יצירות של שלהבתחיה

ראיתי עכשיו את הסרט על דוד חטואל וזה פשוט הציף את הכל. הגעגוע צף ומילא את כולי. הגעגוע לאנשים, לחול, למים, לשקט, לצלילות, לתמימות לאמונה. התמימות שבי שנשברה, האמונה הטבעית שהוצרכה להיבנות מחדש, אריח על גבי לבנה, להתחדד להזדכך להתמרק ולחשוב שוב אם אני בכלל מוצאת בתוכי את הכוחות להגיע למקומות האלו... הרצון מצד אחד להבין, לקבל ולדעת שזהו באמת רצון ה'. ההרגשה כי כבר קברתי את התחושות האלו עמוק בפנים, ולהתוודע איך כל פעם מחדש הגלדים נפתחים והפצע עודנו מדמם. ההרגשה כי גם אם פיזית, זה לא היה הבית שלי, היה לי מקום בעולם. היה לקודשא בריך הוא מקום בעולם. מקום בו מגדלים את שמו, את האדמה, את היכולת לצמוח ולהצמיח, תרתי משמע. הרצון הטהור להתחבר לשם, לקהילה, לאופי, לה' שבוער בלבבות. והחורבן. השבר שבתחילה דמה לריסוק. הפוסט טראומה של אחרי. לתת לעצמי את הליגיטמציה ליפול, לכעוס, לכאוב להזדעזע. להיות במקום של האין. לעכל אותו (כשאני מבינה מחדש כל פעם עד כמה הוא עדיין לא סגור אצלי...) היחס למדינה לצבא, לאנשים המנהלים אותה. והכמיהה. הכמיהה לגודל. לאמת. לערכים שלא יזוזו לפי אמות המידה שבא לי. ערכים של אמת מוחלטת. של טוהר. של תורה. הכמיהה לחזור. חזרה. למי שהייתי פעם. ליכולת לראות את הכל פשוט. לא לחשוב על כל דבר. לא לברר. לחיות באמת פשוטה. טבעית. זורמת. מתוכי. להתחבר למעיין הנשמה שנובע בי. והבנייה. של מסלול חיים חדש. נתיב של חיפוש. מציאה. רצון לקרבה. ההבנה כי מה שהיה התאים למציאות של אז. לאומה של אז. לנערה של אז. ועכשיו יש צורך בבניית כלים גדולים יותר. כי האומה חווה ניסיונות גדולים יותר. והשלווה. הידיעה הברורה כי צמחתי מאז. כי נבטנו כולנו ביחד. נעקרנו והשתרשנו מחדש. גדענו פיסת חיים, ונותר געגוע. קיבלנו דור תועה ותמוה. דור של גאולה. חושך ואור בערבוביה. מסימן שאלה, נותרנו עם קריאה. קריאה להתעצם, להאמין ולקוות, לחיזיון של גאולה, למחיית דמעות. לבניין של קבע, לאור של יקרות, לעבודת קורבנות. לדבר ש"כוננו ידך" ולא לכוננות, "לעדי עד ימלוך". למלך עליון.

