יצירות של ריעות

במרכז עיר קטנה ונחמדה, היה גן משחקים שתמיד תמיד היה מלא בילדים. היו שם מגלשות וקרוסלות, מתקני טיפוס והמון חול. והייתה גם נדנדה. נדנדה מעץ, צבועה בצבע בכחול, שכבר קצת התקלף. הילדים אהבו להתנדנד, אבל המגלשות היו כל כך ארוכות, הקרוסלות כל כך מהירות והחול היה כל כך נעים, שהילדים ויתרו על הנדנדה. אחד מהילדים האלה היה נועם. נועם הוא ילד חמוד, כמעט בן שש וחצי, שיורד בכל יום אחר הצהריים לגן המשחקים עם אחותו הגדולה מירב. הוא ניסה כבר את כל המתקנים, מלבד הנדנדה, שנראתה לו משעממת. ביום רביעי אחד, בשעה חמש אחר הצהריים, ירד נועם לגן המשחקים. הוא רצה לגלוש על המגלשה הצהובה, שהייתה הכי ארוכה ומחליקה. הוא נעמד בתור, שכמו המגלשה, היה ארוך ארוך. הוא חיכה וחיכה, אבל התור לא התקדם. בראשו עמדו שני ילדים שהתווכחו מי היה הראשון. לנועם כבר נמאס לחכות, והוא החליט ללכת למתקן אחר. הוא הביט מסביב, ולפתע ראה את הנדנדה הכחולה. הוא התקרב, הביט עוד קצת, ועלה עליה בבת אחת. הוא אחז בידיות, וקרא למירב שתבוא ותנדנד אותו. מירב נדנדה, ונועם צחק. הוא כל כך נהנה! הרגליים שלו כמעט נגעו בשמים, והרוח שרקה לו באוזניים. אחרי כמה דקות, מירב התעייפה והלכה לספסל, לצפות בילדים המשחקים. נועם המשיך להתנדנד, ובכל נדנוד הגביר את התנופה. כשכבר כמעט השלים סיבוב שלם, הוא ראה את כל הילדים, מכל רחבי הגן, רצים לאחת הפינות. הוא הסתכל היטב, וראה עגלה. בעצם, אלו היו שתי עגלות. בכל עגלה היו שני מושבים, אלה היו עגלות תאומים. ובכל מושב ישב תינוק. ארבעה תינוקות זהים לחלוטין! נועם רצה לקפוץ מהנדנדה כדי להביט בתינוקות מקרוב. נועם הביט מטה, אל החול הזהוב שמתחת לנדנדה. הוא באמת רצה לקפוץ, אבל משהו עצר אחרי כמה דקות המשיכו גם הילדים לשחק. עברו עוד חמש דקות, ושוב רצו כל הילדים לאחת מפינות הגן, אך הפעם בעקבות אוטו גלידה, ששירים עליזים התנגנו ממנו בקול. כעבור כמה רגעים נראו כמה ילדים מלקקים גלידות וארטיקים, כשבעקבותיהם ילדים נוספים. גם נועם רצה גלידה. גלידה קרה, שתפיג את החום של שעות אחר הצהריים. נועם התלבט. לקפוץ? לא לקפוץ? אם יקפוץ- הוא עלול ליפול ולקבל מכה, ואם לא יקפוץ- הוא יפסיד את הגלידה! נועם פחד מהמכה שיקבל, הוא החליט להמשיך להתנדנד. נועם התנדנד, אבל כבר לא היה לו כיף. הוא הביט בעצב על הגלידות והארטיקים, ורצה כל כך לרדת מהנדנדה! בינתיים, מירב קמה מהספסל וניגשה אל נועם. "קדימה, נועם!" היא קראה. "כבר מאוחר, וצריך לחזור הביתה לארוחת הערב." נועם הושיט אליה ידיים. "תורידי אותי." הוא ביקש. "למה אתה לא יורד לבד?" שאלה מירב. נועם הביט לצדדים. "אני מפחד." הוא לחש. "מפחד?" תהתה מירב, "ממה?" "אני עלול ליפול ולהיפצע." ענה נועם. "אבל, נועם!" קראה מירב, "ליפול מהנדנדה זה לא כל כך נורא. יש כאן חול שיגרום לנפילה להיות רכה יותר." נועם הוריד את הראש עם דמעות בעיניים. "אני מפחד." הוא לחש. "קדימה נועם, אתה גדול, אתה יכול." עודדה אותו מירב. נועם הרים את הראש, ובמבט נחוש קפץ מהנדנדה. נועם נפל על החול, אבל מיד קם. נדבק לו קצת חול לברכיים ולכפות הידיים, אבל הוא ניער אותם בחיוך. "מעכשיו אני לא אפחד לקפוץ מהנדנדה, כי גם אם נופלים, זה לא כל כך נורא!"

