, אולי אני אשאר לידו, מסכן. נראה לי שאתיי'עץ ברב יגאל. תפילת שחרית מסתיי'מת, היום לא נשמעים רחשי הפטפוטים הקבועים לאחר התפילה. כל אחד שקוע בתוך עצמו או מארגן קריאת תהילים עם עוד כמה חבר'ה. מתארגת משלחת לבית הרב, אני ביניהם. בדרך אני מספיק לסמס לאבא, כותב לו להודיע לכל מי שצריך בבית כנסת ומקווה שהוא ידליק את הפלאפון מיד בסוף התפילה. *********** *********** *********** *********** *********** "אבא, אני יכול לקחת את האוטו? אירגנו מניי'ן אצל הרב בלום" "מתי אתה רוצה לצאת? נראה לי שאני גם אבוא" מתאים לו, לאבא, הוא אוהב את הרב שלי. אני מנסה לחשב קצת "אני חושב שבעשר דקות הקרובות" "תוכל אולי לצאת עוד עשרים דקות? אם לא אני אמצא זמן אחר" "לא, סבבה אני אחכה" דיסק של משפחת ואך מתנגן לו בשלווה במכונית. 'ביכורים' שקט יחסית לכל הזמרים הרעשניי'ם שיש היום, אני בד"כ אוהב את כל הרעש הזה, אבל היום, לא מתאים... "אבא, מה עם ההודעה החשובה, אתה עוד מתכנן היום, כי אם לא אני אעלה לחומש. אתה יודע-לימודים לא יתקיי'מו בשבוע הקרוב בגלל הרב.." "לא, זה ממש חשוב ודחוף, אני רוצה היום-מצטער.." "היי', גבע, אתה עם אוטו? אני אוכל לנסוע אתכם חזרה?"הגענו לבית הרב "אֶההה כן, נראלי שכן-למה לא? אתה ממש על הדרך-בכיף!" "זה בסדר אבא?" "כן, בטח למה לא?" "אז הילל, אנחנו נצא מפה בשש בערך-בסדר?" "סבבה, תודה!" "בכיף-אחי." ושוב, משפחת ואך, הפעם קצת יותר שמח 'פיסת חיי'ם'.. הנסיעה שקטה, קשה לדבר אחרי שרואים את הרב שלך במצב שלו.. הדיסק הסתיי'ם, אף אחד לא טורח להחליף. עדיף ככה-שקט. "הילל," אני שובר את השתיקה הרועמת "ידוע לך על משהו מחר בישיבה?" "לפי מה שהבנתי יש סדר לימוד לעילוי נשמת הרבנית. ולא חובה להשתתף." "אההה, ומה בסוף עם המשלחות לניחום אבלים, הרב הסכים?-שמעתי שהוא התנגד קצת" אני יודע שלהילל יהיו את התשובות הכי מעודכנות, הרי הוא בן בית.. "הוא לא ממש מרוצה, אם הבנתי נכון מהרב יגאל יעשו את זה, אבל לא ממש כמו שרצו, רק תלמידים שירצו ורק המספר הדרוש להשלים מניי'ן, כל השאר שרוצים "להתראות! גבע, תעשה טובה, אתה המומחה תעדכן אותי בסוף מה עם חומש" "סבבה, אני אסמס לך. לילה טוב!" הילל יורד. אנחנו ממשיכים. "גבע, העלי'ה הערב ממש חשובה לך?"אבא מנסה להבין אותי "אבא, כבר אמרתי לך כל עלי'ה חשובה, ובמיוחד בזמן לימודים כשיש מעט מאוד חבר'ה שיכולים ופנויי'ם לעשות את זה!" שאבא יי'תן לי! פליז!! "טוב, אני אספר לך עכשיו. אבל כמה תנאים: א.אתה לא מתווכח איתי עכשיו, אני נוהג ולא פנוי לזה, אם הוויכוח כ"כ חשוב תשאר אחרי שנודיע לכולם ותעלה מחר. ב.אתה נכנס, אורז את הדברים שלך והולך בלי שומדבר באמצע! ג.אתה נותך לי לסיי'ם הכל ואז תשאל שאלות, ותזכור-שאלות ולא וויכוחים." "טוב, סבבה" וואי, זה ממש ממש רציני.. "גבע, עברו שנתיי'ם וחצי מאז התאונה והרופאים אמרו שאמא לא תוכל ללכת. עשינו הכל כדי למצוא את הרופא שיבדה את זה והסכמנו לשלם על זה את מיטב כספנו, חיפשנו חודשים שלמים גם כשהיי'תי מובטל עשינו זאת כדי שלאמא יהי'ה את הטוב ביותר. ובסוף-מצאנו,לפני כשלושה חודשים פנינו לרופא בשם נפתלי זוהר ולאחר תור של כחודש הוא אמר שאכן, נמצא בעבר פיתרון לפגיעה ושעשרה אנשים הצליחו להחלים מהפציעה." כאן אבא עצר לרגע משטף דיבורו. הגענו. אני נכנס הביי'תה במהירות, שולף את התיק הקבוע מהארון, עוד נשארו בו השק"ש,המצלמה והערכת קפה מהעלי'ה שעברה, אני נזכר איך איבדתי את השורש. לא נורא, אני אסבול את הנעלי הרים שמאיר הוריש לי מ'ימי בחרותו' כפי שהוא נוהג לקרוא לימים האלה.. מכניס עוד כמה דבריםאני מעיף מבט אחרון ברשימה הקבועה שעל הארון, לא שכחתי כלום, מתקשר למטה לברר אם צריכים משהו, תפוס, טוב, אני לא היחיד בעולם.. אני יוצא, אומר לאבא בהצלחה, יצאתי.מהרהר בכך שלא הספקתי להתקלח, לא נורא, מקסימום לאיזו משפחה חביבה ב'שבי' ועושים מקלחת חמימה.. הילל מחכה לי בחוץ עם אח שלו הגדול. אני חושב על כך שאחיי' הגדולים עוד מעט ישמעו את מה ששמעתי לא מזמן.. יערה מסמסמת לי שהיא לא מבינה איך הצלחתי לצאת מה'הודעה החשובה' אני לא עונה לה, מקווה לא להרוס את המצברוח בזמן שנותר לה. מאיר מסמס 'דרך צלחה ולוואי והיי'תי איתך על האוטובוס!' משפחה של אסאמאסים-הילל צוחק עליי' אחרי חקירה ממי ההודעה.. הוא ממשיך לדמיי'ן שאני בקשר עם מישהי, גם אחרי שהסברתי לו אחת-אחת ברשימה של הפלאפון מי זאת הוא עוד לא מאמין, בסדר, לא רוצה לא צריך. הגענו לשבי שומרון, שני דברים תמוהים בעיניי': א. איך עוד לא קיבלתי אסאמאס מיערה. ב.איך המשטרה עוד לא עצרה את האוטובוס. יורדים, מחכים לעוד שני מיניבוסים בגלל הציוד שבפנים ומתחילים לעלות. אני עוזר מדריך בגלל הנסיון שרכשתי. אורות כחולים. נכנסים לאחד המטעים תוך שנזהרים לא לפגוע בפרי אחד אפילו. גזל. אחד השעונים מחזיר אור לפנסים, המשטרה-עלינו. סופרים עד 10 וכל אחד מתעופף לו למקום אחר בשקט הכי שקט שיש.פתאום המשך יבוא ב"נ ובע"ה בקרוב! פרק1

לה"ו. עוד תמונה שיכולה לשאת את השם הנ"ל:20070908215705.jpg

בס"ד לכל אחד יש כזו, יש כאלה עם אחת כזו גדולה ויש כאלה עם קטנה יותר,מועטה. תמיד, היא מדליקה את הנר שבתוך החלל שבפנים שומרת שהוא לא יכבה-שידלק תמיד וכשיש קטעים מעט קשים היא לוקחת את השאריות האחרונות-ומקבצת שהנר יאיר. לא תמיד היא מצליחה, לא תמיד יש מספיק שאריות. ולפעמים האור כה כגדול עד שמתרחשת שריפה, שריפה ששורפת מבפנים, שריפה שהורסת, למרות שהיא טובה, לפעמים היא גדולה אפילו יותר מדי. והיא-שורפת את החלל השחור שבפנים, מאירה את הכל. פתאום הכול מואר הוא- הולך,נעלם. הטוב הזה- הוא לא צריך להיות פה, בעולם הזה הוא-עולה למעלה למקום לו הוא שיי'ך. ויש כאלה שהחושך כה חזק גדול המחנק אין מספיק חמצן לנר ולא נותרו שאריות, הם-צריכים ללכת למקום אחר. בתקווה שנדע למצוא אותה בתוכנו ולעשות איתה את הטוב ביותר ללא הגזמות וללא חסרונות..

בס"ד

בסיעתא דשמיא!

בסיעתא דשמיא! שיתופעולה של 'אותיות'[ Tolaim/lmf_profile.aspx/19227 ] ושלי. [אני- הרעיון וע'ארות. היא- הוסיפה לרעיון והביצוע-עיצוב המקסים.]

