יצירות של הסנה-בוער

בעזרתך אבל'ה. ז'- לעוף   אני מאוד אוהב גני שעשועים. או גני משחקים, או ילדים. כל אחד קורא לזה קצת אחרת. בכל גן יש משחקים קצת שונים, בצבעים שונים, בצורות שונות. אבל בדרך כלל זה בערך אותם המתקנים- מגלשה, נדנדה, קרוסלה. הכי אני אוהב את הנדנדה, אתם בטח כבר יודעים.   גילי אומרת שאני מבזבז יותר מדי זמן בלשבת פה. או בחורשה. היא אומרת שאני לא צריך לחלום כל כך הרבה. אולי היא צודקת. אבל אני לא ממש יכול להפסיק, אני פשוט אוהב לדמיין דברים. אבי הסביר לגילי, שהיא זאת חייבת להפסיק. אני חושב שזה כי הוא פחד שאם אני אפסיק לדמיין, אני יותר לא יהיה חבר שלהם, לתמיד. אבל אמרתי להם שלא ידאגו. כי מאז שדברתי עם יוחאי, אני חבר שלהם לנצח נצחים.   כשאני יושב פה, בגן שעשועים הזה, של השכונה שלי, שפעם הייתי גר בה... כשאני יושב פה זה גורם לי להזכר בהרבה דברים, אתם יודעים? דברים שלפעמים הייתי רוצה לשכוח...   ~   כשהרמתי את הראש מהברכיים, אז בגן השעשועים ההוא, כבר היה חושך. זה התחיל קצת להפחיד. כל מיני קולות רחוקים וקרובים, וזה שאני לא יודע בכלל איפה אני. ומה שקורה ליוסי. נשכבתי על הבטן והסתכלתי על השמיים. נרדמתי שם.   כשקמתי הייתי בפנימייה. "אתה לא נורמלי! אתה יודע איך הדאגת אותנו?" אתי צעקה עלי ובכתה, וחבקה אותי. "שלא תעז לעשות שוב דבר כזה". לא היה לי כח לדבר איתה. "איפה יוסי?", שאלתי. אתי שתקה וחשבה קצת. "מעבירים אותו פנימייה", היא ענתה בסוף. לא אמרתי לה כלום. אני חושב שהיא הבינה, ושגם אני הבנתי. לפעמים יש אנשים שמבינים אותם ככה, פשוט מלשתוק ביחד.   "יוחאי חיפש אותך כל הלילה. רץ כמו מטורף", אתי סיפרה לי. "אם לא הייתי דואגת לך זה היה מצחיק לראות אותו ככה", היא חייכה קצת. "את יכולה לקרוא לו?", בקשתי ממנה. אבל יוחאי לא היה בפנימייה. יותר מאוחר התברר לי שהוא נסע עם יוסי. למקום החדש. רק אחרי ארוחת הערב הוא הגיע, ואז הוא לקח אותי החוצה. הלכנו קצת ברגל, בלי לדבר. מאוד התביישתי, אני לא יודע למה בדיוק. בסוף הגענו לאיזו חורשה קטנה. יוחאי התיישב על גזע עץ   "לכאן אני אוהב לבוא כשאני צריך קצת שקט", הוא אמר וחייך אלי. מתחת לעיניים שלו היו עיגולים כחולים ועייפים. "ממה אתה צריך שקט?" שאלתי, "החיים שלך נראים לי שקטים דווקא". יוחאי צחק. "ממש היה לי שקט אתמול בלילה...".   בלעתי את הרוק, ונשמתי חזק. "יוסי... מתי אני יראה אותו? הוא בסדר?". יוחאי ליטף אותי. "תראה, נדב," הוא אמר, "אני יכול לשקר לך עכשיו ולומר לך שהוא פשוט עבר לפנימייה כמו שלנו, אבל חדשה. אבל זה יהיה מאוד לא נחמד מצידי, כי אתה כל כך בוגר ודואג לאח שלך. יוסי נמצא עכשיו בפנימייה אחרת, קצת רחוקה. כי אולי זה יהיה לו טוב להיות רחוק מאוד מהבית. מהחברים הישנים." יוחאי נאנח. "זה מקום מיוחד, שבו עוזרים לילדים שהם   סיפרתי ליוחאי הרבה דברים. על אבא, שיש לו אוסף של בולים. ועל אמא, שאוהבת לשיר מאוד. ועל דוד, שמאוד עוזר לי בפנימייה. וסיפרתי ליוחאי על גילי ואבי, למרות שקצת התביישתי. יוחאי אמר שהם נשמעים מאוד חמודים, ושאולי חבל שהפסקתי לדבר איתם. הוא אמר שכדאי לי לכתוב להם מכתב שאומר שאני רוצה שהם יחזרו להיות חברים שלי.   אחר כך שתקנו וכל אחד חשב לעצמו כל מיני דברים. ניסיתי לדמיין את יוחאי בא לפה כשעצוב לו. יושב לבד, בחורשה ההיא. היו שם עצים גבוהים, והרבה חולות.   "אתה יודע, נדב?" יוחאי דיבר פתאום, "אתמול בלילה דאגתי לך כמו שלא דאגתי בחיים שלי," הוא הסתכל עלי. "עכשיו הבנתי פתאום שאתה ממש חשוב לי, ושאני ממש אוהב אותך." השמיים בחורשה ההיא היו מוסתרים, וכשהסתכלו למעלה ראו רק עלים. עלים מטושטשים. עלים רטובים. ככה אני זוכר שראיתי. "ואני רוצה שתזכור שלכל דבר שתצטרך, אתה תמיד מוזמן אלי. ושאני מאמין בך מאוד. וסומך עלייך. ואני בטוח שאתה תגדל להיות בחור מדהים."   זו היתה השיחה האחרונה שלי עם יוחאי שם. קצת אחרי זה הוא התחתן עם החברה שלו, עטרה. תמיד היינו צוחקים עליהם. ואני עזבתי את הפנימייה. הרבה דברים נגמרו. נעלמו. ~   גן שעשועים זה דבר של ילדים. יש בו צבעים שמחים, וכל מיני דברים כאלה. אבל יש בו גם, לפעמים, מתקנים שבורים, שהילדים הורסים בלילה. או כל מיני דברים שהילדים כותבים על המתקנים. אלכס וחנה לנצח. ויטו המלך. כהן היה פה. ועוד כל מיני מילים אחרות, שאסור לי לומר לכם אותן. זה מעצבן המון פעמים את המבוגרים שהילדים מציירים וכותבים פה. אבל אני לא מבין, זה הגן שלנו. אנחנו רוצים גם לפעמים לכתוב מה שאנחנו חושבים או רוצים,   אני עוצר את הנדנדה בבת אחת. זה קצת מפחיד, אבל הכי כיף לעשות ככה. אני חייב ללכת עכשיו לעזור בבית ליוחאי. יש מלא מה לנקות לפסח, וקצת קשה לעטרה, בגלל שעוד מעט יהיה לה וליוחאי תינוק, אז היא לא מרגישה טוב ומתעייפת מהר. וקשה לה להרים דברים, אז אני עוזר לה. בגלל זה גם נתנו לנו חופש מהבית-ספר שבוע לפני פסח, כדי שנוכל לעזור בבית.   אבל היום בקשתי מיוחאי לצאת קצת לשחק בבוקר, במקום בערב... כי רציתי להגיע לפה לפני שיהיו פה מלא ילדים, שחלק מהם אני מעדיף לא לראות. היה לי פשוט מאוד חשוב לבוא לפה, כי רציתי לספר לכם שהמון זמן ניסיתי לעוף פה על הנדנדה. אבל בזמן האחרון, בבית, עם יוחאי ועטרה... אני חושב שאני לומד קצת איך לעוף לבד, בלי כנפיים או נדנדה. גילי הסבירה לי, שזה בגלל שאני בן אדם אמיתי.