הלו?" הדס ענתה בחשש רב. חששה פחת מעט כששמעה את קולו הרגוע של עומר. היא חששה שיצעק עליה. "הדס?? איפה את? לא ראיתי אותך היום, וגם לא אתמול, ובכלל, לא בשבוע האחרון." "איפה אתה עכשיו?? לא תפסו אותך?" היא החזירה בשאלה משלה. "זה נשמע כאילו רצית שזה יקרה." ענה בגיחוך קל. "לא..." התחמקה. "נו, אז איפה את??" "אני..." היא חשבה במהירות, "אני אצל בת דודה שלי." זה היה חצי נכון. כי היא לא אצלה, אבל היא איתה. "איפה היא גרה? יש היום פעולונת קטנטונת, אני אבוא לקחת אותך. תגידי שאת חייבת ללכת." הדס נלחצה, ובלי לחשוב הרבה ניתקה את הפלאפון. עומר לא ויתר, וצילצל שוב. כשהדס ראתה שהוא לא מרפה, כיבתה את הפלאפון, ותחבה אותו עמוק מתחת למזרון שלה. היא נשכבה על המיטה בייאוש, וחשבה מה יקרה אם עומר יצליח איכשהו לפגוש אותה. "אני חייבת לגרום לו שלא יבוא אחרי," ניסתה למצוא פיתרון. כעבור כמה דקות, מרוב תשישות, נרדמה. היא התעוררה כעבור מחצית השעה כששמעה קולות וצעקות. כששמעה שקולה שזור בין המשפטים, העמידה פני ישנה. "מה את אומרת? זה מה שהיא היתה עושה?" היא זיהתה את הדוברת, היא נכנסה לחדר המדריכה כשהדס שהתה שם. "אני לא יודעת בדיוק, אני רק יודעת שהיא היתה מעורבת בזה." ענתה בת דודתה. הדס הבינה. כמובן, הם מדברות עליה ועל עברה. הדס קמה ממיטתה במהירות, והופתעה לגלות שעל אף הקולות הרמים, הבנות ישבו בקצה המסדרון, ולא בסמוך לחדרה, כפי שחשבה. בלי שהתכוונה, עיניה זלגו דמעות. "אני השתניתי. אתם לא מכירים אותי באמת, תעזבו אותי..." מילמלה לעצמה. * * * * * "הלו? זה אתה, אופק? זו אני, ריקי." "היי ריקי, אחות קטנה..נו, איך היה השבוע הראשון בשנה השניה בפנימיה שלך??" "נו, בסדר... עד כמה שיכול להיות טוב בפנימיה. שמע, יש לנו בשכבה בת, הדס שמה, היא באה מפשע. יש לה בת דודה בכיתה שלי, והיא בעצמה סיפרה לי. היא הייתה בחבורה של פושעים..." היא גיחכה, "מסכנה, מה שהולך לעבור עליה... לא אוהבים אצלנו ילדים שכאלו.." "מה את אומרת? הדס, מחבורת פושעים?" הוא קימט את מצחו. עומר ישמח לדעת. "טוב, אחות קטנה, אני חייב לעשות שיחת טלפון דחופה. לא יודע מתי נתראה, אבל נתראה." "מה זאת אומרת?? עוד שבועיים בשבת החופשית שלי נתראה, לא?" "אי, אחות קטנה, יש דברים שאת לא מבינה." חייך כשגילה שיצא לו חרוז," טוב, ביי" אמר, וניתק. הוא מיהר להתקשר אל עומר, ומסר לו את פרטי הפנימיה בה שוהה אחותו, ולפי מה ששמע, גם הדס, שזלגה מהחבורה. צריך למשוך אותה בחזרה, ואם זה לא יצליח, אז לוודא טוב טוב שלא תזמר.... * * * * * עומר ישב בקצה הכיסא. זה עתה הועלה רעיון למשיכתה של הדס בחזרה לחבורתם. "אתה חושב שזה יצליח?? לא נראה לי... אני חושב שהיא לא תאמין. לא... היא פחדנית מדי." "נו, באמת," ניסה אופק, חברו הטוב, "למה שהיא לא תבוא?? אתה תתקשר אליה, תגיד שגילית