יש ימים בגשם. הטיפות יורדות זולגות. דמעות של כאב מהול בשמחה. טיפות של דם. אחרי המלחמה. כשהלב בוכה הנשמה זועקת. וכשיש דינים הנשמה שותקת. כוח לא נותר. וגם לא דמעות. עשה שיהיה סוף לתלאות. תאמר די לייסורים. קץ לצרות. לא דם על מדים. ולא בכי אימהות. לא תינוקות שבדמי ימיהם ירצחו. לא זכוכיות שבהנף אבן ינופצו. וליבי מבקש שיגיעו ימים. שלמסלולם יחזרו שוב החיים. כשאבן תיהיה תחילתה של בניה. ושהדם יפעם ויסמן תחיה. שתינוקות יבכו ויסמלו חיים. שחיילים בגאווה ישמרו בדרכים. שאמהות לשמיים ישאו עיניים. להודות על הטוב ולהיטיב שבעתיים. אבל בינתיים חבר'ה צריך להתעורר. אינתיפאדה שלישית והמצב מתפורר. כשאויבינו בתוכנו הם חיים. מקבלים זכויות כאילו הם אזרחים. תעודה כחולה או לוחית צהובה. במדינה שמגן דוד בליבה. אל תתבלבלו ואפילו לרגע. האויב פה ובנו מנסה לפגע. כשהקדושה מנצנצת ובוקעת. הסיטרא אחרא נלחש אט אט. אוחז הוא בשארית כוחות. ברכים. בעוללים. בהורים שחזרו מתפילות. ליד שריד מקדש מעט פיללו. שימהר ויחיש לגואלנו. בת ציון השכולה. מהרה תיהיה גאולה. הלב מזועזע. שותת. מאמין. בועט. רוטט. בתוך הגאולה נחבת הגלות. האור שחושך בתהליך התגלות. מבצבץ אורה בבקעת ארבל. הלכו להם שניים והלילה אפל. יודעים את הדרך. לא רואים את קיצה. אמר ר' חייא זו שעה גדולה. בקרוב... נכתב בעקבות המצב, בציפיה לגאולה שלימה בקרוב

"אל תשלח ידך אל הנער" אל תוסיף לנו עוד צער המאכלת נשלחה ובאבחת רגע דקרה. בכו המלאכים בכו אם ואב אך למרות הכל "וילכו שניהם יחדיו" "איה השה לעולה" כך שאלו במרום עלו אלמוג ודליה ושתק ישראל, וידום. הקב"ה- המקום, בניסיון מנסה אך הקורבן הוא כואב. גדול הוא השה. ישנו ריחוק -"וירא את המקום מרחוק" רואה מרחוק. ומצווה לשתוק. איה ברכת ה' לאברהם? "הרבה ארבה.. ככוכבי השמיים וכחול אשר על שפת הים"? איה היא זכות אבות? עד מתי נמשיך לבכות? לא חשכנו. לא אחד ולא הרבה. רוצים מהרה ש"בהר ה' יראה". שנזכה לראות בעינינו את ברכת "וירש זרעך את שער אויביו"

בין השמיים למים בין החול לאדמה בין אוויר לבין לנשימה. בין ילד לקשיש בין מתנה לבקשיש בין צרה לבין למלחמה. בין דימיון למציאות בין גולה לגלות בין שלום לאלוקות. בין חופה לקידושין בין מצוי לרצוי בין מחשבה לבין מעשה הפער גדול החלל שחור החושך מתערפל ומהאור נוצר הצל. מהשלהבת הקטנה שוב עולה בי מנגינה נשכחת כמרצע בשק עולה ומפלחת, שקט דק. הנבט שנזרע נצבט בחמה צומח ומיתמר מאליו וכולי געגועים אליו. "באנו חושך לגרש... וכולנו אור איתן"

כלה ענוגה צועדת לחופה צועדת ובוטחת שזהו יום שמחתה. אך המלך בארמון יודע טוב מאוד המלך בארמון רוצה אותה קרוב. וברגע אחת נדמה שאינו מסתכל ברגע אחד החושך נופל נופל ומפיל את המלכה למשכב המלכה ממנו לא תקום לעד. ביום השבת יום המנוחה רצה המלך לשחק עם המלכה בחירתו הייתה הטובה מכול בחירתו מלווה עתה בכאב ושכול. את מחשבות המלך איננו יודעים אך מבינים שאנו כה קטנים הרי המלך שולט על ממלכה שלימה ומנהיג אותה בטוב שלעיתים נראה כרע. המלכה נחה בשלום בחדרה לא תשוב עוד לצחוק כבראשונה המלך נותר כאילם בלי קול מחוסר שמחה, מחוסר כל. מה יהיה בסופו איננו יודעים מצפים אנו רק לדברים טובים לאור חדש שיצמח לאבי בזכות הטל לתינוקת קטנה שתמלא את החלל. לפעמון גאולה המצלצל בלהט לענבל המרקד שיושיע בלחש הנה זמן גאולתכם ממלכתי היקרה הכל מכוון בדרך לגאולה. * לעילוי נשמת אביטל יהודית , נהרגה בתאונת דרכים שבוע לאחר אירוסיה. נפטרה בשב"ק פרשת מטות מסעי ת.נ.צ.ב.ה

