יצירות של כותבת למגירה

החנויות היפהפיות הציעו סחורה רבה ומגוונת- כלי בית, רהיטים, תכשיטים, בגדים, שמלות כלה ואפילו מפעל למזרונים היה שם. על הכביש נסעו כלי רכב משונים שכלל לא דמו לחיות עליהם רכבו בכפר שלה. בשבוע שחלף למדה שהם "מכוניות", היא אפילו ידעה לזהות בין מכונית "חיפושית" ל"לימוזינה". למען האמת- לא היה לה קשה להבין שלמכונית חיפושית נראים כך, היה דמיון מסוים. אנשים שלווים עשו הליכת בוקר ברחובות השקטים, זוג ישב בסעדה והזמין מאפה משולש עם גבינה זיתים ועגבניות, וחמישה זקנים ישבו על ספסל וניסו להתחבר לקצב החיים המסחרר על ידי קריאת עיתונים מהבוקר. זאטוטים מנוזלים שיחקו בכדור בחצרות הבתים. האווירה היתה רגועה ורוח בוקר קלילה ונעימה נשבה, מניעה קלות את העננים התפוחים הלבנים. מבט קצר במפה גילה לה שהבית הבא מימין הוא הבית אותו היא מחפשת. היא דפקה בדלת. אישה גבוהה ועטופה בסינר הזמינה אותה בחיוך להיכנס. דיאנה נכנסה לבית בפליאה. "שבי מותק," האישה פינתה אחת מהספות שהיתה מכוסה בלאגן, כמו הספות בביתה של דיאנה. דיאנה התיישבה על הספה שהיתה פרחונית ונוחה במיוחד. "מה שמך?" שאלה את דיאנה. "דיאנה, אני לא גרה פה." "רואים... אציג את עצמי- " היא פינתה מעט מקום בספה שמול דיאנה והתיישבה. "שמי לוסי, ושתי בנותיי משחקות בחדר שלהן. לגדולה קוראים לילי ולקטנה מיקי." דיאנה עדיין היתה מופתעת מהקלות בה הכניסה אותה האישה לביתה, בלי אפילו לעמוד על טיבה. היא הביטה סביבה במעט חשש, אך מבט חטוף בלוסי הראה שאין כלל ממה לחשוש- לוסי היתה חייכנית, ועובדָת היותה שמנמנה גרם לה להראות לא מזיקה כלל ונחמדה. "אני די מתפלאת שהסכמת להכניס אותי לביתך, את לא מכירה אותי! כל האנשים בעיר לא כל כך מכניסי אורחים..." "כעת המצב אכן כך, בהחלט. אני במקור מעיר אחרת , ליתר דיוק- כפר אחר,ששמו קונטיה, הוא די רחוק מכאן. בעלי הוא מכאן במקור." לדיאנה היה נדמה שפניה נפלו מעט. אולי סתם היה נדמה לה, כי שבריר שנייה אחר כך ראתה שוב את החיוך טוב- הלב של האישה. "איך קוראים לבעלך?" שאלה דיאנה. "רגע, תאלצי לחכות קצת." לוסי קמה בזריזות מפתיעה. דיאנה עקבה אחריה בעיניה וראתה אותה מוציאה תבנית מהתנור. דיאנה קמה והסתובבה קצת בסלון. אחר כך פנתה למסדרון, בו היו שלושה חדרי שינה. היא נכנסה לראשון. שתי בנותיה של לוסי ישבו שם ושיחקו בבובות. לילי ומיקי היו מתוקות, והיו לבושות שמלות מלמלה עם הרבה סרטים ושתי קוקיות. ברגע שנכנסה לחדרן הקטנה לחשה לגדולה "איזה מוזרה היא, נכון?" הן ציחקקו ודיאנה חייכה. בדרך כלל זה מפריע לה שמתייחסים למראה השונה שלה, אבל כעת תגובתן היתה משעשעת.. "איך קוראים לכן, מתוקות?" היא ידעה את שמותיהן, אך רצתה שהן יציגו את עצמן. היא התכופפה לגובהן והביטה בהן בחיבה. הגדולה ענתה בגאוה- "אני לילי ואני יותר גדולה ממיקי, היא קטנטנה." היא ליטפה את אחותה הקטנה באימהיות. "אני כבר בת שש!" "ואני בת ארבע! אני ילדה מאוד גדולה. אני בגן רקפת. מי הגננת שלך?" מיקי שאלה ברצינות. "אני כבר לא בגן, מתוקה, סיימתי אותו לפני כמה שנים" דיאנה צחקה. דיאנה נשארה שם עוד קצת. הן שיחקו ב"אבא ואמא" והיא נענתה לבקשתן והצטרפה למשחק. היא נהנתה והרגישה שחזרה לקצת זמן לילדות, אם כי הילדות שלהן ודאי היתה שונה משלה. " הילדים של היום..." לחשה לעצמה. הן היו באמצע להשכיב את הבובה לישון ולכן נפרדו ממנה במהירות. היא חזרה לסלון. מהמסדרון היא שמה לב לראשונה שהסלון פשוט מהמם- הוא עוצב בגווני ירוק ואפור- לא בצורה מנקרת עיניים אבל בטעם טוב ובמקצועיות. שעון קוקייה מיושן הראה שהשעה כבר 11:30 בבוקר. היה לה קשה קצת לקלוט את סגנון השעונים הזה, הוא היה דומה לשעוני השמשות אצלה בכפר, אך בסגנון שונה מעט. הבטן שלה כבר קירקרה בקול. האוכל שהיה בתיק שלה נגמר כבר מזמן, אבל במשך הימים האלה היא אכלה רק אפרסקים ופירות שהיו בפארק- לא היה לה משהו אחר. דיאנה התיישבה לד השולחן, ליד לוסי שכבר חיכתה לה עם כוס תה לשתיהן ועוגה חמה. דיאנה הסתכלה על האוכל ברעבתנות. "זה רק עד שהאוכל יהיה מוכן" הרגיעה לוסי. "אז ראית את הבנות שלי? " שאלה- קבעה לוסי בסיפוק. "הן מתוקות וחכמות. היה לי כיף לשחק איתן" דיאנה ניסתה להיזכר מה שאלה את לוסי לפני שנכנסה למטבח, אבל לא הצליחה. היא נגסה בחוסר נימוס בפרוסת עוגת השוקולד העבה, שהיתה מכוסה קצפת. "תודה, העוגה ממש טובה" שיבחה דיאנה. "הכשרון הזה הודות לאימי עליה השלום, שעות עמדתי דבוקה לסינרה ולמדתי את סודות הבישול..." ענתה בצניעות לוסי. "אני למשל, לא מאלה הבשלניות... אין לי מושג אם אי פעם גם אהיה. הילדים שלי יצטרכו לאכול חביתות וסלט כל היום" צחקה דיאנה. "שטויות, גם את יכולה ללמוד. זה ממש קל." דיאנה שתתה מהתה. הוא כבר לא היה חם כל כך, אבל טעים ומיוחד. "אז איך הגעת לפה?" התעניינה לוסי. דיאנה סיפרה לה על הדרך שעברה, ונהנתה לראות את לוסי בוחנת אותה בעניין מחודש. "את יודעת, גם אני עברתי דרך לא פשוטה מהכפר שלי לכאן. סיבת המסע היתה בעלי. הכל התחיל כשיום אחד החלטתי..." סיפורה של לוסי נקטע בפתאומיות כאשר נשמעו דפיקות חזקות בדלת. האיש שנכנס היה לבוש בגדים מכובדים ונראה אדיב. "גברת לוסי בקר, בבקשה תתלווי אלי לחקירה".

