יצירות של JUNEN

פרק ה' רותי אלון לחצה על הדוושה בעדינות, כאילו היתה זו כוס זכוכית. היא החלה לצאת מהחניון באיטיות, דפיקות על החלון הקפיצו אותה. זה היה אפי, הוא סימן לה לפתוח את החלון. רותי פתחה בעצבים את החלון, "מה עכשיו?" שאלה בכעס. "אימא, אין לך לאן ללכת." אמר אפי והוריד את עיניו. "אפי, אולי תסביר יותר?" שאלה בקוצר רוח. "הבית התפוצץ." אמר בהשלמה. רותי נראתה כלפי חוץ רגועה, אך בתוך תוכה הייתה נסערת. היא יצאה מהמכונית ונכנסה למלון. אפי מיהר אחריה, אחר כך יחנה את המכונית. "אימא, חכי." רותי אלון לא הסבה אליו תשומת לב. רותי הגיעה למעליות, המעלית חיכתה שם, היא נכנסה. אפי לא הצליח לתפוס אותה. הוא חיכה למעלית הבאה, שלא איחרה לבוא. הוא נכנס אליה ולחץ על קומה 21. "היי." קרא לפתע מישהו מאחוריו, רק עכשיו שם לב שיש עוד מישהו איתו במעלית. אדם חסון עם חליפה אפורה, משקפי שמש, שיער שחור ועניבה אדומה, לחץ על כפתור מסוים והמעלית נעצרה. אפי נלחץ, האיש הרגיע אותו, "קוראים לי ג'יימס לורד, סוכן סי.איי.אי. הוא הראה לו תעודה. אפי הנהן לחיוב, הוא בוטח באיש, "מה העניין?" שאל אפי. "אפי, עשית מעשה לא חכם במיוחד, אתה שיתקת סוכן מאלקעידה." "מה? אני הכיתי אנגלי, לא ערבי." התפלא אפי. "הוא עבד בשירותם, בכול אופן, אפי תזהר." אמר ולחץ על הכפתור, המעלית המשיכה מעלה. המעלית נעצרה במקומה, הסוכן יצא מהמעלית ראשון ופנה ימינה, אפי פנה שמאלה, הוא ראה לאיזה חדר נכנס ג'יימס. אפי צעד על השטיח המפואר, הוא ראה שממול הדלת של החדר שלו, ישב איש שהסתיר את פניו בעיתון "ידיעות אחרונות" וקרא אותו הפוך. אפי חשב שיש לו בעיה רצינית. אפי נכנס לחדר על ידי המפתח שנח בכיסו והלך למזוודה שלו, הוא הוציא אקדח משתיק קול, ויצא בחזרה למסדרון, הוא נגע עם האקדח בעיתון, "מי אתה?" שאל. האיש הוריד את העיתון ופניו של ארז חברו של אפי נגלו. "אפי." צהל עליו. "איך אתה יודע שאני כאן?" שאל אפי מופתע וקצת עצבני. "ג'יימס סיפר לי, לא משנה, אפי,מאז שעזבת, עשית לנו רק רע, פשוט שרפת גשרים מאחוריך, בלי לכבות אותם." אפי הביט מאחוריו. "אל תחפש גשרים, אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, מאז שניתקת קשרים מאיתנו." אפי ידע, אבל לא היה לו כוח לחשוב הרבה. " אם אתה צריך עזרה, אתה יודע אל מי לפנות." ארז רשם על פתק את מספר הסולארי שלו. אפי נכנס בחזרה לחדר, הוא ראה את שרית ממתינה לו בקוצר רוח על מפתן הדלת. "שרית אנחנו בצרה, הסי.איי.אי. שומרים עלינו ואני לא יודע, אני מרגיש שאנחנו בתוך טבעת חנק." "מה?" אפי נזכר שהיא עדיין לא יודעת כלום, "הא, הבית התפוצץ." אמר כבדרך אגב. "מה?" "מה שאת שומעת, וגם אני הולך לגאולה, פשוט מהיום אני חרדי." אמר ויצא מהחדר. אפי עיקמה את פייה, לא מבינה האם הוא התכוון ברצינות, אפי אהב למתוח אותה... * * * פאתי העיר קבול, אפגניסטן. בתוך אולם הרצאות, עמדו עשרות אזרחים ערבים ושמעו למוצא פיו של שיח חשוב, שגם נקרא