יצירות של שירקה

יום השואה התשע"א   אני נוסעת בכביש. לבד.כביש ארוך ארוך ושחור משחור. אילולא הייתי מפיצה מעט אור , לא הייתי יכולה להתקדם. בקושי רואים את הכביש. עד מעבר לעיקול וזהו. ומעבר לו, שוב שחור, מדי פעם מגיע רכב ממול, שנראה הנה אור מפציע בקצה המנהרה. אך הוא חולף ושוב הכל שחור. טרבלינקה. ברדיו אני שומעת את טקס יום השואה, הנה, מדליק משואה.ואת הלפיד מגיש לו הנכד, חייל בצבא ההגנה לישראל.ושוב רכב חולף מולי ומאיר לרגע את הדרך. ושוב אוושויץ. בירקנאו. ורגע אורות גבוהים, מצליחים מעט להתעלות, לראות עוד קצת את הדרך, לשמוח. ואז מורידים וממשיכים לנסוע בדרך ארוכה ארוכה. לפעמים חולפים אורות, רואים מעט יותר את הדרך. לעיתים אלו אורות קרובים שמסמנים יעדם. אך לא לשם הוא יעדי. אני מגיעה למקום חשוך לגמרי. אף אחד לא עובר. וברדיו החזן הצבאי מתפלל "אל מלא רחמים". אלוקים. מתי כבר הסוף? כמה עוד כוח יש בי לנהוג? להנהיג את הדרך לפי המסלול. ולפתע אורות שוב! מרחוק, מנצנצים, אבל זהו היעד! לאט לאט מתקרבים, ובדיוק בפניה, כשכבר מרגישים קרוב פתאום, ורואים את כל האורות, ברדיו מתחלפת האוירה, ושומעים שם שרים: כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה! ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה. עוד לא אבדה תקוותנו. התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו. ארץ ציון וירושלים. נכנסים בשער. הכל אורות ושמחה בלב- עם ישראל חי! הגענו למקום יישוב! לאמת! לתכלית! -תם הטקס-    

שוב הגיע הקושי למחוזותינו שחור ואפל בלי הזמנה. בלא שום הגדרה אין לו גוף ואין לו צורה. מסתובב כהפכפך ביננו. איש אינו יודע מה שם לו למטרה. הגיע אלי, לחצנו ידיים, ניסיתי לעצום העיניים אך הוא בא ונגח והזכיר אני כאן לא תוכלי לברוח. לקחתי הגלולה שמה התמודדות יש לי קושי ולא בטוח אנצחו בקלות. יש לי כלי מלחמה חדש, ההבנה שקושי הוא מדרגה לעליה (או לירידה) תלוי בבחירה. ועכשיו שכבר נראה יותר טוב אזכור, ארשום אחרוט על לוח ליבי. יהיו קשיים ויבואו עוד אני צריכה לבחור לעלות. תמיד בשאיפה למעלה, להתמודד. ואז גם הקושי פתאום לא נראה כל כך רע. יש לי קושי ויש לי אתגר. תודה לאבי מורי.

כמו שני כדורים שתלויים על מטוטלת, כל מפגש שלנו גורם לפרידה ממושכת. מסתובבים סביב עצמנו וכשנפגשים- העוצמות יוצאות. ואולי זה מה שמרחיק לטווח הרחוק. |שני כדורים, חברים, קשורים בלב ובנפש עם קשר חזק שאינו מובן, קשר שיוצר במפעל. והכדור האחד להתנתק רוצה , לא מבין האם טוב לו הקשר הזה. ולמעלה מישהו את החוט מנענע, מערבב ושוב תוקע, שוב אנו מתקרבים לעוצמות קרובות מדי, ושוב נתקעים אחד בשני, ונפרדים ודי. אבל החוט למעלה מקשר בנפש, אינו נותן להינתק, גם אם כדורי החרסינה עלולים להתנפץ|