יצירות של העמק הנעלם

  הסמטאות ההן היו רכות, רכות. אני לא יודעת להסביר מדוע בדיוק הן היו כל כך רכות בעיני. אולי היה זה האור החיוור, הלבן, הנשפך מן הפנסים התלויים פה ושם, בודדים בתוך החשכה. אולי היתה זו בעצם החשכה שהיתה רכה. כה רכה היא היתה עד שאהבתי את החושך יותר מן האור. אהבתי את הלילה בסמטאות ההן. וכשילדי השכונה היו צווחים במיטותיהם בלילות, מפחדים מן המפלצות אשר מתחת למיטה, אני הייתי מתחברת אליהן. כמה רכה היתה הפרווה של המפלצות ההן. כמה רכה.   מפלצת, מאין באת? הייתי שואלת בסקרנות. המפלצת היתה חושפת שיניים חדות ומרקיבות. האם הארץ שמתחת למיטתי יפה היא? האם תוכלי לקחת אותי לשם פעם? הייתי מוסיפה. המפלצת היתה מתקרבת אז אלי, וכמעט נושכת את ידי. היתה מישירה אלי מבט לראות אם אני נבהלת, מחכה שאצרח. שלחתי יד וליטפתי את פרוותה הרכה והמלוכלכת. כמה שאת רכה, הייתי לוחשת לה. ואז היא היתה נושקת לי בדמעות.   יש בזה משהו לא טבעי, אולי הייתי אומרת אם בתי היתה מספרת לי על כך. את אמורה לבכות מן המפלצת, לא המפלצת ממך. ובעלי היה אולי אז מתערב ואומר: יש בזה משהו לא טבעי שהיא בכלל מדברת עם המפלצת. יש בזה משהו מאוד לא טבעי. אבל בתי לא מספרת לי על המפלצות שמתחת למיטתה. היא אינה מספרת לי דבר.   -   בכל ערב היתה אמא נכנסת אל חדרי הקטן. היא היתה מתיישבת על המיטה המתפרקת, ושרה לי שירי ערש. היה לה קול נמוך והיא היתה נחנקת בכל פעם כשהיתה צריכה לעלות בגובה הצליל. זה היה נשמע נורא, אבל משהו בעיניה העצומות והמשתוקקות, בקמטיה המקדימים, בידה המשחקת בשערותי מבלי לשים לב, כבש אותי וגרם לי להאזין לה בסבלנות. היא היתה שרה לי אלתרמן. כמה שהיא אהבה את אלתרמן. אמא, אולי הייתי צריכה לומר לה. תראי את תרצה, אמא. את רוצה שאני אגמור כמוה?. אבל אז עוד תרצה היתה בחיים, ואמא בכלל לא חשבה על בתו האומללה של המשורר הדגול. אמא היתה שרה לי את "לילה לילה". הייתי מדמיינת את אותם שלשה פרשים אומללים. לא ידעתי אם לרחם על הפרשים שמתו בחרב ובטרף בכזו אכזריות, או בעצם לשמוח על כך שהם לא יוכלו להגיע אלי. והאחרון את שמי לא זכר. כמה טוב שהוא לא זכר. שנאתי את השם שלי. הוא כל כך נוקשה וחסר רכות.   אבא היה חוזר מאוחר מאוד. בשעה שבה הייתי אמורה להיות ישנה כבר ממזמן. לא הייתי ישנה, הרי אהבתי את הלילה. הוא היה דייג. בכל פעם כשנכנס הביתה הביא עמו את ריח הים המלוח, הדגים המצחינים (ודווקא אהבתי את הריח ההוא. אבא.), טבק הדייגים. אמא היתה מחכה לו במטבח, עוסקת בדרך כלל בקריאה. תמיד כשהיה נכנס, היו עוגיות מתוקות שאהב. הוא היה מכין קנקן קפה חזק ומוזג לו ולאמא בכוסות חרסינה. הם היו יושבים ומדברים בדרך כלל שעות. אהבתי להקשיב להם מחדרי. היו מצטטים שירה. דנים בסוגיות על דרכו של עולם. הוא היה מספר לה על הים. אבי הכיר את הים כל כך. והיא היתה מספרת לו חלומות. המון חלומות היו לה. היא לא רצתה להגשים את כולם, כך אמרה, פשוט היא אוהבת לחשוב אותם. לפעמים הייתי חומקת בשקט מהמיטה ועומדת על יד הדלת כדי לשמע יותר טוב. בדרך כלל אבא היה הראשון להבחין בי. הוא היה מחייך ומזמין אותי להצטרף אליהם. הייתי מתיישבת על ברכיו הגדולות, ונרדמת שם.   אמא לא אהבה שהייתי יוצאת מן הבית בלילות. היתה דואגת מאוד. הייתי מתחננת אליה שתרשה לי. כה אהבתי להיות לבד בחוץ עם הכוכבים בין הסמטאות. אבא היה עוזר לי ומשכנע אותה שלא תדאג. שמחתי שאבא רואה בי ילדה גדולה, עד שיום אחד גיליתי שהוא עוקב אחרי בטיולי הלילה שלי. נעלבתי כל כך! אך עם הזמן העלבון התחלף לאהבה ולהערכה. כשהייתי רוצה להיות לבד, הייתי עושה עצמי כאילו לא ראיתי אותו. וכשרציתי לדבר (ואהבתי לדבר מאוד), הייתי מזמינה אותו ללכת לידי.   אבא היה שותק הרבה. אמא ואני היינו מדברות בלי סוף. אמא היתה מדברת את הדברים שבשמיים ואני את הדברים שבארץ. כך אבא הסביר לי פעם. אמא היתה חיה את העולם הבא בחלומותיה ודמיונותיה ואני הייתי שייכת לעולם הזה, חשה אותו, מתמכרת אליו. ומה אתה, אבא? הייתי שואלת. אני סתם. אני פה כדי להקשיב לכן ולחיות אתכן. קולות הקיום שלי, הוא היה קורא לנו, היקום שלי. היום אני חושבת שאבא היה הים. אבא היה מה שהחזיק אותנו, המקשר בין האדמה לשמיים. מן קו החוף ועד קו האופק.   -   כעת אצבעותיי מלטפות את שערות ראשה של בתי. אני עוברת בריכוז בין השערות. מתבוננת בפניה הקטנות. לא מחסירה שום פרט. אני לבד בבית וכל כולי מלאה פחד. מפלצות קטנות מטפסות במעלה רגליי ומשתלטות על כל גופי. הן נועצות בי שיניהן החדות ופוצעות אותי. הלילה מאיים לסגור אותי. אני מביטה דרך החלון הקטן בכוכבים הרחוקים, ונזכרת בכוכים ההם שם, בין סמטאות ילדותי. ואולי אלו בעצם אותם כוכבים. איני יודעת מדוע איני מצליחה לחוש באותה רכות של אז.

