יצירות של שרון כהן

למה כל פעם שאני רוצה להתפרק ובא לי לבכות זה אומר להראות חולשה? למה כשאני רוצה לשחרר את הכול, אף אחד לא יכול לסבול את זה? למה לצחוק ביחד ולבלות אפשר... ולהיות מצחיקה ושנונה אפשר... אבל כתף לבכות עליה- אין מי שיתן. כאילו בכי זה דבר רע... אם אף אחד לא מת לך, אז למה את בוכה?! קשה לך? תתמודדי! מה את בוכה??!!! למה אסור לי לבכות?! לפעמים זה צריך. עובדה שיש את זה שדמעות זולגות לך מהעניים... כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות!! אבל עובדה היא שאני לא יכולה לבכות, למה משהו נותן לי?? רק לפני שנה בכיתי שחברה שלי נהרגה בתאונת דרכים ובת דודה שלי הייתה בטיפול נמרץ.. ומלפני זה לא בכיתי מכיתה ד'... ועכשיו אני רוצה לבכות ואני לא יכולה! לא השתמשתי בדמעות שלי יותר מידי זמן... למה אנחנו מחכים שנהיה לבד ונבכה לבד?! כי איש לא רוצה לראות אותנו בוכים... למה מה קרה?? מה הבעיה?? כן, אני בוכה! קשה לי! אני לא הולכת לאיבוד, אני יודעת שזה לטובה, אבל עכשיו קשה לי אז מותר לי לבכות ולהתפלל שהיה יותר טוב. למה צריך לבלוע כל הזמן?... אני לא חושבת שצריך לבכות מבוקר עד ערב, אבל שזה היה מובן ומקובל לבכות, לא רק על מי שמת... שנזכה לבכות על בית המקדש לפעמים ולא רק בט' באב.. למשל.. שנזכה לבככות על הצרות הכלליות והפרטיות שלנו לפעמים כשבאמת קשה.. שאנחנו כל כך רוצים את העזרה של ה'... לפעמים מותר לבכות, אז למה החברה שלנו לא מקבלת בכי ואני מסתובבת עם צינור סתום?..

דברים שבורים סדוקים מפוזרים בביתי. מאיפה הכל התחיל? איך הכול קרה? דברים רעים עצובים נראו בביתי. איך להתגבר? ולאיפה להמשיך? כועסים, צועקים, בוכים, רבים. אין לזה סוף!! די!!!

הזדמנות אחרונה" מאז שהיו קטנים שיר ועידו היו רבים על כל דבר שרק אפשר לדמיין. החל מ 'של מי הספר' ועד 'הפוליטיקה המודרנית', על כל דבר שעולה על רוחם. בתחילה אימם הייתה מתערבת ומנסה להפריד בניהם אך, עד מהרה התייאשה והמריבה הייתה חלק מהרגל הבית. אם לא היו רבים היה סימן שמשהו לא בסדר וכדאי לבדוק מה קרה. "מי גנב לי את הבמבה! רציתי אותה לשבת בישיבה! " צעק עידו לחלל הבית. כמובן שאף אחד לא ענה. " שיר! " צעק. " את לקחת לי את הבמבה!! " התפרץ עידו לחדרה. שיר הייתה באמצע תרגיל קשה במתמטיקה הביטה בו בתמיהה. " מה? במבה? לא ראיתי אותה..." אמרה והמשיכה את התרגיל כאשר שתי ידייה תופסות את ראשה. " נו...אני יודע שזה כאן! " התעצבן עידו עוד יותר. "מה אתה רוצה ממני! לא לקחתי שום דבר! אני באמצע ללימוד, ואם לא אכפת לך צא כבר מהחדר! " צעקה שיר. "אני לא אצא עד שתחזירי לי את הבמבה! " צעק עידו . "היא לא אצלי! " אמרה שיר והסמיקה מרוב כעס. " אם לא תחזירי לי את הבמבה אני אקרע לך את העבודה במתמטיקה! " איים. "אמרתי לך כבר..." התחילה שיר לומר. לפתע, עידו קרע לה את העבודה במתמטיקה לחתיכות קטנות. "מה אתה עושה! על כמה מתערבים שאני מוצאת לך את הבמבה הזאת בחדר! " צעקה ונכנסה לחדרו. הסתכלה מתחת למיטה והרימה שקית במבה והושיטה לו. "חתיכת מטומטם! " קיללה ויצאה מחדרו. כך ניראה יום רגיל במשפחת לב. יום אחד בשיעור אנגלית דברו שיר וחן חברתה הטובה על עידו: " נמאס לי לריב כבר עם עידו!! הוא מציק לי ואין לי כח עליו יותר... הוא פשוט נהנה להציק לי!..." אמרה שיר במין ייאוש לא מוסבר. " אז אולי תדברי איתו על זה...את יודעת אין לך הרבה זמן עוד מעט הוא עוזב את הבית ואז לא תוכלי לדבר איתו! יש לך הזדמנות אחרונה! " קראה חן. אז המורה הביטה בשתיהן כאות הזהרה, ולשיר לא הייתה הזדמנות להגיב. בסוף היום היה להם שיעור חופשי, כי המורה חולה. זה שימח את כל הבנות הכיתה, כי כולן השתחררו מוקדם. מה שקורה בתדירות די נמוכה. שיר כבר הייתה בכיתה י' והבגרויות העסיקו אותה מאוד. היא עברה ליד הבית הנתוש, הוא נתוש כבר שנים... נראה היה לה שמשהוא נמצאה שם והיא התקרבה להסתכל מי האיש. 'משהו נכנס? ' שאלה את עצמה. היא סגרה את הדלת בשקט שלא ישמעו ונכנסה ה, היא שמעה לחשושים של קול מוכר. 'עידו? מה הוא עושה שם? ' חשבה לעצמה והלכה לבדוק מה הוא עושה. היא פתחה כדי חריץ רק כדי לראות, היא הזדעזע וכמעט התעלפה. "מה אתה עושה! " צעקה כאשר ראתה את עידו מעשן סמים לתוך גופו. "מה את עושה כאן? " שאל חצי מסטול. היא רצה בריצה הביתה: 'לא לאבד שליטה! לא לאבד שליטה! ' לחשה לעצמה את מה שהייתה לוחשת לפני מבחן גדול שרצתה להצליח. " אלוקים!! מה אני אומרת! " צעקה והתחילה לחפש את הנייד שלה והתקשרה לאימא. " הלו? " ענתה אימא ברוגע. " אימא! אימא! " צעקה שיר היסטרית. " מה קרה? " נבהלה אימא. " אני...עידו... ראיתי את עידו מעשן סמים!! " התבלבלה שיר מרוב שהייתה בהלם. " מה?... אני כבר באה! " השיחה התנתקה. לאחר זמן קצר אימה הגיע לחניה של ההבית הנתוש. שיר נעמדה שם. " את בסדר? " שאלה אימה וחיבקה את שיר. שיר רק הביטה באימה במבט מבולבל, ולא אמרה דבר. אימה עלתה לבית אך, שיר לא כל כך רצתה לחזור לשם אבל, לא הייתה לה בררה... עידו עדיין היה בחדר מסטול לגמרי, ואימם התחילה לבכות התקשרה לבעלה וסיפרה לו מה קרה. גם הוא אחרי זמן קצר כבר הגיע. הוא ניסה להרגיע את אשתו קודם כל, אחר כך פנה לעידו. " עידו! " אמר בהחלטיות. " הי אבא...מה אתה עושה כאן? " צחק עידו, צחוק ללא שליטה, צחוק של מסטול. פניו של אביו הרצינו בדאגה " אני חושש ש..." הוא לא אמר רק הסתכל על אשתו בדאגה. אימם התייפחה. שיר גם הייתה אכולת דאגה, לפתע היא הרגישה שאכפת לה מאחיה. היא לא ידעה למה הוא עשה את זה וכמה זמן הוא עשה את זה אך, יכול להיות ש...'כשהם רבו הוא בכלל היה על סמים? ' חשבה לעצמה. שיר התחילה לבכות והסתגרה בחדר בביתה, ההורים הסתכלו אחד על השני והבינו. הם חיכו שיעבור 'הסוטול' הראשוני ואז נכנסו לחדרו כדי לדבר איתו. בתחילה ההורים לקחו מעידו את הסמים, היו הרבה צרחות מצדו של עידו. הוא הבטיח להם שזאת הייתה הפעם הראשונה שהוא אי פעם לקח, ולאחר מכאן סתר את עצמו כמה וכמה פעמים לא היה ברור מה הם דיברו מרוב שעידו צעק. שיר מצידה עשתה את עצמה כאילו היא לא שומעת כלום אך, זה היה קשה להתעלם. שיר נכנסה לחדרו נעמדה לידו בלי לומר דבר. "גם את באת להוסיף אש למדורה! צעק עידו בכעס. שיר השפילה מבטה ואחר כך הביטה בו. " לא...האמת אני דואגת לך..." אמרה ודמעות מלאו את ענייה ללא רצונה. "לא יאמן...! נחר עידו. " מצחיק אותך...אני דואגת לך ואתה צוחק...ולחשוב שאכפת לי ממך...למה! ל- מ- ה! " צעקה שיר, רצה לכיוון הדלת, רגע לפני יצאה אמרה: " חשבתי ש... עזוב אתה לא תבין אבל, רק שתדע שהרסת לי את ההזדמנות האחרונה! " בלי להסביר דבר יצאה מן החדר. ' מה הקטע שלה! ' חשב. בלילה שיר שמעה את ההורים מדברים על עידו ולא הצליחה להירדם." אולי נתקשר לעובדת סוציאלית של בית הספר? " שאלה אימם. " את רוצה שכל בית הספר ידע על זה? " אמר אביהם בהתרסה. לרגע היה שקט. " אפשר להתקשר ל 'אל הסם' הם יכולים להדריך אותנו בלי שנגיד בכלל מי אנחנו..." הבריקה אימם. "אפשר..." אמר אביהם אך, נשמע מקולו שהוא עוד לא יודע..זה היה כל כך קשה לו לחשוב שהבן שלו נפל קורבן בהתמכרות כל כך קשה כמו סמים. " אולי כזה לגמילה...נו עם פנימייה והכול... שמעתי שיש מקום לדתיים בכפר...שכחתי את שמו אבל, אני יכולה לברר. " אמרה אימם. לאחר שאמרה את זה שיר לא יכלה להירדם היא כמה בבוקר אחרי שלא ישנה כל הלילה והגיע לתובנה שהיא לא הייתה בסדר עם עידו, והסמים רק הראו לה עד כמה! בבוקר שיר באה לקחת טוסט לבית הספר, ועידו כבר לקח אותו. שיר התעצבנה אולי מרוב עייפות ואולי מתוך הרגל. " היי תחזיר לי את זה! " צעקה ללא שליטה. " לא... אני כבר לקחתי ראשון! " צעק חזרה. "זה ממש לא..." התחילה לומר כשאמם נכנסה למטבח והביטה בשיר בפרצוף קשה. "אה!...הסתבכת! " צחק עידו מרוצה. "שיר אפשר לדבר איתך רגע..." אמרה אימה כמעט בלחישה, אך שיר ידעה שכאשר אימא מדברת ככה היא מאוד עצבנית. " כן. " לחשה שיר השפילה מבטה, ויצאה מן המטבח. "את יודעת מה קרה אתמול, למה את עושה את זה יותר גרוע? " כעסה אימה. שיר השתתקה ולא אמרה דבר, היא ידעה שאימה צודקת . לאחר כמה דקות אמרה: " אני מצטערת...אני פשוט רגילה כבר למריבות האלו, אף פעם לא ניסיתי לדבר עם עידו מעבר למריבה...אני לא צריכה לספר לך את יודעת! " אימה הנהנה וחייכה חיוך מריר. שיר נכנסה שוב למטבח אך, הפעם לא אמרה דבר רק לקחה פרי. "את מתחילה דיאטה? כן, כי את צריכה את זה! " אמר בקול מתגרה. למרות ששיר רצתה לענות לו היא שתקה ויצאה מן המטבח ורצה לבית הספר. ' אני לא הייתי בסדר! איך אני אתקן שנים של ריב וריחוק? יש לזה בכלל כפרה? עידו בכלל לא יסכים להקשיב לי! הוא ידחה אותי! ' חשבה שיר בעגמומיות. לאחר מכאן נאנחה, ' אלוקים! תן לי הזדמנות אחרונה! אני מתחננת לפניך...רק הזדמנות אחרונה! ' התחננה שיר כאשר חיכתה בתחנה להסעה של בית הספר. לפתע, עידו רץ אחריה עם שקית האוכל שלה- " שכחת את זה בבית. " " תודה! " אמרה שיר בחיוך ' תודה ה' על ההזדמנות! ' חשבה במאור עניים. " כן... תודה תגידי לאימא היא הכריחה אותי לבוא עד לכאן כדי להביא לך את האוכל. " אמר בקול מונוטוני ומעצבן. שיר נשמה נשימה עמוקה ואמרה: " אני יודעת שלא תסלח לי... אבל, אני מבקשת סליחה על המריבות בננו..." אמרה בכנות. " כן טוב... שהיה " אמר והמשיך ללכת. " למה אתה כזה! אני באמת מבקשת סליחה! " שיר נעמדה מולו. כל האנשים ברחוב הביטו בהם. עידו שם לב והסמיק: " את יכולה לדבר יותר בשקט! מסתכלים עלינו! " קרא בלחישה. "באמת עידו..." התחילה לומר גם היא בלחישה. עידו התפרץ ואמר: "תפסיקי לרחם עלי! למה פתאום? את רואה שאני מעשן סמים אז את באה לבקש סליחה! " כמעט צעק עידו מרוב תסכול. "זה לא קשור...מזמן רציתי לעשות את זה אבל... חשבתי שלא תסלח לי ובגלל שאתה עומד ללכת אז..." היא נעצרה באמצע והתחילה לבכות חרישי, היא לא האמינה שיש לה עוד דמעות. עידו מצידו לא ענה רק המשיך ללכת. " לאן אתה הולך! " צעקה והמשיכה אחריו. " לא עניינך! את סתם סנובית מפונקת שאכפת לה רק מעצמה! " צעק. כבר לא היה אכפת לו שאנשים מסתכלים. "מתי תבין כבר!! אנחנו דואגים לך בבית, אבא ואימא וכולם!! " צעקה חזרה "אבא ואימא אני מבין...אבל, את? את דואגת רק לעצמך! " צעק. שיר לא ענתה לו. "את רואה! את אפילו לא עונה! " צעק עידו ורץ לכביש, הוא לא שם לב למכוניות מרוב שהתעצבן. מכונית שהייתה קרובה אליו כמעט נתקעה בו, עידו קפא מרוב פחד ולא יכול היה לזוז. רק עצם את ענייו. ' אלוקים כנראה זאת ההזדמנות האחרונה! ' חשבה שיר בליבה. היא רצה במהירות לעבר עידו. עידו הרגיש שמישהו דוחף אותו בעדינות, הוא פקח את ענייו, ומצא את עצמו בצד השני של המדרכה. אך, לאחר מכאן נשמע 'בום' חזק, הוא הסתובב והביט לעבר הכביש. הוא צרח: " שיר! "

