יצירות של נעמי בת מלך

פעם, מעט לפני יום הולדתי הראשון, ביקשתי מאבי, עליו השלום, מתנה. ביקשתי כדור. "שיהיה גדול, כמוך" כך שלחתי בקשתי אז, וניפחתי חזי בגאווה כשעלתה במחשבתי התמונה העתידית, בה אני אוחז בידיי הקטנות קטנות, את הכדור הגדול גדול. כל כך רציתי... את העגול. הגדול. שיהיה שלי. צפון בזרועותיי לכשארצה, קורע שמיים לכשאחפוץ. תוך הקשבה לרצונותיי הכמוסים, החלו אצבעותיי הקצרצרות להתנועע מאליהן, חיפשו כבר כעת את הכדור שאבא הבטיח, וכבר ייחלו למצוא בו מרחב למרוצה, לרפרוף אינסופי. קדימה ואחורה, אחורה וקדימה- זה לא משנה בכדור. לצדדים- כך להסתחרר עוד ועוד מבלי להתקל בשום קימור, בשום כיעור, ולהמשיך. ואף זרועותיי הורמו בחדות פתאומית למרומים, כמבקשות לזורקו אל על- אל השמיים, את העגול שלי. ואל הארץ. ואז, בתנועה הפוכה- איטית ונוגה, חוברו ביניהן ידיי. כף אל כף, אצבע באצבע שולבה. ביקשו חיבור. ואני כולי ביקשתי לאחוז, להתערבב לי מאליי בשלל גווניו הבוהקים, הקורצים לכל. להיות אחד מהם. "את הכדור היפה ביותר אתן לך" הבטיח לי אבא. "המיוחד עבורך" הוסיף קלות, ולא הבנתי את עניינה של תוספת זו. גם לא ביקשתי לחקור בדבר, הספיקה לי הבטחתו. מילאתני חיים. עברו הימים. נרקמו התקוות וכבר אימצו להן בשר וגידים. הגיעה שעתי, ותוחלתי הוגשמה. כמעט במלואה. "זה?? אבי!! זה???" זעקתי, צרחתי נואשתי. חשתי איך ליבי נקרע בקרבי, והחל שותת דם אשר איים לבקוע מנקביי, ולהותירני חלול. הוא לא שם ליבו לדבר. "כמה נחמד שאתה שמח" אמר בחיוך מסופק. "ודאי היה לי שתאהב את זה הכדור", העגול! העגול! השתוקקתי לתקנו, אך לא ניתנה לי האפשרות הברוכה. הכדור אומנם היה גדול. לא כמוהו, אך בודאי שיותר ממני. הוא היה בעל ארבע פינות, מרובע. ושחור. שחור כזה שלא ראיתם מעודכם. וברכה שלוחה לי אליכם שאף לא תראו ולא תפגשו בו לעולם. לא אתם ולא צאצאיכם. הסתכלתי בדבר הזה. נשאתי עיניים גדולות לאבי, ולא הבנתי. "איך??? למה???" חפצתי לשאול אך ידעתי שלא אקבל מענה. חשתי איך עולה וצומחת בי שנאה מכלה לדמות הזאת הנשגבה. הדמות הזו שאיכזבה. שעשתה זאת בלי משים, ושלמחות לא יורשה לי בשל כך. "היפה ביותר" הזכיר לי בקול שקט את ההבטחה הנושנה. "הנה לך בן" אמר, וסדק בי את האיפוק הדל שעוד פירפר בי. נפרדנו. אבא ואני. נפרדנו בסתמיות מפלחת ביום ההולדת הנשכח. הוא ידע אז, ויודע אני היום שמתנת יום הולדתי היוותה אף מתנת פרידה. (ואולי היה זה יום הולדת לפרידה? חלף בי הרהור דק, תמוה במקצת.) עם אבא לא הוספתי להיפגש עוד. כל שנותר לי היה מתנתו העגומה, והרגשות העזים שחשתי כלפיה. היה בי צורך עז לשורטה עד זוב דם, לנתצה, להבעירה אט אט עד כליון. עד חורמה. את המתנה הזו שניפצה במחי יד את כל שאיפותיי, את כל אהבותיי וערגותיי. רציתי לפרקה לחלקים, קטנים ככל האפשר. שדבר לא יוותר ממנה, גם לא צורה. אף עיגול לא. רק חלל. רציתי להיות יום לפני יום ההולדת. רציתי לא להיות, או להיות בלעדי הדבר המתועב הזה שהתיימר להיות העגול הצבעוני שלי. אבא (שם נוסף אין לו, אחרת לא היה בי שמץ של היסוס לקראו בשמו) אמר לי אך דבר אחד בטרם הלך, ומאז, מעת לעת ואף עתה בבגרותי, שיבתי, אם תרצו, לופתים אותי דבריו העתיקים המעלים רקמת אבק. נכנסים הם לדיוקנה האצילית המטושטשה של בת קול. אותה אחת נלווית אליי בכל פסיעה, בכל נשימה, השכם והערב. אינה חומלת, אין היא נותנת מנוח. מעולם לא הייתה בהירה עבורי, מעולם לא הייתה מובנת- ואולי לכך נועדה? מופיעה היא בי כמעין הברות הברות חסרות כל זכר לסימטריה, אשר אין ואף לא יכול להיות ביכולתן להתחבר למשפט אחד. אך אף על פי כן מתקיימות הן בכל תוקפן, מוצאות את נתיבן, כל אחת במקומה היא- בנפתולי מוחי, בחדרי ליבי. אף בדמי שוכנות הן. פעם נפצעתי, זוכר אני. ובזרם דמי הדקיק הניגר חוצה- ראיתיהן לראשונה. אַ, בָּ, לֹ, כֵּ, אִ, תִ, וכהנה עוד רבות עד שלא עלה בי למנותן. נחפזתי לאספן, אך מהרה נתבדיתי ונאלם רצוני דום מול עוצמת הווייתן. שוב כבר לא היו הן חלק ממני- נהפכו, לנגד עיניי הפעורות לרווחה, ליישות חדשה. רובן ככולן שבו ונספגו באדמה במהירות אימים. מעטות מהן התאדו מעלה. אך כולן, לתדהמתי המרובה, נהגו כאילו היה זה המעשה שלקיומו ייחלו מאז ומעולם, ואליו השתוקקו. בחינת מתי יבוא לידן ויקיימוהו. "זהו מקומן הטבעי" קבעתי פסיקתי, והשלכתיה לחלל האויר. "שוב לא אני, ולא דפנותיי". לחשתי. ההברות שעוד נותרו בי המשיכו לזרום בדמי לאחר חבישת פצעי, והולידו הברות חדשות, אחרות במקומן. בת הקול, אם תוהים אתם מה עלה בגורלה- שרדה אף היא את הפצע ההוא שנפער בילדותי. אין היא תלויה בהברות, זאת למדתי אז. חששתי שהיא תעזבני, כמו ההוא בלי השם, כמו ההברות. אבל היא הייתה. שונה. שונה לחלוטין גם מההברות, על אף שהייתה מורכבת מהן. מהן לבדן. היה בה כוח עז להתקיים מכוחותיה היא. להפרות את עצמה אף לאחר שנפרדו ממנה איבריה, הברותיה. יכלה היא להמשיך בעניינה, במלאכתה בה היא עוסקת תדיר וללא הפסק כלל. יכלה להמשיך להדהד. לא יכול אני לשאת זאת עוד רגע נוסף! ללא אות להסכמתי הולכת היא וכובשת בי חלקים, משרישה שורשים, מתפשטת. ואני, רוצה אני לפוגשה. להעמידה במקומה יהיה אשר יהיה.

