יצירות של אסף שוכרי כהן

השכל: מדוע צריך פאנל, חבורה של שוטים? זה מועיל כמעט כמו קרב מבטים. להתווכח עם לב? בזבוז זמן מיותר, הרי איננו מבחין בין אסור ומותר. הלב: דברי חברי ראויים לציון, איננו בישיבה בשיעור של עיון. לליבון הדברים המידע די נגיש, ידוע שהעיקר הוא אשר אני מרגיש. המנחה: מה? התחלנו? לא שמתי לב... אהמ, אהמ, ראש הממשלה, כנסת נכבדה, רבנים ואנשי ציבור. תודה לכולכם על שהגעתם לפאנל של השכל מול הלב בו נברר מי מהשניים חשוב יותר. כולם לשבת בבקשה. משתתפי הפאנל, אנא מכם, שיטחו טענותיכם. השכל: מנחה מבולבל, משונה ומוזר, מתמודד לבדך מול עולם כה אכזר. איך תשרוד בלי לחשוב, לתכנן את הדרך?! האם רצונך שחייך יהיו חסרי ערך? מנחה: אתה שואל אותי? הממ... נראה לי ש... הלב: מצטער להפריע, אך אם כבר מדברים, יש נושאים שצריכים להיות מבוררים. לפני שאת הדרך אתה בודק ובוחן, תבדוק שאתה עובד בסטייל ובחן. המנחה: בסטייל ובחן? ובכן... השכל: שטויות במיץ, מיץ מר אני טועם, על מה אתה מדבר? על מה אתה פועם?! מה זה משנה, דרך קשה או מהנה? העיקר שהדרך תהיה נכונה. הלב: חברי הותיק, טעות בידך, דברי השפר אמורים להישמע מצדך. "תחת אשר לא עבדת" נשמע מוכר? "בשמחה ובטוב לבב" ולא קר ומנוכר. המנחה: יש פה טענות ממש חזקות ונראה שאנחנו... השכל: גם אני יכול לצטט מפסוקים, "אמור לחכמה..." המנחה: אפשר לתת לי לסיים משפט? השכל: סליחה. המנחה: אהמ... איפה הייתי? אוי, לא משנה, המשיכו. השכל: הרגש חשוב, זה נכון, זה ידוע, אך איננו יודע לשאול: למה, מדוע. למה? הוא עונה: כי ככה הלב אמר, גם אם זה מוביל למצב רע ומר. הלב: זה נכון שהרגש לא תמיד מושלם, אך רבים הם סודותיו של הלב הנעלם. מי ששולט על רגשותיו, שולט על עצמו, אף אתה היית שמח להיות במקומו. השכל: התחלקת על השכל? הרגע קמת מהמיטה? מי שחכם אינו צריך רגש כדי להיות בשליטה . השכל הוא האחראי על כל האיברים, ברצונו דוממים וברצונו מדברים. הלב: להתחלק עליך נשמע מהנה ביותר, אך על התענוג המפוקפק, בכל זאת אוותר. ללא הלב המחפש ריגושים תדיר, לקום מהמיטה היה מחזה נדיר. המנחה: טוב, תודה לכם בינתיים. תתקיים כעת הפסקה עם כיבוד בלובי. חברי כנסת! אל תתנפלו, יש מספיק לכולם. אויש, נו באמת... (ומה אתכם, אנשים יקרים?/לאילו מהטענות אתם יותר מתחברים?)

