יצירות של ונדליסטית

דמעה מעופרת מתגלגת במעלה הלחי אל עין מזכוכית. נבלעת פנימה. מילה טובה, מילה חדה, מילה שותקת, מילים ועוד מילים ששלחה אל האויר, נספגות אל תוך עורה. נמשכות אליה כמגנט מכל הכיוונים. רגעים מן העבר עפים ברוח העזה המכה בפנים. חוזרות. רוחות של מזרח ומערב מתאחדות לכיוון אחד, משותף- הלאה. ורק היא נשאבת אחורה. כבקשתה. קומתה קטֵנה, עורה מלבין, צלקות נעלמות. מסקנות, רגשות, שאלות ותשובות, מתנדפות מתוכה על העתיד שהיא מכירה ולא מכירה. השביל שעליו היא עומדת מתחיל לרעוד. שולח אותה בטלטלה עזה לשבילים צדדים, שחורים, סמטאות שלא חפצה להכיר. והיא צועקת, לא, לא זו הייתה בקשתי. רציתי רק לֵאחור. לָעבר. קיפאון. היא עולה על גרם מדרגות נעות לכיוון ההפוך. הנוף שסביבה רץ קדימה. באינסטיקט רגעי, היא מרימה רגל, מנסה להשיב מלחמה, לעלות. ואז נזכרת. מרכינה ראש, מיישרת ברך, משחררת אגרופים, מצמידה שפתיים. נעמדת דום. נותנת לעבר לספוג אותה אל חיקו. היא נמצאת במקום שאליו בקשה להגיע. ביקשה ולא ידעה מה בקשה. חפצה בשלעולם לא תחפוץ בו. תפילתה התקבלה. אוי לה ואבוי לנפשה.

"שלום, מדברת נעה ממשרדי ערוץ עשר, אפשר בבקשה לדבר עם מר פרקש?" "חיים לא נמצא כרגע..." ענתה אדווה בתמיהה. מה כבר רוצים האנשים האלה מבעלה? "ל... למסור לו משהו?" "מסרי לו בבקשה אנו מעוניינים לראיין אותו, במסגרת שישים למדינה, אודות סרטו "לאבד את הזמן". האם מר פרקש יהיה בבית מחר בשעה תשע?" "אה.. כן, אבל-" "מצויין, אנחנו נשלח אליכם צוות. תודה." הקו נדם. אדווה הניחה את השפופרת. *** "אבל עשיתם את הסרט הזה לפני שלושים שנה!" "כן, נכון. הזמן טס... אבל אם הצעירים הללו מתעניינים בסרטים שראו ההורים שלהם בילדותם, מי אני שאמנע זאת מהם?" חים לגם מעט מן התה שהעלה אדים על עדשות משקפיו העבות. "אדרבה, שיבואו. בעזרת ה', יהיה טוב." *** מולו מתיישבת אישה צעירה, בשנות העשרים המאוחרות לפי ניחושו, מאופרת ולבושה חליפה מחוייטת במיוחד. כשהוא עסק בתקשורת, הנשים לא התלבשו כך, ציין לעצמו. האישה שינתה את זויות הצלמים מספר פעמים, ונראה היה שהיא סוף סוף מרוצה. לזרוק את המסטיק, לסדר את השיער, ללבוש חיוך, והיא מסמנת לצלמים בעזרת שתי אצבעות כמה זמן נותר להם להתכונן. חיים ניסה להזכר מתי לאחרונה שהה בחדר אחד עם צוות צילום. מתי לאחרונה השתמש הוא עצמו "ובכן, מר פרקש- אפשר לקרוא לך מר פרקש? יופי," האישה המשיכה מבלי לחכות לתשובה, "שמי סיגל, ואני באתי עם מספר שאלות לשאול אותך על הסרט שלך." הוא כמעט מעיר לה שהיא אמרה לו את זה כבר, ושהוא לא סנילי בניגוד למה שהיא אולי חושבת, אבל הוא מסתפק בהנהון. היא רוצה שהוא ישתף פעולה כמו כלכלב, ולו אין בעיה עם זה. סיגל מישירה פנים אל המצלמה ומהנהנת קלות. אורות אדומים קטנים נדלקים מכל עבר. "אני סיגל אדרי, ואני נמצאת כאן עם חיים פרקש, במאי ותסריטאי הסרט "לאבד את הזמן", המככב ברשימת הסרטים הישראליים המוצלחים של המאה הקודמת. ובכן, מר פרקש, ספר לנו איפה אתה היום." הראיון מתנהל באיטיות, בקפה ובעוגיות שהכינה אדווה איש לא נוגע, וחיוכי פלסטיק מקובעים מונחים על פני כל מי שאמור לחייך. כעבור ארבעים דקות, לרווחת כולם, הראיון כמעט מסתיים. עוד שאלה אחת. "ולסיום, שאלה שמעניינת אותי באופן אישי- האם הדמות הראשית של נעמי מבוססת על אדם אמיתי?" נשימתו נעתקת. רק לא השאלה הזאת. כן. לעזאזל, בטח שכן. *** "נעמי, רדי לכאן!" אין תשובה. "נעמי!" הוא מתחיל לעלות במדרגות, משקיע את כל כובד משקלו בצעדים, למרות שהוא יודע שזה כבר לא מפחיד אף אחד. מילא, כשנעמי הייתה בת חמש או שש, אבל מאז עברו מעל עשר שנים. מעטים הדברים שהוא יכול לעשות שיטלטלו את ביתו, שיטרידו את שלוותה. הוא דופק בדלת חדרה. פעם, פעמיים, ופעם אחת יותר מידי. מספיק. כעת הגזימה. שום גיל ההתבגרות ושום סערת רגשות אינם מהווים תירוץ לחוצפה. בכלל, השגעונות הללו שלה לא מוצאים חן בעיניו. התספורת הקצוצה, האיפור, העגילים המשונים. כל מיני קצוות פתוחים, שקעים קטנים בתוך גבולות ההלכה. לא טוב. האופי הזה, המרדנות הזו. חייב להפסק. הוא פותח את הדלת בכעס עצור. "נעמי!" שום דבר. אף אחד. מעטפה. תחושה רעה לוחצת על הבטן. הוא ניגש לאט אל השידה, ופותח את המעטפה. "אבא," כתבה נעמי בכתב יד צפוף. מילים רבות לא היו שם. היא כתבה בתמצות, כהרגלה. "אבא, חילוקי הדעות ביננו הגיעו עד גבול בלתי נסבל. לך ולאמא יש השקפה מסויימת על החיים, ואני אימצתי אחת לעצמי. שונה. המסגרת הזו שלכם לא מתאימה לי, אני נחנקת בתוכה. איני כמוך, אבא. אני צריכה לצאת, להתבטא. אני לא מוכנה לאבד את הזמן שלי, לבזבז אותו. אני צמאה למשהו אחר. סוכנת דוגמניות מרמת גן מעוניינת מאוד שאבוא לעבוד אצלה. זו ההזדמנות שלי, ואני לוקחת אותה. מישהו אמר פעם, אבא, "איש באמונתו יחיה." אל תחפשו אותי, נעמי." *** חיים התנער. הוא אפילו התלבט לרגע. אך לא. את העבר יש להשאיר במקומו הטבעי. אחרי הגב. "לא," הוא עונה, רעד קל על שפתיו, "דמות שרירותית לחלוטין."

בס"ד, יום רביעי, כ"ב בטבת. דפי. זה המכתב הראשון שאני שולחת לך באמת. יש עוד שניים או שלוש מכתבים, טיוטות בעצם, שלא שלחתי לך. הם מוחבאים בין המזרון לסדין. הם מקושקשים על דפים עם משבצות, קצת מקומטים, קצת קרועים. בפינות. אני לא מראה אותם לאף אחד, אל תדאגי. בכל מקרה, זה המכתב הראשון שאני שולחת לך באמת. עברו כבר שלושה שבועות. לא ראיתי אותך, לא דיברתי איתך, לא הערתי אותך בשפריצים של מים קפואים. לא דיברתי איתך על בנים, לא סיפרתי לך סודות, לא יעצתי לך איזה בגד ללבוש. בקיצור, שלושה שבועות מאז שעזבת. לקחת את המזוודה הקטנה הירוקה, פלאפון, כסף, והלכת. אמא כבר אמרה לי שמונים פעם שזה בודאי שלא באשמתי, אבל אני חייבת להבין באשמת מה. בגלל מה. למה? אני כל היום חושבת על מה שקרה לפני שברחת, אולי אני אצליח להבין מה קרה, למרות שאני סתם ילדה, רק בת אחת עשרה, ואני פשוט לא מבינה. הכל התחיל כשהחבר הזה שלך הגיע. יונתן. אולי זה באשמתו. אף פעם לא אהבתי אותו. הפנים הכהות שלו, עם השיער השחור, העיניים הקטנות. הוא כל כך נראה שונה ממך, כשעמד לידך- ליד הפנים הבהירות שלך, השיער הארוך בצבע דבש, השיניים הישרות שתמיד קינאתי בך בגללן. שנאתי איך שהוא אמר את השם שלו. יונתן. כמו של שלוכים. הרבה יותר יפה יונתן. במלרע, נראה לי. אפשר להגיד לך משהו בכנות, שמאז שהכרתי את יונתן אני מתאפקת לא להגיד? אני מקווה שלא תכעסי, אבל את האמת- אני שנאתי אותו. סיפרתי עליו לחברות שלי, כל הכיתה שלי ידעה שלאחות של יפעת יש חבר מגעיל ורשע. כשישנתי אצל יעל, היינו ממציאות עליו כל מיני דברים. וכל דבר רע שהיינו שומעות, מיד היינו אומרות "הלוואי שזה יקרה ליונתן", וצוחקות. אני מקווה שאת מבינה שלא רציתי לצחוק עלייך, רק עליו. תמיד שנאתי אותו, ואני תמיד תמיד בגללו לא היית בבית. בגללו כמעט ולא ראיתי אותך אף פעם... וגם הוא היה סתם רשע. אני אפילו חושבת שההורים שנאו אותו. הם היו קוראים לו "המרוקאי הזה" כשלא היית... המרוקאי הזה, אבא היה אומר, הוא השפעה רעה על דפנה שלנו. הוא וכל המשפחה הבורה שלו. מה זה בורה? מה הקשר בין זה ללהיות מרוקאי? מרוקאי זה אנשים חומים, אבל לא כושים, נכון? בהתחלה הוא היה בא ממש קצת, ואז לסעודת שבת פעם בחודשיים בערך, ואז היינו רואים אותו גם באמצע השבוע, ואז הוא התחיל לבוא יותר, ויותר, ויותר. יעל צחקה עליי שבסוף תתחתנו. כמעט חנקתי אותה מרוב כעס. בקיצור, ככול שהוא בא יותר, את ואבא רבתם יותר, וההורים דיברו יותר בפרטיות. כאילו, יותר דיברו ויותר בפרטיות. התחילו לשלוח אותי למחשב, ולא עשו לי את זה מאז כיתה ב'. ואותך? אותך בקושי ראו בבית. אפילו ביום הולדת של גליה לא היית, ולא במסיבה שעשינו לעמיחי לכבוד זה שעשו לו גשר. אכלנו המון דברים רכים, כמו ג'לי, וגלידה, ועוגת גבינה. אנחנו אכלנו את הביסקוויטים שלו. היה ממש כיף. היית יוצאת בבוקר לבית הספר, וחוזרת מאוחר בלילה, לא יודעת מאיפה בכלל.הרבה פעמים ניסיתי להישאר ערהעד שתחזרי, ולא הצלחתי. אמא הייתה מגרשת אותי למיטה, ודי כועסת כשהייתי נשארת ערה גם במיטה. היא צעקה עליי שמתי שתזכרי לחזור, בטח תרצי רק לישון, לאכול, או לדבר בטלפון. הכל התחיל להתבלגן לי. האוירה בבית התחילה להיות יותר לחוצה, איכשהו כולם שכחו שעוד תשעה חודשים יש לי בת מצווה. ואחרי תקופה ארוכה שיונתן תמיד היה אצלנו, פתאום הוא אף פעם לא בא. אבא התחיל לצעוק יותר. תמיד הייתי גאה שרק אבא שלי, מכל החברות, כמעט ואף פעם לא צועק. אבל בשבוע לפני שברחת, הוא לא דיבר, רק צעק. כל שיחה רגילה איתו הפכה למפחידה ורועשת. בכל אופן, אני מתגעגעת אלייך. ורוצה שתחזרי, וגם כועסת. כי למרות שאני אוהבת אותך, כל מה שקרה הוא קצת באשמתך. אני עייפה, וכבר מאוחר. אני כמעט מתייאשת מזה שתחזרי. מחר בלילה אני כבר לא אחכה. לא בסלון, ולא במיטה, ולא בלב. יפעת. בס"ד, יום חמישי, כ"ג בטבת. דפי- אמא אמרה שאי אפשר בכלל לשלוח לך את המכתב. אז אני אכניס אותו ביחד עם כל השאר, בין המזרון לסדין. שייקרע, לא אכפת לי.

תמונה שניה בסדרה.

היא פסעה בין הדיונות, לבדה, החול שורף את כפות רגליה. התכופפה לאסוף עוד חלק, ממנה. עוד טעות, עוד שגיאה, עוד החלטה לא נכונה. עוד שבר מלב או נשמה של מישהו אחר ששברה מבלי משים. עוד שארית מאהבה או ביטחון של מישהו אחר שרמסה בהיסח הדעת. עוד שארית קטנה של אהבה שלה, לעצמה. שברי חייה פזורים היו על החוף, מסתתרים בין האבנים והחולות, כמבקשים להקשות עליה למצאם ולתקן את המצב. כלוחשים בתוכחה רועמת "הרסת, שברת, ואין ביכולתך לתקן." היא התיישבה על הגבול בין החול למים, בין השפיות לטירוף. בין ההגנה העצמית להתקפה. כל-כך דק ומתעתע ומשתנה. היא הרימה את עיניה אל השמיים הכהים, המעוננים, הכועסים. הים השחור התמזג עם השמיים, קו האופק נעלם. הסוף לא ברור. עוד מעט יעלה השחר, חשבה במרירות. שוב לא אוכל להתחבא ולהסתתר בחסות החושך. השמש תזרח ותאיר והעולם יגלה מי אני ומהי קופת השרצים התלויה אחרי החיוך הנוצץ. לקטע הזה אין סוף אופטימי. עדיין. אולי יום אחד היא תתפכח, תתחיל להדביק את השברים אחד לשני. נכון, את הסדקים לא תצליח להעלים, השברים יישארו כזכר לעבר וכתזכורת לעתיד. שעוד לא מאוחר מכדי לתקן.

זו תמונה שלא אני צילמתי. אחותי צילמה אותה, ואין לה ראש לפתוח חממה וכל זה, אבל היא עדיין רצתה פידבקים, אז כל ההארות שלכם זורמות ישירות אליה. הסיפור מאחורי התמונה הוא כזה: אחותי הייתה בפולין השנה, והתמונה צולמה במיידאנק. הבניין ברקע זה המשרפות. איך במקום כל-כך מכוער יש שקיעה כל-כל יפה?

