יצירות של דוקטורית

הדפיקות על הדלת היו חלושות, בלתי נשמעות כמעט. לוריין תהתה אם היא נוהגת כשורה בפנייתה אל מריאן אולם לא הייתה לה ברירה אחרת . היא שבה ונקשה על הדלת ללא הרף עד שסוף-סוף נפתחה . מולה עמד מריאן טרוט עינים וסתור שיער. היה ניכר שרק הרגע קם משינה עמוקה. כשראה את העומדת מולו נפלטה מפיו קריאת תדהמה, " לוריין! מה את עושה כאן?! את לא ישנה בשעות האלה?מה מביא אותך אלי?" לוריין היסתה אותו " ששש... לא כולם צריכים לדעת שאני כאן! אפשר להיכנס?" מריאן זז מעם הפתח ואיפשר לה להכנס. הוא הוביל אותה אל חדר המגורים והחווה בידו על הספה הפינתית שהיתה אהובה עליה במיוחד. לוריין התיישבה באנחה קלושה שלא נעלמה מאוזניו החדות של מריאן. " אז מה מביא אותך לכאן?",תהה, " נתקפת בפרץ של געגועים אלי? או שהחלטת שאני בכל זאת מספיק בוגר?" ממילותיו האחרונות לא נעדרה נימה אירונית. "אולי מספיק עם זה? אחת הסיבות שאני מעדיפה שלא להיפגש איתך היא בגלל ההשתטות שלך... יש לי סיבה מספיק טובה לבוא דווקא לכאן, ולא, ממש לא התגעגעתי אליך... אולי קצת, בעצם." היא שלפה מקפלי שמלתה תיבת עץ קטנה והושיטה אותה למריאן הנדהם. "את בטוחה שהכל כשורה איתך?", שאל מריאן המום כולו. "לגמרי". השיבה לוריין בשלווה. " אין לי ברירה אחרת, רק בך אני יכולה לבטוח שתשמור היטב על התיבה הזאת במקום בטוח. "אבל לוריין! כל אחד משתוקק שתהיה ברשותו תיבת אוצרות כזו! איך את מסוגלת לוותר עליה כל-כך בקלות?" הבעה מיוסרת עלתה על פניה הנאות של לוריין, "אני לא מסוגלת נכון לעכשיו להחזיק ברשותי את התיבה הזו! אמש קיבלתי אותה מאבי והוא אמר לי שהוא סומך עלי שאעשה בה את מה שצריך להיעשות. אבל הרגשתי שהנטל הזה כבד מידי בשבילי... בנתיים אני מעדיפה שהיא תהיה ברשותך. ואל תנסה אפילו לפתוח אותה!" "מדוע?" " משום שהמפתח נמצא ברשותי. ככה לפחות אוכל להיות בטוחה שהתיבה לא תפתח לפני זמנה." לוריין נעמדה בהחלטיות והחלה לפסוע אל עבר הדלת. מריאן מיהר להגיע אל הדלת לפניה ואחז בידה תוך שהוא שואל בסקרנות מהולה בדאגה כנה, "מותר לי לדעת לפחות לאן פניך מועדות? " "לא. בנתיים לא. ", השיבה בפסקנות, " אני כבר אעדכן אותך בדרך כלשהי.שמור על הבתיבה כבבת עינך!" ובאומרה זאת פתחה את הדלת . היא ניגשה בזריזות אל הגדר העבותה שהקיפה את הבית ומיהרה להתיר את סוסתה השחורה שהיתה קשורה אל הגדר. לוריין התיישבה עליה בזריזות והחלה דוהרת במהירות אל עבר האופק שהחל מכחיל ---

הקדמה- אני מתנצלת על ההמתנה הארוכה, מעכשיו אני ישתדל בל"נ לפרסם את שאר הפרקים בתדירות גבוהה יותר. במשך הזמן שקדם ללוויה הצליחה איילין להחזיק מעמד ושידרה גבורה ואיפוק. אולם בעת הלוויה עצמה התמוטטה כל חומת הגנתה והיא פרצה בבכי חסר מעצורים. ידידה ותיקה של אימה המנוחה ניגשה אליה והניחה יד מנחמת על כתפה. איילין מחתה את עיניה במטפחת המשי הרקומה שאחזה בידה, אולם לא הצליחה להחניק את פרץ הבכי העז שאיים להתפרץ מתוכה שוב. הידידה דאגה שמא תחטוף התמוטטות עצבים בעקבות כך, אולם לא ידעה כיצד לנחמה. כאשר שבה איילין לביתה פרצה שוב בבכי בלתי נשלט ומיהרה לעלות אל חדרה, כשהיא מתעלמת מן המנחמים הרבים אשר מילאו את חדר המבוא של הטירה. כל חפצה היה לנוח מתלאותיו של היום הקשה אשר עבר עליה. בית היתומים סן- פטר איילין ננערה מהרהוריה. היא נזכרה בבקשתה של סמנתה ומיהרה להגיע אל אולם המשחקים. כאשר נכנסה מחאה כף וחניכותיה הסתובבו לעבר מקור הקול ונעמדו בשורה ישרה. "ובכן-דיברה איילין בטון נמרץ ותקיף- כעת היא שעת ארוחת הערב" חניכותיה הסתדרו בשורה עורפית ויצאו מן אולם המשחקים. לבסוף הגיעו אל אולם ענק מואר באור יקרות , מלא מפה לפה באומנות לבושות שחורים ובחניכות בגילאים שונים. איילין תהתה היכן תמצא מקום פנוי, אולם אחת מחניכותיה משכה בידה קלות," האומנת, הנה השולחן שלנו" והצביעה על השולחן הסמוך לדלת. לאחר שהתיישבו מסביב לשולחן הסגלגל, נעמדה אם הבית סמנתה והכריזה בטון חגיגי משהו: "אנו מקבלות בברכה את האומנת החדשה שלנו- העלמה איילין הריסון!" מחיאות כפיים חלושות ליוו את הכרזתה. איילין קיבלה בתודה את איחוליהן החרישיים של האומנות אשר ישבו בסמוך אליה. אחת האומנות בעלת עינים כחולות יוקדות אשר נראתה לאיילין מוכרת משום מה, קרבה לעברה ולחשה באוזנה כממתיקת סוד: "הנני מעריכה מאוד את תעוזתך הרבה, קיבלת את הקבוצה הקשה ביותר בכל בית היתומים! שמי אליזבט ובכל אופן, הנני שמחה להכירך." -אף אני שמחה להכירך" חייכה איילין אל אליזבט ולחצה את ידה המושטת. אחר נפנתה לסקור את המזון אשר היה מונח על השולחן. במרכז ניצבה קערה עם פרוסות לחם כפרי ולצידה קערה נוספת אשר הכילה תבשיל איטריות ובקר. בנוסף לכך נצבה בפינת השולחן קערה עם מרק ירקות סמיך ולידה טס נחושת עם פרוסות של פשטידת ירקות וקנקן מים ניצב בסמוך. איילין מזגה לצלחתה מעט מן התבשיל ואז הבחינה כי אחת מחניכותיה, בעלת שער אדמוני ועינים אפורות שזיק קונדסי ריצד בהן תדיר , כלל אינה נוגעת במזון אשר לפניה. איילין סברה שמן הסתם היא חסרת תיאבון ועל כן ביכרה שלא להעיר לה על כך. בתום ארוחת הערב ריכזה סביבה איילין את חניכותיה וחפצה לגשת עימן אל אולם המשחקים, על כן האיצה בהן להזדרז. כאשר ישבו לבסוף באולם כל החניכות תלו בה מבטים מצפים. איילין נעשתה נינוחה מעט. בקול רך וקטיפתי אשר תרם נופך מיוחד לאוירה הנעימה אשר שררה בחדר , החלה מספרת סיפור אגדה קסום לחניכותיה המרותקות... כאשר סיימה את סיפורה לבסוף, הבחינה איילין כי מרבית מן הילדות שקועות בשנת ישרים. היא נעמדה בהחלטיות : "ובכן, מי מכן מוכנה להראות לי את הדרך אל אולם השינה שלכן?" ילדה גבוהת קומה ניגשה אליה: "אני מוכנה האומנת..." איילין הילדות צעדו דקות מספר עד אשר הגיעו אל אולם השינה. החניכות ניגשו אל אומנתן: "האומנת, עיזרי לנו בבקשה להתארגן לשינה..." למרות שאיילין הופתעה מבקשה זו, היא עזרה בחפץ לב לחניכותיה הקטנות. אחרי כן, כאשר שכבו כולן במיטותיהן, עברה איילין ממיטה למיטה והייטיבה את השמיכות. אחר איחלה לכולן " ליל מנוחה" ועזבה את האולם כשהיא מקפידה לסגור את הדלתות ללא רחש. איילין צעדה אל עבר גרם המדרגות , ירדה במדרגות התלולות ורצתה לפנות אל משרדה של ננסי, אלא שאז חשה בטפיחה על שכמה. היא הסתובבה לאחור וגילתה מולה את ננסי כשחיוך קונדסי על פניה: " הנך סובלת מנדודי שינה?" - ממש לא. שמא נוכל להכנס אל משרדך? "בודאי" כאשר ישבו האחת מול רעותה, החלה איילין מדברת: " הנני מוכרחה לציין שחניכותי עושות רושם חביב למדי, אולם אחת מהן עוררה במקצת את דאגתי, כוונתי לילדונת ההיא בעלת השיער האדמוני. בשעת ארוחת הערב היא כלל לא טעמה מן האוכל. האם יש לכך סיבה כלשהיא?" ננסי נאנחה, " זהו סיפור עצוב... למעשה, ילדה זו היא השובבה ביותר מכל ילדות הקבוצה, האומנת הקודמת כלל לא הצליחה להתמודד עימה..." איילין תמהה מעט- "ילדה זו נראית לי ככל שאר הילדות, מדוע הנך סוברת כך?" ננסי השיבה- " עדיין אינך מכירה אותה היטב, מהר מאוד תיווכחי לראות כי צדקתי בדברי..."