שהיא בפנימיה, ואתה מבין שבטח היא כבר לא אוהבת את משפחתה, ולא יהיה לה קשה לעזור לנו לפרוץ לשם, נו..." "לא... היא תנתק לי, ותרוץ הביתה לספר לאבא'לה..." "נו, זה בדיוק מה שאנחנו רוצים שיקרה, אנחנו נציב משמרות, ונתפוס אותה. אתה תדע טוב מאד איך להחזיר אותה אלינו. חוץ מזה, אני בכלל לא מבין למה אתה טורח לחפש אותה כל כך הרבה." "היא עלולה לגלות אותנו." ענה לו עומר. כ ולם ידעו שזה לא יכול להיות, הדס לא תעשה את זה." עומר.. מה אתה מסתיר מאיתנו?" קרצו לעברו. עומר הסמיק. "אוך, באמת, איזה ילדותיים אתם....." * * * * * "מה? אני לא מאמין. אתם לא יכולים לעשות לי את זה." חגי ישב על הספה בסלון. הוריו ישבו כל אחד בכורסא שונה. "למה דווקא עכשיו? למה? מה עשיתי?" "זה לא אתה, בן, ואתה יודע את זה. זה אנחנו שנינו." הוא הביט באישתו, אך מיהר לנתק את המבט. לאחר שאישתו גילתה כמה דברים מאוד לא נעימים שהוא עושה בימים שהוא יוצא ל"פגישות עבודה", היא החליטה להתגרש. בהתחלה הוא לא הסכים, אך היא גרמה למריבות, וחדלה מלאהוב אותו. "אני.." פתח אביו של חגי, אך עצר באמצע. "מחר בבוקר אבא שלך עף מפה. אתה תמשיך רגיל את חייך." אמרה אמו, כשראתה את השאלות הרבות בעיניו. "לא רוצה!! לא רוצה!! לא רוצה!! בלי אבא זה בכלל לא רגיל!!" צרח חגי. הוא התחיל לבכות וברח לחדרו. אביו פסע לחדרו והמשיך להוסיף למזוודה עוד מספר פריטים. אשתו נכנסה לחדר והביטה על מעשיו בשאט נפש. "חשבתי שאת לא רוצה לראות אותי," תמה בעלה לשעבר. "אני משגיחה עליך, אתה יודע, בזמן האחרון אתה גונב הרבה, אז..." "נו, באמת, למה שאני אגנוב ממך, את אשתי!" "אתה כבר לא בעלי." הזכירה לו, והליטה את פניה בידיה. הוא ניגש אליה. "תסתלק מפה," צרחה. "אל תתקרב אלי!" בעלה נאנח. "אני חושב שאני אצא אפילו עכשיו." הוא ניגש לחדרו של בנו, וחיבק אותו. "אני הולך עכשיו.." מילמל. אמו של חגי נכנסה לחדר. "אל תגע בבן שלי, אל תתקרב אליו." אמרה בטון מאופק. יואב, אבא של חגי, לא התאפק: "זה גם הבן שלי, ואת לא תגידי לי מה לעשות. חלפו עברו הימים שבהם התנהגת כאילו שאת אמא שלי!" הוא יצא מן החדר, וטרק אחריו את הדלת. "אתה רואה?" שאלה אסתר, האם, את בנה. * * * * * הרמזור התחלף לאדום. נטע, שבדיוק הגיעה למעבר החציה, ראתה שאין אף שוטר בסביבה, וחצתה במהירות את הכביש הקטן. היא הביטה סביבה, מחפשת את הבנין הגדול, עם רחבת הדשא הגדולה שמסביבו. היא נכנסה במהירות בשער, השומר בדיוק התווכח עם אדם שניסה להיכנס. כמובן, זה היה חלק מפעולת ההסחה שלהם. עומר ראה שהיא נכנסה ועזב את המקום במהירות. נטע נכנסה במהירות לבניני המגורים, הוא עלתה לקומה השניה, ופנתה אל חדרה של הדס. אכן, ריקי חיכתה לה שם. "מהר.." לחשה נטע, "עומר אמר שתוך עשר דקות לכל היותר אני חיבת להיות בחוץ. " "הפלאפון שלה כבר אצלי." אמרה ריקי, היא