בעזרתך אבל'ה. ה'- מי זה נדב? המון פעמים אני חושב על אלוקים. לפעמים אני מאוד כועס עליו. הוא לא היה חייב להוליד אותי לאבא ואמא כאלו. הוא יכל לשים אותי בבית של עשירים בתל אביב. אולי אפילו לא. גם בית בהרים עם אמא ואבא חייכנים ומלא אחים אוהבים היה נחמד. אבל אז אני נזכר שאלוקים הביא לי את יוחאי ואת חנה, את דוד וגילי ואבי. ואז אני מודה לו. אני חושב שבסך הכל הוא די בסדר. אפילו טוב. יוחאי אומר שאם ה' עושה לנו משהו שקשה לנו בו, הוא גם נותן לנו את הכח להתמודד, צריך רק לחפש. אני בדרך כלל מאמין ליוחאי, אבל כשאני נזכר במכות של אבא, אני חושב כמה שהוא גדול וכמה שאני קטן, ולא מבין איזה מן כח ה' נתן לי. גילי אומרת שאולי הכח לא חייב להיות דווקא בידיים. ~ פעם אחת דיברתי עם דוד על שמות. ידעתי מי היה דוד המלך, מהתנ"ך. ידעתי שהשם שלי מהתנ"ך, אבל לא שמעתי אף פעם בדיוק את הסיפור על נדב. דוד החליט שנחפש ביחד, אבל הבעיה היתה ששנינו לא ידענו לקרוא כל כך טוב. החלטנו לפנות לאחד מהילדים הגדולים. הלכנו לספריה, ושם מצאנו את אריק. שאלנו אותו מי היה נדב. אריק לקח תנ"ך, וחיפש. הוא מצא את נדב בספר שקוראים לו ספר מלכים. הוא הקריא לנו בקול: "ונדב בן ירבעם מלך על ישראל בשנת שתים לאסא מלך יהודה וימלוך על ישראל שנתיים". שמחתי מאוד. נדב היה מלך. ממש כמו דוד! אריק המשיך לקרוא: "ויעש הרע בעיני ה'. וילך בדרך אביו, ובחטאתו אשר החטיא את ישראל". אריק הרים אלינו את עיניו. "להמשיך?" הוא שאל. "נדב חזר בתשובה?" "סתם", אמר דוד, "בוא נלך", הוא תפס אותי ויצאנו מהספריה. "יש לי שם של מלך רשע", אמרתי בעצב. "אז מה, אני בטוח שהיו עוד דוידים רעים בעולם. זה שיש מישהו רע עם השם שלך, לא אומר עליך כלום", קבע דוד. שתקתי. 'אם לנדב היה אבא רק והוא נהיה רע גם כן, אולי-- אולי אפשר לחשוב ש-- אולי גם כמו שאבא שלי רע...' לא! מה פתאום! גרשתי מהר את המחשבה הזו מהראש לי. אחרי הצהרים הלכתי לאתי. היא ישבה בחדר שלה ולמדה למבחן. לא רציתי להפריע לה, אבל הייתי פשוט חייב. סיפרתי לה מה ששמעתי בספריה. אתי אמרה לי שאריק קיבל שישים בתנ"ך, ושזה בכלל לא הנדב המוכר. היא סיפרה לי שיש עוד נדב בתנ"ך. נדב, הבן של אהרון, שהיה צדיק מאוד. שאלתי אותה מה הוא עשה בחיים שלו. היא אמרה לי שהוא מת, בגלל שהקטיר אש זרה. לא הבנתי מה זה, אבל חשבתי לעצמי שאולי גם הוא היה קצת לא בסדר. "אם הוא היה צדיק "יש הרבה מחלוקות מה בדיוק הוא ואח שלו, אביהו, עשו. אבל לא משנה מה הם עשו- ה' הרג דווקא אותם, כי הם היו הכי צדיקים בעם, וה' רצה לקחת את הכי טובים כדי ששאר העם אולי יפחד. כדי שאם האנשים הפשוטים יראו מה קרה לגדולים כשהם עושים טעות קטנה, זה יגרום להם להבין יותר את הגודל של המצוות". לא הבנתי הכל, אבל זה גרם לי להיות יותר רגוע בקשר לשם שלי. נדב בן אהרן היה צדיק. והיה לו אבא שהיה כהן גדול. נכון, אין לי אבא כהן- אפילו לא קרוב, אבל אולי גם אני אהיה יום אחד כמו נדב. צדיק אני מתכוון לא מת.  

היא הביטה אל השמיים האפורים בכאב. בידיה הרזות והפצועות מיששה בעדינות את ראשה. פעם היתה שם צמה ארוכה בצבע דבש. ידיה ליטפו את ראשה המגולח והחלק. במחנה התפשטו הכינים, כמו ברוב הארץ. אמא אמרה לה לא לדאוג, שהכינים לא יפגעו בה. אבל אחראית העבודה, הגויה המגעילה שהיא כ"כ שונאת, אמרה שזה שטויות והכינים מציקות לכולם. אולי האחראית סתם קינאה בצמה הארוכה של חוי. ואולי באמת אמא מדברת שטויות. חוי מוללה בידה עלה חום שקטפה. אפילו לו אין חשק להיות ירוק ושמח. היא הרהרה באמה. לאט לאט היא מאבדת את שפיותה. גם לאבא קשה, אבל אבא לפחות מציאותי. הוא מדבר על זה שאולי עוד מדינות יעלו למלחמה, ואז אולי בסוף הם ינצחו, וישחררו את היהודים. לחוי זה נראה רחוק. אנשים נופלים כמו זבובים. הנהרות מלאים בדם. רוצחים תינוקות יהודיים בלי להניד עפעף. מכריחים את כולם לצאת לעבודות קשות כל כך. עבודות מייאשות, שוברות. הסבא הגדול שלה, סיפר לה שפעם היה ליהודים יותר טוב פה. היו שכונות יהודיות, אבל הן לא היו כמו כלוב. והיתה אמנצפציה- היו יהודים שהגיעו למשרות ממש חשובות בממשל. אבל אז עלה מנהיג חדש וכריזמטי, ואולי קצת משוגע, שסחף אחריו את רוב האזרחים. הוא דיבר על עוצמה וגזעים עליונים. הוא ראה ביהודים טפילים שמתרבים במהירות. הוא ראה בהם יצורים בוגדניים. בהתחלה, לא נעים לומר, היהודים דווקא תמכו בו בחלקם. הוא דיבר על עוצמה. אבל אז הוא חשף את הפרצוף האמיתי שלו. הוא לא באמת רצה את טובת היהודים. הוא לא רצה אותם בכלל. הוא ריכז את כולם באותו מקום- אין יוצא ואין נכנס ללא רשותו. חיים בצפיפות, בלי מספיק אוכל ותנאי הגיינה בסיסיים. המחלות החלו מתפשטות בגטו, מחסלות את האנשים. היו גם אנשים שנשלחו לעבודה במחנות מיוחדים ורחוקים. אף אחד לא יכל לספר על המצב שם, פשוט כי אף אחד עדיין לא חזר. היא הביטה בידיה הפצועות. בזמן האחרון מקשים עליה חוי ירדה מן הגדר עליה ישבה, ויצאה אל הרחוב. גופות של אנשים היו מוטלות בצדדים. חוי כבר לא התרגשה. זה דבר טבעי. לא קוברים את המתים כדי שישארו תלושי האוכל שלהם. קשה להשיג אוכל. העולם כולו במשבר כלכלי גדול, אז למה שיבזבזו יותר מדי על היהודים הטפילים? עדיף שימותו. היא נזכרה באמה ונאנחה. בזמן האחרון יש לה רעיונות מטורפים. מדברת על ארץ ישראל. על שלטון יהודי, עצמאי. שטויות. הם לא ישרדו כדי לעלות לארץ ישראל, גם אם המצב הזה יגמר אי פעם. חוי לא היתה בטוחה כבר שישארו בכלל אי פעם יהודים כדי להקים מדינה בארץ ישראל. אם אחד השוטרים ישמע את אמא שלה מדברת ככה... חוי הצטמררה. היא בעטה באבן על הדרך. מבט מהיר סביב הבהיר לה שהיא בקצה הגטו, על יד הגדר. היא ידעה שמסוכן להיות פה, אבל הציצה מן הגדר הגבוהה אל השלט המבשר את הכניסה לאיזור היהודי. "יהודים החוצה", רוסס שם. 'לאן החוצה?' היא חשבה בכאב. 'אתם משעבדים אותי וכולאים אותי בתוך הגדרות האלו. וגם אם ישחררו אותי, לאן כבר יש לי ללכת? אין מקום ליהודים בעולם', היא חשבה בייאוש. 'ומי כבר ישאר לי ללכת איתו?'. חוי פנתה לאחור, לכיוון הביתן. היא נתקלה באבן ומעדה. דמעות עמדו בעיניה, אבל היא לא בכתה. ילדה שעדה לרצח עם לא בוכה ממכה בברך. היא תפסה את האבן המכשילה באגרופה, וזרקה אותה על השלט, פוגעת הישר בצמד המילים שכל כך שנאה. ארץ גושן.

