יצירות של יוסף שמח

אני לא מאמין. פשוט לא מאמין. אני מביט קדימה בתדהמה, בחוסר אונים, ומסרב להאמין. ים? מה ים עכשיו? זה קצת קשה לעכל. מבלבל. בהתחלה משה ואהרון באו ודברו על גאולה. אפילו סבתא שרח פרסמה הודעת תמיכה. בהתחלה הכל פעל יפה, היו מכות, נרגענו מהעבדות. השנה האחרונה באמת היתה משהו מיוחד. לראות פתאום חיים בלי שוט על הגב. סבא תמיד דבר על זמן כזה, אבל לא תארנו לעצמנו. ועכשיו – יצאנו ממצרים! לא נתפס. הגענו לכאן, ופתאום ים. מה קורה פה? האם א-היה אינו גדול כפי שהובטח? אלוקי אבותינו שהפליא מכותיו בעם המצרי, האם הוא שכח שיש לנו ים בדרך? לא, לא יכול להיות. הוא לבטח נמצא שם. שפתי החלו ממלמלות תפילה. "אלוקי אברהם יצחק ויעקב, א-היה, שולח משה ומכה מצרים, אנא הצל אותנו. המשך את מהלך הגאולה כפי שהבטחת, יצאנו ממצרים בשביל לחזור?..." עיני זלגו דמעות. האם לאחר כל מה שראינו, המצב ישוב לקדמתו? האם נמשיך להיות מדוכאים תחת העם המצרי? הבטיחו לנו חיים אחרים ועכשיו? בלאגן. כל הלילה עמדנו כך, העם המצרי מצד אחד והים מצד שני. ה' סוכך עלינו באש ובענן, אבל מוצא אַיִן. רק תפילה תציל אותנו. חייבים להתפלל. תוך כדי שאני בוכה ומתפלל אני שומע המולה גדולה מסביב. אני שומע עוד אנשים כמוני, מתפללים, בשקט או בזעקות. אני שומע קולות שאומרים לפייס את המצרים, לחזור איתם. אני לא מבין את זה. רק לפני כמה ימים ראינו את המכה הגדולה מכולן – בכורות. שחטנו אלילי-כבש ואכלנו אותם. ועכשיו הם מציעים לחזור לזה? אני לא חושב שיש מישהו בספק שהציג פרעה כשהגיע משה בתחילה "מי ה' אשר אשמע בקולו?". גם אם היו ספקנים, המכות הללו הוכיחו אני שומע קולות אומרים לקום על העם המצרי במלחמה. מה?!?! הם לא יודעים על מה הם מדברים. מה זה? מה קורה להם? לא יצליח. המצרים חזקים כל כך. חכמים ומלומדים. לפני שנספיק להנחית מכה אחת הם ימחו אותנו לגמרי. התמודדות כזו לא באה בחשבון. אין סיכוי. עוד קבוצה נשמעה לי מיואשת לגמרי – הם רצו לקפוץ לים! האם התאבדות היא הדרך הטובה ביותר עכשיו? אם לא נוכל לעבוד את ה', להתאבד? אני לא יודע. במשך כל חיי במצרים ניסיתי לשמור על החיים. חונכתי שהחיים חשובים בעינינו. בניגוד לעם המצרי שראה בנו תולעי אדם, אנחנו ידענו שיש ערך לחיינו. לכן סבלנו את כל השעבוד והייסורים. האם נכון עכשיו לוותר על חיינו? אני חושב שלא. נראה לי שפשוט צריך לזעוק. הא-ל הגדול שראינו במשך השנה האחרונה ועד הרגעים האחרונים, לא נעלם פתאום, אני בטוח שהוא יעזור לנו. אני עוצם עיני ומתפלל, ממשיך ללחוש את זעקת לבי, א-היה, הושיעה נא... פתאום שמעתי את קולו של משה. הוא אמר שאין מה לדאוג והבטיח שלא נראה יותר את המצרים, שהא-ל ידאג לנו, ילחם במצרים בשבילנו ושלא עת תפילות עכשיו. "סעו, זו מצוות הא-ל". מה? בלבול נוצר בקרב המחנה. לסוע? לאן? נראה היה שהוא התכוון שנלך כולנו לתוך הים. זה נראה ממש לא הגיוני. לים? כולנו? מה עם ערך החיים? פשוט להמשיך הלאה? כך משה אמר. האמת היא, שאני במלחמה פנימית ממש גדולה עכשיו. מצד אחד יש בי רצון עז לקיים את מצוותו של משה על פי הא-ל. מצד שני, זה נגד מה שאני מכיר, מה שחונכתי. איך אפשר לפתור את זה? אני רוצה להאמין, רוצה לעשות, אבל הנפש מסרבת לקבל את זה. ללכת לתוך הים? בטח שהרוח החמה הזאת עוד מאתמול לא עוזרת לי לחשוב ישר. אני רואה שרבים חשים כמוני. אבל יש כאלה חזקים, כבר מתחילים ללכת לכיוון הים. גם מהשבט שלי, יהודה, גם משבט בנימין. היה נראה שיהודה ייכנסו ראשונים. חבר'ה מבנימין התחילו לזרוק אבנים, למה שיהודה ילכו ראשונים? בנימין היה יקירו של יעקב. בעוד המריבה ניטשת קם נחשון ורץ קדימה, הוא פשוט רץ לתוך הים. כולם נעצרו והתבוננו בו. ידענו שגם אנחנו נצטרך לעשות זאת, ותהינו מתי יהיה לנו האומץ. המים האטו את התקדמותו. זה הפך להליכה, אז לדילוגים. הוא נכנס עמוק יותר ויותר. המים הגיעו לו עד המתניים, החזה, הצוואר. המים כבר הגיעו לו כמעט עד הסנטר. עוד רגע יתחיל לבלוע מים ואז יטבע. ידענו זאת כולנו. אנחנו עומדים לאבד נשיא שבט. עמדנו מאובנים. הכל עצר. לפתע – משה הרים את ידו ונטה את מטה הא-להים שלו על הים. הרוח, שנשבה כל הלילה, התחזקה קצת וקרה דבר שהדהים את כולנו. לאט לאט, הים התחיל לסגת. נחשון שלפני רגע ראינו אותו כמעט טובע, עמד על קרקע מוצקה, יבשה. הים פשוט נבקע לכמה חלקים. משה הסביר שאלו 12 חלקים, יש שביל לכל שבט. בשלב הזה, לא התמהמהנו יותר. אנשים התחילו לזרום לתוך הים. זה היה מדהים. הלכנו על חול יבש, כמו בכל המדבר, ומשני צידינו המים עמדו כמו קיר. היה אפשר כמעט לראות תצורה של לבנים. הלכנו בתדהמה. את חוט מחשבתי קטעה בתי הקטנה "אבא, צמאה אני". רגע אחר כך הבן הבכור שלי גם אמר "אבא, לשתות". מעתיקן שכזה, מאז שהם נולדו, לפני שנתיים, הוא מחקה אותה בכל דבר. הארבעה שביניהם גם התחילו להראות סימני צמא. לא ידעתי מאיפה אביא להם. כשיצאנו למדבר, לא ארזנו כמעט. לקחנו רכוש מהעם המצרי כפי שנצטווינו, את הלחם שהיינו באמצע להכין, אבל לא הרבה יותר מזה. רכושנו היה דל. ומים, לא ממש חשבנו לארוז. מעולם לא יצאנו למסע אז ראיתי דבר מפליא. הקיר שעמדתי לידו, התחיל לנזול. לרגע חששתי שייפול עלי כל הים ואז ראיתי שהקיר עומד על תלו, רק חלק קטן נזל לרצפה, ואלו לא נראו כמי ים. טעמתי – מים מתוקים! באמצע הים! נתתי לכל הילדים לשתות והמשכנו ללכת. כל עם ישראל עבר באותו יום במנהרות מים מדהימות. עם שלם שפשוט הולך ביבשה בתוך הים. בלתי נתפס. לא יאומן. העם המצרי מאחורינו, לא ראינו אותו, אבל ידענו שאנחנו מוגנים. במשך הלילה כבר שם הא-ל אש וענן ביניהם לבינינו, אני לא יודע מה זה עשה, אבל אלינו הם לא התקרבו עדיין. הלכנו עד לשפתו השנייה של הים. כשיצאנו הסתובבנו אחורה כדי להמשיך להביט בפלא. קשה לתאר את היופי שבעניין, את גודל המעמד. כעת הבחנתי בדבר נוסף. כשהייתי בתוך הים הייתי עסוק בהתבוננות לצדדים, אבל כעת ראיתי את כל המרחב, כולל את השמים מעלי. אלא ש... לא. לא היו שמים. השמים היו מפוצלים, כמו הים. דרכם ראינו דברים שאין אני יכול לתארם בכתב. השבתי מבטי למטה וראיתי שאחרי שאחרון הישראלים יצא מן הים התחילו להכנס אליו המעבידים, עם מצרים. נבהלתי, הם עדיין רודפים אותנו. התבוננתי במשה, הוא גם הסתכל על חיל פרעה שנכנס לים במרדף. מה עכשיו? אם הם יבואו אחרינו הם ישיגו אותנו ודאי. מה יהיה? הסתכלנו וחיכינו. ראינו שכל הרודפים כבר נמצאים בתוך הים ורצים להגיע אלינו. הסתכלתי שוב על משה. הוא התבונן למעלה, נראה שהיה בתפילה, או נבואה, ואז בתנועה חדה הוא הניף שוב את ידו על הים. לפתע, כל המחזה נעלם כלא היה. הים פשוט חזר להיות ים. איפה שהיו קירות, נהיה מים, איפה שהיה יבש, נהיו מים עמוקים. המצרים היו לא מוכנים לכך, עוד באמצע הריצה. הים פשוט נפל עליהם וכסה אותם. הם נעלמו מן העין. כולנו היינו עדיין קצת בהלם מכל מה שקרה והמשכנו להסתכל פשוט על הים, לפני רגע היה שם כל חיל פרעה ו... פתאום שמענו צעקה. ראינו חייל מעם מצרים עף למעלה, מתוך הים, ונוחת חזרה במים. אחריו התחילו להופיע עוד ועוד. הם לא פשוט טבעו. הים זרק אותם ממקום למקום. שיחק בהם כאילו היו עצמות של תרנגול. המון חיילים נזרקים הלוך ושוב על ידי הים. זה היה מחזה מרהיב. שעות עמדנו שם והתבוננו. עד שהים שקט וכל רודפינו טבעו סופית. גופות עם מצרים נשטפו אל החוף. עמדנו שם והתבוננו בגודל המחזה. העם המצרי, החזק בעולם. נכחד ברגע. עמדתי שם והתבוננתי, הרגשתי תחושה שמחלחלת בי, של אמונה, של ביטחון, של שמחה, של הכרת הא-ל. לכמה שניות שמרתי את זה בפנים ואז כבר לא יכלתי להתאפק. פרצתי בשירה...

