יצירות של אני..

ערב. זאת השעה של רעות ושלי, ושל הגיטרה, והעץ שלנו.כל הבנות של המדרשה יודעות שכשאני ורעות יושבות מתחת לעץ שלנו, אף אחת לא באה ומבקשת שננגן לה משהו, או שנשיר לה ביחד. בפעם הראשונה שישבנו על הדשא ושרנו, התקצבו מסביבנו כל בנות המדרשה ואמרו לנו שהקולות שלנו מיוחדים, ושביחד זה "משהו שלא מהעולם הזה" הגדילה להגדיר אחת מהן. אני לא זוכרת בדיוק מי, גם רעות לא זוכרת. שתינו השפלנו מבטים וחיכינו שהן יגמרו להתלהב ופשוט יעזבו אותנו, שנוכל להתמכר שוב לשקט הזה של הלילה, ולרוח, לרשרוש של העלים של העץ שלנו, לצלילי המיתרים, ולקולות שלנו שמתמזגים יחד בהרמוניה נפלאה. היא הציתה בי מחדש את האהבה שלי לשיר. שנה שלמה שהייתי עטופה בכאב, שקור של בדידות הקפיא לי את הלב, ואת מיתרי הקול שלי. ואת הנשמה. בפעם הראשונה כשהעזתי לשיר איתה ביחד, היא הניחה את הגיטרה ואמרה לי: "את יודעת שיש לך קול מהמם?" ואני חייכתי אליה והינהנתי בראשי. "איפה היית עד עכשיו ילדונת? את יודעת כמה זמן אני מחפשת מישהי כמוך?" היא קרצה לי. ואז היא לקחה את הגיטרה ושוב התחילה לנגן. כשהיא ניגנה היה לה מבט כזה מיוחד, ידעתי שהיא נמצאת לידי פיזית, אבל היא לא באמת לידי, הניגון לקח אותה למקומות אחרים. "אני בטטה מישהו פורט עלי" היא הייתה פורטת על המיתרים כל לילה מחדש. ואני הייתי מחייכת אליה חיוך עייף, ולפעמים בשעות היותר מאוחרות, הייתי מתגלגלת מצחוק. זה היה השיר הקבוע שלנו אחרי כל ארוחה של המדרשה. "כמה שמן הם יכולים לשים באוכל?" היא הייתה לוחשת לי באוזן כל פעם מחדש כשהיא הייתה מתיישבת לידי עם צלחת וכלום עליה. אבל הלילה הזה, רעות לא הצליחה להצחיק אותי אפילו כשהיא פרטה את "אני בטטה" שלנו על הגיטרה. "נו, מה יש לך ילדה? תשירי איתי" היא ניסתה לשדל אותי. שתקתי והמשכתי ללטף את הדשא עם האצבעות שלי. "מה עובר עלייך?" היא שאלה אותי. הרמתי את עיני ונתקלתי בעיניים שלה, חומות גדולות, כל כך יפות. די היה לה במבט אחד כדי להבין: "שוב שלחת לו הודעה?" הנהנתי הנהנון חרישי. "די. למה את עושה את זה לעצמך? עכשיו את מוחקת את המספר שלו. שמעת?" שתקתי. רעות לקחה לי את הפלאפון שלי מהיד, ועל פי תנועות האצבעות הבנתי שהיא יורדת בזכרון של הפלאפון ומחפשת את המספר שלו. עצמתי עיניים וחיכיתי "רגע. את רוצה להגיד לי ש.. אין לך את המספר?" היא שואלת בקול מבולבל. אחרי שתיקה קצרה היא מוסיפה בהבנה: "הבנתי. את זוכרת אותו בעל פה." אני מרגישה את המחנק הכל כך מוכר הזה בגרון, משפילה את העיניים ומתמקדת בנקודה לא ברורה בקרקע. העיקר שהיא לא תראה שאני בוכה שוב. רעות לוקחת את הגיטרה ומתקרבת אלי, ומתחילה לשיר לי בלחש: "הילדה הכי יפה בגן יש לה עיניים הכי יפות בגן, וצמה הכי יפה בגן ופה הכי יפה בגן. וכמה שמביטים בה יותר, רואים שאין מה לדבר והיא הילדה הכי יפה בגן. כשהיא מחייכת גם אני מחייכת, כשהיא עצובה אני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה? כשאת הילדה הכי יפה בגן?" אני מחייכת. רעות מלטפת את השיער שלי, ואני לוחשת לה שצמה ארוכה כבר אין לי,והיא אומרת שאני בכל זאת הילדה הכי יפה. את רעות פגשתי לראשונה שנה שעברה. ילדה כל כך יפה, עם ביטחון עצמי נמוך. היא