חשבתי אולי לשנות לה שם. זה קשה כמו לשנות שם של בנאדם... אבל אני לא שמחה מזה שדיאנה זה שם של אלה יוונית. זה צורם לי. אני צריכה שם יפה, לא עברי מדי (אני משוגעת על שמות עבריים ותנ"כיים אבל זה לא מתאים...), עם משמעות יפה זה בונוס. לדוגמא- אוריאן. לא נשמע עברי מדי, והמשמעות מהממת - 1. שחר, זריחה 2. זהב - שניהם מצרפתית. 3. מארמית- תורה. השם מתאים לדיאנה לדעתכם? יש למישהו רעיון לשם טוב? אשמח באישי או בתגובה... דיאנה ניצבה מול שער העיר בילפלד והביטה המומה בעיר. העיר הזו לא דמתה בשום אופן לערים שדיאנה עברה בהם בדרכה. בעיר בזו הורגש קסם באוויר. אנשים הלכו נינוחים ברחובות או שריחפו באוויר. דיאנה פסעה בשער הכניסה ושאלה את האדם הראשון שנקרה בדרכה- "סליחה אדוני, האם זו העיר בילפלד?" האיש הביט בדיאנה בפליאה. "כן, זו העיר". דיאנה הסתובבה נרגשת ברחובות העיר וחשה שמצאה את מקומה בעולם. היא שמה לב שברחובות מסוימים היו אנשים רבים שרועים על המדרכה ולבושים סמרטוטים , בעוד אנשים שמחים ושלווים ריחפו מעליהם בנעליהם המעופפות. דיאנה קצת תמהה על כך אבל פנתה להביט בנעליים. אלו היו נעליים מבריקות עשויות חומר גמיש ורך שמחוברות אליהם כנפיים קטנות. חומר הנעל סיקרן אותה, אבל בעיקר יכולת הנעליים לעוף הקסימה אותה. היא הרגישה אווירה שונה בהרבה משל הכפר שלה- אלמלו. כאן הכל היה נוצץ יותר, קסום בהרבה. היא חלפה על פני שווקים בעלי ריחות שונים, דירות שקיר אחד שלהם היה שקוף והיה אפשר לראות בפנים סחורה למכירה, אנשים רבים בצבעים מגוונים וכלי לאחר זמן מה של הסתכלות נפעמת, כבר התחיל להחשיך. דיאנה פנתה לאישה שהלכה עם תינוק בעגלה. " אולי במקרה את יכולה לארח אותי בביתך לכמה ימים, פשוט אני חדשה פה ואני צריכה קצת להכיר ואז אמצא מה לעשות עם עצמי". דיאנה הרגישה טיפשית במקצת וניסתה לסדר את שיערה השחור שהתפרע, בגומיה. האישה האלגנטית חייכה חיוך אדיב שהדגיש את הליפסטיק הוורוד שלה, ואמרה בקול מתוק. "מתוקה, איפה ההורים שלך? בכל אופן, אני מצטערת חומד, אבל לא אני לא יכולה לארח זרים בביתי". האישה מתחה את שפתיה הצרות שחייכו לחיוך מסכם רחב יותר ומאולץ, והלכה. "סליחה" דיאנה התקדמה לעבר זוג נשוי שעבר ברחוב. "אוכל אולי להתארח בביתכם לזמן קצר, ואשלם לכם בקרוב כשארוויח כסף, על השהות הזאת?" דיאנה כבר היתה חכמה יותר, אבל בכל זאת הזוג סרב. " אין כל כך סיכוי שנארח אותך, ההורים של אשתי אצלנו החודש. מצטער." הוא הרים את כתפיו והם פשוט המשיכו,לא הקדישו לה תשומת לב נוספת. דיאנה לא חשבה להתייאש, יש להם סיבה טובה לא לארח אותה. היא המשיכה כמה רחובות וכל אדם שפנתה אליו סירב לארחה בתואנה קלושה אחרת. האיש האחרון שפנתה אליו היה אדם מבוגר, בשנות השבעים לחייו ועל פניו היה חיוך של טוב לב. "סליחה אדוני" היא ניסתה שוב להקרין סמכות מסוימת ובטחון עצמי כלשהו. "כן ילדונת" "אני יכולה ללון בביתך רק הלילה? עד שאמצא אנשים טובים" הדגישה, ממורמרת "שיארחו אותי". "מצטער מעומק הלב, נערתי- לא אוכל להזמינך לביתי הלילה" פניה נפלו והוא המשיך במהירות "אשתי חולה ואני צריך לטפל בה ואין אדם אחר מלבדי לטפל בה. עכשיו אני בדרכי לקנות לה תרופות מבית המרקחת שם" הוא הצביע על חנות בסוף הרחוב. דיאנה תהתה לעצמה מה זה בית מרקחת. זה בטח עוד משהו מהדברים המוזרים של האנשים כאן. "אני באמת מצטער" הזקן נראה מצטער באמת. דיאנה חשה אי- נוחות מצערו ולכן הכריזה בשמחה מלאכותית- " לא נורא, תודה רבה אדון נחמד. יש עוד הרבה אנשים שעוד לא שאלתי!" הזקן צחק במרירות. "אף אחד לא יאסוף אותך לביתו, יקירה. לכל אדם בעיר אכפת רק מעצמו. כדאי לך ללמוד עכשיו לפני שתתאכזבי קשות. זאת גם הסיבה שרק אני מטפל באשתי החולה. לאף אחד לא אכפת" הזקן הרים את כתפיו בתנועה של חוסר אונים. הוא היה בודד בדיוק כמוה. "אל תדאג, אני אהיה בסדר וגם אתה. כנראה השכנים שלך עדיין לא יודעים שאשתך חולה. בקש מהם עזרה, דבר איתם" האיש נראה עצוב ומיואש לשבריר שנייה ורגע לאחר מכן חזר להבעתו