הרקפת נמצאה ברחובות ירושלים

מתוך ספרו של ג'ירומי ק. ג'ירומי, שלושה בסירה אחת: בסכר שעל יד העיירה הרלי, קצת יותר במעלה הנהר, פעמים רבות נדמה לי שאוכל להשאר שם חודש, ולא יהיה לי מספיק זמן למצות עד תום את כל יופי הנוף... הנזירים הציסטרציאנים, שמנזרם עמד שם במאה השלוש עשרה, לא לבשו דבר מלבד טוניקות וברדסים גסים, לא אכלו בשר, דגים או ביצים. הם שכבו על מזרני קש... ועל כל חייהם נפלה שתיקה, כשל מוות, שכן אף אחד לא דיבר. אגודה מרה, מעבירים חיים מרים, בנקודה מתוקה זו, שא-לוקים מילא אותה בכל כך הרבה אור! מוזר שקולות הטבע שסבבו אותם - השירה הרכה של המים, הלחישות של עשבי הנחל, נגינת הרוח הממהרת - לא לימדו אותם משמעות יותר אמיתית של החיים. הם הקשיבו שם, משך הימים הארוכים, בדממה, מחכים לקול מן השמים ודרך כל היום אל תוך הלילה חמור הסבר, הוא דיבר אליהם בצלילים רבים, והם לא שמעו. המקור: Three Men In A Boat / Jerome K. Jerome By Harley Weir, a little higher up, I have often thought that I could stay a month without having sufficient time to drink in all the beauty of the scene… The Cistercian monks, whose abbey stood there in the thirteenth century, wore no clothes but rough tunics and cowls, and ate no flesh, nor fish, nor eggs. They lay upon straw, … and over all their lives there fell a silence, as of death, for noone spoke. A grim fraternity, passing grim lives in that sweet spot, that G-d had made so bright! Strange that Nature's voices all around them – the soft singing of the waters, the whisperings of the river grass, the music of the rushing wind – shoud not have taught them a truer meaning of life than this. They listened there ,through the long days, in silence, waiting for a voice from heaven and all day long and through the solemn night it spoke to them in myriad tones, and they heard it not.

נכתב באלול תשס"ה, מספר שבועות אחרי עקירת גוש קטיף. ביום בו יצא הצבא חללו הישמעאלים את בתי הכנסת שנותרו מיותמים מאחור... עברו ימים, שבועות, זמן ריק, כמו בחלום, יצאתי לי קצת והלכתי, ראיתי פרח כתום. ראיתי פרחים רבים, מילא, יפרחו כולם, אבל הפרח הזה, הכתום, כיצד קולו לא נדם? הכאב התעמעם, אך עוד היינו באבל, והזכרון – הוא עדנו זועק. מתרחקים לאט מאותו היום, מתרחקים לאט לאט, ופתאום – בבת אחת, הכל חוזר. שמועה רעה, עוד קריעה, לא, עדיין לא נגמר. ראיתי פרחים רבים, מילא, יפרחו כולם, אבל הפרח הזה, הכתום, כיצד קולו לא נדם? בתי אלקים בם הילכנו ברגש, מקדשי מעט ששמרנו מוראם, גורלנו אנחנו לא שפר, וגם גורלם, רע הוא, ומר, נפלו ביד אויב אכזר. נרות תמיד עלו באש, על מזבחות ה' ברזל הונף, בתי תפילה בלב חולות, הפכו חולין בידי חֵילות, כאילו לא בכינו די, כאב האנשים לא הספיק, שוב, ה' מכה בנו. ראיתי פרחים רבים, מילא, יפרחו כולם, אבל הפרח הזה, הכתום, כיצד קולו לא נדם? כיצד ביום זה פרח יפרח?! האם בעולם יש עוד חיים? כיצד זה הפרח, זה הכתום, כיצד הוא עומד כמִיַמִימָה ימים? חמתו שלח בעצים ובאבנים, בבת אחת עשרות חורבנים, נפלו, נפלו. נחים הם כעת מנוחת עולמים, יושבים מחכים בצלו של הדביר, הם והוא, מהרה יבנו. אז יפרחו בשלל צבעיהם, כל פרחי הארץ, כל פרחי העולם. אז אצא לטייל ביניהם, בין כולם. אראה אותו שוב, את זה הכתום, אראה,אעצור, אחייך ואמשיך, יהי רצון ששוב לא יבּוֹל.

השמים מכסים את כל העולם, אין מקום בלי שמים. יש להם צבע אחיד - שלעיתים הוא נראה רדוד ושטוח, ולעיתים - עמוק עד אינסוף, הכל תלוי בנקודת המבט. יש שמש גדולה שמאירה את השמים, וכשהיא שם השמים כחולים. לפעמים באים עננים ומכסים חלקים מהשמים, אבל ענן תמיד כלה לבסוף - כל מה שצריך זה קצת רוח חיובית, שתעזור. סתם רוח, והעננים מתפזרים. לפעמים יש ענן שמכסה את השמש עצמה - אבל אפילו אז שאר השמים נשארים כחולים מכח אורה. לפעמים העננים מכסים את כל השמים ולא רואים שום חלק ממנו, הכל נראה אפור. אבל דוקא אז, כשלא רואים שמים - דוקא אז העננים מורידים גשם, גשמי ברכה. הענן הוא דו-פרצופי, מצד אחד מסתיר את השמים אבל מצד שני מוריד גשם. לפעמים כשהשמש, המאירה, שוקעת, פתאום השמים אינם כחולים כל כך. הם משנים גוונים ויכולים להגיע למצב, אם השמש שוקעת לגמרי, למצב שהם שחורים, מפחידים, מאיימים. אבל גם כשכל השמים נראים שחורים - עדיין יש לנו את הירח - השתקפות קטנה וחיוורת של השמש, אבל הוא בכל זאת מאיר. ולפעמים ויש משהו שתמיד יהיה כשהשמים שחורים - גם אם אין ירח, תמיד, בדיוק בשעות הקשות בהן השמים שחורים, תמיד הם יהיו זרועי כוכבים - יהיו לנו המון נקודות אור קטנות, רבות מספור, שבזכותן לא נאבד תקווה, עד שהשמש שוב תזרח. ותמיד, בסוף כל לילה, השמש שוב זורחת, ואתה מתחילים שמים חדשים, ויום חדש...