החומרים לברכת כלה: צלחת זכוכית מרובעת גודל (20X20) הברכה מודפסת על דף מעוצב שעליו הדפסתי את הברכה סרט תחרה לבן חרוזי פנינה טוליפ זהב ולבן עלי זהב (הגיע כתיליון) הדבקתי עם דבק זכוכית. וסיעתא דשמייא כמובן =) בשמחות אצלכם.

מצבות דוממות. חיילים צועדים. נושאים על כתפם ילדים במדים. ילדים שנפלו במערכה קשה. ילדים שנפלו באבחת ירייה. אמא תינוק קטן מחזיקה. מתפללת שלא יזכה למלחמה. הזיכרון עכשיו נועץ בבשר. ועכשיו רק הוא מה שנשאר. מצבות דוממות. חיילים צועדים. נושאים בליבם זכרונות מרים. זכרונות שנצרבו בשטח אויב. זכרונות שנצרבו, והלב דואב. אמא תינוק קטן מחזיקה. מתפללת, שלא יזכה ללחום במלחמה. לוחשת לו חרש מילה רכה. מתפללת שיחזור כשהיא מחכה. מצבות דוממות. חיילים צועדים. נושאים בידם זרי פרחים. נושאים בידם שברי אבנים. אמא סידור קטן מחזיקה מתפללת שבגן עדן תיהיה מנוחה. מנוחת עולמים לעלם הרך. מנוחת עולמים לתינוק שנקטף. מצבות דוממות. חיילים צועדים. אמא שכולה. דמעות על פנים. "כי ניחם ה' ציון ניחם כל חורבותיה"

בס"ד בט' ניסן זה קרה השמועה הקשה מכל היכתה פיגוע היה בכפר דרום אוטובוס חיילים עלה למרום חייל בכור למשפחה שלימה חיים שלמים שנגדעו באיבה דווקא בחודש בו מבצבצת הגאולה נתבשרנו בבשורה הכל כך קשה ובינתיים עברו השנים הכאב עדיין מכהה את החושים ומוצאת את עצמי באמצע הניקיונות נוסעת לאזכרה ומעלה זכרונות מסירה אבק מהמדף, מהמחשבות חושבת עליך, לו היית ממשיך לחיות, מהניקיונות להתייחדות בבית הקברות מהתכשירים, המטליות ,למצבות דוממות ובחודש זה המסמן פריחה מקווה אני לבשורה חדשה שיקיצו וירננו שוכני עפר ונטמין שם רק זרעים, לא חיילים בבכי מר וחוזרת לביתי לאחר הדיבורים חוזרת לאבק את השטיחים מהרהרת במדרש "בניסן נגאלו" ומבקשת ש"בניסן ניגאל"

בס"ד עולם, אני נמצאת בו והוא קיים. אבל כמנה פעמים יוצא לנו להרים ראש לשמיים להחליט שעכשיו זו ההזדמנות ולקפוץ למים? מתי בפעם האחרונה אמרנו תודה על קרן שמש חמימה על ציפור שיר שפתחה לי את היום בנעימה?! אנחנו מקבלים הכל כברור, מובן, וברוך ה' מרגישים מצויין. צריך לפתוח את העיניים מחדש כל בוקר לפתוח אותם, ולהיות ער ער למציאות, ער לתודה ער לעוד יום קסום ונפלא. ולעיתים כשקצת קשה, לעיתים כשצריך למלמל בפה תפילה חרישית או בקשה פי נאטם, אפילו ללחישה. ה' שפתי תפתח ופי יגיל וישמח לשבח ולך להודות על כל הטובות והנפלאות. פתח את ליבי ופי כמים לפנות אליך אבא שבשמיים...