השעות חלפו, פטר והנסיכה ישבו גב אל גב, וחשבו. שתקו. פטר חש שמשהו לא בסדר, לא תקין, לא נכון. מה מציק לו? הנסיכה... הנסיכה... זהו זה! הנסיכה. היא צריכה שם. "תגידי... אני אמרתי לך את שמי. לך יש שם? את זוכרת את שמך...?" פטר התחרט מיד. פני הנסיכה התעוותו בכאב. נקודה רגישה. "אממ.. אז זהו, שאין לי שם. נולדתי בלי שם! נולדתי בלי שם... קוראים לי הנסיכה." "טוב, עזבי שטויות, אנחנו נמצא לך שם. הנסיכה זה בכלל לא מצלצל יפה." פטר חייך והרגיש שמצב הרוח עומד לעלות בצורה משמעותית. המצב דרש את זה. "אוקיי. תנסה אותי.." הנסיכה צחקה בתקווה סמויה. "יוליה. לא? סילבי! סילביה זה שם משגע. וואו, איזה פרצוף, עזבי לא צריך, תשכחי שאמרתי משהו.. מרי! אוקי אוקי, אז לא מרי.. תרגעי..." פטר המשיך בהומור למראה תגובותיה המוקצנות של הנסיכה. "ססיליה! לא, אני לא חושב שאת מלכת אנגליה, מה זה קשור? עזבי עזבי יש לי רעיון מושלם! ויקטוריה! סתם סתם לא.." הנסיכה המשיכה לצחוק ולשתף פעולה. לפתע נדלק האור בעיניה. "אנדראה!! זהו זה, כך נקרא לי. אנדראה." מבט מאושר נפרש על פניה. פטר חייך למראה עיניה הצוחקות של אנדראה. היא מתרגשת מאוד. יש לה שם. זהות. משמעות בעולם הזה. באותו רגע הבין פטר שהוא, ילד רוח קטן ועלוב, הולך לעזור לאנדראה. לעשות מעשה בעל משמעות. השפעה. מעשה מניב פרי. התחושה הייתה מדהימה. מצמררת וממכרת, והשאירה טעם של עוד. פטר הרגיש דחף להמשיך. ילד רוח לא משאיר עבודה לא גמורה. ילד רוח אמיתי עושה עבודה מושלמת. מה עוד, מה עוד... הוא יוציא אותה מכאן. יחזיר אותה למקומה הטבעי והנכון. אל הכפר. הוא מוכרח להוציא אותה מכאו. פשוט מוכרח. לתת לה לנשום אויר אמיתי וטהור. לא אויר סינטטי, כזה המצוי בארמון המקולל הזה, שהיא ממחזרת בעזרת המניפה. ואם לא לצאת לנצח, אפילו רק לכמה שניות! הוא יצליח. ויהי מה. "אנדראה.. מה בדיוק מונע ממך לצאת..?" ... "פטר.." אנדראה פרצה בבכי ופטר רצה לחנוק את עצמו. כמה כאב הוא מסב לה. אך בליבו ידע שזה הדבר הנכון וההכרחי לעשות. "פטר... אתה לא מבין.. לך מעולם לא היה בית. הארמון הנוראי הזה- הוא הבית שלי. המקום שלי. אני מקללת כל דקה שאני נמצאת בו, אך הוא הבית שלי." אנדראה רעדה מבכי. היא הרגישה קרבה עצומה אליו. כאילו שהם מיועדים זה לזה, שהיא אמורה לספר לו את מה שבליבה. ש הרוח עיניה הנוצצות של אנדראה לחשו אישור. *** "וואו! איזה שקיעה מדהימה.. כל-כך יפה שזה כואב" אנדראה לחשה,וכבר לא ניסתה לעצור את הדמעות שזלגו בלי הרף. הרוח הכתה על פניה וייבשה שני נהרות אינסופיים של כאב שירדו על לחיה, והעיפה את שערה לאחור. בעיניו של פטר, בבגדים הפשוטים שלבשה, היא נראתה יפה מתמיד. היא התחילה לעכל את העובדה שבמשך שנים היא פספסה את השקיעה מידי ערב. זה חור שהיא חייבת להשלים. היא לא חוזרת לארמון. היא תנדוד יחד עם פטר, שני ילדי רוח, אשר אין דבר שיכול לעצור אותם. הם ישבו יחד על חוף הים, על הגבול הדק בין החול למים, בין השפיות לטירוף. הגלים ניסו בכל כוחם לסחוף אותם פנימה, אך הרוח... הגנה עליהם. הדפה את הגלים ומשכה אותם אל תוך הים. פטר ואנדראה ידעו שהרוח מחייכת לעצמה בנחת. המשימה הושלמה. אנדראה הניחה את ראשה על ראשו של פטר ונרדמה. חיוך יפייפה נפרש על פניה. THE END

הכותל. אזוב ועצבת, עופרת ודם. אבל בשבילי- הוא מקבץ עצום של אלפי פתקים. הפתק של החייל ההוא, שצעק הר הבית בידינו, בוודאי כאן איפשהו. פתק בכתב יד מחובר של תיירת אמריקאית. ועל מכתביה צבעונית, בקשתה של ילדה קטנה משדרות. מאחורי חשבונית של אגד, נער ביקש להצליח בטסט. פתק קטן ספוג דמעות- תפילת אם על בנה שבצבא. פתק של פוליטיקאי מכובד המתפלל להצלחתו בבחירות. דף נייר מקופל בקפידה של אישה בריטית המבקרת לראשונה בכותל. ארבעים שנה שיהודים מכל העולם טומנים פתקים, כאן במקום הזה. עם ישראל, מתקבץ ובא, כדי לטמון פתק בכותל. הקשישה שלידי מכניסה בזהירות פתק משלה, נזהרת שלא להפיל. ואני עוצמת את עיני, מתחברת לשרשרת האינסופית. טמנתי פתק בכותל.

עם ישראל. גלות. וכאב. ושכול. ומלחמה, ורעב, ושנאה, ודמעות, ומוות, וסבל ויסורים. ים ישראל... אבל עם ישראל לא נשבר. עם ישראל ממשיך. עם ישארל עובר את הכל, רצוץ ושבור, אבל עם גב זקוף. ראש מורם. ניצוץ בעיניים שבכו כל-כך הרבה דמעות, וחיוך רפה על שפתיים שלחשו כל-כך הרבה תפילות. עם ישראל מביט לכולם ישר בעיניים ולוחש: לא ניצחתם. לא ניצחתם, אנחנו עדיין כאן. ולהחישב הולכת וגוברת והופכת לשאגה אדירה! לא ניצחתם! רציתם, רציתם להשמיד, להרוס, לכלות ולאבד, אבל נכשלתם. אנחנו עדיין כאן. אנחנו כאן ואנחנו סמל הנצח והעוצמה. הגחלת עוד בוערת, לא משנה כמה חול בועטים עליה, וכמה מים שופכים עליה.הגחלת בוערת. לנצח.

רעש מוזר בחוץ. מי זה יכול להיות? בוודאי שוב אחד הצבאים הסתבך בשיחי הבוגנביליה. הם תמיד היום בעייתיים. התושבים אולי לא יודעת זאת, אבל רבות מאוד הפעמים, בהן היא מסתכלת מבעד לחלון אל הגינה, והעיירה. היא ראתה את החיים הכפריים מבחוץ, ולא ידעה אם לגחך או לקנא. כל היום הם עומדים ומשוחחים, או סוחבים רהיטים, או מנהיגים עדרי צאן. מעוררי רחמים. ומצד שני.. השותפות לצרה.. השותפות לרגעים היפים.. הביחד. "מה את מדברת שטויות?! את הרי טובה מהם.. סתם חבורת זקנים עלובים.. ואני- - - אני הנסיכה." היא שנאה רגעים כאלה. רגעי געגוע אל העולם שבחוץ היא לא זכרה ולא רצתה לזכור את התקופה בה גם היא הייתה חלק מהחיים הללו. האמנם? היא הייתה כל-כך מרוכזת עד שלא שמה לב לקול הפסיעות ברחבי הארמון... *** "אז כל מה שמספרים.. הוא נכון.." חשב פטר למראה כל הזהב שנפרס לרגליו בחדר השלישי. פטר היה המום- כל כך הרבה שפע ואין מי שישתמש בו? לא יהיה זה נכון מצידי לחלוף על פניו מבלי לקחת מעט.. הרהר בציניות שאפיינה אותו..הוא אסף בידו חופן יהלומים קטנטנים ונוצצים. "זה בוודאי יסדר אותי מבחינת אוכל בזמן הקרוב" פטר לא ידע שחצי מהכמות שלקח יכולה לסדר אותו מכל הבחינות לכל החיים.. "די להסתובב בלי מטרה." החליט פטר "אני אלך לחפש את הנסיכה." הוא חלף על פני עשרות חדרים מלאים כל טוב, אך כל זה לא עניין אותו כרגע. את הזהב יוכל לחזור ולקחת מאוחר יותר. כעת- עליו למצוא את הנסיכה. *** ראשה התפוצץ מרוב מחשבות. היא כן זוכרת את חיי הכפר. היא ניסתה בכל כוחה להטביע את הזכרונות, לקבור אותם מתחת לפני השטח. אך לא. טבעו של זכרון שמתכחשים אליו לצוץ ברגע הכי לא נוח ולדפוק הופעה. לזכור ולפציץ ביתר שאת. את הוריה באמת לא הכירה. היא הייתה ילדת רוח. כך הגדירה את עצמה. הרוח הייתה אמה יולדת ובעתיד תהיה מלאך המוות שלה... עד שהגיעה לארמון, לא הייתה משמעות כלשהי לחייה. עד שהיא הפכה למותג. הנסיכה המסתורית. היא הייתה בסה"כ שואבת מים קטנה. קטנה ופתטית. כשמצאה את הארמון בדרך מסתורית, היא נכנסה ומאז הפזיקה לגדול, ולהתבגר פיזית. יום הולדתה ה-17 היה אותו יום. והיא תהיה בת שבע עשרה שנים בדיוק לנצח. אין היא יודעת לפני כמה שנים ארע הדבר. אין היא יודעת איך אף אחד לא שם לב לפתח, ולמה דווקא היא... אין היא יודעת מה מבריח את כולם מהארמון. עוד פרטים לא ברורים. עוד סודות שהיא לא מבינה. יופי. מצויין. אוף די. היא תלך לישון, וכאשר תקום כל העניין יישכח מעצמו. ופתאום.. דפיקה! דפיקה בדלת!!! היא רצתה לצרוח אך הייתה המומה מידי. היא החליטה ללכת על זה, ולראות איזה לוזר הגיע עמוק כל-כך אל תוך ארמונה. בטחונה העצמי שב אליה בפיצוץ אנרגטי. היא שוב בשליטה. "כן, יבוא" לחשה בחיוך.. *** "מה?!" הזדעק פטר בליבו "יבוא? ככה סתם? זה בוודאי תרגיל.." הוא שלף מתיקו אבן מחודדת ונכנס באיטיות. האבן נפלה מידו. מי זו?! מי הנערה הזו? זו בכלל לא נסיכה. זאת נערת רחוב עלובה. א י פ ה ה נ ס י כ ה עליה חלם כל ימיו??איפה השמלה התכולה עם אבני החן.. המצנפת והתכשיטים? איפה כל מה שהסתמך עליו? כל מה שהתבסס עליו? כל מה שידע..נמס. התפוגג. איננו. וזה הרתיח את פטר. כמעט התפתה להרים את האבן מן השטיח ולהשלים את מה שתכנן לעשות מן ההתחלה. אבל הנערה מחייכת. חיוך מתנשא אך מרגיע. "ברכותיי" היא אומרת, "הצלחת. עברת את השער. את המנעול שלי. מרשים מאוד." זה הרתיח אותו.. כמה שזה הרתיח אותו... "איפה הנסיכה? באתי כדי לפגוש את הנסיכה.תגידי לי איפה היא. עכשיו." בליבו ידע כי העומדת מולו היא הנסיכה. הוא התכחש לזה בכל תוקף. הוא נאחז בציפורניו באפשרות שהסיפור עליו גדל- אינו אשליה. *** מולה עמד נער בבגדים מפוארים, היא חייכה כאשר זיהתה את הבגדים שהגיעו מחדר התחפושות מהקומה התחתונה. כפי שניחשה. לוזר עני שבוודאי הסתנוור מכל העושר והפאר.. כפריים... כל המחשבות שרצו בראשה קודם נעלמו כלא היו. או שהיא העלימה אותן. הנער היה מטורף. לחלוטין. הוא צעק עליה שהיא חטפה את הנסיכה, או הרגה אותה. כמה צפוי.. כפרי טיפש.. כל-כך נעול על גרסתו לסיפור, שהוא ממציא סיפורים הזויים, רק לא לקבל את האמת. ולמה הוא כל-כך נרגש? אני לא מכירה אותו, זה מה שבטוח. אז למה הוא דואג לי כל-כך...? משהו משך אותה להתעניין בנער.

בעיירה רחוקה, בין שדות וכרמים, שוכן ארמון קסום. גינת הענק המקיפה אותו היא לא פחות מפלא. אגמים ונהרות, עצים יפיפיים,פרחים מיוחדים במינם, ברבורים, צבאים, וציפורים הופכים את הגינה לתמונות נוף פסטורלית. הנחת והשלווה שוררים בכל מקום. ובארמון, אלפי חדרים. מלאים בכל תענוגות ופאר. דממה מוחלטת בארמון. רק נפש אחת מתגוררת בו. נסיכה ענוגה ויפיפייה. לנסיכה אין הורים. אין לה חברים. מאז ומעולם הייתה בת 17 שנים בדיוק, וכך תהיה עד יום מותה. ומי יודע אם ומתי תמות... איש מהגרים בסביבה לא יודע מה פשר המסתורין האופף את הארמון והגינה. הם גם מעולם לא ראו את הנסיכה. הם בכלל לא יכולים להוכיח שכל מה ששמעו עליה הוא נכון. שהיא לובשת תמיד שמלה תכולה משובצת אבני חן, ומתעסקת בטיפוח ביתה העצום. את כל זה ידעו מפי השמועה. אך הם היו בטוחים ללא שמץ של ספק באמיתות הדבר. הרי הוריהם קבלו את המסורת מהוריהם שלהם, והסיפור על כל פרטיו מועבר מאב לבנו במשך שנים. אבל דבר אחד הם ידעו בבירור. לנסיכה יש קול מיוחד במינו. קול פעמונים משכר,מהפנט. פעם בשנה, הנסיכה מתיישבת על אדן החלון הפונה על עבר השער לגינה, ושרה. איש אינו יודע מתי זה יקרה, ולמה. וכאשר אחד התושבים היה אוזר אומץ ונכנס לגינה המסתורית, מיד היה שב על עקביו ובורח משם בפנים חוורות. אף אחד מבודדים שהעזו, לא ידע לספר מה הבריח אותו מהגינה. *** מאז מעולם, זכר את עצמו פֶטֶר כרועה צאן. רועה, נווד,ובודד. מי שלקח חלק פעיל או שלא פעיל בחייו, היו הוא עצמו, הכבשים, והדשא. ובעלי הדוכנים בשוק, מהם נהג לקבל או לחילופין- לקחת שיירי אוכל. פטר מעולם לא הרגיש רעב,או בדידות,או עצב. הוא התעלם מהעובדה שאין תכלית כלשהי לחייו. הוא חי מיום ליום ומריגוש קטן למשנהו. הוא שייך את עצמו לילדי הרוח. אותם הילדים, שהרוח ילדה, וביום מן הימים היא גם תיקח אותם. תאסוף אותם אל תוך חיק הכלום. הילדים שאין כל סיבה לשהותם על כדור הארץ. אילו נעלמו- אף אחד לא היה מרגיש בחסרונם. רק דבר אחד עניין את פטר. הייתה לו מטרה אחת: להכנס לכל חדר וחדר בארמון הקסום. זה השוכן באמצע הגינה הגדולה, שכולם מתקבצים לשעריו ברגע שנשמע קול הפעמונים של הנסיכה. עד כה לא העז להתקרב, אך בעוד שבוע יחול היום אותו קבע כיום הולדתו. יום הולדתו ה-18. ואז הוא ייכנס. הוא יפתח את השער העצום, ויצעד פנימה בגאון, ויראה את כל מה שיש לראות בארמון המסתורי. את כל הסודות והנסתרות, האוצרות והפאר שממתינים לו.. ואולי... אולי יזכה לפגוש את הנסיכה. יום רדף יום, ופטר הרגיש שההתרגשות עולה וגואה בו. את כל השבוע בילה באימונים מפרכים. הצטייד בכל הציוד המשוכלל שיכל להשיג, תירגל טיפוס על עצים,סלעים וחבלים,למד מהלכי לחימה, ושייף אבנים קטנות כאמצעי הגנה. למה?מי יודע מי שומר על הארמון... היה זה המעשה בעל המשמעות הראשון, היחיד שעשה בחייו. בסתר ליבו ידע זאת. הכל חייב להיות מושלם. ***

ליפול. להתפרק. לזרוק את הכל ולקרוס. לקרוס לרצפה ולתת לדמעות לזרום. שיציפו את החדר. שיציפו את כל העולם. שיהרסו, שישברו. שיטביעו את כולם. ואז, כשכולם מצפים שתקום ותחייך, כי הרי כשנופלים צריך לקום, אז לקום. לתת מבט אחרון, ולברוח. לרוץ נגד הרוח, נגד הזרם, נגד כולם. לעזאזל עם התדמית. לעזאזל עם הרושם. עם מה שהם חושבים, עם מה שצריך לעשות. מה שצריך, ונכון, ומקובל לעשות. לעזאזל עם כל החיוכים היפים שהופכים לגב מופנה. לעזאזל עם הכל. לברוח מפה, ומצידך שימותו העולם ואשתו. וכאשר אתה רץ, פתאום, אתה קולט דמות באופק. אדם, יושב תחת שיח קוצני ומחפש צל. הוא עבר את אותו המסע שאתה עובר. והוא מלא שריטות, אבק ודמעות. ואתה מרים ידיך מול עיניך, ונוכח לדעת שמצבך לא טוב יותר. ומצידך, לרוץ גם על פניו. לבעוט אליו קצת חול אפילו, כי כולם אשמים. כולם בגדו, כולם אכזבו, כולם אשמים. גם הוא. אבל זה לא מה שאתה עושה. אתה מתקרב אליו, מנער אותו קלות ומושיט לו יד. מבטיכם מתלכדים. שני מבטים ששונאים את העולם, ובכו את כל הדמעות שבעולם. כעת, נותר רק לשניכם לשקוע בביצה של דיכאון. כי שום דבר לא שווה כלום. ואתם יושבים על החול, שפתאום לא רותח ומעצבן. הוא רך. והשמש כבר לא קופחת וכועסת- היא מחייכת. הבגדים כבר לא מגרדים, והשיח הקוצני נותן הרבה יותר צל. בלי כל סיבה מוגדרת- השמיים בהירים יותר.