נראתה בטוחה בעצמה רק כשהיא שרה או ניגנה. זה היה התחום שלה. אני הייתי מבולבלת בגללו, והיא הייתה מבולבלת בגלל מישהו אחר. ושתינו ערבבנו את הבלבול הזה, ואמרנו לעצמנו שאנחנו מפסיקות להתעסק עם דברים לא בטוחים, ושאנחנו לא רוצות את מי שלא רוצה אותנו. רעות באמת הפסיקה. אבל אני המשכתי. אני המשכתי כמעט מדי חודש להתקשר אליו, ובעיקר להמציא סיבות- לו ולעצמי. הסיבות שהמצאתי היו כל כך טובות, עד כדי כך שאפילו אני שכחתי שאלו סיבות לא אמיתיות, והתחלתי להאמין שהן אמת. ויצרתי לי בועה של אמת שהיא לא אמת. וצירפתי את אל הבועה הזאת כל מי שרק היה מוכן להקשיב לי. עד שרעות באה ופוצצה לי אותה. וזה היה כואב. ונשארתי בלי כלום. ריקה. והוא? הוא זה כבר סיפור אחר. הוא כבר מזמן רחוק. הולך בצעדים בטוחים אל עבר מטרות בטוחות וברורות. והכל אצלו יציב ונכון ואמיתי. ואני קושרת את עצמי אליו בחבל בלתי נראה ונגררת אחריו. יותר נכון, רוצה להגרר אחריו. רק שהחבל הוא באמת בלתי נראה, חבל שאני יצרתי. אם הוא היה רואה את החבל הזה הוא כבר מזמן היה חותך אותו. כמו שהוא חתך את כל מה שרק חיבר בינינו בצורה כלשהי. את כל החבלים. והתיר את כל הקשרים שנוצרו לו בנפש בגללי. והשתחרר, והשאיר את הכל מאחור. ואני מתעסקת גם בקשרים שלי וגם בקשרים שלו, או באיך שהוא הצליח להתיר אותם, ובאיך שאני לא מצליחה. הפסקתי לשיר בגללו, הפסקתי לחייך את החיוך השמח שלי. טובעת בתוך מי עצבות ובדידות עכורים, בכאב, בצער על משהו שמזמן נגמר. נצבטת בצביטות תסכול וגעגוע וריקה. והגעתי למדרשה. ביום הראשון הרגשתי שאני מתפוצצת. על כל דבר שאמרו הקשיתי. והייתי אטומה מלקבל, מלהכיל, מלהבין. ודחיתי אוטומטית מה שנראה לי לא מתאים לאורח חיים שאימצתי לעצמי על פי מה שהוא היה אומר לי, על פי מה שאנחנו בנינו לעצמנו. הקשתי בכל שיעור, גם שכולן היו שקטות, גם כשהכל היה מובן, היד שלי תמיד הייתה למעלה. והעיניים שלי בוערות. עד שהרב אמר לי שאם לא הייתה מישהי כמוני, היו צריכים להמציא אחת. שם למדתי מחדש לחיות אמת. ושם פגשתי את רעות שוב. ועכשיו כששוב ישבנו על הדשא כמו בכל לילה, בזמן המיוחד שלנו, רעות שאלה אותי אם אני זוכרת שהבטחנו בפעם הראשונה שדיברנו, שאנחנו לא רוצות את מי שלא רוצה אותנו. מבין הבכי שכבר לא טרחתי להסתיר ממנה, אמרתי לה שכן. "אז בואי נבטיח עכשיו משהו חדש", היא חייכה אלי חיוך מעודד. "בואי נבטיח לעצמנו שאנחנו בוחרות למלא את הריקנות שאנחנו מרגישות רק, אבל רק בדברים טובים ושמחים ובריאים לנו." אחרי שתיקה קצרה היא מוסיפה: "ואל תדאגי. לא בריאים כמו האוכל של המדרשה." אני צוחקת. היא מחייכת אל את החיוך הכי יפה שלה, לוקחת את הגיטרה ומתחילה לנגן. אני מסתכלת אל תוך העיניים שלה, היא רחוקה. אני עוצמת את העיניים ומתמכרת לשקט של הלילה, לשלווה- מנסה לתפוס אותה, לקחת אותה איתי, להדביק בה את הנשמה שלי. לאגור ממנה עוד ועוד. כדי שלא יחסר ממנה לנפש שלי, גם בימים הקשים