אין לי בעיה עם שיכורים. אם הם רוצים להתבשם, שיבושם להם! גם אין לי בעיה עם אנשים ששוכבים לי בחניה. זה קצת מוזר, אבל זו זכותם כמו שזה זכותי לצפור להם בבוקר בדרכי לעבודה. ובוודאי שאין לי שום בעיה עם להקת סינרגיה, באמת שהם מלהקות הרוק הטובות במדינתנו. אבל יש לי בעיה עם שיכורים ששוכבים לי בחניה ומפזמים שירים של סינרגיה. בשלוש בבוקר. "אתה בטוח שעכשיו זה הזמן לגלות שאתה אשם?" שאלתי את השיכור בעיניים טרוטות "אתה מעיר את הילדה". "ואותך לא הערתי?" שאל השיכור בבלבול. "כן, אבל כשאשתי שולחת אותי להשתיק אותך היא לא אומרת: 'אוי, השיכור העיר אותך' אלא: 'אוי, השיכור מעיר את הילדה, לך תשתיק אותו לפני שאני אעשה את זה'" עניתי במרירות. "אני מתנצל". התנצל השיכור "לא ידעתי שיש כאן מישהו". "אני מבין אותך לגמרי". הזדהיתי איתו "למה שיהיה מישהו בבניין דירות במרכז ירושלים?!" "סוף סוף מישהו שמבין אותי", אמר השיכור והחל למרר בבכי "אף אחד לא מבין אותי". הוצאתי לו ממחטה. אודה ולא אבוש, קצת ריחמתי על האיש. היה משהו בפניו העצובות ובבגדיו המרושלים שגרם לי לקפוא במקום ולא לסלק אותו בבושת פנים. יתכן שבמידה והייתי פוגש אותו ברחוב הייתי מעלה אותו לבית ומציע לו איזה כוס תה חם מעשה ידי וויסוצקי או איזה קרואסון טעים. אולי... אם לא היה שלוש בבוקר. "נרגעת?" שאלתי אותו בדאגה כנה למצבה של הקטנה "בוא, אני אסיע אותך הביתה, איפה אמרת שאתה גר?" "לא אמרתי". "אז תאמר". הוא מלמל משהו. "מה?" שאלתי בחוסר הבנה. "עכשיו גם אתה לא מבין אותי" הוא האשים. "לא שמעתי מה אמרת". "אמרתי חדרה". "חדרה?" שאלתי בהפתעה "איך הגעת מחדרה לירושלים?". "באוטו". בזוית עיני הבחנתי לראשונה בחתיכת גרוטאה שמעכה את הפגוש של חתיכת הגרוטאה שלי. "הרסת לי את האוטו!" צעקתי. "שקט!" צעקה ברכה השכנה "השתגעת? שלוש בבוקר!". "מצטער" התנצלתי והסתובבתי לשיכור. "הרסת לי את האוטו!" לחשתי לו. "כבר אמרת את זה" הוא הזכיר לי. הוא הוציא אותי מדעתי! אבל בתוך תוכי ידעתי שזה לא יעזור לאבד את העשתונות. לכן נשמתי עמוקות וחייכתי חיוך גדול. "בוא ננסה שוב", הצעתי, "אתה מוזמן לישון אצלי בבית". "מה קרה פתאום?" שאל השיכור בחשדנות. "אני צריך לשמור אותך קרוב, בשביל הביטוח". "זה מסביר הכול". אמר השיכור בנועם והלך איתי ברצון לכיוון הדירה. "לא אמרת לי איך קוראים לך". הזכרתי לו כשנכנסנו לתוך הבניין. "אחשוורוש". "כן בטח", אמרתי בחיוך "ולי קוראים המן". זו הייתה טעות. השיכור הוציא רעשן מכיסו וסובב אותו בקול תוך כדי קריאת צעקות בוז ורקיעה ברגל. דלתות השכנים נפתחו וקריאות מחאה נשמעו מכל עבר. פרצופים ישנוניים הגיחו מכל חור ונעצו בנו עיניים מקפיאות. בכי קרע את דממת הלילה ואורות החלו להידלק גם בבניינים הסמוכים. תפסתי את אחשוורוש בשרוולו ומשכתי אותו אחריי. "שינוי בתוכנית", אמרתי לו תוך כדי ריצה "הולכים לישון בחניה". "אני מקווה שאף אחד לא יצפור לנו בבוקר". הוא אמר בדאגה. "אל תדאג" הרגעתי אותו "שמעתי שהאוטו של מי שעושה את זה נהרס". השיכור חייך ונרדם על האספלט הקר.