תם טקס יום הזכרון לשואה ולגבורה. לשירת אני מאמין והתקוה הקהל מתבקש לעמוד. נעמדת. שפתייך נעות לפי המילים. בשקט מתבודדת עם בוראך. עטופה בועת משי המבדילה אותך מכל אותן נערות חסרות רגישות וסבלנות שעומדות סביבה. מאמינה באמונה שלמה בביאת המשיח. נפשך היהודית הומיה. תפילה עולה מעומק ליבך, מציפה את כולך. לבד, בשקט, עם עצמך ועם אלוקייך. מתחברת אל העבר שלך, מוחה את זכר הרשעים ההם, פונה אל קדושי הגטאות, אל הילדים הטהורים, מבקשת שילמדו עליך זכות בשמיים. וברגע השיא שלך, מרחק פסיעה מהפיסגה שלך, עולה וצף מולך שלט אדום והחלטי- לא. מה לך, מתבודדת ברגע שכזה? מתנתקת מעמך ברגע שכזה? שאי קולך בתפילה, בקעי שערי שמיים. שזרי נפשך בשל כל עם ישראל, זכרי יחד איתם את העבר שלך ושלהם ושל כולם. את השורשים. זעקי איתם, שירי איתם, פני אל הבורא של העולם כולו, אלוקייך ואלוקי אבותייך. מנתקת את שפתייך החשוקות, רועדת. נושמת עמוקות. נושאת קולך בשיר, מצטרפת אליהם, אל כל יהודי באשר הוא, בתוך הרמוניה סוחפת של עם. להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

"ריצ'!" שמעתי את קולו של תומאס מלווה בצרור של לחיצות מהירות על הפעמון האישי שלו. חמישה, עשרה, שבעה עשר צלצולים מהירים ולחוצים. זה אומר שהמצב באמת גרוע. מיהרתי לחדרו ומצאתי אותו שוכב במיטתו הרחבה, קבור בתוך שמיכת פוך לבנה ומלכותית, עיניו טרוטות וידיו שמוטות בשני צידי המיטה. הוא לא ישן אתמול בלילה, הסקתי מנסיון. אני לצידו מאז יום ההולדת הראשון שלו, ושפת הגוף שלו לא השתנה כלל. עצמתי עיניים, ביצעתי כמה "הוד מעלתו, מה שלומך הבוקר? אתה לא נראה במיטבך, לשלוח הוראה לחלוט לך תה? האם יש צורך להזמין את הרופא המלכותי?" הוא נהם בעייפות ורפרף בעפעפיו הכמעט סגורים ממילא. "ריצ'רד, כבר ביקשתי ממך עשרות פעמים לקרוא לי תומאס. אבל, ריצ', הוא הגזים הפעם. יש דברים שפשוט לא מציבים עליהם אולטימטום, אתה מבין? הוא מנסה לזרז תהליך טבעי. תוך שבוע ימים למצוא את העלמה העתידה למלוך לצידי עד סוף ימיי?! דברים כאלה קורים מעליהם. אפילו מלכהּ של הולנד, עם כל סמכותו, לא יכול לדרוש מדבר טבעי ורוחני להתרחש מתי שנוח לו. האם אני האחרון שנותר עוד סממן מוכר. לילה ללא שינה גורם אוטומטית למבול של דיבורים מהירים וחסרי קשר. ואולם עם השנים למדתי להבחין, שדווקא בשעה שהוא עייף, פניו ודעותיו האמיתיות והכנות מתגלות. בשעת עייפות הוא לא מעביר את מילותיו ודעותיו דרך המסנן של "מה ראוי ומקובל לנסיך לומר". אתה לומד הרבה מהתבוננות קרובה באדם במשך מעל שני עשורים. קטעתי אותו בטרם יפלוט משהו שעלול לסבך אותו עם אביו. "תומאס, יקירי, חזור לישון. אני אעשה כמיטב תרגיש חופשי. תראו לי עוד נסיך אחד בעולם שהמשרת האישי שלו אומר לו דבר כזה. כן. המיוחד כאן הוא הנסיך, לא המשרת. כי הנסיך שלי, תומאס, אם לא אומרים לו מאה פעמים ביום שירגיש חופשי ושזה באמת בסדר ובשביל זה אני כאן- הוא פשוט לא יבקש. למרות שנולד לתוך מציאות של מלוכה ותפנוקים ועשרות משרתים סביבו, תומאס מעולם לא הרגיש חשוב יותר מאף אדם אחר. לא ממש השלים עם העובדה שיש לו זכויות שאין לאנשים אחרים. שהוא נבדל מהעם שמתי פעמיי לכיוון חדר האוכל שלנו, המשרתים. בצורה אופיינית, גם לעניין הזה מתנגד תומאס. כולנו בני אדם, נכון? אז מדוע שלא כולנו נאכל יחד, הוא שאל אותי פעם בתמיהה מהולה בכעס. מחדר האוכל עלו קולות ויכוח. המשרתים יודעים שאני מדורג גבוה מהם בסולם, ולעיתים, כשאני נכנס לחדר האוכל, הם פוסקים ממעשיהם. מסופקני אם הם נוהגים כך משום שהם רוכשים לי כבוד. למען האמת, אני כמעט משוכנע שהם מפסיקים לדבר משום שאני חשוד בנאמנות "ואני דווקא שמעתי אחרת. אני שמעתי שזו אנסטסיה, ביתו של הדוכס ההוא, בלומפילד." "אל תדברי שטויות, פמלה, למלך נותרה טיפת בינה בקדקדו, הוא לא יכניס למשפחת המלוכה את הדוכס התחמן הזה. תוך חודש עלול המלך למצוא את עצמו זרוק מחוץ לארמון אם ינהג כך. הוא מכיר את המשפחה הזו. אני אומר לך שזו ביתו של לאורנדו סטגאסי." "הבלים תדבר. היא נראית כמו קרפדה שעבר עליה מכבש. הנסיך יעדיף למות ולא לשאת אותה לאישה." "אתם שניכם לא יודעים דבר. העובדה היא שהעסק נסגר ונחתם עם נסיכת הממלכה השכנה למטרות שלום. זו עובדה מוגמרת שידועה לי ממקור מוסמך." "מה? אבל לנסיך עוד לא מלאו עשרים וארבע. הוא עוד רשאי לשאת איזו עלמה שיחפוץ בה." "זה בכלל לא מעניין את המלך." סגרתי את הדלת, נזהר שלא למשוך את תשומת לב המשרתים. הבוקר לא אוכל עימם. ישנם דברים חשובים הרבה יותר על הפרק. נקשתי קצובות על דלת משרדו של הוד מעלתו, המלך ג'ייקוב. נשמתי עמוקות, ועם השמע האות לאישורו של המלך, פתחתי את הדלת. "אדוני," נדתי בראשי, "אתה יודע שאיני נוהג להפריע לך אלא אם זה באמת נצרך. והיום אני מרגיש שאני נקרע בין נאמנותי לך לנאמנותי להוד מעלתו, הנסיך תומאס. "הבן, מלכי. תכנונך התגלה לצוות המשרתים. ידוע לי על ההסכם שנעשה עם מלך הממלכה השכנה. ואני מציע שלפני שנכנס לקרב כוחני, נשב שלושתינו- תומאס, אתה ואני, ונשוחח. נגיע להסכם פשרה. אני מוכן למצוא שעה ומיקום שיתאים ללוח הזמנים של שניכם. מה דעתך?" "ריצ'רד. מה שאתה עושה כאן לא מקובל עליי כלל. אתה מתערב בתחום לא לך ומנסה לקבל החלטות במקומי. זה לא יעבור בשתיקה." המלך הרכין לרגע את ראשו, ודפדף ביומן שהיה פתוח לפניו. בדיוק כשעמתי להסתובב ולצאת מהחדר, הוא הזדקף. "בחצות היום בחדר הראשון בכנף המזרחי. תמסור לו שלא יאחר." יצאתי בחיוך מסופק מהחדר. בדקה לשעה שתים עשרה התיישבנו תומאס ואנוכי ליד שולחן עמוס כל טוב שארגנתי שעה קודם לכן. ברור היה לי שאף אחד לא ייגע בשום דבר, אך יש דברים שעושים בשביל האוירה. ארבע דקות מאחור יותר, בליווי חצוצרנים ומתופפים, נכנס המלך לחדר. "ריצ'רד. תומאס." הוא נד לעברנו והתיישב בכיסא הנותר. מהמבט על פניהם יכולתי להבין בקלות שאני זה שהולך לנווט את השיחה. "המלך ג'ייקוב, הנסיך תומאס, יש לנו בעיה. אתם מודעים לה היטב. ואתם שניכם לא יוצאים מכאן עד שיש לנו פתרון. אדוני?" פניתי למלך הזועף. "בספרי הממלכה כתוב בפירוש שעל יורש העצר לשאת אישה עד ליום הולדתו העשרים וארבעה. אילו מסורות עתיקות ומכובדות ואין לשנותן לפי מצב הרוח של בחור עקשן. האם לדעתך, בחור צעיר, לנסיכים לפניך לא היו קשיים? תן לי לחדש לך משהו- לכולם יש קשיים, ואף אחד לא הולך ומשנה את המסורת שלנו. אתה הולך למצוא את אישתך תוך שבוע מהיום, אחרת תאלץ לנהוג לפי מנהג המסורת- אתה תשא אישה שתיועד לך על ידי ועל ידי אמא שלך. ואנחנו מכירים "אתה יכול לחיות במשך שנים עם אדם מסויים ולא לדעת דבר אחד על האופי שלו. על מי שמתאימה לו. במיוחד אם אתה מנהל את כל הממלכה מחדרך הקטן והמרוחק, כמשרתך מגדלים את בנך במקומך! כי הרי הכל אפשר לקנות בכסף, גם חינוך וגם אהבה. אם אתה יכול לשלם למישהו בכדי שיאהב אותי, למה שתטריח את עצמך? אז אל תמציא לי שאתה מכיר אותי יותר טוב ממני. אני לא צריך את עזרתך, אני מסתדר יפה מאוד. עד עכשיו לא התעניינת בי, מה פתאום עכשיו "וכי היית צריך להאמין שתוך שבוע תמצא את אהבתך הנצחית?" "ואם כן?" "אם תמצא לך אישה אהובה לפני תום השבוע, אבטל את השידוך." ג'ייקוב ותומאס בהו זה בזה, מתנשמים. עיניהם ירו ברקים של כעס, ואז בתזמון מדוייק שניהם הסתובבו אליי. ואכן, היה לי פתרון. "מחר בערב נארגן נשף. נזמין אליו עלמות צעירות מכל הממלכה לפגוש את האוצר הבלום שלנו. מאחר וכל העלמות של הממלכה יהיו במקום, לתומאס לא תהיה ברירה- אם קיימת עלמה בשבילו, היא תהיה שם. הנשף ייארך שלושה ימים. אחרי כל ערב נודיע לקבוצה מסויימת של עלמות שהן מוזמנות לעוד ערב. בתום שלושת הימים, תהיה לנו עלמה נבחרת. עוד היום נשלח הודעה ברחבי הממלכה. מוסכם?" תומאס נשם עמוקות. "כולן יהיו מוזמנות?" עיניו של ג'ייקוב נדלקו כיאלו נזכר במשהו לפתע. "כולן- כלומר ממשפחות האצולה של הולנד, כמובן. אנו לא מספחים אל משפחת המלוכה נערות רחוב." "כולן, כלומר כולן, אבא." ג'ייקוב צמצם את עיניו. "אין בעיה. כולן. ואם בתום שלושת הימים לא תיתן לי שם, אתה מציית למסורת ומשתדך עם-" "אל תדאג, אבא. אני אמצא את אהבתי." חבורת הנשים הצעירות שעיצבו את האולם עשו עבודה נפלאה. אולם הנשפים מעולם לא נראה טוב יותר. הכסאות והשולחנות כוסו בד תכול ורך שנקשר בסרט רחב ושקוף. וילונות תואמים נתלו מעל החלונות, ומן התקרה נתלו מאות נורות קטנטנות ומאירות, בנוסף לנברשות הכבדות שכוסו בצלופן תכול. בכל מקום אליו פנית פוזרו נוצצים קטנים בצורת עוגת יום הולדת כי זה כל מה שנשאר לרוכל. בשעה שש בדיוק נפתחו הדלתות, ועשרות נשים מאופרות, מאושרות במשך שעות כל מה שהתרחש היה תהליך אחד שחזר על עצמו- אחת מנערות האצולה נדחפת לכיוון תומאס, הוא מנער אותה ממנו באלגנטיות וניגש לרקוד עם אחת מפשוטות העם. וחוזר חלילה. שוב ושוב ושוב. ניכר היה שהוא מודאג. שאף אחת מהנוכחות לא התאימה, לדעתו, להגיע גם בערב למחרת. עד שהיא באה. בשעה 11:39, נפתחה בעדינות הדלת הראשית, הממוקמת במעלה גרם המדרגות. זרוע ארוכה, עטופה בעדינות בכפפה ארוכה ולבנה נכנסה לה בשקט, מובילה אחריה עלמה בלתי מוכרת, מדהימה ביופיה. לא גבוה ולא נמוכה. לא רזה ולא מלאה. לבושה בשמלה בגוון ורוד עתיק, מעוצבת בצורה שלא ראיתי מימיי. לא מנופחת, אך מלאה חיות. השמלה ישבה על העלמה בצורה מדוייקת, אך בלי לתת תחושה שהיא מנסה יותר מידי. לא צמודה ולא רופפת. היא נראתה כאילו נתפרה תומאס חש שברגע מחשמל זה מילים ינפצו את הקסם, והוא רק הביט עמוק על תוך עיני העלמה. הוא הגיע למדרגה העליונה, ונד בראשו לפניה. היא הנהנה באיטיות והושיטה לו יד. הם פסעו במורד המדרגות, שובל של בד נשרך אחריה. והם רקדו. חמש דקות. עשר. חמש עשרה דקות. זה כבר היה מעל ומעבר למה שהקדיש הנסיך לכל העלמות האחרות. תוך התעלמות מופגנת מכל העלמות שניסו להדחף ולהשתלט על הריקוד ,הנסיך רקד עם האלמונית יפת התואר במשך עשרים לראשונה מאז הכרותם פצה תומאס את פיו. "לא! חכי... מדוע את..." הוא רץ במעלה המדרגות בניסיון נואש להשיג אותה, ואז נתקל בחפץ קטן ונוצץ. הוא התכופף. "נעל...? נעל מזכוכית. כמה קטנה היא... קטנה ועדינה. כמוה..." לפתע הרים את עיניו הנוצצות מעלה. "אני אמצא את אהבתי," נדר בלחישה רועדת, בעודו אוסף את הנעל ומאמץ אותה אל ליבו. "אני אמצא אותה." לפתע פזל לכיווני. מבט שזועק "הצל אותי". עליתי אל הבמה המרכזית וסימנתי "עלמות יקרות ומכובדות. צר לי, אך האירוע תם ברגע זה. אף אחת מכן אינה קרואה למחר בערב. אתן מתבקשות להתפנות מן האולם. תודה על שיתוף הפעולה." "ריצ'!" שמעתי את קולו של תומאס, מלווה הפעם בשתי צלצולים מהירים בלבד. סימן מובהק לנחישות. השעה הייתה מאוד מאוחרת, אך עקב הנסיבות, הארמון כולו עוד היה על הרגליים. מסדר, מארגן, מבטל, משוחח או אוכל את השאריות מהנשף. מיהרתי לחדר המוכר ממנו עלו הצלצולים. "כן, הוד מעלתו?" "עזוב עכשיו את גינוני המלכות. יש לי תכנית ואני צריך את עזרתך." "דבר. אני לשירותך." "אני מוכרח למצוא אותה. אני חייב. ואין לי מושג איפה היא. חייבים להתפרש בכל הממלכה. להכנס לכל בית, לבדוק כל עלמה שתימצא בממלכה- אם זו הנעל שלה. אם הנעל מתאימה לה." "אבל.. תומאס, יש יותר מעלמה אחת שהנעל תתאים לה.. לעלמה הזו אין בלעדיות על המידה הזו, ו-" "לא, ריצ'. רק העלמה הזו, רק האהבה שלי, רק הרגל שלה תתאים בצורה מדוייקת לנעל. ואני ממנה אותך כאחראי על המבצע. צריכים להתחיל מחר בבוקר. יש לנו את כל הולנד לסרוק בטרם ייגמרו שלושת ימי הנשף המתוכננים. אני סומך עליך, ריצ'רד. מעולם לא אכזבת אותי." והוא נכנס למיטתו, ונרדם. אחרי לילה ארוך של הכנות, למחרת בשעה שש בבוקר כבר דפקתי על הבית הראשון. על עצמי הטלתי את עיר הבירה של הולנד. "מי שם?" "ריצ'רד קנסינגטון, בפקודת הנסיך תומאס." "הנסיך?! אני חוזרת גם הערב?! אני פשוט לא מאמינה, אני..." "גבירתי, לא בכך מדובר, את מתבקשת לפתוח את הדלת. עבודה רבה לפנינו." נשמע רעש של קרקוש מפתחות והדלת נפתחה סוף סוף. העניין הוא שאחרי שהיא נפתחה, העדפתי לא לראות את מי שפתחה אותה. הייתה זו עלמה מבוגרת, שמנמנה, לבושה בבגדים צרים ממידתה, מאופרת ברישול ומדיפה ריח נורא. חיוכה העביר בי צמרמורת. "כן, ריצ'י? אני כאן לשירותך," היא רפרפה בעיניה. סיפרתי לה בקצרה את מטרת בואי, וחיש קל היא התיישבה על כיסא ומתחה את רגלה קדימה. מבט אחד ברגליה הוכיח שהנעל לא תואמת, אך מחובתי היה למדוד את הנעל לכל עלמה בעיר. תפקיד שלא תכננתי למעול בו, מסריח כל שיהיה. אחרי לא מעט מאמצים וכיווצי אצבעות הרגליים, העלמה התייאשה ואני הייתי בדרכי לבית הבא. על פי המפה, בכל העיר היו מאה ושמונה בתים, בכל אחד עלולה להמצא יותר מעלמה אחת. הגדילה לעשות עלמה אחת ונכנסה איתי לכל בית ברחוב כדי לקבל מדידה נוספת... בכל אופן, אחרי הבית התשעים ושתיים, התחלתי להשלים עם העובדה שעלמת המסתורין לא נמצאת בתחום שלי. כעת הייתי בבית מספר מאה ושתיים. "מי שם?!" ענה קול צרחני וצרוד. חלחלה עברה בי. אם זה קולה, מי יודע איך נראות רגליה. "ריצ'רד קנסינגטון, בשליחות הנסיך תומאס." "הנסיך, מה..." יכולתי לשמוע את כפות ידיה המחוספסות מתחככות זו בזו. "בנות!" צרחה העלמה, שכנראה כבר הרבה זמן אינה עלמה. הדלת נפתחה, בפתח עמדו אם ושתי בנותיה, מחייכות במתיקות וזיק תחמני בעיניהן. "ובכן," פתחה האישה המבוגרת, "שמענו מהשכנים מהרחוב הסמו שאתם בדרך. הבנות שלי ישמחו למדוד את הנעל. אני משוכנעת שהנעל תתאים לפחות לאחת אם לא לשתיהן." הבנות כבר ישבו על כסאות, מותחות רגל קדימה, מוכנות לכל מאמץ שיידרש. ובכן, נדרשו הרבה מאמצים. והעלמות האלה לא התייאשו. עשר דקות ישבתי והחזקתי את הנעל שהשתוללה בידי, מתפלל שלא ייגרם לה נזק. לבסוף משכתי את הנעל אליי, כאות שתם הזמן. הזדקפתי ופניתי אל בעלת הבית. "האם יש עוד עלמות צעירות בבית?" "לא מהסוג שאתה מחפש!" צרחה אחת הבנות מאחורי, וחטפה סטירה מאחותה. זה הדליק אצלי נורה. "גבירתי... האם יש עוד עלמות בבית הזה? אני נמצא בשליחות השלטון, מסוג האנשים שאף אחד לא רוצה להסתכסך איתו. כן או לא?" "לא!" האישה צרחה בקול רועד. "או שמא כן?" הצבעתי אל הנערה המלוכלכת מפחם שנעמדה מאחוריה. היא הסתובבה בחדות. ניסתה לצרוח אך הדבר לא עלה בידה. העלמה התקרבה אליי. "האם מותר גם לי למדוד?" שאלה בשקט. "ודאי, עלמתי. שבי כאן." העלמה התיישבה על כיסא מזדמן, מתחה קדימה את רגלה... והחליקה בקלות אל תוך הנעל. גבותיה של בעלת הבית קפצו כאילו מישהו הבהיל אותן, והעלמה הרימה אליי את עיניה הירוקות, הנוצצות, כשואלות. הנהנתי. ~~~~ "ריצ'רד!" נשמע קולו של אנדרו בן השש, מלווה בצלצול פעמון בודד. זה סימן שהוא צריך שאעזור לו להשתחרר מן השמיכה שלו. כבר כמה פעמים הערתי למלך תומאס ולמלכה סינדרלה שיחליפו לו את השמיכה לאחת יותר מתאימה למידתו. הם רק רוצים שיהיה לו חם נעים. רק שיהיה מאושר. לפחות כמותם.