זוכר את היום הזה? בניה ואתה ואני, ושמיים ודשא.. ובניה מרים את העיניים בצבעים של כחול-תכלת שלו לשמיים, ואתה אומר לי שנראה לך שהשמיים עשויות ממליון עיניים של בניה. ואז צוחק, מיישר את הכיפה, מרצין לרגע, רק לרגע. ושוב מחייך. כשאני שואלת את בניה עליך,הוא מחייך חיוך עצוב ומספר, שהיית כמו סלע- יציב וחזק. שלעולם לא איבדת את היחודיות שבך, את האחיקמיות. שמעולם לא הרשת לעצמך לוותר על מה שנכון ואמיתי, על מה שידעת שצריך לעשות, ולעולם לא הרשת לעצמך להגיע לסף שבירה. אני יודעת. היית מאותם האנשים שהטבע עובר דרכם, בחיוך, במבט, בסיפור. מוטבע בהם, ומטביע את חותם אהבתו, בלב כל מי ששומע אותך מספר, מתאר, משתף, בטיול שהיית בו, במסלול שעשית, כאילו חווה את הכל מחדש באותה העוצמה, עם ניצוץ מיוחד של אור בעיניים. ניצוץ מיוחד ששמור רק לסיפורים על ארץ ישראל. קשה לבכות עכשיו. בטח אם היית כאן, היית אומר שזה סימן טוב, זה כמו אדמה יבשה, חזקה, אחרי גשם. אבל לפעמים אדמה יבשה, היא סתם אדמה שצמאה למים, שחם לה ויבש לה, ובעיקר חסר לה, חסר לה המגע של המים מחדש, של הגשם שיטפטף,ויחיה אותה. ממש כמו שאתה חסר לנו עכשיו, כמו שמת בנו משהו מיד ברגע שאתה הלכת, וכיסו אותך באותה אדמה. יבשה? לא יודעת, לא נגעתי, לא ניסיתי לפורר אותה בידיים כמו שהיית תמיד מבקש- שניגע באדמה, שנפורר אותה, שנרגיש אותה. והיית מקרב חופן של אדמה אל האף ומריח וחותם את האקט הטיולי אחיקמי הזה ומה עוד אפשר לספר? שהיית אומר שהמילים "מסוכן" ו"ארץ ישראל" אלו שתי מילים שסותרות במהותן אחת את השניה. כי, הרי זה לא יכול להיות שמסוכן, לטייל בארץ שלך. והיית מבקש מאיתנו לחזור על המילים הללו כמה וכמה פעמים, לצרף אותן אחת לשניה, ולחשוב על המשמעות העמוקה של שתיהן,לבד וביחד, עד שבסופו של דבר נאלצנו להודות בחיוך, שאלו מילים שלא יכולות להיות קשורות אחת לשניה בשום אופן. ולצרף אותן יחד- "זה מצחיק, לא?" לא. כנראה שזה לא מצחיק. לפחות לא עכשיו. אולי אז עוד היינו יכולים להרשות לעצמנו להסחף עם הצחוק המתגלגל הזה שלך. אבל עכשיו כבר אין צחוק כזה שיסחוף מחדש, וירגיע, ויהפוך את האווירה להיות נינוחה ושלווה, וישרה כל כך הרבה אמת באוויר- עד כדי כך שנמצא את עצמנו תוהים איך בכלל היינו מסוגלים לצרף את המילים: "לטייל בארץ ישראל" למילה "מסוכן". לפעמים היית מבקש בשקט שנתבונן בטבע שמסביבנו, שנראה כמה הוא יפה, כמה הוא יפה. שנפרוש שתי ידיים ונקבל את כל השפע שהוא מרעיף עלינו, ונכיל את היופי. שנפקח שתי עיניים ונראה את הקימורים של ההרים, את הפריחה של הפרחים, את הצמחים המיוחדים שצומחים בין האבנים, והכל מתמזג במן תמונה כזאת נפלאה, בצבעים של כחול ורוד, ואפור וחום וצהוב, והיית תמיד אומר לנו, שיצירה של אומן כזאת, אי אפשר למצוא באף מקום. ואז היית לוקח נשימה עמוקה ואומר שעכשיו כל זה בתוכך, לקחת קצת מזה, ואפשר ללכת ולהמשיך. וכמה שהייתי מתפלא לפגוש עוד יופי של טבע, חדש, אחר, שונה. וכמה שהיית מתלהב, שככל שטיילת, הבנת, שעוד לא ראית כלום. ואיך, איך זה שבארץ כל כך קטנה, יש כל כך הרבה, לראות ולחוות, ולהשתוקק, וצריך רק להמשיך ולהמשיך, ללכת, לרוץ, לשבת, לשתוק, לראות, לחלום. אתה יודע, כשראיתי שתחת התמונה שלך, מתנוססת בצבעי שחור לבן, המילה "נרצח", חשבתי לעצמי, שאיך זה יכול להיות? הרי המילים "אחיקם" ו"נרצח"- כל כך סותרות במהותן אחת את השניה, איך אפשר בכלל לצרף את המילים הללו לצמד של מילים בעלות קשר כלשהו? זה מצחיק, לא?