השמחה והנמרצת. "החיים לא קלים, אבל תמיד צריך לשמוח. לשמוח במה שיש. ובהקשר אליך- הלילה כבר ירד והייתי ממליץ לך לישון הלילה בפארק" "איך מגיעים?" "ישר ישר הרבה, עד פנייה ימינה עם קניון גדול. קשה לפספס את הפנייה. אחר כך תמשיכי חמש דקות ותראי". חייך בפשטות. "מה זה קניון?" שאלה בזהירות. הוא הביט בה נדהם לרגע. "מבנה גדול עם חנויות." " שמוכרים בהם דברים- בגדים, נעליים, אוכל..." הוסיף בזריזות. "שוק, הבנתי..." "בערך... קצת נוצץ יותר, הייתי אומר" דיאנה עדיין לא הבינה אך לא אמרה דבר. הזקן הביט בשעונו בדחיפות קלה. "להתראות חמודה, ואם תצטרכי משהו דחוף אז- -" הוא שרבט משהו כל פתק שהוציא מכיסו והגיש לה. "זוהי הכתובת שלי" היא לקחה את הפתק מידו ודחפה לתרמילה . "תודה רבה, עזרת לי מאוד" הודתה לו בחום. "בבקשה ילדתי, ואל תשכחי לשמוח" החווה לשלום בידו והתקדם במרץ לעבר בית המרקחת. "להתראות, רפואה שלמה לאשתך" היא נופפה לו לשלום, והביטה בו מתרחק בהליכה מאומצת, אופטימית, צולעת קלות.

דיאנה שהתה בביתם עוד יומיים, בהם טיילה יחד עם נטלי ביער הסבוך ואף למדה מנטלי דברים רבים על השרדות שטח. ארוחות היוו זמן לשיחות עמוקות ביניהם, ודיאנה חשה בביתם נוחות ושחרור. הם קיבלוה כפי שהיא. ביום האחרון להמצאותה אצלם ארזה תיק להמשך הדרך בו הכניסה מספר פריטים חשובים. היא שמה בו את המפה, השק שהביאה מהבית שכלל מספר שמלות להחלפה, מכתב חתום ממייקל שכתב לפני עזיבתה ופריטים שונים, בנוסף ארזה אוכל רב שנטלי עמלה על הכנתו זמן רב. ליד ביתם דיאנה נפרדה מהם בצער והבטיחה למסור דרישת שלום לבת דודתו שגרה בבילפלד. דיאנה פתחה בהליכה נמרצת בשביל החצץ שהוביל מביתם. קרני השמש דגדגו את פניה בברכת שלום והיא ניסתה להסיט את מעט צער הפרידה ולהתרכז בדרך ונזכרה בהזהרותיהם ובהנחיותיהם הרבות והדאגניות. הם כרכרו סביבה בדאגנות השמורה לסבתות. האזהרות היו לדוגמה- "עד צאתך מהיער (היה עוד קטע ארוך אחרי היער) לכי רק בשביל החצץ וכך לא תתעי בדרכך" "לכי רק ביום" "השמרי מבעלי חיים טורפים ומבעלי חיים מסוכנים בכלל, ואם הם קרבים אלייך הבעירי אש" ובאומרו זאת דחף לה זוג אבני צור שחורות לתיק. היתה עוד אזהרה שדיאנה לא הצליחה להזכר במילותיה המדויקות. שבתאי הביט בה בריכוז ואז מלמל משהו על זהירות מְמָלכה. דיאנה הופתעה והוטרדה מעט מדבריו. לא היה ידוע לה על שום מלכה קיימת וביחוד לא מלכה שצריך להזהר ממנה. עתה שוב חשבה על דבריו אך לא מצאה רעיון חדש בנוגע אליו לכן הניחה לו. היא המשיכה לצעוד במרץ, נהנת מהדרור ומהחופשיות וחשה כמו ציפור שיצאה מהכלוב לחיים חדשים. כל אותה העת הקפידה ללכת עם שביל החצץ הראשי שהלך בשולי היער. המפה נשכחה בתיק. דיאנה חשבה על בילפלד. האם צדקה בבחירת העיר? זה עלול לקחת זמן רב להגיע לשפ. האם בכלל היה נכון לעזוב את הכפר, את משפחתה, את מייקל לזמן לא ידוע? מחשבות אלו טרדו את שלוותה אך היא ידעה שלא יהיו לה תשובות להם עד שתראה מה יקרה ותגיע לבילפלד. היא ידעה דבר אחד- שרק התחילה הדרך והיא קצת נהנת. יותר טוב לה. לעת ערב, כשהשמים נצבעו ארגמן דיאנה הגיעה למערה אפלה, אוספת בדרכה זרדים וגזרי עץ. היא בדקה בחשש שאין בעלי חיים לא רצויים ונכנסה. היא הבעירה מדורה קטנה בעזרת אבני הצור שקיבלה מהזקן, ואכלה מאפה ירקות שהכינה נטלי עבורה. היה לה חמים ונעים, והיא נרדמה על האבן הקשה לתוך לילה נטול חלומות. דיאנה המשיכה במסעה המפרך, והגיעה כעבור חודש ימים לבילפלד. בדרכה היא עברה תלאות רבות אבל התחזקה ונבנתה מבחינה גופנית בעקבות ההליכה המרובה. כשנגמר לה האוכל, אכלה פטריות וצמחי בר שנטלי לימדה אותה לזהות ולבשל. היא ישנה תחת עצים, מאחורי שיחים, על מדשאות רחבות ידיים, ואם היה לה מזל ישנה אצל אנשים נחמדים שהסכימו לארח אותה- כדוגמת הזקן וביתו. המפה באמת היתה מופלאה, וכשהייתה בידיה הצליחה דיאנה לנווט נפלא ובדרך מהירה וקלה. לאחר חודש ארוך, ניצבה נערה מאובקת בבגדים מרוטים ובלויים מול שער העיר בילפלד והביטה המומה בעיר.

