יצירות של צהלת החיים

אחד, פשוט, אור נוגע חבוי ועם זאת נגלה. מתחולל, בתוכינו.. אחד. וכולם תרים תמהים אחר משמועתו של עולם מחוללים, עיקשים לעיתים כלהב נשטף לעיתים כיער עמוק יש שבשתיקה בוערת אך כולם מבקשים דרך לשוב שובו נשמות טובות, תנו לרגע, רק אחד, להשיל את העוצמות את הסערות המתחוללות את השקיעה לערפל שחור כל הדרכים התועות תנו רק לרגע אחד, לנשמה להאיר, ולראות... ויזרח האור לרגע עליכם, אם רק, קצת, תרפו אחיזתכם ובחוץ, ישקטו הצללים או לפחות, יתעטפו בכיסוי שביר אך עדין, של חסד, ורחמים

*לא כתבתי את זה רק בשביל עצמי, אנא, אם קראתם (וביחוד את..) תכתבו משהו. לא בשביל הצומי אלא בשביל שאדע אם ומה קרה פה... ואגב, השלג וכו' זאת לא מטופרה בלבד:) אבקשה פניך, ותראה. קראתך, היית קרוב. נענית אחרת, פללתי, יחלתי רק אליך בימות השלג, המוטח עלי בימות החמה הצורבים בלילות של דמע שחור ויבבה ואש בתוכי רק לדעת, רק לשמוע עליך רק לראות את אורך ולו בטל זרזיף של חיות שמעה ותחיה נפשי. זעקתי, צעקתי הטחתי כלפיך היית. ענית? שמעת? ולפתע, יודעת היית, ודי בכך

היה אז זוהר. זוהר נוגה, אולי. אך זוהר. כולו אופף כל.. הוד, עטרה, תפארת כזו, נוצצת. כמעט מסנוורת. מתקרבת כאחוזת כישוף. מנסה לאחוז, להחזיק, למשש. לתפוס את ההוד הנאצל, הזוהר הנורא הזה. לפתע, חומק מבין אצבעותיה. העטרה נראית כעלה שלכת, מעופף ברוח.. הזו את? איך התקרבת? למה עשית זאת? מילים ללא קול, מנקבות בתוכך, מרחפות.. רצית להתרומם, להגיע עד האור. אור אין סוף. רצית להרגיש, הכי שאפשר. היה אז זוהר מסוונר, שכיבה כל שלהבת של קיום. והיום? ובעיני, מרצד הוד אחר נשגב, מלא תפארה אך גם עדינות וניגון שקט ובעירה בהירה בדמות ארי רובץ נכון להלחם אך גם נכון להרפות ואריה אם ישאג מי לא ירא *לזו שעזבה את מעגל האלימות, ולו בצורה הטכנית. מי ויתן---

*ז',יקרה ואהובה שלי... על פינויים.כל מקום שהם באים. מבקשת מאוד מאוד,אל תקראי ותכאיבי לעצמך אם יכאיב יותר מדי.בבקשה מאוד מאוד.. מרימה חלקים ממך. הם מתפוררים מול עיני. חלקים קטנים, כהים. עלים קטנים, מלטפים וצומחים. והם באים לכלות למחות כל זכר של אהבה אליך, מעל פניך. אמא, גם אנחנו בוכים תופסים גוררים אין כבר קול אין כבר תחושה רק שבועה בקול רועם או לחישה שקטה בשפתיים חרבות אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני

מודה אני לפניך על רגעי האור מודה אני לפניך על חשיכה עמוקה מודה אני לפניך על הלהט הבוהק,הכסוף,מנצנץ על פני ודם ואש,ותימרות עשן, בתוך החושך מודה אני לפניך על כל נשימה ונשימה מודה אני לפניך על הלילות הארוכים מודה אני לפניך על הבזקי החושך,שלא מרפים מושה אני לפניך על עץ,פרח,קרן אור שזורחים ומחייכים כשמותר לצאת מודה אני לפניך על קול רעם והמון שואג מודה אני לפניך,שאתה הוא מלך שמשגיח על כולנו מודה אני לפניך על שזיכיתני להיות יהודיה ולראות את נחלתך וארצך מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי כי רבה,מאוד,אמונתך

הוא מוציא אותם, מביא לה. היא מתבוננת. אבא ואמא וילדים קטנים, עם עיניים ריקניות. וקווים אדומים מקוטעים. יש שיקראו לזה חיוך. ״בואי נשחק באבא ואמא. האבא הולך לעבודה ואמא נשארת. הילד שלהם נשאר גם, טוב?הילד הגדול, לא הקטן.״ מהחדר עולות הגניחות. הוא התחיל. שוב--- ״בסדר״ שומעת את קולה אומר. צריך להמשיך לשחק. -------------------------------- קולות חדים בחוץ. וקולות חדים מפנים. היא לא מאשימה אותם. אף אחד מהם. והוא מביט. חיוכו נמחה, שפתיו האדומות מתחילות לרעוד. עיניו פעורות, מתמלאות עיגולים זעירים, שקופים. הוא קטן. הוא יכול.... צריך להמשיך לשחק. מרימה אותו, הוא טומן את ראשו סביבה. נישא לאי קטן של שפיות. היא סוגרת את הדלת, נושמת עמוק. ״רוצה לשחק?״ --------------------------------- ״את כבר לא משחקת יותר.בואי נמשיך״ תובע הקול הדקיק, הרך. עיניו מלאות מבע עמוק מביטות בה. חיוך נסוך על שפתיו האדומות. ״א-אני יודעת.״ היא נושמת עמוק. מרימה את הבובה. צריך להמשיך לשחק.