יש מישהו מיוחד במינו. כמוך. בעצם לא כמוך. קצת פחות כי כמוך יש רק אחת וזו את. שמחכה לך למצוא אותך. לאהוב אותך. לגלות אותך. להתאחד איתך. להתייחד איתך. לעלות איתך. לכבוש איתך. לכבוש אותך. להתפנק בך. לפנק אותך. להתרגש איתך. להתרגש ממך. להתפלל איתך. הוא מתפלל עליך. והוא ימצא!! ואת תמצאי. והוא מצפה. ואת מחכה. מחפש דודי. ותימצא אחותי. רעיתי. יונתי. תמתי. הוא ידפוק. ואת תפתחי. הוא לא יחמוק. ואת לא תפספסי.

שם בין צומת לבית בין כפר ל(ע)ציון בין מחבל לנער בין תקווה לצער. בין בשורה לטובה בין מנוחה לבין סערה בין לילה ליום בין חלום ובין שלום. היו נערים ועכשיו הם אינם התפתחו חיים, שנגדעו באיבם המלאך ממרום לא ירד להשיב את דמם של אייל נפתלי וגיל-עד. אמירת: "אל תשלח ידך אל הנער" לא נשמעה והירי פילח את הדממה. אמהות, אבות ומשפחות בתפילה ועל הלחי זולגת עוד דמעה. שם בין היכל לרקיע שלוש נשמות עומדות להגיע. שם בין כסא לכבוד נודע, שפה למטה, לא יבקרו עוד. שם בין סולם וראשו השמימה יהפכו הנשמות למלאכים, שלא ישובו מטה. שם בין רחל המבכה לבין "שבו לגבולם" וההבטחה. וכאן בין תפילה לזעקה כאן בין תשובה לתפילה. כאן נשארנו אנו, מייחלים בציפייה שתאמר לצרותינו די! הגיע עת גאולה. "כל מה שהתשובה מתעמקת יותר, הולכת יראת המוות ומתמעטת, עד שפוסקת לגמרי..." בציפייה לקיום "ותשחק ליום אחרון" |נכתב בלב דואב, כואב וממאן להאמין, מתוך אמונה גדולה בגאולת ישראל ובבניין בהימ"ק בב"א|

טיפת גשם מן הרקיע ירדה חצבה חור בעננה קטנה, מחכה להתחיל ולזרום מנסה להתחיל לרקום חלום ובהגיעה לארץ, מנסה להתחבר להעמיק שורשים להצמיח, אך מן הצד האחד נחל אכזב ומן השני, ים גדול ומרחב וזורמת היא לשני הכיוונים מחכה שיגיעו ימים אחרים ימים של נחל איתן שוצף שאת הכל בשמחה שוטף והטיפה הקטנה זולגת על פנים דמעות של שמחה משכבר הימים

כל שביקשתי את הרוח בעורפי את השמש הזורחת מבשרת שמחה, לא בכי. כל שביקשתי את הילד בבטני את הצחוק המתגלגל המבשר את בוא הגיל כל שביקשתי את הנחת לטייל איזה מעיין רוגע בשביל ארץ ישראל כל שביקשתי את החיים כמסלולם את השיגרה המתקתקת את המשך העולם ביקשתי וביקשתי, ואתה נתת כל ביקשתי ונתת, רק אתה יכול אך מדוע עם שמחה נחת ושלווה לא ביקשתי, ונענתי גם בשכול?

אני הוא החייל שמן הקרב חוזר. אני הוא הילד שבין רגע התבגר. אני הוא העלם שהפך לאחר. אני הוא הקבר שנשאר אילם. אני היא הנשמה שבחלל התעופפה. אני הוא המלאך שלגן עדן נכנס. אני הוא החלום שאולי אי פעם יהיה שלום...

לילה. דממה. לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה. ליל כוכבים. זוהרים. מנצנצים. הירח שט מעל, הרקיע תכלכל. הגוף עייף, מבקש מנוחה. אך נפש אחת צורחת צרחה. צרחה שקטה. צרחה דוממה. תנו לי מים קרים, על נפש עייפה. מים של חיות, מלאים במשמעות. גאות של סיבות, בסופת מערבולות. מעיין נובע, מקור חכמה. מים צוננים, לנפש עייפה.

