יצירות של קרב יום

היום יום כ"ו בחשון, תחילתו של חורף שנת התשע"ד. אני יושבת אל החלון. מבעד לתריס הפתוח מבהיקים אלי ברקים תכולים, החוצים בסערה שמיים שחורים ששוליהם מאדימים כבליל-קרבות. ברדיו שר אריק לביא על ההולכים אל הסלע האדום וקולו מצמרר את הגוף. חודרות הן פנימה טיפותיו של יורה זעוף, והוא אפוף אונים ועוז. מבעד לפתח החלון חודרות הן, ומבעד לעור אל רבדי רוחי. תעצומות השמים ברעמים מרעידים את לבבי הנשבה באהבת האדמה הזו, שאד הצמאון בוקע כעת מסדקי יובשה. אני מביטה בכל אלו, ואין כוכב, אף לא ירח. והעננים, נחלצים הם סוף-סוף לעזרתה. להרוותה, משרואים הם כי סאת הייסורים קצה ועמה הרעב והחיים משוועים אליהם. נרגעת האדמה ומרימה בתודה עיניה אל ריבון העולם הסוחט על פניה נוזל מחייה. כעת תוכל היא לשוב ולהצמיח עשב, להשביע את הפועלים עבורו. ועבורה... אני מביטה ובנפשי האהבה תופחת--- כל רצוני כעת הוא לקום, במרץ לקום ולצאת ולעמול מבלי לפוש. לראות כיצד ירווח לה משתרגיש בידיים ההופכות בה, חופרות עודרות ומעבדות, מנכשות ומלטפות... וכשתראה שישנן עוד עיניים המצפות כלות לחזות בירק פורח, בפרי העסיס לשובע. שישנו עוד הלב החפץ בה, המתרחב מריחה הרטוב. אהובתי שלי, היחידה. לנחמך הנה באתי

לה"ו -אוריאל-   חיי הנער עזריה שבו למסלולם המוכר בעיר. בבוקר משכים היה לעמל יומו ובערב שב לבית האופה והיו סועדים יחדיו טרם עלו איש על משכבו לשנת לילה. העבודה בשניים ככלל נעשית קלה וקצרה יותר, ולכן היה זוכה עזריה לפרקים לזמן-מנוחה מיד האופה. בשעות אלו שוטט לו עזריה ברחובותיה של העיר, נישא מכורח רגליו. לעתים משיח היה עם אנשים, מביט במעשיהם, בוחן מתעניין אחר אורחותיהם. עוקב בעיניו אחר גברים הממהרים לבית-הכנסת או לעמלם ובנשים המסיבות ביניהן שיחת-חולין והקוראות אחר ילדיהן בדאגה אימהית, ובמבטו איזו תוגה בלתי מוסברת. על לב כולם נתחבב הנער החדש בעל העיניים המכילות את הרקיע.   כך חלפו להם הימים ועזריה בשוק מוכר כיכרות רבים בזמן מועט. ובאחד הימים, כאשר נותרו על הארגז ההפוך המונח על חברו מספר מועט של לחמים ניצב מולו לפתע בחור צעיר כבן גילו, גבה קומה, ראשו עטוי כסות לבנה ופניו מעוטרות בזקן נאה. הביט דקה בככרות ואז הרים ראשו לשאול דבר-מה, אך למראה פני עזריה נתאלם, השתהה ונתן בו מבט מהורהר. -"אתה הוא הבחור אשר הציל את האופה לפני ימים, לא כן?" שאל-קבע לבסוף. עזריה הנהן. חיוך נעים הופיע על פני הנער. "שמי אוריאל," הציג עצמו בפניו. "אני גר בעיר הזו עם אמי ושתי אחיותיי. לפני חמש שנים נרצח אבי בידי אחד מהגויים בני העיר שהיה לו לחבר קרוב במשך שנים. הוא השתתף בפשיטה שערכו באחד הלילות קבוצה של חמישה גברים ממשפחתו על הרובע היהודי בשכונה הדרומית ופרעו שם בכמה בתים. אחר- כך עברו חלקם בשכונתנו בדרכם חזרה לבתיהם ורצחו את אבי שהלך לבדו. הוא נשתתק לפתע, חושש פן דיבר בעצמו יתר על מידת סבלנותו של בן שיחו. אך עזריה, מביט עמוקות בעיניו, בקש בקול שקט -"המשך". נתרצה אוריאל והמשיך -"במשפטם הוחלט כי המעשה בוצע בשגגה, ולכן יהיה עונשם בכליאה בלבד. בשנה הבאה עתידים בני אותה המשפחה לצאת לחופשי כחוק," השתהה מעט, ואז, מהוסס הוסיף -"מה שמך?" "עזריה," "הקשב, עזריה. כשהברחת את הגויים ההם, הרהתי שאילו היה אבי נוהג כמותך בודאי היה גורלו שונה... דע לך עזריה, שמעולם לא ראיתי יהודי שמתנהג כך בגוי. ואמת היא שאילו בא לכאן כעת גוי ומכה אותי, נופל הייתי ארצה ושותק." נשתתק והשפיל עיניו ארצה.   "אכן, אמת אמרת, שכך היית עושה?" שאל עזריה בלחישה, מבטו הרך מסתיר נימת הפצרה. אך זו לא נעלמה מעיני אוריאל, שניחן ביכולת להבחין בדקויות נפשו של אדם, והשיב "אך מיום המעשה מהרהר אני ושנתי בלילות נודדת. באותה השאלה הגיתי- מדוע אפוא, הוטל מורא המלכות הזו עלי בתוך היהודים? הרי אנו בניו של מלך העולם, איזה שליט עריץ יוכל לכפות עלינו את רצונו- על פני רצון ריבונו של עולם? וזכרון מראה פניך עומד לי בניגוד חריף מחריף לפניו של האופה ופניהם של שאר היהודים הצופים במעשה, שכל ישותם אומרת חוסר אונים. מנין לך אותו האומץ לפעול כבן מלך בטרקלין ארמונו?" ומרגע שנבעה השאלה מפיו של הבחור, העונה לשם אוריאל, את תשובתה ידע ואף היטיב להבין את משמעה.   ועזריה? מאותו היום, בלבו של עזריה החל מתגבש לו רעיון...

(מדובר בצופית)  

לה"ו! -למעשה-   אוריאל החל פוקד מדי יום את דוכן המאפים בשוק. משהיה מכלה ידידו החדש את מרכולתו, אוסף את המעות שקיבל ופונה למסרן למעבידו, הצטרף אליו והלכו יחד. בביתו עמל יצחק האופה על העיסה ועל התנורים. משניצבים היו הנערים בפתח דלתו, היה קם האופה ומותח קומתו הנמוכה (עצמותיו משמיעות לפעמים קולות פיצוח, מחמת שעות הרכינה והלישה הממושכות), נוטל מידי עזריה את הכסף, מונה ונותן לו ממחצית הסכום. טופח על שכמו בחיבה ואחר-מכן משלחם לעשות ככל העולה על רוחם.   לעיתים בחרו לשוטט ברחובות, להתבונן באנשים ולשוחח. היה אוריאל מספר על העיר, על משפחתו ועל ילדותו, ועזריה מקשיב. לעיתים ירדו יחד אל החוף, שם היו מסתיימות המילים והשתיקה מלאה את לבותיהם בלחשיו של הים. וכך, ערב אחד, בשעה של בין-ערביים עת השמש נוטה מערבה ומכתימה את הים באורה האחרון טבלו זוג ידידים במימיו והשתעשעו בם כילדים, מתיזים זה על זה ומתחרים בשחייה. צחוקם עלה מתרונן ופניהם מלאו שמחה. כטוב לבם עלו יחפים מן הים וישבו יחדיו מול גוויעתה של השמש. לבו של עזריה מעולם לא חש כה פתוח! ולאט, בתחילה בהיסוס ואז, כמעיין המתגבר, נפתח גם פיו. לאוזניו של אוריאל בלבד נאמרו הדברים באותו הערב, לכן לא אפרשם לפניכם כעת. אך מי ידע? אולי יבוא יום ויעלה מלפני הרצון לעשות כן.   רק באחרית דבריו אשתפכם, שכן זו חיונית להמשך סיפורם, וכזו היא: "...ומשנפגשנו, באותו היום בו סיפרת לי את סיפור אביך, החל מתרקם בי זה הרעיון. אולי אפילו לפני-כן כאשר דיבר אליי יצחק לראשונה ואמר כי נתרבו המקרים בהם עלו הישמעאלים בתעוזתם עלינו, כמקרה שפגשתי היום, בדמות ילדה בוכייה שכאשר שאלתי לסיבת דמעותיה השיבה שילדי גויים דחפוה לארץ ונחבלה בברכיה. והרעיון הוא- שנפעל. אתה ואני יחד, אתה כנקמת-דם אביך, ואני כנקמה על... על כבודם של עמי ובני אבותיי ועל כבודי שלי וכבודך. רצוני שנהייה לממשיכי דרכם של המכבים, שנהיה לסיקריקים!"   אוריאל נפעם, הן מדברי חברו הן מן האש היוקדת בעיניו, ולבו נעשה רך. בתוכו עלה הרהור. 'האם, משום מורך לבבי, בסופו של דבר יוותר לבדו חברי זה,שבעד שום הון לא ארצה לאבדו, האם לבדו ילך לבצע את רעיונו?', והחליט החלטה, והשפיל את עיניו ארץ, ואמר: "עזריה, ידידי היקר... הנח לי יום או יומיים ואהפוך ברעיון בראשי, אינני בטוח כי רצוני כרצונך." ונתיירא אוריאל, שמא פגע בחברו או אולי אכזבו, אך הלה לא הראה סימן כזה ורק אמר- "עשה כטוב בעיניך, ואמור לי מה תשובתך. רק זכור- הולכים ומתרבים המקרים!"     ומששב לביתו ביצע את החלטתו ופנה אל אחותו תאומתו, בת דמותו (באופן מורגש) ואשת סודו, וסיפר לה כל זאת. עיני מרים אחותו נתרחבו משהשמיע באוזניה את רצונו של עזריה. "אחי," אמרה לו בחשכת חצר-ביתם, "הלא אין זהו רצונך מלפני ימים רבים? הלא לכך ייחלת? הסר את פחדך מעל לבך וצא בעקבות חברך!" ובעיניים הללו נצצו הירח והכוכבים, קוראים אותו למעשה, והוא, גם אילו רצה להתנגד לא היה כוחו עומד לו מולם. למחרת, נטל את יד עזריה חברו בידו ובלחש אמר לו "באשר תלך- אלך!"