אמרו לי שכדאי לי לנסות. שזה משחרר את הנפש ופותח את כל החסימות. חשבתי שאלו שטויות. הרי ממתי להמנע מדבר מה עשוי לגרום לשינוי כלשהו? אבל אחרי שעה של שתיקה, אתה פשוט מרגיש את זה. בתום הזמן שקבעת לעצמך, בניגוד למה שציפית, המילים לא נורות מהפה. אתה לא ממש מרגיש צורך לדבר. המילים שבכל זאת מחליקות בעדינות משפתייך, פחות צעקניות ויותר אתה. החיוך פחות מאולץ ויותר אמיתי. מרחף. העיניים רואות במקום לבלוש, ואתה נושם במקום לבלוע את האויר. ליבך פועם בקצב משלו. ואתה שם לב פתאום לכל הפלא שסובב אותך. לשיבולים הנעות בשדה הרחוק, כולם באחידות וכל אחד לחוד. לאבני החצץ הקטנות המגבילות את השביל הסלול משני עבריו. לצמח המטפס שמשתחל בצורה חלקה בתוך גדר המתכת. להשתקפות הגלית והמשתנה בשלוליות. לכל רסיסי הצבע המגוונים המסתתרים בתוך עיניים חומות ורגילות לכאורה. אתה רואה עומק, במקום רק אורך ורוחב. הכל עולה מתוך הקיפול האפור והשגרתי, ומתרוממם כמו בספר ילדים תלת מימדי. אתה שומע את האינסוף לוחש באזנייך מנגינה קסומה ומבטיחה, וברוח העוברת בין שערותיך, אתה חש בקדוש ברוך הוא. תנסו, באמת. זה משחרר את הנפש.

תמונה ראשונה בסדרה ששמה "אויר הרים" צלול כיין...