בעזרתך אבל'ה. ב'- ואז מישהו הרביץ לי   גילי מנדנדת אותי חזק. אני מביט אל השמיים. הכתום מתחיל להיהפך לסגול. אני אוהב סגול. יוסי אומר שזה צבע של בנות. אבל אבי אומר שאין כזה דבר צבעים של בנות ושל בנים. הוא אומר שלבנים מותר לאהוב וורוד ולבנות מותר לאהוב ירוק. אני יודע שאבי צודק אבל אני גם יודע שיוסי יודע.   אני מסתכל על העננים. גילי קופצת מענן לענן. פעם לא הבנתי איך היא תמיד יכולה לעשות את זה, אבל נראה לי שכבר התרגלתי. גילי לא צריכה כנפיים או מטוס כדי לעוף. פעם שאלתי אותה למה היא יכולה ואני לא. היא הסבירה לי שזה בגלל שאני בן אדם אמיתי. ~ פעם שמעתי את אתי אומרת לאמא שילד לא צריך לקבל מכות. אמא צחקה אז את הצחוק היבש שלה. אני לא אוהב את הצחוק היבש של אמא. זה אומר שהיא לא באמת חושבת שמה שאמרו מצחיק. אמא שאלה את אתי מה היא תעשה כשהילד שלה לא יקשיב לה. אתי אמרה שהיא תדבר אליו יפה. אמא שאלה מה היא תעשה אם הוא עדיין לא יקשיב לה. אתי אמרה לה, שהיא מתנהגת כאילו כל הילדים הם רעים. אמא אמרה שזה באמת ככה. אתי ענתה שאם זה באמת ככה היא לא רוצה ילדים.   אתי ואמא לא ידעו ששמעתי. חשבתי על מה שהן אמרו, והגעתי למסקנה שאם מרביצים לילדים בגלל שהם רעים, כנראה שאני קצת ילד רע. לא כמו יוסי, כמובן, אבל בטח אני קצת ילד רע. החלטתי להשתפר.   למחרת, כשחזרתי מהגן, סידרתי יפה-יפה את כל הבית. אולי זה ישמע פשוט, כי יש לנו בית מאוד קטן- רק שני חדרים. אבל הוא מאוד מבולגן. לאמא אין זמן לסדר אותו- היא עובדת במפעל כל היום. גילי ואבי עזרו לי. גילי שרה לי בינתיים, כדי שלא ישעמם לי, ואבי סיפר לי סיפורים יפים. לאבי יש תמיד סיפורים יפים. הוא רק בן שבע עשרה, אבל הוא טייל בהמון מקומות בעולם, כי לאבא שלו יש ספינה ענקית.   בשעה שש סיימנו לסדר את כל הבית. אתי חזרה הביתה מחברה שלה. אתי לומדת בפנימיה כבר שנתיים, מגיל 12, אבל גם בחופשות היא בקושי בבית. אתי שמחה לראות שסידרתי הכל. היא החליטה לעזור לי, ושטפה בעצמה את כל הבית. בשעה שמונה, כשאמא באה הביתה, הכל היה נקי ומסודר. אמא התפעלה ושמחה מאוד. הייתי כל כך גאה. בשעה תשע שמעתי את הצעדים המוכרים במדרגות. הם היו איטיים ולא מסודרים. הפחד שיתק אותי. זחלתי מהר למיטה של אתי, ונכנסתי מתחת לשמיכה. "מה אתה עושה?" היא לחשה בבהלה. הדלת נפתחה בטריקה. אתי הבינה וחיבקה אותי חזק. "שוב פעם חזרת שיכור?" שמעתי את אמא צועקת. "אני לא שיכור", הוא גיהק.   האור בחדר נדלק. התכווצתי בזרועותיה של אתי בפחד. "בבקשה, אלוהים, תעשה שלא יכאב", התפללתי. "למה נדב לא במיטה שלו?" הוא שאג. רציתי לעשות במכנסיים מרוב פחד. צל שחור ומאיים עמד מעלי. עצמתי את העיניים חזק. מישהו משך מעלי את השמיכה. היד של המישהו משכה אותי מהמיטה. מישהו נתן לי מכה על היד. מכה על הרגל. על הגב. בלחי.   "שמשון, אתה תהרוג לי את הילד!" אמא יבבה. המישהו עזב אותי. מישהי חיבקה אותי. ידעתי שזו אתי. אמא בדרך לא נותנת חיבוקים. מישהו בעט בי ויצא מהחדר. פקחתי את העיניים, והבטתי בגב המתרחק של מישהו. לפעמים אני מתפלל שהמישהו הזה באמת היה סתם מישהו, ולא אבא שלי.  

בעזרת ה' יתברך. כ"ז אדר ס"ט. יש המון דרכים לפרום ולהתיר קשר: אפשר למתוח אותו חזק-חזק, עד שיינתק. אפשר לשים עליו דבר כבד, שיחנוק אותו. אפשר לגזור אותו עם מספריים חדות. אפשר מלכתחילה בכלל לא לקשור טוב. אפשר להתיר אותו עם האצבעות בעדינות. אפשר להוציא לאט-לאט, סיב אחר סיב, עד שלא יהא עוד במה להיאחז. יש המון דרכים להתיר קשרים, מכל הסוגים ומכל המינים. דרכים קשות יותר, וקלות יותר מהירות יותר ומהירות פחות. יש קשרים שלא צריך להתיר, כי בכלל שוכחים מהם. יש קשרים שרוצים להתיר אבל לא מצליחים. יש קשרים שצריכים להתיר, אבל לא מוצאים מספיק רצון, או אומץ לעשות זאת. יש קשרים שבקושי מספיקים לקשור, וכבר הם נפרמים. יש קשרים שנשארים לנצח. סיכמנו פעם שגם שלנו. טעינו? ואולי בעצם עכשיו אני פשוט לא רואה טוב, והקשר עדיין נושם, ופשוט רק הידיים האוחזות בו הרפו מעט מאחיזתן, אך תיכף הן יתעשתו ויחזיקו אותו חזק-חזק? ואולי אני, כמו תמיד, סתם הוזה. הלוואי שידעתי מה אתה חושב. הלוואי וידעתי אם גם אתה כל כך כואב, מתגעגע. הלוואי ואתה בכלל חושב עלי. שהחומות האלו ישברו כבר. שהאור הדק והמתוק הזה (האמנם, רסיסי האהבה יכולים ליצור השתקפות אור כל כך נהדרת וכואבת?) יצליח לפרוץ כבר את הקליפות האלו. עפנו ביחד, נכון? אם כך, מה יש? אסור לנו גם ללכת יחד? לטבוע יחד? __________________________ 1) בעקרון הקטע נכתב לבת. לא לחנוק אותי. J 2)כדאי לשנות את כל ה"אפשרים" האלו למעלה למילים אחרות בכל פעם? או שזה בסדר מן רצף שכזה? 3) את הסוגריים בקטע האחרון להוסיף בסוף המשפט, או להשאיר ככה?