תולי לא ידע לדבר. תולי היה הבן של השכנים מהדלת שליד. בכל פעם כשהייתי נכנסת לשם מאחורי הסינר של אמא שלי, הייתי מביטה בו. הוא היה יושב ושותק ושותק ושותק. העיניים שלו היו ממצמצות מדי פעם, ולפעמים הוא משך באף. אבל הוא אף פעם לא דיבר. תולי היה שונה מאיתנו. הוא היה מוזר. ככה אמא שלי היתה קוראת לו כשסבתא של תולי לא שמעה. לתולי לא היו אמאבא, הוא היה גר עם סבתא שלו הזקנה. אמא היתה אומרת כשהיינו יוצאים מהם "תולי ילד מוזר". הוא באמת היה מוזר, הוא כל הזמן שתק.   כשהיה חסר קמח או סוכר אני הייתי מתנדבת מהר מהר לבקש מהשכנים, שהם תולי וסבתא שלו. סבתא של תולי מדברת המון המון ובקול מאוד גבוה וצעקני, האמת שלא אהבתי אותה. אבל הייתי רוצה ללכת לשם כדי להסתכל על תולי. לראות אם הוא באמת תמיד שותק. אולי פעם אני אתפוס אותו פולט משהו, בטעות, קיוויתי. ואז אני אספר לכולם שתולי סתם עושה את עצמו לא יודע לדבר. הוא בעצם יודע לדבר המון, דברים יפים. אבל תולי אף פעם לא דיבר. סבתא   היו לו אצבעות עבות, לתולי. אצבעות עבות וכהות. אבל הוא לא היה שמן, הוא היה דווקא רזה. גובה רגיל, לא משהו מיוחד. מיוחדות היו הריסים שלו. היו לו ריסים ארוכות ארוכות ויפות. עיניים קצת בוכיות בצבע אפור, ושיער בצבע שחור, שחור מבריק שהיה מסנוור אותי. היו לו שפתיים ורודות ודקות, אולי כי חבל לבזבז מקום על משהו שבכלל לא עובד. כשהייתי נכנסת אליהם הביתה הוא היה מרים את העיניים שלו (תמיד הוא התעסק במשהו), ומסתכל עלי ומחייך. תולי לא ירד הרבה למטה כי הילדים היו קצת מציקים לו. כי הוא לא ידע לדבר. והיה מוזר. והיו שאמרו גם שסבתא שלו קצת קצת משוגעת. וסיפרו כל מיני סיפורים מגעילים על ההורים שלו. אבל בעיקר בגלל שהוא לא ידע לדבר. \\   לפעמים בלילה הייתי שומעת מנגינה יפה. ואז הייתי יודעת שתולי מנגן עכשיו בפסנתר. הייתי מדמיינת את האצבעות העבות שלו רצות מהר מהר על הקלידים הצהובים קצת (כי זה היה פסנתר ישן) . אולי זו היתה קצת דרך משלו לדבר. אם כן, אז אני חושבת שהוא דיבר מאוד יפה, תולי. מאוד מאוד יפה.   אחרי זה עברנו משם. אמא אמרה שהעיר ההיא קטנה מדי. השארתי לתולי פרח אדום ואמרתי לו שאנחנו עוזבים. הוא הסתכל עלי מוזר ואז נתן לי חיבוק קטן. חייכתי אליו ואמרתי לו שאנחנו עוד נפגש. לא נפגשנו.   אחרי הרבה הרבה מאוד שנים חזרתי לשם, לבניין הישן. הוא היה חדש ונוצץ והאנשים שהכרתי שם נעלמו והמדרכה השבורה היתה פתאום חדשה וברודה והעצים השובבים הפכו לפרחים קטנים והרוח היתה חלשה יותר וזרה מאוד. לא מצאתי את תולי ואת סבתא שלו. מישהו שעבר שם סיפר לי: הזקנה ההיא, המשוגעת? לקחו אותה לאשפוז, סוף סוף. בית מלון לחתולים היא עשתה לנו פה. גועל נפש. והנכד שלה, אדוני? בבקשה, אתה יודע מה עם הנכד הקטן שהיה לה? שאלתי. הוא מת. ככה אמר לי האיש שעבר שם. הוא מת מזמן, כשעוד רק באנו לגור כאן, אני ואשתי. היינו זוג צעיר, ישר על החודש הראשון עשו לנו פה בבניין שבעה. ממש חגיגה. איך זה קרה, אדוני? שאלתי, עצובה מאוד מאוד. הוא לא זכר. דרסה אותו מכונית, או שהוא היה חולה. זה לא באמת חשוב, מה שכן זה שרק צרות עשו האשה המוזרה הזו וכל הדברים שלה, רק צרות אני אומר לך. מזל שנפטרנו ממנה. ממש מזל. אבל הי, גברת, לאן את רצה? למה את בוכה? אמרתי משהו לא בסדר?