אינני אדם שמתעורר מכל רעש, בחיי. כשעוד הייתי נער צעיר בישיבה התיכונית היה נדרש גדוד שלם בשביל להעיר אותי. אך האדם שהילך לו בתוך ביתי היה קצת יותר מרועש, הוא היה ממש מרגיז. גרר רגליים כאילו היה במסיבת ריקודים לא מוצלחת במיוחד ומידי פעם התעטש בקולניות. בואו נגיד שבתור גנב, הוא לא היה הצלחה גדולה. אבל זה מה שכנראה הוא היה, גנב. גנב שפרץ לביתי סתם כך בליל שבת. כמו שכבר אמרתי, בתור גנב הוא לא היה ממש מוכשר. אם אני הייתי פורץ לבית של מישהו בשבת. הייתי עושה את זה בשנת הצהריים שלהם, אחרי החמין. לא בלילה אחרי הדג הניסיוני של אשתי שתחיה ששחה לי בבטן הלוך ושוב ולא נתן לי מנוח. מה שגרם לי להישאר ער ולשמוע את צעדיו של האורח הלא-רצוי. למרות שכיפה סרוגה לראשי, לא הייתי ביחידת קומנדו מובחרת בצבא ההגנה לישראל ולא ממש ידעתי איך להתמודד עם מצב כזה. הלב שלי אמר לי להתחבא אבל הראש אמר לי: "רגע! מה עם שירה הקטנה שישנה שנת ישרים בחדר שלה? מי ידאג לה?" תכל'ס כל זה היה טוב ויפה, אבל מה שגרם לי לקום בסופו של דבר הייתה המחשבה על הפלזמה החדשה שלא הספיקה להתרגל למקום המגורים הטרי שלה. קמתי מהמיטה במהירות, התגנבתי על קצות האצבעות לסלון ואיתרתי הייתי שמח אם הייתי צריך רק לאתר את מקור הרעש, אבל עכשיו הייתי צריך גם לנטרל אותו. חיכיתי שהאלמוני רעול הפנים יאבד את הריכוז ורצתי בכל כוחי לכיוון המטבח, ארסנל הנשק של כל משפחה. הוא קלט אותי ורץ גם הוא לאותו כיוון. הגעתי ראשון אל המגירה, שלפתי ממנה מערוך גדול ונעמדתי מולו. הגנב לעומתי, פלט רק אהההה אחד ארוך. "מה אההה?" שאלתי אותו בזעם. "עכשיו הבנתי למה רצת לפה" הוא הסביר לי. "מה זאת אומרת" נחרתי בבוז "ברור שרצתי לכאן בשביל להשיג משהו שאפשר להחטיף לך איתו, מה חשבת?". "חשבתי שאנחנו עושים תחרות" הוא ענה בקול מתנצל. עכשיו, כשהבטתי עליו יותר מקרוב, הצלחתי להבין מי הוא הגנב שלי. הוא היה בחור צעיר, בין הגילאים שש-עשרה, שמונה-עשרה. לא יכולתי לדעת בוודאות, כי כובע גרב מחורר היה חבוש על פניו. הוא היה צנום ולא גבוה במיוחד, סתם נער רגיל שנקלע למקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, מרצונו החופשי. "תשמע" אמרתי לו "קודם כל, מאדם לאדם, אתה ממש גרוע בתור גנב". "מצטער" הוא התנצל "זו פעם ראשונה שלי". "דבר שני, מנגנב לגנב, מה אתה עושה בבית שלי?". "האמת היא היה לי קצת משעמם" הוא הסביר "בדרך כלל אני והחבר'ה יוצאים בשבת לטייל אבל עכשיו כולם התגייסו ונשארתי לבד". "אה, אז אתה תורם למדינה בדרך שלך" ניסיתי להבין לליבו. "משהו כזה". "תשמע, אני לא יכול לכעוס עכשיו, שבת היום" הסברתי לו "אבל אני חייב לעצור אותך". "גם אני חייב לגנוב משהו, לא באתי לכאן סתם". "אז נמשיך מאיפה שעצרנו?" שאלתי אותו באדיבות. "נמשיך". הסתערתי