יצירות של בדולח

בס"ד חברון אוחזת בידי קוביה ועוד אחת ועוד אחת, כמו מנסה לבנותך מחדש. מרימה תלולית של עפר, בניך ובנותיך שניסו לצאת חוצץ נגד משנאייך ולא יכלו להם . זורקת אותה אל השחק, מנסה להנציח מעשה שהיה כבר להחזיר את ההסטוריה מחדש. ואת, קוברת את בניך ובנותיך בתוך קברות שכרית להם בדם ליבך. זועקת אליהם בלחישה, שמגיעה מקצה העולם ועד קצהו. בני אחי, האם תשובו אלי? מוקדש: לתושבי העיר חברון שמנסים למלא את צואת העיר ויכלו לה

בס"ד "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֶאֱלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתּוֹלִיכִינוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם. וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם. וְתַגִיעְנוֹ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לַחַיִּים וְלַשִּׂמְחָה וְלַשָּׁלוֹם. וְתַצִּילֵנוּ מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב וּלְסֶטִים וְחַיּוֹת רָעוֹת בַּדֶּרֶךְ וּמִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא לְעוֹלָם וְתִשְׁלַח בְּרָכָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ. וְתַתַנְנוֹ לַחֵן וְלַחֶסֶד וְלָרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָּל רוֹאֵינוּ וְתִשְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנֵינוּ. כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּן אַתָּה: בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה." הוא לחש את תפילת הדרך מילה במילה , נדמה היה כאילו המילים נוטפות- זולגות מדם ליבו. כמו החושך שאחז בו עטף ומילא את כולו, לא נתן להגביר את קולו. פרט לאותה לחישה , כמו של ציפור צרודה עת ששכבה לישון. הוא נזכר איך הכל התחיל בעודו יושב על כסא המושב באוטובוס שהוביל אותו בואכה לישוב החדש שיגור בו. מרוב לחץ לא זכר את שמו, נדמה היה לו שקוראים לו ניצן. שם זה החריד אותו ומילא את גופו פחד, רעד כמעט בלתי נשלט. ניסיתי לעצור את הרעד שאחז בגופי , אבל אבל הוא לא נעצר , ידעתי למה אני רועד לא מפחד לא מחרדה מהתקווה למה יחולל העתיד . עיני זלגו דמעות דמעה ועוד דמעה ועוד אחת בכיתי הרבה בזמן האחרון הרבה חדרים נוספו לו לליבי ,חדר של אהבה לחדרי האהוב. לדשא הירוק של הישוב , לכל החברים שלא אראה אותם יותר וחדר קטן גדול כך כך לאחותי שיראל בת ה-10 שנהרגה בפיגוע לפני שלוש שנים. כתבתי את שמך בדם ליבי עת זעקתי בלויתך " אנקום את דמך השפוך" ולא לא נקמתי נלחמתי בכל כוחי להציל אותך , ואת הישוב עצמו זוכר איך ישבתי לצידך בבית חולים מתפלל שלא תמותי ותפלתי לא נענתה זכרתי את צחוקך המתגלגל את התמונה האחרונה שלך את עניך הכחולות הצוחקות שהביטו עלי אז כמו היום ולא לא יכלתי הרגשתי לפתע כמו כאב עז חודר אל תוך חזי יודע כי פותח דלתות נעולות שנסגרו בחותם של שעם. לפני כחצי שנה ואני פותח אותם אט אט צועק בלחש ודמי דמי רותח כמו השמן החם מרגיש איך העגולים עגולי הדם חודרים אל תוך נשמתי ממלאים אותה להפתעתי בתקווה חדשה אולי אולי מחר יהיה יותר טובהוא הרים את עיניו מן התמונה שאותה אחז, את רואה את השלט של הישוב ניצן -לתקווה חדשה מוקדש: לתושבי גוש קטיף מונולוג ראשון שלי אשמח לתגובות אראל

בס"ד בת שבע אישי עזב אותי נעלם לו במלחמה מחכה לו אני, האם עוד ישוב? אוריה, לאן נעלמו עקבותיך? בדם, באש, במלחמה, בין גופות אויבים, נמצאת גופתך, בעלי. ואני, עומדת בוכיה. חולצתי קרועה, קרע של אבל. חושבת על רגעיך האחרונים. והמלך דוד שולח את משרתיו לקחת לו אישה... ומן דמעות של עצב, נצצו דמעות שמחה חזר השלום אל כנו מימי בראשית.