- יש לך שם מצחיק, את יודעת? - לא נכון, הוא בכלל לא מצחיק. קוראים לי ככה, כי אמא שלי אוהבת ים, וימית זה כמו ים. - אה. גם אני אוהב ים. היי, זה מדגדג אותך כשעושים לך ככה? - די,די, זה מדגדג.. איתמר, זה מדגדג לי! תפסיק... - טוב. היי, ימית, כשנהיה גדולים, נתחתן? - אהה... אני חושבת שכן. כן. כשנהיה גדולים, נתחתן. _ _ _ הבתים הקטנים חלפו על פניו במהירות בשעה שצעד לכיוון הסניף. חוטי הציצית התבדרו ברוח, וסנדלי השורש שנעל הרגישו נוחות מתמיד. אפילו משקפי השמש שלעיניו, שבטבעיות גרמו לסביבתו להראות אפורה ודהויה, לא הצליחו להעיב על מצב רוחו העליז. זמן רב עמל על ארגון הסעודה הזו. טרח ושינה והזיז כדי שרוב רובם של בוגרי הסניף יוכלו להגיע. כבר הרבה זמן שלא הייתה ארוחת חב"ב, ובטח לא ארוחה לכל הותיקים עד לשבט עוז. הוא נזכר בהתרגשות הפטפוטים שעלו מתוך הקראוון המרכזי ניערו אותו ממחשבותיו, והוא פסע פנימה בחיוך. "איתמר!" נועם, חברו הטוב של איתמר קם ממקומו וקרא בהשתאות מעושה. "כמה טוב לחזות בזיו פניך! מי יודע מדוע ולמה לא רואים אותך בשום חב"ב?" "כייי... בבוקר יום ו' הזברה קמה..." איתמר פיזם את מילות השיר שזכר את מילותיו מילדות. "אבל איתמר בדיוק הלך לישון לכל היום, כי קרעו אותו בקורס קצינים! ועם כל הכבוד לסניפנו הקט- שינה בשבת תענוג." הוא ניגש לחבק את נועם, ואוטומטית העביר את מבטו על פני הנוכחים, מסוקרן לדעת מי הגיע מוקדם כדי לארגן. נטלי, נעמה , רוני, ימית, נועם, שי, בועז ומספר לא קטן של חב"בניקים צעירים שלא הכיר. כפי שצפה מראש, רוב המתנדבים "אנשים יקרים," פתח בקול רם, "זקני סניף בני עקיבא יבנאל לשביטיהם אמורים לחזור מהתפילה בעוד כעשרים דקות, ואפילו שולחנות לא סידרתם. כולם אפ על הרגליים." הוא התחיל לגרור שולחן עם שני צעירים כדי להמחיש את כוונתו. אט אט התחילו כולם להתקלף ממקומותיהם, הבוגרים ביותר אחרונים משום מה, אך בסופו של דבר הונח בקבוק הקולה האחרון במקומו רגע לפני שהתחילו לזרום פנימה חניכים , מדריכים ובוגרים מחבריא ב' של סניף בני עקיבא כשכולם התמקמו לבסוף ליד השולחנות, עוד לפני קידוש, קמה ממקומה ימית- נערה משבט עמיצור, ממוצעת בגובהה ובעלת שיער חום שראה הרבה מהבוץ ההוא הקרוי חינה - ובקשה את תשומת הלב של כולם. "ידידיי, זקנים וזקנות ופיליפינים," וכאן קטעו את ימית חבורת חב"בניקים צעירים ומחו על אי הזכרתם. "וגם אתם," סיננה ימית והמשיכה בחיוך, "התכנסנו כאן היום בעיקר כדי לאכול, אך גם כדי להפגש, להחליף חוויות ולהתגבש בתור בוגרים. בסדר, בתור חבריא ב'. ושום דבר מהדברים האלה לא קורה אילולא איתמר החליט יום אחד שהוא נפל על השכל, והתחיל לארגן לנו סעודת שבת לתפארת. לידע הכללי של השבטים הצעירים יותר- הדור אשר לא ידע כל הנוכחים הביעו את הערכתם בדרכם שלהם- היו שהריעו, היו שהניפו כוסות ריקות, היו שטפחו על גבו של איתמר. הוא קם, הודה לכולם, והעיר שהוא לא יודע מה איתם, אבל הוא מתחיל לשמוע את הבטן שלו, והיא לא מרוצה.... במילים אחרות- הלאה לאוכל. סעודת השבת התארכה מעבר למשוער, וכך יצא שאיתמר וחבריו נאלצו לברך ולסדר את הקראוון מתוך דחק הזמן, לפני שיגיעו החניכים. מאחר ורק קבוצה קטנה מהנוכחים תכננה להשאר למפקד, החדר התרוקן במהירות, והתמלא אט אט בחניכים קטנים ועליזים. המורלים הרעשניים ליוו את איתמר וימית בצאתם מהקראוון שלובי ידיים. עם עצמם, זאת אומרת. שילבו ידיים כל אחד לחוד. נגיעה, אתם יודעים. איתמר וימית הם חברים מאוד קרובים מאז ילדותם. איתמר גדול מימית בשנה, אך זה לא מנע מהם להפגש ולהתחבר בגן כלנית, הגן הדו שנתי בישוב. האמהות הבחינו בקשר היפה שמתפתח בין הזאטוטים, והקפידו לטפח אותו ולעודד את הילדים להפגש גם בתקופה שבה מאוד התביישו זה מזו. המאמצים נשאו פירות, וגם היום, במרחק חמש עשרה שנה מימי גן כלנית העליזים, איתמר וימית עדיין מדברים בכנות ובפתיחות כבילדותם. הם זן נדיר בישוב, שם כל בן ובת שבאו בקשר היו חבר וחברה רשמיים, או בני דודים. "אז מה.. יש חדש שמה בקורס קצינים הזה שלך?" הרוח העיפה את שיערה הקצר של ימית אחורה, ועל פניה הבהירים בלט חיוך זוהר וישר שיניים. "טוב, אמנם אנחנו בתקופה של און אנד אוף, סוג של באים ליום וחוזרים ליומיים, מתי שקוראים לך אתה בא, אבל זה שקורעים אותנו שם זה חדשות ישנות..." "אם אתה שואל אותי- אין יותר קשוח מהאחראי שלי בבית חולים. אין, גמרתי לעבוד אצלו, אז למה אני צריכה לבוא לכל המפגשים האלה? אני כבר לא חלק מהצוות, והמוטי הזה עוד לא הפנים את זה..." ימית החליטה להיטפל לאבן קטנה והתחילה לבעוט בה עם כל צעד. "אני מקווה לטובתך שהוא לא קשוח יותר מהמפקדים אצלנו, כי אז את תמצאי את עצמך רצה קילומטרים בזמן קצוב עם מדים וציוד מלא... וזה לא כיף. שניה, אם כבר גמרת את השנתיים שלך, זאת אומרת, שנתיים- כלומר פחות משלוש שנים כמו בצבא, אז מה יקרה אם תבריזי להם?" "לשאלתך- אין לי מושג ואין לי אומץ לנסות. אני לא מכירה מישהי שניסתה. ואולי אלה שניסו, לא זכו לספר..." איתמר צחק. "מיתוסים שבירים מעולמה של בת השירות... איזה מתח..." "כמה שאתה מצחיק אותי. ולעקיצתך המרומזת- " היא צמצמה את עיניה וחייכה, "אני חושבת שעדיף שאני אהיה בבית חולים שבו אני באמת תורמת, ולא אגיש קפה למפקדים השוביניסטיים החילוינים שם בצבא. עם חצאית הרי קשה מאוד להיות ביחידה קרבית. חוץ מזה- בנות ממילא עושות שנתיים צבא. בור ועם הארץ. בלי קשר, אפשר לחשוב שרוצים בחורות דתיות בצבא.." "אל תדאגי- הם לא רוצים..." ימית צחקה והדפה את האויר כעשרה סנטימטרים מכתפו של איתמר. עם השנים, הם התרגלו לנהוג כך בכל פעם שרצו לטפוח על השכם או לדחוף בידידותיות. הם המשיכו ללכת באיטיות עד פינת הרחוב בה איתמר המשיך מעט ישר וימית נכנסה הביתה, ואז פנו כל אחד לדרכו. מאז ומעולם הם הלכו יחד לסניף. ובעצם לכל מקום אליו שניהם היו צריכים להגיע. הם למדו להתעלם מהשמועות הקטנוניות של חטיבת הביניים, לדחות בקלילות את ההקנטות שמשהו כביכול מתפתח ביניהם. לאט לאט התרגלו תושבי יבנאל לזוג-שהוא-לא-זוג, איתמר וימית. התרגלו לעובדה שיש חיה כזאת. התמיהה והלחשושים התחלפו בהדרגה לכבוד למחרת היום, התייצב איתמר בבסיס בשעה מוקדמת, כדי להספיק את המניין. לאחר התפילה הכריז מישאל, המכונה מוש, אחד החיילים הבוגרים בפלוגה, שבשעה טובה טובה ומוצלחת- נתי מתארס. כל החבר'ה פצחו בשירים רועשים ונשאו את נתי המסמיק על כתפיהם. אצל חבריו הקרובים של נתי, ביניהם איתמר, עלו דמעות בעיניים, בשעה שנזכרו בקשיים של נתי עד לרגע המבורך הזה. הוא יצא עם בחורה בשם יפית במשך כמעט שנה, והיא עזבה לשליחות של ארבע שנים מחשבותיו נדדו לרגע והוא העלה בזכרונו כל מיני משפטים דומים ששמע בעבר הקרוב. הוא התנער באחת, אסף את מחשבותיו שהתפזרו, והחזיר את המבט המפוכח והשמח לפניו. תתעורר, הוא חשב. צריך לשמוח, נתי התארס. כשהגיע איתמר הביתה, בירך את בני הבית לשלום ומיהר לחדרו לתפוס שינה קצרה. ממש לפני שהניח את ראשו הדואב על הכרית, צדה עינו שינוי קל בחדר. משהו זז. משהו.. מונח על המדף שבדרך כלל ריק. זהו זה. הוא ירד מהמיטה ועלה על שרפרף קטן כדי לראות מה מונח שם. נראה כמו ספר... יצר הסקרנות ניצח את העייפות ואת כאב הראש. האלבום של ימית? איך זה הגיע לשם? האלבום של ימית הוא בעצם האלבום שלו, שימית הכינה לו ליום הולדתו העשרים ואחד, שחגג לפני כמה חודשים. אבל הוא תמיד קרא לאלבום האלבום של ימית. איתמר ירד מהשרשרף, רגליו כושלות ועייפות יותר מתמיד, אוחז בידו האחת את האלבום בעוד השניה מגששת מאחוריו ומבטיחה לו הגעה בטוחה אל המיטה. הוא התיישב על המיטה והתחיל לדפדף לאור הירח הקלוש. זמן רב שלא פתח את האלבום הזה. ידי הזהב המנוסות של ימית השכילו לשלב במקצועיות תמונה מכל התקופות, מכתביות עם ברכות מחבריו, קטעים על יום הולדת, ועוד כל מיני משפטים וחצאי משפטים נוסטלגיים מן העבר המשותף שלהם. "כל מה שמזכיר לי את איתמר, ועוד כל מיני שטויות." כפי שאמרה ימית כשהגישה לו את מתנתה. אצבעותיו של איתמר החליקו בעדינות על הניילון המבריק, ממששות את הפסים הבולטים הכמעט בלתי מורגשים, המסמנים את המעבר בין התמונות וההדבקות לעמודי האלבום. נסחפות עם הזרם אל כל המאורעות המתועדים באלבום. האלבום של ימית. חיוך עייף עלה על שפתיו של איתמר. על אחד העמודים כתבה ימית בכתב קטן ואופייני לה את המשפט הכי מגוחך בהסטוריה. כשנהיה גדולים, נתחתן? א-לוקים אדירים, מאיפה היא זוכרת את זה? חשב איתמר לעצמו. אבל אז נזכר שבאופן מופלא שניהם נחנו בזכרון חזק וחד. אבל חמש עשרה שנה אחורה? אולי בגלל שהאמהות לא הפסיקו לצחוק עליהם ולצבוט בלחייהם בגלל המשפט הזה. החיוך שרפרף על שפתיו של איתמר נפל באחת והפך להבעה מותשת. יהיה עדיף לשנינו לא להסחף אחרי השטויות של האיי לאב יו יו לאב מי. גם את המשפט הזה הוא זכר. מה פתאום היא כתבה אותו באלבום? ואיך זה שלא שם לב אליו עד כה? אט אט הוא החל לשחזר את השיחה הזו. הוא היה בן שבע עשרה. היא בת שש עשרה, והם עמדו באתר הבניה הישן שמאחורי אולם האירועים, זה שכולם כינו המכתש. מקום המפגש הבלתי רשמי שלהם. זו הייתה השיחה שבה הם ניסו לברר היכן הם עומדים ביחסים ביניהם. איתמר נשם עמוק, הטה את ראשו אחורה, אל הקיר, ונזכר. "היי," "איתמר! וואטס אפ גבר? תגיד, למה כל פעם כשאנחנו מדברים פה אני תמיד מגיעה ראשונה וצריכה לחכות לך במקום המבחיל הזה? מסריח כאן ממזכרות של חתולים, ושיא הקר פה בחורף... וואי, אני זוכרת שפעם.. בכיתה ד' נדמה לי, אשכרה פחדתי להיות פה לבד... ואתה זוכר ש-" “ימית.. ידעתי שזה יראה ככה. אני אבוא ואנסה להתחיל לנהל שיחה נורמלית, ואת תתחילי לקשקש על נושא הזוי זה או אחר. אמרתי לך על מה אני צריך לדבר איתך, לא?" "לא. לא אמרת. רק רמזת שיש עניינים לברר, והצלחת להלחיץ אותי כהוגן. ואתה יודע שכשאני לחוצה אני מקשקשת ואני לא אחראית למה שיוצא לי מהפה." "טוב אז לענייננו. כמה זמן אנחנו מכירים? משהו כמו אחת עשרה שנה אם אני לא טועה. ואני לא טועה. למעלה מעשור ועוד לא ישבנו ודיברנו על.. זאת אומרת בטח שישבנו ודיברנו, אלף פעמים, אבל לא ישבנו ודיברנו על הנושא הספציפי הזה." "ואחרי כל הנאום הלא ברור הזה אני יוצאת קשקשנית? לאן אתה מנסה לחתור איתמר? תפסיק לשגע אותי בבקשה..." "טוב- אחנו מכירים כבר המון זמן והגיע הזמן שנברר איפה אנחנו עומדים." "באתר בניה עתיק ומסריח." "ימית!" "בסדר, נו.. הגיע הזמן שנבין איפה אנחנו אחד ביחס לשני. לשניה." איתמר עצם את עיניו, נסחף בשטף הזכרונות שהציף אותו בלי התראה, הוא כאילו ראה את שניהם, אותו ואת ימית, צעירים בכמה שנים, עומדים ומשפילים מבטים. הוא שיחזר במוחו את הדברים של ימית. נזכר איך דיברה לאט בהתחלה, ואז עם התקדמותה לעיקר, התעצם קולה ונעשה יציב ובטוח. היא ידעה על מה היא מדברת. איתמר כמעט הצליח לשמוע את קולה באזניו. את הקול החנוק אך היציב בצורה משונה ומצמררת. "תקשיב, איתמר. אני אנסה להסביר את דעתי.. את הרגשתי בדרך הכי ברורה שאפשר, ואולי ככה גם לי יתבהרו כמה דברים. זה אמור להיות לי פשוט, האמת היא שדיברתי על זה עם אמא שלי כל-כך הרבה פעמים, אבל עכשיו הכל מתערפל לי...אוף. טוב, אני פשוט אומר את זה. איתמר, אתה כמו אח שלי. אני יכולה לזרום איתך, ולהשתגע איתך ולא להתפדח מכלום, לדבר איתך על הכל. אתה מכיר אותי יותר טוב מכל אדם בעולם. ואני מרגישה שבגלל שגדלנו יחד, ובנינו את עצמנו זה לצד זו,אני מכירה אותך על כל צדדיך, על היתרונות והשריטות והסודות. וכל כך טוב לי כשאנחנו סתם ככה מדברים, שאתה ממש כמו קרוב משפחה שלי. אני קשורה אליך כמו אל אח. ויש לנו כאן משהו יקר. ועכשיו אני אומר משהו למרות הפאדיחה הכרוכה בכך, רק בשביל הסיכוי הקלוש שזה במקום. יהיה עדיף לשנינו לא להסחף אחרי השטויות של האיי לאב יו יו לאב מי. זה סתם יהרוס הכל." איתמר בהה בתקרה, נזכר בדמעות הקטנות שעמדו בעיניה בעת שעזבה את המקום, משאירה אותו נטוע במקומו. למה את בוכה, הוא קרא אליה. היא ענתה שהיא לא יודעת. היא התחילה לרוץ, צליל דמעותיה המתנפצות על הבטון מהדהד באזניו, המום מסיבה לא ברורה. האם מנחרצותה הופתע כל-כך, או מתוכן דבריה? הוא לא ידע. הוא לא יודע. האלבום נשמט מידו הרועדת. הוא נרדם. למחרת נשאר איתמר במיטה עד השעה עשר בבוקר. מבחינתו, אם קמת אחרי שמונה, פספסת את כל הבוקר שלך, ומשם הכל נמרח באפס מעשה עד לערב. זה מה שקרה. הוא התפלל שחרית בשעה רבע לאחת עשרה במחשבה מפוזרת וראש כואב. אחר כך חזר לישון עד הצהריים, ואז פשוט העביר את זמנו בבהיה בתקרה ובקריאת ספרים שטותיים של אחיו הקטנים. דבר לא בא אל פיו מלבד כוס מים וחצי מעדן. בשש בערב חזר בצעדים כושלות לחדרו והשליך את עצמו על המיטה. חם. ואין אויר. כל-כך חם... הוא התרומם באיטיות וניגש לשטוף פנים. לכבות את השריפה שהתחוללה בלחיו. הכל בער לו. הבטן, הראש, הפנים. ריבונו של עולם, מה עובר עלי? חשב ביאוש. הוא אפילו לא זכר מתי הפעם האחרונה חש כל-כך ברע. אולי בגירוש. או כשאחותו דפנה נפצעה בתאונת דרכים. איך קרא לזה הרופא שאבחן אותו אז? פסיכו משהו... פסיכוסטטי אולי... פסיכוסומטי. מחלה פסיכוסומטית. הערפל הכבר שרבץ על מוחו של איתמר לא אפשר חשיבה מרובה, הוא רק ידע שמצב של מחלה פסיכוסומטית זה כשלחץ או מועקה נפשית משפיעים על המצב הבריאותי. וזה יעבור באיזשהו שלב. הוא התנער ונוכח לדעת שהוא עומד ובוהה בדמותו במראה. עור רפוי הצטבר תחת עיניו האדומות, ושפתיו נראו יבשות כאילו ימים שלמים לא באו במגע עם מים. איתמר הליט את ראשו בידיו ונשם עמוקות. מחר, החליט, הוא ילך לים. הוא צריך לים. "שישמור אותך הא-ל ויגשים משאלתך, שתעשה בשביל אחר, והוא למענך..." הצלילים של רמי קליינשטין מלאו את המכונית ונסכו באיתמר שלווה ורוגע. הוא חייך לעצמו בשקט. אם שיר שהוא אוהב מתנגן סתם כך ברדיו, סימן שהיום הולך להיות יום טוב. הבוקר קם איתמר הרבה יותר רענן, הרבה יותר בריא ואנרגטי. ההתקף הפסיכוסומטי שלו חלף כלעומת שבא, והחיוך שב לפניו של איתמר. החיים יפים לכולם, דקלם לעצמו, למחייכים פשוט יותר קל להבחין בזה. זה כנראה המשפט האהוב על אביו, אם לשפוט לפי כמות הפעמים שהוא חוזר עליו ביום. החיים יפים לכולם... מה שנכון נכון, חשב איתמר בהשלמה. שאון הגלים קיבל את פניו ממרחק של כמה עשרות מטרים. כמו תמיד. הים מעולם לא אכזב את איתמר. תמיד נמצא באותו מקום, לא בורח לשום מקום, תמיד סבלן. תמיד מוכן לשמוע ולספוג את מה שיש לאיתמר להשמיע, ואף פעם לא מעביר ביקורת. לא חריפה מידי, בכל אופן. והים תמיד מקבל אותו בדיוק איך שהוא. גם אם הוא אכזב, וגם אם טעה. הים... ימית. ההכרה הכתה בו כך-כך חזק, בכזו עצמה, שראשו איים להתפוצץ.הוא החנה את הרכב ויצא אל החול, מעביר את אצבעותיו בין שרשי שערו. הוא לא חוזר לרכב עד שיש לו מסקנה ביד. הוא פסע על החול הרך, מקשיב להתנפצות הגלים על החוף. הרוח פזרה את שערו לכל עבר וליטפה את פניו. הגלים, הרוח, החול- אספו אותו אל חיקם, הזמינו אותו לשבת ולהנות מחסותם המגינה. הוא התיישב על הגבול הדק בין המים לחול, והישיר מבט אל עבר האופק. וחשב. ימית תמיד הייתה שם בשבילו. בכל המשברים. תמיד מוכנה לדבר, ולצחוק, ולייעץ. היא גם הייתה זו שהציעה שיקחו הפסקה בשנה שעברה. בחופש של השנה שעברה. היא התקשרה אליו בשעת לילה מאוחרת. הם הרבו לדבר בטלפון בלילות. בשעה שהקטנים כבר עלו למיטות, וההורים לוגמים כוס מים אחרונה והולכים לישון. כששניהם נושאים מבט אל הירח, והוא כאילו מחבר אותם בקשר שקו הטלפון לעולם לא ישכיל לחבר. היא אמרה שבזמן האחרון היא מרגישה ממש לא טוב עם עצמה. שלאורך כל השנה היא הטיפה לחניכותיה באולפנה שקשר עם בן הוא דבר מיותר ומזיק, והנה היא מדברת איתו כל ערב. שיותר מידי פעמים היא מנתקת את השיחה איתו כדי לדבר עם חניכה שצריכה ייעוץ בנושא הזה, של בינו לבינה. והיא רוצה לחנוק את עצמה כל פעם שהיא נותנת לחניכה עצה שהיא עצה לא נוהגת לפיה. ושבאופן כללי היא צריכה הפסקה. קצרה, באמת, אבל הפסקה. של חודש נניח. זה היה חודש קשה. של התעלמות מכוונת, של מבטים שנפגשים ומיד נופלים לארץ, של שיחות נדירות וענייניות להחריד, בעיקר במכולת ובשליחויות של ההורים. גם אז היו לו התקפים פסיכוסומטיים. נדירים אך חריפים. הוא הרגיש נורא. כמו ילד קטן שטרקו בפניו את הדלת. או שסגרו בפניו את החלון דרכו ראה את הנוף הכי קסום. אחרי השיחה הזו, הוא הרגיש הכי טיפש בעולם. כאילו במשך כל השנים שהיה בקשר עם ימית, הוא סתם נתלה אחריה ועיכב אותה, והיא עשתה לו טובה בזה שדיברה איתו. וכעת נמאס לה סופית- והיא מבקשת הפסקה. בלי לפגוע כמובן, היא עוטפת את האבן שהיא עומדת להנחית על ראשו בעשרות עטיפות ותירוצים, עטיפות שקופות, דרכן האבן גלויה ונראית . ולועגת. בטח ניסתה למצוא עטיפות יותר עבות ואטומות, שירככו את המכה ויסתירו את האבן, כדי לא לפגוע באיתמר המסכן, שכל-כך הטיבה עימו כל ימי חייה. קדושה מעונה. באותם ימים הוא פשוט הסתגר בחדרו, ועקב כך הרגיש עוד יותר אדיוט. מה, אין לו חיים בלי ימית? הוא לא נושם בלעדיה? היא אומרת שהיא צריכה הפסקה והוא ישר הופך לסמרטוט? אבל גם החודש הזה, כמו רוב החודשים, עבר בסופו של דבר. איתמר התגבר, ומי יודע, אולי החודש הזה חישל אותו וחיזק את הקשר שלו עם ימית. אולי, הוא לא בטוח. אבל הצל הזה, צל בלתי נראה ובלתי מורגש, עדיין מלווה אותו בתת מודע, מחכה לרגע הנכון לפרוץ: היא עושה לך טובה. הוא חיבק את ברכיו הכפופות והרכין את ראשו. המים הרטיבו את כפות רגליו היחפות. הגלים המשיכו להתנפץ סביבו. להתנפץ... על החול. החול מונע מהגל להמשיך ולזרום. והגל? בשלו. ייתן לרוח לסחוף אותו בחזרה אל הים, ואז ישוב וינסה להתקדם. וייכשל. וינסה, וייכשל. וינסה. ואני? חשב איתמר. אני נשבר פעם אחת, וחוזר בראש שמוט אל הים. הוא קם בחדות. אני לא אשבר. אני אמשיך בשגרת יומי, אני אוליך את עצמי. אני אנתב את חיי. ואם ימית לא רוצה, היא לא חייבת. היא תקבל את ההפסקה אליה היא משוועת. בעתיד, צפוי איתמר להחזיר מבטו אל היום הזה, ולא להאמין כמה אויל היה. ביום שני ברבע לאחת בלילה צלצל הנייד של איתמר. "המלכה של העולם" הבהב המסך. כך קראה לעצמה ימית כשהכניסה את המספר שלה לטלפון, ואיתמר מעולם לא חשב לשנות את הכינוי. השטות הזו תמיד גרמה לו לחייך. כעת צרם לו הכינוי יותר מתמיד. אבל למרות שהמכשיר היה בכיסו של איתמר והוא הרגיש את הרטט, הוא לא מיהר לענות. המתין צלצול, המתין שני צלצולים, וענה. "כן." "היי, איתמר! המון זמן לא דיברנו... וגם לא היית זמין בנייד. ניסיתי וניסיתי ולא תפסתי אותך. גם לא היית בבית..." למה, חסרתי לך? מעניין... "נכון. הייתי צריך קצת להתנתק. הסתובבתי קצת בלי הנייד." שקר גמור. הוא משקר לימית? הוא משקר לימית... "נהיית מאלה שחורשים את הארץ ולוקחים איתם רק שורש וחצי ליטר מים? משאירים אותך חצי שעה לבד ואתה נהיה נוער גבעות... תשמע, מאחר וכבר שאלת איך אצלי, אז בא אני אספר לך! דיברתי עם האחראי שלי, ופיברקתי לו שיש לי אירוע מיוחד מאוד שבוע הבא. הוא שאל באיזה יום, ואז פשוט היה לי בלקאאוט- שכחתי באיזה יום המפגש...אז שתקתי כזה לשניה, ואז הימרתי על יום חמישי, כי אתה יודע, תמיד הדברים האלה ביום חמישי. החדשות הטובות הן איתמר פלט צחקוק קטן, מאולץ-לא מאולץ שכזה. "תראי, אני קרוע פה מעייפות, אז אני אחזור אלייך מחר בעזרת ה', טוב? אני באמת חייב לתפוס שינה... ביי." "ביי..." הוא שמה בקולה את הבלבול. "לילה טוב." איתמר ניתק ופסע חרישית לחדרו. מן העבר השני של הקו הדומם, ימית הביטה אל הירח. איתמר לא חזר אל ימית. לא למחרת ולא למחרתיים. הנייד התמלא בשיחות שלא נענו. לא נענו? סוננו, ליתר דיוק. המלכה של העולם התקשרה והתקשרה ושלחה הודעות, ורק לעיתים רחוקות זכתה למענה, ליחס כלשהו מצד איתמר. ומידי ערב, הסתכלה המלכה על הירח, והרגישה הכי לבד בעולם. איתמר נותן לי לטבוע, חשבה בכאב. נותן לי לטבוע בים של דמעות, שלי ושל הסובבים אותי. החבר הכי טוב שלי נותן לי לטבוע. חלף על איתמר שבוע הזוי למדי. לצבא לא קראו לו, לא קרה משהו מיוחד בבית, ואת השיחות של ימית הוא סינן. כל השבוע הוא רק נפגש עם אותם חברים פעם אחר פעם, וראה את אותם סרטים בדי-וי-די, וקרא את אותם ספרים מהספרייה. יום ראשון. לילה. איתמר שם לב שבעשרים הדקות האחרונות ימית צלצלה שש פעמים, והוא מחליט שלצלצול הבא הוא נענה. והצלצול הבא לא מאחר לבוא. "היי," הוא פולט ומשווה לקולו את הגוון הכי סתמי שהוא מצליח להפיק. "איתמר!" הדמעות חונקות את קולה של ימית, והוא ממלמלת בבכי כבוש שיבוא למכתש, עכשיו, ומנתקת. לכאורה, הוא אמור בשלב הזה לחייך חיוך של ניצחון, אבל הוא לא מחייך כלל. "ימית...?" קרא איתמר מרחוק לדמות השפופה, הרועדת מבכי, שישבה על אבן גדולה. ימית הזדקפה, פניה שטופות דמעות. "איתמר.. איזה מזל שבאת... הבכי התפרץ מחדש והיא כבשה את פניה בידיה הרועדות. מול זה איתמר לא יכול היה להשאר אדיש. להמשיך עם ההצגה. הוא רץ לעברה והתיישב מרחק שתי אבנים ממנה. שותק. היא הרימה אליו עיניים אדומות וריקות. "זה עידו.. הוא ברח. הייתה לו מריבה גדולה עם אבא שלי, מריבה מזעזעת..." היא ניגבה את הדמעות בגב ידה כמו ילדה קטנה ועזובה. "אתה מבין, חיפשתי משהו בחדר שלו, לא זוכרת מה, ואז מצאתי בארון שלו המון שקיות כאלה קטנות של.. סמים. עידו וסמים, אתה קולט? אז נלחצתי ורצתי ואמרתי לאבא שלי, בגלל שזה פיקוח נפש וזה, והוא פשוט השתגע ובא וצעק עליו. והם התחילו ממש לקלל ולזרוק דברים ועידו איתמר שתק. מוכה הלם, חיפש בקדחתנות מילים שיתאימו, והצליח רק להמשיך ולשתוק. "ואת כל זה אני צריכה לעבור כשאתה, החבר הכי טוב שלי, מסנן לי שיחות ומתעלם ממני, ועל רקע כל הבלאגן בבית, אני צריכה לחשוב גם מה עשיתי לך שאתה לא מוכן לדבר איתי." איתמר שתק. שוב. וכי מה יגיד? שהאגו שלו השתולל והשתלט עליו? שהוא לא התכוון? שהיא האדם הכי יקר לו בעולם והוא יעשה הכל כדי שלא תיפגע? מה יגיד? שהוא אוהב אותה? משהו בתוכו נשבר נוכח המבט חסר האונים, המבט המתחנן. השואל. מערבולת אדירה התרחשה בליבו. הכל איים להתפץ, והוא הרגיש כל-כך מבולבל, כאילו הוא נסחף בזרם שלא מוכר לו, אזור שהוא לא שולט בו ואין לו מה לעשות חוץ מלהסחף. להקיר את עצמו לטובת כוח עליון. המילים פרצו מפיו, קובעות מעצמן את הטונים ואת הקצב. הוא הרגיש שליבו משתלט על מוחו. "ימית, את לא יודעת מה עבר עליי לאחרונה, אני הרגשתי מנוצל, לא, הרגשתי שאני מעיק עלייך, או לא יודע, ואז נהייתי כולי חולה והלכתי לים, ו-" הוא אפילו לא הקשיב לעצמו, רק המשיך לדבר ולדבר, " אני הרגשתי שאני חייב לקחת את העסק לידיים, והתחלתי להתנהג כמו מפגר והגאווה שלי, הכבוד שלי השתולל בתוכי והתחלתי לסנן אותך וכל זה, אולי פחדתי אני לא יודע, אני לא יודע למה עשיתי את זה, כי את כל-כך חשובה לי, ואני כל-כך..." וימית? היא רק חייכה. כמו שרק היא יודעת. היא הנהנה בזהירות, משתדלת שלא לשבור את הדינמיקה. היא הביטה בעיניו, צוללת את תוך הכחול שנצץ מבעד לדמעות, והנהנה. שלושה חודשים מאוחר יותר, איתמר הציע לימית נישואין. היא הסכימה. אחרי משהו כמו 16 שנות היכרות, הם הרגישו די בטוחים בעצמם. בארבע בצהריים ביום ה' בשבט, מועד חתונתם ותאריך שהם יזכו לחגוג פעמים רבות יחד, קיבל איתמר הודעה מימית. עכשיו? תהה בליבו, שלוש שעות לפני החופה?היא אמורה להיות בסלון הכלות... אולי זה גם מזל רע לשלוח הדעות לחתן לפני החתונה, חשב בחיוך. הוא פתח. "אז מה אתה אומר? כשנהיה גדולים, נתחתן?"