פרק 4: מורה חדש ומבחן: אליאן קיבלה מדים של בית הספר: חולצה שחורה מכנסיים ומעל חצאית עד הברך בצבע שחור. הם ביקשו ששערה יהיה אסוף והיו לה נעלים סגורות. "אני לא כל כך אוהבת מדים..." אמרה אליאן בהיסוס. "זה בסדר שנה הבאה לא תצטרכי ללבוש אותם יותר." אמרה סיוון בחיוך. אליאן הלכה להתייצב בחדר המבחנים כמו שג'ק אמר לה אתמול, היא היססה מעט כיוון שהיא לא ידעה על מה היא הולכת להיבחן. לא הייתה לה בעיה למצוא את החדר ומייד נכנסה בדלת, שלט קטן תלוי היה שם ובו כתוב "חדר מבחנים" אליאן דפקה בדלת. "כן." ענה ג'ק. אליאן פתחה את הדלת בהיסוס והביטה בו בחשש. "היכנסי אנו כבר מתחילים." והביט בה במבטו הקר. עוד ילד היה שם וכנראה גם חיכה, "אתם מוכנים לקרב?" שאל ג'ק וחקר אותם בעיניו. "כן." ענו שניהם הם התחילו בקרב ואליאן נצחה את הילד. "טוב...טוב..." אמר ג'ק לעצמו ורשם כל מיני רשומים במחברת, ואז הוא פנה לאליאן "את חכמה..את לא תלמדי איתי..את תלמדי עם מורה אחר..חבר טוב שלי! אז אני מצפה שתתנהגי בהתאם..אין איחורים!! ואין חוצפה!! אני מצפה ממך למשמעת!" אמר ג'ק בחומרה. "אפשר את מערכת השעות?" שאלה אליאן בלחישה כמעט. ג'ק חייך בפעם הראשונה- "בטח" אמר ונתן לה נייר עם שעות ושיעורים "מתחילים ב 6??" נדהמה אליאן. ג'ק צחק והוביל את אליאן לכיתה והביא לה ספרים ומחברות- "בשעה ארבע אחר הצהריים תבואי למשרד שלי ותפגשי את המורה שלך הוא יבחן אותך שוב." אמר ג'ק "אל תאחרי!" הוסיף בחומרה כהרגלו. אליאן נכנסה לכיתה והסמיקה במבוכה. הייתה זאת כנראה המורה לביולוגיה כי תמונה של גוף האדם הייתה תלויה על הקיר. "שלום תלמידים זאת אליאן!" הכריזה המורה. בשעה ארבע בדיוק הייתה אליאן במשרד של ג'ק. "המורה מאחר.."אמרה אליאן בארבע וחצי. "כן.."אמר ג'ק ולא העיר על חוצפתה. ברבע לחמש המורה נכנס, "אתה מאחר.."אמר ג'ק בחומרה. "אה..אני מצטער.."אמר המורה וגירד בראשו במבוכה. "זאת התלמידה החדשה שאמרתי לך שהיא תתאים.."אמר ג'ק וסימן לאליאן להתקרב. אליאן ניסתה להתרשם מהמורה שעומד לפניה בזמן שהוא מדבר עם ג'ק, אך המורה לא נראה מרשים במיוחד. הוא היה רזה מידי ואפילו חיוור שערותיו השחורות קפצו לשם ולשם כאילו לא הסתרק שנה. עיניו החומות היו טובות ונבונות, קשה היה לפספס עיניים כאלו כמו כיסו על גופו הרזה..אבל אליאן ידעה משהו על החיים, שהחיצוניות תמיד מתעה. הייתה לה תחושה שהוא חזק במיוחד. "אליאן בואי אחרי."אמר לה המורה בחיוך והוביל אותה מחוץ למשרד. "אנחנו בבית הספר עובדים על אומניות לחימה בקבוצות של שלושה- בדרך כלל שני בנים ובת, כי אין מספיק בנות, לא מזמן חילקנו את הקבוצות כך שהצטרפת בדיוק בזמן כדי שאוכל לבחון את הקבוצה בו בזמן אותך.."אמר המורה בלי לשאול. הם הלכו לחלק האחורי של הבניין שבו הייתה רובע ענקית של דשה ועצים גבוהים במיוחד. "אתה מאחר!" אמרו שני ילדים הנוספים ביחד. "הי את אליאן החדשה! אנחנו באותה הקבוצה!" אמר כפיר בהתלהבות את מה שכבר היה ברור. המורה והילד הנוסף רק נאנחו- "את מכירה את כפיר?" שאל הילד. "פגשתי אותו אתמול..."אמרה אליאן לפני שהספיקה להמשיך התפרץ המורה ואמר: "אני רוצה לדעת אליכם אז ספרו לי את שמכם מה אתם הכי אוהבים לעשות ומה החלום שלכם." המורה התיישב על הסלע שהיה בקרבת מקום. אף אחד לא התחיל והייתה שתיקה של כמה דקות עד שכפיר התחיל לצעוק "אני ראשון! אני ראשון!" המורה נאנח שוב "תתחיל.."אמר בהינף יד. "שמי כפיר כחם אני אוהב לאכול והחלום שלי להיות מנהל הכפר כדי שככה כולם ידעו מי אני!"קם כפיר ממקומו מרוב התלהבות. "טוב...טוב..." חייך המורה "ספרי לנו את אליאן.."בקש המורה. שמי אליאן לוי..ומה שאני הכי אוהבת זה לצייר והחלום שלי..."אמרה אליאן במסתוריות. המורה חייך "ואתה?"פנה לילד. "שמי דביר מגן, ואני לא אוהב! והחלום שלי..זה לא בדיוק חלום אלא מטרה!"אמר שידו שלובות ופנו חזקות. הוא לא סיפר מה היא המטרה. "שמי יובל פרץ, ומה שאני הכי אוהב...והחלום שלי..."הוא אמר, המורה. המורה התחיל לחשוב: 'ידעתי שזה מה שדביר יענה וגם כפיר(הוא נאנח כאשר חשב על כפיר.) אליאן היא בחורה חכמה רק הראש שאין לה עתיד בראש..' "טוב..ניגש למבחן."אמר המורה יובל וקם ממקומו. גם התלמידים התרוממו. "אז המבחן הוא מבחן קבלה והוא הולך ככה: יש לכל אחד כדור שנמצא אצלי בכיס ואתם צריכים לקחת אותו ממני..אך אני לא מתכוון להביא לכם אותו! אתם צריכים לקחת אותו ממני ויש לכם זמן מוגדר. אם רמתם והמשכתם אחרי הזמן תקבלו עונש...אני הייתי ממליץ לכם לקחת את המבחן ברצינות תנסו להרוג אותי רק ככה תצליחו." הודיע. דביר ואליאן התחבאו על העץ ומתחת לסלע חוק ראשון במערב. כפיר מצידו כלל לא התחבא ואמר בגאווה מטופשת: "אני לא מתחבא כשאני נלחם..!"צעק והסתער על המורה יובל. המורה תפס את ידו של כפיר וסובב אותה בתנוחה לא נוחה מאחורי הגב. 'זאת ההזדמנות שלי!!'חשב דביר לעצמו ושלח שני סכינים קטנים לעברו של המורה. המורה נעלם. 'כמו שחשבתי..הוא חזק..'חשבה לעצמה 'למה אני עושה את זה!!' כך במשך שעתיים אף אחד מהם לא הצליח לקחת את הכדור מהכיס של המורה, אליאן לא ניסתה לקחת כפיר תקף אותי ללא הצלחה וגם דביר.(רק בדרכים יותר כחמות שלא העלו דבר...)לאחר שעתיים נגמר הזמן אך כפיר רימה והמשיך לתקוף את המורה. אליאן ודביר כבר היו במקומות שלהם, המורה התעצבן וקשר את כפיר לעץ והביט בכל אחד מבט מאיים: "אתם יודעים למה לא הצלחתם?" אמר כמעט בלחישה. שלושתם הביטו בו באימה- "כי לא שיתפתם פעולה!!" צעק לפתע. "רק אם עובדים כגוף אחד אפשר להצליח...כולכם חשבתם שאתם יודעים יותר טוב!!" נראה היה שהמורה מרחף לרגע ואז הביט במבט קשה. "כפיר בגלל שאתה רימיתה אתה לא מקבל ארוחת ערב ואתם שניכם נשארים כאן! מי שנותן לכפיר ארוכת ערב ייענש!!" צעק המורה והלך לו. אליאן ודביר התחילו לאכול שלפתע שמעו את הבטן של כפיר מקרקרת, אליאן הביטה בארוחה שלה- "אתה יכול לקחת משלי.."אמרה אליאן הדאגה. "אבל..אם המורה יראה.."חשש כפיר. "כן, תיקח גם משלי.."אמר דביר והגיש לו את הארוחה. "אבל..אני קשור אני לא יכול לאכול..אליאן תאכילי אותי?"חייך כפיר ועשה פרצוף מתחנן. "מה? לא!!" התעצבנה אליאן. דביר גלגל עיניים בעצבנות. "טוב אבל זה חד פעמי!!" אמרה בעצבנות. אליאן נתנה לו לאכול, שלפתע המורה נכנס בפתאומיות, "מה אמרתי לכם!!" צעק באימה. "אבל...אבל אתה אמרת!!" התחיל כפיר לומר "שאנחנו צריכים לשתף פעולה!" המשיך דביר. "כן! להרגיש כמו גוף אחד!!" צעקה אליאן את ההמשך. המורה נראה מרוצה הוא חייך, "כל הכבוד!! עברתם את המבחן..."צחק.