בע"ה! -אל העיר-   בבוקר הקיץ עזריה משנתו. חמה מבוישת הציצה מעבר להרי המזרח, כמבקשת רשות לעלות. קולן של בהמות במרען ממרחק נישא לאזניו עם רוחות המערב, ועזריה שמח בידיעה שבוודאי בקרבתן נמצא מקום יישוב בו יוכל להשיג פת למאכל. אולי אף יזכה להחליף דיבור עם מי-מאנשי המקום.   לאחר תפילת הבוקר פתח עזריה בדרכו, מערבה לכוון הים. מתעטף היה במלבושיו מפני הרוח המתגברת ככל שהתקדם בטיפוסו לקצהו העליון של רכס הכורכר. משהגיע, נגלה לעיניו הים הגדול. פרוס כשטיח מלכות המתפאר בעוז צבעו התכול, התנצנץ הים באורה של החמה, שעלתה מאחוריו בינתיים, מפיצה זוהרה הנעים. מספר כפרים קטנים נחו בשלווה בעמק החוצץ בינו ובין הים, וכשנדד מבטו דרומה יכל להבחין גם במבניה של עיר-חוף. יהודי הכפרים הנדיבים הכניסוהו לבתיהם ואף ספקו לו צידה, אך מששאלם, השיבו שאם ברצונו לחפש לו מקור פרנסה מכובד עליו ללכת אל העיר. בהודו להם שב לדרכו, מצויד מטוב לבם ומברכותיהם.     את עבודתו אצל האופה החל עזריה עוד באותו היום, בטרם שקעה השמש. משנכנס בשערי העיר, שוטטו רגליו במקצת רחובותיה עד שהגיע לשוק. התהלך מעט בין דוכני המזון, הבדים והסדקית עד שפגש מבטו ביהודי מבוגר הגורר על הקרקע שני ארגזים כבדים מְחופּים. מתנשף, נעצר האיש למחות אגלי זיעה מפניו. או אז הופיע זוג בני תשחורת, צוחקים בקול רם, מקללים בשפת בני הישמעאלים. אחד הנערים ניגש לעבר היהודי והטיח את רגלו באחד מארגזיו. הלה לא נפגם כהוא-זה אולם פני הצעיר נתעוותו לרגע בכאב. עזריה הצופה מן הצד נחפז לפתע ממקומו, בולם בגופו ברגע האחרון את ידו של השני שהונפה להכות ביהודי, אולי לדחפו. הישמעאלי נעץ בו עיניים זועמות והסתער במטרה להכותו אך עזריה חמק מידיו והוא נחת בעצמה על הארץ. הדי שחוק נשמעו מסביב למראה הגוי המובס ועזריה פנה לנער העומד- "הסתלקו מפה. זהו שוק ליהודים". קולו היה שקט ורגוע ועם זאת סבו הנערים וברחו משם, האחד ממשש את ישבנו הדואב, משל גירש אותם במקלות.   בחיוך פנה ליהודי ובעת שנטל אחד מן הארגזים בזרועותיו שאלו "אמור לי, האם בכל יום מתנהגים כך בני הגוים האלה אליכם?" "לא", השיב בעל הארגזים, שכמסתבר הכילו מיני מאפה להציעם בשוק, "אך לאחרונה נתרבו המקרים והצעירים שבהם מחציפים נגדנו פנים." סוחב אחריו את הארגז השני, הורה לו האופה היכן להניח את זה שבזרועותיו, והוסיף "ומשהם רואים שאיש איננו משיב על מעשיהם, תעוזתם הולכת ומתגברת". עזריה החריש. הוא סייע לאופה להתקין את דוכנו וסידר את כיכרות הלחם בצורה נאה על גביו. מיד התקבצו האנשים אצל הדוכן וקנו כהרגלם ממאפיו המשובחים.   בעזרתו היעילה של עזריה, כילה האופה את מרכולתו מוקדם מן הרגיל. כאשר עמלו על פירוק הדוכן הציע האופה לעזריה שיישאר לעבוד עמו, והוא יספק לו מקום ללון ואף ישלם את שכרו, שכן ערירי היה, שאשתו נפטרה מכבר ושתי בנותיו נישאו ועזבו עם משפחותיהן את העיר. בנו הצעיר, כך סיפר, שנותר בביתו עד כה להיות לו לעזר עקר גם הוא לעיר אחרת, והוא, האופה, נשאר בגפו לנהל מאפייה. היא אומנם כלכלה אותו בצורה נאה אך ניהולה ללא עזרה ובכל אותה עת, לא משה התחושה העכורה מלבו, שסבבה סביב דבריו של האופה- לאחרונה נתרבו המקרים... תעוזתם של אלה כנגד היהודים בעיר מתגברת...