לאחר דקות ספורות שבה דיאנה. "ובכן, ננסי עסוקה מעט אולם היא תוכל לקבלך." איילין פסעה בעקבות מלוותה אל תוך הבנין כשליבה הולם בפראות. דיאנה ניגשה אל הדלת הראשונה שניצבה לימינן ונקשה עליה, אחר מיהרה לעזוב. "יבוא",נשמע קולה של ננסי. ביד רועדת פתחה איילין את הדלת ונכנסה אל משרדה של ננסי. אולם ננסי היתה שקועה כל-כולה בכתיבת מכתב. "מי נמצא כאן?" תמהה משלא שמעה מאומה ואז נשאה את מבטה מן המכתב. לרגעים אחדים נותרה על מקומה כמשותקת ,אולם עד מהרה זינקה מכיסאה והתחבקה ממושכות עם איילין. לבסוף הרפתה מעט מאחיזתה : "איילין! איזו הפתעה לראותך! לא ציפיתי שתגיעי לכאן כה מהר... למען האמת, טרם שהגעת לכאן הייתי עסוקה בכתיבת מכתב עבורך בכדי שתקדימי את בואך לכאן, אולם את הקדמת אותי! ננסי סקרה בחטף את דמותה של איילין. "הנני זוכרת שתמיד סלדת מגוונים כהים. מדוע הנך לובשת שמלה כה כהה?" התפלאה ננסי. איילין בלעה גוש מכאיב שעמד בגרונה ואחר השיבה ," עוד אספר לך על כך ביום מן הימים , אולם כעת ברצוני להכיר את חניכותי",קולה היה תקיף והחלטי וכן הבעת פניה. "תכף אשלח לקרוא לאם הבית" ננסי נטלה את הפעמון אשר היה מונח דרך קבע על מכתבתה וצילצלה בו פעמים מספר. באותו רגע ממש נשמעו נקישות על הדלת. "כן" השיבה ננסי. הדלת נפתחה בידי אישה גוצה ובריאת בשר לבושה בשמלת פשתן תכולה. הבעת פניה הקרינה טוב לב. "שלום לך ננסי ושלום לך עלמתי- פתחה אם הבית סמנתה-רציתי להתייעץ עמך אודות האומנת החדשה שאמורה להגיע לכאן. עליה להקדים את בואה!" ננסי החוותה בידה כלפי איילין- "הנני מציגה בפניך את האומנת החדשה שלנו, העלמה איילין הריסון." סמנתה חייכה בשביעות רצון- "הו, נפלא!כבר התחלתי לדאוג בענין זה. נעים לי מאוד להכירך עלמתי . בואי עימי ואראה לך את חניכותיך. הן שוהות כרגע בחדר המשחקים, ולאחר מיכן אראה לך את חדרך." השתיים עזבו את המשרד. סמנתה הובילה את איילין דרך סבך מסדרונות עד אשר הגיעו אל מסדרון פינתי מבודד מעט. "זהו אגף המגורים. חדרך מצוי בקצה המסדרון וחדר המשחקים סמוך אליו. " - והיכן מצוי אולם השינה של חניכותי?" שאלה איילין " האולם אף הוא סמוך לכאן, אראה לך אותו." לאחר דקות נוספות של הליכה נעצרו איילין וסמנתה מול זוג דלתות כבדות. אם הבית חייכה בעידוד אל איילין ופתחה את הדלתות לרווחה. לעיניהן נגלה אולם רחב-ידים מחופה כולו בשטיחים בגווני פסטל רכים. בפינות האולם ניצבו שידות מגולפות אשר הכילו משחקים רבים, ובמרכז האולם התגודדו עשר ילדות שקועות כל כולן במשחק מרתק. כולן היו לבושות בשמלות פשתן כחולות זהות בתוספת סינרים לבנים לכל אורך השמלה רכוסים מאחור בטור כפתורים. שערן היה קלוע בזוג צמות קשורות בסרטי משי כחולים, והיו נעולות בנעלים גבוהות ושחורות בעלות שרוכים. סמנתה מחאה כף ובבת אחת הסתובבו כולן לעבר מקור הקול. "שלום לכן ילדות! זוהי האומנת החדשה שלכן. אימרו יפה שלום והציגו את עצמכן!" כמו לפי אות מוסכם מראש נעמדו כולן בשורה ישרה ואמרו במקהלה:" שלום לך האומנת!" אחר פסעה קדימה ילדה אדמונית עם נמשים מרובים על פניה והציגה את עצמה- "אני נאן" לאחר מיכן הציגו שאר הילדות את עצמן על פי סדר עמידתן: באת, לין, מאג, בטי, אמי, דיאן, ג'ו, סוזן ודבי. "הנכן יכולות להמשיך לשחק- פנתה אליהן סמנתה- אומנתכן איילין תבוא לקרוא לכן בעוד כשעה ומחצה לארוחת הערב." סמנתה הובילה את איילין אל סוף המסדרון ונעצרה ליד אחת הדלתות. היא שלפה מכיס שמלתה צרור מפתחות מרשים למדי ופתחה את הדלת. איילין ראתה מולה חדר רחב מרוהט בטוב טעם. "האם החדר מוצא חן בעיניך?"שאלה סמנתה -כן, בהחלט, תודה לך. סמנתה חייכה בנדיבות והותירה את איילין בגפה. מזוודתה ותיק היד שלה ניצבו בסמוך לדלת. איילין ניגשה אל מיטת האפיריון המהודרת שניצבה במרכז החדר ונשכבה עליה בליאות. עד מהרה שקעה בשינה עמוקה.

