יצירות של בת גל

בס"ד. עמית הגיעה לתחנה המרכזית. היא ניגשה למודיעין וביררה מתי יגיע האוטובוס. הקול הצונן והרשמי של הפקיד הרגיע במקצת את סערת רוחה. היא התיישבה על ספסל והמתינה לאוטובוס. כשהגיע האוטובוס, היא הזדרזה לעלות ולהגיע לספסל האחרון באוטובוס. שם אף אחד לא יפריע לה, לא יסתכל עליה במבט מוזר, בוחן בסקרנות מה עובר עליה. שם היא תהיה לבדה. היא פתחה את התיק והוציאה ממנו מחברת. "חננאל שלי" עמית החלה לכתוב ונבהלה מהפתיחה שיצאה תחת ידה. "מה קורה לנו? איך זה שאתה, כזה צדיק, בחור שרק משתדל לעשות את רצון ה' (כך זה לפחות נראה...), מדבר איתי, בת שכל חייה לא דיברה עם בנים, לא התקרבה אליהם? ולא. זה לא שאני כזאת צדיקה. אני לא מגיעה לסוליה של השורש שלך. אבל זה משהו מאוד בסיסי אצלי. ודווקא עכשיו, בשלב הזה של החיים זה נשבר. זה לא מתאים לנו. לא חיצונית ובטח שלא פנימית. באמת! תחשוב רגע, היית רוצה שכל החברים שלך ידעו שחננאל, הדוס עם הכיפה הגדולה והפיאות, זה שהולך עם ציציות בחוץ, מדבר עם בחורה? ועוד באיזה שעות! בלילה! זה נראה לך מתאים? שייך? נכון, לא הולך לצאת מזה משהו רציני, לא קרה כלום, לא עשינו חטא או משהו כזה. רק דיברנו. אבל לא יודעת... זה לא מרגיש לי נכון..." עמית כתבה וכתבה. פורקת את אשר על ליבה. לא, היא לא התכוונה לשלוח לו את זה. היא כתבה בשביל עצמה. לסדר את הדברים בראש שלה. לחשוב קצת על החיים. ' די לחשוב עכשיו' עמית סגרה בהחלטיות את המחברת. הצלילים שהתנגנו בחלל האוטובוס התחילו לחדור לאוזניה. כמה התאמצה תמיד לא לשמוע את השירים האלה! תמיד שהזדמן לה בטעות להאזין לשירים כאלה, היא השתדלה להתרכז במשהו אחר. ללמוד, או לפעמים לעשות דווקא כזה. לקחת את ה mp3 ולשמוע שירים כשרים. אבל הפעם היא לא הייתה מסוגלת להתנתק מהשיר שהתנגן ברדיו. כמה שהיא ניסתה לא להקשיב, היא מצאה את עצמה שוב ושוב מאזינה לשיר. ומה שהכי כאב לה, שהיא מצאה את עצמה גם מזדהה עם המילים. "לא זה לא יהיה השיר שלנו, לא תדע שכתבתי בשבילך איך שבכיתי בגללך..." *** אור מילמלה משהו והושיטה לעברי את הפלאפון שלה. אני זוכר איך היא התעצבנה כשקיבלתי אותו- "זה שחננאל גדול ממני בשש דקות לא אומר שאתם יכולים לקנות רק לו דור שלישי" התלוננה. "אור מתוקה, את התעקשת לקבל פלאפון כבר בכתה ח', עכשיו אנחנו קונים לחננאל'. אחר כך החלפתי איתה. בשביל מה אני צריך מצלמה?! "חננאל, מה קרה לך? זאת הפעם השלישית שאני מבקשת ממך לצלם אותי עם הכותל ואתה לא שומע." התלוננה, ולאחר הפטירה כבדרך אגב "מאתמול אתה מתנהג ממש מוזר." "אור, אני בסדר, לא קרה אתמול כלום." עניתי בעצבנות קלה. "כן, בטח... לא נשארת כל הלילה לדבר עם המוסרניקית שלי... תבין אותי, אני מרגישה אחראית עליה. מאז שהיא בכתה ד' בערך היא לא דיברה עם בנים, היא בקושי מכירה אותך. חננאל, היא עדיין קטנה" ראו שהיא הכינה את הנאום קודם. התעצבנתי. "אור, אולי את ממרום גילך הנכבד לא שמה לב אבל עמית כבר גדולה! היא לא צריכה שתתערבי לה בחיים. מה רע לך שנשארנו כל הלילה לדבר? ייחוד זה לא היה, לא נגענו אחד בשני, לשנינו זה היה טוב! אז מה רע לך?" אבל ידעתי שאני משקר לעצמי. אור נעלבה, הפעם האחרונה שצעקתי עליה ככה הייתה לפני כמעט שלוש שנים, כשיצאתי לחסום כבישים. היא התרחקה בריצה.

