יצירות של התחלה טובה

בס"ד רינת ואלעד קבעו להיפגש. זאת כבר הייתה הפגישה השישית שלהם, הם היו נרגשים אבל עדיין חוששים ,חוששים מאוד.. לשניהם היה כבר וותק בעניין וכל אחד חיכה שהשני יפסיק את הקשר לאף אחד מהם לא היה את האומץ לעשות דבר כזה אבל לאף גם לא היה את האומץ לקחת צעד קדימה. רינת היגיעה ראשונה,תמיד היגיעה ראשונה,כבר 5 שנים שהיא מגיעה ראשונה ולמרות זאת היא מרגישה שהיא כמעט ומפספסת את הרכבת. "מוזר,לבינתיים אלעד היה כזה דייקן, אפילו אני איחרתי לו.." חשבה. בתוכה רינת הרגישה שאלעד עוד ילד, נער מתבגר שכזה,הפנים שלו הם של מישהו שעוד לא הספיק לטעום את החיים.. "אבל שנייה אלעד הוא כמוני לא? בחור רווק בן 27 שכבר כמה שנים טובות בפגישות. אז איך, איך הוא עדיין ילד?!" התמיהה הזאת רק יום אח"כ רינת מצאה את עצמה מתקשרת לבוס שלה ואומרת לו שהיא לא יכולה להגיע.הוא היה מאוכזב ושאל שאלות אבל בסוף אישר את הבקשה. היא החליטה לצאת החוצה להשתחרר קצת לחשוב. היא מצאה את עצמה בגן ציבורי עם מנקה הרחובות ועם אישה מבוגרת תימהונית במקצת,חתול רחוב מיילל וקבצן ברחוב הסמוך. היא הרגישה שהיא פתאום שייכת לכל האנשים האלה, חברי המעש וחסרי החיים. אנשים שהחיים שלהם ריקים כ"כ והגינה הציבורית היא המפלט היחיד שלהם. זה היה עצוב כ"כ ההשוואה הצורבת הזאת – כי בסך הכל בסיכום כללי החיים שלה טובים- היא בת 25 צעירה, עובדת לאחר שסיימה תואר בתוכה היא הרגישה שהיא לא מבקשת משהו מעבר למותר-מה בסך הכול ביקשה?- להתחתן?,שיהיו לה ילדים?...שלא תשמע את ה"בקרוב אצלך" ברטט וברגש מכל מכרותיה בכל הזדמנות ובכל אי הזדמנות?.. היא התקרבה וישבה על הספסל סמוך לאותה אישה מבוגרת אבל לא סמוך מידי משהו בסגנון עוד של-"כבדהו וחשדהו". האישה המבוגרת קלטה אותה מיד ופנתה אליה:"מידלע" רינת קפצה בבהלה- "ידעת שזה מה שיקרה" ייסרה את עצמה "ועכשיו במקום לחשוב קצת עלייך ועל אלעד והקשר ביניכם את יושבת פה וצריכה להקשיב לאיזו תימהונית שמי יודע אם היא לא משוגעת" אבל מידותיה הטובות לא נתנו לה ללכת והיא אמרה לאישה:" כן שאלת משהו?" ואז נפתח הסכר רינת חשבה שהיא נחרדת רק לשמע הדברים אבל האישה סיפרה אותם בטבעיות וללא מרירות כאילו כל אדם עובר מסכת חיים שכזאת. אבל מה שהכי הדהים אותה זה החוסר ביקורתיות שבה האישה אמרה את הדברים, או מדויק יותר –חוסר שיפוטיות. את הכל סיפרה בהשלמה , וגם אם בכאב הוא לא היה כלפי אף אחד. רינת קמה מהספסל לאחר שאמרה שלום לאישה והודתה לה על שסיפרה את סיפור חייה והרגישה כאילו משיהו נתן לה מכה כאילו משהו המם אותה. המחשבות זרמו והחיים המשיכו, מידי פעם עוד הייתה איזו דמות חינוכית או כזאת שלקחה על עצמה את תפקיד החינוך שאמרה לה להיות קצת יותר ילדה, צעירה יותר ולא להתנהג כאילו כל צרות העולם עליה, וכאילו העולם בכוונה העביר אותן אליה. "מאיפה הגעתי לזה." חשבה פתאום רינת.."כבר שנים שאני מדחיקה את זה לעצמי ממשיכה להתנהג אבל אומרת לעצמי שזה בסדר...הכל מתחיל מזה שאני הולכת לגן ציבורי ולא לעבודה מקשיבה לאישה סהרורית במקצת ו..לא!למה להמשיך והיא יישמה, אומנם בסוף היגיעה בזמן לפגישה אבל המחשבות הצעידו אותה, ואחרי 3 חודשים היא מצאה את עצמה מתחת לחופה עם אלעד, בוכה, נותנת לעצמה לבכות ומסתכלת על אלעד בעלה,אלעד עם פני הילד וגם הילד המתבגר עוד קצת מפנים.. וחושבת שבכל זאת אולי הוא הבוגר מבין שניהם- בגרות שנותנת לו להישאר צעיר לנצח. בין האורחים הייתה גם משהי שנראתה קצת לא קשורה לחתונה, לא לצד של החתן ולא לצד של הכלה, אישה מבוגרת שנראה עליה שעברה דבר או שניים בחייה, לבושה מוזר במקצת והיא מפזזת לעצמה באושר,אפילו היא בעצמה לא הבינה למה הכלה באה והביאה לה הזמנה באופן אישי ונרגש כ"כ. ורק רינת ידעה, ידעה בתוכה שהאישה המבוגרת{ שהיא למדה שקוראים לה זהבה} והיא בעצם האורחת הכי חשובה שחתונה, זאת שפתחה לה פתח לחיים האמיתיים, זאת שלימדה אותה בתוך מילותיה איך מתבגרים באמת.

בס"ד זאת יצירה ראשונה שלי...אז קחו אותה כך... אין לי תוכנות מיוחדות אז עשיתי בword . הורדתי תמונות מגוגל וניסיתי לחשוב על 2 ברכות שהרגיש לי קשור לתמנוות. הרגיש לי שרימון קשור מאוד להתקרבות לה' רצון להיות מלא במצוות והחבל כביסה שהרבה תלוי בנו. והרבה פעמים איך שישפטו אותנו זה לפי צורת ההסתכלות שלנו על עצמנו. שנה חדשה דף חדש ה-זמן להסתכל בצורה חדשה על החיים. שמתי את התמונה, הגדלתי שמתי רקע מתאים ועציבתי כתב ממתחת שיהיה מתאים. הרימון-הרגשתי שחסר בלי הרימון השני- לחבר את הרקע של הרימונים וכותרות... אחרי היצירות הכ"כ יפות כאן מרגישה לא ברף... אבל מה שחשוב שנהניתי!! ובעז"ה השנה אלמד עיצוב אז יהיו תוצאות יפות יותר בעזר ה'. תודה רבה ושנה טובה!!