פרק1: אליאן נעלמת: "גיל, מה קרה לך?" שאלה הדר כאשר עמדו שניהם על גדת הנהר. "אליאן! הלוואי והייתה פשוט נעלמת!!" צעק גיל בכעס. הדר נדהמה: "למה אתה אומר את זה?! היא אחותך הקטנה!" "איך את יודעת את זה? היא סיפרה לך? אני לא מאמין! " התעצבן. 'שוב היא עושה לי את זה!' חשב. "היא התקשרה אלי וביקשה שאני אסלח לה, אז היא סיפרה לי שאתם אחים. למה לא סיפרת לי קודם!" תמהה. "כי היא מוזרה! אני מתבייש בה... ואני לא מסוגל יותר!! אני לא רוצה לראות אותה!" צעק גיל בכל כוחו. אליאן שמעה את המשפט האחרון, היא עמדה מאחורהם כול הזמן הזה. היא התחילה לבכות ונפלה על האדמה הקשה. "אתה צודק! הלוואי והייתי מתה!" צעקה. עיניה הירוקות נצצו מבכי ושערה השחור נפל על פניה. הדר הסתובבה: "אליאן!" היא צעקה, אך זה היה מאוחר מידי. היא כבר לא הייתה שם. "גיל! אתה...מי אתה?" נבהלה הדר. גיל מצידו היה בהלם. "תלך אחריה!" כעסה עליו. גיל קפץ ממקומו כמו רובוט חסר הבעה, והתחיל לרוץ אחרי אליאן. הוא הצליח לעקוף אותה ועצר אותה. "אליאן..." התחיל לומר. "די!" צעקה אליאן. גיל הביט בה בשקט והמתין שתגיד דבר מה, אך הייתה שתיקה מעיקה ואליאן הביטה בעיניו המחוסרות הבעה. רק לאחר כמה רגעים אליאן דברה: "זה בסדר גיל, אני מבינה אותך לחלוטין, אל תנסה להחזיר אותי בגלל ייסורי מצפון, שלא יהיו לך! אני תמיד מסתדרת בסופו של דבר- גם לבד. אני אסתדר, רק תדע בבקשה ש... לא התכוונתי! באמת שלא... ועכשיו תן לי ללכת, ומי יודע אולי כשאמות תבוא ללוויה שלי- ואם לא תבוא אבין אותך. זה מגיע לי, פגעתי בך." בכתה אליאן. היא המשיכה ללכת ואז נעצרה. "אני יודעת שזה לא יעזור, אבל זאת מתנה שרציתי לתת לך ליום ההולדת שלך אתמול. אני יודעת שלא תסלח לי בגלל מתנה כל כך עלובה. כבר הכנתי אותה, אז בבקשה תקבל אותה! לא בגלל שהכנתי אותה במשך שבו!, לא בגלל שלא ישנתי בגללה... אלא בגלל שאתה אדם טוב לב כל כך תסכים לקבל דבר כזה עלוב!" התחננה אליאן והגישה לו קופסה קטנה ומוארכת עטופה בעטיפה מוכספת וקשורה בסרט אדום. גופה וידיה רעדו כשהגישה לו את המתנה, היא נראתה חיוורת והזיעה. עיניו הגדולות והשחורות של גיל הביטו בקופסה הקטנה ואז באליאן- אך היא לא הייתה שם. "אליאן! אליאן!" צעק גיל. כל גופו הרחב רעד כשהוא נזכר בכל הזיכרונות שהיו לו ולאליאן. מה עשיתי? אני כל כך מטומטם!" צעק. "אליאן! גיל! איפה אתם?" צעקה הדר כאשר היא רצה לכיוונו, נושמת בכבדות ומתנשפת. "אני כאן!" אמר גיל. "איפה אליאן?" שאלה הדר, עדיין מתאוששת מהריצה. גיל התחיל לבכות, "היא נעלמה". "מה זה?" שאלה כשהיא מצביעה על קופסת המתנה. "זאת מתנת יום הולדת שהיא הביאה לי לפני שנעלמה." אמר. "תפתח אותה...אולי יש בה רמז." הציעה הדר. גיל הסיר את העטיפה ואז פתח את הקופסה. היה שם פתק ובו כתוב: "לאחי הגדול גיל יום הולדת שמח. מקווה שתאהב את המתנה שהכנתי לך. שיהיו לך חיים מאושרים J כל טוב. אחותך הקטנה אליאן." "זה מוזר, אף פעם לא אמרתי לה את התאריך של יום ההולדת שלי, איך היא זכרה?" הודה גיל בפני הדר. "יש עוד משהו בקופסה," אמרה הדר והוציאה שרשרת שחורה ותליון בצורת עיגול קטן ובצבע תואם. שמו של גיל היה רשום עליו בצבע אדם זועק. את התליון היה ניתן לפתיחה, ובפנים היתה תמונה קטנה של גיל. "איך היא הכניסה תמונה כל כך קטנה?" שאלה הדר, את עצמה יותר מאשר את גיל. "זה כל כך יפה," הוסיפה. "לא ידעתי ש... מה עשיתי הדר? פגעתי בה, זה בטוח!" אמר גיל בכאב שצרב את ליבו. "צריכים למצוא אותה!" אמרה הדר. 'חייבים... זו כל כך לא אשמתה... וגם אני פגעתי בה,' חשבה. "בטח היא הלכה לדירה שלה..."הרהר גיל. הם רצו שניהם לדירה של אליאן בכל המהירות שאפשרו להם רגליהם, ונכנסו לדירה- הדלת לא הייתה נעולה והם פרצו פנימה. הבית היה קטן אך נקי ומסודר- "אף פעם לא הייתי בדירה שלה," הודה גיל. המטבח נראה נוח למרות שהיה קטן במיוחד. הסלון גם לא היה גדול. קיר אחד שם היה צבוע בכתום, והספות נראו נוחות ויפות בצבע ורוד בהיר שלא היה נשי מידי והתאים לצבע הקיר. בצד היה ארון קטן ומאורך עם חפצי נוי קטנים, ושולחן קטן מעץ. "יש לה דירה יפה." התפעל גיל. "אליאן את כאן?" שאל ונכנס לחדר השינה. גיל נדהם וכמעט רצה לצרוח: "הדר בואי מהר!" קרא. הדר רצה לחדר השינה ונדהמה גם היא: כל החדר היה מלא בציורים של כל מיני אנשים מוכרים ולא מוכרים, של חיות וחפצים, פשוט מלא בציורים, עד כדי כך שהקירות העמוסים גרמו מעט לחץ. חוץ מהציורים היו מיטה קטנה נפתחת, שולחן כתיבה לבן וארונית מלאה בספרים. ספרי לימוד, ספרי קריאה ועוד. "הי, אני מכירה את הבחור הזה, זה גבריאל מכיתה י"א 5" אמרה הדר בהתפעלות והשתוממות. "כולם מכירים אותו... הי אני מכיר את הבחורה הזאת... זאת לינוי מכיתה י' 3, לא ידעתי שאליאן מציירת כל כך יפה... היא פשוט כשרון!!" אמר גיל במין ריחוף. "היא ציירה אותך פשוט מדהים!! אתה נראה כאן פשוט זורח, כמעט אל אנושי!!!" נפעמה הדר. "גם את בציור- את לפחות מלכה אם לא יותר, בציור את כל כך מאושרת! היא ידעה לצייר את החיוך המקסים שלך." השיב גיל. " תוכלי לעשות לי טובה קטנה? שימי לי את השרשרת של אליאן." ביקש. גיל התחיל לחפש על השולחן משהו אך היה שם רק חומר לימודי של ילדה בת 13 והרבה הרבה מתמטיקה. "מה אתה מחפש?"שאלה הדר. "רמז לאן אליאן יכלה להיעלם. לא יודע מה בדיוק, זה יכול להיות כל דבר: פתק, ציור, משהו שמדבר על מקום מסוים... כל דבר!" גישש גיל בין ספרי מתמטיקה לאנגלית. 'אולי ספר? יש כאן ספריה קטנה- אולי יש שם איזה רמז?' חשבה הדר והתחילה לחפש. "אני..." התחיל לומר גיל כשלפתע נפל על הרצפה. "מה קרה?"הסתובבה הדר. "נתקלתי במשהו... מעצבן." אמר והביט מטה. ליד רגלו היתה מה שנראתה כמחברת פשוטה אלמלא נכתב על הכריכה 'יומן אישי' ו 'שייך לאליאן בלבד'. "אני יודע שכתוב אישי- אבל, אולי זה הרמז שלנו?" שאל לפתע. "השתגעת? זה פרטי, אסור לך לקרוא את זה!" התרגזה עליו הדר. "נכון, אבל זה למטרה טובה, אליאן נעלמה ואנחנו לא יודעים לאן!" תירץ גיל, לעצמו יותר מאשר להדר. "יכול להיות שהיא סתם מסתובבת איפה שהוא בעיר," אמרה הדר. "לא, כמו שאני מכיר אותה היא לא מסתובבת סתם ככה." אמר גיל ברצינות. "תעשה מה שאתה רוצה! אני לא קוראת ביומן של מישהו. זה לא מכובד וזה לא יפה!" התריסה הדר ויצאה מהחדר. גיל יצא אחריה והלך לביתו מהורהר ומבולבל. "איפה היית? כבר מאוחר!" כעסה אמו המאמצת של גיל. "אליאן נעלמה." אמר גיל בכובד ראש. "טוב, היא לא מוצאת חן בעיניי, גיל, אני לא מבינה מאיפה היא טוענת שאתם אחים, מופקרת!" כעסה מעט ואז השתדלה להראות מודאגת. "אימא, גם אם היא לא מוצאת חן בעינייך עשינו בדיקת דנ"א ואת ראית שהיא צודקת. ואם לא אכפת לך אני הולך לחדר, יש לי שעורי בית להגיש למחר." אמר בכעס עצור, ואז רץ במהירות לחדרו וטרק את הדלת. גיל גמר את שיעורי הבית אבל לא רצה לחזור לסלון ולדבר עם הוריו על אליאן. הוא הביט בילקוטו וראה את היומן של אליאן מבצבץ לו. הוא הוציא את היומן, מתלבט. הקול של הדר הדהד בראשו- "זה לא מכובד להסתכל ביומן!" 'אבל מצד שני זה לטובתה, צריכים למצוא אותה' חשב. "אתה משוגע!" שוב שמע את הדר. 'איך אדע איפה היא?' שאל את עצמו. לבסוף החליט- 'אני אפתח את היומן ואחזיר את אליאן הביתה!'

זה לא היה אמרו להיגמר כבר אבל יש כאב שפשוט לא נגמר! יש שמחה שלא נגמרת? אולי אם נדע תמיד שאנו יהודים, לעד נשארים לעד אלוקים נמצא, ויש אהבה ענקית שלעולם אינה נגמרת..

יום גשום וקר התחיל פתאום לא קרה דבר. וממך לא שמעתי כבר יומיים אומרים:"לא מוצאים אותו" אני כבר דואגת מה היה מחר? מה היה עכשיו? אני כבר עייפה מלחפש.. לא רואים, יש ערפל כבד... חושך ברחוב רק פנסים דולקים מעט. מראים את הדרך, את הכיוון ובכל זאת לאן?

רציתי לומר לך תודה אך, נעלמת. רציתי לחייך לך ולתת מבט של תקווה. נשמות עולות כמו חיילים במדים. מביטים למעלה ללא נשימה. ואני כאן. יושבת ובוכה הדמעות לא נגמרות לא נותנות לי מנוחה.

זה לא עזר בקשתי סליחה זה לא עזר הוא עדיין כעס. בכיתי וצעקתי. ומהיום הזה רק שתיקה דמעות על רקע לבן לא נראות. לא נשמעות.לא חשובות חסרות משמעות.