לא כל כך הבינה מה קורה, זה מה שאח שלה אמר לה לעשות, אז היא עושה. היא הכירה את נטע, היא הייתה בת דודתה. נטע תפסה את הפלאפון, ובמהירות חייגה את המספר של עומר, היא החליפה את השם עומר, בעדן, אחותה של הדס. כשעומר יתקשר, הדס תענה. היא לא תדע שזה הוא שהתקשר. נטע הגישה את הפלאפון לריקי והורתה לה להחזיר אותו בדיוק למקום שהוא היה, ויצאה החוצה. הוא עברה במהירות דרך השער, השומר הביט בה בתמיהה. היא חצתה את הכביש שוב, ונעמדה, מתנשפת, ליד עומר. "הכל כפי שסוכם." אמרה, ועומר חייך חיוך שבע רצון. "מתי תתקשר אליה?" שאלה נטע. "היום בערב. זו השעה בדרך כלל שהיא מקבלת שיחות מהבית." ענה עומר, ועלה לרכב שבדיוק הגיע. הוא חייך אל אופק,שישב במושב הנהג, וזה ידע, שהכל מסודר.

האתר _________ הדס התלבשה בג'ינס ובגופייה, ותהתה לעצמה מה חסר. "אה, כן.." נזכרה בבוז, וניגשה לקופסה קטנה שהונחה על שידתה. היא הוציאה סיכה קטנה, שעליה היהי חרות ה-ת, הדס, תל אביב. כן, לכל אחד מבני החבורה שבה הייתה שותפה הייתה סיכה קטנה עם שמו ושם המקום בו הוא גר. כן, כן. לחבורה בה הייתה שותפה היו שלוש סניפים בשלושת הערים הגדולות בישראל. ירושלים, תל- אביב וחיפה. היא זרקה את הסיכה מבעד לחלון, וניגשה למטבח. היא לא מצאה * * * * * "מה?" הדס הייתה המומה. "שאני אלך לפנימיה?? למה?" "אני חושב שיהיה לך יותר קל להתמודד עם זה, עכשיו כשיצאת מחברות הפושעים שלך." ענה אביה, והדס התרתחה. "חבורת הפושעים שלי?? שלי?" ויצאה מהחדר. ובכל זאת, באותו ערב. הדס התייצבה לפני אביה בפנים חתומות ובעיניים אדומות., ואמרה."כן.." * * * * * הדס ישבה באוטובוס ושיחזרה את מהלך השבועיים האחרונים. קודם כל, היא נרשמה לפנימיה בצפון הארץ, אח"כ קנתה בגדים ואביזרים חדשים, ארזה ונפרדה מהחברות. חן לא האמינה. היא חשבה שהדס צוחקת. הדס פשוט משכה בכתפיה. במפתיע, היא בדיוק קיבלה מסר ממנה. "הדס, קבעתי עם כולם שנפגשים היום בשמונה בשווארמה. תבואי גם את... יהיה צחוקים......" הדס השיבה במסר משלה: "חן, מה שאמרתי לך היה נכון. אני כרגע באוטובוס לפנימיה. אינמצב שאני יבוא... זה מרחק של שלוש שעות נסיעה." הדס ניתקה את הטלפון. לא היה לה כוח לשטויות של חן. כל היום מרכלת ומקשקשת. מה שיש לה בראש זה רק בנים והבגדים שלה. וכמובן, הקניון. הדס חששה מהפנימיה. "ומה אם אתגעגע הביתה??" מחשבה טורדנית חלפה במוחה. "שטויות, אני לא כזאת....מה, שכחת מאיפה באת??" שאלה את עצמה. מעל הכל, היא חששה מהלימודים. כבר חצי שנה שהיא באה רק לשעה בשבוע. וגם זה, לשיעור ספורט. מהחברות היא לא חששה. בת דודה רחוקה שלה במרכז העיניינים שם, הכל יהיה בסדר. * * * * * האוטובוס עצר. הדס ירדה ממנו בחשש. היא אספה את המזוודות והתיקים שלה, ונכנסה בשער. היא לא מצאה את עצמה. "מה זה המקום הענק הזה?? איפה אני??" היא צלצלה אל בת הדודה שלה, וזו הגיעה תוך שניות. "היי הדס." חיוך מסויג. "אני...