אוצרות גלומים, גנוזים, בחביוני עמי ואנכי לא ידעתים. כמין הבהוב ברק חולף עובר, חשתי גדלותם הנושמת האיתנה, ניבטת אליי מן תמונה תלויה על קיר. ומתוך קיפאון המחזה נתעורר ליבי אל האהבה הנושנה. וענדתי אך לרגע, פניני לובן קדושתם. וחייתה נפשי בהם.

בקיפאון ימיי אצטמרר תפילה, עת נסתמו כל בארות מימיי. ושפתיי לא ינועו וקולי לא ישמע בזו השעה. כך אעמוד דום מול דומיה.

הַגְמִיאִינִי נָא אֶת אֲשֶׁר הֶחְסַרְתִּנִי, אֶת אֲשֶׁר הֶצְמַאתִּנִי, אִימִי. הַשְׂבִּיעִינִי נָא אֶת אֲשֶׁר הֶרְעַבְתִּנִי, אוּלַי אִמְרִי לִי "יָלְדַתִי"? לֹא אַסְפִּיק לְמַלְמֵל, וְלִדְרוֹשׁ עֶזְבוֹנִי, כְּשֶׁצְּעָקָה נִצַּחַת תְּפַלָּחַ אָז אוֹתִי. כְּמוֹ בְּעוֹד לֵדָה מֻכְרַחַת שֶׁלִּי מִתּוֹכֵךְ (אוֹ שֶׁלָּךְ מִתּוֹכִי) וּבְדַם לִדְתִּי, שׁוּב אַמוּת לָךְ, אִימִי. (וְאוּלַי אַת מַתֵת לִי?)