בסיעתא דשמיא! " אח, גבע! אתה מכאיב לי. מה זאת אשמתי שכואב לך? מה היד שלי אשמה? וחוץ מזה, אתה בן..." כבר התרגלתי לעני'ין שיערה איתי בבדיקות, רק היא עדי'ין לא התרגלה לתפיסות שלי ולזה שגם לבנים כואב... "יערה, על מי את צוחקת? אני מתאר לעצמי אותך צורחת מכאבים כששמים לך ת'גבס ביד..." "אבל אני בחורה. לי מותר.." "חח חברה, כמה רעש אתם מי'יצרים! עם כמות הרעש הזאת אפשר לשים אתכם במחלקת ילדים..." שילה הגיב לוויכוח שלנו באמצע הבדיקה. "אבל שילה, תקשיב, במחלקת ילדים יש מספיק רעש. וכנ"ל במחלקת יולדות ששם בכלל- כולן נשים. ובגריאטרי'ה יש את הרעש של המוניטורים" "יערה! זה לא יפה..." עצרתי אותה תוך שהיא, שילה ואני נשפכים מצחוק "שתוק אתה.. כאילו יפה לתפוס ביד של אחותך במטרה לשבור אותה.. לפחות הי'ית מחזיק ביד שאין בה סדק..." "אחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח!" "מצטער, בחורי, זה מה יש." אמר שילה כתגובה לצרחה שלי "כן, בחור. זה מה יש" חיקתה אותו יערה. "אויש, הנוער של היום..." אמר לה שילה כתגובה "כן, אני מסכימה איתך... ככה, אצלנו בצבא הי'ינו נלחמים נגד הבריטים, התורכים,הערבים. והם- מגרשים את אחים שלהם מהבתים שלהם.. אויש, הנוער של היום. אצלנו, המובחר הי'ה מי שהרג יותר בריטים והשיג יותר נשק. אצלהם, מי שהולך למובחר זה במטרה להכות יהודים ולגרש אותם. אויש, הנוער של היום. לֶמה נלחמנו?" ענתה לו בציניות מעורבת ברצינות עמוקה. "יערה, בלי פוליטיקה. כאן זה לא הכנסת..." "דוקטור, היא לא אמרה פוליטיקה, היא אמרה עובדות. פעם המטרה של החי'ילים הי'יתה לגרש בריטים, כיום המטרה היא לגרש יהודים. זה המצב." "כן, דוקטור! אל תסתבך עם משפחת אליהו! יש לנו תשובות לכל משפט, מילה, הגה או צליל שתוציא מהפה שלך בעני'יני פוליטיקה..." "עזבו אותי מפוליטיקה אני, למדתי את השבע שנים שלי כדי להיות רופא. לא פוליטיקאי. כרגע המקצוע שלי הוא לטפל בחולים ולא לעצביע בכנסת בעד ונגד ההתנתקות" "הגירוש, אני מבקש." "הגירוש, נו ניחא..." "תקשיב לי דוקטור שילה מה שאני אומרת לך, אם לא י'הי'ה אכפת לך מפוליטיקה לא י'היו לך חולים לטפל. אלא אם כן הם י'היו פגועים כתוצאה מגירוש זה או אחר..." "נראה. אולי נתעני'ין קצת יותר, תהי'ה לי עמדה." "כבר יש לך עמדה!" ענתה לו יערה בתקיפות "כן? נחמד לדעת... איזו?" השיב לה שילה בתמי'הה "אתה יהודי בארץ ישראל השי'יכת רק לי'הודים. והממשלה של ישראל נועדה לשמור על י'הודים וי'ישובים בארץ ישראל." "וגם," הוספתי "גבולות הארץ הן הגבולות מהתורה. השלטון בישראל הוא יהודי ולא גוי'י." "וווואו! איזה ציטוטים הבאתם פה... מאיפה הם?" "מאף אחד" ענתה לו יערה "זו הדרך חי'ים שלנו." "אכן. "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל" עם כל המשמעויות של זה." "ואת זה מי אמר? תאומים חביבים? או שגם זה מבית משפחת אליהו?" "הרב מאיר ברלין-בר אילן. שעל שמו קרוי'ה אונברסיטת בר אילן. מכיר?" "בטח שמכיר! אשתי למדה שם עבודה סוציאלית..." "אז האיש מספיק חשוב בשבילך? יש לו 'גב'? אפשר לסמוך עליו שהוא אומר משפט נכון?" "אממ.." "תחשוב על זה." אמרנו ביחד אני ויערה ופרצנו בצחוק אדיר ומתמשך שסחף אחריואת דוקטור שילה. "טוב, בחורים צעירים, אני צריך להמשיך הלאה, היד שלך מתקדמת בקצב מטורף, ואת הקיבוע אני מוריד לך. תזהר לא לעשות תנועות חדות (אתה יודע, ימינה וכד'..) אחרת אני שם לך את זה לחודשי'ים!" "כן המפקד" "אהה, וגם, אתה צריך ללכת להחליף את הגבס שעל היד לגבס קל. אני אקרא לאוהד שי'יקח אותך..." "שילה! אני אקח אותו!" זה הי'ה כל כך צפוי שיערה תציע את זה. אבל מה אכפת לי? "חחח... יערה, לא הכל את יכולה לעשות...בכל זאת- בשביל זה יש כאן אחים ואחיות..." "נו, ומה נראה לך שאני אם לא אחותו?!" "חחח יערה... את מצחיקה אותי" "כן. גם אותי" הצטרפתי. "בי'י! תהנו! ואל תשכחו שהמבקרים שלכם כאן רק לחצי שעה!" "אלף, דוקטור- שעה. בית- לא "בי'י" אלא "להתראות" אנחנו בארץ ישראל וכאן מדברים עברית." "סבבה, להתראות!" "חחח, גבע, עשינו לו שטיפת מוח מטורפת!" "כן.. הצחקת אותי בקטע עם 'הנוער של היום'..." "אם זה הי'ה מצחיק..." "שלום חבר'ה! מה נשמע?" סובבתי את הראש וראיתי שיוני והלל נכנסו לחדר "ב"ה.. מה איתכם?" "סבבה.." ככה ישבנו ודיברנו שלושת רבעי שעה עד שהגיע זמן מנחה. "אולי אני גם אבוא? אני אתפלל פעם במני'ין, מה יקרה?" "את מוזמנת..." יוני הזמין אותה והבחנתי באיזה מבט שעבר ביניהם "י'יאלה, קחו את הבטטה הגדול לכיסא" "חחח, תיזהרו! יערה התחילה לחלק לכם פקודות, אתם לא מדמי'ינים איפה זה יגמר" "חפיף.." ענה לי הלל "י'יאלה, קום" קמתי מהמיטה והתי'ישבתי על הכיסא. "נוסעים!" פרצה יערה בצהלות של ילדה בת 4 אם לא פחות "יואו, איזה משוגעת אחותך!" אמר אלי'י הלל בתגובה לצהלות השמחה של יערה בדרך המשכנו לדבר על המצב בחומש, השטויות החדשות בכנסת ושטויות אחרות "שלום חבר'ה! אתם כאן לתפילה? איזה כיף! מני'ין גדול י'הי'ה לנו הפעם!" פנה אלינו בשמחה איזה אדם אחד שאחר כך התברר (על ידי יערה כמובן) שהוא הרב של הבית חולים... "כן, באנו לבקר אותו..." ענה לו יוני "אח! איזה צדיקים נערי ישראל. זכיתם בשתי מצוות! אחת- ביקור חולים. שתי'ים- אתם משמחים פה את כל החבר'ה כשהם רואים הרבה אנשים שבאים לכאן. איזה צדיקים אתם נערי'י, תבורכו מן השמי'ים!" "אה.. כן.." יוני והלל גמגמו כתגובה. "בא בחור" הרב פנה להלל "תהי'ה בבקשה החזן שלנו" "אממ.. בסדר.. תודה" "טוב, להתראות חבר'ה, אני אלך לעזרת נשים" "להית'! מסרי ד"ש לאבא" אמר לה יוני. ושוב, ראיתי את המבט ההוא בעיני'ים שלהם. "תמסור גם אתה" ענתה לו יערה ופנתה ללכת לעזרת נשים. כשנגמרה התפילה נפרדנו מיוני והלל וחזרנו לחדר. אחד ליד השני, אני מגלגל/נשען על הכיסא גלגלים- מתרגל הליכה. "גבע, אני מניחה שראית" יערה פנתה אלי'י בקול עמוק שכזה. "כן..." שנינו הבנו על מה אנחנו מדברים. תאומים או לא? "מה דעתך?" "מאיזו בחינה? הוא אחלה בנאדם..." "אז, להתחיל?" "אממ.. לא יודע.. אם את מרגישה שאת מוכנה אז ב"הצלחה לכם..." "כן... אבל.. לא יודעת- אני מפחדת..." "תראי, ברור שזה מפחיד. אבל בעזרת ה' זה יקרה מתישהו..." "אבל...אני? עכשיו? ככה פתאום? עם המצב של אמא, התאונה, כל המחשבות עכשיו בכנסת. פתאום אכנס ככה לעני'ין?" "לך זה לא כל כך סיפור. את יכולה להסתדר... תגידי תודה, יש אנשים שיותר מדבר אחד בראש- מכניס אותם לאטרף..." "אתה צודק אבל, לא יודעת... זה מפחיד, בכל זאת..." "רוצה שאני אדבר איתו?" "עם מי?" "עם אולמרט" עניתי לה בציניות להפיג את האווירה הכבדה "נו, די, למי התכוונת?" כשיערה רצינית- היא רצינית. "ליוני..." כשאמרתי 'יוני' ראיתי איזה סוג של ניצוץ בעיני'ים שלה. כמו בסיפורים. כנראה שזה רציני העני'ין שלהם... "אה.. אממ.. אתה תוכל?" "כן. בכיף." "זה יעזור לי מאוד! תודה גבע!" ואז היא באה ונתנה לי נשיקה של סבתות "יערה! אמרנו שלא. שלא י'הי'ה מראית עין." "נו, טוב.." "אני יושב, בסדר?" "כן, סבבה, אני אקח אותך... אבל יפה, אתה מתקדם בהליכה..." "לא קשה שצריך שלוש פעמים ביום ללכת עד הבית כנסת שממוקם בחור ובחזרה..." צחקנו ביחד. "יערה, צריך כבר לדבר עם כולם על אמא. זה סתם הכל מתעכב בגללנו..." ואז- ראיתי את רן. "רן! משלומך?" "אהה.. גבע, אני סבבה, הכל על הכיפאק! מה איתך?" "ברוך ה' אני בסדר גמור. ישתבח שמו!" "אז איך הולך? איפה טי'ילתם?" "הלכנו לבית כנסת..." "אהה.. שם אתם יוצאים?" ענה לי רן בטון מבין ואז הבנתי מה הוא חשב "אההה חחח, לא, רן, זאת אחותי התאומה, היא גם נפצעה בתאונה שלי" הוא פלט מין חיוך של 'לא נעים' "חחח, לא נורא.. כולם חושבים ככה.. מתרגלים" הרגיעה אותו מהר יערה "טוב, אני צריך ללכת... יש סרט שווה לנוער אם אתם רוצים... במשחקי'ה של הילדים. אמרו סרט פעולה חזק!! שווה לכם..." "אהה.. לא נראה לי, יש לנו בעיות עם סרטים כאלה... מצטער..." "טוב, בי'י!" "להתראות! ואנחנו עוד צריכים לדבר..." "אהה נכון! רוצה היום בערב?" "אין בעי'ה. אז בעזרת ה' בתשע בערב?" "אממ.. נראה לי... אצלי או אצלך?" "מה שאתה רוצה..." "אצלך, נראה לי... יש איתי בחדר עוד בחורצ'יק שנראה לי שזה יפריע לו..." "סבבה, חדר 420" "אוקי'י! בי'י!" "להתראות..." "אז זה הבחור שסיפרת עליו? נראה ממש נחמד..." אמרה לי יערה כשהתרחקנו "כן..." "וואי, תשמע! לא אמרתי לך! אבל נכון האשה הזאת, החרדי'ה מהגריאטרי'ה?" "כן, מה איתה?" "אז ראיתי אותה בבית כנסת. היא קראה תהילים ובכתה בצד... זה הי'ה כל כך מפחיד..." "אהה.. צריך כבר להתחיל עם מה שאמרנו..." "כן. י'יאלה, בוא נעשה את זה עכשיו- נתכננן, נדבר עם מי שצריך..." "אין בעי'ה, רק אחרי שאני אלמד את הדף היומי שלי..." "טוב, רבי, אני אתחיל לבדוק מה צריך..." הגענו למסדרון וראינו שהדלת של החדר שלנו פתוחה "רגע, החדר לא נעול. זכרתי שנעלתי אותו.." אמרתי לה "כנראה אחת האחיות נכנסה ושכחה לנעול. לא נורא, הכל לטובה..." הגענו לחדר וראינו בפנים את אוהד. "הי'י חבר'ה!" אמר לנו "חיכית לנו הרבה זמן? הלכנו למנחה ואז פגשנו מישהוא.." "אהה.. לא, עכשיו הגעתי..." "סבבה, מה רצית?" שאלתי "אני צריך לקחת אותך להחליף גבס" ענה אוהד "אהה, נכון, שילה אמר לי... יש מצב שזה י'הי'ה יותר מאוחר?" "כן. בטח. בדיוק בגלל זה באתי, רציתי לשאול אותך מתי נוח לך מחר..." "אהה.. נראלי בבוקר, אחרי התפילה. סביב שמונה וחצי- תשע..." "סבבה. אז אני אבדוק מתי יש לרופאים זמן ואדבר איתך.." "בסדר גמור,בעזרת ה'.." "בעזרת ה'.. בי'י!" אמר אוהד ופנה ללכת "רגע, אוהד, מזל טוב! מה שלום אשתך?" עצרה אותו יערה "מה?!" תמה אוהד כששמע את דברי'ה "היא ילדה, לא?" "לא שידוע לי... היא גם לא בהריון, יש לנו בן בן שנה וחצי וזה מספיק בינתי'ים.." "אהה.. אז למה אמרת לי שאתה הולך לבקר את אשתך במחלקת יולדות?" "אהה.. חח" הבין אוהד "היא מי'ילדת שם.." "איזה מגניב, שניכם יחד באותו בית חולים!" "כן... טוב, אני ממהר ללכת.. בי'י!" "להתראות!" "חחח.. איזה שרוטה את, יערה!" צחקתי עלי'ה "משהו כזה.." היא ענתה לי "טוב, אני אלמד עכשיו ואחר נתכנן ת'שיעורים..." "סבבה" -אשמח להא/ערות-

