יצירות של אברי

כשרצחו את רבין יעקב גרוסמן היה ילד קטן ששיחק בקוביה הונגרית כאילו הבין איך לפתור אותה אבל באמת היה מוציא את הריבועים הקטנים ומשבץ אותם מחדש כך שזה היה נראה כאילו הוא פתר את הקוביה ההונגרית, אבל בתכל'ס הוא שיקר. בדומה לפיענוח רצח רבין על ידי השב"כ.

יעקב גרוסמן ומוריה ברץ הלכו לאט בטיילת תל אביב, לא הרחק מהמקום בו התרחש הרצח הפוליטי הראשון שפילג את העם לימין ושמאל כאשר ארלוזרוב נפח את נשמתו מירי של ערבים מה שלא הפריע לאשתו להאשים יהודים ברצח, קולות מהדהדים עלו מכיכר מלכי ישראל ששינתה את שמה לכיכר רבין לאחר רצח ראש הממשלה לפני עשרים ושתים שנים.

יעקב גרוסמן ומוריה ברץ לא הלכו לעצרת השנאה שכל שנה אומרים שאין בה דבר פוליטי וכל שנה מחדש נציג הציבור הדתי לאומי שהיה מספיק טיפש בכדי לעלות על הבמה מולקה עליה במילים עם נחמדות מזוייפת שדוקרת עמוק יותר מכל רצח שהוא לא רק בגלל שהשתייכו למחנה הימין והיו דתיים לאומיים בריאים בנפשם, אלא גם בגלל שאסור ללכת על מדים לדברים פוליטיים ועד כמה שמוריה ברץ עדיין לבשה את בגדי השבת, יעקב גרוסמן בדיוק הוקפץ אל הדרום בשל המצב הבטחוני והיה לבוש במדים מעוטרי נצנוצי סיכות על החזה.

יעקב גרוסמן לא ראה בעיה בזה ששיקר בכדי לפתור את הקוביה, אבל לפחות הוא לא שיחק בחיים של בני אדם כמו השב"כ. לעזאזל, אמר למוריה ברץ, זה מעבר לחיי אדם אלא חיי חברה ויותר מדי אנשים מאוד נהנים מהפירוד הזה שיש בחברה הישראלית הנה, תראי את אסתר ברוט שהעיזה להגיד כי הימין לא אשם ברצח וכבר לא תנאם בכיכר היום. ותראי את ראש מועצת אפרת עודד רביבי, האדיוט התורן שהגיע אל הכיכר ונתקל בשריקות בוז. אין בעצרת הזאת רצון אמיתי לשיח ולאחדות, זאת עצרת המנציחה את הפירוד בין הימין והשמאל. זאת עצרת שמשתמשת בסלוגן 'אנחנו עם אחד' אך משמיטה ממנו את ההמשך המתבקש 'אבל יש שמאל וימין והימין כאיש אחד רוצח ראשי ממשלה בישראל אז אנחנו שונאים אותו'.

מוריה ברץ שתקה. שלא כיעקב גרוסמן, היא לא האמינה בתאוריית הקונספירציה. היא האמינה בכל ליבה שיגאל עמיר ירה ביצחק רבין והמילים "סרק סרק" הן המצאה מעוררת רחמים של הציבור הדתי שלא הצליח לקבל את זה שרוצח ראש הממשלה יצא מקרבו. היא הייתה חייבת להאמין בכך מתוקף היותה קצינה בחיל החינוך שלמרות שהפוליטיקה נשארת מחוץ לצבא, בחייל הזה הזווית הימנית נשארת בחוץ בעוד הזווית השמאלנית מתקבלת בחיבוק חם ואוהב.

וכשמוריה ברץ הסתכלה על יעקב גרוסמן נואם בכאב על הפירוד שבעם ועל שקרי השב"כ, לרגע היא לא ראתה בו את הבחור שהיא אוהבת אלא מישהו זר. ארונות הסג"מ על כתפי המדים שבבית לחצו והסרט האפור לחש לה ממרחקים לדבר, אבל היא התאפקה.

יעקב גרוסמן ומוריה ברץ התקדמו הלאה בחוף אל עבר עתיד לא ברור, שומעים את קולות הנאומים מהכיכר, ידיהם מוכתמות בדם ראש הממשלה, מואשמים ברצח שלא ביצעו.

ובעוד האחד מרים ראש בגאווה ומתכחש לרוצח, השניה מאמצת אותו אל ליבה בגועל. שניהם מואשמים ושניהם חפים מפשע כמו מאות אלפים מבני הציונות הדתית, חלקם מסרבים להתנצל על מה שלא ביצעו וחלקם מבקשים מחילה ובכך מגלים כי בדעתם הרוצח הוא חלק מהם. גם אם השב"כ שיקר ולא באמת פיענח את הרצח מעולם, בדיוק כמו שיעקב גרוסמן שיקר ולא פתר באמת את הקוביה ההונגרית.