כמפקד פלוגת 'שונאי ציון'. עשרים חיילים רעולי פנים. " מוות לציונים!!! מוות לאמריקאים!!!" הריע המפקד בידו, העם המוסת הריע אחריו. "אללה אכבר!!!" צרח בכול גורנו. האזרחים ידעו שאם לא יצעקו, הכדור יכנס במהרה רבה למוחם. המפקד הרגיע את האזרחים, עדין היה רעש, הוא ירה צרורות על התקרה, טייח נפל על ראשם, הם נשתתקו באחת. "בשם מוחמד, כולכם נשבעים היום בשמו להרוג את הציונים. ולכן, כולכם הולכים להיות חיילים בשביל הג'יהאד." העם הריע אחריו. "אתם אזרחים, שבקרוב תהיו חיילים פשוטים לאל-קעידה, מתבקשים..." קול של אחד האזרחים קטע אותו. המפקד הורה בידו לעבר מישהו, הצילום פסק באחת, "איך אתה מעיז, חיילים פשוטים אנחנו עושים פיגוע..." קולו התחלף ממטר יריות שהגיע מרובו של המפקד, כל גופו של האזרח נהפך לכתם אחיד של דם. "ביקשנו לא לדבר, לא?" דממה מצמררת הוכתה באולם. אשתו של האזרח שגילתה [בהצתה מאוחרת] שבעלה מת, החלה לזעוק ולקלל את המפקד. "הוציאו אותה מהאולם." הורה לשניים מחייליו, החיילים החסונים תפסו בזרועותיהם השריריות את האישה והוציאו אותה בכוח מהאולם, הם ירו בה בדרך כדור או שניים. "בא נמשיך," הורה לצלם, "היום, כולכם הולכים ללשכת הגיוס והולכים לעשות פיגועים לציונים ולאמריקה." כשהניף סגנו דגל בוער של ישראל, נכנסו לאולם בהישמע האות, [הצלם בדרך סיים לצלם,] נכנסו עשרות רב-טוראים וגררו את האזרחים, כולל נשים, להתגייס בעל-כורחם. "המפקד יש לך טלפון." פנה אליו סגנו שכיבה כבר את הדגל הבוער. המפקד לקח לידיו את המכשיר, על הקו היה מפקדו, אחמוד אבו-עלי. "עבודה טובה צ'לאח, גש עכשיו למטה האימונים, אנחנו מתכננים פיגוע גדול, אנחנו צריכים אולי כמה מחיילך." הקו נותק. צ'לאח המפקד, החזיר את המכשיר לסגנו, "זזים." הוא פנה ליציאה מהאולם. הסגן הורה לחיילים והם באו אחריו ליציאה. הם הגיעו לרחוב, אנשים הסתתרו מפניהם, הם נעמדו בשורה ארוכה אחת. המפקד נעמד מולם, "שתיים." צעק המפקד, החיילים נעמדו בשני שורות מסודרות להפליא. "שלוש" החיילים בשש שורות, שלוש אנשים. "ארבע" כשאמר זאת הוא וסגנו גם נכנסו לתמונה ובחמש שורות עמדו ארבע אנשים, הסגן נעמד מאחורה והמפקד מקדימה. לפתע קיבל המפקד עוד טלפון, הוא נעצר והאזין לשיחתו, הוא החוויר לפתע כמו קיר ונראה כרוח-רפאים, "תודה" מלמל אל הטלפון והחזיר אותו לכיס. הסגן התקרב אל מפקדו, "מה קרה?"שאל. "כלום, עזוב." שני שורות מאחורה הנהנו שני חיילים אחד לשני. חייל אחד התקרב לשורה הראשונה והשני נעמד בשורה האחרונה. החיילים רטנו, אבל הם לא הסתכלו עליהם בכלל. החייל הראשון, שהיה קרוב למפקד לפת לפתע את גרונו והצמיד את האקדח שלו למוחו של המפקד, "לא לזוז." פקד. החיילים נעמדו דום, הם היו בהלם, הסגן ניסה לפקוד הוראה, אבל החייל מאחורה דקר אותו בסכינו, החייל כיוון את הרובה שלו, שהיה תלוי עליו, אל עבר החיילים וירה צרורות עליהם, הם מתו לפניו כמו זבובים, הרובה ירה 300 כדורים בדקה, והחיילים ל יכלו להתגונן מהכדורים שנפלטו לדב שלהם. החייל השני התקרב למפקד, "עבודה טובה, צ'אנג."