בס"ד. "שלום סבתא, הבאתי חברה" "היי אור, מה המצב?" בקצה המסדרון הופיע נער שזוף, שחור שיער עם כיפה גדולה ופנים עדינות הדומות כמו שתי טיפות מים לפניה של אחותו התאומה. "ממצב חננאל? תכיר, זאת עמית, המוסרניקית שלי" ומיד פנתה לעמית "אל תשאלי איזה מהומות הוא עשה כשהוא שמע שאנחנו לומדות גמרא... מזל שהעולם לא נחרב..." היא הוליכה את עמית במסדרון שבסופו היו שתי דלתות. "אנחנו נישן בחדר הזה. החדר השני הוא של סבתא שלי. רגע, חננאל-" צעקה לכיוון הסלון "אתה ישן פה היום?" כעבור מספר שניות חננאל כבר היה בפתח החדר, נשען על הדלת. "כן. הייתי אמור לישון בחדר הזה, אבל אני אשן בסלון. רוצות לאכול משהו?". "כן! מהצהריים לא אכלנו כלום!" התלוננה אור. "אוי, אני ממש מתחיל לרחם עלייך..." הפטיר חננאל בציניות כשהצחוק מאיים לבצבץ ממנה. "כדאי לך להתחיל לרחם על עצמך, אולפניסטיות רעבות זה לא דבר ידידותי לסביבה..." התערבה עמית בשיחה. חננאל הביט לעברה כאילו רק עכשיו נזכר שהיא נוכחת וכשמבטו נפגש בפניה הוא הוסט במהירות. באוויר שררה מבוכה. אור ניסתה להפר אותה ושאלה "חננאל, פתאום נזכרתי, איפה סבתא?" "חברה שלה נפלה היום במדרגות והיא נסעה לבית החולים כדי לעזור לה, היא אמרה שהיא לא יודעת אם היא תחזור היום. היא השאירה לנו אוכל." הניסיון של אור הצליח. השיחה שוב חזרה לנושא הקודם שבו דובר. עמית ואור פנו לעבר תיקיהן והתחילו לארגן את חפציהן, ואילו חננאל פנה למטבח כדי לחמם להן את האוכל. כאשר חננאל חזר לחדר כדי להודיע להן שהארוחה מוכנה הוא מצא אותן שקועות בלימוד סוער בגמרא. "אור? עמית? האוכל מוכן." הוא לא קיבל תשובה. "אור! טוב, אל תבואו. אני אוכל לבד." אמר כשהוא מעוצבן קלות אחרי שלא זכה להתייחסות מהשתיים. הוא התחיל לאכול. אך משום-מה הוא לא ממש שם לב מה הוא אוכל. אור ועמית נכנסו לחדר. מצב הרוח המדוכדך שלו חזר. הוא קם בהפגנתיות ופינה את הכלים לכיור. עמית הרגישה לא נעים. "אנחנו מצטערות. פשוט היינו שקועות בלימוד..." "תעזבי. זה לא חשוב" הוא יצא מהמטבח והלך לכיוון הסלון. לקח גמרא והתיישב ללמוד. *** אור השתעלה שוב ושוב פעם וכמעט נחנקה. עמית קמה וסידרה את הכריות מתחת לראשה של אור ושאלה אותה "את בטוחה שאת לא רוצה תה? אני בכל זאת חושבת שהצטננת מהדרך שעשינו ברגל..." אור נכנעה לה ואמרה לה חלושות: "הקומקום על השיש מצד ימין, והסוכר בארון למעלה במדף השני. כפית בטח תמצאי על השיש. אם לא, יש במגירה מצד שמאל..." "אני אסתדר אור. תירגעי. תשכבי בתנוחה שנוחה לך, אני כבר חוזרת." "...אם את לא מוצאת, פשוט תעירי את חננאל." "זה בסדר אור. באמת!" עמית הזדרזה לצאת מהחדר לפני שאור תענה לה. עמית השתדלה לפסוע בשקט, שלא להעיר את חננאל. לתדהמתה, כשהגיעה לסלון, בניסיון לקצר את הדרך למטבח, היא מצאה את חננאל יושב ולומד כאילו לא עברו כמה שעות מאז שעזבו אותו. היא הלכה עוד יותר בשקט והשתדלה לנוע כמה שפחות. 