הירוק נושר אט אט. אור נשפך עליו, אור נוגע... אך לא די בכך. והעץ שולח ענפים בתחינה וניצב אל מול הרוח דבר לא יניע אותו אך העלים מוסיפים לנשור... עלה בדד. אל מול הרוח. העלה האחרון. ושתיקה אל מול שמים וענפים פרוסים וילד קט משקה, מחיה ויחד, לפתע, שוב העלים צומחים

*לכל מי שכואב לו לוהטת, חדה, רוקדת עלי כהד למתחולל בפנים לא עוצרת לרגע לגשש לבדוק כשכואב מי יכול לחשוב? ושוב היא נדלקה כמו התעוררה מתרדמה עמוקה השמיעה את הקול הנאלם שזעק מרה ועכשיו דממה ולפעמים השלהבות רומזות קחי יותר פשוט.. ודורות משתקפים בלהבות. פנים, צללים. וטלית, ותפילין, ודורות עקודים. נמוגים באפילה, אפילת הגלות הם לא-- ואת? ונמוגים שנית לוחשת מלכו של עולם איתי נר ה' נשמת אדם מסיטה מבט אך תמיד, הסנה הסנה בוער

ושוב כאן. מסביבי מסובבות הנשים, הבנות.. ואותם צבעים, אותן פנים. היא קרבה, קרבה מדי.. לא, לא כל כך קרוב, אנא.. תקיעה לא ראיה להיות כאן, להיות בהיכלך, לשמוע את הקול הטהור המרעיד הפשוט. לא ראויה.. שברים ולפתע חוזרת, חושך, שקט מסביב, זעקה בלבי ודממה שותקת בחוץ, בין כבלי עולם וצעקות, ולכי! לכי מכאן! ועוד מקום, ושער פתוח קטן, ועלים מלבלבים, ועוד רבנית, ופניה מאירות אך שוב ללא מענה.. ומקום אחר ידיים רועדות, הכל רועד, ושוב 'אני מעביר אותך..' ושוב כאן תרועה ודמעות שוטפות. את כאן כי כך רצונו יתברך. לא ראויה היית תמיד וכך תהי. חסד, הכל חסד. הריעו לפני מלך הכבוד ותקיעה גדולה, רוטטת, אל מול שמים לשמוע קול שופר

*לז' היקרה כ"כ, ולמי שהכאב נשאר אל על תכלת ענף שבור לאן? אור נעלם עטוף עמוק כל כך והבנה מפציעה כמו סכין על פני אין מקום בטוח מעולם ולעולם רק עולם נעלם כולם מגששים מחפשים כי רק עמך מקור חיים באורך נראה אור

לאודליה המתוקה.ברגע קטון עזבתיך לכולם-תתפללו כמה שיותר לרפואת אודליה נחמה בת מיכל!! את כאן. אהובה, את כאן. פנייך מביטות מתמונה קפואה. את צוחקת, עינייך מחייכות ככוכבים אור קטנים. יום רגיל, ככל הנראה. האם כך הייית אז? פנייך רפויות, עינייך עצומות. רק הרחש הקצוב, השקט , קבוע. תקתוק של חיים. נשימה. התעוררי התעוררי! והעצים כבר השירו עלים והאביב כבר חלף. את זוכרת שבחנוכה דיברנו אליך? אמרנו שאולי בפסח כבר תהי איתנו? קרבה אל נפשי גאלה... ולפתע, מראה- והנה את כאן. קמה. מדברת. נעה. צוחקת. מחייכת. והמראה הולך ונעלם.. החלום הוא?

לבנות בלבד ובמיוחד לכל מי שהייתה ולא הייתה,לכל מי שיודעת--- ואני כשה אובד עלטה אור כוכבים מסנוור האור רחוק, היא יודעת והוא מגיע אח עליך הגנתי כל היום מפני אריה השואג והיא שם והוא שם והיא הייתה פרפר רק פרפר פורס כנפיים זוהרות אל האור והכוכבים כבו עלטה שקט ובתוכה זעקה ולפתע הוא עוזב והיא פרפר אדם כואב--- ובתוכה תחינה שקטה: קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה תאיר כאור יום חשכת לילה שומרים הפקד לעירך כל היום וכל הלילה *שאלו הרבה על רקע..היצירה הזו היא כאב משותף של חברות ושלי.לא לגמרי הסיפור שלי ולא לגמרי שלהן. יותר רקע...אולי בפרטי.ממש ממש אולי.