אמר השני. צ'אנג הוריד את מסיכת הגרב מפניו, עיניו המלוכסנות נמתחו. "תום, שנינו יודעים שאתה עשית את זה." תום גם כן הוריד את המסכה מפניו, ופרצוף שחור נגלה. המפקד כחכך בגרונו, לרמז להם שהוא גם נמצא באזור. "כמעט שחכנו." אמר צ'אנג, הוא הוציא סכין חדה מהחגורה שלו והצמיד אותו ללחיו של המפקד. "דבר." הורה לו,"אתה מכיר את צ'ארלי?" שאל תום. המפקד חתם את פיו, אז צ'אנג חרט על בשרו של המפקד ודם ניגר על פיו. "בסדר, כן." צעק המפקד הוא ירק מפיו דם, צ'אנג עצר את החריטה. "הוא חי?" של תום במתח. המפקד לא ענה, צ'אנג חרט על לחיו השני במהירות, שריטה בצורת ירח צוירה. המפקד צרח, זה היה כאבים נוראים, "כן,כן!!!" הוא צעק, צ'אנג הוציא תחבושת וחיטה את השריטות. "שאלה אחרונה," אמר תום, "איפה הוא?" המפקד החל לצעוק בקולי קולות לעזרה, צ'אנג הצמיד את הסכין אליו, "שתוק." ציווה עליו. ירייה קטעה את הרעש, תום נפל לידו מדמם, צ'אנג הוציא את האקדח שלו במהירות, לא היה על מי לירות, מי שיירה בו היה חייל שנפצע ובשארית כוחותיו סחט את ההדק ובכך סחט גם את טיפת חייו. תום שם לב, שהמפקד מת, הוא בטעות דקר אותו בלב שלו, הוא כנראה נבהל מהירייה. הוא נגש לתום, "אתה בסדר?" שאל בבהלה. "קח אותי לפינה." הורה לו תום, הכדור פגע בכתפו. צ'אנג סחב אותו על כתפו והוריד אותו בפינה דחוקה. "איך אני מוציא אותך מכאן?" דיבר צ'אנג לעצמו. "ילדים." מלמל תום. צ'אנג קלט את המסר, הוא יצא מהפינה וחבש בחזרה את המסכה. אנשים ברחו מפניו, הוא נגש לחבורת ילדים, "מי רוצה דולרים?" שאל והוציא שטר של דולר אחד. עשרות ידיים ניסו לקחת את האוצר הגנוז מצ'אנג. "תביאו לי מיטה." הורה הלם, תוך חצי דקה, ניצבו לפניו שני ילדים עם מיטה בידיהם. הוא הוציא עוד שטר וחילק לשניים, "עכשיו, מי שעוזר לי לסחוב את חבר שלי לג'יפ, כל אחד מקבל דולר." עיניהם של הילדים אורו, הם מיהרו אחריו. הוא הניח את המיטה למרגלותיו של תום, הוא השכיב אותו על המיטה, תום היה עם פנים מגולות. הזאטוטים סחבו את המיטה על כתפיהם, והלכו בעקבות צ'אנג. ההורים פחדו לעצור בידיהם, הם ראו שהוא חייל מפלוגת 'שונאי ציון'. הם הגיעו לסוף הכפר, הג'יפ של צ'אנג המתין לו שם, "הדרוס, תניחו." אמר להם צ'אנג. הילדים הניחו את המיטה על הג'יפ, צ'אנג חילק לעשר ילדים את הדולרים, שבשביל זה, הביא אותם. צ'אנג התיישב על הג'יפ והתניע, נער בן שלוש עשרה התקרב אליו, "איך אנחנו יודעים שאתה לא אמריקאי?" בידיו של הנער ניצב רובה קלצ'ניקוב. צ'אנג אחז ברובה של הנער, "לא כל דבר אתה צריך לדעת." הוא תלש מידיו את הרובה ונסע מהכפר בדהרה. חצי שעה אחר כך, התעוררה הכפר לחיים אודות מות פלוגת 'שונאי ציון'. אבל צ'אנג ותום היו רחוקים משם חצי שעה נסיעה אל עבר המחנה שלהם, צ'אנג השיג מסקנה אחת: צ'ארלי חי. ואולי עוד מסקנה אבל די מוקדמת, צ'ארלי בוגד... ולזה קובע הבגידה 1 המשך יבוא אי"ה...

