יצירות של בדולח

I. אם היה אפשר רק ללטף את המראות הייתי- משקיעה עצמי בתוכם ולוחשת מחשבות היה הווה אני עצמי II.אמא כורעת למוות על עריסה קטנה אחת שאולי אילו תוכל תינוק ימנמנם בתוכה חלומות ושקט מלחמה III.אז תגיד לעצמך לצעוק לחרשים ולגעת באבנים מלוחות מדמעות ראה אנוכי כאן I

בס"ד לגלות יום אחד שאת מפלצת בעלת ארבע עניים וזנב קצרצר אחד תגידו ללב ולשכל שיפסיקו לצרוח אחד על השני להפגע או לא להפגע . צריך לדעת איך לנער כבסים מלוכלכות ביד ימין להחזיק מברשת וביד שמאל ללטף ליטוף רך ועדין כזה (כן כך בדיוק) אני כביסה מלוכלכת

בס"ד מיכאל שלי אתה זוכר? אותנו מהלכים במדרחוב ההוא ומתחילים לתפור לנו חלומות , והם רק התכוונו להתנפץ אל השובר גלים הזה שראית ורק חייכת לי את החיוך המבויש הזה שלך ואמרת: " שובר גלים יפה יש לכם" כן בירושליים אין ים אבל גם שלנו היה הפעם רחוק כל כך , המדרחוב שקט עכשיו אתה יודע? אין מי שירעיש אומרים שאם מקשיבים טוב לים אפשר לשמוע חלומות מתנפצים התנפצות חזקה כזאת ואיך שהים צועק על אנשים שלא יודעים איך לשמור על החלומות שלהם יש לנו חלום להקים בית נאמן בישראל אתה יודע את הכינוי שלנו נכון? זוג הקוקניקים אבל זה רק בגלל שהביקור הראשון שלנו היה בבית הרב , זה היה הטיול הראשון שלנו ביחד לבשת אז חולצה לבנה ומכנסי דגמ"ח בצבע בז כן אני כבר עכשיו יכולה לשמוע אותך צוחק עלי "בנות בנות" אבל מיכאל זו אחת הסיבות שאתם מברכים שלא עשני אישה ... אתה יודע שאני צוחקת חול המועד פסח טיילת הנציב הייתה מלאה בילדים ואופנים אנחנו רק ישבנו על האבן ודיברנו ואז הוצאתי לנו שניי ציפסים מהתיק , ואכלנו ירושליים חייכה אלינו אז בחור ובחורה עם חלומות רחוקים . ואז לא חשבתי כל כך קרוב הצעת לי נישואים ואני אתה אפילו לא שמת לב לחשת לעצמי לפעמים חלומות מתגשמים . ואז באת אלי הביתה ואני באתי אליך ואז היו האירוסין אתה חושב שלא שמתי לב שצחקת עלי ועל אמא שלך ואמא שלי ששברנו את הצלחת אפילו המילים התבלבלו לי בפה מרוב התרגשות אבל לפחות אני לא צריכה לומר את זה לפני 500 איש . "הקיץ הזה תלבשי לבן" אתה שר לי בעוד המכונית גומעת מרחקים , כמונו חצי ועוד חצי שנהפכו לאחד אתה יודע שאני מרגישה שלמה עכשיו . לפעמים אני חושבת על הילדים שלנו אני לא מגלה זה סוד אבל אני אוהבת להסתכל בחלונות ראווה של בגדי ילדים ולדמיין את הילד שלי שלנו ייהיו לנו ילדים יפים אני בטוחה . עוד שלושה חודשים אלבש לבן ואתה רק תניח את הטול מעלי והחופה תחייך אלינו ותאמר: יהיה רצון שתקימו בית נאמן בישראל "

בְּס"ד I . אֵין כְּמוֹ אַהֲבָה, לְטַפֵּחַ רְגָשׁוֹת עֲלוּמִים הֲשוֹעַטִים כְּתִּינוֹקוֹת מִבֵּית רָבַּן אָתָּה מְנָפְנֵף לְעָבְרָם, בְּדֶגֶל לָבָן לְאוֹת כְּנִיעָה צוֹעֵד לְעֵבֶר שְׂדוֹת הַקָּמָה הַמְצָפָּה לִגְאוֹלָת הָאָדָם אַל תַּחְשׁוֹב שְׁמוּתַר לְךָ לְהִשְׁתּוֹלֵל כְּיֶלֶד קָטָן, אֲנָשִׁים עָלוּליִם לִקְרוֹא לְךָ מְשֻגַּע II. מוֹתָר לְךָ לְהַלֵּךְ בְּרַחֲבֵי הָעִיר וְלְהָרִיחַ אֶת מִתְאֲבָנֵי הָאַהֲבָה, בְּנֵי הָאָדָם נוֹהֲגִים לְיִיצֶר מֵאַהֲבָתָם דּוֹבֵי פָּרוָוה מְתוּקִים הַחוֹרְטִים בְּשַׂעֲרוֹתֶיהֶם מַהִי אַהֲבָה. תִּטְּעַם בְּבַקָּשָׁה מִן הַשוֹקוֹלָד הַהוּא, שָׁם בַּדוּכָן שְׁלְיַד רְחוֹב יָפוֹ, אַתָּה מַרְגִּישׁ אֶת הָאַהֲבָה הַמְנַפֶּצֶת אֶת לִיבְּךָ לִרְסִיסִים רְסִיסִים שֶׁל מַוֶוֶת אַתָּה יָכוֹל לֹא לְהַאֲמִין שֶׁיֵּשׁ אֲנָשִׁים שְׂמְתִּים מֵאַהֲבָה. III. אַהֲבָה הִיא רֶגֶשׁ אַתָּה חוֹזֵר וְאוֹמֵר שׁוּב וְשׁוּב, כְּשֶׁאֲנָשִׁים מִעִירִים לְךָ עַל פָּנֶיךָ הַחִוְורוֹת שְׁמַאֲדִימוֹת כְּשֶאֲתָה רוֹאֶה אוֹתָהּ, אֶת הַבַּחוּרָה שְׁמִמּוּל לְבֵית הַשְּׁכֵנִים, הָרָגֶלַיים מְבַקְּשׁוֹת לָרוּץ לִקְרָאתָהּ וְהַלֵּב אוֹי הַלֵּב יָכוֹל לְהַסְבִּיר לְךָ אַהֲבַת אֱמֶת.