בס"ד חי'יל יקר, חי'יל אמיץ, תודה- שבזכותך אני לא תחת מטרי קטיושות ופצמ"רים. שבזכותך אני לא צריך לנסוע באוטובוס ממוגן לבית ספר. שבזכותך קופל הדגל ההוא, המציק. שבזכותך אני כבר לא מפחד שי'היו חדירות מחבלים לי'ישוב שלי. שבזכותך, אין לי בטונדות ליד הבית ספר. סליחה, שהמראות האלו חוזרים אליך שוב ושוב ושזה מפריע לך להסתכל ילדים שלך בעיני'ים. סליחה, שלעולם לא תשכח את מראות הבחורים שבוכים מכאבם. תודה לך חי'יל א-מ-י-ץ! תודה שגרשת אותי. בזכותך, לא אני תחת מטרי הקטיושות אלא תושבי אשקלון. בזכותך, לא אני הוא שצריך לנסוע באוטובוס ממוגן. בזכותך, אין יותר את הדגל הכחולבן ליד הים, על החול. יש שם דגל אחר. בזכותך, המחבל לא חודר לי'ישוב שלי. אלא לכל הארץ. בזכותך, הבטונדות הועברו לבית ספר בשדרות. תודה חי'יל אמיץ. תודה.

בס"ד כשמדליקים את האש, היא עוד קטנה. לא נתפסה, עוד אפשר לעצור אותה מלהתפשט. אבל אם מוסיפים עוד עצים היא גדלה. וכשהמדורה כבר כל כך גדולה- אי אפשר לכבות אותה. בלתי אפשרי. וכשהיא ענקית ומוסיפים אפילו עוד עץ קטן יחסית עפים גיצים שלא נראים בעיתיים, אפילו קצת יפים.. ואותם גיצים- עפים לכל עבר, פוגעים באנשים בדרכם עם הרוח. והאנשים נאלצים להסתתר, לברוח. כדי לכבות צריך לחכות שהרוחות יירגעו, העצים יגוועו ורק אז- לאחר מאמץ רב ביותר יהיה אפשר לכבות אותה. וכשהמדורה כובתה- נשארים הפחמים השחורים והמפויחים שיעידו שהייתה שם מדורה. פחמים שאי אפשר להזיז אותם, את כולם. ואותם עצים קטנים שלא נכנסו למדורה משמשים עדות חיה למדורה שהתקיימה בעבר. כשנבוא בעוד זמן- ישארו הפחמים, לא יזוזו. שאומרים לשון הרע עוד אפשר להתחרט, לעצור אותו- לבקש סליחה, לומר שאין זה באמת. אבל אם אומרים לעוד אנשים והם לאחרים, הלשון הרע מתפשט. וכשהוא מתפשט לכל עבר- אין אפשרות לעצור אתו, אין שליטה עליו. וכשזה גדל ומתנפח, יודעים עוד ועוד אנשים, וכל מילה מעיפה באוויר משפטים שפוגעים באדם ההוא- שעליו מדברים. אדם שנאלץ להתחבא, להסתתר מאימת אותן מילים רשעיות ולנסות להכחיש- ולא מצליח. מסתכלים עליו בכל מקום. כי המילים נסחפות עם הרוח ולא עוצרות בדרך- לא מבדילות בין טוב לרע בין טמא לטהור.. ואז כשמתחרטים ורוצים לעצור הכל ולהשיב הכל כמו שהי'ה- צריך לחכות שהרוחות ירגעו ורק אז- לאחר מאמץ אדיר שכרוך בהרבה סבל של כולם אפשר לנסות לעצור. וגם כשמצליחים איכשהו להחזיר הכל- נשארים אותם סימנים בלב, בראש, בזיכרון ההוא שיעידו שזה קרה. ואין, אין, אין אפשרות למחוק את הלשון הרע לגמרי. זהו דבר בלתי מעשי. וכשיעלה הנושא הזה בהקשר אחר לגמרי כל העיני'ים יופנו אל אותה לשון רשעית שעשתה רע לכולם. אז אולי לא נצית את אותו גפרור? ------ קרדיט לחברה שלי שהביאה אותי לחשוב על העני'ין בצורה הזו.