עליו במהירות וחבטתי בראשו עם המערוך, הוא נפל על הרצפה מעולף אז קשרתי אותו למקרר, שאם הוא יתעורר באמצע הלילה, שיהיה לו מה לאכול, המסכן. הלכתי למיטה, מרוצה מעצמי, ונרדמתי. כשהגנב התעורר היינו כבר באמצע סעודת שבת, אותה שבת היינו בפורום מצומצם, רק אני אשתי והקטנה. הוא היה קצת מטושטש וניסה להיזכר איך בדיוק הוא הגיע לכאן. הזכרתי לו את מאורעות אמש והצעתי לו להצטרף אלינו לסעודה. "קשרת אותי למקרר" הוא הזכיר לי "איך אני אשב בדיוק?". "לא קשרתי אותך קשר של קיימא" הסברתי לו "אתה יכול להשתחרר בקלות". הנער לא ממש הבין את המשפט הראשון שאמרתי, אבל את המשפט השני הוא הבין היטב. הוא השתחרר מהקשירה והתיישב בכיסא שאשתי הוסיפה לשולחן. "אז תגיד לי" פתחתי איתו בשיחה תוך כדי החמין "מה תכננת לגנוב?". "תכל'ס, שמתי עין על הפלזמה". ידעתי. "אבל זה מוקצה" העירה שירה. "נכון מאוד חמודה" אמרתי לה וליטפתי את ראשה תוך כדי שאני לוחש לאמא שלה "מאיפה היא יודעת את זה?". אשתי משכה בכתפיה "אתה רשמת אותה לגן הזה" היא הזכירה לי. נראה שהגנב הכושל לא ממש הבין על מה אנחנו מדברים והוא לא היסס לשאול: "אתם מוכנים להסביר לי באיזה שפה את מדברים? קשר של קיימא? מוקצה? מה זה כל המושגים האלו?". חייכתי חיוך רחב כמו שמחייכים אברכים בגרעינים התורניים "אני רואה שאתה מתעניין בקצת יידישקייט, מעולה! בוא ואסביר לך קצת על השבת. צופה מהצד היה רואה שני אנשים שיושבים ומדברים על שבת. וזה בדיוק מה שעשינו, הסברתי לו על יום המנוחה השבועי, ועל העדות שאלוקים ברא את השמים והארץ, את האורות המיוחדים שאפשר להשיג ביום הקדוש הזה ועל ההבדלים בין קודש לחול, אור וחושך , ישראל והעמים, יום השביעי וששת ימי המעשה. וכשהבדלתי בסופו של יום, לא היה אדם מחובר יותר לשבת קודש מאשר אותו נער צעיר. "תודה רבה לכם על האירוח" הוא אמר "מעולם לא חוויתי חוויה שכזו". "בשמחה" אמרתי בחיוך. ברכנו אחד השני בשבוע טוב והגנב לשעבר יצא לדרכו. כשסגרתי את הדלת מאחוריו, פלטתי אנחת רווחה והלכתי להתיישב בספה מול מסך הפלזמה הענק. שנחסם לפתע על ידי אשתי ששאלה אותי בקוצר רוח: "אתה יודע איפה הפמוטים של אמא שלי?". כשם שקשה להקים אותי משנתי, כך קשה להקים אותי מספת הצפייה שלי. אבל כשמדובר ברכוש של חמותי, לא מהססים לרגע. קפצתי כנשוך נחש והתחלתי לחפש בכל הבית. בסופו של דבר הבחנתי בפתק שהיה תלוי על המקרר. קראתי אותו והתמוגגתי מנחת. לאסף היקר, מאוד נעמה לי השבת בחברתך, הראית לי מה זו שבת אמיתית. וכדי שאוכל להמשיך את האור של שבת, השאלתי ממך את פמוטי הכסף שהיו על השולחן, תודה רבה ושבוע טוב, שמוליק. חייכתי לעצמי. נטלתי את הפתק מהמקרר ותחבתי אותו לכיסי. ובעודי מפזם מנגינת "שאבעס קוידש" הלכתי לי לטלפון הביתי וחייגתי למשטרה. חמותי, אחרי הכל.