בסקרנות בלתי נשלטת החלה איילין קוראת את תוכנו של המכתב: "איילין יקרה, בודאי הנך מופתעת עד מאוד לקרוא מכתב זה. מן הסתם הנך תמהה מה פתאום נזכרתי בך לאחר זמן כה ממושך. ובכן, יש לי בהחלט סיבה מוצדקת לכך. לפני זמן מועט נתבשרתי כי אחת מן האומנות של בית היתומים אשר הנני מנהלת, עומדת לעזוב בקרוב. הנך זוכרת בודאי שבכל הזדמנות אפשרית הבעת את רצונך להיות אומנת כאשר תגדלי. ובכן, הנני סבורה שבאפשרותי להגשים את חלומך זה! כפי שהנני מכירה אותך מזה זמן רב, לא תסרבי לבקשתה של ידידתך. אשמח לפגוש אותך בעוד כארבעה ימים מתאריך זה בתחנת הרכבת של לונדון. בכבוד רב , ידידתך ננסי ברנר,המצפה לבואך". איילין חייכה קלות ' דבר זה כה אופייני לננסי... אולם אפתיע אותה! מבחינתי הנני יכולה לסוע עוד היום ללונדון. הפתעתה של ננסי תהיה מושלמת.' וממחשבה למעשה. איילין עלתה אל חדרה ולאחר חיפוש קצר בארונה נטלה מספר שמלות כהות והניחה אותן במזוודה שנחה על מיטתה. אחר לבשה שמלת שיפון אפרפרה ואספה את שערה ברשת תואמת לשמלה. לבסוף לבשה מעיל צמר קל בגון כחול עמוק בנוסף לכסיות משי אפרפרות ומצנפת תואמת. היא ערכה סיור פרידה אחרון בטירה , ולרגע קט נצבט ליבה על שהיא עוזבת את הטירה שבה גדלה מאז ילדותה. אולם עד מהרה התאוששה איילין ועזבה . כאשר הגיעה לשער ניגשה אל הכרכרה אשר חנתה דרך קבע במקום והורתה לרכב: "קח אותי בבקשה אל תחנת הרכבת. כאשר התישבה איילין לבסוף במחלקה הראשונה של הרכבת , החלו צפים במוחה זכרונות נושנים מילדותה , אשר היתה סבורה שצללו זה מכבר בתהום הנשיה. היא נשענה לאחור על המסעד ונתנה לזכרונות לשאת אותה הרחק הרחק--- מנצ'סטר -אנגליה /1827 המולה עליזה עלתה ובקעה מחדרה של המחלקה החמישית בבית הספר ע"ש ריצ'ארד ברנסול. מורתם של התלמידים , מיס אמילי פי, שהתה אותה עת בבית משפחת פורד הסמוך לבית הספר, כשהיא מסתודדת עם חברתה- אמי. לפתע צילצל האורלוגין שהיה קבוע בקיר. "הנני מוכרחה לשוב אל בית הספר! בערב אשוב לכאן", קרצה אמילי בידידות אל אמי. "אלווה אותך" הציעה אמי בנדיבות. השתיים צעדו לאורך השביל שהוביל מבית משפחת פורד אל עבר בית הספר, וכשהגיעו אל השער התקשו להיפרד. " בערב נמשיך לשוחח אמי, האמיני לי שהייתי נשארת אצלך עד בלי די, אולם תלמידי קודמים לכל!" - אוקי, המשך יום נעים אמילי, ניפגש בערב!- נפרדה אמי מידידתה ועזבה לבסוף. אמילי צעדה לעבר כיתתה וכבר מרחוק שמעה את ההמולה שבקעה משם. היא עטתה חיוך על פניה ונכנסה.

איילין פסעה הלוך ושוב לאורך המסדרון כשהיא מתוחה כולה. דלת חדרו של הלורד נפתחה בפתאומיות, והרופא כמעט שהתנגש חזיתית באיילין אשר עמדה בסמוך לדלת. "שמא נוכל להכנס לחדר כלשהו?" הצליח לשאול לבסוף איילין נכנסה עימו לחדר ארוח קטן ונעים. היא התיישבה בכורסת קטיפה טובענית אשר הדגישה עוד יותר את רזונה הקיצוני, וסימנה לרופא שישב אף הוא. לאחר שהתיישב כחכח בגרונו והחל מדבר: " ובכן, מצבו של אביך אכן בכי רע. אולם הנני סבור כי אשפוז בבית החולים כלל לא יטיב את מצבו, אלא רק יחמירו" איילין קמה ממקומה נסערת- " למה הנך מתכוון ? האם מצבו של אבי הוטב או שמא החמיר?" הרופא שתק כדג ונעץ את עיניו בשטיח. איילין חשה שדבר מה אינו כשורה -" אמור לי את האמת!- זעקה בקול לא לה- אל תייסרני לשווא!" הרופא נשא אליה את מבטו , והיא ראתה בהן כאב כן ואמיתי. ליותר מכך לא נזקקה, היא צנחה חסרת אונים על הספה הסמוכה וכבשה את פניה בכר, לבל יראה את דמעותיה שזלגו ללא מעצור. אולם ד"ר בדינגפלד שמע היטב את יפחותיה העזות. הוא חש חסר אונים, ולא ידע כיצד לנחמה בכאבה העצום. כאשר יצא מן החדר, הקפיד לסגור אחריו את הדלת ללא כל רחש. עד מהרה עלה על הכרכרה אשר המתינה לו בשערי הטירה, ולאורה החיוור של החמה אשר החלה לטפס אט-אט במעלה הרקיע, עזבה הכרכרה את אחוזת הרינגטון. בית היתומים סן-פטר/לונדון(הערה: בפרק הבא מסופר על מנזר רק לצורך נופך לסיפור ולא כדי לתאר את המנזר חלילה) קול נקישות עקבים הדהד במסדרון. היתה זו מנהלת בית היתומים ננסי ברנר ,אשר היתה שקועה במחשבות אודות אסיפת הצוות אשר נערכה אמש. עד לפני זמן לא רב היוותה ננסי חלק בלתי נפרד ממערך הנזירות של המנזר סן-פטר. אולם ביום בהיר וסתמי נקראה ננסי אל חדרה של אם המנזר, מגדה ווטסון. היא ניגשה ביראת כבוד ושאלה בטון תמה משהו- " מדוע קראת לי אימי? שמא עשיתי דבר מה שאינו ראוי?" מגדה חייכה קלות - לא עשית כל רע, יקירתי. כפי שהנך יודעת, מנהלת בית היתומים שכפוף אלינו חולה אנושות. לעת עתה אחותה ממלאת את מקומה, אולם סבורה הנני שתוכלי לנהל את את בית היתומים במקומה. הבעה אומללה עמדה בעיניה הכחולות של ננסי- "מדוע אני?" - הנני סבורה שתפקיד זה מתאים לך עד מאוד. אולם עדין הנך כפופה למנזר ועל כן, הנך מחוייבת בלבישת תלבושתך הקבועה. הנני מאחלת לך הצלחה רבה בתפקידך החדש. עד מהרה התערתה ננסי היטב בתפקידה החדש והתחבבה על הצוות כולו. דבר אחד העיב במקצת על שמחתה, העובדה שהיתה מנועה מלהינשא. ועל כן, את כמיהתה הרבה לילדים משלה המירה באהבת אין קץ ליתומים הרכים אשר תחת חסותה, והם מצידם השיבו לה אהבה רבה.