בס"ד על גלגלים פרק 6. נפרדתי מרן ואבא בא אלי'י- "י'יאלה גבע, נזוז?" "כן, נראה לי.." ניסיתי להזיז את הכסא עם יד ימין אבל לא הצלחתי- הרבה זמן לא הפעלתי אותה וגם קשה לגלגל כיסא שלם עם יד אחת. אבא עצר אותי ממאמצי'י "עזוב, גבע, אני אקח אותך" הי'ה לי ממש לא נעים הקטע הזה שאבא שלי לוקח אותי, תמיד הי'יתי משתדל לקום כשאבא נכנס לחדר, לא להפריע לו כשהוא מדבר, לא לכעוס עליו ועוד כל מיני כאלה. ועכשיו, אני צריך להתרגל שהוא משרת אותי, הי'ה לי ממש מוזר וקיוותי שיערה תבוא לקחת אותי כמה שיותר מהר כי גם לה העני'ין הזה חשוב. בינתי'ים אבא המשיך להוביל אותי במסדרונות בית החולים. "אז איך הסתדרת בתפילה?" "הי'ה בסדר, אמנם הי'ה קצת מוזר להתפלל אחרי הרבה זמן שלא התפללתי אבל סבבה, ב"ה.." "אני מבין אותך, פעם, כשיצאתי לפעולה בצבא הג'יפ שהי'יתי בו התהפך ואיבדתי את ההכרה לחודשי'ים שלמים, איך שההורים שלי דאגו.. אחר כך כשהתעוררתי הי'ה לי כל-כך קשה לחזור לשגרת חי'ים שהמשיכה למרות שאני שכבתי חודשי'ים שלמים מחוסר הכרה. קרו כל כך הרבה דברים בעולם בשישים הימים האלה.. ואצלי לא הי'ה אינטרנט כמו אצלך שאתה קורא כמה כתבות ויודע מה קרה בעולם גם לפני מליון שנה.. אני הי'יתי צריך לקרוא עיתונים, לשאול "אההה.." אמרתי כשאני צוחק לעצמי ומסמן עוד וי ליד הסיפור הזה.. הפעם השלושים אולי שאבא סיפר אותו.. "בו!" שכמובן עמדה מאחוריו יערה.. "אויש אבא, אתה לא יודע לנהוג, תביא לי את הילד הזה אני אקח אותו לטיולון.." "חחח.. בשמחה יערה, רק בזהירות" "הי'י יערה, את בכלל לא יכולה לנהוג לבד את עדי'ין צריכה מלווה.." צחקתי עלי'ה כשהיא לקחה אותי.. "שתוק אתה.. אם לא היו לך כל הדברים האלה הי'תי מעיפה לך מכות.." "יערה.." אבא אמר בטון מזהיר "גם כששניכם אחרי תאונת דרכים משותפת אתם לא יכולים לשתוק קצת?" שנינו צחקנו ביחד והשתרר שקט קצר. "יערה, את יודעת מה אבא סיפר לי עכשיו?" "תן לי לנחש.. משהו מהצבא אולי?" אבא צחק לעצמו ואמר "אתם צוחקים אהה? נראה אתכם לא מספרים לילדים, הנכדים והנינים שלכם בע"ה על השטויות שלכם מתקופת נערותכם.." "תתפלא.. אז, גבע, מה הוא סיפר הפעם? על זה שהוא נהג בחושך בלי להדליק פנסים 50 ק"מ ולא מצא את המקום כשאחר כך התברר שהוא עשה סיבובים במקום?" "חחח לא.. הוא סיפר לי על זה שהוא איבד ת'הכרה לחודשי'ים וכולם דאגו ולא הי'ה אינטרנט ובלה בלה בלה.." "גבע, נראה אותך מסתדר בלי אינטרנט שבוע.." אבא העיר "טוב, אני צריך ללכת לעבודה. יערה, תשמרי עליו שלא יעשה שטויות" עצרתי אותו באמצע "שאני לא אעשה שטויות?! אבא, שכחת מי זאת יערה?" "זה הי'ה בצחוק גבע.. קיצר- אני אולי אבוא מאוחר יותר. והלל אמר שיכול להיות שהוא יגיע.." "סבבה, תודה אבא. אתה לא חי'יב לבוא, אנחנו נהנים מכל רגע.. נכון גבע?" "ברור.. בכל הרגעים שהי'יתי בהם ער במקום הזה.." "טוב, אני הולך.. להתראות ותשמרו על עצמכם!" אבא נתן חיבוק לכל אחד והלך. "טוב גבע, יוצאים לסיבוב בבית חולים הזה נראה לי אחלה מקום.." "רגע, אבל אסור לך לקחת אותי יותר מעשרים דקות- לא?" "אלף, מאיפה אתה יודע את זה? בית, אוהד חושב שאתה עדי'ין עם אבא ולאבא מותר שעה.." "אלף, אבא אמר לי בדרך לבית כנסת. בית, מי זה אוהד?" "אלף, סתם.. אוהד, נו, האח הצמוד שלך, זה שקילח אותך.." "אהה נכון.. סבבה.. אולי נלך למחלקת ילדים?" "אמממ.. אני דווקא חשבתי על הגריאטרי'ה.. תמיד כולם הולכים לילדים ושוכחים את הזקנים.." "וואלה, צודקת. איזה צדיקה גידלתי.." "עאלק גידלת.. להזכירך אני גדולה ממך ב17 דקות תמימות.." "מה את חשה? אמא אומרת שבכל ההתפתחות אני הי'יתי ראשון.. עמדתי קודם, הלכתי, התהפכתי.." "ואיך זה עזר לך בחי'ים ילדון קטון?" פתאום יערה חזרה קצת אחורה ונכנסה למסדרון שהי'ה שם על השלט הי'ה כתוב: 'מחלקת יולדות'. "יערה, דיברנו על הגריאטרי'ה. אני לא הולך ליולדות. יש שם בעיות צניעות." "תקשיב רבי קטן" היא אמרה כשהיא מציצה למקום אליו התכוונו ללכת מלכתחילה "אם אתה רוצה להגיע לגריאטרי'ה בלי שאוהד יראה אותך אז נצטרך להכנס למקומות אפלים הקרוי'ים בפי העם מחלקת יולדות.." "אהה טוב.. אבל מה הוא עושה פה? הוא לא אמור להיות באזור שלנו?" "כן, אבל אשתו ילדה אז הוא בא לבקר אותה.." "כן? וואי, מזל טוסט.. מה היא ילדה? בן או בת?" "האמת, אני לא יודעת.. הוא רק אמר שהוא הולך לבקר את אשתו במחלקת יולדות.." "אהה.. דווקא מתאים לך לשאול סקרנית קטנה.." "נראה לי שאפשר לצאת, הוא נעלם.."היא אמרה והחזירה אותי למסדרון הארוך "אולי רוח רפאים אכלה אותו?" צחקתי עלי'ה, מי אומר 'נעלם'? "מצחיק אתה ילדון" היא החזירה בציניות. המשכנו במסענו, היא להסיע ואני לשבת לי בשלווה(ובהנאה בלתי מוסתרת) ולנוח.. "הנוסעים מתבקשים לחגור חגורת בטיחות אנחנו תכף מגיעים למחוז היעד" היא אמרה בקול של קברניט מטוס כשראינו מולנו את השלט האומר שהגענו למחוז חפצנו. 'מחלקת גריאטרי'ה'. "יפה, יערה, שיחקת אותה.. עשינו את זה מהר.." "כן, טי'ילתי מעט בבית חולים כשחיפשתי דם בני אדם למאכל.." "אהה, אז את גרמת למוות של ההוא ממחלקת דיאליזה?" המשכתי במשחק שלה בהנאה לא מוסתרת.. "יאפ! טוב, בחור צעיר, אנו נזדקק לעצור משיחתנו המשותפת וללכת לבקר את דור מקימי המדינה החביבה שלנו.." "חח.. זה מזכיר לי ת'וויכוח הקבוע בערב שבת." "אשכרה, צודק. י'יאלה, זזנו" ונכנסו לחדר עם שלוש קשישות שאחת ישבה על כיסא-כורסא ליד המיטה שלה וסרגה משהו בלתי מוגדר, השני'ה שכבה והסתכלה בטלויזי'ה והשלישת ישנה. השלישית הי'יתה כל כך קטנה שבהתחלה בכלל לא שמנו לב שהיא שם. רק כשדיברנו קצת בקול אז זאת שסרגה אמרה להנמיך את הקול כי השלישית ישנה. כשנכנסנו, שתי הראשונות הרימו את ראשיהן אלינו. יערה פתחה "שלום, מה שלומכן? הכל בסדר?" זאת שסרגה אמרה משהו בלתי ברור והשני'ה אמרה "בסדר" במבטא רוסי כבד. דיברנו איתן קצת על המצב בארץ, היחס לקשישים, הנכדים שלא באים לבקר והאחיות הנחמדות בבית חולים. פתאום נשמע צלצול פלאפון מאזור המיטה של זאת שישנה. התלבטנו מה לעשות, אם לענות ולומר שהיא ישנה או לחכות שהיא תתעורר, עד שהחלטנו היא כבר התעוררה וענתה לטלפון. כשקמה ראינו שהיא חרדתית, החלטתי שאחר כך אני אבקש מיערה שתראה ותדאג שהיא מסתדרת כאן מבחינה דתית. לאחר שהסתי'ימה השיחה ולאחר הבטחה שנבוא לבקר שוב בעתיד יצאנו במהירות לעבר החדר שלנו כי יערה טענה שעוד מעט כבר עוברת שעה וחצי מאז שאבא הוציא אותי ובטח אוהד כבר עלה עלינו.. "יערה, תגידי, יש מצב שאת דואגת לאשה החרדית הזאת שהיא מסתדרת מבחינה דתית וכאלה?" "כן.. אין בעי'ה, גם אני חשבתי על זה. ראית איך שהן נמשכות לדת? אפילו הרוסי'ה הזאת.." "צודקת. אולי אפשר לארגן להן איזה שיעור קבוע לכל הקשישות ואולי גם היולדות של איזו מישהיא.." "חכם אתה, אחי הקטון, אני אנסה להזכר במישהיא נחמדה וטובה שהי'יתה אצלנו באולפנא.." "סבבה. איך את בכלל קיבלת שחרור מלימודים כדי לעלות לחומש?" "כי הי'יתה לנו שבת חופשית. איך נראה לך הי'יתי בבית? שכל." אמרה וצחקה. כמה זמן לא שמעתי את הצחוק המדהים שלה. "וחוצמזה" היא המשיכה "אם אבא לא הי'ה מסכים לי, הי'יתי משתמשת בשכנוע שלי כמו זה שעזר לנו להיות ביחד באותו חדר.." "אהה.. באמת תהיתי לעצמי איך עשו את זה. איך שזה מתאים לך.." "חחח.. אם אני רוצה משהו, למה שלא אקבל אותו?" "שאלה טובה." החזרתי לה בציניות "למה את לא מדברת עם מר אולמרט? כבר מזמן הי'יתה לנו את ארץ ישראל השלימה בלי ערבי אחד אפילו אם את הי'ית מדברת." צחקתי עלי'ה והיא איתי. פתאום חשבתי על מה שאמרתי עכשיו וצץ לי רעיון- "רגע, יערה, אולי את תעבירי את השיעור הזה לנשים? אם קיבלו אותך לשרות לאומי ב'ראש יהודי' אז מה הבעי'ה שלך? תשיגי מהם דפים(דבר שלא קשה לך כל כך לעשות) ותתחילי להעביר שיעורים" "יודע מה? אני אחשוב על זה. אבל בתנאי שאתה תעביר לבנים. לא חסר לך ידע והוכחות בעני'ינים כאלו.." "הי'י חבר'ה! אפשר לדעת מה אתם עושים כאן? חיפשתי אתכם בכל מקום! יש לכם אורחים" שמענו את קולו של אוהד מאחורינו. יערה עצרה ואוהד נעמד לפנינו. "שלא תעיזו לעשות את זה עוד פעם, משוגעים. מה עבר עליכם?" אוהד לקח אותי וכל הדרך הוא הטיף לנו עד שעצר לרגע משטף הדיבור וההטפות ויערה ואני הסברנו לו מה עשינו. כשהוא הבין מה עשינו הוא עצר- נדהם. "אתם רציני'ים? באמת הלכתם לגריאטרי'ה?!" ומאז הוא שתק כל הדרך. באמצע יערה התקרבה אלי'י ולחשה ש"כנראה הוא חטף שוק רציני", גיחכנו ביחד. "רגע, איזה אורחים באו?" יערה הפרה את השתיקה בינינו לאוהד "החבר הזה של גבע שבא כל הזמן ועוד מישהוא שאין לי מושג מי הוא.." "אהה.. מעני'ין מי זה.." כשהגענו לחדר חיכה לנו הלל עם עוד בחור שהפרצוף שלו הי'ה מוכר לי אבל לא הצלחתי לזהות אותו. "יוני!" יערה פרצה בצהלות שמחה כשראתה את הבחור. עדיי'ן לא הצלחתי לזהות מי זה היוני הזה שהפנים שלו מוכרות לי. הלל התקרב אלי'י ואמר "גבע, ת'ה זוכר את יוני?" "אממ.. האמת שלא ממש אבל הפרצוף שלו מוכר לי" "כן, תמיד הצטי'ינת בזכירת פנים.." יערה העירה "זה יוני, הוא החובש מחומש והוא הציל את חי'ינו בתאונה ההיא" פתאום הסתדרו לי הפרטים והבנתי מי זה יוני. "אהה נכון! יוני, מה שלומך? ממש ממש ממש ממש תודה לך!" "שלום חבר'ה" דוקטור שילה נכנס "אני מבקש שתיפרדו לשלום כי נגמרו שעות הביקור ואני צריך לטפל במיודענו הישנוני הלא הוא מר גבע.." "דוקטור! אני צריכה לדבר איתך רגע בחוץ!" ויערה והדוקטור יצאו ביחד החוצה. בינתי'ים אוהד העביר אותי בעזרת הלל למיטה בחזרה. נשמעו הדי דיבורים ואז הדוקטור נכנס ואמר ש"לאחר דין ודברים" (עאלק, בסכ"ה שיכנוע קטן של יערה) "המבקרים יצאו רק למשך הביקור ולאחריו תותר להם מחצית השעה" "שעה." תיקנה אותו יערה. "ניחא, שעה." הוא הגיב מיואש לאחר שיכנוע תקיף(כנראה) של יערה. נפרדנו מהלל ויוני שאמרו שזה בסדר מצידם והם ילכו למחלקת ילדים לבקר קצת.. "תוכלו גם לגריאטרי'ה" המליצה להם יערה. "טוב, מצטער על ההפרעה" אמר דוקטור שילה וסגר את הוילון מסביבי. -סליחה על הרווחים הענקיי'ם.. זה החוסר זמן ובעה"י המשך יבוא מתישו.. -מצפה להא/ערות שלכם..

בס"ד הוא עשה הכל למענם- הסתכן מעל ומעבר ניסה לעצור את הטרור ההוא והצליח. וכתמורה- הם בגדו בו. סגרו בפניו את הדלתות הסתירו מכולם, היתממו שיקרו. ואז- כשנתפס, התעלמו ממנו עזרו להם, ההם. והוא- מצידו, לא התחרט לרגע לא, הציל את אחיו. הוא התקדם בראש גאה לעבר החושך, למקום שממנו ישוב חולה, תשוש, נשכח. כשהלך- זכר מה הוא עשה, זכר מה עשו לו, הרגיש נבגד, לא ציפה לכך, ביכה. הוא- לא שכח אותנו. בל נשכח אותו. לא נהי'ה כמוהם, הבוגדים. ---- אחינו, מצילנו- יהונתן פולארד 23 שנים בכלא האמריקאי-אנטישמי. עזרו לו: http://www.freepollard.net/ .

לה"ו! הסבר: היי'תי בין שני הרים וכשהסתכלתי למעלה קלטתי תמונה של א"י-השלמה- וצילמתי.

לה"ו! גם מלאכים בוכים. מלאכים בוכים כשהם רואים שמונה נשמות זכות וטהורות נופלות אחת-אחת כשספרי גמרא נכתמים בדמים. מלאכים בוכים כשהם רואים שמונה אמבולנסים מפלסים דרכם דרך אלפים שבאו לבכות את כאבם. מלאכים בוכים כשהם רואים שמונה מוטלים חסרי חיי'ם בין ים של אלפי אנשים. מלאכים בוכים כשהם רואים שמונה משפחות מפורקות אבלות כשלפניהם בטלית- הבנים. מלאכים בוכים כשהם רואים שמונה גוויות מכוסות בטלית ועליהם בוכים הרבנים בכי תמרורים. מלאכים בוכים כשהם רואים שמונה אבות אומרים קדיש על ילדים שנקברו כשהוריהם עוד בחיי'ם. מלאכים בוכים כשהם רואים שמונה אמהות עיי'פות וליאות שלרגע קטן לא מפסיקות לבכות. מלאכים בוכים כשהם רואים שמונה קברים נפערים ולתוכם נכנסים שמונה נערים קדושים. מלאכים בוכים כשהם רואים שמונה חברים הכי טובים שבוכים ובוכים ובוכים למרות שהם גברים. מלאכים בוכים כשהם רואים שמונה נשמות זכות וטהורות שמפלסות דרכם אליהם למרומים. מלאכים בוכים כשהם רואים שמונה קדושים שמשתעשעים לפני כסא מלך מלכי המלכים. ואז- גם מלאכים בוכים. הי"ד.