בס"ד אוֹמְרִים שֶׁהַחַמָּה הָאוֹצֶרֶת קַרְנֶיהָ, מוֹרַחַת אוֹתָן בִּתְמִסָּה מְשַׁמֶּרֶת תְּכוּנוֹת יְלוּד אִשָּׁה מְיַצֶּרֶת אוֹר עַצְמִי, מְסֻנָּן בִּכְבָרָה שְׁמֵימִית מֵחֶלְקֵי רְגָשׁוֹת. לְעִתִּים , בִּזְמַן גִּלּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, נְהָרָה מְרַחֶפֶת מְנַדֶּבֶת מִתַּעֲרוּכַת תּוֹצְרֵי הַשֶּׁמֶשׁ . לְמַרְאֵה שֹׁבֶל הָאוֹר הַמִּתְפָּרֵשׂ מַטְבִּיעַ אֱלֹקִים חוֹתָם עַל יְצִירָתוֹ, כָּךְ נוֹצְרוּ הָאֲנָשִׁים הַטּוֹבִים. ליעקב רובין

בס"ד אל תברור בידיך הקרירות שלא טעמו חומה של אבן, בין תמימות דמעות עניי ירושלים של בית שני לדמעות אחרים שתיהן מתקבלות בזרועות פתוחות אצל אבא גם אם אתה אינך מאמין בכך . מלא ראותיך שפע אוויר מהרי ירושלם , לסלק הבחילה העולה במעלה גרונך הניחר באמת אינך מבין שרגליך הצועדות על אבני , נתבעות על חותם דם יהודים . אל תתביש לצרוח במלוא הגרון בתפילותך למעני , עשנן של עצמות יבשות אינו עולה באפך הסתום, משטויות והבלים , בנגינות עולם המעשה אבקש שתארוג ממחשבותיך פרוכת בית דוד . האם זו בקשה גדולה מדי?

בס"ד כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה(דברים,כ, י"ט ) לו ישיל העץ, עלוותו הנותרת יוותר בעירומו . כאותו ילוד אישה האוסף, שברי אותיות ומילים והופכם לחומת רגישות אינפטלית . עת רוח הבל מלטפת , תבקר, תרעיד תסער ויגוע

בס"ד מטיפות דמי שנשארו, על נדן חרבך. קיבלת חיים מחמשת הסלעים שמסרתי, ביד רועדת. הבנת שכר ועונש מראש חמורי הנערף, המתגלגל משם לכאן. למדת סוד קדושת המצווה מאשכול הגפן שסימנתי, בחוט אדום. ראית את אהבתי לאל מעומדך על ידי מחזיק, את בני - בנך הראשון. פרצת בבכי של שמחה

בס"ד חופרת בתוך עצמך, מסיטה טורי אבנים מלאכותיות שדמעות שקופות נתלו עליהן, כוילון בלתי נראה . את גיבובי המילים השארת לפליטה . מתכננת לבנות מהן מוזיליאום מפואר , למלא בתוכו את רצון הנשמה. לא לא, את נמצאת באי הידיעה ידייך חופרות חופרות חופרות, מתמלאות בבוץ לחינם . המבנה הוא רק לעשירים את ענייה לעת עתה .

בס"ד בס"ד חלק מין השלם אצבעותי משוטטות במרחבי הגלובוס מתפרפרות בין מזרח למערב, בחיבור חצי ועוד חצי לשלם או להפך. מתנסות בהתעטפות בשמיכת, המציאות העכשווית. הנפרדת לגורמים אל מול, עינהן המשתוממות . מנסות שוב שוב ושוב, לקבץ חלקיקים עקשניים, לכדי הרכבת החיים כמעגל. תוך פירפור בין רצוי למצוי.

בס"ד הנה ידעתי הנה ידעתי את יופיך הנחבא באשמורה השניה של הלילה, חציו מכוסה על ידי נגוהות הסהר וחציו מגולה. סודתייך הנסתרים: שובל של כוכבי שרת הנמשכים אחרי מורכבותו הפשוטה, מכתירים אותו למלך האופה בלי ידיעתך נקיקי דבש ולימון מעיסת מחשבותיך. ושוב כעלות השחר גונזת החמה את הזכרונות

בס"ד היום אראך היום, אשא את עיני, אל מקום מעוף הציפור הנוסקת, בשדרות חיי. ממעל, אצפה בשברי ספסל צדדי , אני ואת, צועדיי במרחב כחול -לבן עורגים לשלמותו. כששטף של מילים מיותרות, מכסה, מתחבא בורח ומבריח . נשאר--

בס"ד בליל ישימון אחד, כשפני יבשו כסדק אדמה, ברבורי ענן ששטו אז-- לעגו לדרדר שכמש. וכמו דרכים סגורות לעובר-- חיי הנמצאים למולי. והים אל החוף עוד יכה יתהלך ברוח הנושבת בלאט. אל תוך הלילה הנגמר. וישא את נשמתי אל מחוץ לאופק. ואולי לא יקרו הדברים לעולם אולי.

בס"ד אל תתני להם עדות, תמונותיך עוד לא חלפו עברו-- עדיין שדך קמל ולא נותר לקצור את (נשארה לחות מעטה) רסיסי זכרון שנשתברו על מיטת המלך, פתחו-סגרו עניך, לעת הזאת הגעת למלכות .

