יצירות של שיר הנשמה

היא ירדה מן האוטובוס, פונה לכיוון ביתה. "תבואי היום לפעולה?" שמעה את חברתה קוראת לעברה. "כמובן," היא עונה ונכנסת לביתה. כבר הרבה זמן שלא הייתה בסניף, שלא ראתה את החברות. היא העדיפה להישאר בחדר שלה, לכתוב ביומן הקטן שלה או לקרוא ספר. זה הספיק לה. הספרים היו חבריה. היא התיישבה ליד השולחן והחלה לכתוב ביומנה את כל מה שעבר עליה היום. לא את הפרטים הקטנים והמשמעותיים באמת. את אלה הייתה שומרת בראשה. לפעמים, כשהייתה צריכה להוציא את זה ממנה, הייתה כותבת את זה על פיסת נייר וקוברת אותה באדמה או שורפת אותה. אבל זה לעולם לא היה נכתב ביומן. היא מרשה לחברותיה לקרוא אותו. היא לא יכולה להרשות לעצמה שהן יקראו את סודותיה ופחדיה, שמחותיה הגדולות ביותר ושאר רגשות חזקים כאלו. כשסיימה, הסתלכה בשעון. יש לה עוד שעתיים עד שהפעולה אמורה להתחיל. מספיק זמן בשביל לקרוא את אחד הרומנים ההיסטוריים האהובים עליה כל כך. "רעיה?" קריאה בשמה העירה אותה מהספר שבו שקעה. "אני כאן, אמא," ענתה וקמה מהספה. השעון הראה שנותרו לה עשר דקות עד שתצטרך לצאת מהבית. לא מספיק זמן בשביל להמשיך לקרוא. היא סימנה את המקום בו הפסיקה וסגרה את הספר, מניחה אותו בחדרה. היא נעלה את הסנדלים שלה, ולקחה איתה סוודר קל, למקרה שיהיה קר. "יצאתי!" שלחה קריאה לחלל הבית, וסגרה אחריה את הדלת. הפעולה הייתה כרגיל. כמו תמיד, היא הוסיפה דברים וידע על סיפורי המדריכות, שכמו תמיד עשו פעולה על נושא היסטורי. זו הייתה אחת הסיבות בגללה מיעטה להגיע לפעולות. היא אהבה ללמוד על ההיסטוריה, אך כמעט אף פעם לא חידשו לה דברים, ולא מעט פעמים אף הייתה היא זו שמתקנת את המדריכות בשקט ובנעימות, שלא לבייש אותן. היא הירהרה בדברים אלו כשלפתע שמעה סירנות אמבולנסים מייללות. היא רצה לביתה, מבוהלת. "אמא? אבא? שמעתם? יש בחוץ אמבולנסים. מה קרה?" היא חיפשה את הוריה בין החדרים. לבסות מצאה אותם יושבים במטבח, שניהם לא מסוגלים לעצור את הדמעות שניגרו על לחייהם. "רעיה, זה..אריאל. הוא..התמוטט באמצע הריצה. הם..בודקים מה קרה לו." היא נחדרה. אחיה? בן ה18, שוכב על הקרקע? האח הגדול, הגיבור, זה שהתאמן ליחידה מובחרת בצבא? "אבל אמא..לאריאל יש מום בלב. אם הוא נפל...זה מסוכן!" היא זעקה. אמה לא יכלה לענות, ואביה הנהן. "אנחנו מחכים לתשובה של הפרמדיקים," אמר. בדיוק אז צלצל הטלפון. רעיה קפצה. אמה ענתה ביד רועדת. היא הקשיבה במשך דקות ספורות, ואז הניחה אותו במקומו. כעת היא נראתה שונה מעט, חזקה יותר, יציבה יותר. אבל קולה עדיין רעד. "הוא..." היא תלתה מבט בבעלה, ואז נדד מבטה אל בתה. לבסוף השפילה את מבטה. "הוא..מת. ככל הנראה, המום רעיה הרגישה שונה, כפי שאמה נראתה. היא הבינה את השינוי הז. ממצב של חוסר ידיעה, היא עברה למצב של ידיעה ברורה. היא הרגישה שלמה עם זה, אך לא הייתה בטוחה שבאמת עיכלה את הבשורה המרה. היא רצה לחדרה ותלשה פיסת נייר מהיומן שלה. היא שירבטה עליו משהו. 'אריאל מת. היה לו דום לב באמצע הריצה. הוא מת.' היא קראה את מה שכתבה שוב ושוב. היא סרבה להאמין שזה נכון. "לא, לא. לא, זה לא יכול להיות. לא!" הזעקה שיצאה מפיה הייתה כמעט בלתי רצונית. היא רצה החוצה, אוחזץ בפתק ובחבילת גפרורים שחטפה בדרך החוצה. היא הניחה את הפתק על המדרכה, מציתה גפרור אחד. היא קרבה את הלהבה אל הפתק, וצפתה בה מאכלת את חתיכת הנייר. היא נכנסה חזרה לבית, פורצת בסערה אל חדרה. היא הפילה את עצמה על המיטה, בוכה עד שכבר לא יכלה לשמוע את הוריה בוכים גם. היא הרגישה כאילו אינה מסוגלת לעצור את הדמעות, אך גם לא הרגישה רצון לעשות זאת. היא רצתה לבכות, להירדם ולהתעורר בבוקר, לגלות שהכל היה חלום רע. היא קמה מהמיטה כעבור זמן שנדמה לה כמו ימים, לאחר שכל דמעותיה כבר יבשו. השעון הראה על אחת השעות הקטנות של הלילה, אבל היא שמעה את הוריה מדברים. היא גם שמעה קולות נוספים. וודאי אחיה האחרים, שהוזעקו לכאן. היא הלכה באיטיות למקום שבו זרקה את היומן שלה. היא הרימה אותו והחלה לכתוב בו, וכל תנועה שעשתה הייתה איטית ומהוססת, כאילו לא הייתה בטוחה מי היא בכלל. היא כתבה, ובמשך זמן ארוך בהתה בפתק, מסתכלת אך לא רואה. לפתע התנערה, התבוננה בפתק ואחזה בו בחרדת קודש. גם בפתק הזה כתבה שהוא מת. שאחיה אריאל מת. אבל הפעם היא ידעה את זה. היא קיבלה את זה. היא עדיין רצתה לצרוח, לבכות, לכאוב- אבל זה לא שינה את המצב. היא שוב יצאה החוצה, מגוננת על הפתק. הוריה הסתכלו עליה, אך לא אמרו מילה. גם אחיה האחרים. לא היה בהם כוח לכלום מלבד לבכי. היא נכנסה לגינתם, חופרת בור באדמה הרטובה מטל. היא לקחה את הפתק, קיפלה אותו בזהירות לארבע, וקברה אותו בתוך בור שחפרה. היא כיסתה את הפתק בעפר עד שלא ראו אותו כלל. היא חיפשה אבן קטנה ושמה אותו על הקבר הקטן שיצרה. כעת זכר אחיה יישאר תמיד אצלה, לנצח. היא לא תשכח אותו לעולם. "מיליון כוכבים בשמיים, תופסים את הצבע שלך בעיניים תן רק עוד שנייה אחת לומר לך שלום" נכתב לזכרו של אלישיב בן עדיאל ז"ל, שנפטר מדום לב בליל יום ראשון אור לי"ג חשוון תשע"ג.