לה"ו -פרולוג- בשדה   באחד הימים, בשעה של בין-ערביים, עת השמש הנוטה מערבה משלחת קרניה האחרונות כרסיסים של אור ענוג מבין הצמרות ורוח קלילה מתבדרת בשיבולים, מתהלך לו נער אחד, אשר בו יעסוק סיפורנו.   שם הנער עזריה. בלבד עזריה שמו, שכן אין כל בית-אב ממנו בא - - כך יאמר לכל הדורש לדעת. חייו- מסע איטי מתמשך על פני כל הארץ, מעיר לעיר, מכפר לכפר משדה לשדה. לעתים משתהה משך שבועות ספורים במקום אחד, עובד ומשיג לו מעות ספורות לקיומו, אך לאחריהם יצפה לו תמיד, חובק, המשך מסעו. לא פעם בקשוהו -הִשאר אצלינו עזריה!, משום שידיים טובות לו וכל מלאכה המזדמנת תחתן נעשית בהצלחה יתירה, וגם לב טוב הוא לבו, אזניו קשובות לרחשי-לב זולתו ופניו מאירות הן לסובביו. אך בכל פעם כאשר דרשוהו כזאת, או לפחות שיאריך שהותו במחיצתם, היה עזריה מחייך בעיניים עצובות, משתהה יום-יומיים נוספים במקום ואז נוטל את חפציו המועטים ושב לדרכים. עזריה התקשה להאמין לאותם אנשים אשר הביעו את רצונם בנוכחותו. כחידה בלתי פתורה, היו בקשותיהם אלו בעיניו.     ובכן אנו מוצאים את הנער הנעים מתהלך לו כעת לפנות ערב שליו, בשולי אחד משדות הבור המוריקים בעונה זו של השנה, פוסע לאיטו בין האורנים הפזורים סביב. מערבה, בעקבות השמש מנחים אותו צעדיו. לכשיסיים לחצות את השדה הגדול כבר ידעך אורה וייעלם לגמרי. אז יניח עזריה בקצהו הנגדי את תרמילו, יסעד את מעט הלחם שנותר בו כתמורה לעבודתו האחרונה לפני ימים אחדים, יעמוד לבדו בתפילת ערבית כיעקב אבינו וישכב לישון כשצרורו למראשותיו אך בטרם כל זאת, נתלווה אל עזריה הפוסע בעמקי השדה ונאזין להרהורי לבו הכמוסים. בתכלית מסעו מהרהר עזריה. בכיצד תחילתו, ובהיכן ומתי ואם בכלל יגיע סופו אי פעם, ובמה היה נעשה אילו אז, לפני זמן רב כאשר היה עוד ילד קטן שאך הגיע לגיל מצוות, מה קורה היה אלמלא החליט להניח לצרותיו ולצאת למסע חייו. לא נאריך בדברים אודות מחשבותיו אלו אשר לא חלק עם איש מעולם, לבד מבוראו, אשר אליו הייתה פנייתו בעת הדברים תמיד. רק נוסיף שנפשו של הנער, הרכה העמק פנימה, קצה מכבר בנדודיו ואפילו לא ידע זאת, בקשו עיניו את שהסתיר אפילו מעצמו.   ובכל זאת, בטרם נרדם ורוח הערב משחקת מעדנות בתלתלים שעל מצחו צרוב השמש, חש עזריה שאין מאושר וחופשי ממנו בעולם.