בס"ד רקע היסטורי זלדה שינרואוסון - מישפוקובסקי 1914-1984 הייתה משוררת ישראלית נולדה להוריה שלום שלמה ורחל שינראוסון בשנת 1914 הוריה צאצאים לרבנים חשובים . היא הייתה בת יחידה להוריה , בשנת 1026 עלתה המשפחה לירושליים שם למדה זלדה בבית הספר "שפיצר" לאחר מכן עברה זלדה ללמוד בבית הספר למורות של המזרחי שם הושפעה ממחנכים חשובים בשנת 1950 התחתנה עם חיים אריה מישקובסקי בוגר ישיבת חברון ורואה חשבון במקצועו לזוג לא היו ילדים השיר : "לכל איש יש שם" זלדה משימות: קראו את השיר בעיון. 1. עיצוב כותרת השיר. 2. הגדלת מרווח בין השורות: סמנו (השחירו) את כל השיר, עיצוב, פיסקה מרווח בין שורות שורה וחצי אישור. 3. שנו כרצונכם את הגופן, לגופן קריא וברור. 4. סמנו בדרך סימון כלשהי (קו תחתון, אות מודגשת, צבע אחר) את כל מי שנותן שם לאנשים. 5. על מי מדובר בשיר? 6. העלו שאלות המתעוררות מן הקטע. לכל איש יש שם שנתן לו אלוקים ונתנו לו אביו ואמו לכל איש יש שם שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו ונתן לו האריג לכל איש יש שם שנתנו לו ההרים ונתנו לו כתליו לכל איש יש שם שנתנו לו המזלות ונתנו לו שכניו לכל איש יש שם שנתנו לו חטאיו ונתנה לו כמיהתו לכל איש יש שם שנתנו לו שונאיו ונתנה לו אהבתו לכל איש יש שם שנתנו לו חגיו ונתנה לו מלאכתו לכל איש יש שם שנתנו לו תקופות השנה ונתן לו עוורונו שנתן לו הים ונתן לו מותו. ניתוח השיר : השיר מדבר על "האני" עצמי של האדם כאשר הוא מתייחס לעצמו ואל האחרים השיר כתוב בשפה שאינה מליצית אלא השפה שכל אדם יכול להבין לכל איש יש שם גם לאותו אחד שלא חושב את עצמו לכלום וגם לגאוותן שבאדם. שמו של האדם מתייחס הן במעשיו הן בקומתו הן במלבושין בהתנהוגותו השם יכול להנתן חו על ידי שונאיו על ידי הוריו וגם על ידי אלוקים שיר בעל מסר חשוב ונכבד לכל איש יש שם - שם מיוחד במינו שניתן לו בתחילת חייו ובסוף חייו שאלות 1. מה לדעתכם גרם לזלדה לכתוב שיר זה ? 2. האם אתם מזדהים עם השיר ואתם מוצאים את מקומכם בו? 3. כיצד נהפך המושג של שם האדם לכל חשוב במהלך ההסטוריה היהודית ובכלל ? 4. לכל איש יש שם - הססמא שנהפכה להקראת שמותהם של שישה מליון נרצחים בשואה - מדוע נבחרה ססמא זו? עבודה נעימה

בס"ד גלי סודותיך מה לך ילדה? הגמיאיני את אשר חסרתני, לא ניחר גרוני, נשמתי רצוצה. מסלות פניך כמעוף הצפור ושמלתך כעבים לפני מטר אפורה. מתערפל, מתערבב והולך, החושך הסתיר את עיניך. ואדע כי אישונייך מקור חיים.

בס"ד היה והווה את אמרת, הזמן ירפא פצעייך הזבים דם, שערך המתבדר ברוח הנושבת על עצים ערומים, לא שיכנעני. יחדיו צעדנו על עיי חורבות, בחולצה מוכתמת, מנסות לבנות ולהיבנות מִן ההרס, כעת עיניך דומעות. ------------------------------- מוקדש לתושבי גוש קטיף ולשירה חדשה בפרט.

בס"ד לבד את דמעותי שנאספו, אל מי התהום. גנזתי לעת צרה. מעין פתח של מילוט, לבריחה אפשרית , ממציאות מדומה . נש(י)מה אחת הנחתי , בקופסת עץ קטנה , אולי ( לא ) אשתמש בה. מנסה לאסוף עלים שנשרו, מעץ שבע ימים, אשר שורשים אין לו. להחזיר דקות מספר, אל ארץ דרי החולות , בדמדומי השקיעה . הבאה .

בס"ד סוכה בסוכה במנגינות חיי, שוזרת רגעי תוגה בלתי נראים, באור החמה כצבעי הקשת . חופרת במעדר של ברזל באדמה תחוחה, מחזירה עטרה ליושנה , מבדילה בין אור לחושך ובין עשיר לדל. כורעת ללדת על האבניים, אחוזה חייל כיולדה, ואולי ילדתי את בני הראשון. ניילון מבהיק ,מכחול של עץ ,דבק של קמח ומים, ניסו ליצור דמות חדשה -ישנה , החזיקי להם אצבעות אולי יצליחו . שמעת את צליליו של כינור האמונה, פרטת על נבלך שזהבו הועם , דמות חדשה השתקפה לה וזאת את.