לה"ו! היי', אתה! תגיד, חשבת פעם על זה שמאחורי הדלפק? בטח חשבת פעם איך בטח קשה לו ואיך לא נמאס לו.. אבל זה הי'ה לשני'ה וחצי.. ואז שכחת מזה.. ותכל'ס- מהמחשבה הזאת לא יצא כלום כי התנהגת לפקיד הבא אותו דבר.. כבר כמה שנים שאני משמש כפקיד שמאחורי ה.. ואני רוצה להסביר לך משהו: לפעמים מגיע אליי' אדם שטוען טענה כלשהיא ואני ממש מסכים איתו ומבין לליבו. אבל מה לעשות ואני תלוי בחברה שאני הפקיד שלה? ומה לעשות שאני לא יכול להתנגד לאינטרסים שלה? אז מה אתה אומר לי? להתפטר? ונראה לך שבחברה הבאה אני אסכים עם כל דבר שיחליטו שם? אז מה אני אומר לאותו אדם? מה?! תחשוב שאני צריך לסבול גם את הצעקות של הממונים עליי' כשהלקוחות לא מרוצים וגם את הצעקות של הלקוחות הלא מרוצים עצמם. וכשבא אליי' לקוח ונותן לי מידע על משהו שגוי במערכת ואני יודע שזה סתם יגרור בעיות אם אני אמסור את המידע הזה- אתה יודע באיזו דילמה אני נמצא?! אתה מבין כמה זה קשה?! תבין, אני לא אומר לך דברים שלא תלויי'ם בך- תנאי העבודה וכד' אני אומר דברים שאתה יכול לשנות!! האמת- זה לא כל-כך קשה.. בסכ"ה לדבר לפקיד בלשון יותר יפה.. לדוגמה- אפשר לומר "אני לא יודע אם אתה הוא זה שיוכל לעזור אבל המוצר שקניתי ממכם התקבל ביומיי'ם איחור ולפי מה שנכתב בחוזה שנחתם איתכם מגיע לי פיצוי של 100% מדמי המשלוח" במקום "המוצר שקניתי התקבל ביומיי'ם איחור! מגיעים לי פיצויי'ם! אני דורש לקבל חזרה את מלוא המחיר! אמרו לי שהחברה שלכם דפוקה! אני לא קונה ממכם יותר!!" גם לך יהי'ה יותר נעים לומר ככה וגם לנו יהי'ה יותר נעים לשרת אותך. אני לא אשכח את הדקות בהן שוחחתי עם אדם מדהים אחד עבדתי אז בשירות לקוחות של חברת מזגנים. זה הי'ה בלילה סוער וקר ביותר שבו אנשים רבים התקשרו לגבי תקלות רבות של המזגן. ואז, בשיא הלחץ וההפניות לאנשים המתאימים, התקשר בחורצ'יק אחד וכשעניתי ,לו בפני'ה המקובלת "שלום, מדבר אבי, במה אוכל לעזור לך?" הוא אמר לי: "שלום אבי, מדבר שמואל מקרית מוצקין, רציתי "רק" לומר לכם תודה רבה. כי אצלנו בקריות מאוד קר היום והמזגן שלכם ממש מציל אותי ואת משפחתי. אנחנו יושבים כולנו באותו יום הי'ה לי הרבה יותר קל לשרת את שאר הלקוחות. חשוב שתבין שגם אנחנו בני אדם ואנחנו לא אנשים 'כל יכולים' שמסוגלים לפתור את הבעיות שלך ושל כל העולם בלחיצת כפתור. ושתבין גם מעליי' יש ממונים. ושיש עוד הרבה[עשרות, מאות, אלפים] אנשים עם בעיות כמו שלך. ושבסכ"ה אני מבקש רק יחס יותר טוב, שום דבר מעבר לזה. כלום. מילה טובה אחת עושה את כל העבודה, שלי ושלך. תודה, הפקיד מאחורי ה... אשמח להע/ארות.

לה"ו! חֹשֶׁךְ, אֵין אִישׁ בָּרְחוֹב. הוּא פּוֹסֵעַ לְבַד חֶרֶשׁ הוּא עוֹבֵר מרוכז. אָזְנוֹ כְּאֲפַרְכֶּסֶת. יִלְלַת חָתוּל נִשְׁמַעַת מֵרָחוֹק, בָּרְחוֹב המַקְבִּיל תִּינוֹק קָם מִשְּׁנָתוֹ, צַעֲקַת אִישׁ עַל אִשְׁתּוֹ. חֹשֶׁךְ, אֵין אִישׁ בָּרְחוֹב. חֹשֶׁךְ, אֵין אִישׁ בָּרְחוֹב, זעקות שֶׁבֶר, הוּא מְמַהֵר לְעֵבֶר הַקּוֹל, רוֹאֶה מִשְׁטָרָה בִּשְׁלִיטָה. בְּדַרְכּוֹ הוּא ממשיך, שָׁלֹשׁ יְריּוֹת מפלחוֹת אֶת האוויר[ה], מניעות אֶת הַלָּיְלָה. חֹשֶׁךְ. אֵין אִישׁ בָּרְחוֹב.

לה"ו! "אי אפשר לפסוח על זה שוב!" "אבל אבא, מה נראה לך שיש עוד לעשות, מה עוד לא עשינו? אתה בתור האזרח הקטן בין אינספור אזרחים קטנים לא תוכל להשפיע על כמה אזרחים קטנים שחושבים ת'צמם לגדולים!" עצרתי, ניסיתי להבין מה אמרתי כאן "אתה חושב שאם תלך כמו הזאתי-" מנסה להזכר, "כנפו?" העלה אבא אפשרות, "כן." המשכתי, "אם תלך כמוה מכאן עד לירושלים ותשב יומיי'ם מול הכנסת זה ישנה משהו?" "הוא לא יעשה את זה!יש לו עבודה, משפחה הוא לא משועמם כמוה"התפרצה יערה. "אז הנה, עוד יותר, מה יכול הבנאדם הקטן לעשות כנגד התאונות דרכים המזוויעות האלו?" "אבל גם לממשלה אין מה לעשות בעניי'ן, היא חיקקה כ"כ הרבה חוקים נגד זה בזמן האחרון, כלום לא עוזר." -אכזבה לא נעלמה מקולה של יערה.. "יופי, אז יש את החוק של הקסדות, האפודים, החגורות ועוד כמה. אז מה? מה קורה כשמישהו עובר על אחד החוקים האלו? -הוא משלם מהכיס הנפוח שיש או אין לו וממשיך להשתמש בכביש כאילו הוא היחיד שנמצא בו.." "כן, מה שנכון נכון" גם אמא החליטה להצטרף לתמונה.. "בבקשה," אבא יוצא מהעיתון "145 נפגעו ביממה האחרונה ב135 תאונות". "זוועה"-פולטת אמא. "מאה ארבעים וחמש?!?! שמע-ישראל!" יערה מצטרפת. ואני, הפה נשאר פעור.. עוד ויכוח של ערב שבת, לצערי כבר התרגלנו לנושא-שוב ושוב אותם נושאים עולים ושוב פעם מגיעים לאותה נקודה.. "מה לא קורה במדינה הזאת?!מה לא..אלימות, טרור, עוני מחפיר, שחיתות, השכלה, המצב בכבישים-סיוט לחיות כאן" יערה שוברת את השתיקה. "הדבר היחיד שמשגשג ופורח כאן זה תחום המדי'ה-מוזיקה, סרטים וקולנוע-לפחות בתחרויות האלה אנחנו מיוצגים בכבוד.." אני אומר. "מוזיקה? מקום 24 בארוויזיון שנה שעברה? השנה אפילו לארוויזיון לא הגענו! איזה כבוד בראש שלך?.." מתקנת-מעירה יערה. "אבא, אולי ניסע לחוץ לארץ?"שואל דוד בתום של ילד בן 5.. "יש עוד ברירה? אפילו הצבא כבר לא מה שהוא הי'ה" גולן אומר את דעתו הקבועה.. "היי', גולן, לא שמתי לב שאתה כאן, חשבתי שהלכת לישון.."אמא מתעוררת מההלם הקודם. ******* ******* ******* ******* ******* ******* ******* ******* "גבע, יערה- יש לי משהו לומר לכם" אמא פותחת, שנינו מבינים שזה לא טוב, ממתי עושים כאלו שיחות בבית שלנו?! "אבא פוטר מהעבודה, סגרו עוד מפעל במדינתנו הנפלאה כל-כך.." "מה!?" -זוהי הקריאה שיצאה מפי שנינו בו זמנית. "אמא, יש ריח מסריח" דוד קורא וממשיך לאכול בחדווה את הפיצה שיערה הביאה לו לפני דקות ספורות, זה מה שקורה כשיש אחות ששומרת על קשרים מהעבודת קיץ.. אמא מזדרזת לתנור "אויש, תודה דוד, מה היי'נו עושים בלעדיי'ך?" צלצול הפלאפון מקפיץ את יערה לחדרהּ. "אז אמא, מה נעשה? את לא עובדת, מאיפה יכנס כסף?" 'את לא עובדת' איזה זכרונות נוראים זה מעלה, התאונה הזוועתית הזאת שממנה אמא חזרה על כסא ושני גלגלים.. כל שגרת הבית השתבשה. לפחות גולן הרוויח מזה משהו-הוא יכול לחזור מהצבא כל יום הביי'תה ומותר לו לעבוד בשעות הערב.. "אבא יחפש עבודה וגולן ינסה לבקש פטור מהגוף השמאלני הקרוי צבא. נשאר רק לספר לשלושת הקטנים. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא מיני מזונות" וטועמת שארית מהעיסה שנכנסה לתנור ויצאה שחורה.."אמן" דוד צורח מהמטבח. חמוד.. יערה חזרה "שכחתי את התיק אצל אלדד אני כבר באה-מישו רוצה פיצה?" לא מצפה לתשובה ורצה ל-פיצרי'ה.. "גבע, אני מודיעה לך מראש-אל תנסה אפילו לצאת מהישיבה, אני מכירה אותך מספיק טוב ואם אתה מנסה לעשות את זה אתה עובר על כבוד הורים, שיהי'ה לך ברור!" "אבל..אולי? בכל זאת אני אוכל לעשות משהו אחרי הלימודים?" אני מנסה.. "שום אבל!לא זה לא!להזכיר לך במה עבדתי עד התאונה?אני יודעת יפה מאוד שכשלא מכינים שיעורי בית זה מפריע למהלך השיעור כולו. מספיק וויתרת בשבילנו על ישיבה עם פנימי'ה-עד כאן! טוב, לי יש שבת בעוד יומיי'ם.." "אמא, את רוצה שאני אודיע לקטנים?" אולי בזה אוכל לעזור.. "אתה יכול?אני ממש אשמח,ב"ה לא חסר לי מה לעשות" "בכיף, אמא!" כיף, איזה כיף? להודיע לשלושה ילדים קטנים בני עשר ומטה שלאבא אין עבודה? כיף.. "תודה, גבע-זה עוזר לי מאוד" רק בשביל החיוך שיצא ממנה סופסוף שווה להסתבך עם המשימה החדשה.. ******* ******* ******* ******* ******* ******* ******* ******* "ילדים, היום בערב בשעה שבע אני רוצה את כולם פנויי'ם יש לנו הודעה חשובה!" הודעה בפלאפון-עולים הערב לחומש. "אבא, יש עלי'ה לחומש, זה כל-כך חשוב?!" אבא אף פעם לא עצר אותי מלעלות לחומש, עמונה לגוש, הוא דווקא דירבן אותי לזה.. חברים שלי חולמים על הורים כמו שלי.. "כשאני אומר חשוב אז זה חשוב!" אבא עצבני אחרי כמה חודשי אבטלה.. "אוף!" אני פולט ואורז את התיק לישיבה, אם אבא אומר אז הוא אומר, כיבוד הורים מעל ה-כ-ל!! אני יוצא ומכין את עצמי לעוד יום של שיעמום מתמשך בישיבה.. -אף פעם לא כתבתי סיפור ובטח שלא ארוך[משו בכיתה ד'-ה' לא נקרא-נכון?]אז אני מקווה להצליח..-מקווה שבעזרת הארותיכם והערותיכם אני אצליח.. -ב"נ,אי"ה ובעזרתו יגיע מתישו המשך לסיפור.. -כנראה שאני אחליף את השם-תעקבו..