החומרים הם: צלחת זכוכית עגולה מחנות לכלי בית. צבע כסף אטום לזכוכית. נייר מיוחד לבן כסף (עליו הדפסתי את הברכה) טוליפ אדום אטום לרימונים טוליפ נצנצים ירוק לעלים. אבנים קטנות בצבעים ירוק ואדום להדבקה דבק מיוחד להדבקת אבנים טוליפ לבן להדגיש את שמות החתן והכלה טוש אדום דק להדגשת שמותיהם. והרבה הרבה סיעתא דשמיא. אשמח לשמוע תגובות. בקרוב אצלכם... ובכיף אני עושה גם בהזמנה אישית... לפנות באישי.

בס"ד כל יום לקום, כל יום ללכת. כל יום לרצות. כל יום לא להפסיק לקוות. שהמחר לא יוסיף להיות כאתמול. שלא יכיל גם הוא כאב ושכול. כל יום. כל יום להתפלל שמחר זה ישתנה. שיהיה בי הכח לעשות מעשה. להרים את הכפפה ולהחיל לפעול. לא לתת לעצמי גם ליפול. כל יום. נכון כל יום טומן בחובו רגעים קשים. אך הוא טומן בתוכו גם ניצנים. שעתידים לפרוח בצבע אחר. לשנות ולגרש את החושך שמצל. כל יום. ועכשיו אני מבטיחה שמחר זה יקרה. סוף סוף אעשה מעשה. ואז... לא יהיה זה כמו, כל יום.

בס"ד עוד מעט ותמלא שנה לרצח הנתעב של בני משפחת פוגל הצדיקים. אלו ילדים, איזה הורים איזו משפחה שוקקת חיים. חיים של אמת מחוברים לתורה, ואהבת ארץ ישראל, וביניהם חיים של תינוקת קטנטנה שהתחילו להתפתח ונגדעו באיבה. אני יושבת ונזכרת איפה היייתי כיום לפני שנה, משפחה, חמישה נפשות עלו השמימה בסערה. אין זה מקרי שדווקא בחודש אדר זה קרה, אין זה מקרי שדווקא בחודש אדר יש כח לסטרא אחרא, בחודש אדר נקראת פרשת עמלק זה שהעיז לבוא עלינו לאחר כל הניסים, שקפץ לאמבטיה רותחת ללא מישים. שבא להזכיר לנו בשנית, שגם כשדבר כזה קרה, עלינו להתחזק מייד באמונה, ולא, ירא אלוקים לא עלינו נאמר, אלא על זה שנאחז באלו התמימים שמסרו נפשם על דברי אלוקים חיים. על יישוב ארץ ישראל, ולימוד בישיבה, על חיינוך ילדים בדרכה של תורה, על אהבת ארץ ישראל פשוטה, ועל אמת יציבה וחזקה, אמת של תורה.

בית. מה הוא מסמל עבורך, עבורי ? מדוע הוא בכלל כל כך חשוב לי ?! היה לי אחד במקום מיוחד. מקום בו חול זהוב נושק לים גדול תכול. היה לי אחד, וממני נלקח היה לי יקר, ממרגלית ופז. לא בחרתי בכך , נתבקשתי להשלים עם גזירה קשה, גזירה ממרומים. אבל לאבא שלי היו שניים. עליהם הוריד דמעות כמים עצים ואבנים נותרו כגל עד נותרו ויבנו לכשיבוא המועד. המועד תלוי בי הקטן המועד מתקדם לאט, אך כל הזמן. יש בו מחוג, מתקתק השניות איך איננו יודע שלא מחכים עוד. בית קטן במוריה נותר חרב, שמם, ואני בוכיה. בית שיבנה באהבה שמחה ונתינה. בית שיסמן את בוא הגאולה "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל...ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך... "