בס"ד גדליה וירושליים עזובה , להבות של שריפת בית המקדש כבר נמוגו. אדמותיך חרושות צמאות למעט לחלוחית שלא באה, גופות בנייך ובנותיך נקברו כבר בקברי אחים . נהרות הדם נשטפו מאבניך המיוחדות. ירמיהו הנביא שניבא את חורבנך ירד מצריימה יחד עם שארית הפליטה . ואת נשארת בודדה ואולי לא מעט אנשים נשארו בך . ---------------------------------------- בארמון של זהב, בין חורבות שהיו פעם בתים . ישב לו נציב חדש מאת נבוכנצר מלך בבל למביט מין הצד נראה המקום כמו אי פלאות בין הרים וגבעות מוריקים שפרחי החבצלת צומחים בתוכם. גדליה בן אחיקם כך קראו לו , הוא היה האיש שנבחר להנהיג את שארית הפליטה אשר בחרה להשאר בארץ, שהתושבים שבה לעגו על חורבנה שוב ושוב , מנהיג הם קראו לו איש חייל מלך של עם ישראל העתיד היה נראה ורוד מאי פעם . ----------------------------------------------------- " שלום אדוננו מלכנו "- נשמעה הקריאה המוכרת , במרחבי ארמונו שבארץ עמון. והעבדים כרעו ברך לפניו עד כי כמעט נשברה. "כן מה חדש בפיכם"- הוא שאל קולו היה עדין מאי פעם לא מזמן חזרו עבדים אלו מארץ יהודה הכבושה והוא היה כמה לדעת את הבשורות המרנינות על מות העם היהודי כפי שכינה זאת הוא. " העם "היהודי" מתחיל להשתקם מלך בבל מינה להם מנהיג חדש שמו גדליה בן אחיקם נראה כי הארץ חוזרת אט אט לקדמותה" פניו של המלך אדמו עד כי היה נראה שעומד להתפוצץ " לא יקום ולא יהיה" הוא צעק בקול לא לו וצעקתו הרעידה את דלתות בית המלכות. --------------------------------------- והעיר כאילו לא ידעה את המתרחש רחוק מעבר הים המשיכה להתאושש מאין מפריע. אולם כי גם לא ידעה שבתוך עמה ישנם אנשים הזוממים להורגה נפש. בצריף מט ליפול בפאתי העיר ישב לו צאצא מבית המלכות כבר מספר ימים שאינו יכול להרגע הוא הרגיש את רגש הקנאה בוער בו מרתיח את עצמותיו ברמות גבובות עד אין סוף קראו לו ישמעל בן נתניה . הוא לא יכל להסכים עם זה שגדליה הוא המנהיג ולא הוא. הוא הצאצא מבית המלכות יושב לו בצריף מט ליפול ואיזה נציב שהמלך בבל מינה יושב בארמון של זהב כאילו במקומו ואת זה הוא לא יכל לסבול הקנאה העלתה את חמתו והא החליט לעשות מעשה ---------------------------------------- הם צעדו את הדרך מארץ עמון שוב אל ארץ יהודה הכבושה השמועות על התאוששה של ארץ יהודה פרסו כנפייים עד אליהם הם חיפשו מישהו שיצית את הלהבה שיגרום לה לפרוץ עד לאין סוף הם מצאו את ישמעל בן נתניה בתוך הצריף שלו התנהלה השיחה והוא הוא הסכים בתנאי שהוא יהיה המלך הבא. הם לא ידעו שמאחורי הדלת מקשיב להם מישהוא המישהוא הזה נבהל עד מאד ורץ מהר כדי שלא יראו אותו -------------------------------------------- יוחנן בן קרח נכנס כמעט בלא לדפוק . " גדליה" זוממים להורגך נפש כך שמעתי בצריף של ישמעל בן נתניה צחקו של הנציב החדש הדהד בחלל החדר . " להרוג אותי? למה שירצו להרוג אותי ?" הוא קיבל קלף המזמין את אותו לדון בשיחת הידברות בין ישמעל בן נתניה לבינו הוא לא חשב שהוא צודק ------------------------------------------------------------------- השולחן בארמון היה ערוך המאכלים היו טעימים עד למאוד כך לפחות הם היו נראים כאשר קם גדליה לשאת את דברו קם ישמעל בן נתניה ורצחו נפש ההמולה הייתה גדולה אנשיו של ישמעל רצחו גם כמה מניצבים בבלים שעמדו שם והשקט שם לשרור בליבו של מלך עמון ושל ישמעל בן נתניה אבל מלך הוא לא זכה להיות --------------------------------------------------- וירושלים נותרה שוב עזובה שארית העם שעוד נותרה בה נותרה בלא מנהיגם האהוב להם הם התפזרו לארצות אחרות והארץ נותרה לעם אחר עד שאחרי שנים רבות נושבה שוב בידי יהודים.

בס"ד אדמת ניכורים גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ--לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב: כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, אַדְמָה וּצְבֹיִים, אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה, בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. תחרוש תזרע, בזיעת אפיך לא תאכל לחם. נצרבת על מצחך, כחותם קין. מילה שנמחקה, מעל פפירוס, בכתב אשורי קדום, של פעם. ארץ אוכלת יושביה, קראתם לה, עת עם סגולה, נפוץ אל מרחבי תבל. אורותיה של חיפה, ניסו להשכין שלום, במובן הנכון של המילה, כספינה עוגנת במזח. לבד, דמעותיך שמחה ועצב, בגוש קטיף לא יגדלו, עגבניות שרי לעולם.