רגע לפני שדיאנה יצאה למסע, היא נכנסה לביתו של מייקל על מנת להיפרד ממנו. אימו של מייקל הציעה לה שתייה חמה, אך היא סירבה- ממש אין לה חשק עכשיו. היא הלכה בצעדים חוששים לחדרו של מייקל. ביתו היה פשוט וצנוע- אך נקי ומסודר. היו לו חמישה אחים ואחיות שחלקו שני חדרים, אך למייקל הוריו אפשרו חדרון עליית גג קטן וחמוד מתוך כבוד לעצמאותו ואהבה מיוחדת אליו בתור בכור. מייקל קישט את חדרו בציורים מרהיבים של סוסים, ובפסלוני עץ שגילף. היה לו גם דגם גדול ומדהים של אוניה מעץ, שיצר בעצמו. דיאנה אהבה מאוד לשהות בחדרו החמים ולהביט ביצירותיו, אך כעת לא היה לה זמן ומצברוח לכך.היא פתחה את דלת חדרו והוא קם לכבודה בשמחה. "אני צריכה לדבר איתך". היא התיישבה על הכורסה היחידה בחדרו וחכתה שיתיישב. פניו הביעו השתוממות לרצינות שלה. הוא ישב על השטיח. הם ידעו תמיד שהיא רוצה לעזוב, אבל עכשיו זה היה בלתי צפוי לחלוטין- כמו רעם ביום בהיר. הם הכירו כבר מזמן. הוא הצטרף אליהם בכיתה ג', כאשר הוריו יכלו לממן את לימודיו, והציל אותה מבחינה חברתית ולימודית.. מייקל פשוט עזר לה בפשטות ובחיוך –מתוק וג'ינג'י- מנומש. הקשר הילדותי ביניהם הלך והתחזק ובאיזשהו שלב כבר ידעו בוודאות שכשתהיה בת 18 הם יתחתנו. הפרידה היתה קשה לה מאוד, אף שיתכן שהיא זמנית. היא היתה חייבת את זה. זו מן חיית בר בבטן שלה- שחייבת להשתחרר, חייבת חופש. היא למדה להחניק אותה ולכלוא אותה בפנים אבל עכשיו היא חייבת. כל השנים רצתה לצאת מהכפר- לגלות תגליות, לטייל,להכיר אנשים שונים, ריחות שונים וסגנונות אחרים. החברה בכפר מילא הקיאה אותה. זה הזמן המושלם ללכת- היא גדולה ונמאס לה להיות דחויה כל כך. היא תחזור כשתרגיש שתוכל- אולי, ממש אולי, יתכן שלא תחזור בכלל. מייקל היה חשוב לה, אבל הבדידות בחברה והחדגוניות בכפר הוציאו אתה מדעתה. דיאנה רצה החוצה ובבת אחת השילה את ההבעה האמיצה והגיבורה, ופרצה בבכי עמוק ומטלטל. היא כבר התגעגעה למייקל ונזכרה איך ניסה לחייך באומץ, מכבד את ההחלטה שלה. לא הלך לו כל כך בזה, הוא נראה מדוכא למדי. כאבה התגבר כשנזכרה במשפחתה ובו. זה חסר אחריות ללכת לבד למקום לא ידוע, שהדבר היחיד שידוע לגביו זה שהוא מאוד רחוק. וזה מה שהיא חיפשה. היא יכולה למות מרעב, למרות שלא סביר בהתחשב בכמויות האוכל העצומות שאימה והיא היא יצאה מהכפר וניסתה רק לחשוב על הכיף שבעניין אך לא הצליחה. לבסוף התמוטטה מתחת לעץ בצד הדרך ונרדמה. היא התחילה במסעה מזרחה. כשהתעוררה- השמשות כבר הורו על צהריים. דיאנה רצתה לנצל כמה שאפשר מן היום הזה ולכן קמה בזריזות והמשיכה בדרכה. היא נכנסה ליער גדול והשתדלה ללכת בשביל הראשי. באופק היא ראתה בית קטן. כשהגיעה לבית העץ כבר ירד הלילה. צרצר בודד השמיע את קולו, ודיאנה הצטמררה. היה משהו מפחיד ומוזר באוויר הלילה הקריר. דיאנה דפקה בדלת.