ייסורים של אהבה הרופא המנתח נכנס לחדר הניתוחים עם חיוך על פניו, בידו אחז את תוצאות הניתוח האחרונות המבשרות שהטיפול עבר בהצלחה. הוא פנה לחולה ששכב על המיטה ואמר לו: "ישראל, יש לי בשורות טובות". ישראל הפנה את גבו. הרופא הופתע ושאל בקול מודאג: "ישראל? הכל בסדר?". "אני לא מדבר איתך יותר" הפטיר ישראל. הרופא כבר היה מבולבל לגמרי, "לא הבנתי" הוא שאל "למה לא?". "יש ביננו משבר אמון" ענה ישראל בקול בוכים "אני לא מאמין לך יותר". "אבל למה לא?". "אתה הכאבת לי, אתה לקחת סכין וחתכת אותי" ענה ישראל והתפרץ בכעס "איך העזת? חשבתי שאנחנו חברים". "אממ... אבל ישראל, זה מה שעושים בניתוח, חותכים וזה כואב, אתה יודע שזה לטובתך, נכון?". "אם זה היה לטובתי לא היית מכאיב לי, מזה שהכאבת לי אני מסיק שאתה רע". "אבל ישראל" מיהר הרופא להרגיע את הרוחות "אנחנו כבר מכירים הרבה מאוד זמן אתה יודע שאני לא אדם רע, נכון?". "כל מה שאני יודע זה שאתה הכאבת לי כבר הרבה פעמים ושום דבר טוב לא יצא לי מזה". "תראה ישראל אתה לא ממש מבין גדול ברפואה, אני יודע שהניתוחים עברו בהצלחה ויצאת מזה אדם בריא יותר". "אבל תסלח לי מאוד כבוד 'הרופא' " אמר ישראל בזלזול "הניתוח האחרון היה ממש כואב לא יכול להיות שזה לטובתי, ככה עושים לאדם חולה?". "קודם כל, זו אשמתך שאתה חולה! אני הרי נתתי לך הוראות מה לאכול ואיך לישון. אתה לא עקבת אחרי ההוראות שלי, זו באמת בעיה שלך". "כן, שלא נדבר על ההוראות שלך, הן ממש מגבילות אותי, אז לא ממש עקבתי אחריהן". "אתה רואה?" חייך הרופא "מעכשיו תקפיד לעשות את מה שכתוב לך במרשם והכל יהיה בסדר". "אין מצב, אני לא צריך אותך יותר, אני יכול להסתדר בעצמי" אמר ישראל וקם מהמיטה, "אני הולך". "אתה תחזור אלי מתישהו, אתה תתגעגע אלי". "פחחח" גיחך ישראל ופתח את הדלת "למה נראה לך?". הוא לבש את חליפתו ויצא מהחדר. "בגלל ש.." לחש הרופא בעודו מביט על דמותו המתרחקת של ישראל "אתה הבן שלי".