אֲנִי צוֹחֶקֶת וְהוּא לֹא מֵבִין אֲפִלּוּ אֵיךְ מִילָה אַחַת שֶׁלּוֹ יְכוֹלָה לְקַשְׁקֵשׁ אִתִּי בַּבֶּטֶן חֲלוֹמוֹת

בס"ד אָרוּר הָאִישׁ שֶׁנָּזַף בִּי כִּי טִנַּפְתִּי אֶת יָדָיו בִּצְבָעַי, אֵלוּ שֶׁגָּנַזְתִּי בְּעֵינַי עֵת חָרַשְׁתִּי תְּלָמַי עַל חוֹם אֲדָמָה כְּנוּעַת קַיִץ , רַק תְּנוּ לָרוּחַ לְהִתְיַבֵּשׁ עַל דַּחְלִילֵי עֵצִים. אֵין זֶה נָכוֹן אֲנִי בּוֹכָה לְעַצְמִי וְסוֹפֶרֶת לְחִישׁוֹת אוֹהָבַי יוֹתֵר מִמִּנְיַן הַדְּמָעוֹת שֶׁכְּבָר שָׁפַכְתִּי רַק כְּשֶׁהָיָה מֻתָּר לִבְכּוֹת . לֹא, לֹא בִּקַּשְׁתִּי שֶׁתַּתְחִילוּ לִסְתֹּם אָזְנַיִם אַתֶּם רַק מַחֲרִישִׁים אֶת צְעָקוֹתַי שֶׁלֹּא מַצְלִיחוֹת לְהָבִין לָמָה אִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אוֹתָן בְּשֶׁקֶט שֶׁכָּזֶה. תודה לאדרת על הניקוד מוקדש לי ולך

מַשַּׁב רוּחַ נוֹהֵג לְלַטֵּף פַנָּסֶי רְחוֹב דּוֹמְמִים מַחֲשְׁבוֹת, עַל קִרְעֵי עִיתוֹן שְׁהִשְׁאַרְנוּ לְהִתְמַקֵּחַ אָסוּר אוֹ מוֹתָר. שׁוּב לַיְלָה, אֲנָשִׁים רַבִּים עַל הַשְׁקֵט בְּמִלְמוּלֶי יַדַּייִם. הוּא מִתְנַפֵּחַ בָּאֲוִיר וּמִתְחַשֵּׁב כִּמְעַט לְהִתְפּוֹצֵץ יָכוֹל לְבַקֵּשׁ אוֹ לֹא לְבַקֵּשׁ מַשָּׁבֵי רוּחַ נְדִירִים לוּ יַגִּיעוּ

בס"ד גַּם אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹתְךָ יָלְדָה , קְטַנָּה עִם פַּרְצוּף שֶׁל מַלְאַךְ שֶׁרוּחַ שֶׁל בּוֹקֶר שָׁזַרה קוֹלָהּ בְּשַׂעֲרוֹתיך אָז עֶדְיִין שִׂחַקְתְּ תוֹפֵסת , עִם גַּלֵּי הַמַּחֲשָׁבוֹת . וְהָעוֹלָם רָץ מַהֵר מִדֵּי , . קָנִיתִי לָךְ בֻּבָּה וְאַבְנֵי מִשְׂחָק צִבְעוֹנִיות , בִּקַּשְׁתִּי מֵהֶם שֶׁיִּהְיוּ לְךָ לְחֶבְרָה אוֹמְרִים שֶׁלִּיְלָדוֹת קְטַנּוֹת אָסוּר לְשַׂחֵק בַּמִּשְׂחָקִים שֶׁל גְּדוֹלִים

בס"ד דומים חיי לגבינה בולגרית, שנקצצת לקוביות קטנות על פס היצור כמעט טובעת במי מלח קרירים. צריך לאהוב הרבה מלח, כדי לא להתגלש וליפול על הגב זה מאד כואב, מנסיון. לפעמים איני מודעת לכך, שאנשים טובים חותכים עבורי חתיכות גדולת מעוגת שוקלד אוירירית ממש בשולחן מאחורי.

אוֹמְרִים שֶאֱלוֹקִים מְלַקֶט דִּמְעָה אָחָר דִּמְעָה, עוֹטֶף אוֹתָן בִּיבוֹשֶת. הוּא אוֹצֵר בְּיָדַיו אֶת פְּרִי עָמַּל אָנוֹכִיוּתָם שֶל בְּרוּאָיו, בּוֹרֶר אוֹתוֹ מֵאֶגְלֵי הָבְּכִי. בָּלַיְלַה, אָלוּמָת אוֹר יָרֵח מְנָהֶלֶת שִירָה בְּצִיבּוּר לְמִסְדָּר הָדְּמַעוֹת: מְחוֹלָן מִתְפָּרֶס עָל פְּנֵי הָרַקִיע לְמִשְמָע דִּנְדּוּנֵי הָלְּבָנַה, אוֹר מִּשְתָקֶף מְיָצֶר זוֹהָר מִשֶל עָצְמוֹ. בְּנֵי הָאַדַם קוֹרְאִים לָהֵן כּוֹכָבִים.

בס"ד ברגע אחד של מגלומניה, לקחתי , את שירי שכתבתי על פתק לבן . וזרקתי , אל תוך השמיכה השחורה העוטפת ההיא , מרובע אחד מיותם בארכיה המשוררת בנפשי . זכרון בין ערפול לערפול, בין ריצה מטורפת , אל אש מהלטת . בבריחה ממרדף אחר פילי אפריקה . ראיתי , אותך מנסה לנענע את גופי הדואב נענוע ועוד נענוע . שתיקה תגדי האפשר לחבר בין שחור ולבן ?

בס"ד .את זוכרת אותי אוחזת ידי בידך, רצה במסדרונות עם כסא הגלגלים שלך לאור נר חייך הדועך. כשבכיתי, שאלת מה אומרים הרופאים (ואני) עניתי לך בשתיקה. השארת אותי דוממת כשלקחו אותך שוב לחדר הטיפולים . סופרת שלושים עשרים ועשר ובוכה ובוכה ובוכה נלחמת להשאר בחיים