שי גולן ממשפחה עשירה, 'כולה' בן עשרים ואחת כך אומרים מי שאינם מכירים אותו.אך מי שמכיר יודע את האמת.שי הוא סטודנט לרפואה. הוא לא רצה שההורים שלו ישלמו את הכל לכן עבד במשמרות ערב. שי עבר ליד המשביר וראה ילדה מנגנת בגיטרה ושרה,כמובן נתן לה שקל והמשיך לו. שי חייך התחיל לשמור ולעזור לאנשים שבאים,שערו הבלונדיני וגופו הנאה דווקא גרם לבנות לנסות להתחיל איתו,זה היה די מבייש אך, תמיד ענה בחיוך. לדעתו זה רק מפריע. לאחר כמה ימים שי הלך כדרכו לעבודה, הוא ראה שוב את אותה ילדה שמנגנת בגיטרה ושרה,כשהוא חשב על זה,היא הייתה כאן כל הזמן,אך היה כל כך עסוק שלא עצר לחשוב על זה יותר מידי. הגיע שבת, יום חופשי שלו להיות עם חברים, שי יצא החוצה ועבר דרך המשביר וראה את הילדה. "היי,מה את עושה כאן כל הזמן?ההורים שלך לא דואגים לך?"שאל שי. הילדה צחקה בבישנות,"זה בסדר הם לא דואגים."אמרה והמשיכה לנגן. שי רצה לשאול 'למה' אך לא שאל הוא המשיך ללכת,ואז נעצר לאחר שני צעדים. הילדה נראתה מלוכלכת אך, היא ידעה לשיר ולנגן יפה היא הייתה מקסימה. היא תמיד הזכירה לו את הגיטרה החשמלית שלו הוא התגעגע אליה מאוד אך, תמיד לא היה זמן. הנערה שרה בעצב,למרות ששי לא ידע להגדיר בדיוק, רק פשוט אהב את הרגע. וכך שרה את השיר(מילים אהוד מנור.) לילה בוא,רד עלי, בוא עטוף אותי עכשיו, עצום את שתי עניי, רד לאט, את עין השמש עפל, שים ידך ביד הגשם הנופל, ונפל.. וענן יחוג מעל ימי הים, חוג יחוג יומם וליל, חוג יחוג ורוח מיילל, והים יגיעה עד גגות תבל, ואין אוויר אין אש אין חול, ואור אחרון ייגוע בלאט בלי קול, וקץ לכל. שי הצטמרר מאיך שהנערה שרה, לפתע היה לו דחף לדעת את שמה. "הי איך קוראים לך?"שאל שי, הוא התביש מעצמו. היא לא ענתה מיד, אך הביטה הרבה זמן בעיניו עד שהחליטה לומר את שמה. "שמי טליה אך, כל מי שמכיר אותי קורא לי טלי או טל."אמרה בשקט. שי חייך,"טליה הרבה יותר מתאים לך."אמר ברצינות. טליה השפילה מבטה, היא לא הייתה רגילה למחמאות ולא ידעה אך להגיב. "את גם שרה ומנגנת יפה."הוסף שי, הוא הרגיש שהוא נסחף. "אתה מגזים...וחוץ מי זה אתה לא אמרתה לי את שמך.."אמרה טליה שכבר הסמיקה ממש. שי חייך במבוכה,"כן נכון,שמי שי גולן."אמר. "מה השעה?"כאילו נזכרה טליה במשהו חשוב. שמונה וחצי..מה קרה?"שאל שי. "אני חייבת ללכת נדבר כבר, שלום."אמרה טליה, שי לא הספיק לענות. טליה כבר לא הייתה שם. טליה רצה לבית שלה,לא בדיוק בית אלא יותר כמו צריף שעוד רגע מתמוטט. "אבא! אבא!אני כאן!"צעקה טליה בקשי נושמת בגלל הריצה. אביה בא בצעדים גדולים לכניסה,"כסף!"חתף אביה את הכובע. הוא התחיל לספור במהירות,"200 ₪,פחות מאחיך ב5 שקל!!צעק בקולי קולת. "ולא רק!"הוסיף."את מאחרת ב2 דקות!!"צעק. טליה פחדה, הוא היה יכול לעשות לה הכול, היא שנאה אותו!כי את כל הכסף הוא היה מבזבז בהימורי קלפים בקזינו, ואם לא היו נותנים לו את מה שרוצה הוא היה מסוגל להרביץ מכות, וזה כשיש לך מזל כי כאשר היא רוצה הוא היה קושר את הידיים והרגליים לעמוד חשמל או איזה עץ ומשאיר אותך שם כל הלילה כדי שתלמד לקח. הוא הוציא את החגורה שלו ונתן לה שלוש מכות הגונות. "אבא!בבקשה אני רק הייתי רעבה!אתה רוצה שאני אעבוד בלי לאכול כלום?לא שמעת שאנשים מתים אם הם לא אוכלים?"התחננה טליה. אביה התעצבן,"את מתלוננת?אה!אני מנסה להביא כסף ואת מתלוננת שאין אוכל?כנראה שלא הספיק לך להיות שבוע שעבר על העמוד את כנראה צריכה תזכורת!"צעק אביה תחכי לערב.."הוסיף. "אבא!אני לא מתלוננת!אני מבקשת...אבא אני הבת שלך אתה רוצה שאמות, רחמים, אבא רחמים!"בכתה. אבא שלה כל כך שנא את הפרצוף הזה שלה,הוא נתן לה סטירה הגונה,"תפסיקי!את לא תצליחי להתחמק מן העונש!"צעק והלך משם. טליה הלכה לחדרה,היא שנאה אותו כל כך שנאה, טליה ידע שהלילה היה קר כבר החורף היא התפללה שלא ירד עליה גשם, גם ככה היא מקוררת וכל פעם שמגיעים 'לעמוד' אבא שלה לא מרשה סוודר,זה עונש צריכים לסבול עד הסוף, הולכים עם חולצה קצרה במילא אין לה עוד בגדים אך, האמת לא היה מה להתפלל שלא ירד גשם כולם דיברו על גשם שמתקרב, כן רק זה חסר לה מכל הימים בשנה דווקא הלילה!היא לא כעסה על זה שיורד גשם, היא כעסה על אבא שלה וגם ומה שהיא "עוזרת" זה שכל חודש היא שולחת לבנים לשניהם, ופעם אחת היא שלחה סוודר לה ולאח שלה איציק. איציק חזר אביו תפס את הכסף שלו,"300 שח,כל הכבוד!"אמר. איציק ניכנס לחדרו, טליה נשכבה על המיטה(סדין ומעיל קרוע.) היה לה קר, ככה זה כל הזמן או רעבים או שקר השאלה מה גובר על מה. עכשיו באותו הרגע נראה שאבא אוהב יותר את איציק, אולי אבא אוהב אותו יותר אבל, זה לא אומר שהוא לא נענש מלקבל מכות. טליה בכתה בשקט כי עם אביה היה שומע אותה היה מרביץ לה מכות,הוא שונא שהיא בוכה,"את כמו אמא שלך!"ככה היה צועק לה. גם טליה נראתה כמו אמה שתי טיפות מים. 'אולי',חושבה לעצמה 'בגלל זה אבי יותר קפדן איתי?'. לפתע איציק נכנס לחדר. "מה את בוכה שוב?"שאל ברוגז. טליה נאנחה וסגרה את הדלת "עוד פעם.." אמרה טליה,היה להם מזל שאבא שלהם הלך רגע לבנק. איציק שתק,כן גם הוא ידע על הגשם והקור הלילה גם ידע שהוא לא יכול על אביו, שהם ביחד ניסו כבר אי אפשר למנוע ואי אפשר לברוח כי אין לאן. איציק דאג לה אבל פחד יותר מאביו ממד אחד. מצד שני גם די ריחם עליו אביו הוא משוגע. הערב הגיע: טליה חייכה אליו (אל איציק)אך ראו עלייה שהיא רוצה לבכות, לצרוח, לצעוק, למות.היא לא הייתה בטוחה שתחזור בבוקר. איציק רעד כל כך וברח מהר לחדרו. הוא ידע עוד מעט עוזב את הבית והולך לצבא, הוא חייך לעצמו ולא היה לו יסוריי מצפון הוא היה לבד. אביה של טליה מצא עץ לתפארת, לא גלוי ונראה לא חשוב. אביה חייך היה קר,והגשם נראה קרוב. "אתה ידעת שהערב ירד גשם?"שאלה טליה למרות שהתשובה הייתה ברורה. "כן, ככה תלמדי שלא מתלוננים,רק ככה תלמדי.."אמר אביה, היא ידעה שהוא משוגע אך, הפעם הוא פשוט היה ברור הוא משוגע! אז השעה הייתה אחת בלילה, והוא משאיר אותה שם עד הבוקר השעות הכי קרות אך, טליה לא אמרה כלום. לפתע הוא תפס אותה חזק, חזק מידי, לא היה טעם לצעוק איש לא היה בסביבה. לא רק שזה מקום נידח ביום זה גם מקום נידח עוד יותר בלילה. אבל טליה נסתה בכל זאת לצאת מן הקשירה אך, זה לא עזר זה היה חסר טעם. היא נקשרה לעץ בידיים וברגליים. "ליתר בטחון נקשור גם את הפה",אמר אביה אלקוהל נדף מפיו. "אבל למה?גם אם אצעק אין כאן אף אחד איש לא ישמע אותי!"צעקה טליה באיימה טליה. "תשתקי!לא דברתי אלייך!את אולי רוצה להיות כאן עוד לילה!"צעק עליה. טליה ידעה שהוא מסוגל לכן לא ענתה. הוא קשר לה את הפה. ואז הסתובב והלך,הכל היה חשוך,אבל טליה לא פחדה מהחושך היא פחדה מכל מיני חיות ,וגם פחדה שהקור ירדים אותה והיא לא תקום בבוקר. 'טליה!אסור לך להירדם!אסור!זה מסוכן!'צעקה לעצמה מבן הדמעות. היא הרגישה סחרחורת והיה לה קר, טליה אמרה לעצמה לנסות לזכור דברים נחמדים שרקו לה, וישר חשבה על שי גולן,היא לא ידעה למה אך, זה הצליח היא לא יכלה לדעת כמה זמן היא קשורה לעץ לא היה לה שעון. הגשם התחיל כבר לרדת לפני הרבה זמן, היא הרגישה כאב ראש כאילו תקעו לה פטישים בראש. היא גם התקשתה לנשום והיא חשבה על איציק, היא ידעה שהוא לא מחפש אותה ורצתה לכעוס עלו,אך כל מה שיצה לה זה דמעות שלדעתה חסרות פשר. בגשם הזה,כבר ראתה התחלה של אור ראשון אך, באותו רגע כבר התחילה להזיע מרוב קור, 'טליה אסור לך להתעלף!אסור!תשארי ערה!'אמרה לעצמה.'אבל למה?'נדחפה חשבה,"די"נסתה לצעוק. הגשם הרטיב את גופה הרוח הצליפה בה, והחולצה נדבקה לעור שלה ונראה כאילו שהיא נמצאת על העץ שבוע כי היא ממש רזה. טליה ראתה מטושטש אך ראתה אולי את השמש, אולי דמיון של שמש. אך כבר ראתה הכל שחור. טליה התעוררה: היא מצאה את עצמה בבית חולים."איפה אני?"אמרה בקושי. "התעוררת.."אמר שי. "שי?מה קרה?איפה?מה?"אמרה טליה שהייתה כל כך מבולבלת. "הי לאט, אתמול עבדתי במשמרות הייתה תאונה בכביש ונעצרתי שם שעות, ואז ראיתי משהו זז ליד עץ בהתחלה חשבתי שזה חיה, והמשכתי לנסוע,ואם את יודעת כשיש תאונה נוסעים לאט אז בגשם שיש תאונה עוד יותר לאט, ואז פתאום ראיתי שהראש שלך נפל ולא הייתי בטוח אבל חשבתי שזה בן אדם ולמזלך הייתי ערני. אז ראיתי שזה אדם וירדתי לשם ומצאתי אותך היית חצי מתה, היית קשורה לעץ וגם נראה שהרביצו לך,והיית עם חולצה קצרה בגשם..."אמר שי "כן, אני בהחלט צריכה להסביר את זה,היה זה..אבא שלי, אני ממש לא יכולה לפרט את הכל אך, זאת הדרך שלו ללמד אותי לקח על שהתלוננתי שאני רעבה."אמרה טליה. שי היה מזועזע,הוא ידע שהיא לא שקרנית ואין לה שום סיבה להגיד דברים כאלה. "מה עם אח שלי..איציק?"שאלה טליה פתאום. "לא יודע,יש לך אח?"תהה שי. טליה השתעלה,"הוא יותר גדול ממני."אמרה לו ונראתה מתוחה. "שי אם אבי יבוא ויראה שאני לא על העץ הוא יחשוב שאיציק עזר לי לברוח!הוא יכול לעשות לו דברים איומים!לא!הוא יכול להרביץ לו בחגורה אני חייבת לחזור אני לא יכולה להשאר כאן דקה!"