עצים, פרחים ובניינים, כבישים חיות ובני אדם. כולם נראים בבהירות, בבירור. הכל משתלב להרמוניה של יצירה. סובב בחוץ ביום שמש, גומע כל מראה ומראה. הכל בהיר, הכל ברור, שולח מבט לעבר החמה, הזורחת, כמעט שאיני יכול להביט, מסתנוור, מרוב אור יושב על ספסל, מכונס במחשבות. כבר אחרי שקיעה, העולם מעומעם, נעלם. מחשבות נודדות, כמו ציפורים רחוקות, למדינת הים, מעבר, חזרה. השקט מעלה תובנות, מתבונן אל תוך עצמי. השקט, מופר באחת, קול מנוע, מתקרב והנה, סינוור, פנסי מכונית, זורקים עלי, אלומות אור שומע חבר'ה, מרגיש את החום, עוצם עיני וחווה את המעמד. דיבורים, שירים, שקט. פוקח עיניים ובין לשון של אש, לשנייה, קולט בצל, או תפוח אדמה. רואה אנשים, כלי נגינה. רואה סביבה, צחיחה, נקייה מצמחייה. במרכז הקומזיץ, מדורת אש, מתבונן לתוכה, רואה אור סביבה אלקטרונית, כפתורים, חוטים וחוגות. זרמי חשמל שולחים אותות, זז מנוע, סגירת מעגל. בין מקש למסך מעביר עיני, רואה את המלאכותיות. הכל בנוי, הכל מתוכנן, שולח מבט וקולט נורות זעירות, מהבהבות, מביט בהן וגם כאן, מוצא, דיודות פולטות אור סופה וסערה, רוחות וגשמים, את עצמי בקושי שומע. מכורבל במעיל ובאלף שכבות, רטוב עד לשד עצמותי. מנסה לברוח, למצוא מחסה, חום, יובש, מנוחה. העולם בתנועה, בתזזית, בתזוזה. רעמים כמו רבבות תופים, מתגלגלים. לפתע, מוצא את עצמי הלום, מברק, מתגלה העולם לעיני, בהבזק אדיר, של אור יושב בחדר, מרוהט, שולחן, כסא, עציץ. חושב, לומד, כותב, עובד, נח לרגע, עוצר. מתבונן סביב, על וילון, על מדף, עובר מבטי אל הקיר. אם בחוץ יום או לילה, אין לי ידיעה, ובעצם, אין זה משנה, לי. נושא עיני אל על, תקרת בטון, נורת ליבון, מיישר אליה מבט, קולט ממנה אור חשכת ליל שבת, העולם בתנומה, סובב בבית, אנה ואנה. קצת ממשש, קצת מנחש. מוצא דרכי אל חדר האוכל וכאן נעצר, עיני נפקחות. מתחיל לראות. הקיר הלבן, נראה בכתום, אדום. צהוב. מתגבר ונחלש, רוקד, מתנועע, מצד אל צד. מחפש אותן, את הנרות, מביט עמוק לתוך הלהבה, המרצדת, מקור אור לילה, מאוחר, מסתובב בחוץ, לבד. אין תנועה, אין קול. כל מראות היום נבלעו בצל ליל. פה ושם רואה משהו, אולי. דממה. מנסה להבחין בין צל לצללית, בין שחור לחשוך. שומע צעדים, צעדי שלי. מחפש, מרים ראשי, בשחור הליל קולט ירח, או לכל הפחות איזה כוכב, בחושך, נותן אור קשיים ומרורים עוברים עלי. חשכו עיני, צרות בת עמי, חבלי גלות, וגאולה. כהתה עיני מדמעה, נסתמאו ממראות שחורים, שחורים. הייאוש מרחף, מאיים, סוגר מכל עבר. אשא עיני אל ההרים, מחפש תקווה. מתבונן אל קצה המנהרה, בתפילה, בנבואה, מאמין ורואה, כי אשב בחושך, ה'אור

חשוב להבהיר: אין לי חלילה שום כוונות של הגשמה. גם איני מתיימר להבין דעת עליון. זהו תאור ציורי שחשבתי עליו בראש השנה בעת שאמרנו את הפיוט ´לא-ל עורך דין´, ותו לא. כל שנה, ביום בו התקבלו לממלכה, הם נשפטים מחדש. מה עשו, מה לא עשו, היכן היו שנה שעברה והיכן הם עכשיו ביחס למצופה מהם. מי לא נפקד כהיום הזה, זכר כל היצור בא. אין התחמקויות, אין הברזות, אין תירוצים, כולם כולם כולם. רגע אחד שופר גדול ורגע אחר דממה דקה. בזמנים אחרים קוראים אלה אל אלה ואומרים קדוש, ולעמתם אומרים ברוך, אך היום - דממה. גם המלאכים נאחזים חיל ורעדה, גם הם תלויים בדין שנעשה בארץ. כל פרט וכל זהו יום הדין. המלך יושב על כסא מלכותו, כל פעול וכל יצור חשופים לפניו, כולם נידונים. המלך אוחז ביד מדת משפט, מדת הדין. שערו הפך לבן, זקנו מגודל וכולו אומר חכמה והוד, לובש הוא זקנה ביום דין. בהיכל, כולו אומר כבוד, עומדים משרתים וכולם רועדים בדממה. אף הם אינם יודעים להעריך מי צדיק ומי רשע, רק א-ל דעות מסוגל לשיקול זה. על כל אחד הוא מסתכל. עוברים יחידים כמו עמים, משפחות ושבטים. כל אחד חורץ לו המלך את דינו, דינים נגזרים על יבשות ועל ימים, על עמים וארצות. סין, מצרים, צרפתיים, איטלקים. המלך חותם על גזר הדין, וממשיך. הבא בתור. חותם ומעביר. מבט אחד וחתימה, מבט, וחתימה. זה הקול היחיד שנשמע באולם: חתימה, עצירה, חתימה. רשרוש של דף וחתימה. משרתי מעלה צופים בדממה ובפחד. כל אחד שעובר המלך חותם בספר, שני ספרים פתוחים לפניו. מי שזוכה נחתם בספר החיים, מי שלא... כל מי שעובר שוטף אותו מבטו של המלך, והמלך חותם. חותם. המלך מתבונן, מוריד מבטו לספרים, חותם, ומרים ראשו לסקור את הבא. חותם וחותם, ומרים ראשו. ונעצר. עם ישראל. הם עומדים מולו כעת, מצפים לגזר דינם. מחד הם בניו, מאידך עבדיו. הוא מתבונן בהם באהבה מהולה בהתנשאות. כמה הוא אוהב אותם, כמה הם יקרים לו. אך דין זה דין. מה יפסוק כעת? יש להתבונן במעשים... במעשים... מה עשו יקיריו במשך השנה? ומה חשבו? חשוב לא פחות. לרגע התבונן במעשיהם ונחרד - איזה בלגאן! מה הולך פה? איך הם מסוגלים למעשים כאלה? ומחשבות רחוקות כל כך מהאמת! כיצד הגיעו לכך? זה ייעודם? כך הם מקדשים את שמו בעולם? לא, לא. הם היו קרובים כל כך. הגאולה בהישג יד, אבל זה? מה לעשות אתם עכשיו? הם לא יכולים להמשיך כך. הם צריכים לעבור טיפול יסודי. השנה 1951, העולם מתמלא בכפירה. כוכבים, מזלות ופסלים. הלחץ החברתי הוא עצום. מי שאינו מודה שפסל זה או אחר הוא שולט בעולם עשוי למצוא את עצמו על חבל התלייה, או בכבשן. קם ילד אחד ואומר: "לא השמש ולא הירח שולטים בעולם. לא. יש מנהיג לבירה." אברם העברי. הוא הנהיג בעולם מהפכה אמונית, בזכותו רבים האמינו במציאות א-ל אחד, בלתי מוחש, אותו יש לעבוד. 2085, אברם גדל והוליד בן - יצחק. כעת הולכים אברהם ויצחק לעבר הר המוריה. אברהם הגיע במאמצים רבים, ויצחק אתו בלב שלם. אברהם עוקד את יצחק על המזבח ושולח ידו אל המאכלת, יצחק פושט את צוארו... 2255, יעקב, בנו של יצחק, נוטה למות. סביבו שנים עשר בניו, שבטי י-ה. יעקב שהתחמק מעשו הרצחני, שגר עם לבן הערמומי, ובכל זאת שמר על תרי"ג מצוות. יעקב שנקרא ישראל על שום שגבר על מלאכו של עשו. יעקב שזרחה השמש על אמונתו התמה, תמה למרות כל תלאותיו. מבקש הוא לגלות לבניו את הקץ ונעלם הקץ ממנו. נחרד "שמא יש פסול במיטתי?", מיד הכריזו בניו "שמע ישראל: ה´ אלקינו, ה´ אחד. כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד." כן, כן. נזכר המלך באותם ימים. אהוביו-אוהביו, הישרים, האיתנים. מביט הוא שנית בעם ישראל, בניהם של שלושת האבות. אפשר לגזור עליהם כליה? מה יאמרו אותם צדיקים? הוא הבטיח שזרעם יתקיים לעד. אבל עם מעשים כאלה? מה לעשות... 2448, המצרים זועקים, אין בית אשר אין מת. בני ישראל כבר שבוע לפני כן קשרו שה למרגלות המטה, במסירות נפש גדולה. המצרים השתוללו כשראו זלזול כזה בכבוד אלוהיהם. כעת השיים נשחטו ודמם קישט את מזוזות בתי היהודים. שישים רבוא מבני בניו של יעקב צועדים לחירות. הם הגיעו לים סוף וקפצו פנימה, כי ה´ אמר - קדימה. עמדו על הר סיני בלב אחד, כאיש אחד. ה´ אמר להוריד להם תורה והם הקדימו נעשה לנשמע... כן, אלו זכרונות נעימים. עם ישראל, עם ה´. והיום אלו זרעם של אותם אנשים שעמדו על הר סיני. מהו החטא בשבילם? עם קצת עבודה הכל יסלח, נשמת ישראל טהורה היא, עם עבודה מבפנים החטא יישטף ואיננו. קול ענות במחנה. משה עבדו יורד עם לוחות ורואה עגל. הלוחות נשברים. מאות הרוגים, לא חמלו איש על אחיו ועל קרובו. העונש מתמשך מאז... מתמשך... בכייה, בכייה של חינם, בכייה לדורות. כל ישראל בוכים לאהליהם, מה יהיה? איך נכנס לארץ ישראל? מקום נורא, נורא כל כך. כעס נורא, אך סלחתי, כדבריך. מגיפה. מתים עשרת המרגלים. החלטות, החלטות. אחרי כל זה - חטאים שעוד לא היתה עליהם כפרה שלימה, וכעת שוב הם מכעיסים? כמה אפשר לסבול? כמה אפשר? יש תכנית ברורה, שלבים: א, ב, ג... הם לא יכולים ללכת בדרך ישרה? מה מפריע להם? כמה צרות עושה בחירה חופשית, אוי. שוב מישיר המלך את מבטו לעם ישראל. מה יהיה אתם? ארבעים שנה. דור זה לא יכנס לארץ, גם הבנים הם עם ישראל, הם ייכנסו לארץ והם יירשוה. ועם ישראל, הולך. במדבר, ארץ לא זרועה, הולכים אחרי עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה. ארבעים שנה הולכים אחריו במדבר. זכרונות עולים ויורדים. כמה אהבה מתגלה ברגעים קשים. היו זמנים מסובכים מאוד. את ביתו הוא נאלץ להחריב ולהעתיק מקומו לגולה, שם ישב אתם ולא יכל לצאת מארבע אמות של הלכה. כך כלא את עצמו, אך הוא לא יכל לתת להם יותר מזה, הסכנה במקומות אחרים גדולה מדי. בגלות הם יוכלו למצוא אותו באופן רגוע יותר, הוא מתגלה אליהם רק בתורה. עכשיו שהוא כלוא הם גם ינמיכו פרופיל. אבל כמה הוא מתגעגע לימים ההם. וכמה הוא רוצה שהם יתבגרו המלך עוצם את עיניו. עוד זכרונות ועוד. כמה רגעי משבר, והמון רגעי קרבה. מסירות נפש בלתי פוסקת. עשרות מאות אלפי מקרים, גדולים וקטנים, צעקה "שמע ישראל...". הקרבה של עם ישראל אליו, היא בעלת עוצמות שרק הוא יכול לתאר. צריך להחליט. העולם כולו, בעצם, מוטל בספק. העולם נברא כשהמשיח הקדים אותו. המשיח חייב להגיע בסוף, אין מנוס מהגאולה. המלך ממשש בתפיליו אין עם כישראל, גוי אחד בארץ. אין דרך אחרת לגאולה. והם קרובים כל כך. בלי לדעת, כמה צעדים קטנים, ממש עוד רגע, הם כבר הגיעו עד לכאן. מחלונו, מעבר למחיצת הברזל שעוד עומדת סביב לארמונו, שומע קולות. "אל תבוא במשפט עמנו", "אבינו מלכנו עשה למען שמך", "מה נאמר... מה נדבר ומה נצטדק", אין בנו מעשים", "עשה למען שמך", "עשה למען שמך", "עשה למען שמך". מאה תקיעות משופרו של איל, המלך נזכר שוב בעקדת יצחק. מה לעשות אתם? חושב המלך. מנענע את ראשו, עם ישראל הוא חושב אי אפשר אתם ואי אפשר בלעדיהם. מניף המלך את ימינו, ביד זו הוא מחזיק חותמו, אמת. פעם נוספת מביט על עם ישראל. מוריד מבטו אל הספרים שלפניו, אוחז חזק בחותם. מעלה ומוריד את מבטו. כל צבאותיו עצמו עיניים, יראים מלהביט, מחמת החשש כבר כח לרעוד אין בהם. ידו יורדת בתנופה. קול חותם. דממה. דממה. הם מרימים את מבטם אל שולחן, עליו מונחים הספרים. אין רחמים בדין. עם ישראל נחתם לחיים.