בס"ד (לא) בסדר השחק היה אז תכול כל כך, ענני כבש עדינים שטו במרחביו משחקים תופסת אחד עם השני והמנצח הוכתר בתואר של כבוד, ועמד במרכז השמיים מנסה להסתיר את השמש לקבל את הכבוד הראוי לו באמת. ושאר המפסידים החלו להזיל דמעות שקופות כמעט בלתי נראות אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד ועוד... הרוח נשב לאיטו מנסה לגרש את העצב שהחל אט אט לכבוש את מקום השמחה הוא נענע את עצי הברוש הירוקים , ציפה שיתעוררו משנתם ויעזרו לו להשליט סדר בגן העולם שתק כך אמרה ההסטוריה , וידיה דפדפו ביומן השנים מנערות אט אט את האבק מחזירות את העולם שנים לאחור . "רבותי ההסטוריה חוזרת" - פלחה הצעקה את אולם הישיבות. המסובים מסביב לשולחן הרחב שתקו . הביטו חלקם נדהמים חלקם לועגים. החלק הנשאר צחקק מתחת לשפם בשקט של יראו. אבל הצעקה נשארה, קורעת את הדממה . וההד היה נשמע כמו צחוק השטן . וצחוקו היה אכזר כל כך , עד שכולם השתתקו. "רבותי ההסטוריה חוזרת" - הוא צעק שנית שוב העולם שתק, שוב ההסטוריה חזרה לקחה את ההד מחדר הישיבות ותבעה את עלבונו של הנואם הצעיר שצדק. עשרים וכמה שנים אחרי דפדפה אל המקום שלשם החליטה לחזור שוב. הפעם קראו לזה : ההתנתקות .

בס"ד הורדת מסכות מבעד למסכה העוטפת , ביקשתי להתעלות על עצמי כרוכה הייתי כשובל בלתי נראה . אחריך. כמו גבישי קרח זעירים, המנחשים זמנו של כוכב שביט הנופל. מתפוררים לאלפי חתיכות . ואינם. לו היית לידי מנסה לעזור באמת בורחת מפה לשם איני חפצה בך יותר

בס"ד דרך כשהפכתי אותך למטפוארה, אמרת "אל תשתמשי בסיסמאות " בכיתי, הסתכלתי שוב בעיניך, הן היו ריקות מתוכן ודמעות . כי ידעת שהשארנו את המחר בתיק הצד שלך , בתחילת המסלול. לקחתי אבן דרך וזרקתיה אל התהום . כששתקת---

בס"ד הן הבטחת, שאותיות ומילים תהפוכנה, למלכודת של אש הרסנית. (עיני גם דומעות משחור העשן) יתהלך הרוח, (על קצות האצבעות) יפזר האפר הנשאר-- אל מחוץ לתחום, נגיעה אחת בקרקע . התקשיב?

בס"ד עצבות היא אוספת אותי אל תוכה , כמעט חונקת , עונדת צמיד של ארגמן על צוארי כמעט ותולה אותי על עמוד תלייה שלא קיים. נכנסת אל תוך חדרי לבבי חדר אחר חדר מנקה אותו לפסח אך האביב עוד לא הגיע . אפילו היא לא בכוון היא רק מלכלכת ומוסיפה עוד ועוד כתמים בצחוק לועג ואכזרי. ממשיך והולך דוקר קורע קרעים בלתי נראים בתוך צפונות הנפש מקום שאמור להיות רק שלי . אני מליטה את פני בידי מחפשת מזור אולי לשכוח לא לזכור אך היא ממשיכה ואולי אולי היא צודקת העצבות ואני טועה אולי אתן לה לנקות בשקט ולהשתלט על כוחי על מוחי ועל יכולתי אולי ...

בס"ד רציתי לומר לך, שהכאב החד החודר, געגוע לאלו שאינם כבר ביננו , חזק ממני וממך. כן, גם אני לא מעכלת , עדיין-- כדור המשחק שלי , מתגלגל על דף העיתון של אתמול, שמונה תמונות --- של מלאכים. ------------------------------------ לעלוי נשמת שמונת התלמידים שנרצחו על היותם יהודים בישיבת מרכז הרב בעיר ירושלים

בס"ד אָמְרוּ לִי פַּעַם, נֵרוֹתַיִךְ חִוְּרִים הֵם. הַדְלִיקִי בְּאִישׁוֹנַיִךְ שַׁלְהֶבֶת, פִּרְשי אֶבְרוֹתַיִךְ אֶל הָאֹפֶק. לַקְּטִי מִלּוֹת נֶחָמָה- בְּקֵפֶל שִׂמְלָתֵךְ, תֵּבַת חַיַּיִךְ פְּתוּחָה. שָׁם--.

בס"ד (ב)מנגינות הזמן רוח נשק על שמלתך , כמו טווה פתיון לדגי הים, מלאכים בכו בשחק (בשקט שלא ישמעו) למקצב תופי המחולות נגנז השיר שהוש(א)ר, כאדרת כאב ודם. נדמו צלילי כינור דוד, לבנה הציצה מבעד מצבתו, להוקיע נחרצות עבד כי ימלוך . נקום נקמת דם זרעך השפוך --------------------------------------------------- לרפואתם של אושר ורמי טויטו תושבי שדרות שנפצעו במלחמה לא להם . ולעלוי נשמת כל הרוגי שדרות .

בס"ד הטור השבועי - בצו השעה . ושוב יגישו דין וחשבון, פרופסורים מלומדים, על התנהגות נאותה , לנסות למנוע את שעלול לקרות . צעקת אמהות שכולות וחיילי מילואים, תשאר תלויה לעד במסדרון הכנסת , הם אומרים, אסור לעם לקבוע מדיניות ממשלה . מחורבות שעוד לא פינו, יורים טילים על שדרות , והן מעקלים חשבונות למגורשי גוש קטיף , גורשו לחינם ועזה בעלטה , נרות הם מדליקים, ואנו מדליקים נרות לזכר הנופלים, שנפלו למען כבוד .