נואר הסתובבה אנה ואנה בבקתתה הקטנה ששכנה בפאתי יער עבות, חסרת מנוחה לחלוטין, כשפיה לא פוסק מלמלמל דברים חסרי פשר . היא לבשה ספק גלימה ספק שמלה מבד גס בצבע בלתי מוגדר וכל-כולה נראתה כמכשפה טיפוסית מן האגדות. בצעירותה הייתה נואר מקפידה מאוד על הופעתה החיצונית ועוד יותר על טיפוח שערה הזהוב והארוך שהדהים את כל רואיו. אולם כעת שערה הלבין והידלדל , פניה נחרשו קמטים ואיש לא נזקק לשירותיה זה שנים רבות . למרות שיכלה לשנות את הופעתה כחפצה ,ביכרה שלא להשתמש בשיקוייה הרבים אלא רק בעת הצורך אולם כעת תהתה אם לא הגיעה העת להשתמש בשיקוי מסוים שהיה גנוז במעמקי המרתף. בהחלטת פתע ניגשה אל דלת המרתף הכבדה והחורקנית אולם נדרשו לה שניות מספר בכדי לפתוח לרווחה את הדלת . ריח טחב כבד הכה בנחיריה וענן אבק גרם לה לפרוץ בשיעול טורדני. היא ירדה בזהירות רבה במדרגות האבן התלולות שהובילו אל המרתף תוך שהיא סוקרת בשימת לב מרובה את אצטבות האבן שניצבו משני צידי המרתף. בקבוקונים רבים גדשו את האצטבות, אולם נואר תרה אחר בקבוקון ירקרק פקוק בשעם . לבסוף מצאה את מבוקשה בפינה נידחת של המרתף. היא נטלה את השיקוי בזהירות רבה ועלתה במהירות שלא תאמה את גילה המתקדם חזרה אל הביקתה. ' פעם הייתי מוצפת באנשים שנזקקו לשרותי, אולם כעת נותרתי לבדי והכל באשמתו של גילרו!' הרהרה נואר בזעם מהול בתסכול בעת שהוסיפה חומרים שונים אל הבקבוקון שניצב כעת על שולחן אבן גס. היא נטלה את השיקוי בידים רועדות מעט וקירבה אותו אל שפתותיה, אלא שאז נפתחה דלת הבקתה בפתאומיות. "שלום!" נשמע קול רועם מעם הפתח. בעל הקול, או בשמו: רולאו פסע פנימה שופע בטחון ונחישות.הוא התיישב בכבדות על הכסא הראשון שנקרה בדרכו. נואר הצליחה לבסוף למצוא את קולה האבוד. "לעולם אל תפתיע אותי!" גערה בו " נשמתי כמעט פרחה מבהלה בכניסתך הפתאומית.מה אתה עושה כאן אם יותר לי לשאול?" רולאו ניער את תלתליו הזהובים כמעט בגנדרנות , "ובכן, עברתי כאן בסביבה והחלטתי לבקרך. מה רע בכך?" "אין בכך רע, אולם איני סוברת שסתם כך החלטת להפתיע את אימך ...מוכרחה להיות סיבה לכך, הלא כן?" רולאו גיחך :"נשארת אותה מכשפה ערמומית כשהיית, אימא.ואם אכן יש לי סיבה מיוחדת לפשר ביקורי, מה תעוללי לי? תהפכי אותי ליצור אימתני? או שמא תנעלי אותי במרתף? אינני יכול להתעכב כאן זמן רב, אמילי תדאג לי." נואר מיהרה להוכיחו , "מדוע אתה מדבר כך? כבר אינך ילד, ואני גאה בך מאוד ! אולם עליך לפחות לספק את סקרנותי...אני מרגישה כה בודדה כאן. הנך יכול לבקרני לעיתים תכופות יותר." באותו רגע נשמע מבחוץ רעש עז ולאחריו קול טפיפות סוסים פתאומי. נואר מיהרה לגשת אל הדלת, אולם רולאו עצר בעדה, "אימא לא!אינך יכולה לדעת איזו סכנה אורבת בחוץ, אצא אני ." רולאו פתח את הדלת וצרחה מבועתת ופתאומית פרצה מפיו---

קייסי היתה ידועה בתור תולעת ספרים מושבעת . כל ספר חדש שיצא אי-פעם עבר תחת ידיה של קייסי. בכיתתה זכתה לכינוי: "אוכלת הספרים" אולם תאומתה, דורתי היתה ההפך הגמור ממנה. זה התבטא בעיקר במראה החיצוני שלה, היא היתה די מלאה ושערה היה גלי בגוון בלונד בהיר. קייסי היתה רזה יותר בהשוואה אליה ושערה היה חלק וגולש בגוון בלונד כהה נוטה לחום. כל מי שהיה פוגש אותן ברחוב היה שואל בפליאה אם הן אכן אחיות... דורתי בניגוד לקייסי תיעבה באופן מוחלט ספרים מכל סוג שהוא, למעט ספרי לימוד. המשפט האופייני לה ביותר היה, "ספרים זה טוב רק בשביל ללמוד! אני חושבת שזה בזבוז זמן לקרוא בלי תכלית." קייסי תמיד חיפשה בנרות כל מה שראוי לקריאה , בין אם זה ספר או עלון מידע, העיקר משהו לקרוא. ביום סתמי למדי נפתחה ספריה חדשה בשכונה וקייסי היתה הראשונה שפתחה שם מנוי. באחת מן הגיחות שלה לשם, היא מצאה ספר עב כרס מאובק ששכב באחד המדפים. על כריכתו החומה והפשוטה למראה היה כתוב באותיות זהב מסולסלות: "ממלכת האלפים " .(הכוונה כמובן ליצורים שנקראים אלפים, לא להרים...) היא מיהרה להראותו לספרנית ואחר כך טסה במהירות האפשרית חזרה הביתה. כשהגיעה וכבר רצתה לעלות לחדרה, עצרה אותה אימה, "לאן את חושבת שאת הולכת?עוד לא אכלת!" "אוי אמא, אני יאכל אחר כך, עכשיו תני לי לקרוא!" ובאמרה זאת טיפסה במהירות לכיוון חדרה וצנחה על מיטתה. היא הניחה לרגע את הספר בספריה וניגשה לחלון. היא שלחה מבטים עגומים אל החלון ונאנחה. מזג האוויר הסגרירי הרס לה את התוכניות להערב. היא קמה ממקומה וניגשה לקחת את הספר. היא פתחה אותו באופן אקראי ודף צהבהב נשר ממנו. "מה? מאיפה הגיע לכאן הדף הזה?"תמהה . היא הרימה את הדף וקראה בו מסוקרנת כולה: " לכל הקורא דף זה! אם אתה או את קוראים את הכתוב כאן, כנראה שנבחרתם להגיע אל עירי הנהדרת ששוכנת בארץ היפה שלנו! אולם לא אוכל לגלות מעבר לכך, בכדי לגלות זאת, עליכם למצוא את הפתח שמוביל אל העיר! אם תמצאו אותו – חפשו אותי, אני ממתינה לכם! על החתום, לנגארדה ." קייסי גיחכה, "באמת! נראה לי שהאחרון ששאל את הספר היה כנראה משועמם והחליט לכתוב את המילים האלה... אני אלך להראות אותו לדורתי". היא ניגשה אל דלת חדרה ופתחה אותה בתנופה, אולם אז הבחינה בדלת נוספת שצצה משום מקום ופתחה אותה מסוקרנת כולה--- הדבר הראשון שראתה היה יער עבות.קייסי היתה בטוחה שהיא פשוט חולמת וצבטה את עצמה כדי לוודא אלא שהיא הכאיבה לעצמה יותר מידי ופלטה אנחת כאב. "מי צעק?" שמעה לפתע קול דקיק בסמוך אליה. "מישהו נמצא כאן?" "כן, לא מישהו אלא מישהי!מי את?" קייסי ניסתה לחפש את מקור הקול ואז גילתה למרבה ההפתעה פיה ננסית שעמדה בסמוך אליה.היא פערה את פיה בתדהמה, "אני רואה נכון? פיה? איך הגעת לכאן? " "את זה אני צריכה לשאול אותך!מה את עושה כאן?!שנים רבות עברו מאז שהגיעו לכאן בני אנוש. אולי אני יכולה לעזור לך?" "כן, אני מחפשת מישהי בשם לנגארדה." עכשיו היה זה תורה של הפיה לפעור את פיה, "ל-נ-ג-א-ר-ד-ה?!את בטוחה? או שאני הוזה, או ששתינו הוזות! לנגארדה, לא פחות ולא יותר!" קייסי לא הבינה מה כל-כך מפתיע בשם שציינה, "מה הבעיה בשם הזה?" "לא השם בעייתי, מה שבעייתי זה ש...