ריבונו של עולם. אני נופלת. זהו זה. גמרתי להתכחש, גמרתי לשקר את עצמי, להעמיד פנים. אני רואה בבירור שאני נופלת, ואני מבקשת שתעזור לי. אני תלויה כאן בקצה צוק, ריבונו של עולם. ידי האחת כבר התייאשה. נפלה, מדלדלת תחתיי. מחזיקה את שק התאוות והחטאים, שרק מכבידים עליי, גוררים אותי כלפי מטה. וקשה לי לעזוב אותם כדי לשחרר את ידי. וידי האחרת, שעוד מאמינה, אוחזת בצוק, אך גם היא מתעייפת. אחיזתי נחלשת. אני מביטה מטה. כל-כך קל לעזוב. כל-כך קשה להחזיק מעמד. יש לי שתי ידיים, ריבונו של עולם. במקרה הזה אני אזדקק גם לשלך. קח אבן אחת. אבן גדולה. והנח אותה על ידי. אני מאמינה שאתה מניח את האבן על ידי לא על מנת להכאיב לי. לא על מנת לדחוק את אחיזתי, או להחליש אותה. אלא כדי לחזק את אחיזתי. או לכל הפחות לייצב אותה, שלא אוכל בשום אופן להרפות. ויהיה לי קשה, ריבונו של עולם. ובשלב כלשהו, אני כל-כך ארצה לעזוב, ואכעס על האבן שהנחת על ידי, אכעס.. עלייך. אבל אני אהיה חזקה. ואני אצליח, ריבונו של עולם. אבל ברגע הזה, עדיין לא הגעתי. אני עדיין מתנדנדת כאן. אבל אני מאמינה שאצליח. אני מאמינה שהאבן באה מאהבתך אליי. אני יודעת שאתה מחזיק לי אצבעות. שאתה רוצה שאצליח. וכשאצליח, אתה תחייך יחד איתי. תודה לך, ריבונו של עולם. תודה.

היא צעדה באיטיות לעבר המרפאה. המורה שלחה אותה להבדק באופן מיידי כי הייתה קצת לא מאופסת כמה ימים. והמורה בטוחה שמשהו ממש רציני קרה. לא ייתכן שהיא חושבת שחליתי במחלה ההיא. כי סרטן היא מחלה של אנשים אחרים. היא צעדה באיטיות לעבר ביתה. לא יאומן. לא הגיוני. לא ייתכן. הרופא לא יודע מה הוא מקשקש. אני בסך הכל קצת עייפה. לא גידול ולא בשום מקום בגוף. לא יכול להיות שזה אמיתי. כי סרטן היא מחלה של אנשים אחרים. המכונית קרטעה באיטיות לעבר בית החולים. היא הביטה בשעמום בנוף המתחלף. בדיקה ראשונית. טיפולים. עירויים. קרחת. מושגים שלא שייכים אליה. ממש לא. לא אליה ולא אל אף אחד אחר. זה חלום רע שתכף תתעורר ממנו. כי סרטן היא מחלה של אנשים אחרים. היא גלגלה את הכיסא באיטיות לעבר החדר. רופאים ואחיות הסתחררו סביבה. קרחתה המזעזעת לא זיעזעה אף אחד. היא נטמעה כאן, בין עשרות קרחות ופיג'מות. והיא רואה מתנדבים העוברים בין המחלקות נותנים בה מבט מרחם, מציעים ציור של פעוט. והיא רוצה לצעוק-לא. אני כאן בטעות. אני אחת מכם. כי סרטן היא מחלה של אנשים אחרים. היא שכבה, גוססת באיטיות. אל עבר הסוף. קולות עמומים געשו סביבה. כל-כך הרבה קולות... מונחים רפואיים חדרו דרך מסך הכלום שאטם את אזניה. והיא שוכבת שם, במיטה 1584, מיטה מן המניין. והיא עדיין מסרבת להאמין. היא בכלל לא חלתה במחלה. הכל שטות אחת גדולה. תכף תתגלה הטעות. ממש עוד רגע ייכנס המנתח ויכריז- חבר'ה, סוגרים ת'בסטה. והיא נפטרה שם, במיטה 1584. היא נפטרה מהמחלה ההיא. בלי שהגיעה להבנה ולהסכמה שחלתה בה. זו טעות. כי סרטן היא מחלה של אנשים אחרים.