צעקה טליה. שי נבהל,"לא!את משוגעת!את חולה את עם 40 חום!לפני שעה היית עוד מעולפת!"צעק. "תעזוב אותי!" בכתה, "לא!אני מאמין שאבא שלך כזה,הוא אבא שלך!"אמר בכעס. "אתה לעולם לא תבין אותי!!!"כעסה שי היה המום,חשב שתנסה לסנגר על עצמה,אך לא היה משנה לה מה שי חושב. טליה התלבשה,רק את החולצה הקצרה בלי כלום. "תיקח אותי לעץ?"שאלה טליה בתמימיות. "ניראה לך?!את משוגעת! את חייבת ללכת לבית חולים למשוגעים!!"צעק שי ואז גיחך. "טוב,"אמרה מתאלמת מכל מה ששי אמר לה, ויצאה מהחדר. "לאן את הולכת?"שאל בכעס מה. "לתפוס טרמפים."ענתה. "עם חולצה כזאת?"לא האמין שי.טליה לא ענתה, הוא לא מאמין לה עדיף שתשתוק ותנסה למצוא את העץ הזה. "אה שי!תודה שהצלתה את החיים שלי!"נזכרה טליה להודות. "וסליחה שכעסתי, אך אין לי ממש בררה.."הוסיפה. ושי חשב,'איזה אדם מוזר.'אמר ונסע לביתו. טליה הגיעה לעץ,היא מצאה את החבלים על הרצפה,עוד היה בוקר בערך שמונה בבוקר,אך אביה תמיד בא בשמונה וחצי(כשאמר שש הוא אף פעם לא היה מתעורר) היא קשרה את הפה הרגליים הידיים היה מסובך אך קשרה אותם חזרה כן, היא בהחלת הייתה חולה מאוד אך לא היה לה ממש בררה היא הייתה קפואה,אביה היגיע והתיר את הקשרים. "אני מקווה שלמדת לקח!"אמר ברצינות. טליה לא ענתה היא פשוט הלכה לצידו בשקט לא היה לך כח ניגמר לה היכולת, והיא לא האמינה שהיא הצליחה להגיע הביתה."יש לך שעה לישון לפני שאת מתחילה לעבוד."אמר לה והלך לחדרו. "איציק התעורר כששמע את פתיחת הדלת,טליה נזרקה על הסדין. איציק פתח את הדלת,"טלי!"אמר בדאגה. טליה סיפרה את מה שקרה כולל כאשר התעלפה. "את קודחת,את חייבת רופא,אין זה מסוכן.."אמר וניראה מתוח יותר מתמיד. "אתה יכול להביא לי דלי או כלי עמוק כל שהו."בקשה טליה. "כן אני שניה חוזר."אמר אפילו בלי להבין למה. הוא הביא דלי,טליה הקיאה לבפנים.הוא הביא לה סוודר וכיסה אותה,"טליה.."אמר. "איציק, קר לי..ואני מרגישה שאני הולכת להירדם.."אמרה,טליה הייתה חיוורת. "לא!אסור לך להירדם..לא!"אמר אך, איציק הרגיש אבוד. כן שעה עוברת מהר,האבא נכנס לחדר,המראה זה לא ניראה טוב, טליה ואיציק. "אבא! טליה חייבת רופא!אבא!"צעק איציק,הוא רעד כולו. "איציק,"טליה תפסה את היד שלו חזק(עד כמה שיכלה) עם כל זה שהיא רעדה,"אל תשאיר אותי לבד,"התחננה,היא השתעלה. האבא שאולי היה משוגע(לא אולי בטוח)היה לו עדיין לב והתקשר לרופא בדחיפות. "אבא מתקשר לרופא!על תוותרי לי..לא עכשיו!"התחנן איציק. טליה השתעלה שוב,"איציק,אבא התקשר לרופא!אבא התקשר לרופא!"לחשה טליה. "כן, טליה כן, תשארי כאן!"צעק. "איציק..אל תעזוב אותי..."היא בקשי הצליחה לומר זאת. "אם תשארי ערה אני מבטיח אני לא אעזוב אותך.."אמר טליה הרגישה בחילה. "תביא את הדלי.."לחשה. היא הקיאה שוב. ואז דפיקה זה היה הרופא הוא ראה את טליה והוא לא היה צריך יותר ישר לבית חולים."תגיד אתה האבא?אתה לא רואה שהיא צריכה בית חולים!"אמר בכעס הזמינו אמבולנס איציק עלה איתה,הוא החזיק את היד ודמעות רצו לצאת לו אך, לא יכל הוא התכווץ כאשר טליה אמרה לו שחזרה לעץ בגללו טוב, בגלל אבא אבל בשבילו. הוא ידע שבחיים לא היה עושה את זה בשבילה. הרופאים באמבולנס צעקו ונתנו לה חמצן וניסו להוריד את החום,איציק פחד לאבד אותה,כן היא אחותו,"טלי את מסוגלת,תלחמי."לחש לה. הוא נישען והחזיק את ידה,היא הייתה קרה. הוא ידע שטליה חלשה בגלל חוסר מזון שלא היה בבית עוד לפני הכל ותמיד התחננה הוא לא השתדל לעזור לה,'על מי אתה עובד,תמיד הייתה גונב כסף כדי לקנות אוכל ואף פעם לא נתתה לטלי אך, היא נראת קטנה לא רק רזה,היא בוא נגיד לא התפתחה נשארה קטנה וחלשה כל כך,תמיד היה דואג מה יקרה לה?! אתה ידע לדאוג לעצמך'.אמר איציק לעצמו. אך היא הייתה פחדנית,ודווקא היום היא אמרה לאבא שהיא רעבה,וכנראה ידעה שזה מה שיקרה. הם הצליחו להגיע לבית החולים כאשר טליה עוד בהכרה. מאיציק בקשו שעכשיו לא להכנס כי היא בטיפול, ולא יכל לראות מה יש לה. בהמשך הזמן גם האבא הגיע,"מה המצב?"שאל בשקט. "לא יודע,הרופאים בודקים,גם אני מודאג מאוד."אמר איציק בקשי. איציק ציפה שאביו יכעס,אך שתק וניראה מודאג. איציק רצה לומר לו משהו אך חושב שאולי זה לא הזמן, אז שתק וחיכה לרופא. הרופא יצאה מהחדר של טליה "מה שלומה?"שאל איציק כאשר פנה אליהם,"כנראה זאת דלקת ראות מאוד חריפה גם היא חלשה כרגע, יש בעיה שנובעת מדבר אחר היא ממש בתת תזונה! זה מקשה כי מערכת החיסונית נמוכה...זאת אומרת שהיא לא אכלה המון זמן,זה בעיתי לא רק המחלה שהיה לה קשה מאוד להתגבר גם רואים שהיא לא התפתחה מאוד בעיתי קשה לדעת אם תשרוד."אמר הרופא חמור סבר. "לא הבנתי מה אמר מה המצב?"שאל האבא. "לא טוב היא חלשה אבא!נורא חלשה.."אמר איציק כמעט בבכי. האבא הכניס את ראשו בין כפות ידיו זאת הייתה הפעם הראשונה בחייו שראה את אביו ככה. הם ישבו שם שלוש שעות איציק ידע שאם כל זה שהיא חלשה היא לוחמת בכל הכח. רופא אחר יצאה מהחדר הוא ניראה עייף ורופא אחר החליף אותו. "סליחה אדוני,מצטער להפריע לך,אחותי נמצאת שם, ואני לא יודע מה הולך יותר טוב או רע חס וחלילה,אני מודאג תוכל לעזור לי?"התחנן איציק. "כן טליה לוי,שמע היא לא מוותרת אך, קשה ביותר היא אך אומרים צריכה עידוד,היא מתחילה להתעייף רואים שעבר עליה לילה לא קל, בכלל לפני המחלה היא לא הייתה משהו זה יותר גרועה מאנורקסיה ניראה שמשהו מנע ממנה לאכול, זאת רק דעתי."אמר הרופא והמשיך ללכת. איציק הלך לשרותים הוא שתף את פנו. השעה הייתה כבר אחת וחצי בצהריים. הוא ניראה מתוח ומודאג הוא חשב שהוא משתגע. "הי מה קורא איתך?"אמר גבר בלונדיני גבוה. "אני כבר לא יכול, אני מחכה כאן שלוש שעות ואחותי כאן איזה סיוט היה לי ויש לי. היא חולה בטיפול נמרץ לכן, אני ניראה רע..."אמר איציק בקול סדוק. "כן גם לי זה היה הבוקר מצאתי איזו משהי טליה קוראים לה קשורה לעץ בגשם,לקחתי אותה לבית החולים ואז היא ברחה כאשר אמרה שהיא צריכה לחזור בגלל אח שלה ואבא שלה, מופרעת זאת עם 40 מעלות חום. "מה?!"אמר איציק בתדהמה."כן די מוזר.."אמר שי וצחק. "לא אתה לא מבין,זאת אחותי,אני איציק ואבא שלי ממש מטורף, כן אם לא היה רואה את טליה במקום על העץ שם אני באמת לא יודע מה היה עושה לי אך, אחותי אמיצה לא מטורפת היא סיכנה את החיים שלה למעני. אני יודע שלא תאמין אם אספר לך לכ,ן כאשר אבא שלי קשר אותי לעץ צילמתי אותוי מאחורי הגב, לא משנה שהייתי צריך חמש שנים לגנוב מאבא שלי כסף לפני שיבזבז אותם בהימורים, אני נותן לך שי את המצלמה,תעשה בה את הדבר הנכון!". איציק די התבלבל הוא לא ידע למה שי היה בבית החולים ולמה הביא לו את המצלמה. 'כנראה שלא אדע אף פעם.' אמר לעצמו. שי לקח את המצלמה וחיבר אותה למחשב שהיה בבית החולים. שי נדהם למה שראה התמונות היו מזעזעות. הוא הרגיש מגעיל על כך שלא האמין לטליה ולא מנע ממנה ללכת ורק חשב שהיא מטורפת. שי הלך משם לתחנת המשטרה הוא ידע שזאת חובתו לעשות זאת. שי בקש להגיש תלונה וגם אמר שיש לו הוכחות השוטר הסתכל רק לכמה רגעים בנעשה, ושלח שוטר לבית החולים. ואכן האיש נכנס לכלא ומכיוון שהיו הוכחות טובות נכנס ל15 שנה בכלא אחרי ערעור והורידו לו חמש שנים. בכל הסיפור איציק ושי נהיו חברים אחרי הכל שי עזר לו מאוד, גם לשי היה הרבה כסף(מההורים)ויכלו לתת לה טיפול יותר טוב. היא התאוששה ועברה למחלקה רגילה. "שי אני חייב לך תודה, אני לא יודע מה הינו עושים.."אמר איציק בכנות. "את האמת זה בזכות המצלמה שלך."אמר שי וצחק. טליה כבר קמה ממטת בית החולים, לבשה את בגדיה וקיפלה את בגדי בית החולים. שי נכנס טליה קפצה ישר,"הי תרגעי זה רק אני,"אמר וחייך טליה לא ענתה היא הלכה לכיוון הדלת. "הי לאן את הולכת?"שאל שי וחיוכו נמחק. טליה הסתובבה,"מה זה עניינך?"שאלה בעוקץ. "נו,באמת אין לך איפה להיות, בואי לבית שלי."אמר ונאנח. לטליה נהיה פתאום עצוב ולא הסתכלה בפניו,"סליחה אך לא אוכל לבוא לבית שלך." "למה?זה.."ניסה שי לומר. "לא,אני לא יכולה כי אין לי אך להחזיר לך טובה, שי זאת לא אני גם אם תגיד שאנך צריך כלום, אני לא אוכל לבוא אלייך."התפרצה טליה. "מצחיקה!את יודעת מה את תנקי את הבית שלנו אף אחד לא מנקה אותו,מה את אומרת?"אמר שי בעדנות לא אופינית, אך ידע שטליה לא תוותר היא בהחלט לא הייתה באה עם לא היה אומר לה שהיא תנקה את הבית. "טוב אני מוכנה."אמרה טליה בחיוך עדין, ואז חשבה 'מתי פעם אחרונה שחייכתי?' לדעתו היא עדיין הייתה מוזרה, וחשב שאין פלא שתהיה מוזרה. שניהם יצאו מהחדר איציק חיכה,הוא ראה את טליה מחייכת כבר שלוש שנים לא ראה אותה מחייכת גם הוא חייך, באמת היה על מה. אף אדם לא ידע את משמעות החיוך חוץ מטליה ואיציק, הוא היה עמוק הם חופשיים, איציק בצבא וטליה במשפחה אומנת.(לאחר שאביו הרשה לו כמובן) הם יצאו החוצה סוף לצרות תחילת החיים זה כאילו הם נולדו מחדש. שלושתם ידעו שלא ישכחו את היום הזה. הינה מתחילים חיים חדשים טובים יותר. "יש עוד תקווה."אמרה טליה וחייכה לשמים.