בס"ד קדיש בדמעותי , על בזיך הזהב שמוחבאות, מתחת לאבן השתיה, קיבלת חיים בזכרונותי, החרוטים על טין ואבן, באדמת זרים. למדת סוד קדושת המצווה בתלמי אדמתי , החרושות בידי כשדים, במקום ששועלים הילכו בו, הבנת שכר ועונש במספר המקועוקע, על זרועי, כשלימדתך בישיבה . ראית יתגדל ויתקדש שמא רבא ---------------------------------------------- לעילוי נשמת כל אותם יהודים שלא ידוע מקום קברותם ויהי רצון שנזכה לבנית בית המקדש בקרוב אמן .

בס"ד בן האלמוות לו אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים, אתהלך על חוט דק, של תהום השאול. אספור אחד לאחד, את חיצי התרעלה, אגנוז בכד של חרס, למשמרת עולם. מרום מושבי, מביט על בני האדם, דמעה ועוד דמעה, זולגות מעיני . לא אשמע לעד את קולכם, אך את ריח ניחוח עגלי הטוהר אריח לעולם , אנכם בן החיים, ואני בן האלמוות. ------------------------------- מוקדש: לתהילה באהבה

בס"ד געגועי נשמה עומדת בתווך, משקולות של עופרת צורבות את זרועותי מכאב לא ברור . נושמת זכרונותי. אחד אחד נכנסו אל הצריף, שהכנתי להם מבעוד מועד. אולי, החזקתי בידי דובון של פרווה, גנוב או שאול כבר שכחתי. ערמות של אבני משחק, מתגלגלות על רצפת חדרי. קולך, מזעזע את תנוך אוזני, ואני, לא שומעת. או אולי לא רוצה לשמוע. ושם , בתווך מחזיקה משקולות כבדות, לחינם עמדתי כך לפניך.

בס"ד הודאה (לא) בטעות שבעה בנים הקרבתך, על מזבח השווא, בעפר אבן הפינה, שיכלת בן בכור. בן זקונך, חלק מדלתות עיר, עיר שלא תבנה, קללה שנתקיימה. דמעותיך ודאי שזלגו, הרטיבו מצבות טריות, כמו דמעות שמחתך, עת נביא היה ללעג וקלס. ערבבת מבלי משים, דמך עם דמם, בשקר נשאת פניך, בתהום החושך.

בְּס"ד הַשִּׁירִים שֶׁלִּי הֵם כְּמוֹ זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּת , אַתָּה נוֹשֵׁף בַעֲדִינוּת בַּעֲלֵי כּוֹתֶרֶת שֶׁבֶּן עֶשְׂרֵה הִתְנָה בָּהֶם אַהֲבָתוֹ נוֹגֵעַ אֵיפֹה שֶׁהִיא נָגְעָה בְּךָ לָרִאשׁוֹנָה . דּוֹמֶה לִקְבוּצַת יְלָדוֹת קְטַנּוֹת הָרַבּוֹת , עַל בוּבָהּ מְרוּטָה אַחַת . אוּלַי בְּעוֹד מִסְפָּר שָׁנִים אַחַת מֵהֶן תִּכְתֹּב ֹ עַל זֶה שִׁיר . אִם תוּכַל לְמַשֵּׁש אֶת הרֶגֶשׁ , לְגַלֵּם יַחַד אִתּוֹ אוֹתִיּוֹת ומִילִּים להתערבב לְעִיסַת מִלִּים מְשֻׁבַּחַת זֶה לֹא פָּשׁוּט בִּכְלָל .

בס"ד אל תתנהג כמו אותו הלום יין כשמתפכח מחזיונותיו , עודו משתרע , ברחובה הראשי של העיר , נתון עדיין להשפעות לתת ושעורה. הבט אל נימי עיניו המשתרגים מאדימים את, שארית התוחלת שנותרה מגופו המגויד המתערפל בעשן זיקוקי עיני אנשים. חצה בזהירות את הכביש, לצד השני ואז תרוץ רחוק ככל האפשר אתה יודע שתמיד אפשר לעבור לעיר אחרת.

בס"ד נתבקשתי לקרוץ עגולים מבשר לבבי , השרוף ממאכלת אש צולבת . להדביק אותם על דף נייר חלק, לצרוח שהכל טוב, קשורה בעבותות לדיבורי האחרים. כן, את זוכרת שאמרת שאסור לבכות סתם, שליטפת אותי כשצרחתי בעודי נשרפת כשרצתי אל תוך מדורת האש שהדלקת למעני . מצטערת, אין כבר מקום לצלקות .

לקרוא דן פגיס, זה כמו לעטוף עצמך באדרת מטאפורות, ולהדס באטיות אל קרון הרכבת האחרון, בדרכה אל חלון מציאויות שונה משלך. שם קיבלת עול ניצול מתופת. לסהר האיתן באהבה באצבעותייך הענוגות, עלמתי, השכלת לחבר את מחוזות העבר. שקועה בינתיים, מדמיינת עצמך שם. ואילו עוברי הדרכים המחפשים עצמם לדעת, היו מלהגים אחרייך, מתכרבלים בכוכב אחר. ואיך את אינך יודעת, שהיו מרננים בכבודך.

בס"ד ראיתיך מתנוענעת, כימים המתקלפים הנשברים אל, שחר ילדותך ללא פרוטוקול שנכתב האומץ שבינך לתוכך לבד. שומעת אני את פסיעות רגלייך, המתנסות בהרמת אצבעות מעל, רצפת פרקט שחורה או חומה תלוי בחדר הריקוד שלך. מהלכות בלאט מסובבות את, כל גופך אחריהן בסיבוב חד כתער. להסתובב סביב מציאות שאינה מכירה את חוקי החיים.

בס"ד דמיונות אני מדמיינת אותך כמו הר, גבוהה שמנה ודוממת כמו מונעת מבעדי מנפול, אל תוך אי הוודאות. לפעמים, את כואבת יפה גם ועצובה . בבואת תמונתך , הנשקפת מאדוות הגלים . מניעה אותי לקפוץ אחריך. חופרת עמוק עמוק, מוציאה רגבים רטובים. הנקבצים לגבעה קטנטנה. בסופה אוריד דגלי לחצי התורן.

