יצירות של עיטמית

זה מכתב ששלחתי לאחותי אחרי שאמרה כמה דברים שהיה לי קשה לשמוע. לא יכולתי לשתוק ושלחתי לה את המכתב הזה. אח"כ חשבתי שכדאי לשתף גם אתכם ולומר מקצת שבחם של האפרתים בפניהם, כי לרוב אין בעל הנס מכיר בניסו ואין נביא בעירו. סליחה מראש על חוסר הדיוק. אחותי, ד"א: שוב קיבלתי מכתב שרשרת של רמאות. הפעם לא העברתי לאף אחד. אבל מה יהיה? מה עושים עם המכתבים האלה? עכשיו כשאני משחזרת, קיבלנו לאחרונה כמה מכתבים כאלה. נמאס. תודה על ההזמנה. אנחנו נשמח לבוא, אבל רק לבקר. אפרת היא הבית שלנו. גם ת"א התחילה כ"אחוזת בית" עם כמה משפחות בודדות... גם על מייסדי ת"א אמרו שהם משוגעים, וברוך ה' היום יש בת"א הרבה יותר משוגעים... כל מי שגר בארץ הוא קצת משוגע, וזה בסדר. ועוד ד"א: אפרת לא אמורה להחרב, בכל אופן לא בידי יהודים. את מוזמנת לבקר אצלנו. אנחנו מתגעגעים אליכם. ואם תבואו זה בטח יוריד מאוד את הסיכויים שאפרת תחרב חס וחלילה. מקווה זוכרת את פרוייקט הכפתורים המרגש שהתלהבת ממנו? מליון וחצי ילדים נספו בשואה, לכל ילד אספו כפתור! זה פה, באפרת. אצלנו העצים מסתירים את הנוף ולא הבנינים. אצלנו רואים כוכבים בלילה. יש פה אלופי שחייה וג'ודו, רבנים גדולים וחשובים, אלפי ילדים שמחים ומתוקים ובני נוער תוססים וצדיקים, הרבה מאוד בתי ספר וגני ילדים, ישיבות גבוהות והסדר, מכינה קד"צ, מתנ"ס פעיל וטוב, תנועות נוער, מאות מתנדבים בכל התחומים, חיילים, וסתם שתדעי: הבית שלכם בת"א הוא בטווח מרגמה מהבית שלנו באפרת. אם אנחנו לא נהיה כאן, בסופו של דבר גם אתם לא תהיו בת"א. איפה כן? לא יודעת, אולי חזרה לטוניס או לביאלסטוק. זה טוב מקסימום בשביל טיול שורשים, לא יותר. קשה לי עם הציניות והנונשלנטיות שבה אמרת את הדברים לי ולשירה לוי. זה כאב לי. את יודעת, זה לא צחוק, זה החיים שלנו. אנחנו חיים כאן, ממש, יום יום, 24 שעות, 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה. ואם כבר את אני אוהבת את אפרת ואני אוהבת אותך. ואני לא מתכוונת לבחור בין שתיכן. אפרת היא הבית שלי ואת אחותי. את מי את אוהבת יותר, את אבא או את אמא? לא, גם אני לא יכולה לענות על זה. אז אני מסרבת לבחור גם בינך לבין אפרת. אני בוחרת בשתיכן, שתיכן גם יחד. אחותך מגרעין עיטם, אפרת.