'כאילו מה שחסר לי עכשיו שהוא ישים לב שאני ערה ומסתובבת בבית שלא שלי' חשבה עמית, אך את רעש הקומקום לא יכלה להחליש. "עמית, מה קרה? איפה אור? אחותי המתוקה לא יכלה לעשות הכנסת אורחים ולהכין לך תה?" שאל חננאל כשראה שהיא שם לבדה. "אור חולה, כנראה הצטננה, הלכנו ברגל מהעיר העתיקה. היה עליה רק שָאל דק והיא לא הסכימה לקחת את הקפוצ'ון שלי. איפה הסוכר?" ניסתה עמית לענות עניינית בלבד. "כאן, עזבי, אני אכין. מה את רוצה לשתות?" שאל חננאל בהוציאו בזריזות עוד שתי כוסות, סוכר וקפה. "קפה, חזק, שתי כפיות סוכר. תודה" ענתה עמית קצרות. 'היא לא מהבנות שעושות דיאטה' חשב חננאל 'בניגוד לאור' עמית חייכה כאילו קלטה את מחשבותיו, "לאור שים חצי כפית". חננאל שם בשלושת הכוסות שתי כפיות סוכר וענה בלחש "אם לא תגלי לה היא לא תדע עד שתשתה… ואני סומך עלייך שלא תגידי לה" עמית צחקה. "לפחות כשהיא חולה שתפנק את עצמה" הצדיק את מעשהו. עמית לקחה את כוס התה לחדרה של אור ומצאה אותה ישנה. היא הניחה את הכוס על שרפרף ליד המיטה וחזרה למטבח. [ פרק א' ]

בס"ד. חמשושיות יקרות! ההיכרות עם המוסרניקיות תתקיים ביום שני, ז' בתשרי בבית המדרש. בואו בשמחה! השביעית ("לא תהיה כזאת שנית...") על יד השלט עמדה נערה נאה וחייכנית ששיחקה בצמתה השחורה שהגיעה עד מותניה. לאחר מספר דקות של המתנה פנתה אליה בת. "את אור?" שאלה בחשש. "כן. ואת עמית?" השיבה בחיוך. "בטח. אז את תהיי המוסרניקית שלי בשנתיים הקרובות?" "כנראה. למה, לא טוב לך איתי?!" שאלה כשבת צחוק על פניה. "ת'אמת?! סתם. אל תיקחי אותי ברצינות... מה נלמד?" "מה בא לך? אני חשבתי על גמרא..." "בטח. רק גמרא." ענתה עמית וציניות נשמעה בקולה. "אני דווקא רצינית. את עוד תראי שזה נורא מעניין." חייכה אור למראה החמשושית הג'ינג'ית ההמומה שעמדה מולה. "מה רע? מי אמר שגמרא זה רק לבנים?" "מאיפה את רוצה להתחיל?" שאלה עמית בניסיון להיות עניינית. "נראה לי מהדף היומי, אבל נצטרך ללמוד כל יום ולא דווקא בשעות של המוסר." "אז נלמד בערבים. באיזה שעה נוח לך?" שאלה עמית. "תשע וחצי נראה לי יתאים." "יופי. מעולה." סגרה עמית. "אכפת לך שנדבר בחוץ?" ביקשה אור. "אני פשוט מקפידה שלא לדבר בבית המדרש". שתי הנערות יצאו מפתח בית המדרש והחלו לפסוע לעבר הפנימייה. הן הלכו על הדשא והתיישבו על הנדנדה. השמש החלה לשקוע ורוח קלילה נשבה על גבן, פורעת את שיערן. השמיים חשכו אט-אט, מחליפים את האווירה בעולם לרצינית יותר, עמוקה יותר. הבנות החלו להתפלל, מתנענעות בדבקות. שלושה צעדים לאחור, כריעה שמאלה-ימינה ולאחריה חזרה עמית להתיישב על הנדנדה. עמית הסתכלה על המוסרניקית שלה במבט רווי הערכה. דמותה של אור המתפללת תחת אור הפנס בלטה בחשכה השוררת סביב. היא הביטה בה מלמטה למעלה. רגליה הנעולות בטבע נאות מכוסות בגרביים לבנות, חצאית קומות שחורה נחה באצילות על גופה, ומעליה חולצה שחורה מתחת לטוניקה בצבע תכלת. היא נראתה אצילית, אך בו זמנית פשוטה. בת מלך. עמית נאנחה. 