את יודעת לאן אני צריכה ללכת עכשיו??" "אה..כן. אני אקח אותך למדריכה שלך. שיר." הן פסעו על הדשא הרך, ובמהרה הגיעו אל בניין קטן. "אלו חדרי המזכירות. גם למדריכה יש פה חדר." הדס נכנסה בחשש. המדריכה קרבה אליה. "שלום, את בטח הדס, בואי, תיכנסי, יש לך עכשיו ראיון עם המנהלת... אח"כ אני אקח אותך לחדר שלך." בסיום הראיון, שהיה מתומצת וענייני, שיר לקחה את הדס אל חדרה. את ישנה עם בת נחמדה בשם אופיר. אני בטוחה שתהני איתה." כמו בת הדודה שלה, גם היא שמרה על ריחוק. הדס הבינה. "הם יודעים עם מי

סורי על האיחור..... "הלו?" הדס ענתה בחשש רב. חששה פחת מעט כששמעה את קולו הרגוע של עומר. היא חששה שיצעק עליה. "הדס?? איפה את? לא ראיתי אותך היום, וגם לא אתמול, ובכלל, לא בשבוע האחרון." "איפה אתה עכשיו?? לא תפסו אותך?" היא החזירה בשאלה משלה. "זה נשמע כאילו רצית שזה יקרה." ענה בגיחוך קל. "לא..." התחמקה. "נו, אז איפה את??" "אני..." היא חשבה במהירות, "אני אצל בת דודה שלי." זה היה חצי נכון. כי היא לא אצלה, אבל היא איתה. "איפה היא גרה? יש היום פעולונת קטנטונת, אני אבוא לקחת אותך. תגידי שאת חייבת ללכת." הדס נלחצה, ובלי לחשוב הרבה ניתקה את הפלאפון. עומר לא ויתר, וצילצל שוב. כשהדס ראתה שהוא לא מרפה, כיבתה את הפלאפון, ותחבה אותו עמוק מתחת למזרון שלה. היא נשכבה על המיטה בייאוש, וחשבה מה יקרה אם עומר יצליח איכשהו לפגוש אותה. "אני חייבת לגרום לו שלא יבוא אחרי." כעבור כמה דקות, מרוב תשישות, נרדמה. היא התעוררה כעבור מחצית השעה למשמע קולות וצעקות. כששמעה שקולה שזור בין המשפטים, העמידה פני ישנה. "מה את אומרת? זה מה שהיא היתה עושה?" היא זיהתה את הדוברת, היא נכנסה לחדר המדריכה כשהדס שהתה שם. "אני לא יודעת בדיוק, אני רק יודעת שהיא היתה מעורבת בזה." ענתה בת דודתה. הדס הבינה. כמובן, הם מדברות עליה ועל עברה. הדס קמה ממיטתה במהירות, והופתעה לגלות שעל אף הקולות הרמים, הבנות ישבו בקצה המסדרון, ולא בסמוך לחדרה, כפי שחשבה. בלי שהתכוונה, עיניה זלגו דמעות. "אני השתניתי. אתם לא מכירים אותי באמת, תעזבו אותי..." מילמלה לעצמה. * * * * * "הלו? זה אתה, אופק? זו אני, ריקי." "היי ריקי, אחות קטנה..נו, איך היה השבוע הראשון בשנה השניה בפנימיה שלך??" "נו, בסדר... עד כמה שיכול להיות טוב בפנימיה. שמע, יש לנו בשכבה בת, הדס שמה, היא באה מפשע. יש לה בת דודה בכיתה שלי, והיא בעצמה סיפרה לי. היא הייתה בחבורה של פושעים..." היא גיחכה, "מסכנה, מה שהולך לעבור עליה... לא אוהבים אצלנו ילדים שכאלו.." "מה את אומרת? הדס, מחבורת פושעים?" הוא קימט את מצחו. עומר ישמח לדעת. "טוב, אחות קטנה, אני חייב לעשות שיחת טלפון דחופה. לא יודע מתי נתראה, אבל נתראה." "מה זאת