בס"ד לילה. שקט. אני יושבת בחורשה. אלו רק אני, העצים הגבוהים, והכוכבים שמצליחים לחדור בינות צמרות העצים הסבוכות. חושך תמיד נתן לי תחושה של לבד. בעצם, לא ממש הייתי צריכה חושך כדי להרגיש לבד, אבל החושך הדגיש את הבדידות. יש כאלו שאומרים שהחושך דווקא עוזר לגלות את עצמך. לי אין כח להתעסק עם העצמי הזו. היא יותר מדי מורכבת בשבילי. היא מוזרה. מזוכיסטית כזו. תמיד עצובה, תמיד משהו חסר לה. לא יכולה לשמוח במה שיש לה. הרוח הקרה עוברת על פני. היא לא מצליפה, אלא מלטפת. אבל היא עדיין קרה. אני מהדקת את הכובע על האוזניים, אבל הלחיים נשארות חשופות. "אני לא מבינה אותך, יערה", אני נזכרת בשחנ"ש שליאת הכריחה אותי לעשות איתה, "היית בן אדם כל כך שמח! מה קורה לך?". אבל אני רק שתקתי, משכתי בכתפיים. לליאת עלו דמעות בעיניים. "את פשוט ממשיכה להתעלם מכל הטוב שד' מנסה להוריד לך! את מתעקשת להיות עצובה!". אני מתכווצת כשאני נזכרת במבט אני מתכרבלת בסוודר הדק, מכופפת את הכתפיים, מתכנסת בתוך עצמי. פעם, כשעוד הייתי הולכת לשיעורי פסיכולוגיה המורה מיכל הסבירה שאדם בדרך כלל מתכרבל כשהוא במצוקה, כי זו התנוחה שבה הוא היה ברחם אימו. שם הוא הרגיש מוגן, וכשהוא מתכרבל הוא כאילו רוצה לחוש שוב אותה הגנה. אבל עכשיו אני כבר גדולה, לא יעזור אם אני אתכרבל. זהו, היה חם ונעים שם, אבל כשאדם יוצא אל העולם הוא צריך להתמודד עם הבעיות והצרות. האם הרצון לחזור אני עוצמת את עייני. די למחשבות. די, די, די כל הזמן לחפור. אני פשוט רוצה לישון. אני מתכרבלת עוד יותר בסוודר. לפעמים אני מרגיש שאני צריך עיניים, רק בשביל לעצום אותן. תמיד אמרו שאני בחורה עם עומק. פעם חשבתי שזה טוב. היום אני לא כל כך בטוחה. לפעמים מתחשק לי פשוט לזרום עם החיים, ליהנות מהם... אני לא בטוחה שכדאי בכלל להתחיל להתעסק עם הכל השאלות, כי הן פשוט לא נגמרות. העיניים שלי יבשות. פעם הייתי בוכה המון, על כל דבר עצוב. היום לא. מן מחסום ענק יושב לי על הלב, לא נותן לי להרגיש. לא לשמוח, לא לצחוק. לא לכאוב. פשוט רצון לישון, ולישון, ולישון. אני מביטה בכוכבים המעטים שמסתננים מן השמיים אל עייני. אני יודעת שאלוקים שומע ורואה בכל מקום, אבל תמיד יש מן צורך להסתכל אל השמיים שמדברים איתו. כשמדברים איתו. פעם היו לנו שיחות ממש יפות... היום? אנחנו כבר לא מדברים. למה? לא יודעת. די, די לחשוב!! אני נזכרת בקטע של הרב קוק שלמדתי פעם עם ליאת. היה נחמד ללמוד איתה, תמיד זה היה נותן תחושה כזו של התרוממות, של שמחה. (היום כבר אין זמן. היא מדריכה, עסוקה. זה בסדר, אני מבינה. גם אם אני הייתי במקומה הייתי בטח מתנהגת ככה.). משהו על זה שבתפילה הנשמה כמו שושנה שפותחת את עלי הכותרת שלה לקראת קרני השמש החמימות. הרבה זמן לא התפללתי כמו שצריך. אין לי ממש למה להתפלל, הרי תפילה זה דיבור עם ד', ואנחנו לא ממש בקשר... אני נזכרת בעצמי לפני שנה. מה קרה לי? איך זה קרה לי? אני חופנת צרור עלי שלכת מהאדמה ומפוררת אותם. כשהיינו קטנות, אני וליאת, היינו אוהבות לקפוץ על העלים היבשים ולשמוע את הרעש. אני לא חושבת שזה בסדר. לא הייתי רוצה שיקפצו על הגופה שלי כשאני אמות. אבל אני בכל זאת ממשיכה לפורר את העלים שביד שלי. מתחשק לי לצרוח על עצמי. די, תחזרי כבר להיות את!! תחזרי לשמוח, לפרוח!! תפסיקי, תפסיקי לישון!! יש לך עבודה לעשות פה יש לך תפקיד לקיים פה!! אבל אני מכירה את עצמי, אני אנסה, ושוב למחרת אשוב להיאנח. ואולי לא? אולי יום אחד אני אקום וזהו, סוף סוף אחזור לעצמי? הרי המצב הזה לא יכול להימשך לנצח... למה לחכות ליום אחד? למה לא פשוט לקום עכשיו? לא, די! די לחשוב! אני מדכאת את הרגש, את המחשבה. אני נועצת מבטים בכוכבים.יש אלוקים, אני יודעת. אני יודעת גם מה הדרך הנכונה. פעם הייתי עליה. אבל משהו קרה ליערה הזו. אולי אני באמת כמו יער? אולי עכשיו פשוט סתיו, אז אני משירה את עצמי? ואחר כך באביב אני שוב אפרח? אני מיישרת את הברכיים, לאט לאט נעמדת מול אחד העצים. אני משעינה את הראש על הגזע הרחב. מלטפת בזהירות את הבליטות המחוספסות בעץ. הנשימה נעשית לי כבדה. אולי סוף סוף מגיע הסוף? אני חושבת, קצת בתחושת הקלה. אבל אז אני מבינה- מה אני חושבת לעצמי, ששם אני אוכל לישון לנצח? אי אפשר לברוח, אי אפשר לברוח!! אני חייבת להתמודד מול עצמי!! הראייה שגם ככה לא הייתה משהו בגלל החושך, מיטשטשת לי. אני מזדקפת. אני רוצה, אני רוצה לחזור לעצמי!! אני לא רוצה לישון!! אני רוצה לחיות!! ריבונו של עולם-- הכתפיים צונחות. אני נאנחת. זה אבוד. אההה!! אני לוחשת. זה בסדר, את יכולה. אף אדם לא שומע. אההההה!! יותר חזק. אחר כך אני כבר צועקת בכל הכח. אהההההההההה!!! אני זועקת, לא מסבירה, לא מבקשת. פשוט זועקת. אני בטוחה שהוא מבין לבד. משהו חם זורם לי על הלחי. אני מורידה את הכובע, משחררת את האוזניים, שיוכלו לשמוע, ולו לרגע. לפעמים אני מרגיש שאני צריך עיניים עוד עוד ועוד כדי שאראה את שפעת האור. __________________________________________________________________ לפעמים אני מרגיש שאני צריך כנפיים- השיר של יהורם טהרלב. "...אלא שבשעת התפילה המעשית... היא מתדמה לשושנה, הפותחת את עליה הנאים... נוכח קרני השמש המופיעים עליה באורה..." [הראי"ה זצ"ל].

לד' הארץ ומלואה.

לה"ו

בס"ד לה"ו בצלב"א

בעזרתך אבל'ה. ו'- קשר של דם   מעניין למה אנשים אוהבים נדנדות. אני חושב על זה הרבה פעמים, פה בנדנדה העייפה שלי, בין שאר הדברים שאני חושב עליהם פה. אבי תמיד מחייך אלי חיוך של גדולים כשאני שואל אותו על זה. אני שונא שמחייכים אלי חיוך של גדולים, כזה שאומר 'יש לנו סוד'. נראה לי שמבוגרים נהנים להחזיק אצלם בלב כל מיני סודות מוזרים וחסרי תועלת, רק כדי להרגיש שהם שווים משהו. אני חושב שהגעתי למסקנה, שמה שבעצם מושך את האנשים לנדנדה זה כי היא מזכירה להם אותם כשהם היו ילדים. כשהם עוד חשבו שהם יוכלו לעוף, או שסתם הם באו לגן שעשועים עם ההורים שלהם. לפעמים זה מצחיק אותי שמבוגרים כל כך אוהבים לחשוב על העבר שלהם, ולדבר עליו עם מן מבט מוזר כזה בעיניים. מה אני יגיד לכם, אם יש משהו שבטוח אני לא יעשה כשאני יהיה גדול, זה לחשוב על זה שהייתי ילד בגן שעשועים ולחייך, או להתגעגע.   אתם בטח חושבים 'הו, הוא סתם לא מבין בזה', אבל אני ממש רציני, אני מוכן אפילו להתערב על כ--ל הג'וג'ואים שיש לי (ויש לי המון, יוחאי הביא לי קופסא שלימה לפני שיצאנו לחופשת פסח, לפני שבוע). ואם אני צודק, אתם אכלתם אותה, ואתם חייבים לי חמש אבנים אמיתיות, ממתכת, טוב? תזכרו.   ~   "הי, מה זה?", צעקתי, "מה אתה חושב שאתה עושה?". יוסי הביט בי בעיניים זועמות. "תסתום את הפה שלך, או שאני אשתיק אותו אחת ולתמיד", הוא בעט לי בבטן. התקפלתי על הרצפה. "אני יגיד אותך ליוחאי", אמרתי לו בדמעות, "תוציא את מה ששמת לי מתחת למזרון. מה זה בכלל?".   "אתה לא תגיד אותי למדריך המלוכלך שלך, ולא לשום אחד. ולא שמתי לך שום דבר מתחת למזרון, שמעת? שום דבר!" הוא תפס לי בחולצה, "ואם במקרה אתה תיגע בשום דבר שלא שמתי מתחת למזרון שלך זה יהיה הדבר האחרון שתיגע בו, אתה מבין אותי?". הנהנתי בראש בזהירות. יוסי שמט אותי על הרצפה בחזרה, ויצא מהחדר.   "מה קרה?" דוד נכנס לחדר אחרי כמה דקות, מבוהל. "הוא עשה לך משהו?". "מי?" שאלתי, והתפללתי שדוד לא שמע. "אחש'ך, מה זאת אומרת מי?". דוד היה נראה לי קצת עם דאגה, וזה קצת העציב אותי שהוא דואג בגללי, אבל גם קצת שימח. "לא, זה בסדר", קמתי, מנסה שדוד לא יראה שכואב לי בבטן, "סתם משהו, זה באמת בסדר". דוד לא האמין לי. "שמעתי מה הוא אמר". יצאה לי מהפה מן אנחה כזו, קצת זקנה, נראה לי. "אני חושב שאם יוסי ידע שאתה שמעת   דוד ניגש לדלת, סגר אותה בזהירות, והניח כסא מאחוריה, כדי שיהיה קשה לפתוח אותה מבחוץ. אחר כך הוא יישר את המשקפיים הקטנות שלו, וניגש בזהירות למזרון שלי. "אל תעשה את זה", אמרתי בשקט. "תסתובב", דוד אמר, "מה שלא יודעים לא כואב", הוא ציטט משפט שהילדים הגדולים אהבו לומר. הסתובבתי. שמעתי את דוד מתאמץ להרים את המזרון. ממש שקית. נשימות מהירות, נבהל. מטיח את המזרון בחזרה. "אני הולך לקרוא ליוחאי", הוא לחש. "אתה   אני לא יודע למה כל כך לא רציתי שדוד יקרא ליוחאי. אני חושב שדווקא מה שהייתי צריך לעשות בעצמי זה לקרוא ליוחאי. כי מן הסתם מה שיוסי החביא לי מתחת למיטה היה לא טוב. אבל היה לי משהו חזק בלב כזה שאמר לי שאני חייב להגן על יוסי. יוסי? יוסי המעצבן הזה? כן, דווקא יוסי. כי הוא היה אח שלי, ו... אני לא יודע למה זה בעצם קורה, אבל לפעמים אח שלך יותר חשוב ממה שנכון.   כשפקחתי את העיניים דוד כבר לא היה בחדר, וידעתי שמשהו רע עומד לקרות. יצאתי מהחדר גם כן, והלכתי לקומה של הבנות. נכנסתי לחדר של אתי בלי לדפוק. "הי! למה אתה לא דופק?" בחורה אחת במגבת צעקה עלי, ממהרת לברוח לאמבטיה. "זה רק נדבוש הקטן, מה את נלחצת?" צחקה אחרת. "נדב?" אתי הנמיכה את מכשיר הפן שלה. "מה קרה חמוד? אתה צריך משהו?". שנאתי שאתי עשתה פן. אהבתי את התלתלים שלה, אני חושב שהם היו חיים. כשהיה לה שיער חלק   אחרי שרצתי המון זמן נשכבתי על הדשא בגן ציבורי אחד. הסתכלתי על השמיים וניסיתי לגרום לכל הדברים שקיימים בבטן שלי ואני אפילו לא יודע את השם שלהם להפסיק להסתובב כל כך מהר.    