הגיע הזמן לסיפור עם קצת מסר. האגדה מספרת שכאשר רצה היצר הרע להיכנס לבית הכנסת - לא הצליח. קדושת המקום מנעה ממנו להיכנס ולא היה יכול להחטיא את הבאים להתפלל. ישב יצר הרע על הברזלים שבחוץ ובכה על מר גורלו. לפתע הבחין הוא בגבאי שהכניס חבילת עלונים צבעוניים ומרשרשים לתוך ההיכל. רעיון הבריק במוחו המרושע ובשבת הבאה, כשנכנס הגבאי לבית הכנסת והעלונים בידו, קפץ יצר הרע אל תוך החבילה והסתתר בתוכה. מה רבה הייתה הפתעתו כשמצא שם את חברו הטוב "תסתלק מכאן", צעק עליו יצר הטוב "זה הטרמפ שלי!". "אינני מבין", תמה היצר הרע "מה לך ולעלוני שבת?". "זה ברור", הסביר לו היצר הטוב "עד היום, במשך השבת, האנשים היו ישנים. מאז שהוציאו את העלונים, הם קוראים דברי תורה". "מעניין", אמר יצר הרע וחיכך את ידיו "אבל... משהו חדש מתחיל! מהיום העלונים האלו ישרתו את מטרתי". "איך בדיוק?" הקשה חברו. "זו לא בעיה, יקראו אותם בתפילה". "לא נכון! יקראו אותם אך ורק בבית!". "נתערב?" "נתערב!" אינני זוכר את המשך הסיפור, מי ניצח בהתערבות ומי הפסיד. נזכרתי באגדה זו במקרה עקב סיפור שקרה לי בשבת האחרונה. היה זה בערב שבת, שעה שהעם פוסק ממלאכתו ומתחיל במנוחתו, מי בקבלת השבת ומי בשיר השירים, מי בדרשה ומי בערבית. ומי שהצליח לשרוד את הערב בלי להירדם, אשריו ואשרי חלקו ינוח בשלום על מיטתו. באותו ערב שבת לא חס עלינו הגבאי ומלבד שיר השירים שהוא קודש קודשים התווספה דרשתו של הרב הידועה כעמוקה מיני ים. הרמתי את עיניי מהעלון והאדמתי מבושה. המתפללים כולם הסבו פניהם לכיווני, למעט אותם שקראו עלונים בעצמם ולא היה להם חשק להסתכל. הקול שקרא לי הגיע מכיוון הבימה והופיע בדמות רב הקהילה. "אתה יכול לחזור על מה שאמרתי?" שאל אותי הרב. אודה ולא אבוש, בושתי ונכלמתי. רעדה אחזתני לרגע קל אך נפנפתי אותה מעלי. הסברתי לרב בגמגום קל שאם אחזור על דבריו יהיה זה "טירחא דציבורא". "תסתכל למשל בפרשת השבוע, כבוד הרב" נאמתי בפניו "בפרשתנו, פרשת שמות, פרעה מבקש ממשה ואהרן לעזוב את העבדים כדי שלא יתבטלו ממלאכה, משמע מאוד אכפת לו מזמנם היקר. אך פסוק לאחר מכן הוא מצווה שהיהודים יקוששו בעצמם את התבן, ציווי שמכפיל להם את זמן העבודה. לא כמו אצלנו, עם ה', אשר מצווים לחוס על זמנו של האחר ולא לבזבז אותו לריק". מסביבי התחילו להישמע לחשושים וקריאות התפעלות. "יפה" אמר הרב והסמיק מעט "אני רואה שבעצם הקשבת למה שאמרתי, מצטער שדנתי אותך ככה... אז כמו שאמרנו ואמר יפה גם אסף, חשוב לחוס על זמנו של האחר... שנזכה לחוס... שבת שלום". הרב התיישב במקומו והחזן עלה והתחיל לנגן את תפילת ערבית. אני לעומתו קיפלתי את העלון ותחבתי אותו בכיס, מופתע מהנס שאירע לי שלא בזכות. אולי בפעם הבאה אני לא אקרא את העלון בדרשה. יש את שיר השירים.