אנחנו רצים מתנשפים לא נושמים. לאן?לאן? החול בעניים ולמעלה רק שמיים למה?למה? יש מלחמה. ואין בררה. תוציאו סכינים,חרבות וחצים. שלום לא יעזור כי אז הכל היה שחור אז למחמה למהר. לפני שאת המועד נאחר

הלכתי בשדה ולקטתי מספר מספר ועוד מספר. בזהירות שלא למעוד במוקש. כבר עברתי חצי דרך למטרה הסופית. אך עכשיו זה יותר קשה כי אי אפשר לדעת איפה המוקש האחרון.

נפלתי, נפלתי ושוב נפלתי, אבל אני לא מתכוונת להתייאש. כי בייאוש כבר בחרתי רבות ולא נתן לי דבר. רק חלל שחור שלא נגמר. (פשוט ריק) אבל התקווה שאולי יום אחד אצליח להתקדם, נראה לי כמו מדבר שבסופו של דבר- יהיה יער ירוק.

פרק 6:פגישה אחרונה: הבוקר למחרת גיל מצאה את עצמו על ספסל באיזה פרק. הוא לא זכר איך בדיוק הגיע לשם אבל, זה לא שינה לו הוא רץ לתחנה. הוא ידע שהוא מפספס לימודים של כיתה י"ב. 'למי אכפת עכשיו! ' חשב בפיזור נפש. כל מה שמעניין אותו כרגע זה למצוא את אליאן. הוא נכנס לתחנת המשטרה, השוטר המבוגר עם העיתון כבר נעמד, "האחראי כבר מגיע..." אמר בלבביות. האחראי יצאה מהחדר האחורי עם קפה וסימן לו ללכת אחריו. תרצה קפה? זה הולך להיות יום ארוך."אמר . שנהם נכנסו לחדר עם המון ציוד מחשבים וטכנולוגיה אך, לא מתחכם במיוחד...זה נראה כמו משנות ה90 אם לא לפני. " כן אני יודע...אין תקציב מה לעשות! " אמר האחראי ונאנח. הם התחילו לשבת עם מיקום התאריך השעה ומספר הרכב. חלפו שעות עד שמצאו את הרכב שחיפשו, כבר הגיע צהריים והאחראי רצה הפסקה קצרה. האמת שגם גיל. היו כמה פעמים שהם איבדו את הרכב כי המחשב התקלקל באמצע זה היה כל כך מרגיז. גיל והאחראי נכנסו למטבח להכין להם משהו לשתות כשהשוטר המבוגר גם הוא נכנס למטבח. " קרה משהו? " שאל האחראי. " כן, מישהי בשם הדר מחפשת אותך גיל..." אמר בחיוך וחזר לדלפק. גיל יצאה מן המטבח עבר את הדלפק והביט בהדר במבט שואל. "בוא רגע החוצה..." סימנה לו הדר שזה די דחוף. " מה קרה? "שאל גיל. " אמם...לפני שאתה מתעצבן אני צריכה לספר לך משהו עד הסוף ואז תתעצבן כמה שאתה רוצה בסדר? " שאלה הדר בחשש. " טוב. " אמר וחיכה שתדבר כבר. " אבא שלך סיפר לי שכאשר אליאן נעלמה הוא הרגיש אשמה כנראה..אז הוא קרה לדוד שלו שעובד בבית ספר לילדים כמו אליאן...אתה יודע בית ספר בכפר זיו בגולן... " אמרה הדר. " מה זאת אומרת... " התבלבל גיל. " זאת אומרת שהחוטף זה הדוד שלך!! ושאליאן נמצאת בכפר זיו בגולן!! " צעקה הדר. " כן אני יודע מה זה אומר אבל, זה לא הגיוני כי אבי והדוד שלי רבים. כבר 10 שנים הם לא מדברים! וחוץ מי זה הוא לא המנהל או משהו כזה... סך הכול מורה או משהו כזה..." אמר גיל מבולבל. " זה מה שאבך אמר לי..." אמרה הדר בתמימות. גיל התחיל לרוץ והדר אחריו צועקת: " לאן אתה הולך!! " " לכפר זיו! "צעק אחריה. היא נכנס תחנה מרכזית בירושלים משם קו ישר לחיפה משם הכי קרוב הוא נסע לצפת כשהגיע כבר היה לילה והוא לא רצה לתפוס טרמפים . הוא נכנס לחבר שלו איתי הוא ידע שישמח לראות אותו כי לא יצאה להם להיפגש מהחופש הגדול. " מה אתה עושה כאן? "שאל איתי בחיוך כשגיל עמד בפתח הבית. " סיפור ארוך..טוב לראות אותך!! " אמר גיל בחיוך גם. "בוא תכנס..." אמר איתי וענייו הכחולות והטובות נראו לרגע עצובות לגיל איך מהרה זה נעלם וגיל נכנס. גיל התיישב על כיסא במטבח בזמן שאיתי מכין לו כוס תה. " אתה יודע על מישהו שנוסע לכפר זיו? " שאל גיל "כן, אני נוסע לשם מוקדם בבורק יש שם לקוח של אבא שלי הוא בקש שאני אלך אתן לו הצעת מחיר ...ללקוחות קבועים. אבי נותן לי הוא רוצה שאני אתרגל לעסקים כבר מגיל קטן..." שיקר איתי ללא רצונו. " אתה לא מבין כמה אתה עוזר לי!! " אמר גיל וחייך. הוא הביט בעניו של איתי וראה בהם עייפות מסוימת שגיל לא יכול היה להסביר לעצמו: "איתי קרה משהו? " שאל גיל " לא...לא. " שיקר שוב איתי והרגיש אשמה נוראה. בבוקר מוקדם יצאו שנהם לכפר זיו רוב הנסע שנהם שתקו, בעצם גיל ישן ואיתי הרהר. שנהם ירדו בבית הספר גיל אמר: "תודה לך! אנחנו עוד נפגש בטוח..." "אני שמח שנפגשנו..." אמר איתי מכל הלב והכנות. וכשנפרדו אמר בלחישה "זאת כנראה תהיה הפגישה האחרונה..." וכך כל אחד נפרד לדרכו. גיל ניגש למזכירות של בית הספר ושאל: " יש לכם ילדה בשם אליאן לוי? " שאל גיל בנוקשות. רגע...אני אבדוק..." אמרה המזכירה ותקתקה על המחשב. " בת כמה היא? " שאלה תוך כדי תקתוק. "13", ' שתגמור כבר! ' חשב לעצמו בעצבנות. "כן, היא בשיעור עזרה ראשונה היא עוד מעט תתפנה..."אמרה המזכירה וענתה לטלפון שבדיוק צלצל. " שמעי! אני באתי מירושלים עד לכאן לא כדי שתגידי לי היא בשיעור עכשיו! " צעק גיל כמו שלא התעצבן בחיים. היא הייתה המומה מידי כדי להגיב אך הבינה וקראה ברמקול הקטן לאליאן לגשת למזכירות. לאחר כמה דקות אליאן נכנסה למזכירות - "אליאן!"קרא גיל. אליאן קפא ולאחר כמה רגעים הצליחה לומר: "מה אתה עושה כאן?"המומה. "בואי אני צריך לדבר איתך..." אמר ולא חכה לתשובה. " גיל..." ניסתה אליאן לומר . "אני יודע...באתי לספר לך שאני סולח לך...והאמת גם אני מצטער..." אמר גיל במהירות כאילו זה נושא לא חשוב. " האמת שאנחנו לא אחים! " אמר הבקלה מסוימת. " מה!! " צעקה אליאן. "אני לא ידעתי את זה עד אתמול..."אמר גיל כמצטדק. "אבל זה לא משנה!! זה לא מפריע לי, בואי אני יעזור לך לברוח מכאן אני מבטיח לך!!"גיל תפס את מפרק ידה הסתכל ימנה שמאלה והתחיל לרוץ. "הי גיל תפסיק! " צעקה אליאן ונעמדה . "אני לא רוצה את זה! טוב לי כאן גיל יש לי מורים מעולים מקום טוב לישון, והכי חשוב יש לי כאן חברים! " אמרה אליאן נחרצות. גיל התפעל אף פעם לא מצאה באליאן כזאת עמדה, ועוד עמדה על שלה. תמיד הייתה נתונה לדעתו ולפתע, תוך שבוע וקצת במקום ילדה שברירית שרצתה למות או לחיות כמו רוח רפאים, מצאה נערה עם דעה ושהיא עומדת בה. "חשבתי שנחטפת..." אמר גיל ברצינות לא לו. "כן, בהתחלה באמת נחטפתי לכאן וזה בהחלט מוזר עד היום אינני מבינה אבל, זה מקם טוב. " אמרה ולאחר כמה רגעים הוסיפה: " גיל היה לי כיף איתך והתקופה שהיינו ביחד הייתה. אז בוא נגיד שלום, תמיד נהיה ידידים טובים. אבל, אני לא מתכוונת לחזור."אמרה אליאן והושיטה את ידה כדי ללחוץ את ידו. גיל חיבק את אליאן ואז בכה כמו תינוק. ולאחר כמה רגעים צחק: "כשאת עזבת את זו שבכית...עכשיו זה אני.."אמר גיל אליאן הנהנה. "כנראה זאת הפגישה האחרונה."אמר גיל שדמעות בין ענייו הסתובב והלך.