חיים של טעם מעט טפל ממלאים את עולמי. המצומק הלא משביע את כל שאיפותי. קצרות הנשימה. ובקיבה קטנה וחומרנית אדחוס לי עולם אחר עד קיא. והנה בריק ציפיותי ייתמלאו שאיפותיי ואנשום לרווחה לרוויה. מאות טעמים. מים חיים. ותתרחב קיבתי (ולו במעט) וואהלל י-ה.

את יודעת, זה עדיין לא נגמר. הכאב הזה שאני מרגישה כשאני נזכרת בך. אתמול הסתכלתי בתמונה בה רק עינייך הגדולות, היפות, הבולעות אותי בעצבותן מצולמות. ובכיתי. כמה בכיתי. בכיתי כשחשבתי, או יותר נכון- כשהרשיתי לעצמי להזכר בכך שאת עוד שם בחור השחור ההוא ואני כבר כאן בחוף מבטחים. לא עזבתי אותך, יעל. איך אוכל? איך חשבת שאוכל?? את כ"כ בתוכי. עמוק עמוק. זורמת בדמי. ובשיחות הטלפון הקצרות שאני עושה מדי יום שישי או כך לפחות אני טוענת שאני עושה (ולוואי וזה היה נכון) אני שומעת אותך, את הקול שלך, הטהור, שלא עשה מעולם רע לאיש, מעבר לאותו מכשיר מכני ארור, ואני מתחילה לספר לך על הלימודים ועל היישוב הפסטורלי המצוחצח שאז יכולתי רק לחלום עליו ועכשיו זו מציאות. ואת, את לא יכולת אפילו למצוא בעצמך את הכח לצאת, או לפחות לרצות לצאת או- טהורה שלי, לפחות לדמיין שאת יוצאת משם. מהגטו הזה שלנו. הקטן. הפרטי. ואני ממשיכה לספר לך על האוכל שהכנתי לידידיה ואיך שאהב ואיך שהחמיא.. וממלאת ודוחסת לך עוד ועוד מסדר יומי האחר כ"כ משלך. כמו משכך כאבים. עוד כדור ועוד כדור. ובכל אותה העת אני יודעת וכואבת טוב טוב בכל רמ"ח איבריי ובכל נימי נפשי הדקיקים ביותר אותך, ואת עולמך, שעד לא מזמן היה גם עולמי שלי. ומפחדת לשאול איך עבר עלייך יומך שם. במקום ההוא. כי אני יודעת.. כ"כ יודעת. אולי יותר ממך, דווקא בגלל שאת עוד שם, מטושטשת, כמו מסמים שרק אמא יכולה לתת. סמים של מילים. של חיוך מתעתע. או שיניים חושפניות. ואז אני נושמת עמוק ומשתדלת לא להיות שם איתך כשאני סוף סוף שואלת- נו? אז איך את חושבת שיכול להיות?? ואת עונה בתום שלך ש"הכל בסדר" ושאת מתגעגעת. הכל בסדר. את באמת חושבת ככה?? את באמת לא רואה? ואז את מתחילה עם הסיפורים העוטפים שלך שעוטפים את הכל גם לעצמך, ומספרת לי איך עבר יומך, ואיך הוא בעיקר עבר. ומצטיירים לי ימיך כמו מטבעות של עודף בשוק. נספרים במהירות. בסתמיות כואבת. כ"כ כואבת... ואני יודעת שלא כלום היה ביומך. ואני יודעת שהסתגרת לך שם בצינוק- בחדר. מה שאז אני הייתי עושה. רק לא לשמוע. רק לא לראות. ושומעת לך את השירים האלה באנגלית שכולם שם רק צורחים בגסות כאב ושום שירה אין שם. השירים האלה שאני כ"כ שונאת ואת כ"כ אוהבת, כ"כ מתנחמת בהם אולי כי רק הם באמת איתך. שירים שכ"כ משקפים לי את חייך. חיי כי אני כבר באמת רחוקה. בתוך החיים. ואת, את שם. עדיין שם (לעולם?? אני מזדעקת!) ופתאום אני נזכרת שעוד לא גמרתי לשטוף ובחטף אני שואלת שוב (אולי כדי להרגיע את עצמי) אז את בטוחה שהכל בסדר? כן, את עונה בשיתוק מוחלט. אני אוהבת אותך. אני כ"כ אוהבת אותך. את יודעת? ואת עונה בעדינות ובקבלה הזאת שלך. שכ"כ שוברת אותי לפעמים. "ברור שאני יודעת. את אחותי הגדולה, לא?" ואני מתביישת, כי אני יודעת שאחותך הגדולה לא נשארה להגן עלייך יותר. שאחותך הגדולה כבר פצחה בחיים חדשים מתוקים יותר. למרות דמעותייך. דמעותיי. דמעותינו. ולפני שאעביר סמרטוט אחרון אני אומרת לך- שבת שלום, אחות יקרה. שבת שלום.