בעזרתך אבל'ה. ד'- אני חושב שיש לי חבר חדש הכיפה עפה לי. אני עוצר את הנדנדה בחריקה, מרים את הכיפה ומנער אותה מהחולות. נותן לה נשיקה קטנה. אתי הסבירה לי שכשמשהו קדוש נופל צריך לנשק אותו. אני חושב שזה כאילו לבקש ממנו סליחה. אני מתיישב בחזרה על הנדנדה ומסתכל על הכיפה. אתי סרגה לי אותה. אני לא אוהב את הדוגמא הזו. יש שם יותר מדי חום ושחור- אני מעדיף צבעים בהירים. אבל אתי ממש השקיעה, ובמילא הכיפה על הראש שלי ואני לא רואה אותה, אז מה אכפת לי? ~ בלילה הראשון בפנימיה היה לי קשה להרדם. אני לא יודע אם זה בסדר לומר שהתגעגעתי הביתה. בבית היה לי לא כל כך נחמד. פה היתה לי מיטה הרבה יותר נוחה, ולא הייתי צריך לפחד שמישהו יבוא באמצע הלילה. אבל פה זו היתה המיטה של הפנימיה ובבית זו היתה המיטה שלי. נרדמתי לקצת זמן, ואז התעוררתי. הדבר הראשון שנזכרתי בו הוא שאני לא בבית. הדבר הראשון שגיליתי הוא שאני רטוב. יוסי ישן חדר לידי. לא ידעתי אם להעיר אותו או לא. מצד אחד פחדתי שהוא יצחק עלי. מצד שני קיוויתי שהוא יעזור לי להחליף מצעים וככה אף אחד לא יידע. בסוף החלטתי לקרוא לאתי. החלפתי בזהירות מכנסיים, ויצאתי בשקט מהחדר. במסדרון שלנו יש עשרה חדרים, בכולם ישנים בנים. לא זכרתי אם הבנות ישנות למטה או למטה. החלטתי לנסות קודם למעלה. הנחתי בזהירות רגל על המדרגה. תמיד בסרטים המדרגה אמורה לחרוק כשמתגנבים בלילה, אבל המדרגה לא חרקה. במקום זאת, מישהו נגע לי בכתף. קפצתי והסתובבתי אחורה, נבהל. הבחור שעמד שם חייך אלי. היו לו שיניים לבנות ויפות, וחשבתי לעצמי שהחיוך שלו יפה כמעט כמו של גילי. זיהיתי אותו, זה היה יוחאי. עירית הציגה לנו אותו בצהרים, ואמרה לנו שהוא המדריך של הקבוצה שלי. יוחאי הסתכל עלי בעיניים הירוקות שלו, וכנראה שחיכה שאני אסביר לו לאן אני הולך באמצע הלילה. שתקתי. "נדב, בבקשה ממך, בפעם הבאה שבא לך לעשות שיטוט לילי בפנימיה, תודיע לי קודם, כדי שאני לא אדאג, טוב?" הוא חייך אלי. התפלאתי שהוא לא כועס. "אני מצטער", לחשתי, מסמיק. "אתה צריך עזרה במשהו?" הוא שאל. "אממ.. כן", עניתי- "זאת אומרת, לא!". התלבטתי אם יוחאי יצחק או יעזור לי. "בוא, אני אלווה אותך למיטה", הוא אמר, ולקח את ידי בידו. היד הגדולה של יוחאי החזיקה את היד שלי, אבל לא לחצה. הרגשתי בטוח לידו. כשנזכרתי במה שמחכה לי בחדר, כבר היה מאוחר מדי. יוחאי ניגש למיטה שלי, והסיט את השמיכה. רציתי כל כך לבכות. הייתי בטוח שהוא יחשוב שאני סתם תינוק עכשיו. אבל יוחאי רק הוריד בשקט את המצעים, בלי לומר כלום. הוא יצא מהחדר, ואחרי כמה דקות חזר עם מצעים חדשים. את המצעים הוא סידר יפה על המיטה. "זה יהיה הסוד הקטן שלנו", חייך אלי יוחאי, "אל תדאג". נכנסתי למיטה בשקט. יוחאי כיסה אותי, והעביר יד בראשי. "תודה", לחשתי לו. "לילה טוב", הוא אמר, ויצא מהחדר. פתאום המיטה נראה קצת פחות מפחידה. ידעתי שאני לא לבד פה.   בשעה שש וחצי בבוקר שמעתי מישהו צועק במסדרון. זה היה הקול של יוחאי. "בוקר טוב לכולם!", הוא צעק, מעיר אותנו. "חדר מספר שלוש, עוד עשר דקות ארוחת בוקר", הראש שלו הציץ בפתח הדלת. הוא קרץ אלי והמשיך לחדר הבא. נטלתי ידיים וחזרתי לחדר, כדי להתלבש. ילד אחד, נמוך ממני בראש, על האף שלו משקפיים גדולות, ישב לי על המיטה. "בוקר טוב", הוא חייך אלי. "אני דוד. לא הספקנו להכיר אתמול". התיישבתי לידו. "אני נדב". "למה אתה פה?" הוא שאל. "מה?" לא הבנתי. "אני פה כי אבא שלי מת ואמא שלי לא רוצה אותי", הוא סיפר. לא רציתי לספר לו על אבא, אבל לא רציתי שהוא יחשוב שאני סנוב. "אבא שלי שיכור הרבה פעמים, ואז הוא מרביץ לנו", סיפרתי. "אין לך אמא?" דוד שאל. "יש לי, אבל זה דוד רכן אל הרצפה ונעל נעליים. "אם אתה רוצה להספיק לאכול, כדאי שתתלבש מהר. חנה- הטבחית- היא ממש נחמדה, אבל היא מדייקת בזמנים. בשבע החדר נסגר". "טוב, אני תיכף אבוא", אמרתי לו. "לחכות לך?" הוא שאל. "לא, אבל תשמור לי מקום לידך, טוב?" ביקשתי. "יוחאי לא מרשה לשמור מקומות. הוא אומר שכולנו צריכים להיות חברים. אבל אל תדאג, כולם בשולחן שלנו נחמדים". "טוב", משכתי בכתפיי. החלפתי מהר בגדים. שמחתי שהחדר ריק, כך יכלתי לדבר עם גילי ואבי. אמרתי להם שאולי עדיף שהילדים בפנימיה לא ידעו עליהם. גילי הבינה אותי, אבל נראה לי שאבי קצת נעלב. הבטחתי לו שלא ניפרד, אבל פשוט נשמור על החברות שלנו בסוד. אבי הסכים, ואמר שכשהוא חושב על זה חברות סודית זה הרבה יותר מגניב.