היא צעדה בהיסוס אל תוך הגינה. 'לא יאומן... בסה"כ שחררתי את המנעול בחנות הדיסקים! אפשר לחשוב. אפילו לא הספקתי לקחת משהו לפני שהשוטר המעפן הזה בא ועצר אותי. ועוד איזו עבודת שירות דפוקה! לעזור לאיזו סבתא להתארגן בבית שלה. אוףףףף...' היא דפקה בדלת, שנפתחה מיד. אישה רזה מכוסה קמטים פתחה את הדלת בחצי חיוך, מלא שיניים להפתעתה של שרית. 'אוחח.. איזה בנאדם דורש כאפה! על מי נפלתי... עוד רגע היא מתפגרת פה לידי.' גברת פלדמן בחנה את הנערה. גופיה שחורה, ג'ינס גזור משופשף ומלוכלך, כפכפי גומי זולים. משקפי שמש כהים, חורים בורידים, צלקות בכל מקום. מליוני פירסינג וקעקועים. 'איזו מחונכת.. רואים שהיא הגיעה מבית טוב...' הרהרה בציניות 'העיקר שתעזור לי להסתדר פה, ומצידי שתחזור לפשע, הפרוצה הזו.' היא חייכה לעצמה כששמה לב שמשחק המילים הלא מכוון. "שלום." אמרה באיפוק, "שנתחיל לעבוד?" "את מתכוונת שתתחילי להעביד אותי? כן בטח, בכיף. אני מתה להתחיל. מה יש לעשות? את רוצה שאני אתחיל להזיז רהיטים? לקנות רהיטים? לבנות רהיטים? רק תגידי ואני אעזור. את צריכה אולי חלב? אני רצה לחלוב פרה. אולי את רוצה לאפות? כי אני ברצון אלך לקצור קצת חיטה, באמת. אני לשירותך. הרי זו עבודת שירות. את יכולה לנצל אותי כמה שאת רוצה.קדימה." עיניהן של שרית וגברת פלדמן הצטמצו בתזמון מדוייק. גברת פלדמן סיננה איזו קללה מיושנת וסימנה לה להכנס. "תתחילי בבקשה כאן במטבח. יש בחוץ ארגז גדול, יש שם שולחן מתקפל שצריך לעמוד בדיוק... כאן. אני מוכרחה לקפוץ לשכנה, אני אשתדל לחזור במהירות. לעבודה." היא לקחה תיק פרחוני קטן, ויצאה מהבית בצליעה כמעט לא מורגשת, אך עיניה הכעוסות של שרית הבחינו בכל פגם שניתן לסחוט מהאישה הזקנה. 'מותר לה בכלל לעשות את זה?? בטח, הרי לה מותר הכל, היא אישה זקנה ואמוללה, שב-ו-דאי עברה הרבה בחיים, ואילו אני סתם פושעת מטונפת. טוב שאף אחד לא מתעניין במה שאני עברתי.' שרית רצתה לצרוח. להוציא את האולר מהכיס האחורי ולנעוץ אותו בספה שאיכשהו הצליחה להגיע למרכז הסלון, גם בלי עזרתה. ברור שסתם הכריחו אותה לעבוד פה, היא לא באמת צריכה עזרה, הפלדמן הזו. היא צעדה בהפגנתיות להביא את הארגז, למרות שלא היה מי שיראה כדאי שאגמור עוד כמה מטלות. לצאת מכאן כמה שיותר מהר. היא זיהתה קופסא קטנה של מיקרוגל, מיקמה אותה במטבח, וחיברה אותו לחשמל. היא גם הצליחה לחבר את מערכת הסטריאו עד שהואילה גברת פלדמן לחזור. "תראי, הפתעת אותי. רק תזיזי את המיקורגל לארונית למעלה, זה לא טוב איך שעשית, ותחברי את הטוסטר, ואת משוחררת. נתראה מחר בשעה ארבע. עד אז מר וייס כבר יתקין לי את התנור והמקרר. כן, לשם את הטוסטר. מצויין." שרית נעצה בה מבט של "יש לך מזל שאני עייפה" ויצאה מהבית. שרית רצה הביתה לתפוס שינה ולשחרר את השרירים הכואבים. למחרת, כשהתייצבה בדירה של גברת פלדמן, היא מצאה פתק קטן על הדלת. "היום תעבדי למעלה" היא עברה על הכתוב ברפרוף, "את הטלויזיה אני רוצה בחדר הראשון בפינה, ובחדר ליד יש ארון ספרים ריק, וארגז ספרים לידו. את יודעת מה לעשות. את יכולה ללכת איך שאת מסיימת, יש מפתח בארון החשמל- תנעלי אחרייך. מחר בשעה ארבע." 'איזו מצחיקה... נותנת לפושעת מסוכנת שכמותי לשוטט אצלה בבית, ועוד משאירה לי מפתח... אבל כדאי שלא אסתבך עם הזקנה והמשטרה.' היא שלפה את המפתח מהארון, נכנסה לבית ועלתה מיד הדלת הראשונה שצדה את עינה הייתה דלת קטנה וצדדית, שמנסה להסתתר. 'מותר להכנס, נכון?... נכון.' היא לחצה על הידית, והמראה שנגלה לעיניה היה פשוט מלחיץ. למרות האשלייה שיצרה הדלת הקטנה, החדר היה ענק. שלושה מתוך ארבעת הקירות היו מכוסים מדפים לכל האורך והרוחב. והמדפים מלאים בשורות צפופות של... קופסאות נעליים. מכל הסוגים, הגדלים, החברות והצבעים. אין דבר בחדר. רק קופסאות נעליים. 'וואו... מה נסגר על המקום הזה? על האישה הזאת..? מאיפה הגיעו הקופסאות? טוב... טלויזיה, ספרים ועפים מפה.' היא סיימה את המטלות במהירות ורצה הביתה. "מיה, אני מבטיחה לך! היו שם בערך אלף קופסאות נעליים. יותר. הכל מסודר במדפים כאלה..היא מטורפת, אני אומרת לך. אני אשכרה פוחדת לחזור לשם." "שרית, את מצחיקה אותי... היה לך אומץ לפרוץ לחנות ואת פוחדת מקופסאות נעליים? נו באמת.. את הוזה, את פרוניאידית, את פסיכית... אין לך מה לדאוג..." "את חייבת כל הזמן להזכיר את החנות? נקצית... טוב אני יוצאת... ביי." למחרת התעוררה שרית לקול טרטור הטלפון. אוי! 4:25... טוב זה היה די צפוי, אחרי שחזרה מהמסיבה בסביבות השלוש בבוקר, והאלכוהול הבטיח לה שנת ישרים עד אחר הצהריים. היא הזדרזה לענות לטלפון. "שרית. איפה את? אני מקווה שאת לא משתמטת, אני אאלץ לדווח לסמל במשטרה..." "לא, לא אני באה. אני פשוט..." היא חפשה בקדחתנות אחרי תירוץ. "אני חולה. לקחתי אנטיביוטיקה והיא החלישה אותי. אינ תכף אצלך." "תגיעי." ניתוק. 'איזה בנאדם מתסכל! מתנסחת כאילו מגיע לה שאני אעבוד בבית שלה כמו מנקה.' פתאום היא שמה לב לתירוץ שנתנה לפלדמן. היא באמת חולה. חולה בנפש, פצועה בנפש. והתרופה- האלכוהול, באמת החלישה אותה. 'שרית, מה נהיה? פילוסופיות אחר כך... עכשיו- לעוף לפלדמן.' "אני רוצה שתסדרי את המקלחת, משום מה היא עושה לי בעיות. אגב, זה מאוד לא מוצא חן בעייני האיחור הזה. שלא יחזור על עצמו." שרית הנהנה ופנתה לעבוד. 'איזו מקלחת דפוקה...' הרהרה שרית בעצבנות כשחצי גופה רטוב בתוך האמבטיה וחצי רטוב מסילוני המים הניצזים לכל מקום. מעל שעתיים שהיא עובדת על הטוש הזה והוא עדיין עושה בעיות. היא נתנה ניסיון אחרון לשחק עם השסתומים, ולשמחתה המקלחת הסתדרה. 'יש לה מזל, לפלדמנית הזו, למה אם זה לא היה מסתדר הייתי מפרקת את כל הבית לחתיכות... אומרים שלום יפה ונעלמים, לפני שתמצא סיבה לדווח עליי. "מסודר, גברת פלדמן. יום טוב, נתראה מחר." שרית פנתה אליה בחיוך שממש מנסה להיות נחמד. אולי בכל זאת...? "להתראות, חמודה. תודה רבה." היא באמת חייכה או שנדמה לה?! היא חייכה... עלק, היא אשכרה חייכה... שרית שלחה מבט הכי נחמד שיש ויצאה מהבית. באותו לילה חלמה שרית חלום. על פלדמן, ועל המקלחת ועל מדפים של קופסאות נעליים. מחר היא תשאל אותה. למחרת, אחרי יום עבודה מתיש בגינה, גברת פלדמן יצאה אליה עם מיץ קריר ועוגיות. שרית אפילו לא הייתה צריכה להתאמץ. גברת פלדמן תמרנה את השיחה לכיוון הרצוי, של שאלות אישיות. "תגידי, שרית. אני מאמינה שכל אדם הוא טוב מיסודו. איך נערה איכותית כמוך מתגלגלת לידי הפשע?"גברת פלדמן התפללה שלא דרכה על יבלת. "אההה... תראי, זה לא בדיוק נושא שאני יושבת וחושבת עליו כל היום... אני גם לא יודעת את כל הפרטים. אני יודעת שאמא שלי מתה בלידה, ומאז אבא שלי נהיה שיכור ומסומם. הוא לא התעניין בחיי, ואני לקחתי את הקטע הזה לטובתי. הסתובבתי עם מי שרציתי ומתי שרציתי, לבשתי את מה שנראה לי לעניין, ומיהרתי לחורר ולקעקע כל איבר שנראה לי משעמם מידי, וזהו. השתדלתי להנות מהמצב. האמת, אותו לילה שניסיתי לפרוץ לחנות, זו הייתה הפעם הראשונה שלי, ועשיתי את זה כי החבר שלי הכעיס אותי. אז הסתובבתי לבד עד שעה מאוחרת, ומתישהו מצאתי את עצמי עם סיכת מתכת במנעול החנות, ויד חסונה שלוחצת על כתפי. וגם.. הייתי בהשפעת איזה משהו." היא שפשפה את הזרועות וראתה שגברת פלדמן הבינה בדיוק למה הכוונה. "אז הם עשו לי בדיקת דם שדי הכעיסה אותם, ויחד עם המראה שלי יצרתי רושם של פושעת מושלמת לתפארת המדינה. "תשאלי, אני אשתדל לענות." "אני בטוחה שתוכלי." פניה של שרית הרצינו, והיא המשיכה בקול שמנסה להתייצב. "מה הקטע של החדר עם הקופסאות נעליים .הצדדי עם המדפים." "מה..." פניה של גברת פלדמן החווירו והיא נתחילה לגמגם "על מה את מדברת..." פניה ההחלטיות של שרית הבהירו שהיא לא ילדה קטנה, ואין מקום למשחקים. "הקופסאות... היו הדבר הראשון שהכנסתי לדירה. שילמתי בערך פי ארבע לסבלים, והם הביאו את כל הקופסאות בשלושה משאיות הובלה. אבל זה לא מה שמעניין אותך." גברת פלדמן נשמה עמוקות, וליבה של שרית דפק במהירות של 100 קמ"ש. "אני אישה אלמנה. בעלי... הוא מת לפני כארבעה חודשים." שרית רצתה לחנוק את עצמה שהעלתה נקודה כל-כך כואבת. נראה היה שזה הפריע יותר לשרית מאשר לגברת פלדמן... "עד לפני שנה הוא היה עו"ד מבריק ומכובד, ובמקום לאסוף בולים או דגמי מכוניות כמו כל אדם נורמלי- בעלי התחיל לאסוף.. קופסאות נעליים. זה הפך למפעל חיים. הוא תמיד היה בחיפוש אחר קופסא שלא ראה עוד, חברה מחו"ל או צורה מעניינת. לפני ארבעה חודשים... הוא התאבד." 'איך היא מסוגלת לספר את זה כל-כך בקלות...?' "תביני... מאז התאונה... אני לא הצלחתי לאהוב אותו כמו לפניה. לא הרגשתי שהוא שווה לי. עשיתי לו את המוות, ובסופו של דבר גם גרמתי למותו. הוא לא יכול היה לעמוד בהתנהגות הבלתי נסבלת שלי. לפני שבועיים, כבר לא הייתי מסוגלת לגור בבית הגדול בדרום ת"א, ועברתי לדירה הזאת. כל דבר שם הזכיר לי אותו, ולחץ לי על המצפון. אז החלטתי לשמור את כל הקופסאות בחדר גדול, וללכת לשם כל פעם שכואב לי. וכל פעם שאני מרגישה צורך להתנצל בפני בעלי, אני נכנסת לחדר הצדדי, ומדברת עם מה שנותר ממנו. ים של קופסאות נעליים."

אמרו לה שהדמעות מתחילות היכן שנגמרות המילים. אבל היא יודעת מתי הדמעות מתחילות. הדמעות מתחילות כשהכל נגמר. כשנותרות רק הצלקות. כשהלב בוער, והפצעים כל-כך כואבים, עד שאתה חייב לצנן אותם, אפילו בדמעות המלוחות, שרק יחדרו ויצרבו ויחמירו את המצב. כשנותרים הצלילים האחרונים, תלויים באויר, כאות וזיכרון למה שהיה וחלף. כשהכל שקט לחלוטין, והאויר קפוא ואתה שומע את כל הזעקות שהחנקת, שבקעו מתוכך ונעלמו ברעשים ובצבעים. כשנותרת לבד, במציאות ריקה וחשוכה, מהנקודה הכי עמוקה בנשמתך. כאשר כל השכבות התקלפו, אתה רואה את כל ההרס, הנזק, החורבן. ואתה מבין בבירור שאתה פשוט רוצה להעלם. לברוח ולהשאיר את המציאות ריקה לחלוטין. אז- ברגע הקצר הזה, החולף הזה, הכואב הזה- מתחילות הדמעות.

היא קמה, התמתחה, והעיפה מבט בשעון שעמד על השידה ליד מיטתה. 7:20. שוב היא קמה מוקדם. נו טוב.. במה תעביר היום את הזמן? איך תשרוף אותו? הרי לצאת החוצה היא אינה יכולה. לכך התרגלה כבר. היא סרקה את שערה המבולגן, וזרקה על עצמה חולצה ומכנסי שרוואל. כבר מזמן שאינה מעוניינת במראה החיצוני. פעם עוד חשבה שעליה להסתובב כל היום בשמלה ובמצנפת הילדותית, כדי שהתושבים לא יאבדו אמון באשליה. עד מהרה הבינה, שאף אחד לא רואה. שלאף אחד לא אכפת. היא תישאר לנצח הנסיכה המזמרת האלמונית. היא החליטה שעד ארוחת הבוקר היא תערוך סיור בארמונה. אולי תגלה איזה פתח סתרים, דלת חדשה, משהו שיפיג את השיעמום. היא חלפה בחוסר חשק על פני המטבח, שתמיד מעצמו מניח את ארוחת הבוקר על השולחן ב-8 בדיוק. לא. גם היום היא לא תעצור ותשאל את עצמה איך. היא ברחה מהעובדה שהיא בעצם לא מבינה את סוד המטבח. או סודות רבים אחרים על החדרים השונים. היא הרי גרה בארמון הקסום, היא מבינה את מה שעשרות תושבים מבוגרים ומשכילים הדקות נקפו באיטיות מוגזמת, והיא השתדלה לא להתעצבן. אם תתעצבן, היא הרי תשחק ישירות לידי מי שמעכב בכוח את מחוגי השעון העולמי. גם חולשה אסור לה להראות. חוסר אונים. גם כאשר היא לבדה לבדה, אסור לה להיות מושפלת וחסרת אונים. תמיד מבינה, תמיד בשליטה, תמיד באיפוק. *** "עוד טיפה.. ממש עוד מעט אני שם.אני הרי בן 18. קטן עלי.." פטר הרהר כשניסה בכל כוחו לטפס מעל השער, כאשר כל ניסיונות פריצת המנעול לא עלו בידו.. מנעול בעל עשרות מנגנונים היה על השער. זיהוי כף יד, זיהוי עין,זיהוי לשון, זיהוי קול,זיהוי כתב יד, ועוד הרבה סיסמאות וחורי מפתח משונים. פטר הגיע ממש עד סוף הטיפוס הבלתי נסבל, והביט מעל השער אל הצד השני. אם אני רוצה, הרהר פטר, אני יכול ברגע זה ליפול אל הצד השני ואני בפנים. הדרך לארמון סלולה לפניי. הרי אחרי השער הגדול הכל סלול ויפייפה. כיאה לארמון נסיכה. אז מה בכלל ההתלבטות?? בוודאי שאני רוצה להכנס.. נכון..? הוא קבע לעצמו סימן. אם לא יברח מהגינה כמו קודמיו, בגלל איזה פחד לא מוסבר- הרי שהוא אמור וצריך להכנס. ואכן, פטר הלך והלך... והמשיך ללכת בצעדים גאים, וכלום לא קורה.. הפרחים מחייכים אליו, הצבאים מקפצים סביבו בשמחה, כמובילים אותו לפתח הארמון. כלוחשים לו "אל דאגה. אנו, בני הבית, שומרים עלייך.." זהו. הוא הגיע. הוא כאן. הוא נמצא מול הדלת שתפתור את החידה עליה גדל. הרגע אליו בנה כל חייו. הרגע אליו התפתח כל חייו. הוא יכול עכשיו ללחוץ על הידית. הוא יכול גם להסתובב לאחור. מה לעשות מה לעשות... אם הוא עושה את זה- הוא ממצה במו ידיו כל משמעות בחייו. הוא גומר את העניין שלו בחיים. אבל הוא מוכרח. הוא החליט. אם ילדי רוח נמצאים בעולם הזה בשביל משהו מסויים- זה כדי שיהיו לכל הפחות נאמנים לעצמם. והוא ילד רוח. גאה. נאמן לעצמו ב-100 אחוז. הוא שלח יד רועדת. יד שעוד רגע נוטלת חיים משל עצמה ובורחת איתו או בלעדיו. אבל הוא מאלץ את היד לחזור לשליטתו. והיד מצייתת. ולוחצת על הידית. למרות שהיא יודעת שזו טעות. היא יודעת שהוא עלול לשנוא אותה, את היד, בעוד מספר שעות. ***

צולם בחוות נעמ"א, הזכיר לי את הזריחה של מלך האריות...