לא אוכל עוד לשאת את מראה הקולות הבוערים בנשמתי, זעקתי אל השמיים הרחבים. ובעומדי שם, דומעת, מרוסקת נס לא אירע לי, ישועה לא הגיעה. ניצוץ לא נדלק בלבי, ושום אש קודש בוערת. רק ריחו החרוך והמחניק של הקרבן מילא את לבי הפצוע. ואין קול מלאך אשר יצעק ויעצור היד הצרה והשוחטת, ואין שבעה שופרות שייללו בקול ויבקעו את חומת מרירותי, ויבכוהַ. ורוח אלוהים, ורוח אלוהים-- לא ריחפה על פני תהומי. רק קול דממה דקה ומתמשכת

עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתי-ה. היתה פעם שלהבת ענקית, זוכרת? נראה שכשאין ללהבה במה להיאחז, היא נחלשת. ככה זה. לפעמים אפילו לכוכבים קשה לזהור, כשלא מכניסים להם אנרגיה. אני מבינה, זה בסדר. אז, כשישבנו בקומזיץ מול המדורה. כולם מסביבנו, אבל לכאורה זה רק את ואני. מביטות זו על זו, צוחקות זו אל זו. צובטות אחת את השניה מדי פעם, ללא צורך במילים, כי הן סתם מיותרות... את הרי יודעת הכל. או אז, כשהלכנו לים. היינו רק אני, את, ועוד איזו נמלה שהילכה בחולות. זוכרת איך עקבנו אחריה, צוחקות? אני לא זוכרת מה קרה לה בסוף. ואם אזכור מה אנחנו ראינו בסוף, זה אומר שזה היה הסוף? היום נראה לי שאחרי שמשתתפים בחלק מתמונה של חיים ממישהו, זה לא אומר שאתה נשאר לעד חלק מהסרט שלו. אנחנו יושבות על הדשא, את מנגנת. הידיים שלך פורטות על הגיטרה. הידיים שלך מחוספסות, עבות. הן הכי יפות בעולם. את מנגנת כל כך יפה. את שרה בשקט, ואני רק מזמזמת. השמש מעלינו, ואני בטוחה שכל העולם שייך לי. עם כל יום שעובר בכאב, עם כל לילה שאני לא רואה את סופו מרוב מחשבות שלא נגמרות, אני רק יותר ויותר מתגעגעת. אני לא כועסת. ככה זה, זה הטבע של מדורות. בדרך כלל הן נכבות. לפעמים אני מתפללת שאולי הכוכב שלנו לא כבה לגמרי, והוא פשוט דולק בשקט על אש קטנה...