'מה שצניעות עושה לאדם... הלוואי וגם אני אזכה לצאת ככה אחרי האולפנא...' עמית התנערה מהרהוריה כאשר שמה לב שאור סיימה את תפילתה והתיישבה על הנדנדה. "אני רואה שאין לך ממש מצב רוח ללמוד. את רוצה שנדבר?" שאלה אור ברכות. "איך שבא לך..." הפטירה עמית. אור הבינה שהיא כבר איבדה אותה להיום והחליטה להרפות. "טוב, לא משנה. אז שיהיה לך לילה טוב! שמחתי להכיר!" *** הפלאפון צפצף. התקבלה הודעה חדשה. אור הוציאה את הפלאפון מכיסה וקראה את ההודעה. "מתוקה, לא אוכל להגיע הערב לשיעור הקבוע. אני בירושלם. אוהבת עמית." אור מיהרה להחזיר לעמית הודעה. "עמיתוש, גם אני בירושלם! איפה את? רוצה שניפגש?" עמית התקדמה לכיוון כיכר ציון, מסתכלת כל הזמן לצדדים. היא זיהתה את אור נשענת על פנס רחוב והתקדמה לעברה במהירות. עמית הסתכלה שוב ושוב לצדדים ואז שאלה את אור "תגידי, כיכר ציון זה לא המקום עם המסוממים?". אור צחקה. "ואם כן, אז?" "אז אנחנו עפות מפה ברגע זה!" אמרה עמית והצטרפה לצחוקה של אור. "טוב, אז איפה אוכלים?" המשיכה עמית לאחר שנרגעו מצחוקן. "נראה לי נקנה שווארמה וניקח אוטובוס לכותל. יש היום סיבוב שערים." "באמת? למה נראה לך הגעתי היום לירושלים? לשופינג?" שאלה עמית ופרצה שוב בצחוק. שתי הבנות המתינו לאוטובוס בתחנה. המולת האנשים מסביבן. פתאום נשמע קול האוטובוס המתקרב. אור הוציאה כרטיסיה ואמרה לנהג "שני ניקובים בבקשה". הן התיישבו אחת ליד השניה ושתקו. 'אין עיר כמו ירושלים' חשבה עמית 'כמה אני אוהבת לבוא לפה, שקדושת הכותל עוטפת אותי ואת ההרים סביבי, אני מרגישה שכל חטאיי נמחלו לי. מעין יום כיפור קטן. קהל האנשים שמקיף אותי הגיע גם הוא כמוני כדי להתפלל ליד שריד בית מקדשנו בתקווה שבקרוב נעמוד מצדו השני. כל כך הרבה קדושה טמונה במקום'. אור נגעה בעמית בעדינות ואמרה לה בלחש "הגענו. יורדים." אחרי תפילת מנחה קצרה בכותל ניגשו שתיהן לקבוצת הצעירים והתחילו להתקדם עימם בשירה וריקודים. "יש לך איפה לישון?" שאלה אור בדאגה. היה קשה לעבור מהאווירה הקדושה והמרוממת שהייתה שם לזרם החיים היומיומי. לדאגות הקטנות. "האמת? לא ממש. הייתי בטוחה שאני אספיק את האוטובוס לאולפנא." "יופי, בואי איתי לסבתא שלי. יש לה חדר שינה פנוי ואמרתי לה שהיום אבוא לישון בו." בקור הירושלמי העז, ההתעניינות האמיתית של אור חיממה לעמית את הלב. הן החלו ללכת לביתה של הסבתא.