ריחוף,תנועה. שברי צבעים, שברי חיים חולפים אל מול עיני שבירה,פגיעה, בוהה בריקוד האור. צבעים מתחלפים ונעלמים. המשחק היחיד שיש. ולפתע מושלכת אל מקום אחר יותר גדולה בחושך. כל כך הרבה צבעים. כל כך הרבה נשמות. היא שקופה. ואין איש שם אל לב זעקה ושקט. וירוק עד בעיניים. מה עשיתם לי?? ולפתע אור. איש לא יקשיב אך המלך כאן. ועל חנות אנוכי אנוכי הוא מנחמכם ועיניה זולגות שברים ולפתע המלך כאן. זכרי. נותן החיים, נותן הצלקות, נותן השתיקות והצעקות. והמלך בחר בך. נושמת בקושי,בוכה,רועדת. אך הוא בחר בך. ולפתע שמחה. פורצת חומות ממלאת ניצונצות וריקוד. והיא הולכת,עיניה צוחקות. אני כאן. תביא עלי הכל. אנסה להיות מוכנה. ארקוד את ריקוד חיי. רבונו של עולם,אבא טוב... אינני יודעת מה רצונך לעיתים הוא מכאיב לעיתים משמח אך תמיד רצונך. רצוני נע בעקבותיו. אור שקט, אפילה, תמיד בעקבות מה שניתן. או שיצרתי. זו אינה כניעה. נסיון להמליך אותך עלי, בעולם הנעלם. אנא... עשה כרצונך

לאבא של יוסף יש תוף גדול מביא לכל יומלדת בתיפוף בקול לאבא של רינה יש חיוך ענק אותו כולם רואים למרחק אבא של נחום איתו משחק כשנחום נופל הוא לוקח אותו ומחבק ואבא שלי עצוב ואבא שלי צועק ואבא שלי בוכה ואין לו כוח לשחק אבא שלי הרביץ וזה כאב אבל לו בטח הכי כואב,בפנים,בלב,עכשיו נכתב אחרי שאח שלי הקטן שאל למה אבא עוד לא מת.שיר גרוע,זה מה שיצא.

ז', מוקדש לך,באהבה גדולה.לו ידעת כמה משתוקקת להיות איתך,לחות איתך,להסיר מעליך את כל המחשכים. כל אחת והנסיונות שהקב"ה נתן לה..את נלחמת לראות את האור,והאור עוד יבוא.בדרך שאדם רוצה לילך.. בכל אופן,מקווה שהקוראים ילמדו משהו מהסיפור. לילה,ירושלים היא הולכת.עטופה בלבן.חתונה,אחרי הכל.צריך להשתלב.וכולן סביבה נראות כמו פרפרים מקפצים,והאור הזורח על פניהן עד בלי די.היא תוהה אם רק אצלה האור כבה, וניצת לפעמים, כשלהבת זעירה. פרפרים... פעם, הייתה ילדה קטנה אחת. ילדה אחת, נחנקת, בחושך. והוא עליה, והיא לא רוצה. יום אחד, האור שבה הפך לאש. אש זועמת, אש בוערת עליה. היא עשתה את זה...הרבה. עכשיו היא הפסיקה, אבל הכתם נשאר. שחור, בוהק. נוגע. כמו פרפר בחושך. פרפר... 'אמא, כמה סוגים של פרפרים יש?' 'פרפרי יום, לילה, בהרבה צבעים. פרפרים לא חיים הרבה זמן, רק כמה ימים.' ובתוכה זעקה 'מה??' היא בחוץ. חושך בחוץ וחושך בפנים. הכוכבים מחייכים, אבל הם רחוקים כל כך. ואין לה פרפרים. היא כבר לא פרפר. סתם ילדה, קטנה , כל כך. היא רואה זקן אחד, בחוץ. הוא מדבר איתה על דוד המלך, אמא רחל, וכמה הוא מתגעגע לאמא. הוא מספר לה שעבד עם ניצולות שואה, ומספר... היא בודקת. רק לרגע. לא, אין לו בקבוק. רק סיגריות. ומצית. אז שיכור הוא לא. יופי. והוא גם זקן. כלומר..אז כנראה לא יפגע בה. ונכון, אולי הוא משוגע. היא תוהה אם זה אמור לשנות משהו. מחליטה שלא. שלווה אופפת אותה. היא צריכה רק להקשיב. זה מה שתמיד ידעה לעשות הכי טוב. גם כשהייתה בטוחה שתמות. רק להקשיב... הוא מדבר על אמא רחל, ומאחל לה חיים טובים. 'חיים טובים לכל עמ"י' היא עונה. 'חיים טובים' הוא מתעקש. שתיקה. הוא מודה לה, והיא תוהה למה, והולכת. ואז חוזרת. 'אמא רחל אוהבת גם בנים..בנים שחטאו?' הוא מביט בה, הסיגריה לידו. 'כן , כן ילדה. חיים טובים, חיים טובים לך'