ישנו משחק מילים-שימו לב.שנ"ט.

בעזרת ה"י ובהשתדלותינו ננצח במאבקינו! המוזה נוחתת, אני-כותבת. ופתאום נעלמת- ואני-נאלמת.

בס"ד הוא עובר ממקום למקום, פוגע כאן ושם צרחות עד לב השמים, נעלים נשכחות. יש בלאגן ובלבול נוראי והצרחות שאינן נגמרות, בגדים נעזבים, ולברוח-לרוץ! לפני שיעלה עלינו. נְימַצֵא. ואז בא המושיע, גבר חסון, לבוש מדי זית מצויד בכלי הנשק המוכר, ואחריו עוד גדוד שלם שבאים לעזור, להגן מנסים לתפוס אותו, אך הוא מסתתר. ולבסוף, הוא נתפס- הג'וק.

בס"ד במקום בו הכל נפגש השחור עם הצבעוני תל אביב ומצפה יריחו הזקן והמבוגר העני והאמיד הימני והפנאט שם, אני בוכה. שם, אני רואה את אהבת ישראל האמיתית. ולא, אין צורך בהפכים שלמים. גם אלה שחלוקים ביניהם בעני'ין אחד כשנפגשים שם, במקום ההוא- גורמים לי לבכות.

בס"ד וְהַנְּשָׁמָה, כּשַטָה בַּיָּם, בֵּינוֹת לַגַּלִּים רָגוּעַ וסוֹחֵף, תְנוּדוּת דַּקּוֹת זְמָן אַחֲרוֹן הגאוּת מִתְקָרֶבֶת שֶׁשָּׁם יִגְמֹר, יתנפץ לְסֶלַע ואתעורר כּמֵחֲלוֹם אֲנַסֶּה לַחְזוֹר, לְשַׁחְזֵר וְלֹא אצלח.

בס"ד נושמת, מתאמצת, שואפת מנסה להכניס כמה שיותר מהרגע לשמור אותו לעדי עד- לתמיד. רגע שכולו קדושה, אהבה, דבקות לריבונו של עולם לאותו האחד- הבורא. יודעת שאם לא תתפוס נשמתי כל נשימה ונשימה י'הי'ה זה חבל והפסד גמור- שלי.

בס"ד וכשאני מנסה לתפוס בידי'יך את בורחת ואז כשאת חוזרת את מטיחה בי ולמה? אני ניסיתי, עשיתי הכל. ולא הסכמת לקבל. ניסיתי למצוא מה מתאים לך חיפשתי בכל מקום. והגעתי למקום הנכון ואז כשאני מנסה לתפוס אותך בידי'ים, בעיני'ים, בלב את לא רוצה, כמתחמקת. את הולכת, פגועה, וכשחוזרת- כמחזירה רעה תחת טובתי-טובתך. ומה בסך הכל רציתי? להטיב לך, לעזור כמה שאני יכולה. ובתמורה- אני מקבלת את היחס הלא נכון הזה שלך. אז בבקשה- אל תתפלאי אם זה יקרה שוב. אוהבת.

לה"ו!

לה"ו! "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו" ברכתי, פתחתי את הבקבוק ושתיתי. תוך כדי השתייה נזכרתי במה שקרה לפני כמה דקות- סיגל שוב פעם נתנה לי סטירה 'בצחוק' וכרגיל- התעצבנתי עליה והיא טענה שזה סתם בצחוק ו"מה הבעיה שלך?" אוף. למה כל כך קשה לה להבין שזה לא בסדר ולא ממש נעים? מה דפוק בה? כל פעם אני אומרת לה מחדש שתפסיק עם זה וזאתי עם הדפקט הזה שלה לא מבינה. נמאס לי!! "אחח!!" הסתובבתי מהר לגלות מי הנחית לי את המכה האדירה הזאת וגיליתי את- סיגל. כמה מפתיע. צעקתי עליה: "איזה קרצייה! אני לא מבינה אותך, מה כל-כך קשה לך לא להרביץ לאנשים?מה??" היא ענתה "מה את רוצה? איזה תינוקת.. זה בצחוק.. מה הבעיות שלך?!" ואני:"הבעיות שלי?! את זאת עם הבעיה! כל הזמן אני מסבירה לך -או יותר נכון מנסה להסביר, ואת לא שמה עליי! מה הדפקט שלך?? חסר לך משהו-בורג, מפתח, שכל -משהו." "יאללה לכי! מי צריך ת'טובות שלך? זה היה בצחוק! תינוקת." אמרה ויצאה מהחדר. שתקתי. לא תמיד אני צריכה להיות זאת שאומרת את המילה האחרונה, אם זה נותן לה הרגשה טובה- בכיף. פתאום מישהי קראה לי- "מורי'ה!" "מה?" הסתובבתי וגיליתי את צופי'ה. היא המשיכה: "תקשיבי, את יודעת שסיגל ממש נעלבה ממך עכשיו?" הייתי בשוק "מה?! היא ממני? ממש מצחיק, אם כבר אז הפוך.." השתתקתי ולגמתי כמה לגימות מהבקבוק. "לא נכון" צופי'ה הסבירה "סיגל אמרה שהיא בסכ"ה נתנה לך מכה קטנה ממש וזה היה בשיא הצחוק.." "מה?" התפרצתי בבכי "קטנה ממש- עאלק. וגם אם היא קטנה- אפח'ד לא נתן לה אישור להרביץ לי ובכלל לגעת בי! מה היא חושבת לעצמה? אני אומרת לך- משהו דפוק בה. חסר לה שכל!" צופי'ה ניסתה להרגיע אותי "מורי'ה, תשתי רגע, זאת לא סיבה לבכות." משכתי בכתפיים, לא רציתי לשתות, לא רציתי להירגע, רציתי להוציא את הכל החוצה- הכל. צופי'ה אמרה שהיא לא ממשיכה עד שאני שותה. לגמתי לגימה קטנה והיא המשיכה: " מורי'ה, את צריכה להבין משהו.." התפרצתי "לא רוצה להבין כלום! שסיגל תבין! לא אני!" הדמעות זלגו מעיניי, צופי'ה חיבקה אותי חיבוק חזק ואמרה:"מורי'ה, אני מבינה אותך- את ממש צודקת, באמת." הדלת נפתחה מיהרתי לנגב את הדמעות ואז ראיתי שזאת ענבר המדריכה: "בנות, אני מזכירה לכן שעוד עשר דקות יש פעילות איתי בכיתה. רגע, מורי'ה, הכל בסדר?" צופי'ה ענתה במקומי: "כן, כן, היא בסדר, אנחנו נבוא עוד מעט תודה רבה!" "טוב, אם את צריכה משהו תגידי. להתראות.." ענבר הלכה וסגרה את הדלת אחריה. ואז צופי'ה אמרה: "יאללה מורי'ה, תברכי" "מה?" לא הבנתי מה היא רצתה.. היא צחקה "למה נראה לך אמרתי לך לשתות? אני רוצה שתברכי בורא נפשות.. שאני אזכה באמן.." "אהה.." "נו, מורי'ה, עוד מעט צריך ללכת.." סגרתי את הבקבוק וברכתי -כשמשום מה אני משתדלת לכוון מה שבדרך כלל אני לא ממש עושה "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, בורא נפשות רבות וחסרונן, על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי. ברוך חי העולמים" צופי'ה ענתה 'אמן' ומיד המשיכה "נו, הבנת?!" "מה הייתי צריכה להבין?" "מורי'ה! עלייך לא הייתי מאמינה, ממש לא מתאים לך!" "מה לא מתאים לי?" אמרתי כשאני מנגבת בשרוול את שאריות הדמעות. "נו טוב, חשבתי שתביני לבד.." אמרה צופי'ה תוך שהיא מושכת בכתפיה "סליחה באמת.." פלטתי. "מה אמרת לפני רגע?" היא שאלה. "עזבי זה היה סתם בצחוק.. אני כל הזמן אומרת 'סליחה באמת' מה לקחת ללב?" "לא, לפני זה! הרבה לפני זה.." ניסיתי להעלות ממעמקי זכרוני מה היא רצתה ונזכרתי "אהה.. שאת צריכה להבין אותי בנוגע לסיגל" "לא, מורי'ה, אחר-כך, מה אמרת?" היא המשיכה ושאלה. לא הבנתי מה היא רוצה ממני אז אמרתי "לא יודעת.. אמרת לי לברך ואז.." תוך כדי שאני מדברת התפרצה צופי'ה "כן! יפה.. הקטע עם הברכה!" "ו.." המשכתי לא להבין "תחשבי רגע- אמרת על סיגל שחסר לה משהו- לא?!" "כן.." עניתי ותהיתי לאן היא חותרת.. "ואז בברכה אמרת 'בורא נפשות רבות וחסרונן' וחסרונן- מורי'ה.. גם מה שחסר להן הקב"ה ברא.. ואחת המטרות של האדם בעולם הזה זה לתקן את עצמו ואת מה שהוא יכול בעולמו של הקדוש ברוך הוא.." "כן.. אבל.." ניסיתי לעצור אותה אבל לא הצלחתי. "לא, מורי'ה. בלי אבל! אני מכירה אותך, ובטוח שברכת לפני ששתית, ומה ברכת?" "שהכול נהיה בדברו.." "ו.."היא ציפתה שאני אמשיך לנתח את הדברים כמו שהיא עשתה עד עכשיו "ו.." אמרתי תוך שאני קמה ומתחילה להתארגן לפעילות. צופי'ה הושיבה אותי חזרה "טוב, צופי'ה, הבנתי, הקב"ה עשה הכל וגם את החסרונות וכמו שאני מברכת על המים ככה אני צריכה לברך על סיגל ועל החסרונות שלה" עצרתי רגע ואז אמרנו שתינו ביחד "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" צחקנו קצת ואז צופי'ה אמרה "מורי'ה, את צריכה לקבל אותה כמו שהיא, למרות שזה קשה.. תגידי תודה שזה הניסיון שלך ולא משהו יותר גרוע.." "אבל צופי'ה, אני לא אדפק.. היא צריכה לנסות לעבוד על עצמה! ואל תגידי לי לדבר איתה- אין מצב שאני עושה את זה" "מורי'ה, אמרתי לך- אחת המטרות של האדם זה לתקן מה שהוא יכול.. ואם ככה את נוטשת את התפקיד שלך אז את יודעת שזה לא יעבור לך בשתיקה בשמים.." חשבתי לעצמי- תכל'ס היא צודקת.. "וואי, צופי'ה, אני מתה עלייך! תודה!"אמרתי תוך חיבוק מתמשך "בכיף, מורי'ה, הכל בשבילך!" ואז אמרה תוך שהיא יוצאת מהחדר "יאללה, אני הולכת רגע להתארגן לפעילות. תחכי לי שאאסוף אותך, בסדר?" "סבבה.." עניתי תוך שאני מרימה עצמי לכיוון המראה להסתדר. חצי דקה אחרי שהיא יצאה ואצלי כבר לא נשאר זכר לדמעות שהיו שם לפני חמש דקות נפתחה הדלת וסיגל הייתה שם. באתי 'לפתוח עליה את הפה' ולהגיד לה שתעוף מהחדר אחרי מה שהיא עשתה לי אבל נעצרתי בשנייה האחרונה אחרי שנזכרתי בצופי'ה. התברר שהיה שווה לעצור: "מורי'ה" אמרה סיגל תוך שהיא משפילה את מבטה לעבר רגליה "רציתי לבקש סליחה על הכאפה שהעפתי לך קודם.. הבנתי שזה לא היה בסדר מצידי ובמיוחד ההתפרצות שלי אחרי מה שאמרת.." הייתי דיי נבוכה.. אני לא רגילה להשתפכויות כאלה מצד סיגל השפלתי גם אני את עיניי ואמרתי "לא נורא, אני גם מצטערת על שישר צעקתי עלייך בלי לומר לך מה עשית ושזה הפריע לי.. ממש סליחה! רציתי גם לומר לך שאני חושבת שכדאי שקצת תחשבי לפני שאת מביאה את 'הכאפות שלך' הן יכולות לפגוע לפעמים במיוחד אם זה מגיע באופן קבוע.. תחשבי מה היה קורה אם חס וחלילה בדיוק שנייה לפני כן היו מודיעים לי שדוד שלי עבר תאונה, זה היה כל-כך תוך כדי שדיברתי הרגשתי יש מונחת על הכתף שלי וכשסיימתי לדבר הרמתי את עיניי וגיליתי שזו לא סיגל אלא צופי'ה ששמה יד על כתפי ואוחזת את ידה של סיגל. אחר כך, ליבנו בינינו את העניינים בדרך לפעילות בכיתה. שם חיכו לנו משקאות חמים שהשתייכו ל''ערב חורף' עם המדריכה. אחזתי בידי כוס תה חמה, סימנתי לצופי'ה לבוא, לחשתי לה "תודה." וברכתי בקול "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם ש-ה-כ-ל נהיה בדברו". אשמח מאוד להע/ארות. תודה.