דיאנה המשיכה בדרכה לפארק, וחשה תשושה ועצובה. שיחתו של הזקן עודדה אתה מעט אך היא עדיין מאוכזבת. היא חשבה שפה יקבלו אותה בשמחה. צדקו כל אלה שהזהירו אותה, איזה חוסר אחריות! היא ממש לא תכננה כלום. התלהבה כמו ילדה קטנה והרפתקנית. היא בעטה בארגז קרטון שהיה בצד הדרך, וחתול קפץ ממנו וברח ביללה. היא עקפה את הארגז בזהירות. למה היתה כל כך טיפשה? למה היה נדמה לה שפה כן יקבלו אותה? אין סיכוי, היא כזאת. היא חסרת תקנה. מה, היא באמת חשבה לעצמה שכשתכנס לעיר יזרקו עליה פרחים ויעמדו בתור לבקש לארח אותה או לפחות חתימה? .היא חייכה במרירות. זה הזוי. המציאות הוכיחה שאפילו מספר שעות של חיפוש אחרי מישהו שיסכים לארח אותה בתשלום מתישהו בעתיד ורק ללילה אחד, לא נשא פרי. היא נאלצת לישון בפארק. היא ראתה מולה מבנה גדול מימדים ונוצץ. ממש ככה. שלטים מהבהבים באור משונה שלא התרגלה לו, אנשים לבושים בגדים מהודרים וכל כך- -שונים, עם תיקים צבעוניים, מלבניים ומבריקים שאחזו מלמעלה. זה מבנה נוצץ וגדול וחנויות עם סחורה מרהיבה ומהפנטת נמצאים בו. זה קניון. היא גלגלה דיאנה פנתה ימינה, וכשאורות הקניון התרחקו והבתים סביבה הפיקו אור חלש יותר- הבינה שהיא פשוט לא מתאימה להם, היא נטע זר גם פה. היא היתה שמחה שלפחות זיהתה את הקניון, אך נזכרה שהיא לא בדיוק יודעת מה זה פארק.היא קיוותה שתזהה כשתגיע. אחרי זמן מה של הליכה עם עיניים ברצפה ועצבות ששטפה אותה כמו גלים חזקים על אבנים שחוקות, ראתה כר דשא מולה, ושם גם היה צריך להיות "הפארק" הזה. כנראה שזה נקרא פארק. כן או לא, זה התאים לשינה מבחינתה. היא התקדמה על הדשא הרך והנרחב שעורר בה שמחה קלה של חופש ומרחב. דיאנה מצאה בצד פינה נסתרת קרוב לשיחים. היא התיישבה על הדשא הרך שהיה מכוסה טיפות טל עדינות, סידרה לה כר מהתיק- ולאחר דקות של מחשבות נוגות, נרדמה. למחרת יצאה למסע חיפושים נוסף שלא הניב תוצאות. למעשה, שבוע שלם עשתה את אותה הדרך ולא מצאה אף אחד שיסכים לתת לה לישון בביתו. היא עשתה כל יום את אותה הדרך, עוברת ליד חנויות, לומדת את המקומות והחפצים וחוזרת מאוכזבת לפארק. כך אירע יום אחר יום, שבוע של אכזבה. ערב אחד חלמה חלום. בחלומה היא עמדה על הר, לבן כולו משלג ורך כמו כרית נוצות. רוחות עזות שרקו באוזניה, כמעט מפילות אותה מהצוק עליו עמדה. מנקודת המבט שלה בקצה הצוק ראתה עמק רחב ולבן פרוש תחתיה. המרחק ממנו עורר בה סחרחורת קלה. היא הלכה כמה צעדים אחורה ונתקעה במשהו קשה וקר. היא הביטה למעלה וראתה קיר אדיר עשוי קרח.היא זזה מעט שמאלה וגילתה שזהו ארמון עצום ומעורר יראה, עשוי כולו קרח נוצץ ומסמא. היא ניסתה להיכנס אבל כוחות מסתוריים דחפו אותה חזרה למקומה. היא ניסתה שוב בכוח רב יותר, ואז נשמע קול מחריד ומצמרר שנשמע כאילו בקע מהקרח עצמו שאמר: "עוד לא הגיע זמנך להיכנס, דיאנה בלאק, יבוא היום ותכנסי ברצונך או שלא ברצונך!" והרוח נשבה בחוזקה ודחפה אותה מהצוק לתהום הלבנה- ערפילית שלמטה. דיאנה צרחה, וגילתה שהיא התגלגלה במורד הדשא, ולא מספיק- גם חתול ג'ינג'י מלקק אותה. היה לה פחד מוות מחתולים, ובבוקר הזה היא שברה שיא - 2 דקות רצופות של צרחות. אנשים נאספו סביבה, חוששים ממה שיראו כשיתקרבו. "אני חיה, הכל בסדר, אפשר להתפזר!" אנשים הרימו כתפיים. הם חשבו שהיא מוזרה והניחו לה לנפשה.. דיאנה היתה המומה מהחלום ומהמפלצת הג'ינג'ית, וסידרה מחדש את התיק, המסודר לחלוטין. היא קיפלה את שמלתה הנוספת והכניסה, לאחר התלבטות קלה, גם את המכתב הסגור של מייקל. לא היה לה אומץ לפתוח אותו. היא המשיכה לסדר עד שהיכתה את מצחה באנחת רווחה ו-איך-שכחתי-מזה-. היא ראתה את המפה. "וואי, איזה אדיוטית אני!!" היא קצת צעקה ואז שמה לב והשתתקה. איך לא חשבתי על המפה! היא קסומה ובטוח יכולה לעזור לי!, חשבה. היא מלמלה משהו לא ברור למפה, יישרה אותה ואמרה- "בסדר, עכשיו אני יודעת לאן ללכת!" על פניה מתוח חיוך ענקי, אמיתי. היא קמה, ייצבה את תיק הגב הקטן שלה על כתפיה ודילגה החוצה מהפארק. היא ניחשה שעכשיו בערך 9:00 בבוקר. מדי פעם הביטה במפה וראתה שביל מסומן עליה באדום. המפה הזו באמת היתה קסומה, הפריט הקסום היחיד שיש לה בעיר הקסומה- מטורפת הזו. המפה ידעה לכוון אותה למקום שהיא צריכה. היא שחזרה בדמיונה את הפגישה הראשונה שלה עם הקסם שבמפה. כשהיא נאבדה ביער בדרך, היא הסתכלה במפה כדי לחפש דרך לצאת ממנו. היא ראתה לפתע שביל ירוק מנצנץ על המפה, שהיתה בטוחה שלא היה שם קודם, והחליטה ללכת בו לפי המפה. אם היא טעתה, המפה התכווננה לפי הכיוון שעמדה. החלטתה לפעול לפי המפה היתה נבונה כי מאחוריה עמד... דוב גריזלי ענק. כששמה לב שדוב ניצב מעליה, מזיל ריר מרעב, פרצה בריצה במהירות שיא והגיעה לדרך הראשית בשלום, כמעט מתעלפת. כעת היא ניסתה להבין איפה השביל האדום, באיזה מהרחובות שמולה. השביל שפנה ימינה מהפארק נראה מתאים. היא דילגה קלות מהתרגשות. ממש לא היה אכפת לה שהיא נראית מוזר- היא כבר רגילה לכך, ולא ממש שמה על זה. היא היתה בעננים.... ונתקעה בעץ. "תיזהרי ילדה" מישהו צעק לה מהמדרכה ממול. דיאנה תקעה בו במבט שכמעט אידה אותו. "ההערה שלך מאוד חכמה" סיננה בשקט ושפשפה את החבורה הכואבת במצחה. היא העבירה מבטה בשביל, ואכן היה בו מה לראות.