בעזרתך אבל'ה. ג'- אשה חדשה בסלון שלנו אני לוקח תנופה חזקה יותר. הנדנדה שאני מתנדנד עליה היא היחידה שנשארה שלמה. את שלושת האחרות הילדים הגדולים שברו. הם בדרך כלל באים לפה בלילה ועושים נזקים בגן השעשועים שלנו. פעם הייתי חולם להצטרף אליהם, לחבורה. אבל היום אני חושב שהם סתם ילדים מסכנים. למה אני חושב שהם מסכנים? נראה שבגלל שאין להם חלומות. זאת אומרת, יש להם חלומות, אבל הם מפחדים לספר עליהם. אני יודע, למשל, שיוסי חולם לנגן. מתחת למזרן שלו, מה החלום שלי? יש לי הרבה חלומות. למשל, אני רוצה להיות מדריך מגניב, כמו יוחאי. אני גם רוצה להיות אבא. אני לא חושב שאתי צודקת. הילדים שלי יהיו טובים, אני יודע. ואני לא ארביץ להם אף פעם. אף פעם. אבל החלום הכי גדול שלי-- אני מיישר את הברכיים, והנדנדה מטפסת למעלה, אל עבר השמיים.-- החלום הכי גדול שלי, זה לעוף. ~ אחרי כל ביקור של אתי בבית, התארך הזמן שהיא לא היתה בו. אני יודע שהיא ניסתה לברוח מאבא. אבל תמיד היא חזרה בסוף. אולי זה כי היא קצת דאגה לי וליוסי. בכל פעם כשהיתה באה היא היתה מתחננת לאמא שתעביר גם אותנו לפנימיה. אמא לא הסכימה. היא אמרה שאין שום סיבה. אתי גכחה, ואמרה שעם אבא כמו שלנו באמת תענוג לגדול בבית הזה. אני חושב שהיא לא אמרה את זה ברצינות. אמא אמרה לאתי שהיא מדברת שטויות, ושאבא כבר לא ירביץ לנו. אבל יום אחד הסבלנות של אתי נגמרה. הייתי בן שש, ויוסי בן עשר, וזו היתה השבת האחרונה של החופש הגדול. ביום שישי בצהרים היא יצאה לקרוא ליוסי שיבוא לעזור לה. היא מצאה אותו מעשן. אתי היתה אדומה מרוב כעס. "ילד בן עשר מעשן?" היא לחשה לעצמה, "הם חצו את כל הקווים האדומים". מאז כל השבת היא לא דיברה עם אף אחד. במוצאי שבת היא לקחה את התיק שלה ולא חזרה יותר. ביום ראשון בערב, כשחזרתי הביתה מגן השעשועים, מישהי שלא הכרתי ישבה על הספה הישנה שלנו. היא לבשה חצאית כחולה שהגיעה לה עד לברכיים, וחולצה ארוכה בצבע לבן. השיער שלה היה שחור, והוא היה אסוף בצורה שהגעילה אותי. אמא ישבה על ידה, והיא היתה נראית מאוד לחוצה. "שלום", לחשה אלי אמא. "שלום," האשה קמה מהספה וחייכה אלי חיוך שבכלל לא אהבתי, "אני עירית. אתה בטח נדב, נכון? אתי ספרה לי עליך המון," היא משכה אותי אליה, יוסי נכנס קצת אחרי. עירית חייכה גם אליו חיוך מעצבן, והושיבה אותו מצידה השני על הספה. לאמא לא היה מקום, אז היא התיישבה על הכסא הקשה והמתפורר מעץ. אף אחד לא העז לשבת בכורסא של אבא. עירית שאלה אותנו כל מיני שאלות על בית הספר והגן ועל איך אני מתכונן לכיתה א'. היא דברה הרבה, ואנחנו ענינו לה רק בתשובות קצרות. ואז היא התחילה לדבר על אתי. לא ידעתי איך היא מכירה אותה, ולמה היא מספרת לנו עליה. "נדב," היא פנתה אלי. הרמתי קצת את הראש אבל לא הסתכלתי אליה. "יש לך שם יפה, חמוד. אתה יודע מה הוא אומר?" היא שאלה. לא ידעתי למה זה מעניין אותה, אבל כן ידעתי שהיא רוצה להיות חברה שלי, ושאסור לי להרשות לה. "זה מהתנ"ך", אמרתי. "אוה, באמת?" היא שאלה בפליאה, "חשבתי שזה שם מודרני", עירית צחקקה. אף אחד לא צחק. "טוב, נדב-" היא השתעלה קצת. "אתה מתגעגע לאתי לפעמים?" היא שאלה. "כן", עניתי. 'זה בכלל לא עניינך' רציתי לומר לה. אני לא מבין את זה: למבוגרים מותר לשאול את הילדים הכל, ואם הם לא יענו זה יהיה לא מנומס. אבל אם הילדים ישאלו את המבוגרים זה גם יהיה לא מנומס. "מה דעתכם לעבור לגור איתה בפנימיה?" היא שאלה אותי ואת יוסי. יוסי קפץ מהספה. "שתלך לעזאזל", יוסי אמר. עירית חשבה שהוא מדבר עליה, אבל ידעתי שהוא מתכוון לאתי. "זה ישנה אם נאמר שאנחנו לא רוצים?" יוסי אמר בבוז. עירית שוב צחקקה. "מתי?" לחשתי. "כבר היום", היא חייכה אלי. אמא התחילה לבכות. "תפסיקי, ידעת שזה יקרה," אמר לה יוסי. פתאום יוסי נראה לי גדול. הרבה יותר חזק מאמא. אמא סתם חלשה. אם אתי הצליחה לקחת אותי מאמא, חשבתי, אולי אני באמת צריך להיות עם אתי.  