בעז"ה. לי"א מרחשוון, יום פטירת רחל אימנו רחל, שהבינה את עוצמת התפילה. רחל, שב'חתונתה' גילה לא לה. רחל, שבלידתה בדרך נפלה, על עוון בעלה, שבטח בה לבבו.

בס"ד. עמית הגיעה לסלון. שתי כוסות הקפה כבר חיכו על השולחן. חננאל לא היה שם. היא התיישבה על הספה ושילבה רגל על רגל. לאחר מספר דקות חננאל הופיע בפתח כשבידו צלחת עם עוגה, "סבתא שלי הכינה" אמר בחיוך. הוא נכנס אל פנים הסלון, ניגש אל השידה הקטנה שעמדה שם, והדליק את האור במנורה הקטנה שהייתה מונחת עליה. שניהם הסמיקו במבוכה. לאחר כמה דקות חננאל שבר את השתיקה. "אז מאיפה את בארץ?" "מנווה דקלים" "אני מניח שאת יודעת איפה אני גר, לא?" שאל בחיוך קל. "ברור! מה נראה לך אני ואחותך עושות כל ערב אם לא מדברות?" "ואני עוד חשבתי שאתן לומדות גמרא! נשים, מה ציפיתי..." "אם לא הייתי שומרת נגיעה כבר היית מת! איפה אתה לומד?" "בני צבי" "למה לא קרוב לבית?" תהתה עמית. "הישיבות ליד הבית לא מתאימות לי. חוץ מזה, עם תאומה כזאת מה הפלא שאני מנסה לברוח מהבית?!" "זה בסדר, זה הדדי, זה גם התירוץ שלה למה היא הגיעה לאולפנא" "אשריכם, אשריכם, אשריכם ישראל..." הפלאפון צלצל. עמית החווירה. "מי זאת?" שאל חננאל. "זאת המדריכה שלי. שכחתי להגיד לה שאני לא מגיעה היום לאולפנא." "שלום" ענתה עמית בחשש. "שלום עמית! מותר לי לשאול איפה את בשעה כזאת של הלילה?" ענתה מוריה המדריכה. "פספסתי את האוטובוס לאולפנא וב"ה פגשתי את אור המוסרניקית שלי ואני איתה אצל סבתא שלה" "אוקיי. פעם הבאה אני מבקשת ממך להודיע לי." "טוב... תודה רבה. לילה טוב!". סיימה עמית את השיחה. עמית הסתכלה בפלאפון. "וואו. השעה אחת וחצי." אמרה לחננאל. חננאל חייך "טוב, אז מה עושים עכשיו? אני אישית כבר לא עייף." "גם אני לא עייפה, נמשיך לדבר?" *** בס"ד. אור לר"ח כסלו. 5:50 בבוקר. לא נשכח ולא נסלח! אור, אם התעוררת מחכה לך חביתה במטבח. חננאל ואני בתפילה. אוהבת, עמית. חננאל ועמית פסעו לאט ברחוב, ונכנסו לבית הכנסת. עמית לקחה סידור ופנתה לעבר עזרת הנשים. התפילה נתנה לה פסק זמן למחשבה על כל מה שקרה לה מאז שהגיעה לביתה של הסבתא. 'אבא' היא זעקה בלחישה 'תעזור לי! אני לא יודעת מה קורה לי...' הדמעות התחילו לזלוג מעיניה. היא הרגישה חופשיה לבכות ולהתחנן לקב"ה. לא הייתה אף אחת בעזרת הנשים. רק היא ואבא. חננאל החזיק את עצמו שלא להסתכל לעבר עזרת הנשים והשתדל להתרכז בתפילה. רק באמצע שמונה עשרה הוא הצליח להיכנס לאווירה. בשמע קולנו הוא פשוט הפסיק להתפלל מהסידור והתחיל לדבר עם ה' במילים משלו. הוא התחנן לעזרה, לטהרה, לקדושה. רק להרגיש אותו. קרוב. כמו פעם. כאילו לא קמו מחיצות ביניהם. כאילו הוא לא התכסה בקליפות. כאילו. עמית סיימה את תפילתה