לה"ו! התעוררתי כשאני שומע את יערה- "גבע, תתעורר, גבע". וואי. כמה זמן שלא שמעתי/ראיתי את יערה.. אני מרגיש כאילו עברו שנים.. אני מנסה שוב לבדוק מה זז ומה לא. הכל אותו דבר- באסה. החלטתי לנסות לדבר ולהתרגל לקיבוע של הצוואר ולדבר- "יערה, יערה- את כאן?" הצלחתי.. וואי, זה הרבה יותר חופשי עכשיו, יותר קל לי.. "כן! גבע! איזכיף! התעוררת.. משלומך?" יש, היא לא הלכה.. "הכל טוב- נראלי.. מה איתך? משו חדש?" פתאום אני קולט אותה מעליי' וחיוך ע-נ-ק מתפשט לי על הפנים "יערה!! איזכיף! מה את עושה? למה את לא במיטה?" "חח.. מצחיק אתה! שילה-הדוקטור- הלך אז קמתי.." "תגידי, מה את משוגעת? תחזרי למיטה! זה לא בריא! זה אפילו לא מצחיק!" אויש, זה כל כך יערה לעעשות שטויות כאלה.. "סתם, סתם, תירגע! בסוף אינלי שבר בכתף אלא רק סדק אז יש לי יותר שחרורים והקלות.. " אנחת רווחה יצאה ממני.. "ממש מצחיק.." "תירגע! יא- תינוק! טוב, אני הולכת להביא לי סנדוויץ'- אתה גם רוצה?" "כן.. בטח.. רק אל תשכחי לרסק את זה קודם.." "איכס, יא- דוחה! שילה אמר שעוד יום בערך יורידו גם לך ת'קיבוע.." "אה.. דרך- אגב, לכמה ימים נרדמתי הפעם?" "חח ל30 שעות.." העיקר שזה מצחיק אותה.. "אהה ואבא אמר לי להגיד לך שהוא יבוא ב8:00 להתפלל אתך אז אל תירדם שוב.." "כן המפקד!" אני מצדיע עם היד הלא שבורה והיא צוחקת ותוך כדי שהיא יוצאת אני שומע אותה אומרת שדוקטור שילה יבוא עוד עשר דקות כדי לראות מה עם השבר ביד, אוי לא, זה יכאב.. "שלום למיסטר ישנוני.." הוא הגיע.. "היי'.." אני אומר בזמן שהוא סוגר את הווילון מסביב למיטה "מה יש לנו היום?" הוא אומר ומסתכל בדפים שלו.. "טוב, נראה מה עם השבר ביד ומה עם הקיבוע ואח"כ נקרא לאח שיי'קח אותך למקלחת- אתה ממש מסריח..." "תודה.." אני מקווה שאני מתקלח לבד. אם לא- שנים שלא קילחו אותי.. אני חושב שמאז השבר ברגל בכיתה ו'.. זה הי'ה סיוט.. דוקטור שילה התחיל לבדוק ואני התחלתי לצרוח.. ואז נכנסה יערה ושאלה מבעד לוילון אם הכל טוב וכתשובה צעקתי עוד צעקה.. "תירגע, זה כולה שבר, יש אנשים עם מקרים יותר גרועים, כשמיסטר שילה יסכים לי אני אקח אותך לטיול במחלקה" "כשמיסטר גבע יפסיק לצרוח אנחנו נחשוב על העניי'ן" חח.. הוא יודע לענות הדוקטור הזה.. "אתה רוצה שיערה תיכנס?" שילה שאל פתאום.. וואי, נראה לי שהוא הבין שיש ביננו קשר מיוחד.. "אממ.. אני אשמח.. אם אפשר.." "יערה, רוצה להכנס?" כתגובה היא נכנסת ונותנת לי נשיקה על הלחי.. "איכס! גבע! אתה מסריח! אני הולכת לחפש מישהו שיקלח אותך- אתה רוצה שאני אקיא?" "זה בסדר.. הדוקטור בכבודו ובעצמו דאג למישהו כזה" שמעתי כתגובה, קול שאני לא מזהה ואפילו לא מוכר לי.. "היי' גבע, אני אוהד, אני אח כאן ואני אקח אותך למקלחת קטנה.." "אהה.. תודה.." "טוב, אני סיי'מתי כאן. מחר אני מוריד לך את הקיבוע של הצוואר ועוד שבוע אני שוב בודק את היד" אמר שילה תוך שהוא פותח את הוילון "אוהד, אתה צריך עזרה להרים אותו לכיסא גלגלים?" המשיך ושאל הדוקטור. "אני יכול ללכת לבד, אין לי שום דבר ברגל.." התפלאתי למה צריך כיסא.. "כן, אינלך שום דבר ברגל אבל אחרי מספר לא קטן של ימים על המיטה ותזונה מרוסקת הגוף שלך לא מספיק חזק כדי ללכת.. אולי תוך כדי תנסה ללכת קצת אבל רק שאוהד יגיד לך" ענה לי שילה ושניהם ביחד הושיבו אותי בכיסא. הרגשתי קצת כמו אמא, זה הי'ה נורא, הי'ה כ"כ קשה לחשוב על זה שאמא סובלת בכסא הזה כבר למעלה משנתיי'ם!! "אוהד, אני יכולה ללוות אתכם? בבקשה! אני רוצה להסיע אותו.." זה הי'ה כ"כ ברור שהיא תשאל את זה.. "לא ניראה לי שתהי'ה בעי'ה.. בכיף אבל רק אם הנער מסכים.." "ברור שהוא מסכים! נכון גבע?!" הנהנתי בראשי תוך שאני מנסה לצחוק בתוך הקיבוע. חזרנו. הי'ה ממש מוזר להתקלח אחרי כמה ימים ובמיוחד כשאני לא עושה את זה לבד. הי'ה דווקא ממש נחמד בדרך.. ניסיתי קצת ללכת אבל אז כאבו לי הרגליי'ם מרוב מאמץ.. אז אוהד אמר שיכול להיות שאחרי המקלחת יהי'ה לי יותר קל כי הגוף יתחמם. אז ניסיתי והלכתי קצת עד שכאב לי שוב.. באמצע איזה רופא אחד קרא לאוהד בדחיפות, בדיוק אז יערה הגיעה לראות מה קורה איתי אז הוא הסכים לה לקחת אותי לסיבוב במחלקה לרבע שעה בתנאי שלא נעשה שטויות. אז הסתובבנו קצת יותר מדי -20 דקות- ואז אוהד קלט אותנו ואמר לנו לחזור לחדר.. פתאום אני שומע את יערה צועקת "אבא!!" היא עצרה את הכסא במעצורים ורצה אליו, אבא רץ אלינו, נתן לה נשיקה וחיבוק. בינתיי'ם אני ניסיתי לעמוד על הרגליי'ם לכבודו של אבא אבל הוא דחף אותי לשבת בחזרה תוך שהוא מחבק ומנשק אותי. אבא סחב אותי לחדר אחרי שהצעקות שלי ושל יערה שלא הוא יעשה את זה לא עזרו.. כשהגענו לחדר יערה הלכה לחברות החדשות שלה ואבא הביא לי את הסידור שלי ביד והסיע אותי לביה"כ להתפלל לראשונה מאז התאונה במניי'ן. ואז נזכרתי בשאלה חשובה במצבי "אבא, קשה לי לעמוד, מתי אני אעמוד בתפילה? בברכת האבות ומודים- כשצריך להשתחוות- או רק בקדושה?" אבא ידע שזה ממש חשוב לי לעמוד במיוחד אני, שמשתדל לעמוד כל חזרת הש"ץ בימים כתיקונם. "אממ, האמת שאני לא יודע. חכה, אני אתקשר לרב זבולון" ענה אבא והוציא את הפלאפון להתקשר. הרב זבולון זה רב היי'שוב שלנו. תוך כדי הנסיעה ובזמן שאבא דיבר הסתכלתי לצדדים לבחון קצת איפה אני. אני זוכר שפעם, חמש פעמים בשנה היי'נו יוצאים מהישיבה לשמח, להכשיר(בפסח), לדבר, לשמוע ולעשות כל מה שיבקשו. ופתאום להיות מהצד האחר הי'ה לי מוזר.. אבא סיי'ם את שיחת הטטלפון ופנה אליי' "טוב, תקשיב גבע, הוא אמר שאם תוכל תנסה לעמוד מתי שנוח לך ובעקרון אתה לא חיי'ב לעמוד. הוא מציע שאם תוכל תעמוד בשלושת הברכות הראשונות ובשלושת האחרונות ובקדושה כמו שאמרת." "טוב, תודה רבה.." הגענו לבית הכנסת. ואז אני נזכר שבכלל לא אמרתי 'הגומל' עדיי'ן, "אבא, מה עם הגומל? אני ויערה צריכים להגיד!" "כן,אתה צודק, היום יום שני, תגיד בקריאת התורה ויערה כבר אמרה בשבת.. אני רגע הולך דבר עם הגבאי בנושא" "אהה.. תודה אבא!" נגמרה התפילה, אמרתי 'הגומל', הצלחתי לעמוד לפי הצעת הרב ואפילו קצת יותר מזה- ברוך ה'. מצאתי כאן איזה בחור אחד, חילוני, רן, ממש נחמד שבא כמוני לומר 'הגומל' כי כמה חב"דניקים כאן בבית-חולים הציעו לו.. היו לו כמה שאלות אמוניות וכמה סטיגמות של חילונים על דתיי'ם שממש לא נכונות.. החלטתנו שאני אסביר לו קצת על הדת.. "תקשיב, רן, אני בכיף אסביר לך, רוצה שנשב כאן? או אולי בחדר כלשהוא?" "היום החבר'ה מהכיתה שלי באים אליי' אז אולי אח"כ אם אני לא אתעיי'ף.. אבל ממש תודה!" "טוב סבבה, יש לך את המספר שלי, אם אתה צריך משהו- תתקשר בכיף!" "סבבה, יומטוב!" "גמלך, אחי!" מצטערת שלקח הרבה זמן.. לימודים וכו'.. אי"ה ובעזרתו המשך יבוא..