מה הוא, מה יש בעולמם של פרחים? ראיתי פרחים עומדים יחד כולם. שורשיהם באותה אדמה. התכופפתי קצת להנות מריחם והכתה תובנה מדהימה. הפרח הריחני היה זה החיוור, חסר הצבע והחיות, ומי שהשקיע ובמראה התהדר לא נותרה לו ריחניות. מה הוא, מה יש בעולמם של פרחים? ראיתי ערוגה מלאה בפרחים, פורחים, לי דומים הם כולם. אחד מול אחד, ללא משוא פנים, עומדים ושרים לעולם. ופתאום מתקיפה עדה של דבורים ומפרח לפרח עוברת, והן מבחינות שיש הבדלים בין כותרת זו לאחרת. מה הוא, מה יש בעולמם של פרחים? ראיתי גנה של פרחים, שעמדה בשלל צבעי קשת. פזרו גווניהם, כאילו, כל פריחה ייחודיות מבקשת. ובכל זאת יפים הם כל הפרחים, וריח נודף מכל פרח, וביחד יוצרים אחדות צבעונית, שימיסו גם לב של קרח. כמה נהדר עולמם של פרחים, כמה יש לנו לראות! אנשים משקיעים בחוץ או בפנים, למרות הדמיון - כולנו שונים, העולם יעמוד רק אם כולנו בונים, ברוך ה' על עולמם של פרחים.

בעקבות נוראות גוש קטיף ועמונה "לא! אני לא הולך! אני נשאר פה!" "בֹּא, אתה בָּא אתי." "לא!" נאחזתי בקרקע, אבל הוא משך. "אתה הולך." "אני לא הולך!" "אתה הולך!" "לא!" "כן." "לא!" משיכה. הוא הקים אותי על הרגליים, ומשך אותי אחריו. "אני נשאר במקום!" שתיקה, הוא המשיך למשוך. נעצתי את רגלי בקרקע, ניסיתי להפיל את עצמי, אבל הוא גרר אותי קדימה. משכתי את ידי חזק והשתחררתי מאחיזתו. "אני לא זז מפה!" התיישבתי. "נו, קדימה, אתה צריך לבוא אתי." "לא, אני לא בא." "אין לך ברירה, אתה יודע." שותק, מפנה את ראשי אל הקרקע. הוא מושך, אני מתנגד. מושך אותי שוב לרגליים. "קדימה!" הוא החזיק אותי מלפניו ודחף. ניסיתי ללא הועיל להפסיק את התקדמותנו. ניסיתי לפול לצדדים, אבל הוא לא נתן לי. הוא החזיק בי ודחף קדימה בכל כוחו. צעקתי וזרקתי את עצמי קדימה, על הקרקע. נשכבתי על הפנים, לא היה לי כח לזוז, לא רציתי להתקדם אתו. נחבלתי. "אתה יודע שאני עושה את זה לטובתך." "אני לא רוצה לזוז. " צצו להן דמעות. "אני רוצה להשאר פה!" הוא הרים אותי ונשא אותי בזרועו, אפסה התנגדותי. הוא שחרר טיפה, אבל זה היה מספיק, נפלתי לקרקע. "זה לא רחוק, אין טעם שתקשה על שנינו." אני לא יכול לזוז. "בא, אתה יכול לעשות את זה בעצמך." "לא רוצה, זה כואב. אני רוצה להשאר." "אתה צריך ללכת." "לא." "נו..." "לא!" הוא המשיך להשתמש בכח, נגררתי על עצים ואבנים. הוא גלגל אותי קדימה. ושוב הפסיק, הוא אחז בזרועי ומשך למעלה. נעמדתי בעל כרחי. הוא אחז בגופי ושם אחת מזרועותי עליו. כך הוא לקח אותי עוד כמה צעדים. כולי כאבתי, לא רציתי להתקדם, לא היה לי כח לזה. הוא נעצר, הרפה ממני ודחף אותי קדימה. נשארתי עומד. "הנה," הוא הצביע, "לֵך." עשיתי צעד וחצי. שוב פרצתי בבכי חרישי. "אני לא יכול יותר." "נו," הוא האיץ בי, "זה לא רחוק, כבר לא רחוק בכלל." עוד צעד עשיתי. "אוי!" נמלטה צעקה, "אבא, זה כואב!" "אני יודע, אבל אתה חייב להגיע." "תעזוב אותי במנוחה." "לא, יש לך את הכח, לֵך." הבטתי אליו, הוא חייך. רציתי ללכת, אבל הכאב גדול כל כך... לא ניסיתי לעצור את הדמעות, אבל התחלתי להתחמם בפנים. כל צעד נוסף שמעתי את לחישתו, "עוד אחד, עוד אחד..." והתקדמתי, אל האור...

האמת, שלא תכננתי לראות את הרצח. אני מניח, שאף אחד לא מתכנן דברים כאלה. זה פשוט קורה. כשראיתי אותם עומדים שם כבר היה מאוחר מדי. פחדתי. פחדתי שאם אסתלק הם ישמעו אותי. פחדתי שאם אעמוד במקום הם יראו אותי. פחדתי שאראה את הרצח, ופחדתי שאם אנסה למנוע אותו, יהיה עוד אחד.נצמדתי לקיר בצעד זהיר, ושאלתי את עצמי איפה הן אותן צלליות שתמיד גבורי הספרים מתחבאים בהן. וראיתי. ראיתי איך הם מכוונים את האקדח. ראיתי איך לחצו על ההדק. ראיתי את פרפורי הגסיסה, וראיתי, ראיתי את המוות. קפאתי. חששתי שכל תגובה שלי עלולה להסגיר אותי. לרגע חששתי שכבר מאוחר מדי. אני בטוח שהוא הסתכל ישר עלי. באותו רגע שחבירו הוריד את האקדח, הוא התבונן ישר לעברי, הייתי בטוח שראה אותי ורק יגיד מילה ו... הם הלכו. כל כך קשה לי להאמין שיצאתי מזה, אבל הם הלכו. בלי להסתובב, בלי לפנות אחורה. אני עדיין לא זזתי. התנוחה שלי היתה קפואה, המבט נעול, הסתכלתי. בעיני רוחי ראיתי עדיין את אותה שלישייה, עומדים וחוסמים אפשרות בריחה ושמעתי עדיין את הירייה מהדהדת. רק כשפעימות הלב נחלשו, התחלתי שוב לחשוב והמחשבה הראשונה היתה – להתרחק. אין קשר, לא קרה. לא ראיתי, לא שמעתי. אולי אותו רגע יכול היה להמשך לנצח, אבל עשיתי צעד הוא עמד שם, מתבונן בי, ידעתי שהוא רואה אותי. עכשיו ידעתי גם קודם ראה.גם לו יכלתי לזוז, לא הייתי מספיק. בקושי התחלתי לפתוח את הפה, וכבר הרגשתי את ידו על החזה שלי. לרגע הייתי באוויר ובפתאומיות עזה הרגשתי את הכתף שלי, כן, זה קיר לבנים. לפני שנחתתי על הרצפה הוא כבר שוב עמד לידי, אבל הוא נתן לי ליפול. ואז המשיך. הוא הכה ללא רחם. פעם לא ידעתי שעצמות הן דבר שביר כל כך. הוא ידע להשתמש בכח, והיה לו, כמה שהיה לו... אני מניח שנראיתי רע כשהוא עזב אותי. אני יודע שהרגשתי רע.לא יכלתי לראות כלום, העיניים לא נפתחו לא היה איבר שהרגשתי שאני יכול לשלוט עליו, לתת לו פקודה, אפילו לנשום בקושי הצלחתי. אילו יכלתי לראות משהו, ודאי הייתי רואה הכל מתערפל סביבי, אילו לא הכל כבר היה שחור. אני זוכר, שהדבר האחרון ששמעתי היו הם, שראו אותי, הם התקרבו אלי. ----- "שוקי, יש קריאה, תתעורר כבר, נו. קום, מזניקים אותנו." הוא התחיל להתמתח ותוך רגע היה על הרגליים, בריצה לכיוון האמבולנס. כשהתחילה הנסיעה פנה לחברו ושאל "מה יודעים?". "המשטרה התקשרה, נתנה לנו מיקום, בחור קיבל מכות, אין הרבה פירוט, אבל זה נשמע רע." הם שתקו למשך שאר הנסיעה. הם עצרו והנהג צעק "בחורים, החוצה.". הם הלכו אחריו במעברים צרים עד שעצר. "זה צריך להיות כאן, אתם רואים משהו?". הם הסתכלו סביב, היה די ----- לא יכלתי לדעת אם אני מת או לא. רק כשהתעוררתי ידעתי, וגם זה לקח זמן. בהתחלה הכל היה מטושטש לגמרי, ראיתי רק לבן בגוון ירקרק. אחר כך הגיעו קולות. רעשים עמומים, כאלו שאני שומע כשאני צולל בבריכה. באיטיות דברים התבהרו, עד שווידאתי שזה לא גן עדן. בית חולים. הייתי מחובר למכשירים רבים, אבל חי. לקח לי זמן לעכל את זה, והרבה כוחות נפש... כשהתעוררתי אחר כך ניסיתי לקלוט את הסביבה. היה קשה בלי להזיז את הראש, גם העיניים בקושי זזו. נראה שמישהו שם לב, כי רופא הגיע פתאום וחייך אלי. אולי בעצם הוא היה שם כל הזמן. איפה אני בדיוק? מה קרה לי באותו ערב? כמה זמן אני פה? את כל זה שאלתי את עצמי, אבל לא נראה לי שהרופא ענה. בטח לא שמע אותי. האמת, גם אני אותו לא הצלחתי להבין, הצלילים עדיין עמומים. אבל הנחתי שאני במצב טוב, יחסית. נרדמתי. הייתי תקופה ארוכה בבית החולים, די שכחתי מהסיפור ורק חיכיתי להשתחרר, להשתקם ולחזור יום אחד, לחיי השגרה. נראה, שהשוטר שיושב לידי, חושב אחרת. הם יודעים שהיה רצח, הם רוצים שאכניס את עצמי שוב לכל הסיפור. לא עניין גדול, לכאורה, אבל הפחד, עדיין יש פחד. מסדר זיהוי, הוא אמר, אין בו סכנה, האסירים אפילו לא יודעים מי זיהה אותם. אני מפחד, מפני שהם ראו אותי, ויודעים, שרק אני יכול לזהות אותם על המעשה ההוא. אבל אני כמה ימים אח"כ הוא הגיע והסיע אותי לתחנת משטרה. עמדתי מאחורי זכוכית והכניסו קבוצה של אנשים. מספר 5. כן, זה הוא שלחץ על ההדק. מוציאים אותם, עוד קבוצה נכנסת. 