אומרת?? עוד שבועיים בשבת החופשית שלי נתראה, לא?" "אי, אחות קטנה, יש דברים שאת לא מבינה." חייך כשגילה שיצא לו חרוז, " טוב, ביי" אמר, וניתק. הוא מיהר להתקשר אל עומר, ומסר לו את פרטי הפנימיה בה שוהה אחותו, ולפי מה ששמע, גם הדס, שזלגה מהחבורה. צריך למשוך אותה בחזרה, ואם זה לא יצליח, אז לוודא טוב טוב שלא תזמר.... * * * * * עומר ישב בקצה הכיסא. זה עתה הועלה רעיון למשיכתה של הדס בחזרה לחבורתם. "אתה חושב שזה יצליח?? לא נראה לי... אני חושב שהיא לא תאמין. לא... היא פחדנית מדי." "נו, באמת," ניסה אופק, חברו הטוב, "למה שהיא לא תבוא?? אתה תתקשר אליה, תגיד שגילית שהיא בפנימיה, ואתה מבין שבטח היא כבר לא אוהבת את משפחתה, ולא יהיה לה קשה לעזור לנו לפרוץ לשם, נו..." "לא... היא תנתק לי, ותרוץ הביתה לספר לאבא'לה..." "נו, זה בדיוק מה שאנחנו רוצים שיקרה, אנחנו נציב משמרות, ונתפוס אותה. אתה תדע טוב מאד איך להחזיר אותה אלינו. חוץ מזה, אני בכלל לא מבין למה אתה טורח לחפש אותה כל כך הרבה." "היא עלולה לגלות אותנו." ענה לו עומר. כולם ידעו שזה לא יכול להיות, הדס לא תעשה את זה. "עומר.. מה אתה מסתיר מאיתנו?" קרצו לעברו. עומר הסמיק. "אוך, באמת, איזה ילדותיים אתם....." * * * * * "מה? אני לא מאמין. אתם לא יכולים לעשות לי את זה." חגי ישב על הספה בסלון. הוריו ישבו כל אחד בכורסא שונה. "למה דווקא עכשיו? למה? מה עשיתי?" "זה לא אתה, בן, ואתה יודע את זה. זה אנחנו שנינו." אביו של חגי הביט באישתו, אך מיהר לנתק את המבט. לאחר שאישתו גילתה כמה דברים מאוד לא נעימים שהוא עושה בימים שהוא יוצא ל"פגישות עבודה", היא החליטה להתגרש. בהתחלה הוא לא הסכים, אך היא גרמה למריבות, וחדלה מלאהוב אותו. "אני.." פתח אביו של חגי, אך עצר באמצע. "מחר בבוקר אבא שלך עף מפה. אתה תמשיך רגיל את חייך." אמרה אמו, כשראתה את השאלות הרבות בעיניו. "לא רוצה!! לא רוצה!! לא רוצה!!" צרח חגי. הוא התחיל לבכות וברח לחדרו. אביו פסע לחדרו והמשיך להוסיף למזוודה עוד מספר פריטים. אשתו נכנסה לחדר והביטה על מעשיו בשאט נפש. "חשבתי שאת לא רוצה לראות אותי," תמה בעלה לשעבר. "אני משגיחה עליך, אתה יודע, בזמן האחרון אתה גונב הרבה, אז..." "נו, באמת, למה שאני אגנוב ממך?" "אתה כבר לא בעלי." הזכירה לו, והליטה את פניה בידיה. הוא ניגש אליה. "תסתלק מפה," צרחה, "אל תתקרב אלי!" בעלה נאנח. "אני חושב שאני אצא אפילו עכשיו." הוא ניגש לחדרו של בנו, וחיבק אותו. "אני הולך עכשיו.." מילמל. אמו של חגי נכנסה לחדר. "אל תגע בבן שלי, אל תתקרב אליו." אמרה בטון מאופק. יואב, אבא של חגי, לא התאפק: "זה גם הבן שלי, ואת לא תגידי לי מה לעשות. חלפו עברו הימים שבהם התנהגת כאילו שאת אמא שלי!" הוא יצא מן החדר, וטרק אחריו את הדלת. "אתה רואה?" שאלה אסתר, האם, את בנה. * * * * * הרמזור