לה"ו! אני מסתובב, מגלה את-מאיר?! אני בהלם, תוך כדי רצות מחשבות בראשי שעכשיו אני מבין למה יערה לא סימסה לי.. מאיר שם אצבע על הפה שאהי'ה בשקט. אחריו צצה לה יערה, חיוך עולה על פני שנינו, אני מנחש מה קרה, יערה עשתה לאבא ואמא מצפון מטורף והם באו.. כל כך מתאים לה! אני לוקח אותם בשקט לקצה המטע, יערה שולחת לי קריצה, אני שולח לה את החיוך שהיא כל כך אוהבת והיא מחזירה לי את שלה.. "אני יוצא לראות מה הולך עם המשטרה, אם אני לא חוזר תוך 20 דק' כנראה שנתפסתי, תשארו כאן עד הבוקר ותחכו שמישהו מהחבר'ה פה יי'צור איתכם קשר, בסדר?" "סבבה, תיזהר!" "כן, אמא.." עוד קריצה. "גבע" אני שומע לחישה ומזהה את קולו של דביר- הוא מהחבר'ה של הישיבה פה, בחור נחמד "דביר?" "כן, אתה יודע משהו? " "לא, בדיוק עכשיו אני יוצא לבדוק, תקשיב אחים שלי בקצה-תעזור להם אם אני נתפס-בסדר?" על דביר-אני סומך "אין בעי'ה, בשמחה, אני אלך לשם- תבוא לעדכן!" "סבבה, להית'!" אני מזהה פנס, בטוח של שוטר, אחד משלנו לא הי'ה מדליק פנס במצב כזה. אני משמיע יללת תן-האות המוסכם. אני עדיי'ן לא מבין איך השוטרים לא מבינים שזה הסימן שלנו- זה דבר כ"כ שקוף.. משמיע רחשים שהקטע של התן ישמע אמין.. השוטר מכוון לרגע את הפנס לכיווני, אני מתכווץ לי במקום, השוטר מעביר ממני את אלומת האור- ב"ה. פתאום נשמע בקשר של השוטר- "חולי'ה שמונה, חולי'ה שמונה, חוזרים לבסיס תפסנו כמה חבר'ה, מספיק להיום" השוטר ממהר לחזור, נראה כאילו הוא קצת חושש להיות לבד. האמת שגם לי זה לא ממש נעים.. עכשיו מחכים לדברים הקבועים שרק אחריהם 'אפשר' לצאת קול כלי רכב מתניעים, הבהובים כחולים- הניי'דות נסעו. מתחילים להישמע רעשים מסביבי, בהתחלה היי'תי נבהל מכל הרעשים שמיד אחרי הסתלקות הניי'דות אבל התרגלתי- וחבל שכך.. אני מתקשר ליערה, קובעים שנתחיל להתקדם אחד לכיוון לשני. נפגשנו. אני שואל אותם מה עם דביר הם עונים שהם לא פגשו אותו, אנחנו הולכים לכיוון המקום שבו פגשתי את הדביר. פתאום אני פוגש את הלל "היי' הלל, הלכו היום מהר אהה? את מי תפסו?" "אמממ.. אני יודע שלקחו את אדר, שמואל, יניב, דביר ושלוש בנות" "אהה.. מוזר.. ראיתי את דביר לפני עשר דק'.." "תקשיב, גבע, החלטתי לחזור, אני רוצה לחזור לשבעה- קשה לי.." "אהה.. טוב.. תמסור ד"ש לכולם" "רגע, הלל, רוצה לחזור איתי?" מאיר מתפרץ תוך כדי העלי'ה הם מספרים לי מה קרה אבא סיפר להם, יערה אמרה שאנחנו צריכים לדבר כל האחים ואיך שהוא היא הגיעה לזה שהם צריכים לעלות לחומש והם- כאן. המכשפה הזאת עם הקסם שלה מסוגלת לגרום לאבא להסכים לכל דבר!! הלל פרש בדרך לחברים כשהבין שזה די פרטי.. "טוב, אני הולכת לחברותי החביבות.. לילה טוב ואל תשכימו אותנו בבוקר אם אתם רוצים אוכל!!" "לילה טוב אחותי החביבה.. אני דורש ספגטי עם בצל מחר" אני אומר בעודי מדגיש את ה'עם' "יש'ך דרישות אחי החביב מאוד.." "חחח, לילה טוב! ואל תדברו עד עלות השחר אחרת לא נוכל להשכים אתכן.." "שתוק-שתוק! לילה טוב מאיר!" "לילה טוב" שנינו פולטים. אוף, רציתי לדבר קצת עם מאיר על הנושא אבל הוא נרדם מהר, אני לא מתפלא, בדרך-כלל הוא הולך לישון מוקדם כדי שיקום למניי'ן א'..-הלוואי עליי'.. ******* ******* ******* ******* ******* ******* ******* ******* בוקר. אני מתעורר מאוחר, לא העירו אותי למניי'ן, אולי כי ישנתי יחסית בצד.. כשאני מסיי'ם את התפילה מאיר ניגש אליי'- "גבע, אני הולך, תהנה פה ותשמור על יערה, המשוגעת הזאת עוד תיעצר!" "חחח, אל תדאג, נסיעה טובה ואל תשכח את הלל.." "הוא כבר בדרך לאוטו, הוא נראה ממש זוועה... חבל עליו.." "כן, קשה לו.. אמרתי לך- הוא הי'ה בן בית.." "טוב, אני הולך תהנו וכל הכבוד לכם!" מאיר הגביר מעט את קולו שישמעו עוד חבר'ה מקבל מחמאות מכולם והולך. "טמבל, משלומך?" "בוקר טוב גם לך אחותי החביבה שאין כמוה בכל העולם התחתון כולו.." "חחח, יש לכם משהו מיוחד היום? יש לנו שיחה עם לימור.." היא לא כל-כך אוהבת את השיחות של לימור, היא אומרת שיש בה משהו מוזר בד"כ בשיחות שלה היא מחפשת משהו יותר מעניי'ן לעשות.. "אממ לא יודע.. התעוררתי לפני כמה דקות.." "איזה סטלן! אפילו בשק"ש אתה ישן כמו בול עץ!" "מה את רוצה לא העירו אותי, אני רגיל לאיזה אחות קרצי'ה ששולחת אחים ******* ******* ******* ******* ******* ******* ******* ******* התקשרתי לאבא, לשאול אותו אם הוא רוצה שנבוא לשבת הביי'תה, הוא אמר שנעשה מה שאנחנו חושבים שמתאים. התיי'עצנו אני ויערה והחלטנו להגיע לשבת כי צריך כבר לשבת לדון על הנושא.. 'יערה, בואי נצא עוד חצי שעה, בסדר?' אני מסמס לה, היא בשיחה. בסוף התברר שהתיצפות הוא לא בשעות של השיחה ולא נעים לה להתחמק פעם שלישית.. 'בעקרון בסדר, אני מקווה שהשיחה לא תעלה על זה..' היא מחזירה. אני יושב בינתיי'ם ללמוד את הדף היומי- זה הדבר שהכי חשוב לי לשמור עליו בכל מצב. "רבי גבע, אחותך מחכה לך.." "אולי האחות של הרב תנהג בו במעט כבוד? הוא רוצה לסיי'ם ללמוד את הדף היומי" אני משיב לה באותו סגנון.. "טוב, אני הולכת להפרד מכולן תסיי'ם-כבר!" סיי'מתי, גם היא. יצאנו. אנחנו עולים על הג'יפ שיוצא ל'שבי' משוחחים קצת עם הנהג. פתאום אני מרגיש חבטה חזקה וכל גופי עף קדימה אני מספיק לראות את יערה עפה לכיווני ומאבד את הכרתי.. המשך יבוא ב"נ ובע"ה בקרוב!

לה"ו! לאן הלכת? איך נטשת אותי ככה? ליווית אותי 16 שנה ואחר כך נטשת? להזכיר לך מה אמרת? 'נטישה פתאומית פירושה הרס כללי של הנטוש' אז לא נטשתי את השיעורי סוסים,ציור, ואפילו לא את מאמצי ללכת יומאחד כמו שצריך! ומה איתך? מה עם 'קשוט עצמך תחילה'? נטשת. התרגלתי אליך! לבכות אליך ואיתך, מי יתמוך בי עכשיו? העץ שבחצר?-זה שטיפלנו בו במשך 16 שנה? למי אבכה עכשיו?? דווקא כשהגעתי לרגע הכי קשה פיזית ונפשית אני צריכה נטישה מצידך? ואני חשבתי שהכרתי אותך!אצלי הצטיי'רת שדווקא ההפך מהאחרים לא תבוא מצידך הנטישה הנוראית והמכאיבה כל כך! נטשת. יש ביכולתיי'ך הרבות דרך כלשהי להבין שקשה לי בלעדיי'ך? פתאום ככה נטשת,בלי לומר מילה- מילה של חיזוק,תמיכה,אהבה כמו שתמיד הבאת לי. נטשת! אז-זהו? אני אמשיך בקשיי'ם האלו שניקרו לי בחיי' לבד?בודדה?בלי אף אחד? אחרי 16 שנה איתך?! אמרת לי תמיד לחקות את מעשיי'ך- שיי'צא לי מזה רק טוב! אז אם נטשת, אני עושה כמוך- ונוטשת. הקטע נכתב ללשון זכר או נקבה קחו את זה למקומכם האישי.. ותודה ליהונתן והשאר על ההערה..