7, זה ההוא שעמד לימינו. הם יוצאים. שקט. השוטר מודה לי. הפחד חזר להקפיא אותי כשהבנתי מה קרה. גם אם שני אלו נתפסו, הם ראו אותי מרוסק, אבל זה שנתן את המכות, הוא לא נתפס איתם, והוא ידע לזהות אותי בלי בעיה. ואותו, הם לא תפסו... ודאי משהו בהבעה הסגיר אותי, השוטר שאל מה קרה. הכרחתי את עצמי להרגע, ולהגיד לו. זה לקח זמן. סיפרתי לו כל מה שקרה באותו לילה, הוא הקשיב. כשסיימתי הניח יד על כתפי, "שמע, זה בסדר." אבל מה אתו? מה יעשו? "אנחנו מכירים אותו" הם עומדים לתפוס אותו? "הוא אחד משלנו. הוא התחזה לאחד מהם ובזכותו הצלחנו לתפוס אותם. כשראה אותך באותו ערב, ידע שיהרגו גם אותך אם יראו אותך האחרים, אז כשיכל לחמוק לרגע, סיכן את עצמו ושבר הייתי בהלם, אין מה לומר. הרבה פעמים חזרתי לחשוב אחר כך, חשבתי על אותו ערב, על אותו מקרה, על אותו אדם. חשבתי, כמה פחדתי ממנו, חשבתי כמה שנאתי אותו, את האיש, שהציל את חיי.

יום ג', י"א ניסן תשפ"ט אהלן יויו! איזה יום היה לי, אל תשאל. זוכר מה שסיפרתי לך על שלמה? קיצור, היום בעבודה העברתי הלאה את הסיפור ו... אתה לא תאמין איזה קטע. אני מספר ופתאום דני אומר "כן, אני יודע, הייתי שם. ואני יכול להגיד לכם יותר מזה – כאילו שזה לא הספיק, אחר כך הוא שם לעצמו רגל!". שמע, כולנו היינו על הרצפה אני לא זוכר מתי פעם אחרונה צחקתי ככה. כולנו. זה היה משהו. כשנרגע העסק, סיפרתי עוד כמה דברים מצחיקים ששמעתי על שלמה, אבל בחיי, בצהריים, לשם שינוי, היה אוכל נורמלי בקפיטריה. אולי יום הולדת לבוס או משהו, אני לא עוקב. יש איזה סיכוי שהחליטו סוף סוף להעלות את הרמה שם ולהתייחס לתלונות, אז אני מחזיק אצבעות, אבל לא בונה על זה. בסוף ארוחת צהריים קרה דבר מה זה מוזר, תאמין לי. אני קם לצאת, ואתה יודע איך שיש לי עיניים בגב, אז ככה, אני מרגיש שכולם מסתכלים עלי. קיצור, התעלמתי עד שמושקה עושה לי "מי הוריד לך זאפטה?" אז אמרתי "מה אתה מקשקש?" הוא אמר "בוי'נה, כזה דבר מה שיש לך על העורף, בחיים לא ראיתי.". אז אני הולך למצוא מראה, ואשכרה יש לי פצע לבן גדול מאחורי הראש. לא הצלחתי להבין ממה זה הגיע, כל הזמן בעבודה ניסיתי לחשוב אולי נפל אז קיצור, סיימתי ת'עבודה ונסעתי הביתה. בדרך כמעט דרסה אותי רכבת, נכון הפסים החדשים שם? פשוט שכחתי מהם ונסעתי קדימה, ואת המחסום שם לא הספיקו להתקין. קיצור, איך שאני קולט מה קורה אני מה זה נבהל, הרגל שלי צנחה, ככה, מעצמה על הגז, הרבצתי כזו טיסה. אני אומר לך ממש ברגע האחרון ככה עברתי, יכלתי להרגיש את הקיטור על העורף. וואלה איזה פחד. עכשיו, לפני שהתחלתי לכתוב לך הסתכלתי שוב על הפצע הזה, אני חושב שהוא גדל. אני ארוץ מחר לרופא. יאללה, לילה טוב. יום ד', י"ב ניסן תשפ"ט לפ"ק יויו, שמע! תאמין לי, אתה לא תאמין! בחיי איזה יום, איזה יום. זה פשוט... חכה שתשמע, זה היה יום איום. אני, ממש, כאילו... אז ככה. אני מגיע לדוקטור ככה בשש בבוקר, כן? סך הכל, לא רוצה לאחר לעבודה, נכון? אז הוא יסתכל ירשום לי איזו משחה, וגמרנו, סוף סיפור. אז תקשיב מה היה. וואי וואי וואי. אז אני מגיע, כן? מספר לו ת'סיפור, הוא מסתכל, אומר: "חכה לי בחדר המתנה." אז אני כזה "מה? אבל אני ממהר, כמה זמן זה ייקח, דוקטור?" והוא קיצור, איזה תשע ועשרים הוא יוצא אלי ואומר לי "בא". אז מה, אני לא אבוא? קפצתי מהמקום כמו איזה ספורטאי, אני אומר לך, הלכתי אחריו, נכנסנו לרכב שלו. משהו חבל על הזמן, אני אומר לך, יש לו כסף. גלגול הבא, אני אהיה רופא. אבל מה, אני לא מסתכל על האוטו למה אני כזה בלחץ, שחבל'ך על הזמן. אז נוסעים ואני שואל "דוקטור, מה העניין?" והוא אומר "עוד מעט תבין". אז נוסעים, איזה עשר וחצי ככה מגיעים לבית גדול ויפה, משהו קיצור, אז חונים שם ויוצאים ואנחנו עולים לאחד הבתים. ואני מה זה לא מבין מה הולך. אז מצלצלים בפעמון, ופותח איזה אחד, זקן ארוך משהו פחד, 'בטח זה הכהן' אני חושב לעצמי. אז הוא מסתכל על הרופא וזה עושה לו "חשש לנגע". ואני כולי לא מבין, מה - הרופא הולך להתייעץ עם הכהן הזה? מה נסגר? הוא גם רופא? אז הכהן מסתכל כזה על השעון, ואומר "בואו לחצר". אז הולכים ויש לו חצר גדולה, עם ספסלים. והוא אומר לנו לשבת, אז יושבים. קיצור, הוא מסתכל על הרופא ועושה לו כזה 'כן' עם הראש. אז הרופא קם והולך, ואני נשאר לי שם, ולא מבין בדיוק. ואז, ככה פתאום, זה נוחת עלי. כאילו, איך לא שמתי לב? איך לא חשבתי על זה? אני אומר לך - זה בגלל הלחץ מהעבודה. מי יודע מה יהיה עכשיו? קיצור, אתה לא תנחש, אז אני אגלה לך. צרעת! אני לא מבין איך לא הבנתי את זה עד עכשיו. אז זה כל הסיפור הזה. בוי'נה אני רק עלתה לי המחשבה הזאת כולי נהייתי קר. בקושי שמעתי אז בסוף השביל הזה אני מגיע לבניין, וכל הדרך צועק "טמא, טמא". אז שם יש פקידה, נותנת לי פתק עם מספר חדר. אני עולה לחדר, הוא פתוח כבר איזה מערכת מחשבים יש שם לדלתות. זה כמו בית מלון, אבל מה, אי אפשר לצאת. יענו, נכנסתי, וסגרתי את הדלת, וזהו, נעולה מוחלטת. אז דפקתי את הראש בדלת כמה פעמים. אז הלכתי והתיישבתי על המטה. הייתי מה זה מבואס, אני אומר לך. אז החלטתי לספר לך הכל. עכשיו אני חושב שאלך לישון פשוט ככה, אני סחוט. יום ד', י"ב ניסן תשפ"ט אחה"צ אז יומקה, התעוררתי ונזכרתי בהכל, ושוב נרדמתי. עכשיו קמתי, השעה 17:30. רציתי להתקשר לאשתי אז הרמתי את הטלפון פה, ופתאום גיליתי שאין כפתורים בכלל. זה מגיע ישר למזכירה שם למטה. אז היא אומרת "כן?" אני אומר "אפשר להודיע לאשתי מה קרה?" אז היא מבקשת את השם שלה ומספר טלפון ומנתקת. אני אתפלל מנחה עכשיו ואצטרך לחכות עד אחרי שש ועשרים לערבית, ואז נראה לי שאפרוש ללילה. יום ה', י"ג ניסן תשפ"ט יויו, ערב טוב, אז היום הסתובבתי בחדר כאן, מה זה משעמם. אבל גיליתי שיש פה וואחד ספרייה. ישיבה שלמה אפשר לפתוח פה. אז אני לא הכי תלמיד חכם, כן? אבל מצאתי כל מיני דברים ללמוד. יש שני מדפים שלמים רק על צרעת. זה מטורף ממש. נורא מעניין. יש סרט נע שמכניס לי את האוכל. ארוחה סבירה בהחלט. מגיע מהקיר, וכשאני גומר אני שם את הכלים על המסילה ולוחץ על כפתור, אני אומר לך, האוטומטיקה הזאת משתלטת לנו על החיים לגמרי, בטח מה זה עשירים כל הטכנולוגיים האלה. בגלגול הבא אני אהיה איזה חשמלאי כזה. אז קיבלתי צלצול בבוקר, זה מענה ממוחשב כזה, אומר לי כל מיני דברים, על הנוהל של הארוחות וכל מיני כאלה. אז הוא אומר שיש בית כנסת בבניין למטה, ובשבתות מגיעים אנשים שיהיה מניין למצורעים. מחרתיים שבת, אבל גם פסח! אני לא מאמין שנכנסתי לכזה ברוך. להיות