ידי רושמת לא יודעת מנוחה כותבת, משרבטת, לרגע לא נחה אין לי יום ואין לי ליל רק צליל שועל מילל לא כתבתי לשיר מילים וגם לא מנגינה זהו שיר ללא צלילים וללא חריזה השיר שנכתב בהושטת יד שיר שנכתב ולא יסתיים לעד

החיים כמו הגלים לפעמים עולים, לפעמים יורדים. נתקלים באבנים, אך מעגלים פינות והלובן מסתיר סודות, נשכחות. וכשבאופק נראית ששטה ספינה אני כבר אדע את מטרתה הסמויה. החיים כמו הגלים לפעמים עולים, לפעמים יורדים. רגועים וצלולים. גועשים ורוגזים. אך עמוק בפנים, סודות חבויים. ואולי כפי חוץ החול שוב נקי איש עליו לא עבר, אך רק אני בקיא שלפני כן, סופה כאן השתוללה וזהו בסך הכל השקט שאחרי הסערה. וביום מן הימים, מן הסתם כשאגדל אזכר שוב ברגע ההוא בו הבנתי פתאום שהחיים השתנו. והלב כמו הים, שוב מכסה, את החור שבפנים הוא לא יגלה. וכלפי חוץ הכל יהיה מושלם כי החיים לפעמים כמו הים עולים ויורדים...

בס"ד כל שנה מחדש לנקות ולהסיר לכלוכים מהדש מהבגד שאך לפני זמן קצר היה הוא טוב, ועכשיו כה צר ושוב עולה בי תקווה נושנה שאולי ההבטחה תיהיה השנה שבעת שאפתח הדלת ב"שפוך חמתך" תעמוד שם בלובן במלוא הדרך שהרי הבטיחו לי מזמן ש"בניסן נגאלו" ומתי שוב ב"ניסן ניגאל" דורות שאלו מתי שוב נזכה לאכול מן הפסחים ולא ישאר זאת רק בגדר איחולים ובסיום הסדר, בשעת דימדומים נראה כי לזמן קצר נפתחים הרקיעים ואני תפילה חרישית ממלמלת ובלחישה רפה מבקשת, מתפללת שנזכה לשנה הבאה בירושלים הבנויה שאזכה לראות בגאולה השלימה ואולי סוף סוף אוכל להפסיק לנקות ואולי, רק אולי, כבר השנה יתגשמו המשאלות?!

לפעמים אני רוצה לברוח. לברוח למקום רחוק יותר בו אוכל קצת להכיר את עצמי. להסתכל על אישיותי שם פנימה, להתעמת עם נבכי ליבי. להסתכל לעצמי בעיניים, לשאול מהם חלומותיך? לאן את שואפת? מה כבר קרה? ומהי הריצה המטורפת? הצעקה בתוכי היא זועקת, מתנערת כגלים מנסה לפרוץ בכוחות נדלים. ממי אני בורחת או למה, אינני יודעת, אך יודעת אני שצריכה תשובה. תשובה חדה, גדולה ועוטפת, שתרים אותי שוב למקום אליו אני שואפת. עולם בו יש רק טיפ טיפה יותר טוב. והטוב הזה טמון גם בך. גם בי. אז תחלוק אותו קצת גם איתי...

בס"ד מקום בלב כתום. הצבע הזה שב ועולה מול עיני בדממה בכל פעם שמוזכרת אדמה. הים הזה, עם החול הרוגע שעשה גם נחת לנפשי שם פנימה. והחול הנקי הזך שאנשי אמת שמרו עליו כל כך. אבל אני מאמינה שיבוא יום ונשוב, שיבוא יום ואראה אותו שוב. אולי יהיה זה עוד שנתיים אולי שנה, אך אני באמת מאמינה באמונה שלימה שעוד יקיצו שכני עפר ותיהיה זוהי נחמה לליבי המר אני יודעת שהיה זה מהלך אלוקי, אך כיצד זה יתכן שבליבי עדיין בכי? בכי כמים בנגב כאפיקים שיוצפו יום אחד בנחלים איתנים, וזכר לאכזב לא יוותר, אלי, שיגיע היום כבר, מהר!