תמונה שלישית ואחרונה בסדרה.

ברגישות ובנחישות הוצאת אותי מהבית שלי. נעצת בי מבט קשה, ושאלת- ברצון או בכוח? שאלת אותי איך אני רוצה לעזוב בפתאומיות את הבית בו גדלתי. בו חוויתי. ברצון או בכוח. משלא עניתי, אחזת בחזקה בידי, קראת לחברים שלך, וכולכם, בכוחות משותפים, ברגישות ובנחישות- גררתם אותי החוצה. נשאתם אותי בגאון. כל הכבוד. הצלחת להוציא אותי מהבית שלי. מילאת פקודה בהצלחה. המשימה הושלמה. טפיחה על השכם. ברגישות ובנחישות לקחת ממני את הכול. לקחת ממני את הים, והעצים. הגינה שלי. והחדר שלי. לקחתם ממני את החדר שלי, שראה אותי בכל המצבים, בדמעות של כאב ושל אושר. יותר מזה- לקחת ממני את חיי. שום דבר לא יחזור להיות כמו פעם, אתה יודע? המשפחה שלי דועכת מיום ליום, אתה יודע? אני מתפוררת כאן, במבנה- הארעי- הזמני- הנצחי שאליו דחפת אותנו. ואתה- אתה אחראי ישיר לכך. לא הרבה ביקשתי. שלא תגרש אותי מהבית שלי. ואני, מעולם לא חלמתי שזו תהיה משאלתי. שאי פעם אצטרך להתחנן בפניך, בפני חייל, שלא יהרוס את המציאות שלי. ואתה? אטמת את ליבך, ולקחת. ברגישות ובנחישות ריסקת את אמוני בך. בצבא ההגנה לישראל. האם לזה אתה קורא הגנה?

היא תמיד אהבה לכתוב. בלילה. לבד. או לחילופין באמצע היום, כשאף אחד לא נמצא, היא מפנה את עיניה אל השמש, מחכה שבאמת יצרבו לה העיניים, ואז מרימה את העט, וכותבת. שירים, או סיפורים ,או שינויים לספרים שקראה, או תוספות עליהם, או סיטואציות שחלמה עליהם בלילה הקודם. היא שילבה מושגים כמו "הילדים של השכונה", ו"החברים מהבניין השני" , כאילו כדי לפצות על כך שבשכונה שבה גרה, אין כלל ילדים. רק מיכלי אשפה ובניינים מפויחים וזקנים ממורמרים. היא בראה נערות יפות ומוצלחות, מהסיבה הפשוטה שהיא מעולם לא ראתה כאלה. מהמראה ניבטה אליה דמות מכוערת ומוזנחת, ובשכונה, כאמור- אין ילדים. וגם לא נערות, ובטח שלא נערות יפות. הדמיות בסיפוריה דחו בהפגנתיות התנצלויות והצעות שהיא לעולם לא תשמע מאף אחד. היא כתבה מילים אינספור שחברו יחד ויצרו דמויות קסומות, בעלות כנף, שיבואו וייקחו אותה מכאן. ישאו אותה כנסיכה על כנפיהם. ומן העבר השני- היא שרטטה קוים לדמותם של ילדים דחויים ומוזנחים, בודדים ומוכים, כדי שסוף סוף יהיה מי שיזדהה איתה. אפילו דמות פרי דמיונה שזה עתה נבראה על דף מקומט. ואולי, אולי כדי שהיא תזדהה איתם, תנחם אותם. כדי שמישהו בעולם הזה יזדקק לה ולו במעט. אפילו דמות, מורכבת בסך הכל ממילים. מישהו. והיא תארה את המוות, כי כל דבר, אפילו המוות, עדיף היה על חייה. *תודה לארגמן על השם. קלעת למה שחיפשתי.

המיתר נקרע ממקומו בקול קפיץ מהדהד. תתמודדי. את סתם מיתר קרוע. את לא שייכת לשם. עם כולם. כמה אופייני. שהמיתר של הגיטרה ייקרע בדיוק עכשיו. באמצע החזרות לקטע שבגללו כולם שונאים אותך עכשיו. באמצע המחשבות אם זה בכלל שווה את הסבל. באמצע ההשוואה שערכת בראשך, בינך לבין... מיתר קרוע. את בכלל לא שייכת שם. כי הרי זה שאת חצי מוכשרת זה לא אומר שאת... איך היא הגדירה את זה? זה לא אומר שאת בליגה שלהם. זה לא אומר שאת שווה אליהם. את סתם חדשה. בדיוק כך הטיחה בפניה נטלי אתמול בתום החזרה. וזה שקיבלת קטע סולו בקונצרט, זה סתם פרוטקציות. מקומך לא על הבמה הזאת מחר בצהריים. מקומך לא בכיסא המרכזי. לא לפניהם. תפקידך הוא לא לבצע סולו של 3 דקות. אלה שייכים בלעדית לנטלי ושרון ותום. לותיקים. תפקידך הוא לשבת בקהל ולצפות במקצוענים האמיתיים. לא חשוב שאת מוכשרת בדיוק כמוהם, את פשוט לא ברמה שלהם. את סתם... מיתר קרוע. _______ למחרת בצהריים הפסיד העולם את אחד הנגנים המוכשרים של המאה. היא לא נגנה בקונצרט, נטלי ביצעה את הסולו במקומה. והיא ישבה בקהל וצפתה, כי תפקידה הוא לשבת ולצפות. כמו מיתר קרוע.

אני מביטה בלהבה הקטנה המרצדת. נר נשמה. להבה של אלפי נשמות. אלפי זוגות עיניים. שחורות וכחולות וירוקות וחומות. ואני עוצמת חזק את העיניים, כי הכאב הזה גדול עליי.וכשאני פותחת את עיניי בזהירות, אני רואה לפתע רק זוג עיניים אחד. עיניים גדולות ונוצצות, של החייל הכי חבר'מן בפלוגה.בטח קראו לו נעם.בטח היו לו הורים מאושרים, ואחים מאושרים ומשפחה מאושרת. שכנים מאושרים. חברים מאושרים. אבל נעם נלקח ואיתו התפוגגו הטוב ובטח כל לילה לפני שהוא נרדם, בטח יוני בוכה. ובטח הוא שואל את אמא בשקט בשקט, למה כולם אומרים שנעם מת למען המדינה. מה, נעם מת? נעם מת? אמא, למה? ולאט לאט חודרים לתודעתי עוד ועוד נעם. עוד אורית ועוד יוני. אלפים אלפים של יוני. וכל לילה, בטח הם כולם בוכים יחד. ושואלים, יחד, בתזמון מצמרר, שואלים את אמא למה.

"מה שמך נער? אגיד לך מה שתרצה לאחר שתענה על שאלותיי. מה שמך?" קולה של הבחורה נעשה מרגיע ומלטף. פטר נכנס למין טראנס מוזר. הוא נרגע קצת והחליט להשתעשע איתה. "אני? אני קוראים לי ילד הרוח." אמר בחיוך חודר. הנסיכה נראתה המומה. "מ.. מה? איך אמרת שקוראים לך?" הוא לא ידע למה בדיחה שלו הבהילה אותה כל-כך, אך כעת תורו לענות תשובות. זמן השאלות יגיע. "עזבי.. בדיחה פרטית ישנה.. שמי פטר," הוא אמר וכרע ברך בדרמטיות בעודו מסיר את הכובע המפואר שעל ראשו "נעים מאוד. מן הנימוס שתגידי לי כעת מה שמך, לא?" פטר נהנה מכל רגע. "אתה תקבל את כל המידע שאתה רוצה. אבל לא עכשיו." היא מנסה לחזור למצב הרגוע בו הייתה קודם. פטר ראה זאת על פניה. "מי הורייך? אין ומאין הגעת לכאן? איך חדרת לארמוני?" "תרגעי יקירתי…" אמר בחיוך מאתגר, "אין לי הורים, אני גר איפה שאני עומד, וכדי לחדור לארמונך טיפסתי מעל השער." את המילה לחדור ביטא בטון לעגני, ע"מ לתת את הרושם שלא היה זה קשה כלל. "מה, את לא שמחה?" פטר התאפק שלא לצחוק. הוא ידע שהוא משגע אותה. היה בזה סוג של נקמה חלקית. למרות שכבר לא הרגיש צורך לנקום. שמחה משכרת ומשוגעת מילאה את כולו, הוא היה בהיי... *** ילד רוח?? הוא יודע? הוא בוודאי יודע. אבל איך?אוי ואבוי, אם הוא יודע, אני גמורה. המחשבות רצו בראשה במהירות מסחררת וקפצו למסקנה חד משמעית- הוא יודע. היא תאלץ להתידד איתו. נו טוב.. הוא לא האדם הכי לא סימפטי שהיא מכירה. יכול היה להיות יותר גרוע. היא לא תסבול אם תתידד איתו קצת. יהיה בסדר. "אין לך משפחה, מה? תגיד, איך כינית את עצמך קודם? נער רוח, משהו כזה.." "ילד רוח. אחד מאותם הילדים שהרוח ילדה, והיא גם תיקח אותם. מתישהו.." פטר פלט צחוק פסימי למחצה. מה לכל הרוחות קורה כאן??? איך? למה? מה יש לה במשותף עם הכפרי הזה, שהם מבטאים את עצמם בדיוק באותן המילים?? מגדירים את עצמם באותה הצורה... מחשבה מסוג אחר עברה בראשה. "אולי.. אולי אנחנו היינו אמורים להפגש? אולי בגלל זה הוא עבר את השער. אולי הרוח הפגישה ביננו. הרוח חוזרת לדאוג לילדים שלה.." דמעה נצצה בזוית עינה של הנסיכה. היא תספר לו. את הכל. *** “שמע פטר," פתחה הנסיכה בניסיון לחזור לעצמה. היא בוכה? "יש בך משהו שמוצא חן בעיניי. אני מתכוונת לעמוד במילה שלי ולספר לך כל מה שיש לדעת. הכל. אתה מוכרח להשבע לי שזה לא יוצא ממך. בשום אופן בשום מצב. תישבע לי..." פניה התעוותו בזוית משונה "מילד רוח לילדת רוח." הנסיכה פרצה בבכי. מה...? פטר עדיין היה מופתע מהשיחה שהוא מנהל עם הנסיכה המיתולוגית, אבל שהיא תגיד כזה דבר?! ילדת רוח...? לא יכול להיות.. הנסיכה ניגבה את עיניה ופתחה בסיפורה. "לפני המון המון שנים, אין לי מושג כמה, יצאתי מביתי כדי לשאוב מים. הייתי ילדת רוח. בדיוק כמוך. לא הייתה לי מטרה מוגדרת. החיים שלי הסתכמו בשאיבת מים,וכללו רק אותי ואת הדליים. ואת הנשים הנחמדות שנהגו לתת לי תפוזים. אלו היו חיי. באותו יום מקולל, יום הולדתי ה-17, יצאתי לשוב מהאר המרכזית,וראיתי קיר לבנים ענק, שמעולם לא ראיתי שם. ואני, כמו מטומטמת, ניגשתי אל הקיר. טוב נו, אותי אמא לא לימדה שאסור לגעת במשהו שרואים סתם ברחוב." חיוך פסימי.. "התחלתי למשש את הלבנים, חיפשתי איזו דלת סתרים, לבנה מכושפת, משהו שיהפוך את הקיר מערמת לבנים להרפתקה אישית שלי. תמיד חיפשתי כאלה. כאשר ראיתי משו "חשוד", הייתי ניגשת אליו וממתינה שיסחוף אותי לתוך הרפתקה. שיקרה משהו מסעיר. הפעם זה קרה. אחד הלבנים נפל וחשף לעיני נוף מרהיב. מדהים. הסתקרנתי, ועקרתי עוד אבן, עוד אחת. ידי שהורגלו בנשיאת דליים עשו את העבודה נאמנה, ופתחו חור שיכולתי להזדחל דרכו. הגינה שאתה ראית לפני כמה שעות, נגלתה לעייני, במלוא הדרה, אך מהצד האחורי." הנסיכה הפסיקה ונשמה עמוקות. "השאר כבר היסטריה. התפתתי ונכנסתי לארמון,כמעט התעלפתי מהעושר המופלג שבעצם לא היה של אף אחד. התמלאתי ביטחון עצמי והייתי בטוחה שזו ההזדמנות שלי. פריצת הדרך האישית שלי. אט אט בניתי פנטזיה יפייפיה על נסיכה מסתורית ששרה על אדן החלון, פעם בשנה. נסיכה לבושה שמלת משי תכולה משבוצת יהלומים. איני יודעת כיצד הצלחתי, כיום זה נראה לי בילתי אפשרי. אני גם לא יודעת מה קרה לקיר אחרי שנכנסתי דרכו, איך הוא הגיע לשם, ואיך זה שאף אחד מעולם לא ראה את הארמון, ואיך הוא התגלה לעיני כל ברגע שנכנסתי אליו. פשוט לא יודעת. בעיני הנסיכה היה מבט מורכב מאוד. כאילו היא מאושרת שירד מעל ליבה סוד גדול. מה שפטר לא ידע, הוא שברגע זה הנסיכה הודתה בחסרון הכי גדול שלה. עמדה פנים מול פנים עם המידה הנחותה הזאת. "עם חלוף הזמן שמתי לב שאני לא מתבגרת פיזית. לא גדלה לפי שנים." פני הנסיכה עטו גוון ורדרד אך פטר נשאר רציני. "אבל היה מאוחר מידי. אני כלואה בתוך עצמי, בתוך הארמון הזה. אני כל-כל רוצה לצאת מכאן, אבל אני פשוט לא מסוגלת. ריגשית. אני לא מבינה מה עוצר אותי. וכשאני לא מבינה אפילו את עצמי.. זו ההרגשה הכי מתסכלת בעולם." הדמעות שבו והציפו את העיניים, הפעם גם את של פטר. לראשונה בחייו, פטר בכה.

כשאמרו לו שהוא יוצא עם בובת חרסינה, אפשר לומר שהוא שש לאתגר. ידע שהוא יצליח היכן שכולם נכשלו. היא הייתה אטומה לחלוטין, כיאה לבובות מהסוג הזה. הוא מצא את דרכו אל ליבה דרך עיניה. הזרים דרכן מילים של חום והזדהות. היא הרי לא נולדה בובת חרסינה, משמעות הדבר שאפשר להחזיר אותה למיטבה. הוא ניסה והתאמץ והזיע, ואף הניב מעט פירות. הציפוי הקשיח החל להתמוסס. התקדמות כמעט בלתי נראית, אך בכל זאת התקדמות. וכאשר ברגע של עייפות וקוצר רוח, הוא הסיט את ידו בטעות והפיל את הבובה... אז... אז לב הבובה התנפץ בקרבה,וכל הרצון הטוב שבעולם לא יכול היה לאחות את השברים.

לפנות אליו. היחיד. היחיד שאני יכולה באמת באמת לפנות אליו. יותר מכל החברות, המשפחה, יותר משאני יכולה לפנות לעצמי. והוא תמיד מקשיב. ומחכה. תמיד יש לו זמן בשבילי. לא צריך לחכות באיזה תור, גם לא צריך להעמיד פנים שזה בעצם לא חשוב לי כלכך, כאילו כדי לא להראות נואשת. לא צריך לדפוק פוזות, לא צריך לשחק אותה. בלי מסכות, בלי שקרים, בלי פאדיחות או אי נעימויות. ולפנות אליו- זה הכי משחרר בעולם. הדבר הכי טהור, וזך ובהיר שאפשר לחשוב עליו. הכי אמיתי. כשאני צוחקת- הוא צוחק איתי. כשאני בוכה- הוא לוחש לי באוזן,שאני חזקה. כשאני רוצה כל-כך ולא מסוגלת- הוא מסביר שאני כן מסוגלת. כשאני מרגישה שהכל רע- הוא מראה לי עולם שכולו טוב. כשאני נכשלת ונופלת- הוא נותן לי יד ומעלה אותי.איזה טוב ה'.