מצורע בחג! נראה כבר מה יהיה. יום ו', י"ד ניסן תשפ"ט יומיומ, שמע טוב, אני עומד להפרד ממך למשך ימי חול המועד, אתה יודע. אבל אני אגיד לך משהו שקראתי פה. התחלתי לעבור על הספרים במדפים על הצרעת. אז היה ספר עם שם מצחיק, "לקט מהילקוט", אז פתחתי, ומה אני רואה שם? אני אצטט לך: "תניא ארבעה חשובים כמת עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים... מצורע דכתיב אל נא תהי כמת..." זה מילקוט שמעוני בפרשת בהעלותך 'רמז תשמב', מה שזה לא אומר. אז אני מה זה נבהל, החזרתי את הספר הזה למקום מיד, הוא אז אני פותח ופתאום כתוב כל מיני על לשון הרע, וזה. אז אני לא מבין מה זה קשור, אבל קראתי את ההקדמה, וזה היה נורא מעניין אבל בסוף כתוב שם, הוא כותב "והבא לטהר מסיעין אותו" שזה מהגמרא ביומא, אני זוכר מהדף היומי שלמדתי את זה, בתחילת השנה. ממש אחרי סוכות הגענו לגמרא הזאת שם, הרב הסביר את זה ממש יפה. ואמר שמי שרוצה לעשות רע מרשים לו, ומי שרוצה לעשות טוב ממש עוזרים לו. אז אני מה זה בא לי להטהר כבר, ואני שמח אז איך שאני קורא שם אני רואה "השמר בנגע הצרעת", ככה די בתחילת הרשימה, ואיך שאני בשוק, שמע. אז הבנתי מה הקשר לספר הזה, שהוא על המדף של הצרעת. אז נחש מה עשיתי? אבל אתה בעצם יודע, לקחתי אותך, והסתכלתי אם היה לי לשון הרע. אז לא מצאתי שאמרתי איזה משהו, שהרסתי למישהו את החיים ככה. אז אולי לא כתבתי לך את זה. אבל אני אלמד את הספר הזה. בטח יסביר לי איך אני יוצא מכל הסיבוך הזה. חג שמח! מוצ"ש, כ"ב ניסן תשפ"ט יומני היקר, כמה התגעגעתי אבל בטח הרגשת שקראתי בך הרבה במשך הפסח. אז אני אספר לך ה-כל. אז קודם כל, מה שהיה זה לקחתי את ה"חפץ חיים" הזה, ובלעתי אותו כמו כבש צלוי. טוב, לא יכלתי לאכול את הכבש האמיתי... אז אחרי שקראתי אותו פתאום הבנתי שלשון הרע זה וואחד דבר גדול, וקראתי אותך שוב, ומה זה התעצבנתי על עצמי, הייתי ממש בעל לשון הרע מוחלט! ממש נורא, אני אומר לך, כשאצא מכאן, בחיים לא אדבר עוד לשון הרע בכלל. אחר כך המשכתי לקרוא כל מיני הלכות על צרעת וזה, הבנתי מה שקרה לי, ומה שהכהן אמר. וכל יום למדתי את הדף היומי, תאמין לי, בתחילת החג היה משנה שמחללים את השבת בשביל שהשליחים על חידוש הלבנה יגיעו וזה, אז זה בחודש ניסן כי 'מתקנין את המודעות'. והצטערתי מאוד שאני צריך להפסיד את כל הפסח ככה. וכולם עלו לבית המקדש, אך, איזה פספוס. וזה לא הכל, חכה שאני אגיד לך מה קרה. אין כאן מניין במשך השבוע, אז כבר ביום השלישי אז קיצור, היה שם גם על הבייתוסים שהיו מבלבלים לכולם את הראש עם הפסח שלהם, שהם רצו שהוא תמיד יהיה ביום שבת, כמו השנה. מי היה חושב דברים כאלה היום? פחחחח. איזה שטויות. וסיפרו שם על בית יעזק הישנה ואני מה זה התגעגעתי לירושלים כל הזמן. והיה את הסיפור עם ר' יהושע שפסק נגד הנשיא רבן גמליאל, ולא הבנתי למה בגמרא זה לא לשון הרע שככה מספרים עליהם את כל הסיפורים האלה. זה ממש לא נעים. אבל זה טוב שהסתדר בסוף הסיפור, אז קיצור, אחרי שלמדתי את כל העניינים האלו של לשון הרע, אני ממש מתבייש, ומקווה שזה לא יחזור על עצמו. ואני חייב לספר לך על הבית כנסת כאן. בשבתות הדלתות לא נעולות, אז אפשר לצאת לתפילות. אז אני יצאתי והלכתי במסדרון, והיה שלטים לבית כנסת. אז הלכתי וראיתי שם דלת עם המספר של החדר שלי, שהוא 1110, לא אמרתי לך קודם. אז נכנסתי לשם, וזה כוך כזה, חדר של שני מטר על שני מטר בערך, אולי קצת יותר, אז אני יושב שם לבדי, ומתפלל. ואני יכול לשמוע את כולם מתפללים, אבל אני לא בטוח איך, מאיפה זה מגיע, עד עכשיו לא פיענחתי חשבתי לי על שרה והילדים, איך שהם בטח בירושלים, עושם פסח יחד עם המשפחה של מושיקו. ו... יו! שמע, שכחתי לגמרי! איך לא הזכרת לי? זו השנה הראשונה של יאיר'קה. הוא היה בר מצוה בטבת, ועכשיו עולה לרגל, ומביא קרבן חגיגה פעם ראשונה. חלמתי להיות שם אתו. יאיר הקטן שלי, אוי, זה כואב לי כל כך. רגע, אני בוכה. מוצ"ש כ"ב ניסן, יותר מאוחר אהלן, יומי, זהו, נרגעתי. טוב, אז זה היה חג מוזר קצת. רוב הזמן ישבתי ולמדתי כאן. כל הארוחות מגיעות עם מצות וזה. אז למדתי גם על צרעת, וגם לשון הרע, וגם על פסח. והאמת, אני חושב שעזרו לי מהשמים כי בדיוק נפתחו לי כל הדברים המתאימים, בדיוק מה שהייתי צריך לראות. וראיתי, כשלמדתי על יציאת מצרים, אז ה' נתן למשה סימן, כלומר, כמה סימנים, לעשות לישראל, שיאמינו לו, אז אחד מהם זה שהיד שלו נהיתה מצורעת! והתרגשתי מאוד כי זה כמו אבל יש לי משהו חשוב לומר לך. אני כל יום הסתכלתי במראה על הנגע, והוא כל הזמן משתנה, ועכשיו הוא כבר ממש קטן, אם מחר הוא עדיין יהיה ככה, אני אקרא לכהן, אולי הוא יטהר אותי. טוב אני צריך כבר לישון, אז שיהיה לילה טוב גם לך. יום א', כ"ג ניסן תשפ"ט יויו שלום, קמתי היום וראיתי שהנגע שלי עדיין קטן מאוד אז התרגשתי, ומיד אחרי שהתפללתי הרמתי את הטלפון ואמרתי לזאת'י למטה שתקא לכהן שלי. אז היא שאלה מי הוא ולרגע התבלבלתי, אבל נזכרתי שאתה זוכר מה המספר שלו, אז מצאתי אותו מהר, והיא אמרה שתקרא לו. אז אני ישבתי והתרגשתי, חיכיתי שיגיע הזמן שהוא יוכל לראות אותי. וכבר הגיע עשר וחצי וכל רגע הוא היה אמור להגיע, ואז צלצל הטלפון, ואתה לא יודע איזו אכזבה היתה לי שם, למה היא יום א', כ"ג ניסן תשפ"ט שמע, יויו מה שהיה לי, חבלז. אז אחרי מנחה הלכתי לנוח, קיצור, ארבע וחצי ככה מעיר אותי הטלפון. אז מה? אני קם והזאת'י אומרת שהכהן הגיע ומוכן לבדוק אותי בחצר. אז אני מהר רץ לחלון, ורואה שהעננים התפזרו לגמרי, איזה סבבה. אז קיצור, אני רץ למטה, ויוצא לחצר הפתוחה. הכהן שם אומר לי לעמוד ובודק את הצרעת שלי שם, מאחורה. אז הוא גומר ובא עומד מולי ככה ואומר "טהור אתה". איך שמחתי, חבל'ך על הזמן, ממש קפצתי משמחה, כמעט רקדתי. אז אני עומד שם ומביאים לי מהמחסן שלהם שתי ציפורים, ציפורי דרור, תאמין לי, אחרי מה שקראתי, אני לא מבין מאיפה יש להם צפרים כאלו. אתה יודע למה נקראו דרור? אתה בטח זוכר, סיפרתי לך את זה אז, זה עשה עלי רושם חזק. לפני איזה שנה ומשהו למדנו את זה בדף היומי על צפורי דרור בשבת, והרב אמר שם שרש"י גילה לו שזה מלשון דירה, כן? יענו שהן גרות איפה שהן רוצות, וזה אותו דבר. כאילו, בפנים בחוץ, מסתובבות איך שבא להן ואי אז קיצור, חוץ מהצפרים יש להם גם מקל כזה, עשוי מארז, איך שאני מסתכל עליו הוא מזכיר לי שרביט מהארי פוטר, אני אומר לך. ומביאים אזוב וגם פיסה גדולה של צמר, שצבועה באדום כזה, שזה צבע מתולעת. אז למדתי בספרים שם, מרש"י, שזה רמז בשבילי, למה שאני הייתי מדבר לשון הרע הייתי גאוותן, יענו עשיתי כאילו אני גבוה כזה, כמו הארז. אז אומרים שבשביל התשובה אני צריך להשפיל את עצמי ולהיות מה זה עניו, יענו כמו תולעת באדמה, ואז מביאים לי כלי חרס, כזו קערית, הסתכלתי וראיתי עליה שהיא חדשה חדשה, יענו לא נגעו בה בחיים. ונתנו לי את הקערית הזאת, ואמרו לי למלאת אותה במים שזורמים בנחל שעובר בפינה של