את כותבת לי על מישהי מוצלחת, טובה ילדה אהובה ומרגשת שכשיש לה בעיה, קושי- לה' היא ניגשת גם כשקשה מלאת שמחה, חדווה וחן. אני מתרשמת, נדהמת, נפעמת היא אכפתית, קשובה, לא פוגעת מתמודדת- מנוסחת לעצמה ברהט עמוקה מאוד וכולה אמת בלב כּן. אין בה מום, או פגם היא קלילה ועדינה ולוואי והייתי עומקה מבינה. לדמות לה במעט גם, אך אֵין. מביטה בשם הבת עליה כתבתְ שם מתנוסס אני זו אליה בחרת לייחס?! לבטח ערבבתְ... אני???? איך יתכן...

זקן כפוף בעל שיער שיבה מדובלל פתח לה את הדלת. "סליחה אדוני, האם אוכל לישון בביתך הלילה?" דיאנה שאלה, מסתייגת ממראהו המשונה. "הכנסי נא עלמתי! אוכל להציע לך מיטה בביתי הצנוע. ההה" הזקן צחק צחוק פרוע וחשף את שיניו הרקובות והחסרות. דיאנה המתינה במעט קוצר רוח ובהלה. " להציע זה דו משמעי, כמה משעשע. הו, חוששני שאני מעט חסר נימוס- הכנסי! אל תתבוששי מפני. אוהב אני אורחים, אך לא פוסחים בביתי עוברי אורח רבים, כי אם מעטים. סוּרי, סוּרי למעוני. התרצי לשתות דבר מה?" דיאנה נכנסה לביתו בחשש מסוים, והופתעה לראות בית עץ נקי ומטופח. היה נראה שיש בבית מגע של אישה, שכן לא נראה היה שהזקן דאג לניקיון דירתו במצבו העלוב. הבית היה שקט ודומם. כנראה את רהיטי העץ הגס ניגר בעצמו מעצי היער, באיזשהו שלב של חייו. דיאנה היתה צמאה וביקשה תה. האיש חלט לה תה מצמחים משונים, והגיש לה באדיבות ובחיוך מבהיל במקצת. היא לגמה מן התה בלגימות קטנות, ובכל זאת נכוותה בלשונה קלות. התה היה מתוק וטעמו היה מיוחד ובלתי שגרתי, טעם של מנגו אפרסק ושוקולד יחד. בזמן ששתתה מן התה המהביל, הציג לפניה הזקן את שמו- ארשיבלד- וסיפר מעט על חייו, שהיו מעניינים במיוחד. דיאנה התחילה קצת להתרגל לשפתו הגבוהה והמשונה, ופחות חששה ממנו. "נטלי! גשי הנה במטותא" קרא ארשיבלד. נערה נמוכה וחייכנית הגיחה בריצה מאחד החדרים. "זוהי נכדתי נטלי, הוריה הומתו בידי שודדי דרכים אכזריים" אמר בעצב, וגם חיוכה של נטלי התמוסס במקצת, אולי היה רק נראה. "אני מצטערת" לחשה דיאנה. "התוכלי להציע לעלמה מיטה בחדרך?" דיאנה ציינה לעצמה בסיפוק שהפעם לא צחק בפראות כשאמר "להציע". "בשמחה, סבא" נטלי נכנסה לחדר הראשון במסדרון, ממנו יצאה קודם. דיאנה סיפרה לארשיבלד את קורות מסעה. הוא היה מאזין נפלא והיא השתפכה בסיפוריה. בסיום דבריה עיניו של האיש הבריקו בצורה משונה, והתגלגלו בארובות עיניו. מבע פניו הפך בן רגע למטורף. שערותיו הזדקרו על קודקודו. דיאנה צרחה. היא רצה לחדר אליו נכנסה נטלי. "מה קרה? את בסדר?" נטלי שאלה בדאגה. "זה&mdashזה סבא שלך! דיברנו והכל היה בסדר ופתאום סבך התנהג מוזר. הוא היה מבעית! לכי תראי מה קרה לו! הוא הפחיד אותי עד מוות!" אמרה דיאנה בהיסטריה. "תטפלי בו, הוא השתגע!!" צעקה ולאחר כשניה קלטה מה אמרה והביטה בנטלי במבט מתנצל. "אני.. לא התכוונתי הוא סבא שלך... אבל-" נטלי צחקה. היא המשיכה לצחוק ודיאנה תמהה על כך. "אני כבר רגילה לזה. זה בסדר, זה קורה לו מידי פעם. זה בגלל כדורים שהוא לוקח...זה יעבור לו עוד עשר דקות. תופעות לוואי משעשעות למדי..." היא חייכה בעידוד לדיאנה שפניה נזקקו דחוף לצבע. "מה זה כדורים?" "זה תרופה שלוקחים כשחולים, כמוסה עגולה. לעיתים יש לה תופעות לוואי, אבל זו תופעה מיוחדת..." קרצה לדיאנה. דיאנה חייכה, עדיין קצת לבנה. נטלי יצאה לרגע והגישה לסבה כוס מים. הזקן כבר נרגע ונראה נינוח. הוא בסך הכל בן אדם שפוי יחסית מבחינת עצמו, חשבה דיאנה שצפתה בזהירות מפתח החדר. בבוקר שלמחרת, בארוחת הבוקר סיפרה דיאנה לנטלי לאן מועדות פניה. "אני חושבת שסבא שלי יוכל לעזור לך למצוא את העיר הזו שאת מחפשת" נטלי אמרה והביטה בסבה שנגס