אליאן הלכה בכיכר ציון בירושלים. בין מסוממים לשתויים וגם קבצנים מלוכלכים כשלפתע, שמעה צעקה איומה. היא רצה לבדוק מה קרה וראתה חמישה בחורים לבושים בשחור תוקפים בחורה. "הי!" צעקה, "תעזוב אותה!" הבחורים הביטו בה ורצו לכיוונה. הם היו גדולים בהרבה אבל, מגושמים. אליאן חייכה והתחילה לתת להם מכות, כולם ברחו. "איך עשית את זה?"שאלה הבחורה. "טוב, זה סיפור של בית יתומים, בעצם בית היתומים לא רצה שיחשבושהם מקפחים את הילדים את רשמו אותנו לחוגים אחרי הצהריים..אז נשמתי לציור וקאטה " צחקה, אליאן הביטה בבחורה איך היא נעלמה. למחרת אליאן עברה באותו המקום ברחוב הצר. לפתע, הרגישה מישהו תופס אותה. "הי תעזוב אותי..!" צעקה. היא נתנה לו מכה בפנים וירד לו דם מהאף. האיש הביט ועניו התרחבו הוא צחק צחוק פרוע. "יש לך יד טובה. " אמר. הוא סתם את פיה בסלוטייפ וקשר את ידיה ורגליה בחבל. אז לקח אותב למושב אחורי של מכונית. אליאן ניסתה להשתחרר מהחבלים ולפחות לדפוק על החלון בשביל להשיג תשומת לב אבל, היא לא הצליחה. לאחר כמה זמן האיש פתח לאליאן את הפה והמשיך לנסוע. "אל תדאגי, אני לא אפגע בך! " אמר בחביבות. "לאן אתה לוקח אותי!!" צעקה "למקום טוב..." אמר האיש בשלווה לא מוסברת.(יחסית לאחד שחוטף ילדה...) "כן..בגלל זה אתה קושר לי את הידיים והרגליים.." אמרה אליאן בטון רוגז וציני. האיש צחק ולא ענה. הוא הוציא לעצמו סיגריה ועישן. אליאן חשבה שהאיש לא ישים לך שהיא מחפשת משהו חד כדי לחתוך את החבל... בלי אזהרה מוקדמת האיש לחץ על הברקס, ואליאן עפה אחורה ואז קדימה, האיש רק צחק. " אני רואה! " אמר אליאן חשבה שעדיף לה לא לנסות לברוח, לאחר זמן מה הביטה מסביב, ושמה לב שהיא כבר לא בירושלים.הם היו בכביש באמצע יער ורק מרחוק נראה כפר קטן. האיש עישן עוד סגריה. "איפה אנחנו?" שאלה אך לא באמת ציפתה לתשובה. "בגולן" זכתה לתשובה קצרה. אליאן פערה עניים ' בגולן!' חשבה בהפתע. לאחר כמה זמן לא ארוך המכונית נעצרה מול שער גדול בצבע לבן. השער נפתח והמכונית נכנסה. אליאן ראתה בניין גדול שנראה כמו מוסד או בית ספר. אליאן הוצאה מן המכונית בהתחלה נסתה להתנגד: " אין טעם שתתנגדי! אני יוציא אותך בכוח ואני לא רוצה את זה!" קרא האיש. אליאן הביטה בו בעניים מזוגגות... ' לא שיש לי לאן ללכת... ' נזכרה בעגמומיות. אליאן ניסתה לברוח למרות שידעה שזה בלתי אפשרי. האיש תפס את מפרקת היד שלה, "את הולכת איתי עכשיו!" כעס. בניין בית הספר לא היה גדול במיוחד האמת שהבניין היה די ישן אך, מטופח. גינה גדולה של פרחים נצבת בכניסה ואליאן לא הספיקה לראות בדיוק, כי האיש רץ ואליאן הייתה צריכה להסיג אותו כי הוא תפס בידהה. בתוך בית הספר היו שלטים עליזים שאליאן לא הספיקה לקרוא מה כתוב בהם. האיש המשיך וסחב אותה לחדר המנהל. הוא הושיב אותה על כורסה. בחדר היו עוד איש ואישה שהביטו באיש ואז בה. "אתה יכול לסגור את הדלת.." אמרה האישה. "את שמך בבקשה." אמר האיש בקול קר. "אפשר להבין מה הולך כאן?? מה זה המקום הזה? " אמרה אליאן מבועתת. האיש כעכע בגרונו, "כנראה היא לא קיבלה תדרוך..." אמר בחוסר הבעה. "כאן זה בית ספר לאומניות לחימה." אמרה האישה בפשטות. "אני רונית סגנית המנהל וזה המורה ג'ק שאחראי לקבלת תלמידים." אמרה רונית וחייכה באדיבות. "אני סנאסי ג'ק." אמר ג'ק בפנים חתומות שלא מבעות דבר- ענייו שחורות ועורו בהיר: "כאן לומדים גם משמעת! " " וגם על צמחים, נלמד בשטח! ועל חברות ועוד..." אמרה רונית לאט ובחיוך. " חסרים לכם תלמידים?!" " לא, למה את שואלת? " שאלה רונית בתמיהה. " כי האיש שהביא אותי לכאן חטף אותי!" מרוב כעס אליאן הסמיקה. " או , אני מצטערת על זה... " אמרה רונית במבוכה מסיימת. " אפשר לתת לך שאלות כדי שתצטרפי? " התחננה רונית. " אני יכולה לתקופת ניסיון? 'מה אכפת לי..גם ככה אין לי לאן ללכת..זה לא שכיכר ציון יהיה יותר טוב.. ואם יהיה לי רע אולי זה יכפר לי על מה שעשתי..' חשבה אליאן בעגמומיות לעצמה. " כן, לפחות שבועיים " אמר המורה והביט לעבר החלון. " טוב, אני הולכת יש לי ישיבה, אתה יכול לטפל בזה ג'ק נכון? " שאלה רונית שאלה רטורית. ג'ק הנהן. " אז איך קורים לך ובת כמה את? " שאל בקרירות " אליאן לוי בת 13. " ענתה בקצרה. " כתובת? " "אין" ג'ק הביט בה מעבר לדף השאלון, אליאן הביטה ברצפה 'ואני רציתי למות...' חשבה לעצמה. לאחר כמה דקות ג'ק שלח את אליאן לפנימייה לשון לא לפני שאמר לה להתייצב בבוקר בחדר המבחנים, אליאן באמת הייתה כבר עייפה. היא נכנסה לחדר מרווח עם שולחן כתיבה גדול עם ספות וכיסאות, היה שם חלון גדול שנפרס לנוף אדיר ובחדר שלוש מיטות, אליאן בחרה את המיטה שליד החלון שלא היו בה חפצים כמו שני המיטות האחרות. לפתע נכנסה בלי התרעה מוקדמת ילדה בגילה, " הי! את הילדה החדשה!! הי לי קורים סיוון! " אמרה בהתלהבות. " הי לי קוראים אליאן... " אמרה במבוכה וגם הסמיקה מעט. סיוון הייתה הרבה יותר גבוהה מאליאן, עיניה היו חומות דבש ושערה בצבע חום בהיר. אחרי כמה דקות שסיוון חקרה את אליאן מאיפה היא ובת כמה היא, נכנסה לחדר עוד בת. " איזה חום!! " צעקה בייאוש מסוים. " הי!! את הילדה החדשה!! " התלהבה לפתע גם היא והדליק ניצוץ בענייה. " זאת אפרת..." אמרה סיוון כשהיא מציגה את הילדה. אילאן הבינה שכנראה היא המנהיגה. " הי..אני אליאן..." אמרה בנימוס. " היא מירושלים...והיא בת 13. " אמרה סיוון במקום אליאן. " גם אנחנו בנות 13..." אמרה אפרת תוך כדי נסיון להסיר את השער השחור שנדבק לה לפנים מרוב זעה. " טוב, מה העניין בואי נדליק את המזגן!! " צעקה אפרת והתחילה לחפש את השלט. " אל תיקחי אותה קשה..תמיד חם לה.." אמרה סיוון וקרצה לה. " זה לא השלט של המזגן?? " שאלה אליאן והצביעה על השולחן וחייכה מעט. אפרת חייכה והדלקה את המזגן, אפרת סגרה את העיניים בהנאה ונאנחה. " סוף סוף! " לפתע נשמעה דפיקה בדלת- " לפי הדפיקה בטח זה כפיר..." אמרה סיוון וגלגלה עיניים. סיוון פתחה את הדלת ואליאן הציצה מעל כתפיה כדי לראות מי זה, רק את שערו הבלונדיני הצליחה לתפוס, הוא בצבץ לו מעל כתפה של סיוון. כפיר פתח את הדלת בגסות מסויימת, "ערב טוב." אמר כפיר. "מה אתה רוצה עכשיו?" אמרה סיוון בעצבנות. "הי...ילדה חדשה!" התלהב כפיר "הי אני כפיר!" הצביע על עצמו בצורה מטופשת ומוגזמת. "אני אליאן." חייכה. "אז.." ניסה כפיר לומר "תפגשו בכיתה!" צעקה עלו אפרת והעיפה אותו מהחדר. "אני הייתי ממליצה לך בתור החדשה לא לתת לו כל כך.." אמרה אפרת מתנשפת מרוב עצבנות. אליאן צחקה אך הסתירה זאת, דווקא בענייה הוא מצא חן..

נותנים חיים הרוצים להרגיש אך מה? העצב והדכאון לא נותנים דבר. וצעקת הדממה קורעת שחקים מגיעה עד לאלוקים. השמחה נותנת חיים. אז תשלחו חיוכים. אפילו שמחות הקטנות נותנות תקווה לכולם אהבה, מתיקות, צפיה, ואמונה. כמו ילדים קטנים. פשוט שמחה. חיה בנשמה לכולנו תקווה ושמחה

יש ימים שהם פשוט מבאסים. כי פתאום כולם חולים. או שסתם יוצאים מהלימודים. יש ימים מבאסים. אתה מת משעמום. אתה מחפש אבל אין כלום.. אז אתה יושב על המיטה שלך ופשוט נרדם.. ואתה חולם על סיוטים ודם. ואז אתה קם. בסוף אתה מתיאש מלחפש. הולך לחבר'יה ומתחפש. עושה את עצמך משהו אחר. משהו מיוחד,חבר.

זהו סוף, סוף פסוק. אל תביטי לאחור. תמשיכי ואל תדאגי,האור קרוב. הדרך סלולה אך ביחד נלך, לא לבד, את עם כולם. ובסוף רק נדע אם זאת הדרך הנכונה. הקשיבי לקול שבליבך,לנשמתך. כי רק הקול הזה יודע את הדרך שלך טוב.

פרק 5: גילוי: אליאן נעדרה כבר יותר משבוע וגיל חיפש אותה בכל מקום אפשרי. "אני הולך לחפש את אליאן." אמר גיל ואינו שאל את אימו כמו שעשה במשך כל השבוע. גיל לא חשב לחפש את אליאן בכיכר ציון אך גם לא ידע כבר היכן למצוא אותה, לכן חיפש שם בכל זאת כיוון שזה המקום האחרון שחשב שתמצא. גיל הסתובב בין האנשים עם תצלום של אליאן ושאל אם מישהו ראה אותה, רובם סימנו לשלילה. גיל כבר חשב להתייאש מכיכר ציון שלפתע, בחורה עם עקבים גבוהים חצאית קצרצרה רצה אחריו וצעקה לו לחכות לה. "אני ראיתי את הילדה הזאת!!"אמרה מתנשפת מהריצה. "איפה!" אמר גיל מנענע את הבחורה וזיק של תקווה בעיניו. "לפני שבוע היא הצילה אותי אבל, יום אחרי זה היא נחטפה!"אמרה הבחורה כמעט בצעקה. המחשבה שאליאן נחטפה הטריפה את דעתו, "מי החוטף? את יודעת לאן היא לקח אותה? למה? מי?" אמר בבלבול אך אם זאת בפרצוף נוקשה. "אני לא יודעת לאן ואני לא מכירה את החוטף אבל, הצלחתי לרשום את מספר הרכב שלו..."אמרה הבחורה והוציאה מהתיק יד שלה העשוי עור שחור פתק קטן ובו היה כתוב את מספר הרכב. "שמע...אני צריכה ללכת אם תרצה אותי חומד מאחורי הפתק המספר ה 'פלאפון' שלי." אמרה ונעלמה מהאופק. גיל רץ לתחנת המשטרה שלפתע צלצל הנייד. "הלו?"קרא גם נתנשף מהרצה. "גיל בוא הביתה ." אמרה אמו בדאגה. "אני בדרך לתחנת המשטרה..אני אגיע יותר מאוחר."אמר גיל נחרצות. "תחנת המשטרה?!"תמהה אימו. "כן, אליאן נחטפה!"אמר גיל כמעט בזעקה. "הבנתי... תבוא הביתה זה חשוב!" קבע. "אבל אימא...!" התחיל גיל לומר. "זה דחוף!" קרא אימו. "את מבינה שיכול להיות שאליאן מתה עכשיו? חטפו אותה את מבינה מה זה אומר? אני אגיע מהר אחרי שאני יגיש תלונה במשטרה!"אמר גיל וניתק את הנייד. "אוי גיל..מה עשיתי!!" אמרה אמו והנייד נפל על הרצפה. היא כלל לא מהרה להרים אותו. גיל הלך להתלונן במשטרה על חטיפה של אליאן, בדרך התקשר להדר וסיפר לה את כל הסיפור וביקש שתלך לאימו להגיד לה שהוא כבר מגיע. הוא נכנס לתחנה שוטר ישב שם בדלפק וקרא עיתון. "סליחה?"אמר גיל. איש מבוגר נגלה מן העיתון מעט קרח עם כרס. "כן מה אפשר לעזור? שאל באדיבות. "אחותי נעלמה כבר שבוע חיפשתי אותה די הרבה זמן, בחורה אחת אמרה לי שהיא נחטפה" אמר גיל באימה. "אני מבין."אמר האיש ברצינות וקרא לאחראי. האחראי לקח פרטים: "אני מבין את הבעיה אבל, לא נוכל לעקוב אחרי הרכב בלי אישור של בית משפט." אמר האחראי ברצינות. "עד שנקבל אישור מבית המשפט היא עלולה למות אין דבר שיכול לעקוף?" שאל גיל במהירות. השוטר חשב רגע ואז אמר- "נוכל לעקוב אחרו במצלמות כביכול על עברת תנועה, אבל לא לכל מקום נכנסת המצלמה של העברות תנועה..." אמר השוטר מהורהר. "אני מוכן לקחת את הסיכון!"אמר גיל ותקווה בעיניו. בדיוק באותו הרגע הדר נכנסה מבטה היה נוקשה כאילו בלעה לימון. "אז מתי נוכל למצוא אותה?" קפץ גיל. "תבוא מחר על הבוקר, עכשיו זה לא ייתן כלום צריך לארגן כמה דברים לפני..." אמר השוטר ולא ציין מה בדיוק. "תודה לך!" אמר גיל בכנות ויצאה מהתחנה עם הדר. "הדר קרה משהו?" שאל גיל כשיצאו. "כן, אימא שלך רוצה לדבר איתך בדחיפות!" אמרה הדר בעיניים מזוגגות. מה כל כך דחוף?!" תמהה גיל, הוא לבין מה כל כך דחוף לה הרי אליאן נחטפה! הם נכנסו הביתה אימו ישבה ליד החלון ועישנה סגריה. גיל ידע שמשהו רע קרה. הדבר הראשון שגיל חשב זה שאולי אליאן מתה אך סילק את המחשבה הזאת מהראש. "טוב אני אשאר אתכם לבד." אמרה יצאה וכמעט טרקה את הדלת. "מה קרה אימא? מה כל כך דחוף?" שאל גיל בכעס אבל גם בסקרנות. "זה קשור לאליאן..." אמרה ופניה הרצינו עוד יותר וקמט בן עיניה בצבץ לו. גיל הביט מקרוב וראה שאימו חיוורת, עיניה אדומות מחוסר שנה ומבכי. "מה קרה?" נבהל גיל. "אליאן לא אחותך..." לחשה. "מה?"צעק גיל. "אליאן ל-א אחותך!!" צעקה הפעם. "אבל הבדיקה..." התחיל גיל לומר. "מזויפת! אני זייפתי אותה! כי ריחמתי על אליאן...אני כל כך מצטערת!"התפרצה בבכי שוב. והיא חשבה שכבר נגמרו לה הדמעות אבל, בכל בכי הדמעות זרמו יותר ויותר כמו מעיין מתגבר לא נגמר. "אני לא מאמין!" צעק "אני לא מאמין איך יכולת! לא אני פשוט לא מאמין! אני לא מכיר אותך...את אמורה להיות אימא שלי!!"צעק גיל וברח מהבית. "גיל!" צעקה "גיל תחזור הנה מיד!" צעקה ודמעות עדיין בעיניה. "אני כל כך רוצה להיות סתם בן אדם ולמה קורים לי דברים כאלו!" צעק גיל לאוויר. "אני לא מבין מה עשיתי ריבונו של עולם!!" צעק גיל לשמים. העוברים והשבים הביטו במבט מפוחד או מרחם, אך לגיל זה לא ממש היה אכפת.