הגינה, ולא שמתי לב עד עכשיו! אז מילאתי אותה מים כאלה, שהם מים חיים, ולתוך החיים האלה, הכהן שלי בא, ולקח את הציפור הדרור היפה, ושוחט אותה. ככה מערבב את הדם שלה במים, אני קצת הזדעזעתי כי אני לא אוהב לראות ששוחטים חיות וזה, אבל ראיתי אז מה שהוא עושה, הוא מוציא את הציפור מהקשר ושולח אותה, והוא זורק אותה כאילו לכיוון שתתרחק מהעיר, אבל מה, היא מבולבלת כמוני, מסכנה, חוזרת אליו, אז הוא תופס אותה וזורק אותה שוב, והפעם היא מבינה עניין ועפה לשדה. אז קיצור, הוא לוקח אותי למספרה של הבית מצורעים, ושם אני מוריד את הבגדים והוא מגלח את כל-כל-כל השיער שלי. יצאתי משם חלק כמו דלעת, זה ממש הרגשה של לידה מחדש, תאמין לי. הרגשתי כל כך נקי ושונה. ואז אני תופס שאני יענו בלי שיער לגמרי, וזה פאדיחה כזאת, אבל מה לעשות. ואז מה, אני עובר למקווה שם, שזה כמו אצלנו בשכונה, שיש מקווה כלים ליד, אז אני שם את הבגדים במקווה כלים, וטובל בעצמי. אז סוף סוף נטהרתי. לא ממש, רק ממצורע, עכשיו אני אב הטומאה רגיל לפחות, זה כבר הקלה, אני לא יודע איך להגיד לך, אבל זה ממש כיף בסבבה. יענו כמו טמא מת, אבל כבר לא מצורע. אז אני הולך, ושמים אותי עכשו באגף נפרד, כדי שאני לא אטמא מהמצורעים האחרים שיש שם. אז קיצור, מה שקורה, אני מחכה לי שיעברו שבעה ימים ואני כבר יגמור עם כל הסיפור הזה. אני לא יכול לחכות. להתראות יום ב', א' אייר תשפ"ט לפ"ק יויו יומני האהוב! איפה אתה התחבאת לי? מזל שמצאו אותך, לא יודע איך הסתדרתי ככה בלעדיך, אתה החיים שלי, תאמין לי. איזה שבוע עבר עלי, אתה חייב לשמוע את זה. אבל העיקר היו היומיים האחרונים. אז אתמול הכהן חוזר אלי ושוב מגלח אותי לגמרי, ככה בתער, על כל הגוף. הייתי יותר חלק מתינוק, נראה לי השערות היחידות שהוא השאיר לי זה מה שבתוך האף. ואז שוב אני טובל וזה, וגם הטבלתי את הבגדים שלי, וסוף סוף נטהרתי הייתי רק טבול יום עד הערב ואז נסעתי הביתה. איזו שמחה היתה שם בבית, כמעט לא הכירו אותי, מה שלא ראו אותי שבועיים, ועוד עכשיו אני דלעת כזאת בלי שיער, אז לא רציתי להפחיד אותם, אז אני דופק בדלת, ושרה פותחת, ועושה כזה פרצוף, למה אני מה זה מכוער, והיא לא מזהה אותי, אז אני עושה כזה "שלום" ופתאום היא קולטת והפנים שלה הופכות לכזה הפתעה, ואז היא נורא שמחה, והיא מכניסה אותי הביתה והכל. אז עשינו מסיבה כזאת לכבוד שאני טהור, וסיפרתי להם הכל וקבלנו על עצמנו קיצור אז אני הולך לישון בבית וזה, ואומר לשרה "את יודעת, אני עכשיו מחוסר כיפורים, יענו שלא יכל להכנס למקדש, למה יש לי קרבן להביא מחר." ואיך שאני אומר את זה פתאום נהיה לי כזה חושך בעיניים למה זה שלושה כבשים אני צריך להביא. ואני לא חשבתי קודם אבל מאיפה יהיה לי כזה כסף? אני יענו כמעט באוברדראפט מהפסח, ועכשיו כל זה? אני ממש לא יכול לעמוד בזה. וחשבתי על זה ונהייתי חלש כזה. וחשבתי מזל שהבית של של המצורעים קיצור אז היום בבוקר הכהן בא אלי ואומר שייקח אותי לבית המקדש, ואני מציץ בחוץ ואני אומר לך, וואחד מרצדס זה. והוא אומר לי שאני יכול להרשם עם כרטיס אשראי לקרבנות דרך האינטרנט עכשיו, אז אני שוב נזכר ונהיה לי עצוב נורא, ואני לוקח אותו הצדה ולחש לו כזה שאין לי כסף ואני ממש התביישתי וזה, אז הוא שם לי יד על הכתף, ואומר לי "אין בעיה, תרשם לתכנית מצורע דל". אז ראיתי שאני צריך לקנות רק כבש אחד, ובמקום עוד שני קיצור, הוא מסיע אותי, ככה שעה וחצי, עד הכניסה לירושלים, שם חנינו במגרשים הגדולים של בית המקדש ולקחנו רכבת קלה עד לתחנת חולדה. אז יצאנו שם, ועלינו להר הבית. הגענו לכניסה שם והלכנו לפקיד שם והראתי לו את הכרטיס שלי והוא מיד הביא לי את הקרבנות שהזמנתי, יחד עם לוג שמן, שזה הגיע בחצי מחיר במבצע. אז אני נכנס עם זה והולך לטבול בלשכת המצורעים. אז עד שיצאתי משם כבר ראיתי את הכהן שלי מחכה לי על יד שער ניקנור, אז רצתי אליו, עד שער ניקנור ועוצר, כי אני יענו אסור לי להכנס לעזרה למה אני מחוסר כיפורים שזה כאילו טמא, אבל לא. אז הכהן בנתיים קרא לכמה מכהני המשמר, אז הם אז קיצור, איך שאני מוריד את הידיים, מזל שהזזתי אותן מהר, למה אחד הכהנים הוציא סכין כזאת, שחט אותו על המקום, אני אומר לך כמעט הוריד לי את הידיים, יש לך מזל שאני עוד יכול לכתוב לך. אז הוא שוחט, שניים מהם ככה באו לכבש וקבלו את הדם שלו. עכשיו מה, אז אחד הכהנים היה לו מזרק והוא מקבל את הדם והולך ועושה במזבח ת'עבודה שם, זריקה על המזבח. בנתיים השני, קבל את הדם ישר ביד שלו, והעביר ליד השניה, ואז עם האצבע מזה קיצור, אז הוא לוקח את התורים ומקריב אותן, אחת זה חטאת, יענו על החטא שלי, השניה היא עולה. והוא מקריב אותן שם ואני מסתכל לי מרחוק על הקרבנות שלי ואני מרגיש ככה איך הנשמה שלי עולה לשמים עם הקרבנות ואני ממש מתחבר לה' ויש לי טהרה. ואני אומר לך, אתה צריך להרגיש פעם איך אפשר לראות עם האש שעולה לשמים בתוך עמוד עשן, ככה שאתה מרגיש נקי וטהור. אז קיצור, הוא חוזר אלי ולוקח את השמן, ושם קצת ביד השמאלית של החבר ואז אני עומד שם והם כולם אומרים לי "מזל טוב", והבנתי שהכל נגמר וממש שמחתי ורקדתי אתם שם. ואז התפללתי מנחה בבית המקדש, והרגשתי כולי כאילו אני זה ה', יענו מה זה קרוב אליו. וחזרתי הביתה עם הכהן. וככה עשינו ממש חגיגות בבית והיה שמח, ובאיזה רבע לשש ככה יצאתי לבית הכנסת לשיעור דף יומי ומה, שמחו שחזרתי והרב ממש נהנה כשספרתי לו שלא פספסתי שום יום ללמוד ויצא לי טוב ככה שהגעתי בדיוק לסיום של מסכת ראש השנה. אז אז זהו, שלילה עכשיו ואני כולי מתרגש, ומחר חוזר לעבודה סוף סוף. לילה טוב! יום ג', ב' אייר תשפ"ט שמע מה שהיה לי היום יויו, אז אני חוזר לעבודה וכולם ממש שמחים לראות אותי וזה. אמרו לי שאני חתיך עם התספורת החדשה. ומה, בא אלי מישהו שם ואומר, "שמע, המון זמן לא היית פה, אני חייב לספר לך מה שקרה" ואני קולט מיד מה הולך להיות אז קמתי ואמרתי לו "תזהר! אם אתה הולך לדבר לשון הרע, כדאי לך לחשוב על מה שקרה לי" והתחלתי לשטוף אותו המון, כל מה שלמדתי, וזה. הם כולם היו שקטים מההלם כאילו, והקשיבו לי איך שדיברתי ככה חזק. והם ממש נחרדו כששמעו אז קיצור, אני עכשיו חושב שאף אחד לא ידבר יותר לשון הרע שמה, ואני שמח שזה ככה. אז האוכל שוב חזר להיות גרוע כמו פעם. ככה זה, אמרתי לך. אולי לפני פסח היה איזה מבצע, אין מה לעשות, אוכלים ומתלוננים. ככה זה תמיד. יש איזה עובד חדש אצלנו, בחור מה זה נחמד. הוא למד בישיבה איזה עשר שנים ואני חושב שהוא יודע הרבה תורה, אני אגיד לך מה, אני אבקש ממנו שילמד אותי להיות צדיק, למה צרעת עוד הפעם אני לא רוצה, וזה קשה לשמור ככה הרבה זמן לא לחטוא. בטוח שהוא יוכל לעזור לי. יש לו כיפה גדולה כזאת וציציות בחוץ שמגיעות עד הרצפה, כמעט, למה הוא נזהר תמיד שלא ייגעו ברצפה. אני אומר לך מה, אני החלטתי מה אני רוצה להיות בגלגול הבא, אבל אל תספר לאף אחד, הם יופתעו חבל על הזמן אם ידעו. בגלגול הבא אני רוצה להיות רב.