בפרוסה מרוחה בריבה. "וודאי שאוכל לעזור! בחפץ לב. עם תום הארוחה אגש לחדרי, אטול משם את המפה, ונבדוק בצוותא לאן את רוצה להגיע" ענה הזקן, מחייך חיוך של שיניים רקובות. דיאנה נחרדה שוב משיניו, אך הודתה בנימוס. לאחר ארוחת הבוקר הביא הזקן את המפה המתפוררת שלו, והם הביטו בה. "איפה אנחנו?" שאלה דיאנה. "אנחנו פה " ענתה נטלי והצביעה על נקודה במפה- בשולי יער עבות. "על איזה עיר מייקל דיבר?" שאלה דיאנה את עצמה והביטה במפה בריכוז. "מי זה מייקל?" התעניינה נטלי. "מכר שלי. לא חשוב" ענתה בזריזות דיאנה. "הייתי מציע לך ללכת לעיר הזו" הזקן הצביע על עיר רחוקה ממזרח, והמשיך- "אני שהיתי שם פעם, כשהייתי צעיר, שם הכרתי את אשתי שנפטרה. אילו ימים..." מבטו הפך חולמני ומתרפק על העבר, אבל הוא חזר לעצמו מהר. " בכל אופן,שם העיר בילפלד. בעיר זו תמצאי אנשים טובים ותנאים משופרים לעילא ולעילא. כך לפחות היה בצעירותי. בזמני זה היה כפר זעיר, אני משער שכיום זו עיר.היא אמנם מרוחקת מעט, אך יפה ומופלאה ביותר, המלצתי לך לסור לעיר זו" דיאנה הרהרה דקות מספר ואז החליטה ללכת לעיר שהציע הזקן הטוב למרות המרחק. "אתן לך את המפה הזו לדרך" פסק ארשיבלד בהחלטיות. "מה פתאום? היא שלך! לא אקח אותה!" מחתה. "הבלים. זמן רב לא עזרתי למישהו" אמר ארשיבלד, תקיף. "שמרי על מפה זו כעל בבת עיניך. מפה זו עתיקה מאוד וסגולות גדולות ונצורות מיוחסות לה, אף כי אינני יודע אם נכונות הן..." הוא פרש את המפה בפיסת עור, גלגל והידק בעזרת חוט שני בצבע הדובדבן. התנגדותה העיקשת של דיאנה נתקלה בחומה אטומה. לבסוף נכנעה ולקחה את המפה, ממלמלת ברוגז. הזקן חשף שיניו במעין חיוך מנצח, וניכר היה שלא חייך בתדירות גבוהה שכזו זמן רב.

נדודים- דיאנה ישבה בישיבה מזרחית על רצפת העץ של ביתה,לבושה בחולצה קצרה וקלילה ומכנסי פיג'מה. היא הביטה מרוצה בציור שהונח על הרצפה לידה. בציור נראתה טירה מבוצרת וסביבה לוחמים אמיצים מצוידים בכידונים. בצריח העליון של הטירה, עמדה אישה וחיוך מרושע על פניה. היא היתה לבושה שמלת לבן-תכלת-קרח. הלוחמים נראו חסרי אונים למול מבטה הגאה וצבא חייליה המאומנים. הציור באמת היה יפה ודיאנה היתה מרוצה. שאר ציוריה הרבים נערמו באי- סדר בפינת חדרה. דיאנה קמה, ועם הציור ביד יצאה החוצה. היא הניחה את הציור להתייבש ליד פתח הבית, וליד שעון השמש הצפונית שהיה גדול- והורה על השעות. היה עוד שעון שמש בצידו האחר של הבית, שפעל לפי השמש הדרומית הקטנה יותר, ובשעות היום הראה איזה יום היום. דיאנה חזרה מרוצה לביתה וראתה לחרדתה שאחיה שבר לה אחד מהכדים המיוחדים והאומנותיים שיצרה. דיאנה כעסה עליו מאוד. "הרסת לי את הכד היפה ביותר שהכנתי אי פעם!" היא צעקה לעברו בכעס. אחיה הצטנף במקומו על הרצפה ודיאנה יצאה בזעם החוצה, להרגע. היא התיישבה בנדנדת החבלים מתחת לעץ האפרסק, שהניב פירות נפלאים, ונתנה דרור למחשבותיה. היום הכל בבית הספר היה בסדר- שיעורים והפסקות ללא תקלות, אבל משעמם. הכל בכפרה אלמלו היה משעמם- היא הגיעה למסקנה הזו מזמן. כולם פרימיטיביים ומטופשים. דיאנה כעסה עליהם, הילדים והמבוגרים, גם מפני שכל ילדותה התרחקו ממנה ולא רצו בחברתה בגלל צבעה הכהה ששונה מצבעם הבהיר- בלונדיני. לדיאנה שיער שחור, עור שחום כמו עלי שלכת כתומים- חומים, עיניה ירוק זית יפות, חודרות ומכוסות בריסים עבים ושחורים. היא יפה בסגנון שלה, אבל שונה מהם. גם דעותיה כיום שונות, תקיפות ומלאות ביטחון עצמי . כל התכונות הללו אצלה גרמו להם להתרחק. היא בעבר כל כך נעלבה מדחייתם, אבל עכשיו היא כבר למדה להתמודד נגדם בתקיפות, באמונה בדרכה שלה. היא כבר מכירה בערך עצמה ובנתה לאט לאט בטחון