פרק 2: סודות גיל פתח את היומן והתחיל לקרא: "ליומני היקר: היום מלאו לי שלוש עשרה, לאף אחד לא אכפת. אולי אף אחד לא ממש יודע, אני רק מקווה שהיום אני לא אכבל מכות. נמאס לי מהמקום הזה! ונמאס לי שאני יתומה! ומי אמר שמשום שאני יתומה אף אחד כבר לא אוהב אותי ורוצה אותי? מי מחליט את הדברים האלו? ומה הקשר לגרב רקובה? אני לא נרדמת בלילות מרוב כאב... כל גופי שורף מבפנים!- ואני גם לא מבינה על למה ומה מגיע לי מכות? מה עשיתי? אני לא מבינה את החיים האלו! אם אבכה זה לא יעזור ואם... אני אולי קטנה אבל, כבר הספקתי להבין שהחיים לא הוגנים, שהחיים שחורים ואין להם שום תקנה!" גיל היה חייב לסגור את היומן- "גיל בוא הנה רגע!"צעק אביו המאמץ. "אני כבר מגיע" גיל היה המום מידי בשביל לזוז- 'הרביצו לה בבית היתומים? למה היא לא ספרה לי על זה?'חשב "גיל!"קרא אביו שוב. גיל יצאה מהחדר והביט בהוריו."אתה בסדר גיל? אתה נראה חוור."אמרה אמו המאמצת בדאגה. "אני בסדר, מה קרה?"שאל בקול מרוחק. "הדר מחכה לך."אמרה אימו המאמצת בקול מודאג "חיפשתי את אליאן בכל מקום לא מצאתי אותה."אמרה הדר בדאגה ודמעות בעיניה "זה בסדר,תחזרי הביתה, אני אדבר איתך בבוקר באור יום יהיה יותר קל לחפש אותה מאשר בלילה. היא בטח לא תתרחק."חייך גיל מרגיע את הדר הנסערת. "כן, אתה צודק. אני אדבר איתך בבוקר". אמרה הדר מהרהרת והלכה לביתה. גיל נכנס לחדרו ושוב ישב לקרא ביומן הוא ראה שכתב היד של אליאן השתנה הוא היה מהיר יותר וגם רעד יותר וכמה מקומת בכלל לא ראו את המילים. "ליומני היקר: למה יש אנשים רעים כל כך? הגיע לבת היתומים עוזר מנהל חדש. והוא...והוא! היה חייב לעשות את זה נכון! לאנוס את ליזי..החברה הכי טובה שלי.. אני ראיתי את זה במו עיניי!!! רציתי ללכת למשטרה- אבל הוא נעל אותי בחדר הזה! אני לא יכולה לעשות כלום...אפילו לקפוץ מהחלון אני לא יכולה הוא קטן מידי- אני כלואה כאן! הלואי ומישהו היה יכול להוציא אותי מכאן- אך בית היתומים מרוחק משכנים ובכלל מאנשים אחרים, אף אחד לא יכול לשמוע אותי צורחת! מה אני עושה! מה אני עושה..מה יקרה עם עוזר המנהל יאנוס אותי?" גיל לא יכול להמשיך- ככל שהמשיך זה נשמע יותר ויותר גרוע. "מי את אליאן!"לחש גיל. הוא היה חייב להמשיך לקרא. "יומני היקר: השתחררתי מהכלא- אבל, אל תחשב שהמצב נהיה יותר טוב עכשיו העוזר מנהל ניסה לאנוס אותי היה לי מזל והוא לא הצליח לעשות את מזימתו אך, אני מרגישה שמשהו נורא הולך לקרות לליזי! אני מקווה שזאת רק תחושה." לאחר שלושה ימים אליאן כתבה שוב. "יומני היקר: בשביל מה התפללתי כל כך הרבה זמן בסופו של דבר התחושה שלי התגשמה בצורה הגרוע ביותר ליזי חברתי הטובה! היא התאבדה!" גיל נפל מהכיסא. "אני לא יכולה יותר! אני בורחת מכאן!! זהו אני לא רוצה לגמור כמו ליזי. בטח יש מקום יותר טוב מזה! בטוח שיש בעולם מקומות טובים פשוט צריך למצוא אותם." גיל חייך מעט. "הצלחתי! הצלחתי, ברחתי מבית היתומים ומצאתי את אחי, בטח הוא ישמח שיש לו אחות נכון! אלי אמצא גם את הורי- אולי אחי ידע לאן הם נעלמו. סוף סוף היה לי מישהו שיגיד לי 'את חשובה לי' או אפילו טוב יותר 'אני אוהב אותך' או סתם יקשיב לי." גיל הרגיש אשם וכמעט זרק את היומן כשנזכר שהוא חייב לדעת לאן היא נעלמה. "יומני היקר: אחי- גיל חושב שאני מוזרה ומתבייש בי ולא רוצה שידעו שאנחנו אחים. האם הגלגל חוזר על עצמו? אני עד כדי כך גרוע? אולי ציפיתי ליותר מידי? מה חשבתי לעצמי!ההורים של גיל ממש שונאים אותי... מה עשיתי להם שהם כל כך שונאים אותי? אני באמת לא יודעת! אם הייתי יודעת לפחות הייתי מנסה לתקן את זה- אבל...את מה לתקן! את מה לעזאזל! אני אתקן אני מבטיחה!! אבל את מה!" 'אני חייב להמשיך!'תבע גיל מעצמו ובמאמץ המשיך. "ליומני היקר: אחרי שלושה חודשים כאן הכרתי מישהו נחמד שמו גבריאל, בילינו כבר די הרבה זמן והוא אמר לי שאני מוצאת חן בעניין. אני מחבבת אותו" גיל חייך- 'אולי היא אצלו.'חשב והמשיך. "יומני היקר: מה שחשבתי על גבריאל לא היה נכון- אני מרגישה כל כך מטומטמת! מה עשיתי הפעם? ראיתי אותם את גבריאל ולינוי ביחד, כשהוא דבר איתי הוא אמר: 'רק רציתי לגרום ללינוי לקנא אני לא באמת אוהב אותך' למה זה תמיד קורה לי!מה ההבדל בן החיים "החופשיים" לבית היתומים? הכול אותו דבר! אני שונאת את החיים האלה הם פשוט חסרי תקנה!" גיל הרגיש כאילו תקוע לו גוש בגרון והוא לא רוצה לרדת. גיל עצם את העניים- "אך גבריאל! אני יחטיף לו מכות! "צעק. הכעס פמפם בעורקו הוא כמעט שבר משהו. "יומני היקר: למרות שגיל מתעלם ממני לפעמים ומתבייש בי, הוא אוהב אותי. אני יודעת את זה כי, הוא אחי נכון. ולמרות הכול, הוא יישאר תמיד לצידי." גיל הסמיק- הוא לא באמת חשה כמה הקשר שלהם חשוב. "יומני היקר: עשיתי דבר רע! ממש רע!!- גיל שונאה אותי, גרמתי להדר חברה שלו לחשוב שאנחנו הינו ביחד, והוא כועס עלי ובצדק. הוא לא מוכן לדבר איתי. האמת עכשיו אני מצליחה להבין את ליזי, היא כל כך צדקה. למה אני לא חשבתי על זה?! זה פשוט כל כך פשוט להרוג את עצמך כל כך קל שזה מפחיד. מפחיד לחשוב שחייתי עד עכשיו ללא תקנה." גיל הצטמרר- 'אוי לא שלא תחשב על זה אפילו!' חשב בחרדה. הוא מצאה את הדף האחרון של היומן. "רציתי להרוג את עצמי אבל, אני לא מסוגלת לעשות את זה. אני פשוט פחדנית. שמעתי את גיל אומר שהוא שונאה אותי, אני מאמינה לו- זה גם מגיע לי. אם אני לא מסוגלת להרוג את עצמי עדיף לי לברוח מכאן. רציתי לאבק על החופש שלי אך, אני פוגעת באנשים במיוחד בגיל אז, עדיף שאני אשאר כלואה בחדר בבית היתומים ואמות מרעב." גיל סגר את היומן שלפתע נפל פתק קטן. "אליאן היקרה: אני לא הייתי אמיצה מספיק כדי להתמודד מול החיים. את האמת הרבה יותר אמיצה ממני! אני אוהבת אותך בכל ליבי! אל תשכחי אותי! ואת בקשתי האחרונה: כחי סיכון תאהבי ותתאהבי ותיראי גם את תקבלי אהבה בשפע, רק תאמיני! ליזי." גיל נשכב על המיטה ואמר לחלל החדר "אני חייב למצוא אותה!"

לא, הוא לא היה חי אף פעם תמיד היה מסביבו רעש הוא לא הסכים לשמוע, ורק שצייצתי... הוא השתיק אותי בגסות. כיסה אותי בשמיכות רבות ואם זה לא עזר הלך למסיבות, שמע מוסיקה בקולי קולות. רק לא לשמוע את אותה צעקה את הנשמה.

רע: תסעי מכאן ואלתחזרי. טוב: אל תלכי לא אל תסעי... רע: מה ישל לך לעשות בחור המסריח הזה, רק בור שחור שאליו אפשר רק ליפול, אין לאן להתקדם ולפרוח לברוח מהמציאות הזאת ולראות מקומות אחרים חדשים... טוב: יש חיים יפים רק תני חיוך ותתמודדי... רע: אין חיים יפים יש רק מקושטים מאופרים שנראים טוב, הכל שקרים מלכלכים שנדבקים לבגדים לא נגמרים אין להם סוף... טוב: אל תאמיני לכל מה שאומרים לך תקשיבי לנשמה שצועקת... רע: איז ונשמה יש רק נשימה, במקום לעזור לזקנים בבית אבות מלוכלכים מגעילים, לכי לעבוד ללמוד לעשות שהיה לך כסף לחיות לאכול... טוב: האם את מאושרת שיש לך עוד כסף אנא אל תשכחי אותי... רע: אין מה לשכוח יש לך מוח את צריכה עוד ועוד זה לא נגמר, צריך גם בית סלון מטבח מרפסת בחשב טלויזיה טלפון פלאפון מקרר תנור ואפילו לטוס לחו"ל אין נשימה... טוב:זה לא יגמר תמיד היה משהו חדש, אך איפה את הילדה!! התמימות החמימות האמת שלך?זה רק שקר אחד גדול שנדבק בך ואת יודעת אך לא מעיזה לומר את זה, וזה עולה לך ביוקר, זה מתפוצץ לך בפנים. הנשמה זועקת!!

מגירה לפעמים עדיף להישאר במגירה. לא לדעת רק לא לדעת את האמת. שלא להתפורר,להאחז בעץ כבר שקט מסביב אך מהמגירה לא יוצאים. השקט לפעמים רע הוא אך איך יודעים? אם טוב או רע? לא יודעים,לא מסתכנים נשארים.

זה כל כך כאב לראות את זה. שוב ושוב כמו הנחל הזורם וכמו מעיין מתגבר זה כואב ולא פוסק. אנשים הולכים לאט. ולפעמים רצים עד שלא רואים אותם. כמו הדמעות המלוחות. זה כואב ולא פוסק