בעזרתך אבל'ה. א'- פיית השיניים המרשעת   אני מייצב את הרגליים היחפות שלי על החול המלוכלך. נותן תנופה קלה עם הנדנדה, מנתק את הרגליים- והנדנדה לוקחת אותי למעלה. אני מרחף קדימה, ואז, שניה לפני שאני יכול לגעת בשמיים הכתומים, הנדנדה חוזרת אחורה. יורדת, ואז עולה בכיוון ההפוך- מקרבת אותי אל השמיים, אבל עם הגב. מקפל את הרגליים לאחור מהר, ושוב עולה. השמיים שוב מתקרבים. גילי אומרת, שאם אני אתנדנד חזק-חזק, אני אגיע בסוף לשמיים. אבל אבי אומר שגילי מדברת שטויות, ושלשמיים אפשר להגיע רק עם מטוס. אני חושב ששניהם טועים, כי לשמיים אפשר להגיע רק עם כנפיים. כששאלתי את אתי מי היא חושבת שצודק, היא אמרה שאני מדבר שטויות. טוב, זה היה מזמן. מאז למדתי שאתי, אחותי הגדולה, היא נורא נורא חכמה, אבל על החברים שלי אי אפשר לדבר איתה. היא פשוט לא מבינה. כמו כולם. אני עוצם את העיניים, ומרגיש את הרוח. יוסי, אח שלי, לא יכול להתנדנד בעצימת עיניים. זה עושה לו סחרחורת, כמו לרוב הילדים שאני מכיר. אני יכול. אני אלוף בלהתנדנד. ~ אני נזכר בפעם אחת, לפני שנתיים, כשהייתי בן חמש. בדיוק נפלה לי השן הראשונה. שמרתי אותה ביד שמאל, ורצתי לפה, לגן השעשועים, כדי להשוויץ ליוסי. רצתי לגן מהבית- זה לקח שתי דקות, כי הבית שלנו קרוב לגן השעשועים. יוסי לא היה בגן, הוא היה במגרש ליד. שיחק כדורגל עם הילדים הגדולים, כמו בדרך כלל. הוא ראה אותי, אבל התעלם והמשיך לשחק. התיישבתי בצד, מחבק את הברכיים, ומחכה שהם יסיימו. אחרי רבע שעה יוסי בא אלי, בצעדים מהירים אבל לא יותר מדי. הוא נעמד מעלי, מהחזה השזוף והחשוף שלו נזלה עלי זיעה מגעילה. "מה רצית, תינוק?" הוא שאל אותי בבוז. "נפלה לי שן!" הושטתי לו את ידי בזהירות, ופתחתי את האגרוף הקמוץ. השן התגלתה. כל כך התגאתי בה. הבטתי אליו בציפיה. "מה קורה, יוסי? ממשיכים לשחק?" זיהיתי את הקול. לעגני ומלא כח. זה היה כהן. כהן הוא מלך השכונה. הוא היה בן חמש עשרה בערך, והוא אולי לא היה הכי חזק, אבל בכל זאת כולם הקשיבו לו. "מה קורה, גמד?" הביט עלי כהן מלמעלה. ניסיתי לעמוד, אבל כהן דחף אותי בחזרה. "נפלה לו שן ראשונה", חייך יוסי בבוז. "בן כמה הוא?" שאל כהן. "חמש", צייצתי. "לא שאלתי אותך," הוא נשף בכעס. "חמש? ונפלה לך רק שן אחת?", כהן רכן מעלי, והידיים לרגע ראיתי את כהן ויוסי מעלי, ואחרי שניה הרגשתי אגרוף נתחב בחוזקה לפי. זעקתי בכאב. טעם רטוב מילא את פי. דמעות מילאו את עייני. נשנקתי והשתעלתי אל ידי. שתי שיניים נפלו אליה. יבבתי בשקט. "תפסיק להתנהג כמו בחורה", אמר יוסי. "הנה, עכשיו תוכל לומר שהודות לכהן בגיל חמש נפלו לך כבר שלוש שיניים. איפה תודה?". המשכתי לבכות. יוסי בעט בי ברגל בעדינות. "תגיד לכהן תודה", הוא אמר בקשיחות, אבל העיניים שלו התחננו אלי. לא הייתי צריך הזמנה נוספת. רצתי אל השיחים שמאחורי גן השעשועים. שם ישבתי מכווץ. מיששתי את הפה בכאב. הדם כבר נקרש, אבל הטעם המגעיל עדיין נשאר. העברתי את הלשון על השיניים. היו לי שלושה חורים. גילי התיישבה על ידי וליטפה אותי. "כואב?" היא שאלה. לגילי יש קול ממש מתוק, אני אוהב לשמוע אותו. "לא," עניתי. "לא בכיתי כי כאב לי. לא אכפת לי, כהן לא מרביץ הכי חזק בעולם. הוא סתם עושה הצגות", גילי חייכה בעצב. "אני יודעת. אז למה כן בכית?" היא שאלה. "חשבתי שאם יוסי יראה את השן הוא יחשוב סוף סוף שאני גדול. אבל אני לא, הוא צודק. עובדה שבכיתי."

לה' הארץ ומלואה! הוציאה ממסגר נפשי! הושיעני מן הקירות הסוגרים עלי, מן החומות המקיפות לבי, מן הקרח שהקפיא נשמתי. הביאני אל חום אהבתך, אל אור שמחתך ועבודתך, אל אמונתך. הצילני מן המים המטביעים אותי, מן האויר החונק אותי, מן האש השורפת והאדמה המתמוטטת. הוציאה אל דרור נשמתי, הוציאה אל חמלה לבי, הוציאה ממסגר נפשי. הצילני מעברי שמנסה להרפות, מחלומות עתידי שהתרסקו, מההווה החשוך הזה-- רק תחת צילך אתנחם. אושיט ידיי, ואתחנן-- את פניך אבקש, אלוקים חיים!

לד' הארץ ומלואה! אחד. אדם אחד. זו יכולה להיות השכנה ממול. זה יכול להיות אח שלי. חברה שלי, ידיד שלי, או סתם אדם. זה יכול להיות אתה. זו יכולה להיות את. זו יכולה להיות אני. שניים. שניים זה זוג. אלו יכולים להיות אבא ואמא- שלי, שלך, או סתם אבא ואמא, של סתם ילד אחד. אלו יכולים להיות סבא וסבתא, שיש להם נכדים, ואולי אפילו נינים, שבאים אליהם בשבת ומקבלים סוכריה. אלו יכולים להיות אח ואחות, אולי אפילו שלי. אלו יכולים להיות זוג אוהבים- אולי הוא חייל והיא שמיניסטית, אולי הוא בייניש והיא בת שירות, אולי הם סתם בחור ובחורה שאוהבים. אולי גם זוג שונאים, שרבו על מקום בעבודה, או מתמודדים אחד נגד השני בבחירות, או שאולי הם סתם לא אוהבים אחד את השני. אלו יכולות להיות אני והחברה הכי טובה שלי. חמישה. אולי אלו חמש חברות, שתמיד משחקות יחד בגומי. אולי אלו חמישה בנים, שאוהבים לשחק ביחד כדורסל, אבל תמיד אחד לא יכול להשתתף, אז הוא השופט. אולי חמישה אחים, כמונו. שרבים, והולכים מכות, וצועקים, ומציקים- אבל בעיקר אוהבים. עשרה. עשרה זה כבר מניין. מניין יהודים זקנים שמתפללים יחדיו בבית הכנסת הישן. אנחנו עשר בשבט. לכל אחת האופי האישי שלה והשיגעונות שלה. אחת שקטה ועדינה, ואחת עושה המון רעש. אחת נוסעת המון לחומש, ואחת מתנדבת עם ילדים במצוקה במתנ"ס השכונתי. לפעמים יש ביננו חילוקי דעות וקצת קצת מריבות, אבל בסה"כ אנחנו שבט ממש מגובש וטוב. עשרים. עשרים זה כל חב"ב בערך. אנחנו פועלים המון ביחד. לפעמים יש מריבות וחיכוכים, כי בכל זאת, אנחנו כמה שבטים ביחד. לפעמים אלו שנכנסו להדרכה תופסים יותר מדי גובה, ולפעמים אלו של הגרעין חשים קצת יותר מדי. לפעולות ערב שבת הרוב באים, למרות שלפעמים יש כאלו שמעדיפים ללכת לישון מוקדם, או ללכת לסניף המרכזי. זה לא נורא אם אחד או שניים מחסירים, אבל אם חמישה לא באים זה כבר יבש מדי. ארבעים. ארבעים זה כבר קצת יותר גדול. בישראל יש בערך ארבעים ילדים בכיתה. אנחנו שלושים ותשע בנות בכיתה. המורות טוענות שזה יותר מדי ושקשה להן להשתלט עלינו. אני באמת אוהבת את כל הבנות בכיתה, ומעריכה כל אחת ואחת, אבל לפעמים אני מרגישה שאני אובדת בין כל הבנות. יחס אישי מהמחנכת יש, אבל שוב, ארבעים זה קצת הרבה. חמישים. חמישים זה יובל. אנחנו בסניף כחמישים איש. מזרעים ועד לנצח. יש עוד בערך עשרים שבאים לפעמים, אבל בגדול אנחנו חמישים. אנחנו אחד הסניפים השווים בארץ, לדעתי. אולי תגידו שאני משוחדת, אבל אנחנו באמת איכותיים. אפילו קיבלנו פרס מהמזכ"ל בחודש ארגון בשנה שעברה. מאה. מאה זה מספר עגול כזה, יפה. לנו יש מאה בנות בשכבה. לא את כולן אני מכירה, זה קשה להגיע לכולן. אבל בפרצופים אני מכירה פחות או יותר את כולן. כשאני עוברת במסדרון ופוגשת מישהי, אני לפעמים רק מחייכת, לפעמים אומרת שלום חטוף. לפעמים אני שואלת לשלומה, ולפעמים אנחנו מדברות. זה תלוי עד כמה אני מכירה את אותה הבת. יש המון בנות בשכבה שהייתי יותר רוצה להכיר לעומק, הן נראות לי נחמדות. אולי עד י"ב נתחבר, אי"ה. חמש-מאות. חמש מאות, זה מאה כפול חמש. זה די הרבה, נכון? אנחנו 500 מהנוער בתנועה בעיר. בד"כ אנחנו לא נפגשים, אבל בערך פעם בחודשיים יש לנו פעילויות משותפות. למשל, בשבוע שעבר, יצאנו כולנו ל'לילה אדום' בעיר. תלינו שלטים על שדרות בצמתים, כדי להעלות את המודעות של תושבי העיר. זה אמנם לא נעים להגיד, אבל היה ממש מהנה. פגשתי המון אנשים נחמדים מהקצה השני של העיר שיש לנו שפה משותפת. אלף. וואו, אלף זה ממש המון. אנחנו אלף נערים ונערות בעיר. אני לא ממש מגיעה לאנשים מ'השומר הצעיר', או מ'מכבי', אבל יש פעמים ממש בודדות בשנה שאנחנו נפגשים. למשל, ביום הזיכרון לחללי צה"ל. כולם באים לכיכר העצמאות, לעצרת המרכזית. כל תנועה שולחת נציג שמדליק משואה. בכנסי הנוער של העיר גם אמורים לבוא מכל התנועות, אבל לא כולם ממש באים. אתם יודעים, יש לפעמים דברים יותר חשובים מלפגוש ילדה מהנוער העובד והלומד. נכון שככה אין ממש הידברות ביננו, אבל יש לי לימודים, ובסניף יש המון עבודה. כל פעם מחדש אני מחליטה שאני אלך, אבל בסוף לא יוצא. אולי בחודש הבא אי"ה. בלי נדר, כמובן. עשרת אלפים. עשרת אלפים זה בערך מספר התושבים בעיר. יש לנו המון שכונות בעיר. הן די מחולקות. חלק שכונות מצוקה, חלק של ה'מליאנים'. חלק של דתיים, או חרדים. אבל עשרת אלפים זה ממש המון, נכון? לפעמים יש כ"כ הרבה פקקי תנועה בעיר. במיוחד בימי שישי. אז אני מתעצבנת. כל כך הרבה אנשים! מליון. ועוד מליון. ועוד מליון, ועוד מליון. ועוד מליון אחד, ועוד מליון. ששה מליון. זה כבר גדול עלי. ששה מליון. זו יכלה להיות אני.