התחלף לאדום. נטע, שבדיוק הגיעה למעבר החציה, ראתה שאין אף שוטר בסביבה, וחצתה במהירות את הכביש הקטן. היא הביטה סביבה, מחפשת את הבנין הגדול, עם רחבת הדשא הגדולה שמסביבו. היא נכנסה במהירות בשער, השומר בדיוק התווכח עם אדם שניסה להיכנס. כמובן, זה היה חלק מפעולת ההסחה שלהם. עומר ראה שהיא נכנסה ועזב את המקום במהירות. נטע נכנסה במהירות לבניני המגורים, הוא עלתה לקומה השניה, ופנתה אל חדרה של הדס. אכן, ריקי חיכתה לה שם. "מהר.." לחשה נטע, "עומר אמר שתוך עשר דקות לכל היותר אני חיבת להיות בחוץ." "הפלאפון שלה כבר אצלי." אמרה ריקי. .נטע תפסה אותו, ובמהירות חייגה את המספר של עומר, היא החליפה את השם עומר, בעדן, אחותה של הדס. כשעומר יתקשר, הדס תענה. היא לא תדע שזה הוא שהתקשר. נטע הגישה את הפלאפון לריקי והורתה לה להחזיר אותו בדיוק למקום שהוא היה, ויצאה החוצה. הוא עברה במהירות דרך השער, השומר הביט בה בתמיהה. היא חצתה את הכביש שוב, ונעמדה, מתנשפת, ליד עומר. "הכל כפי שסוכם." אמרה, ועומר חייך חיוך שבע רצון. "מתי תתקשר אליה?" שאלה נטע. "היום בערב. זו השעה בדרך כלל שהיא מקבלת שיחות מהבית." ענה עומר, ועלה לרכב שבדיוק הגיע. הוא חייך אל אופק, וזה ידע, שהכל מסודר.

הדס התעוררה אל בוקר חדש. בוקר שונה. בוקר נקי מחטאים. חטאים מהתורה וחטאים מהמשטרה. הדס התהפכה במיטתה, וניסתה לא להיזכר באירועי חמשת השנים האחרונות. לפחות לא בחלק מהן.... בעצם, היא העדיפה להתעורר מחדש אל לפני שמונה שנים, ושהכול יהיה שונה. * * * לפני שמונה שנים. הדס בת השבע ישבה בדריכות על הספה בבית סבתה. היא הביטה בעצבנות על אחיותיה הקטנות, עדן ומעיין, בנות השלוש שישבו בנינוחות על השטיח ושיחקו. לפתע, היא קמה במהירות מהכורסה. "סבתא!" היא צעקה, "סבתא, אני נחנקת!!" ואז, התמוטטה, למזלה, אל הכורסה. כעבור חמש דקות התעוררה, ומצאה את סבתא, רוכנת מעליה, משקה אותה במים. היא הביטה אל מחוץ לחדר, וראתה את אחיותיה, יושבות על השטיח, לא מזיז להן כלום. היא שאלה את סבתה: "מה כעבור שעה, נכנס הבייתה איש במדי רופא. הוא ביקש לדבר עם סבתא. הם הסתגר בחדר וכעבור עשר דקות האיש יצא בפנים חתומות. "אנא,"ביקש מהדס, "אל תיכנסי לחדר, עד שסבתך תצא ממנו." לאחר שהרופא יצא את הבית, מיהרה הדס להיכנס אל החדר. "סבתא, מה קרה??" סבתה ישבה בוכייה ליד השולחן הגדול. "סבתא?? סבתא, תעני לי!" הדס נלחצה. "אוי, הדסי," סבתה נאנחה. "אני לא יודעת איך להגיד לך את זה... מזלי ש-ה' חנן אותי בבינה... בואי, * * * הדס שמה לב שהיא בוכה. היא ניגבה את הדמעות, והתיישבה במיטתה במהירות. "אני קשוחה, אני לא בכיינית," היא אמרה לעצמה, והחלה להתלבש. "עומר, אני כבר אראה לו מה זה, אם אראה אותו, אם הוא לא נתפס." כך חשבה, וחייכה לעצמה, חיוך לא שמח באמת. כי לשמוח, היא לא שמחה מאז מות אמה.