איך לומר... לנגארדה היא... קצת עסוקה כרגע... את מבינה?איך בכלל נודע לך שמה?" "מצאתי פתק שבו היא כתבה שהיא מחכה למוצא את הפתק, זה הכל." "אם כך, הכל ברור. בואי איתי, למרות שהיא עסוקה מאוד כרגע אני מאמינה שהיא תשמח לראות אותך." קייסי המסוקרנת כולה צעדה בעקבות הפיה , או בשמה:נלי. נלי הובילה את קייסי דרך סבך העצים עד שלבסוף הגיעו אל הקצה השני של היער. נקישות פרסות סוסים נשמעו בסמוך אליהן ואחר כך נעצרה לידן כרכרה הדורה. דלתות הכרכרה נפתחו וממנה ירד אדם מבוגר ומרשים לבוש בגלימת תכלת, שערו הזהוב והגלי שהשתפל בחן על כתפיו כיסה חלקית את אוזניו המחודדות. קייסי נעצה בו עיניים נדהמות , אתם מבינים, היא אף פעם לא נתקלה באלף כנראה. האלף החזיר לה מבט מופתע ושאל, "מי את עלמתי?אני רואה שנלי מלווה אותך, אם כך אין סיבה לדאגה." קייסי השיבה בהססנות, "אני מהעיר לונדון...קיבלתי פתק מלנגארדה..." האלף, רולאו החל לצחוק צחוק ממושך עד שנלי וקייסי היו בטוחות שארע לו משהו. "הו, זו ממש בדיחה מוצלחת! לנגארדה! אתן הולכות ללנגארדה?לא ידעתי שהיא צרפה לשורותיה פיה וילדה. בת כמה את אם מותר לי לשאול?" "15. מה כל-כך מצחיק ולא מובן?"דרשה קייסי הסבר "לנגארדה היא בסך הכל אחותי הקטנה, אם רצית לדעת. שנים עברו מאז שהזדמן לכאן בן אנוש, כנראה שאחותי היתה משועממת עד כדי כך שהיא החליטה לזמן לכאן בן אנוש!" רולאו עלה על הכרכרה מותיר את קייסי נבוכה . נלי נפנתה אליה, "טוב, את רוצה בכל זאת לפגוש אותה?היא בתו של מושל האלפים ואני חושבת שהיא תשמח מאוד לפגוש אותך!" היא אחזה בידה של קייסי והובילה אותה בדרכים מפותלות עד שהגיעו לבסוף לארמון מדהים ביופיו. "זה כל-כך יפה! לנגארדה נמצאת כאן?" מלמלה קייסי בחוסר אמון. "כן!" הן נכנסו בשערי הארמון וצעדו על השביל הארוך שהוביל לדלתות הארמון. כשהגיעו וכבר רצו לנקוש על הדלת, הדלת נפתחה פתאום וממנה יצאה נערה לבושה בגלימת משי ורדרדה . שערה הזהוב היה אסוף בחן כלפי מעלה, וגם לה היו אוזניים מחודדות. כשראתה את קייסי ונלי קראה , "נלי! הבאת לכאן בת אנוש? איזה יופי!מה שמך?,פנתה אל קייסי ,"אין לך מושג כמה שמחה את גורמת לי!בואו תכנסו..." היא משכה בידה של קייסי ונכנסה איתה אל הארמון--- מבפנים היה הארמון יפה עוד יותר. הקירות היו מחופים בשטיחי צמר רכים בגוון ארגמן עמוק, הרצפה היתה משיש כחלחל –ירקרק והתקרה המסוגננת והגבוהה הוסיפה למבנה נופך של יראת כבוד. "יפה, נכון?" פנתה האלפית אל קייסי הנדהמת "כן... את לנגארדה?" "אכן! אבל את יכולה לקרוא לי לנגדי בקיצור, מה שמך?" "קייסי" "איזה מן שם זה? בכל אופן, אני קצת עסוקה היום כפי שנודע לך מנלי אולם הצורך שלי לזמנך לכאן נחוץ ביותר! בודאי פגשת את אחי רולאו." "כן, הוא אמר לי שאת---" "משועממת, השלימה לנגדי בחיוך , אני כבר מכירה אותו, למרות שיש לו משפחה משלו הוא עדיין מתייחס אלי בתור אחותו הקטנה שזקוקה להשגחה צמודה..." קול צורמני נשמע פתאום מאחוריהן, "מה אתן מדברות כה הרבה? לנגדי, מה בת האנוש עושה כאן?" קייסי נפנתה לאחור ונתקלה למרבה הפתעתה בחתולה אצילית ולבנה בגודל קצת יותר מן הממוצע . "אה, תכירי את סילביה שלי!" הכריזה לנגדי בתיאטרליות מעושה. "אבל איך חתולה מדברת?,לא הבינה קייסי סילביה רטנה, "אולי אצלכם החתולים אילמים, אצלנו לא! ואולי הם מדברים כאשר אינכם שמים לב? הא?" "די סילביה! קייסי, זאת המלווה והידידה הנאמנה ביותר שלי. לפני שאשכח לשם מה הגעת לכאן , רציתי לומר שבעצם היום אני אמורה לנסוע לעיר הצפונית . כל אלף שמגיע לגיל 16 נוסע לשם, בכדי למלא משימה ואם הוא עומד בה בכבוד, מכריזים על בגרותו ." "ומדוע את צריכה אותי?" "אה, זה פשוט! כל אלף זקוק למלווה, ואני החלטתי שזה יהיה נחמד אם אקח עימי בת אנוש! " נלי התערבה לראשונה , "לנגדי, אני סוברת שזה לא מוצלח! קייסי תעורר תשומת לב מיותרת במראה שלה." "וכי מה רצית?שאקח איתי את רולאו?" "לא, אולי נסייע לה להראות כמוך...", התערבה סילביה קייסי נזעקה, "לא! אתן לא עושות לי כלום! אמא שלי לא תזהה אותי!" "תרגעי, נלי יכולה להפוך אותך לאלפית רק לצורך המסע ואחר כך תחזרי לביתך כאילו דבר לא ארע..." "טוב, אני מקווה באמת שזה מה שיהיה "תהתה קייסי. נלי שלפה מאי שם שרביט והניפה אותו על קייסי תוך שהיא לוחשת, " שרביטי הקסום יהפוך את בת האנוש לאלפית נהדרת לזמן קצוב!" זוהר כחלחל עטף את קייסי לדקות אחדות ואחר כך נמוג וחשף את דמותה החדשה. "יש מראה ?"שאלה קייסי "כן, מאחוריך" קייסי ניגשה אל המראה . מה שראתה גרם לה להלם מוחלט: שערה הפך אדמוני ומתולתל, היא היתה לבושה בגלימת משי ירקרקה , עיניה נהיו מלוכסנות מעט ואוזניה הפכו למחודדות. "אי אפשר להכירך! , נהנתה לנגדי, נצטרך גם לשנות מעט את שמך, בסדר?" "מה עוד?זה הכרחי? מספיק שאני בקושי מזהה את עצמי, אתן גם רוצות שאחליף את השם שלי?" "נקרא לך קלינסיה, טוב?" "שיהיה...רגע, איך בכלל אנחנו אמורות להגיע לשם?" לנגדי חייכה בשובבות, "יצא לך לרכב על סוס?" "כן, בתיכון שבו אני לומדת מתקיים חוג לרכיבת סוסים. אנחנו נרכב על סוס?" "לא על סוס, על חד-קרן." "חד-קרן?!וכמה זמן אורך להגיע לעיר הצפונית?" "לפחות יום ומחצה. את מרגישה שאת מוכנה? האמת היא, שיש עוד דרך להגיע לשם ... את מכירה דרקונים?" קייסי העוותה את פניה, "דרקון?לא תודה,אני מעדיפה לרכב על חד-קרן!" "בסדר, כרצונך. למרות שעם נגיע עם דרקון ייקח לנו פחות זמן . " "לא!" קייסי נבהלה מעצם המחשבה על כך ולנגדי ויתרה לה. לפתע נשמעו נקישות על הדלת. לנגדי מיהרה לפתוח וכשראתה את העומד בפתח כמעט צנחה תחתיה מרוב תדהמה. בדלת עמד אלף צעיר ונאה . "מריאן! מה אתה עושה כאן?" מריאן אחז בידה של לנגדי ונישקה ברכות, אחר אמר , "יקירתי, שמעתי שהגיע זמנך לנסוע אל העיר הצפונית, רציתי להתלוות אליך. " לנגדי נבוכה, "או, מריאן, כבר יש לי מלווה... " ובאומרה זאת החוותה על קייסי. "מיהי? מעודי לא ראיתי אלפית זו! "מריאן הוקסם מקייסי ולא יכל להתיק ממנה את מבטו. "חברה שלי. המתן כאן לרגע, מיד אחזור!" היא אחזה בידה של קייסי והובילה אותה לפינה צדדית בכדי שלא ישמעו את דבריה. "את חייבת להעלם מכאן במהירות האפשרית!, לחשה בבהילות, " את אינך אלפית ואסור לאלף להתאהב בבת אנוש!" קייסי לא הבינה, "למה את חושבת שמריאן הזה עלול להתאהב בי? " המחשבה על כך שעשעה את קייסי , היות ובכיתתה הייתה היחידה ללא חבר. "אני סוברת שאצטרך לנסוע בלעדיך חביבתי... אם ארצה לפוגשך שוב, כבר אצור קשר עמך! ועכשיו, גשי לדלת הזאת . היא תוביל אותך חזרה לביתך, מהר!!!" ובאומרה זאת הדפה את קייסי הנדהמת לעבר הדלת ופתחה אותה--- קייסי שוב מצאה את עצמה בחדרה והיתה בטוחה במאת האחוזים שכל זה היה רק חלום, אולם כשהעיפה מבט על הספר , ראתה שהאותיות המוזהבות נצצו לעברה, כאילו מוסרות דרישת שלום----