פרק ג' אפי יצא מהבית-כנסת, הוא הרגיש סיפוק עצום, התפילה הראשונה שלו עברה בשלום. בדרך כלל בשעות האלו, כשהרוח הלילית הייתה מקררת את פניו, היה מוציא סיגריה מרלבורו אדום ומעשן להנאתו. אבל רוחניות געשה בקרבו אחרי התפילה והוא לא ניסה לגשש אחר הסיגריות. יד כבדה הונחה לפתע על כתפו, "אפי." הוא הסתובב במהירות והזיז את ידו של המניח. המניח היה יעקב לנדסמן, אברך ניסה כל ימי ילדותו להחזיר אותו בתשובה ללא שמץ הצלחה. פשוט יעקב הצליח להחזיר את אחיו דוד, בתשובה. "תרגיע," צחק יעקב, "אפי, ידעתי שתחזור בסוף למקורות, אני זוכר, כשהיית קטן בן שמונה בערך, נכנס פעם לבית-כנסת, הזה, כאן." הצביע יעקב על הבית הכנסת שממנו יעקב התפלל, "וראית את כולם מוצאים סידורים, גם אתה נגשת לארון והוצאת סידור, אז אני נגשתי אליך ואמרתי לך שאתה חייב גם כן סידור, אתה לבשת את הכיפה בשמחה, ואז כמעט התיישבת על הספסל ופתאום אבא שלך נכנס לבית כנסת בסערה, הוציא אותך בכוח, את השאר אתה בטח זוכר, חיוך מריר עלה על פניו של אפי, הוא לא שכח ולא ישכח את המכות שהפליא בו אביו, מאז הוא לא התקרב לרדיוס של הבית כנסת. "מה שלום ההורים?" שאל יעקב. "מצוין. אה... ברוך השם." אפי למד לומר את זה בערכים. חיוך רחב עלה על פניו השמנמנות של יעקב, "טוב, תמסור להם ד"ש בסדר?" אפי הנהן לחיוב, פניו של אפי היו קודרות. "מדוע פניך אינם כתמול שלשום? " שאל יעקב. "הרב, זה עניין אישי." אמר אפי. "אפי, אני יכול עזור לך במשהו?" יעקב ידע שמשהו רובץ עליו. "טוב, כשהייתי במלחמה האחרונה, בפקיסטן, חברי האנגלי מת." אפי הוריד את ראשו. "איך?" שאל יעקב. "חברי ג'ק, המפקד. פקד עליו ללכת לזירה ומאז לא ראינו אותו." אמר אפי "ומניין לך שהוא מת?" שאל יעקב בתמימות. "הרב, אם היית במקומי, גם אתה היית בטוח בכך, דקה אחרי שהוא נשלח, ראינו טנקים מתקרבים ואפילו הם ירו עלינו, ואיך הוא יישאר חי אם עזבנו בלעדיו והפקרנו אותו לשוחרי טרף." "אפי, אתה יודע שיש סוגיה של עגונות, אתה יודע מה זה?" שאל יעקב. "לא?" ענה אפי. "בא אני אספר לך, סתם ככה זה העבודה שלי, יש בעלים שפשוט עוזבים את נשותיהם בארץ לטובת החופש, יש כאלו שנוסעים לנפל, יש להודו בקיצור, לכל מקום שאפשר רחוק מהבית. ויש איסור מהתורה של 'אשת-איש' שלאישה יש איסור להינשא לעוד בעל, חוץ עם הבעל נותן לה גט או שהוא בטוח מת. אני הולך לפעמים להודו כדי להתחנן לבעל להוציא גט לאשתו, כדי שיתאפשר לה להתחתן עם עוד בעל. ואיך אפשר לוודאות שהוא מת? אפילו הדי.