חקירה -מה אתה רואה על השולחן? -שום דבר... -בדיוק! הוא לא השאיר כאן כלום, משמע... -שאין לנו איך למצוא אותו? -לא! ירבוע חסר רגליים שכמותך! תחשוב... -על מה אני אמור לחשוב? אין כאן כלום! -אתה יודע מה משמעות המילה 'כלום' נערי? -שמעתי על זה פעם... מין נוטריקון של 'כל מאום' יעני שום דבר. -זו חשיבה מעניינת...איפה קראת על זה? -באינטרנט. -כמובן, מר אינטרנט ציין גם שיש הטוענים שהכוונה היא כ-לום כלומר אפילו כדבר קטן כמו לום שמשמעו גרעין הזית? -כן... -לפחות דבר טוב אחד הוצאת מהחבר החדש שלך... אם כך, אני טוען שכלום אכן אין כאן, אך פחות מלום ישנו. -למה אתה רומז? -אתה רואה את גרגרי האבק על השולחן? -לא. -בדיוק!זה מראה שהוא לא עזב את המקום הזה -אבל המשטרה אמרה... -הוא בעליית הגג -איך אתה... -אל תשאל. -מה שתגיד, שוטרים! הבלש טוען שהוא בעליית הגג, חפשו שם. -אתה מאמין באלוקים, נערי? -סליחה? -שאלתי אם אתה מאמין באלוקים, נערי? -איך זה קשור לחקירה? -החקירה הסתיימה,עוד מעט תמצאו את הרוצח, ואתה תתראיין לחדשות. אני חושב שזה הזמן לחקירה פרטית משלך. -אני חושב שדעותי ואמונותי שמורות עימי ואין ברצוני לחלוק אותם איתך. -סלח לי נערי, את החקירה הנוכחית, פתרת לבדך? -לא... -מה עשית? -פניתי למומחה. -מי המומחה? -אתה, אבל עכשיו נראה לי שאני מתחיל להתחרט על כך... -תגיד לי נערי...בחקירה כזו פשוטה פנית למומחה. אבל בחקירה של החיים שלך אתה סומך על עצמך ולא פונה למומחים? סלח לי אם זה נראה לי מעט מגוחך. -סיימת? -אני סיימתי, עכשיו זה התור שלך להתחיל...

בעזרת השם בפעם הראשונה שדיברתי איתו הוא היה נראה די בטוח בעצמו. עיניו נצצו כשדיבר וידיו פנו אנה ואנה בקצב דיבורו השוטף. הוא הסביר לי בדיוק את מטרותיו ואת הדרך להשיג אותם, הייתה לו תכנית מפורטת להמשך חייו: הוא יגמור את הבגרויות, משם ימשיך לשנת מכינה ואז לשלוש שנים ביחידה קרבית, כמובן שכשיסיים את השירות ילך לטיול בהודו לכמה חודשים ומשם יחזור ללימודי תואר ראשון בהנדסת מחשבים. הוא המשיך לפרט על האישה שאיתה הוא יתחתן, ארשת פניו הבטוחה התחלפה במבט תמה, "מה הקשר?" הוא ענה בשאלה. "יכול להיות שהוא מתכנן תכנית אחרת בשבילך, לא?". " גם אם כן, זה לא אומר שאני צריך להפסיק לתכנן תכניות כי יש תכנית אלוקית בשבילי. נכון, הרב איינשטיין?". "נכון אבל אתה לא צריך לחשוב רחוק כל כך על כל פרט ופרט, אל תהיה כל כך בטוח בעצמך ותהיה מוכן להפתעות". נראה שדברי שעשעו אותו במקצת כיוון שהוא צחק בקול ושאל "עוד משהו?". "כן", עניתי "תגיד בעזרת השם". "אני אנסה להקפיד על זה" הוא אמר בחיוך "בעזרת השם". חלפו שנים מאז אותה שיחה והדבר נשכח מליבי כליל, הרי הייתה זו שיחת חולין בין בגרות לבגרות ולא רעיון עמוק שבו צריך היה להתעמק. על כן, מה רבה הייתה שמחתי כשפגשתי אותו שוב בנופש פסח במלון באילת