יצירות של ותן טל

בס"ד בטרם היד על הדף תשוטט בטרם אלחץ קלות על העט אעצור רגע לחשוב ברצינות מהי, בעצם, מטרת התחרות מה צריך לכתוב, מהו ה"בטרם" ואיך כותבים על הדבר הגורם אם גם לו, יש מניע מקדים ולמעשה, כמו שאלת ילדים: האם "בטרם" זה החל מהשלב הראשון או כולל רק את השלב שלפני האחרון? אסביר בפשטות, למי שעדיין מבולבל ולצורך הדגמה, אקח לרגע את יובל יובל, ילדון בן שש, שאל אתמול את אימו : אימא, תגידי, לפני הגשם, מה התרחש? (בן השש, עוד לא מכיר "בטרם" - מתבקש) האם, כמובן, עונה בשליפה: רוח סערה, על העננים נשפה יובל, לא מסתפק בזו התשובה ושואל שוב, לאחר רגע מחשבה מה היה לפני, אימא, לפני הרוח והעננים עונה האם שוב, בסבלנות ובמאור פנים לפני הרוח והעננים, הייתה השמש החמה שהרתיחה הטיפה, לאד שנטש את האדמה. יובל, בטח הבנתם, ילד סקרן מאוד מאוד. ושאלותיו המשיכו: עוד, ועוד, ועוד. ועוד. הוא לא קיבל, ש"לפני" זה רק רגע בודד ומבחינתו, ללפני יש לפני, כך לעולם ועד. ובכן, זה נשמע מצחיק, אני יודע, בוודאי אך משאלות של ילדים ניתן ללמוד, וכדאי. כיוון ש"בטרם", באמת מושג לוט בערפל צריך לקבוע איפה הקו, היכן הגבול נופל אני הקטן, איני יודע להחליט ולקבוע מאיזה רגע להתחיל, ומאיפה לנבוע האם זה דקה לפני, שעה, או חצייה ואולי יממה? שבוע? ואולי רק שנייה? הצורך להחליט מתסכל, מרגיז ומקומם ואם אתחיל בבטרם הלא נכון, אשעמם שלא לדבר שאין עוד רעיון על מה לכתוב אולי פשוט אזרוק הדף, והתחרות אעזוב? אך הלב מסרב, ובהבלחה של רגע מושך את העט (אל תשאלו איזה רגע בדיוק – כבר אין זו העת לבלבל את הקוראים, בעוד פילוסופיה בגרוש אז רק אקבע שזה היה בדיוק ברגע הדרוש) אכתוב ארס פואטיקה, זה נושא שזורם: אכתוב על הדרך, על ניסיון לתפוס את הרגע והיד מתחילה לשרטט אותיות, העט בדף נוגע: ב ט ר ם

"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון: על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו: כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה שירו לנו משיר ציון: איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר:" אם אשכחך ירושלים - ימיני אז תִּשְכָּח המלמול כה רפה, אך מורגש ונוכָח מבעד לדפי הסידור הישן, הבָּלֶה בוקעת זעקת עם עתיק, עם גוֹלֶה לעיתים כך נִדְמָה, נשכחת לגמרי, אך בסתר ליבנו עוד נמשכנו אחרי סיפורי אגדה על ימים של מקדש ושוב חזון הנביאים ניצת מחדש ברחובות ירושלָם עוד ישחקו ילדים אכן שבנו, חזרנו אחרי אלפיים שנים ומדינה לתפארת נולדה אז מהאֵפֶר רק ירושלם הנכספת, נהפכה לה לתֵפֶר מקום קדוש, רחוק הוא שנות אור ירדנים צולפים, עיר עתיקה בשחור תשע עשרה שנים של זעקה וכאב של כמיהה מחודשת, אל אבא אוהב ובתוך מלחמה, ביום מאיר, תשכ"ז, כ"ח באייר נפרצו החומות, צנחן פרץ דרך, עלה אל ההר הבכי, הגעגוע, השמחה, וקולות שופר בֵּרָמָה "הר הבית בידינו", מוטה גור הבעיר כל נשמה אך אבוי, בלי שים לב, שוב אז נפלנו ממקום המקדש, אל הכותל מיהרנו זהו שריד אחרון, טעו לחשוב כה רבים לא הבינו שירדו זה עתה ממעון אלוהים ולא רבו הימים, והר הבית שוב ניתן לידי מבקשי רעתנו, כבמעשה שטן וכעת, איך נלין, אל שכינה הגולָה כאשר במו ידינו, וויתרנו על גאולה? אם אשכחך ירושלים – הנה שוב את נשכָּחָת תישכח ימיני – שוב בתוך התופת קוֹלָחָת תדבק לשוני לחיכי – ביום ההוא אז בבושה נתעטֶף אם לא אזכרכי – את עלבונך ובכייך, אין איש לוטֶף אם לא אעלה את ירושלים – ותפילה את ליבנו תחרוך ותשרוף על ראש שמחתי – שימהר יום, בו גאוותנו, גאוותך – נחשוף. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני: תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי:" (מבוסס על תהילים קל"ז, וזכריה פרק ח')

מעבר להרים, עמוק שם במדבר אור חדש עולה, אורו של המחר אור בוהק, מאיר, נוצץ וגם חמים אור של אהבה, אורם של החולמים. מעבר להרים, עמוק בתוך הים עולם חדש נפרש, ואני עומד נפעם. עולם שלם, זוהר, צבעוני וגם תמים עולם שבו הכל שליו ואין שום כאבים מעבר להרים, נוסקת אל שחקים רוחו של האדם עולה, עולה אל אלוקים. רוחו ניצבת במשפט, בו ייחרץ דינה אך גם בגיא צלמוות - נותרת איתנה. מעבר להרים, זורם לו בין סלעים נהר קטן, נהר כחול - נהר החיים. מעבר להרים, עוד תמצאוהו שם עומד ומצפה לכם. בוראו של העולם.

רציתי להיות טוב! באמת שרציתי! מכל הלב! נתתי מטבע לאביון ברחוב חייכתי והשתדלתי להיות אוהב אך ברגע אחד, ענן שחור הגיח אני לא אני, משהו בי נצבט גשם מבזיק, חיוך עצוב שהבטיח והנה כבר קמל, זה שנבט רציתי להיות טוב! אני די בטוח בזה! בכנות! ויתרתי למישהו על חוב הראיתי תמיד מוכנות ונכונות אך ברגע אחד, יום בהיר לו תם ציפור ורודה באופק, אך כעת, עורב זה לא אני, לחשתי, וכעת זה נחתם העבר מאחור, העתיד מחר, וההווה, צורב רציתי להיות טוב! נראה לי, באמת! זיכרון עולה באוב מזכיר את שכבר מת. רציתי להיות טוב! באמת? ואולי שיקרתי לעצמי? אפור, מאוחר, בודד לי ברחוב איך אהיה שוב פעם טוב?