וראתה שחננאל עוד שקוע בתפילתו. היא ניגשה למדף הגמרות והתחילה ללמוד מסכת נדרים. קמטים הופיעו במצחהּ של עמית. זה מספר דקות שהיא מנסה למצוא פתרון לקושיה שעלתה לה ולא מצליחה. שקועה במחשבות היא לא שמה לב לצעדים שנשמעו במדרגות. "עמית? את בסדר?" הציץ חננאל בהיסוס קל אל תוך עזרת הנשים. משראה שהיא אינה עונה לו, הוא נכנס אל תוך עזרת הנשים והתקדם לעבר הסטדנר שעליו למדה עמית. "את צריכה עזרה?" שאל חננאל. עמית קפצה. "אני אשמח, בדיוק נתקעתי באמצע הסוגיה." *** כשאור חזרה שוב לחדר עמית כבר ארזה את חפציה. "עמית, מה הפסדתי הלילה?" הגישה לה אור את אוכל שארזה לה במטבח. "אור, את משוחררת אבל אני חייבת להגיע לאולפנא עד עשר, אני טסה" "עמית, אני יודעת שקרה משהו. גם חננאל לא היה רגוע ו-" "אור, אמרתי לך. לא קרה כלום! די כבר!" קטעה אותה עמית בחדות ויצאה בסערה מהבית. לפרק ב'

על גבעות השומרון חלמתי חלום סולם ניצב, בין שמיים לארץ - משכין שלום. ואנחנו כמו מלאכים עולים ויורדים, עולים ומורדים. ושרו של עשיו כמו שרים מומרים, ממשלות עולות ויורדות אבל אנחנו נשארים. נשארים על הגבעות, משכינים שלום בין עולמות.

בס"ד. בשם האדמו"ר מאוסטובצה בספרו "אור תורה". זה קצת ארוך ודורש חשיבה והחזקת-ראש ולכן מומלץ בעיקר לבנים (מנסיון...). כדי שיהיה יותר נוח לקרוא ולהבין חילקתי את זה. פתיחה: מדרש-רבה: "וירא יעקב מאוד" -כל השנים הללו עשיו מכבד את אביו. כל השנים הללו- כ"ב שנים שהיה יעקב אצל לבן, עשיו כיבד את הוריו בחלקו של יעקב י"א שנה. (גם עשיו וגם יעקב צריכים לכבד את הוריהם ולכן כל אחד מהם היה צריך לכבד חצי מהזמן= י"א שנה.) לכן שלח יעקב לעשיו מנחה השווה לשכר עבודתו של י"א שנה. חישוב השכר: שכר עבודה ליום = סלע אחד (מגילת תענית, תשובת גביהה בן פסיסא למצרים). שנה= 360 יום (ספר המקנה- על "חושן משפט") שכר עבודה לשנה = 360 סלעים. שכר עבודה של 11 שנים= 3960 סלעים. חישוב ערך המנחה: מנחות: האומר הרי עלי שור יביא הוא ונסכו במנה. הרי עלי כבש יביא הוא ונסכו בסלע. הרי עלי שור במנה יביא במנה חוץ מנסכו. הרי עלי כבש בסלע יביא בסלע חוץ מנסכו. ותוס'- סלע לכבש בין עם ובין בלי נסכים. שור במנה בין עם ובין בלי נסכים. חמור= פרה (רבי טרפון הטריף פרה ונאמר לו הלכה חמורך) ב"מ- משאוי גמל בכפל מחמור (כשם שהוא סוחב כפול כך מחירו כפול) איל בשני סלעים (ויקרא ה', פסוק ט"ו, רש"י ד"ה "בערכך כסף שקלים") מנה= 25 סלעים. כמות בע"ח מכל סוג: כפול ערך הבע"ח: עיזים- 200. תיישים- 20. x1 רחלים- 200. 420 אילים- 20. x2 40 פרות-40. פרים- 10. x25 אתונות- 20. 2000 עיירים- 10. גמלים- 30. x50 1500 חיבור סכום ערך המנחה ________ 3960 סלעים (סכום עבודת עשיו בכיבוד הורים)