לה"ו [יש דברים שכדאי לשמור, ואולי אי פעם, אולי, יהיה להם שימוש... אבל עד אז--] אֶת מַבָּטֵךְ הָאוֹהֵב אֵנְצוֹר לִי בַּלַאט בְּפִינָה חַמָּה וַעֲזוּבָה בַּלֵּב שֶׁיַמְתִין שָׁם בִּבְדִידוּת עַד שֶׁאֶזָּכֵר בּוֹ, עַד שֶׁאֶזָּכֵר בָּךְ. (עַד שֶׁאֶזָּכֵר בַּנוּ)

בינות לעצים, מחמדי, בינות לעצים מסתתר הזאב בפרוותו האפורה הוא שוכב על האדמה הקרה מעביר לשון ורודה על שיניו החדות ובקול צרוד הוא לוחש לעצמו שם ביער את מי אטרוף היום את מי אטרוף היום   בינות לעצים, מחמדי, בינות לעצים ישנו חושך השמש השורפת מנסה לחדור ללא הצלחה. צפוף הוא היער, כה סמיך הוא החושך עוטף הוא את הזאב הגדול וחושבים הם יחדיו את מי נטרוף היום את מי נטרוף היום   ובמיטה הקטנה, מחמדי, שוכב ילדי היפה והאומלל אל נא תחלום קטני על יערות רחוקים וירוקים, אל נא תחלום על יצורים מופלאים וקסומים. אל תחלום, אל תחלום על טוב ורע ושקר ואור וחיים. לחישת הזאב מכה על אוזנך לחישת הזאב חודרת בך את מי אטרוף היום את מי תטרוף היום שמור בטל

לה"ו אי שם, מעבר לשבילי האש והעשן מעבר לקול השופרות, לבכיות והיללות, ואף מעבר לדממה הדקה, שעוד מעט ומרוב שביריריותה תחנק אני חושבת, קיים מקום שונה, מקום אחר. מקום אהוב. אי שם- ואני מתעקשת- לא פה, לא כאן- יש, אולי- מקום שהוא בית. ובבית אנשים אוהבים אנשים מדברים ומקשיבים. ושותקים- אבל השתיקה הזו אינה טעונה. היא אינה בועה העומדת להתפוצץ עם כל מילה. היא שתיקה מבינה, מקבלת. ולבית חצר בה עצי נרקיס הודי המשמחים כל לבב עם פרחים בריח מתקתק של צהוב ולבן. עצי תפוח עם ניצנים לבנים, ופרי מתוק, שבכל נגיסה המיץ מלכלך ידיך- ושם, אולי, אתה מאוהב. ________ לגבי 2 השורות הראשונות בבית ה2- אתם חושבים שהן מסורבלות מדי? אשמח להצעות לשיפור!

לה' הארץ ומלואה. אבל בלילה מי שעומד על החוף ומקשיב שומע איזה רחש רך וחרישי זה קול המיית אלפי כנפיים אשר מתו על החול כמו בוכות עם רחש הרוחות. [נתן יונתן, שפירית כחולה] אנשים באים לים כשהם מרגישים בודדים. הם רוצים לקבל חיבוק מהחול הרך. רוצים לצלול במים הקרים, עד שישכחו. הם רוצים להשרף מן השמש, עד שירגישו אושר. אך במקום זאת הם רק מקשיבים לרחש הגלים העצוב לזעקת המוות של כנפיים מרוסקות ולא מצליחים, גם בים הגדול למצוא מקום בו אפשר לברוח.

בעזרתו יתברך. אתה אומר, שאתה יושב ממול למדורה כי אתה אוהב את מראה העשן העולה. ואני אומרת, שאתה פשוט אוהב להתחבא מאחוריו. (ואולי גם להחנק ממנו.) האם באמת ובתמים אתה נהנה מהחום, שאינו נסבל בגלל הקרבה? הן עינייך האדומות רוצות לצרוח אינך מרגיש?

לה"ו הייתי רוצה שתהיי פה בשבילי. לא רק כשאני בוכה בכי תמרורים אלא גם כשהעיניים שלי קצת לחות. לא רק כשאני צוחקת צחוק מתגלגל אלא גם כשאני פשוט מחייכת בשמחה. לא רק כשאני הופכת, צועקת וכועסת אלא גם כשאני זועמת בשקט לעצמי. הייתי רוצה שתהיי פה בשבילי. לא שתביאי לי פונפונים ושלטים לעודד אותי כשאני רצה במהירות, אלא סתם, כשאני הולכת בדרך לאט, היה נחמד אם היית שם להאיר את הדרך. הייתי רוצה שתפסיקי לומר שאת תמיד פה בשבילי.