בס"ד ירושלים ידי נוגעת לא נוגעת באבניך, כמו מפחדת למששן, לגעת בדם, באש, במלחמה. רגלי פוסעות בשבילייך, נושמת את אוויר ההרים, מכניסה אותך אל תוך נפשי. עיני מתבוננות אל תוך קרבייך, כמהות לגלות את סודך, חופרות תעלות של כאב. ליבי מנסה לפתוח את דלתות מנעולייך, כמו נושם אל קרבו חלקי גוף נסתרים, מחפש ולא מוצא סוד גנוז, בפתקי הכותל המערבי. נכתב לכבוד יום ירושליים ירושלים עיר מדהימה בפני עצמה - ירושלים שלי מוקדש: לאחי היקר והאהוב אלרון שירשליים מקום מגוריו ועיר אהובתו ובמיוחד לתושבי הרובע המוסלמי - היהודים שבתוכם

בס"ד שחרור ירושלים כ"ב באייר תשס"ז 10.5.07 כפר גנים – פתח תקווה הוא ישב על הכורסא המהוהה , והסתכל אל השמיים התכולים שהשתקפו מן החלון הגדול באם המושבות שלפני קום המדינה . עיניו הירוקות חרתו במבטם את חלקת האלוקים הירוקה שנשארה בודדה בין מגדלי הקומות החדשים –ישנים שכיסו כל חלקה טובה . האמת שכל זה לא ממש היה אכפת לו , זו לא הייתה משאת נפשו, או יותר נכון משאת נפשו של בנו הבכור רועי שבא אליו לביקור אחר שלא היה אצלו זה חודש ימים . את הרהוריו הבלתי חשובים לדעתו, או אם היו שואלים מישהו אחר היה מתנגד לכך בתוקף, קטע נכדו דביר בן השתיים עשרה " סבא" – הוא פנה אלי בקולו המתוק "סבא" –הוא פנה אלי שוב, הפעם קולו היה קצר רוח משום מה לא ידעתי למה. " כן נכדי" – עניתי לו "רציתי שתספר לי קצת על ירושלים כי בכיתה למדנו עליה רציתי לדעת קצת יותר" והוא שלא אהב להיזכר במלחמה ההיא , נאלץ לפתוח מגירות שננעלו לפני ארבעה עשורים . ********** כ"ח באייר תשכ"ז 5.6.67 ירושלים העתיקה זה היה היום השני של המלחמה ההיא שאחר כך כונתה בדברי ימי מדינת ישראל, " מלחמת ששת הימים " ושם שני היה לה גם " מלחמת הניצחון" הוא היה אז נער צעיר בן 19.5 שנה וחצי בצבא ההגנה לישראל . הוא היה נער גבוה ורזה אבל בעיקר נער בעל עצמה ואהבת ארץ ישראל מלחמה נטשה בין שכנותיה של המדינה הצעירה , מצריים, לבנון ירדן וסוריה צבאות של אלפים רצו להחריב מדינה קטנה שלא עבר זמן רב מדי מאז נולדה . צה"ל נלחם המספר חזיתות . והוא נבחר הוא ויחידתו נבחרו לשחרר את ירושלים . ירושלים של אז הייתה עיר קטנה הירדנים מלכו בה והכותל המערבי היה בידם, לא ממש הרשו ליהודים לבוא ולהתפלל בשריד בית המקדש, וגבול גדר הייתה בין הצד הישראלי לירדני . יחידת הצנחנים בפקודו של מוטה גור פרצה את חומות העיר העתיקה והוא הוא הרגיש הרגשה שלא ידע איך להגדירה הרגשה של הקלה מחד ומאידך הרגשה של למה זה לא נעשה קודם. הוא פרץ יחד עם חבריו ויחד עם הרבה הראשי לצה"ל. הרב שלמה גורן. לפתע הוא שמע תקיעה של שופר ואת מוטה גור צועק את הקריאה שתחרת לשנים רבות " הר הבית בידנו ". כן, הר הבית בידנו. הוא החל לבכות כפי שלא בכה בימיו, אלו היו דמעות של שמחה. שחרורה של ירושלים . *********************** כ"ב באייר תשס"ז 10.5.07 כפר גנים – פתח תקווה סבא השתתק , דביר היה מרותק לסיפורו של סבא, הוא לא האמין שפעם הכותל לא היה בידי עם ישראל, שפעם הוא לא יכל לבוא לכותל מתי שהיה רוצה. הוא שאל את סבא שלו בקול של ילד תמים " סבא מתי ירושלים תשחרר לעולמים?" אני רוצה לראות את המקדש השלישי. והוא המשיך לשתוק, על השאלה הזאת לא הייתה לו תשובה ..... נכתב : לקראת 40 שנה לשחרור ירושלים מדי הירדנים