בס"ד גם את זוכרת שאמרת, "לא עוד העצבות המשתלטת" כמו ביקשת לרוקן את הענן ההוא, שניצב בשמי מרום. כשהמשכנו לטייל במרחבי העולם הוירטואלי, הותרת אותי, מחייכת -------------------------------------------------------------------- מוקדש: לסנה בוער

בס"ד גם אני זוכרת את שתינו צועדות בשדות, עורגות לזכרונות שאינם . כשאלומת אור צדדית, מחייכת מהכפר הערבי השכן. מחפשת איתנו ביחד את הדרך הנכונה . בעלטת הליל שהסתירה את דמעותיך וגם דמעותי . אמרת לי שאסור לבכות סתם. שרחוק מעבר לים נוסקת ציפור האושר שלי. ונותרת מחבקת מחבקת מחבקת . ובוכה---

בס"ד אולי , לא יקרו הדברים לעולם , אולי . כשפרוטות של סיגי כסף מעובד, מרשרשות בקופסא אחת נוצצת. לבד, מנגנות מנגינת קסמים . (כשהכלי ריק למחצה) פריטות הנבל והכינור , נהוגות בידי עגלון אינפנטלי. מוסיפות נופך של כלום. למנגינה העכשווית. רגלייך הרוקדות, במחול , בצעד ימין שמאל ימין. מסתובבות סביב, עצמן וגם עצמך. בסיבוב מרושע ואכזרי. (את , אינך יכולה לעצור) הריקוד רחוק ממך והלאה, וחריקות נעלי העקב שלך, על רצפת הבית, לועגות הירקדו? לפנייך כלה.

בס"ד הרם ראשך ילד, הבט אל סדקי אדמתי, שללא מקום ברור ברוח מתצנפת ונקרעת, קרעים קרעים התוכל לבקש, מכדור האש המסתובב, מחוץ לעולמנו שלנו לעטות אדרת של תכלת. ופקעות האביב תתעלנה על עצמן, בשקט בנחת ואולי האש אינה קיימת באמת

בס"ד שמעתי לא פעם, את צלצול פעמונך הענוג, ראיתיך עטופה באדרת שני. מובלת לאי שם--- בבואתך משתקפת לפעמים, בעיני מפחידה רועשת כצעקתם של אלו שהיו לפניך, שותקת אולי באמת--- -

בס"ד אוֹתוֹ בֹּקֶר, נְגֹהוֹת חַמָּה וּנְשִׁימַת יָם. מַפְלִיגָה בֵּין נִסְיוֹנוֹת שֶׁתַּמּוּ לְנִּסְיוֹנוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ. בֳּבַּית פְּנִימָה הֳאֶשְקוֹט? כְּשֶׁאֶשְׁמַע נְקִישַׁת עִנְבָּל, דינג דינג דינג דינג וְאָדֹם

בס"ד ילד החושך אל תצעקו אני שומע, אוזני לא נסתמה , עיני לא כהו , ולא גבה ליבי תפסיקו לומר, שעון החול אוזל , לספור את טעיותי אחת לאחת, אני יודע. מן שתיקתי הנחבאת . אל תכנסו . אל חלקת האלוהים שלי !

בס"ד נר תמיד הנשמה זועקת, לא, מרחמת על ההולכים בשדות זרים. בדרך, (ל)פעמים להקשיב, למילים שהאוזן לא שומעת. (לא לחכות לצרחה שתפלח את עור התוף) להאמין, בקליעה למטרה לאמצע העיגול, למות למען ולא לריק . להוסיף לשרשרת מתאימה עוד חרוז אחד, אחרת טעות. -------------------------------------------------- מוקדש: לעלוי נשמת יוסף צבי דינר ז"ל במלאות 3 שנים למותו יהי זכרו ברוך

בס"ד נס של אהבה קראתי פעם ספר, על השחק השחור, שטללים לבנבנים שטו, בתום סערותיו . עת אסרוג סודר, מאוסף זכרונות ילדות. אקלע צמותי, מבובת הסמרטוטים שלך. במקצב של ניחום אבלים, אשלח את ידי הקטנות, אתופף, כרעש רכבת המוות .

בס"ד אוטופיה דומעת נושמת לבה, של הר געש, אל תוכי. מקדמת דנה, נשמעת אותה אוושה, באבחה אחת, נהפכה לאבק אדם. מנגינות, קול של מיתר כינור, וחמת חלילים של במבוק, ללא שם ומילים. בתהפוכות נפשי, מרעיד את נימי הדקים, חופש בתוך מסתרי לבבי, שואלת את נפשי למות. -------------------------------- מוקדש : למשה למפרט והמבין יבין

בס"ד וידוי חלומי בסוף, קרועה, חולצתי האדומה ממיץ פטל, או אולי מדם לבבי, קרע של אבל, או של שמחה. אטבול, את אניצי הבד, בכוס דמעותי, ששפכתי, על מצבת השאול. אשמתי, בהלך רוח, כעבד נרצע, הייתי לפניך, במצח נחושה. שופר של משיח, שעיר מרוטש, על שפת תהום, מנגן בקודשה את חטאי, התוודתי וסלחת לי.

בס"ד מר עוף כתשתי במכתש את חיי הוספתי צמח לענה, שתיתי את כוס התרעלה.. ועודני בחיים כבסתי את עופי, בנהר של דם,עופות שריח לא מוכר, חדר אל תוך נחירי. ולא ידעתי איך מת העוף טבלתי שבע טבילות , לכסות את טומאת הנידה,של העופות כנעמן בנהר העופות ולא נטהרתי עוף אנוכי ואין עוזר