לד' הארץ ומלואה. [צולם בקבר חבקבוק הנביא]

בעזרתך אבא! מוצאי שבת קודש, שבת פרשת תזריע, התשס"ח. התיישבתי לי על הגג, מנסה לתפוס קצת שקט. הרבה מחשבות יש לי, ברוך השם, אך מחשבות של חולין הן, ואין הן ראויות לשבת. רוקנתי לי הראש מהמחשבות החוליות בקושי רב כיון שבכל פעם שמחשבה אחת נסתלקה, הגיעה חדשה, ובעוד אני מנסה לגרש את זו- אחרת נכנסה מדלת שכלל לא ידעתי על קיומה, ועוד אחת נכנסה מחלון נסתר בנבכי ראשי, וכל ראשי נהיה מערבולת מחשבות כמה וכמה פעמים מחדש. אך לא אלאה אתכם בפרטים, שכן בסופו של עניין הצלחתי כעת ראשי היה נתון אל המחשבות ה'שבתיות', כפי שכיניתי אותן. אך אויה לי, צרה צרורה- על מה ניתן לחשוב כעת? רעיונות הרבה לא היו לי, לכן בהיתי לי בשמיים התכולים בחוסר מעש, מחכה למחשבות ה'שבתיות' שיבואו. עייני נדדו בשיעמום, שהלך וגבר מרגע לרגע, מן השמיים אל הדקלים האיתנים, אשר עמידתם הזקופה הופרעה מידי פעם עם בא הרוח. לפתע שמעתי קול חלוש. הבטתי סביב, ולא מצאתי אדם, ולא חיה, ולא שום דבר העלול להפיץ צליל. הקול התחזק מעט, ואני הטתי אוזני לנסות ולהקשיב לו. 'שים לב... שים לב...' לחש הקול. ואני מביט אל הדקלים הנעים עם הרוח, ושוב חוזרים לעמידתם, ושוב נעים עם הרוח- והם כאילו משתתפים עם הקול ההוא, וקולותיהם מתחברים, והם כולם לוחשים לי יחדיו: "שים לב, שים לב... ". ואני תמה. וכי אל מה עלי לשים ליבי? וכעת גם העננים הלבנים, ואני מנסה להאזין אליה, אל הנשמה, אל הנשמה שלי. ואיני שומע דבר. ודאי אינה זקוקה לי- בטוח אני. ושוב רוצה אני להתפנות אל הבהייה בשמיים ובעננים, אך הם שוב עלי לוחצים- שים לב אל הנשמה!. ובכן, בליבי מתחילה להיווצר סקרנות, והיא הולכת וגדלה עם הקולות שממשיכים. מי היא אותה הנשמה, ומדוע עלי להקשיב לה? כעת עצמתי עייני, ואת אוזני אטמתי מקולות הרוח המכופפת את הדקלים, והיטתי ליבי אך ורק אל אותה נשמה עלומה. והנה איני רואה כלום, מלבד חושך, חושך וחושך. וכאשר עייני נתרגלו לחושך, החילותי מהלך סביב וסביב, מחפש אחר אותה נשמה עלומה. ואני הולך, והולך, ואיני מוצאה. כמעט ונתייאשתי מלראותה, אך לפתע נגלה אל עייני אור דק וקטן, הנמצא במרחק. התקדמתי לעבר האור הקטן. תחילה האיטיות, אחר כך החשתי צעדי, ולבסוף ממש ורצתי. כאשר התרגלתי אל האור הקטן, ולעייני לא היה מה לחדש עוד, התחלתי להאזין. וכאשר הקשבתי- שמעתי. בכי עמוק וכואב, אשר את נפשי פילח, ואת ישותי זיעזע, ואת לבבי קרע. מיהו הבוכה בכי כל כך נוגה, כל כך עצוב, כל כך נורא? התקדמתי אל עבר הקול, ולעייני נתגלה מחזה נורא, נורא משיכולתם לתאר, נורא מכל הנוראים שיש. קטנה ועזובה, היא שכבה בצד. שמלתה אשר לפני שנים רבות מספור היתה לבנה וזכה, מלאת כתמים טמאים הייתה, משוקצת ומטומאת. מין השוליים נחתכו כמה חתיכות קטנות, וכמה חוטים נפרמו. צמתה אשר מימים ימימה שחורה וחלקה הייתה פרועה היתה, ושיבה נזרקה בשערותיה. אך לא, לא רעה היא אמרה! כי פניה,- הוי פניה! כל פניה אומרות הן רוך וקדושה, וממבטה נשקפת הטהרה הנוראית. ועיניה מלאות הן עצבות, ומליבה נשקפים הגעגועים העזים, אשר קורעים את לבבה. ומפיה יוצא הוא- הבכי הנורא ההוא. נתמלאתי יראה מדמות טהורה זו. נתמלאתי הערצה אל העלומה הזו. 'מי את', לחשתי אליה, 'מי את, אשר בכייך כה קרע אותי?' זעקתי אליה בלחש. והיא את עיניה הדומעות הרימה אלי, ולא אמרה דבר. ולא אמרה דבר. ואני מבין. ואני מבין ומזדעזע. מבין ומזדעזע, ומזדעזע. 'האת היא הנשמה?? האת היא נשמתי??' אני שואל. והיא אינה עונה, רק מביטה בי. רק מביטה בי. 'מדוע הנך בוכה?' אני שואל בלב נחמץ. 'מדוע את בוכה?' אני שואל ומתחיל מתייפח. והיא מתרוממת ממקום משכבה, ואת כפיה נושאת היא כלפי מעלה. ואז פותחת היא את פיה בעדינות נפש, ולוחשת היא אלי רק מילה אחת- 'קדושה!'. והיא נושאת אלי עיניים מתחננות, אשר מפלחות את ליבי, ושפתיה האדומות מתחילות רוטטות, ועייניה הדומעות חוזרות להפיק את הנחלים אשר הפיקה מקודם. ולחישתה מהדהדת היא באוזני, ואינה נותנת לליבי מנוח. ואז היא מתהלכת ממקומה, ומתקרבת אלי, ושפתיה העדינות מזדעקות אלי בטהרה 'אנא! אנא, קדושה- ובאוזני עוד מהדהדת זעקתה. קדושה. קדושה היא מבקשת.

לד' הארץ ומלואה.

בס"ד בלילות הקרועים של שחור ודמעות לחשתי את שמך אל החלל. הושטתי ידיי כלפי מעלה, מנסה-- הן צנחו חזרה אל המיטה בייאוש. יום אחד, אולי בעתיד הרחוק, תוכלי להבין כמה חסרת לי. כמה התגעגעתי. נשרפתי. כמה התפללתי לשניה של שמחה איתך. [בבקשה אל תתני לי ללכת..]

לה"ו

בס"ד