פתאום התחשק לי להמשיך , סליחה שחיכיתם הרבה זמן ... ואני מקווה שהפרק הבא יהיה ארוך יותר...לונדון/ 1835 הכול היה נראה כשורה באותו ערב בבית משפחת בראון. אבי המשפחה, גו'ן, הסב לשולחן כשלצידו ישובים שלושת ילדיו: קולין, פרד ואן. הוא המתין לרעייתו דבי שתצטרף אליהם. סוכנת הבית, מיסיס הרניגטון הגישה לשולחן את המנה הראשונה: מרק ירקות סמיך ומהביל, וסלט כפרי מתובל היטב. באותו רגע הצטרפה לשולחן דבי. גו'ן פנה אל סוכנת הבית, " הגישי לי בבקשה כוסית קוניאק ." דבי ליכסנה מבט שואל אל בעלה, אולם הוא ביכר להתעלם, ואחר מזג לעצמו כוסית נוספת. דבי נפנתה אל ילדיה והחלה משוחחת עימם בנעימות. אך לפתע הופרה השלווה... ג'ון שכבר היה שיכור כלוט, הנחית מהלומה עזה על השולחן המהגוני והרעים בקול הבס שלו, "שקט!!! איש לא ידבר בנוכחותי!" ילדיו השתתקו בבהלה. אולם דבי ידעה היטב שכאשר בעלה שותה יתר על המידה ההיגיון ממנו והלאה , ועל כן לא דאגה יותר מידי. "שוב העזת לצאת מן הבית למרות איסורי?" הרעים בקולו ונעץ מבט מזרה אימה בדבי. למרות שהכירה את בעלה זמן רב, לפעמים תהתה מדוע בכלל נישאה לו. כאשר היה שותה לשוכרה היא ביכרה לשמור ממנו מרחק בטוח. ג'ון נעמד על מקומו, מתנודד בחוסר יציבות וניגש אל המדף שניצב בסמוך אליו. הוא הושיט את ידו אל רובה הציד שלו ונטל אותו מן המדף. דבי נבהלה,"ג'ון לא!!!" קריאתה הכעיסה אותו עוד יותר והוא שאג בחמת זעם : "אמרתי שאיש לא ידבר בנוכחותי!!! זה ברור ?" ילדיו קפאו על מקומם בבהלה . "ג'ון, הנח בבקשה את הרובה... " התחננה רעייתו למרות שידעה שדבריה יפלו על אוזניים ערלות, אולם היא לא שיערה את העתיד להתחולל--- ג'ון כיוון את הרובה לעברה מבלי לחשוב על תוצאות מעשהו. עיניה של דבי נפערו באימה ואז צנחה על הרצפה , חסרת חיים... זרזיף דק של דם נזל משפתיה ועיניה נעצמו. ילדיה צווחו בפחד וזה מה שגרם לג'ון להתפכח משכרותו לבסוף. כשראה את תוצאות מעשהו הנמהר נפל בחוסר אונים על דבי חסרת החיים. "אוי דבי!"ייבב " מה עשיתי!!!" הוא ניגש בסערה אל דלת הבית ופתח אותה בתנופה , אחר פתח בריצה מטורפת אל עבר הנהר הסמוך. & "ילדי המשפחה התייתמו ביום אחד מהוריהם. " סיימה ננסי את סיפורה המצמרר של נאן. "מנין לכם שאב המשפחה אכן טרף נפשו בכפו? "תמהה איילין. "זה מה שידוע לנו . סוכנת הבית הביאה לכאן את נאן האומללה עוד באותו יום, ומאז היא איננה סועדת עם כולן, אלא רק ביחידות." "זה פשוט נורא. כעת אלך לישון, בכל זאת רק היום הגעתי לאחר נסיעה ארוכה." "הנך צודקת בהחלט! אה, נזכרתי שמחר בערב יערך נשף לציון יובל שנים לבית היתומים. אני מקווה שיש באמתחתך שמלה מספיק מהודרת. " ובאומרה זאת קרצה אל איילין. "נשף?" שאלה איילין בתמיהה. "הנני מקווה שאין זה על חשבון חניכותי! " "בודאי שלא! רוצה שאלווה אותך אל חדרך?" "לא, אין צורך. לילה טוב". "לילה טוב ".

על הרכבת -בדרך ללונדון/1838 עצירתה הפתאומית של הרכבת גרמה לנוסעים להיטלטל על מקומם. איילין נחרדה לרגע ונפנתה אל הנוסעת ההדורה שישבה למולה: "שמא הנך יודעת מדוע נעצרה הרכבת?" הנוסעת מילמלה דבר-מה בלתי נהיר ואיילין הסיקה מכך כי כנראה איננה דוברת אנגלית. באותו רגע נפתחה דלת הקרון ובפתח ניצב הכרטיסן. "גבירותי הנכבדות! אינכן צריכות לחשוש, אירעה תקלה קטנה ברכבת ובעוד זמן קצר תתחדש הנסיעה." איילין נרגעה קימעה. היא נטלה את תיק היד שלה והוציאה ספר עב כרס שעסק בתולדותיו של המנזר סן-פטר. כעבור שעות אחדות נעצרה הרכבת לבסוף בתחנתה הסופית בלונדון. במאמץ רב פילסה לה איילין דרך בינות לאנשים הרבים אשר מילאו את התחנה , כשהיא אוחזת בחפציה בחוזקה. בסמוך ליציאה הבחינה בטור כירכרות. היא ניגשה אל אחת מהן ופנתה אל הרכב שניצב לידה- "קח אותי אל מנזר סן-פטר בבקשה". לאחר נסיעה קצרה למדי נעצרה הכרכרה בסמוך למבנה אבן קודר ואיימתני. איילין נטלה את חפציה וירדה מן הכרכרה. היא ניגשה אל חומת האבן שהקיפה את המנזר ,נקשה במצילה והמתינה. חרך צר נפתח למולה וקול בס שאל:"את מי הנך מחפשת?" - האם אפשר לקרוא לנזירה ננסי ברנר? "המתיני מעט", השיב קול הבס. כעבור רגעים מעטים נפתח השער בידי נזירה צעירה בעלת הבעה מיוסרת ולמודת סבל. "במה אוכל לעזור לך?"שאלה בטון אדיש משהו. -הנך יכולה בבקשה לקרוא לנזירה ננסי ברנר?-שבה איילין על בקשתה "הנזירה ננסי נמצאת בבית היתומים הסמוך" איילין הופתעה- "בית היתומים איננו ממוקם בתוך המנזר?" "לא- השיבה הנזירה- בואי עימי בבקשה, אקחך אל בית היתומים. מדוע הנך מעוניינת להיפגש עם ננסי?"- נימת סקרנות השתרבבה אל קולה האדיש של הנזירה הצעירה אשר היתה לא אחרת מאשר דיאנה , חברתה של ננסי.(כזכור לכם התבשרה דיאנה אודות ביטול נישואיה. בעידודה של ננסי הצטרפה אל המנזר והפכה עד מהרה לנזירה מן השורה) "קיבלתי מכתב מננסי, פתחה איילין ואמרה, בו היא מבקשת ממנילבוא אל בית היתומים ולשמש כאומנת. אומנם הייתי אמורה להגיע לכאן רק בשבוע הבא, אולם החלטתי להקדים את בואי. הנני בטוחה כי היא תופתע כהוגן!" "אין לי ספק בכך" חייכה דיאנה קלות. השתיים צעדו כברת דרך קצרה ולבסוף נעצרו בסמוך לשער מתכת שחור. דיאנה נקשה על השער, אשר כמעט מיד נפתח בידי שוער בא בימים. חיוך האיר את פניו הקמוטות בראותו את דיאנה- "שלום לך עלמתי" דיאנה הנהנה בראשה והורתה לאיילין להמתין לה, "אלך לבדוק האם ננסי איננה עסוקה. מיד אשוב."