מלווה באשתו וילדיו וחיוך נסוך על פניו. ובאמת שאני מצטער לאכזב אתכם אבל לא, לא קרה לו משהו בדרך ולא השתבשו לו התוכניות המדוקדקות: הוא סיים את הבגרויות והמשיך לשנת מכינה, הוא שירת שלוש שנים קרביות ובאמת הלך להודו לכמה מחאתי לו כפיים. "כל הכבוד" החמאתי לו, "באמת שהצלחת להרשים אותי, כל מילה שלך-בסלע. כנראה שהמעטתי בערכך, אני לוקח את דברי חזרה". "האמת היא שלא הכל הלך כמו התכנית" אמר לי בחיוך והציג בפני את הילדים שלו שחייכו בביישנות "תכיר את אמונה איתיאל ועמנואל". "ידעתי שלא תוכל לדייק בהכל, השמות היו שונים אם אני לא טועה. איך קראת להם אז?". "ירון דור ושמעון". "איזה שם מהשמות האלו היה מיועד לבת שלך?" צחקתי. "לא תכננתי בת" הוא ענה בחיוך, "והאמת היא שהלידה של אמונה היא שגרמה לי לשנות את דעתי". הוא עצם את עיניו ופניו הרצינו "כשאשתי הייתה בהריון בפעם הראשונה לא היה מאושר ממני. הייתי כבר מוכן להכל כהרגלי בקודש, קניתי עגלה, חיתולים, ואת כל מה שהדיירת החדשה צריכה כדי להרגיש בבית. הכל כבר היה מוכן ואני הייתי סופר את הימים עד לחודש התשיעי. אבל הספירה שלי נקטעה באיבה. בחודש השביעי אשתי התחילה להרגיש צירים, בהתחלה לא ייחסנו לזה חשיבות אך כשירדו לה המים הבנו שזה רציני הבהלנו אותה לבית חולים במהירות שם קיבלו אותנו האחיות בבהלה שהכניסו את אשתי לחדר לידה. רופאים נכנסו ויצאו ואני לא ידעתי מה הולך. שאלתי את אחד הרופאים שענה לי בקוצר רוח: "כדאי שתתחיל להתפלל" לאחר שנרגע קצת הבלגן פניתי לרופא שנראה הכי בכיר והוא עדכן אותי בפרטים. לא ממש הבנתי מה הוא אמר כל מה ששמעתי היה סיבוך בלידה, סכנת מוות. בצר לי נסעתי לרב שלום, אתה מכיר אותו, הרב המקובל אחד מצדיקי הדור. סיפרתי לו בבכי את קורותי וביקשתי ממנו שיתפלל שאשתי תינצל והלידה תצליח. "בעזרת ה'" הוא ענה לי. "הרב" אמרתי לו עם דמעות בעיניים "אשתי בסכנת מוות, זה לא יעזור לי בעזרת ה'" "אתה טועה" ענה לי הרב "הדבר היחיד שיעזור לך עכשיו זה בעזרת ה'" הוא המשיך ואמר לי: "תבין, כשאדם חושב שהוא יכול להסתדר ללא עזרתו של אלוקים, אומר לו אלוקים: אין בעיה, אתה בשלך ואני בשלי, תסתדר לבד. אך כשאדם מבקש את עזרתו, גם כשהוא לא צריך אותו לגמרי, אלוקים ישמח לעזור לו בשעות הקשות ביותר שלו, כי הוא מודה שהוא צריך אותו". הרב בירך אותי שהכל יבוא על מקומו בשלום ואני החריתי-החזקתי אחריו..." "בעזרת ה'" אמרתי אני בחיוך, מתלהב מהסיפור. "והתוצאות כפי שאתה רואה לפניך" הוא אמר והצביע על אמונה "ברוך ה' הכל הסתדר וזכינו ללידה מחודשת של אמונה, אמונה שהכל מאיתו יתברך, אמונה שאנחנו תמיד צריכים אותו גם כשנראה לנו שלא". נפרדתי ממנו לשלום, נוצר בליבי את המפגש המחודש הזה עם אדם שסמך על עצמו יותר מכל דבר אחר, אדם מתוכנן עד הסוף, אדם שעבר מהפך, אדם שבזמנו ניסיתי לחזק,ויצאתי מחוזק.