עצמי, למרות הביקורת שננעצה בגבה יום יום. אחיה הקטן הנרי טיפס והתיישב עליה, דחף את הנדנדה ובביישנות אמר לה- "אני מאוד מצטער ששברתי לך את הכד שלך, אפילו ציירתי לך ציור" והוא הושיט לה דף מקושקש בדמות ילדה גדולה מחבקת ילד קטן. דיאנה חשבה על זה לרגע. למען האמת, היא כבר סלחה לו. "אני סולחת, חמוד שלי. רק בבקשה פעם הבאה לא לגעת בדברים שלי וממש לא לשבור אותם" היא חיבקה אותו באהבה. כזו אהבה היתה שמורה רק למשפחתה ולנער אחד מכיתתה. נער מיוחד באמת- קידם אותה לאין ערוך באישיותה ובכיתתה, חוץ מזה שמאוד אהבה אותו בזכות עצמו, הוא היה בחור מדהים. "דיאנה, תעשי לי שק קמח!" הנרי בן החמש משך אותה מהנדנדה והיא העמיסה אותו על כתפיה, הנרי המרוצה צווח בהתרגשות. היא רצה איתו במורד הגבעה הירוקה הפורחת ליד ביתם. השמיים היו כחולים ועננים קלים שטו בשמים, ובאוויר נישא ריח של אביב כעננת בושם. היא דילגה בקלילות בשדה, פוסעת בים הפרחים שנפרש לשטיח צבעוני ומרהיב. על אחת הגבעות ראתה אחד מבני כיתתה. הוא בטוח לא יגיד לי שלום, חשבה לעצמה. כמו שחשבה הוא הפנה את ראשו בהפגנתיות והמשיך לאסוף פרחים, מן הסתם לאמא שלו. דיאנה רצתה לחזור, רוח קרירה כבר החלה נושבת והיא רעדה. בדרך חזרה הסתכלה על בתי הכפר. הם היו מאבנים אפורות, פשוטות ושביל אתם מסודר מוביל מבית לבית. כפוה לא היה יפה, אך נקי וירוק. הגבעות הירוקות (שעכשיו כוסו בפריחה צבעונית) מסביב שיוו לכפר מראה רענן וטבעי. הם כבר היו קרובים לכפר ודיאנה התעייפה. "הנרי. לך ברגל. אין לי כבר כוח לסחוב אותך. נעשה תחרות ריצה- שלוש, ארבע, ו-" שניהם רצו הביתה ודיאנה רצה לאט ונתנה לו לעקוף אותה. היא הגיעה הביתה מתנשפת קצת, וראתה בכניסה את הציור שלה. היא החליטה להשאיר אותו שם, מחר תיקח אותו. היא התיישבה ליד השולחן בסלון. "אמא מה יש לאכול?" שאלה את אימה, שהיתה איפשהו בבית. "אני מכינה פיתות, הן עוד מעט מוכנות" אימה צעקה לה מהמטבח. דיאנה קמה מכסאה ברטינה, והלכה לחדר. החדר היה עדיין מבולגן, ודיאנה החליטה לסדר אותו במקום להכין שיעורי בית. היא התחילה לסדר את מיטתה שהיתה מכוסה ציוד אומנותי פשוט, ולאט לאט התקדמה וסידרה עוד ועוד, עד שהביטה בסיפוק רב בחדרה המסודר למשעי. "דיאנה, בואי לאכול" קראה לה אימה . "רגע, אני כבר באה. " צעקה חזרה דיאנה. רגע לפני שעזבה את החדר, נחו עיניה על ערימת דפים קטנה בצד החדר שעוד לא סידרה. 'לא נורא' חשבה 'אסדר אחר כך' והיא רצה לארוחת הערב עם משפחתה. היא ישבה בנוח במיטתה, שכעת היתה מסודרת, ושערה המטפטף מהמקלחת הדיף ריח עדין של תפוח. היא עיינה במכתבים הישנים ששכחה לסדר. זו התכתבות ששלחו זה לזו בשיעורים, בכיתה ד', ועכשיו היא כבר בת 16... בסקרנות מהולה בשעשוע קראה את ההתכתבויות הסודיות שלה עם מייקל. באחד הדפים ראתה התכתבות מעניינת. הם דיברו שם על מקומות אחרים בעולם וזה נראה כך: אתה חושב שיש עוד מקומות בעולם חוץ מהכפר שלנו? ברור, זותומרת נדמה לי אז למה אף פעם לא היינו שם? ככה, אנשים בכפר מפחדים לצאת מפה טוב, הם פחדנים עלובים, אבל אני לא! אני רוצה לדעת מה יש במקומות אחרים אתה יודע על מקומות אחרים במדויק? לא כל כך., את מכירה? לא הי! שמעתי פעם על עיר גדולה ממזרח לכפר אבל אני חושב שזה רחוק. מגניב. אולי נברח לשם בלי שאף אחד ידע? לא נראה לי. בטוח יגלו. חוץ מזה שאני לא רוצה לעזוב את המשפחה שלי. טוב, אז אני אלך לבד! נראה אותַך... דיאנה הפסיקה לקרוא, והרגישה נוסטלגיה לימים שעוד חלמה לצאת מהכפר אבל עכשיו כבר קצת לא האמינה שתעשה זאת. בעצם, אולי בכל זאת? היא הגיעה להחלטה. למרות חיפושיה-כשיצאה החוצה בבוקר הציור לא היה שם, וכעבור שבוע גם היא.