בית היתומים סן-פטר/לונדון דפיקות קצובות נשמעו על דלת משרדה של ננסי ברנר. "יבוא" השיבה ננסי. הדלת נפתחה בידי אמנדה סצ'ר -אומנתה של קבוצת הגיל הצעירה ביותר בבית היתומים. תסרוקתה היתה פרועה מעט ופניה סמוקות ,אות לכך שהגיעה במרוצה. "אימי, קדה אמנדה ביראת כבוד ונישקה את ידה של ננסי, עלי לעזוב באופן מיידי את בית היתומים..." - למה הנך מתכוונת? -תמהה ננסי "אימי חלתה ועלי לסייע לה." - העלמה סצ'ר! קבוצתך הנה השובבה והקשה ביותר בכל בית היתומים! מנין אמצא אומנת חילופית בזמן כה קצר? יש צורך באומנת מיוחדת! "הנך יכולה לשגר מכתבים---" - העלמה סצ'ר! חוצפתך עוברת כל גבול!הנני יכולה להסתדר ללא עזרתך." אמנדה מיהרה לעזוב את המשרד כשהיא מותירה את ננסי אובדת עצות. 'זוהי מטלה קשה עד מאוד! יש צורך באומנת בעלת עצבי ברזל ועם זאת שתהיה לה גישה לילדים וגם תקיפה במקצת...' ואז ניצנץ במוחה של ננסי רעיון מבריק. היא ניגשה לשידה שניצבה בסמוך לחלון ולאחר חיפוש קצר מצאה את מבוקשה, גליון קלף וקסת דיו. עד מהרה החל מתמלא הקלף בכתב יד קטן וצפוף. כשסיימה , צילצלה ננסי בפעמון שהיה מונח על מכתבתה . נזירה צעירה הופיעה בחדרה. "אליס, קחי מכתב זה אל תיבת הדואר." ללא אומר ודברים נטלה אליס את המכתב ויצאה את החדר. ננסי ניגשה בשנית אל השידה והוציאה ממנה מחברת עבת כרס אשר נשאה את הכיתובית :"יומנה של ננסי/1827 אחוזת הריסון/כעבור שבוע ביום אביבי ונעים למדי, עת ניגשה איילין אל תיבת הדואר הבחינה במעטפה אשר ביצבצה מקצה התיבה. המעטפה נשאה עליה כתב יד מוכר למדי, אשר גרם לאיילין דפיקות לב מואצות. היא מיהרה לשוב אל הטירה והתיישבה על הכיסא הראשון אשר ניקרה בדרכה.

מנצ'סטר אנגליה -1838 רוח חרישית הרעידה את ענפי העצים שבחצר אחוזת הריסון. דמות נמוכה וצנומה עטופה בברדס רחב הסתובבה בחצר רחבת הידיים חסרת מנוחה ,היתה זו ביתו היחידה של הלורד הריסון- איילין. היא תלתה מבטים מודאגים בשביל המאובק שהוביל אל האחוזה, ולפתע כמו מענה למבטיה קצרי הרוח , נשמעו מרחוק הדי נקישות פרסות סוסים ושקשוק אופני כרכרה. לאורה הקלוש של הלבנה הבחינה איילין בכרכרה הדורה ההולכת וקרבה לעברה.לבסוף נעצרה הכרכרה בסמוך למקום עומדה ודלתותיה נפתחו בידי הרכב. גבר תמיר ורזה ירד ממנה ופסע במתינות לעברה של איילין. במעט האור שנבע מעששית בודדת אשר היתה קבועה בשער הטירה , הבחינה לראשונה בתווי פניו של האיש: היו לו עינים כחולות יוקדות כצמד יהלומים, גבינים עבותים, שפם דק עיטר את שפתו העליונה ושערו הסמיך היה מסורק לאחור בקפידה רבה. צלקת תכלכלה ממכת חרב אשר נמשכה מרקתו הימנית ועד לסנטרו, תרמה לפניו הנאים נופך מפחיד במקצת, וכל הופעתו אמרה עוצמה כובשת. בראותו את איילין הסיר את כובעו תוך שהוא קד קלות.לבסוף דיבר בקול בריטון עמוק:" שלום לך עלמתי". רעד קל עבר באיילין את שההשיבה: " הנני מודה לך אדוני הד"ר על שהואלת לבוא אל האחוזה" -מה מצבו של אביך?- נימת דאגה השתרבבה אל קולו הרוגע, האדיש " מצבו בכי רע, כעת הוא נם מעט, הנני מקווה ששינה זאת תיטיב את מצבו" , איילין החלה פוסעת בצעדים נמרצים אל עבר הטירה שהטילה צל מאיים על השדות המוריקים הסמוכים. לבסוף ניצבו מול הדלת, ואיילין הקישה עליה קלות. הדלת נפתחה בידי משרתת באה בימים, ובראותה את איילין ואורחה או בשמו- ד"ר אדוארד בדינגפלד, קדה לפניהם ביראת כבוד. איילין הסירה מעליה את הברדס שעטתה על עצמה תוך שהיא חושפת שפע של שיער אדמוני מרהיב אסוף לפקעת רופפת.שמלתה הירקרקה שלבשה תאמה להפליא לעיניה הירוקות ועזות המבע ולעורה הצח כשלג. ד"ר בדינגפלד תלה בה מבט שואל. איילין ניגשה אל גרם המדרגות המפותל וסימנה לו לבוא בעקבותיה. לאחר שטיפסו במעלה המדרגות זמן רב, נעצרו באחת הקומות העליונות של הטירה. איילין הובילה את הרופא בסבך מסדרונות, עד אשר הגיעו לבסוף אל דלת אלון מגולפת ביד אומן. " זהו חדרו של אבי" אמרה איילין לבסוף.הרופא תמה- אינך נכנסת? "לא, אמתין לך כאן." הרופא נקש קלות על הדלת, ונבלע בחדרו הפרטי של הלורד. אולם מיד כאשר נכנס ראה את מה שלא ראתה הנערה הצעירה... הוא תהה כיצד לבשר על כך, היות וידע כי איילין קשורה בקשר אמיץ לאביה.