בס"ד שביב של תקוה הבליח מתוך השחק השחור לדקה אחת בלבד והיא נסתה להרים את ראשה להרגיש , לנשום את הרוח על גוה להכניס במעטפה סגורה לחתום בחותמת של שעם היא המשיכה להביט אל השמיים ראתה כוכב קט זוהר הרגישה שהוא בשבילה אומר לה: אני בשבילך היא חייכה אליו מין חיוך ציני כזה והוא זהר עוד יותר הביטה עליו במשך דקות מספר וחיוך של שמחה האיר את פניה וליבה התמלא באושר אותו לא חשה זמן רב והיא נסתה להחביא את הרגע עמוק עמוק בפנים.... ימים יגדו אם היא הצליחה

השלווה שעטפה אותה , כמו שמיכה בעוף קר, חממה את העוף, כפי שלא חשה מעולם. לא היה לה שום דבר לאחוז בו. כאילו תלויה על עוף מתוך העוף, שניסה לגרש את רסיסי העוף שנותרו עליה, כמו מנסה לגרום לה לא להיות היא, לא להיות עצמה. היא נסתה להאבק בו בכל כוחה, היא חשה את העוף, עוטף אותה כמעט חונק, ללא הצלחה. היא הרגישה אט אט, את העוף החודר לעצמות, את הפלומה הדקה שכסתה אותה, מתפוררת. היא רעדה כמו עוף נידף, מנסה למצוא מחסה מן העוף ועם העוף שהרעיד אותה ידעה שגם נעלמה העוף

בס"ד בדולח ראיתי אותה, זוהרת ונוצצת, נדמתה כצוחקת, מתלוצצת. היא זהרה למול עיני. כחמה בשמי מרום. ואני על ברכי, כמו מתעוררת לחלום. חלום כל כך אמיתי, חלום שאין לו סוף. נדמה שהיא לועגת לי, שומעת אני את צחוקה המתגלגל, בהרים בנוף היפה כל כך, בשקט שנשאר ואני מנסה לאחוז בקצוות של אותו חלום, שיתגשם כבר. אבל פרח לו, הלך לו, ואני נשארתי כאן היום. מוקדש: לאמא שלי היקרה

בס"ד יש פעמים שהלב פורץ ממקומו רגשות שאינך יכול להכלם גדולים הם מכפי מדותיך עצב , שמחה מתערבבים יחדיו יש פעמים שאתה מרגיש כאילו העולם שלך הוא בשבלך אלוקים ברא את העולם מן גאוה שאינך יודע ממהיכן מקורה אולי ממסתרי הלב מתוך הרוע שבפנים אולי יש פעמים שבא לך לקפוץ ולרקוד משמחה לצלילי מוזיקה רועשת הלב גועש בתוכך קופץ יחד אתך בשמחה של הודיה סתם כך ביום של חול יש פעמים שאתה מרגיש רע כל כך עם עצמך כאילו כל האכזבות כמו נחל אזכב שפרץ לו ביום של חורף ואתה מנסה לאגור מים מחד ולנקז אותם מאידך יש פעמים ויש פעמים ואתה אדם מלא רגשות מנסה להבין את עצמך בתוך מסתרי הלב תצליח להבין את עצמך אולי אולי מוקדש: לאף אחד סתם שיר בפרץ רגשות

בס"ד שירת האדם השמיים שהיו שחורים , כחולים כמו הביטו אליך ממרום שבתם מנסים לחדור אל תוך מעטפות נפשך אל המקומות שאת עצמך לא יודעת למצוא לה את המפתח למסתור שאת בתוכו מי את שתרצי את השלווה מי את שתרצי את השלום הכוכבים לחשו לך ממעל כמו מבקשים את סודתיך למצוא והרוח נשבה לה כמו נסתה לעזור בשרביט של קסם בשובל של אור שנמוג לו אי שם בחלל המציאות .... מוקדש ליעקב רובין

בס"ד נפרדים... צלילי כינורך, פורטים על מיתרי ליבי מנגִינתך, מרעידה את נימי נפשי. שומעת את צלילי המוסיקה, נושמת אותך אל תוך מהותי. רואה את התוִים מסודרים כמקהלה, מרגישה כמו עלה נידף, נע ונד בתוך גופי. לך פרידה אחת מאלף, ולי - כמנגינת עולי גרדום. את, כמו ניצן פורח בעץ, אני נפרדת ממך היום... מוקדש: לחניכה שלי בפר"ח אני אוהבת אותך

בס"ד ברקאי השחק התכול בבקרו של יום חדש היה נראה כשקוע באופריה סודו כאילו נאחז בקרנות המזבח בקש לברוח אל זמן אחר ולו יכל אל עולם אחר אוושה קלה נשמעה נדמתה כגחלת , כאוד מוצל מאש בין הדממה והשקט שאין לו סוף השחק נעשה בהיר כל כך כמעט לבן כאילו מנסה לגנוז את סודו שישאר אבסטרקט , אזוטרי עד יומו האחרון...