אני? אני משבט זבולון, בטוח. "והוא לחוף אניות". כן. לא יכול לעזוב את הים. לא יכול. כשהייתי קטן היה לנו בית, מול הים, ממש, כמה מטרים מהחוף. הייתי על החוף כל היום. באמת. הייתי קם בבוקר, רץ לחוף (בהנחה שלא ישנתי שם בלילה) ומיד מתחיל לשחק בחול, ואם היה בוקר חם מהרגיל, אולי הייתי גם נכנס למים. לפעמים שואלים אדם ´איפה גדלת?´, קרי: באיזו עיר. אני - גדלתי על החוף. אנשים לא יודעים, הם לא מבינים. חושבים שארמון חול זה משהו שבונים בשעתיים ואז הגלים באים והורסים אותו. לא. כשהייתי בערך בן שש, אולי שבע, בניתי מבצר באמת. ארמון הראוי לשמו. שבועיים! שבועיים לקח לי לבנות אותו, לתכנן חדרים, מבואות, מעברים, חלונות, כניסות ויציאות, אפילו דלת אחורית סודית, במקרה של מרד פנימי. הכל היה שם. הוא דרש תחזוקה שוטפת, כמובן, אבל הוא נשאר, עמד. חצי שנה שיחקנו שם. גלים? איזה גל יכל לו אנשים לא יודעים. חושבים שלאסוף צדפים זה תחביב. ´בא לחוף כמה שעות, נאסוף צדפים.´ למה לא? חוזרים עם עשרים צדפים. חמישים מקסימום, אם יש להם מזל. גם לזה הם צריכים יום שלם. לא, לא. לא כך. צדפים זו עבודה. היתה תקופה, פעם, של חודש כמעט, שאספתי צדפים. מכל המינים, מכל הגדלים, מכל הצבעים. צריך לדעת מה עושים, להכיר את המלאכה. אחרי שרכשתי נסיון, לא היה יום שנגמר עם פחות מחמש מאות צדפים. כן! אפילו פנינים מצאתי, החוף. חשבתי שתמיד אהיה על החוף, על הים. לבר המצווה קנו לי סירה. סירת משוטים קטנה, תכולה. צבעה היה כצבע הים, כצבע הרקיע, כצבע כסא הכבוד עצמו. לעיתים הייתי מבלה שעות במים. כמה פעמים, אפילו יום שלם. מזריחה עד שקיעה, ויותר. חזרתי כשהחשיך מאוד. אני מצטער היום על התפילות שלא היו במניין, אבל חלק אחר ממני שמח על הזמן שיכלתי לבלות עם הים. זו אולי הבריאה הכי גדולה שברא הקב"ה בעולמו, ובלי ספק המעניינת ביותר. לפעמים החזאים אומרים שהים יהיה שקט. איזה שקט ואיזה נעליים! שקט כמו כוורת דבורים עצבנית, אולי. הים תמיד רוחש חיים, מתחת לפני המים. צריך להסתכל, ללמוד, לדעת. אבל הם שם. ים רגוע הם קוראים לזה. הא. רגוע. הוא זז, תמיד זז, תמיד בתנועה, תמיד משתנה. הייתי יכול להשכב בסירה, ולתת לים לשחק בי את המשחקים שלו. רגוע? שקט? מה פתאום. אולי זה נראה כך, לעין הבלתי מזויינת. אבל מי שיודע לקרוא נכון, רואה. הוא רואה שהים גם כשגדלתי, לא עזבתי את הים. בכל האיזור אנשים עבדו את האדמה, הצמיחו דברים, השקיעו בה. אבל אני - בים. לא היה עוד מישהו כמוני, הפעלתי שירות ייחודי, הסעות ומשלוחים. העברתי דברים, חבילות, אנשים. הכל בקו מימי ישיר, דרך הים. הים פרנס אותי, והייתי שמח. לפעמים האדמה נחסמה לתנועה - אבל אני, תמיד הייתי חפשי, בים. בים תמיד זזים. החיים שלי אף פעם לא היו בנקודה קפואה ודוממת, תמיד התקדמתי, למדתי את זה מהים. בשבילי, לא חשבתי מעולם לעזוב את הים. לא תארתי לעצמי שיבוא היום שלא יהיה לי יותר בית על החוף. אני אדם פשוט, לא התחברתי לכל הטכנולוגיה הזאת, לא הייתי איש העולם הגדול, היה לי נח במה שהיה לי, על חוף הים. עבודתי היתה לעזור לאנשים, מה יכול להיות פשוט יותר? יום אחד שמעתי שאומרים שצריך לעזוב, ללכת. לא הבנתי, בשביל מה? מה לא טוב? באו חיילים, שוטרים, לקחו אותי בכח. כל העם אז בכה, בכה על חבל ארץ שנעזב. אנשים נעצבו על לקחו אותי לירושלים, עכשיו אני שם. קוראים לה עיר הקודש. אני לא מתווכח, יש להם מקורות, הוכחות. האמת היא, שבסתר לבי, קשה לי לשמוע אותם, לקבל, להבין. איך יכולה להיות קדושה, בלי ים? כל חיי גדלתי ולמדתי לראות את בורא עולם בכל, ויותר מכל, במי הים החיים. עכשיו אומרים שיש קדושה בעצים ואבנים, זה דורש לימוד, מה לקב"ה ולדברים דוממים אלו? אתמהה. אני לא בא לומר שלא מלוא כל הארץ כבודו, אבל מבחינתי, אני הייתי בונה אי אפשר לדכא את הים. גם אותי. מצאתי לעצמי רכב, תכול, להזכיר את הימים ההם. התחלתי לעבוד בהסעות ומשלוחים, אני מעביר דברים ממקום למקום, חבילות, אנשים. אני נוסע כל היום, הכביש - הוא קצת כמו הים. ים של תנועה, תנועה זורמת. יש לי ברכב ששה חלונות, אני צריך אותם כדי להתמצא בתנועה. הכביש הוא מקום מסוכן, כל זוית ראיה שאני מוצא לעצמי עוזרת לי למקם את עצמי ולסיים את היום בשלום. כך צריך להיות. אבל האמת היא, אל תספרו ממנו - אני רואה את הים.

פעם אחת, ילד אחד, הגיע הביתה בפנים חמוצות. הוא פתח את הדלת והיא חרקה, אז הוא חשב: "זה עשה רעש נוראי". כשהוא הניח את התיק על הרצפה, התיק נפל, וכל מה שהיה בפנים התפזר על הרצפה, "אוף, עכשיו אני צריך לאסוף הכל". הוא נכנס למטבח לאכול ארוחת צהרים והיה חשוך. "איזה מעצבן האור הזה, איפה המתג כבר?" הוא נתקע בכסא, "אך, מי שם פה את הכסא הזה?" הוא הדליק את האור וישב לאכול. האוכל לא היה טעים כל כך, "יופי, עכשיו הגיעה אחותו וחיוך על פניה, נראה את הדברים דרך עיניה, היא נכנסה אל הבית ושמעה חריקה, חשבה: "איזה יופי, שרקה לי שריקה" כשהניחה את הילקוט והכל נשפך מהתיק, "מסכנים, רוצים לנשום, היה להם מחניק" נכנסה למטבח החשוך והקודר, "מה זה, מחבואים? מי פה מסתתר?" בחושך נתקלה בכסא וחשבה: "מסלול מכשולים, הזהירות חשובה." הדליקה את האור וישבה לאכול, "אוי! למה יש לזה טעם של חול?" אז קמה והוסיפה מלח ותבלינים, "עכשיו אני כמו מלכה עם מאכלים מצויינים." ישבה להכין את שיעורי הבית הקשים, "לא הצלחתי – אנסה שוב, לא מתייאשים." ראתה את האח יושב כועס בקצה החדר, "מה עבר עליך ,מה קרה? האם הכל בסדר?" ענה: "קרה דבר איום ונורא, העליב אותי חבר - אני מרגיש ממש רע. אבל את ממש שמחה באופן מיוחד – נראה שהיה לך יום נחמד." "עזרתי לחברה שהיתה לה צרה, כשאמרה תודה לבי נמלא שירה. חבל שתכעס ותשב לבד, תנסה לחשוב על דבר נחמד. יפה מסביב, יום חמים, השדה פורח, אין עננים – בלילה נראה את הירח! נשום עמוק, הרגע, חפש את הטוב מסביב, גם יום חורף יהפוך לך לפתע לאביב" נשם נשימה, ונרגע, כמה שהיה ביכולתו, הסתובב, וניסה לעשות כעצת אחותו, ואז כשהוילון התעופף ברוח ופגע בפניו, חשב לעצמו: "הוא ליטף אותי על האף איזה שובב".