צלצול פעמון עדין התנגן בחלל בית היתומים. איילין הקיצה מן התנומה ששקעה בה ולרגע שכחה היכן היא נמצאת , אולם מהר מאוד שבה ונזכרה. נקישות עדינות נשמעו במפתיע . "יבוא"השיבה איילין. הדלת נפתחה בידי אם הבית סמנתה. בידה אחזה בשמלת משי שחורה ושמרנית בעלת צווארון תחרה מוגבה וצח כשלג אשר היווה ניגוד מושלם לשחור השמלה. "יקירתי, טרם הספקתי לציין בפניך אודות המדים הנהוגים כאן.הננו כפופים למנזר ואם המנזר הנהיגה כאן מדים אחידים אף לאומנות. בימי ראשון ובארועים תוכלי להתלבש כחפצך , אולם בשאר הימים שמלה זו תהיה תלבושתך הקבועה. כמו-כן, אל תשכחי לקרוא לחניכותייך, ארוחת הערב מוגשת בעוד כמחצית השעה!" סמנתה מסרה את השמלה לאיילין ועזבה את החדר. איילין העיפה מבט על השמלה ורעד משונה חלף בה לפתע. שמלת המשי השחורה הזכירה לה את מותו של אביה האהוב, ואת התקופה שבה לבשה שמלת אבל. אולם ברירה אחרת לא נותרה בפניה והיא לבשה את השמלה. בדרכה אל הדלת, נמנעה מלחלוף על פני הראי הענק שתלה בסמוך . היא נשענה לרגע על הקיר ולפתע החלו צפים במוחה זכרונות כואבים אשר העדיפה לדוחקם, אולם כעת צפו ועלו בבהירות מדהימה , כאילו רק אתמול ארעו... מנצ'סטר - לפני כחודשיים. שמי תכלת חיוורים נפרשו מבעד לחלון החדר שבו שהתה אותה עת איילין. היא נעורה משנתה העמוקה ולרגע תהתה מדוע איננה נמצאת בחדרה. כאשר שבה ונזכרה לבסוף בסיבה לכך, היא נאבקה קשות בפרץ בכי עז שאיים להתפרץ מתוכה. היא לא יכולה היתה להתמודד עם מות אביה האהוב. איילין סברה שד"ר בדינגפלד ממתמן לה מן הסתם, אולם היא ביכרה שלא לראותו בשנית. בצעדים קטנים ונמרצים עזבה את החדר. כאשר גילתה כי הרופא איננו, נשמה לרווחה. כאשר הגיעה אל חדרה, היכתה בה הידיעה הקשה שכעת בעצם, עליה לדאוג לקבורתו של אביה באחוזת הקבר של משפחת הריסון. היא סקרה ממושכות את בגדיה ולבסוף לבשה שמלת שיפון שחורה. דפיקה קלה נשמעה על דלת חדרה וכמעט מיד נפתחה הדלת בידי רב המשרתים: גילברט. בראותו את לבושה הקודר של גבירתו נפערו עיניו באימה ובקול שדמה לקרקורה של הצפרדע שאל: "האומנם?" איילין הינהנה בעצב ואחר הוסיפה, " צור קשר בבקשה עם בית הלויות הסמוך! כמו-כן, הורה ליוליה לשגר מברקים לכל ידידינו ומכרינו, ואל תשכח לשגר מברק מהיר לבית הנבחרים! אמור לי, האם ד"ר בדינגפלד נסע זה מכבר?" "כן גבירתי." - "ובכן, בצע את המטלות !"

תקציר הפרק הקודם: איילין נענית לבקשתה של ננסי, ועוזבת את ביתה. בדרך ללונדון היא נזכרת במאורע מימי ילדותה. כאשר נכנסה מיס אמילי פי אל הכיתה הבחינה כי ננסי ברנר בוכה ללא הפוגה. "מה ארע יקירתי?" פנתה אליה ברוך -אד פרק לי את הצמות שלי...-יבבה ננסי "ובכן אד, גש כעת לפינה. כאשר תחליט להתנצל בפני אחותך על מה שעשית לה, תוכל לשוב למקומך." אד ניגש אל הפינה ללא אומר ודברים והסב פניו אל הקיר. אמילי סימנה לננסי לגשת אליה ואחר לחשה לה:"בתום השיעור אקלע לך צמות חדשות ויפות פי כמה!" ננסי חייכה בשביעות רצוןושבה למקומה הקבוע ליד איילין הריסון, חברתה הטובה, אשר נראתה נדהמת מהתנהגותו של אד כלפי תאומתו. כבר אז ניכר היה כי לכשתגדל תקפיד עד מאוד על הופעתה החיצונית. צמותיה היו קלועות בקפידה רבה וקשורות בסרטים ורודים ומבריקים. שמלתה הורדרדה היתה מגוהצת למשעי ולא נראה עליה אף קמט זעיר או כתם כלשהו. ננסי לעומתה הקפידה פחות על הופעתה החיצונית. בכל הזדמנות אפשרית הביעה את רצונה להיות נזירה כשתגדל. אף איילין טיפחה בליבה הקטן משאלה משלה ומלבד ננסי איש לא ידע אודות כך, למעט אביה. מיס פי נפנתה לעבר הלוח ורשמה עליו דבר מה. לאחר מיכן נעה מעט בכדי לאפשר לתלמידיה לקרוא את אשר כתבה. וכך נרשם על הלוח: "מה ברצונכם להיות כשתגדלו?- כל תלמיד יכתוב את רצונו במחברת ואחרי כן יראה לי על פי סדר הישיבה" רחש של עטי נוצה מילא את חלל הכיתה . ננסי כרסמה ביאוש את קצה עטה:"אני לא יודעת מה לכתוב!" - תכתבי את הדבר שהנך הכי רוצה- יעצה לה איילין והחלה כותבת במרץ. ננסי העיפה מבט לעבר מחברתה המסודרת של איילין ומיהרה לכתוב אף היא. כאשר הגיע תורן של השתיים לגשת אל המורה, היא חייכה בהנאה למקרא בקשותיהן. " ובכן, ננסי ואיילין יקבלו סוכריות , היות ומשאלתן חשובה עד מאוד".

ננסי ננערה משרעפיה ונעצרה מול דלת משרדה. היא רצתה לפתוח את הדלת, אלא שאז חשה ביד המונחת על כתפה. כשהסתובבה לאחור לא הופתעה לראות מולה את ידידיתה הקרובה -דיאנה סנס. הבעת פניה היתה מוטרדת ובטון הססני משהו שאלה- "שמא נוכל להכנס למשרדך?" כאשר ישבו האחת מול רעותה, הגישה דיאנה מכתב לננסי התמהה וזו החלה קוראת- לדיאנה יקירתי, מן הסתם מכתבי זה מוצא אותך כשאת עסוקה בהכנות ליום המאושר ביותר בחייך. הנני מתאר לעצמי כי הנך מצפה בכליון עינים ליום נישואינו ההולך וקרב. אולם חוששני כי תוכניותיך לעתיד הקרוב עומדות להגנז לזמן מה... ישנו דבר אחד אשר העלמתי ממך כאשר הכרתיך לראשונה- הייתי בעיצומם של לימודי הכמורה שלי, עד אשר פגשתי בך כמעט באקראי... ניסיתי להסתיר את הדבר מהורי, אולם כאשר נודע להם אודות נישואי הצפויים- הם שללו את הדבר מכל וכל. אני יודע כי זהו משבר עצום בעבורך, וצר לי מאוד על כך... היה לי נעים להכירך, על אף הכל--- הנני מאחל לך הצלחה בכל אשר תפני, בברכה- ג'רי ט. ננסי נשאה את עיניה מן הדף, והבחינה כי דיאנה בוכה ללא הפוגה. היא לחצה בעידוד את ידה של ידידתה הכאובה- "אני מאחלת לך כי בקרוב תמצאי את זיווגך המושלם! ראי אותי למשל, מצבי לכאורה גרוע משלך, ועם זאת הנני שמחה בחלקי." דיאנה חייכה קלושות, ועזבה מעט יותר מאוששת מאשר קודם לכן. אחוזת הריסון- מנצ'סטר אט אט החלה איילין מתאוששת מן האסון אשר ניחת עליה בחטף. במשך הזמן שחלף חזותה שונתה לבלי הכר. סביב לעיניה נוצרו כתמים כהים עדות ללילות ארוכים נטולי שינה, עיניה הפכו אדומות מן הבכיות הרבות שבכתה על יצועה בלילות. שפתיה שפעם תמיד שכנה בהן בת צחוק קלילה, היו כעת חתומות בקו ישר וחמור סבר אשר הוסיף לה נוקשות יתר,בנוסף לכך נחשף הצד התקיף שבאישיותה. את שערה הארוך החלה אוספת לפקעת הדוקה על עורפה, ואת שמלותיה הצבעוניות המירה בשמלות כהות אריג. מעט מיופיה נשתמר, אולם היא נראתה מבוגרת בהרבה מגילה האמיתי. כל מכריה נחדו מן השינוי שחל בה והפצירו בה לעזוב לזמן מה את הטירה. למרות שהרעיון קסם לה, לא אבתה איילין לעזוב ולו לזמן קצר. היא ביכרה להשאר בטירה בגפה, אולם מות אביה השפיע עליה קשות. היא חשה כי דעתה נטרפת עליה כתוצאה מבדידותה הרבה. אימה היתה בעבורה דמות לוטה בערפל , היות ומתה בהיות איילין ילדה רכה בשנים.