בס"ד כהרף עין .... ראיתי אותך, נכנסת אל תוך נשמתי. ניסתי לגמוע , לשתות, להנציח את הרגע בכל מאודי. נחתם בחותמת שעם, שכמהה להחזיק מעמד, והרגע נעלם לבלי שוב ....

האלבום, דפיו כבר צהובים, מרוב יושן. התמונות ישנות, מכוסות באבק של שנים. מנסה להסתיר את העבר הלא רחוק, מראה ילדה צוחקת עם חיוך של מלאך, מקפצת בין השבילים של הישוב שהיה פעם. מנסה לגרום לה לשכוח, לזרוק אותה אל תהום הנשיה, אל שהיה פעם, ועכשיו נשארו רק זכרונות. זכרונות מהגרוש, את הריסות הבית שכל כך אהבה. ועתה הוא מונח במדף הלבן שבחדרה, יודע רק הוא את הסוד, ודפיו ימשכו להצהיב עד שתפתח אותו שוב...

אני הולכת , צועדת לא יודעת לאן מרחוק אני כבר רואה גגות אדומים אולי בתים אני חושבת בחלומתי דמינתי את השביל שעליו אצעד שביל אבנים או שביל של קוצים ודרדרים אני הולכת בשביל משלי בשביל שרצוף באבנים מיוחדות במינן אבנים של רצון טוב , של תקווה למצוא לי את הדרך שלי אבל עדיין לא מצאתי ..... והיא המשיכה לצעוד בשביל שלה ......

בס"ד חלומות צבעים של כחול ואדום קו אל קו נמתח מנסה ליצור רישום לא ברור בין כחול של שמיים ציירתי מכונית שמנסה לגמוע פיסות שחק לנסות לעוף יחד עם ציפורים מעבירה את ידי על הדף הלבן מנסה לצייר שובל של אור את נצנוץ הברקאי לפני השחר מדמה בדף ומכחול של צבעים את משב הרוח על גוי עגולי העשן של סיגר צבע אפור כהה שמרמז על האסון שעלול לקרות החלומות עגולים בצבע לבן שקוף כל כך מתפוררים אל מול עיני כמו הדף הלבן שנשרף ממחשבותי נעלם ואולי יקום לתחיה ביום מן הימים.... מוקדש: לכל יוצרי האתר "ללא תולעים", לעורכים ולמנהלים ובמיוחד לעוגית שבהשראת השיר שלה חלומות נולד שיר זה לעולם

בס"ד ציפורים מציצות קוראות קריאת שחרית של בוקר קולן חודר דרך שכבת הרקיע ומרעיד את מיתרי הכינור בצליל שלא נשמע כמותו אמירי העצים נעים לצללי הרוח והוא מנצח בשרביט בלתי נראה נעים , זזים כאילו אחד הם ביחד שרים שיר הלל והשחק הבהיר כל כך בבקרו של יום החמה כבר עלתה לה מין המזרח האירה את החלד את תפקידה בעולם וביחד היא שרה עם כולם שיר שלא נשמע כמותו את שירת הבריאה

בס"ד באבחה אחת הם ניסו לקטוע את פתיל חייה , לגרום לה לאחוז את נפשה בכפּהּ. או לרוץ כאחוזת אמוק, בתוך נפשה, בחיפוש אחר האמת. רביבים שירדו על פני האדמה החרבה נדמו לה כגשם זלעפות, שריק הוא מתוכן, כדמעות תנין, הנופלות על פני האדמה וממליחות את רגביה עוד יותר. היא נסתה לחפור אל עמקי הנפש, לגלות את הסוד שהיא עצמה לא יודעת. היא פתחה מגירות נעולות במפתח דם ליבה, אבל מין הכאב שאפף את גופה, הרגישה שזעקתה ללא מענה.

היא נשאה את עיניה הכחולות כמו ים רועש, אל עבר השחק שהיה בהיר כל כך באותו יום צבע של כנרת. היא הסתכלה על אור החמה שהבליט את פניה הרטובות מדמעות, כמו אומר לה אני איתך. היא המשיכה להרים את ראשה אל עבר השמיים, כאילו מנסה למצוא שם סוד נסתר. נדמה היה כאילו עיניה חופרות את פיסת הרקיע, כאילו מצפות, מקוות, רק הם לא ידעו למה נסתר היה מבחינתם. לפתע נדמה היה כאילו היא מרכינה את ראשה אל עבר האדמה, שהייתה באותו יום חוּמה מתמיד, כמו מנסה שם למצוא מרפא. לפתע היא הרימה שוב את ראשה, הפעם עיניה היו רגועות. האדווה הכחולה שבעינה הפסיקה לגעוש, כנראה הסירה את הלוטה מִן הסוד הגנוז. היא חפשה את התקווה.