איי.אן הרבנים לא התירו להשתמש איתו לוודאות שהבעל מת. אז איך אפשר להתירה עם נודע שהוא מת? עם ראו שני עדים איך שהוא מת, רק אז יכולה האישה להתחתן עם עוד בעל. ואתם לא ראיתם את חברכם האנגלי מת, רק ראיתם כמה טנקים באים." "הרב, אבל לפי ההיגיון, הרב יודע את הפיגועים שהערבים עושים, הרב חושב שהם ישאירו אותו חי?" "אפי, העולם כולו מלא בשקרים אפלים." 'שקרים אפלים' המילים הדהודו במוחו. יעקב פנה ללכת כשאפי שאל אותו, "יעקב, אולי תלמד אותי קצת דברים?" "רעיון, רעיון." אמר והלך לכיוון ביתו. אפי חייך בחצי לחי, סך הכול להיות 'דוס' זה לא כל כך גרוע. אפי ראה את האופנוע שלו מרחוק, הוא החנה את האופנוע שלו בסמטה חשוכה, הוא לא סמך על פרחחי קריית משה. הוא הגיע לסמטה, לפתע מתכת קרה הוצמדה לרקתו, "אפי, אל תעיז לזוז." נשמעה הפקודה באנגלית. אפי לא נלחץ, הוא למד שנים בסוכנות והתאמן על קור רוח. "אה, אז נהיית דתי?" אמר האיש. "תשמע, אני לא יודע מה אתה רוצה ממני, ואני לא יודע איך אתה מכיר את השם שלי." אפי קימץ את אגרופיו. "אפי, שנינו יודעים היטב על מה אנחנו מדברים, מכיר אחד בשם צ'ארלי?" אפי בלע את רוקו, רק לא זה. "אני מבין שכן, אפי. אז יש לי שאלה אליך, צ'ארלי מת או לא." על לשונו של אפי עמדה המילה 'כן' אך המילים של הרב עדין נשארו במוחו, 'כל העולם מלא בשקרים אפלים'. שני היצרים של אפי נלחמו. "אתה עונה?" קול של דריכה נשמע, האיש דרך את הנשק. "לא." ענה אפי בשלמות. "מה?" זעם האיש. אפי הרגיש שהגיע הזמן המתאים, האיש הוריד את אקדחו, מילותיו של אפי הפתיעו אותו. אפי תפס את ידו של האיש והצמיד אותו לקיר, הוא סיבב את ידו והאקדח נפל הישר לכף ידו של אפי. "עכשיו תקשיב טוב, מה זה משנה, מי אתה?" שאל אפי, ביד אחת סיבב את ידו של האיש וביד השנייה כיוון את האקדח לקודקודו של האיש. "אפי, לא אכפת לי שתירה בי, כשישמעו חברי שאני מת, אם רובה הצלפים שלהם ירו בכל משפחת אלון הנמצאים ברחוב רולנסקי חמש." אפי הזיע, "שקרן." אמר אפי פיו היה מלא קצף. "הם יהרגו קודם את אמא'לה ואז את אבא'לה ואז את שרה'לה החמודה..." מכה בעורף שיתקה את דבריו, האיש נפל מחוסר הכרה לרגליו של אפי. "מה עשיתי." הוא התיישב על ברכיו, רעש נשמע מאחוריו, הוא כיוון את האקדח במהירות לאחוריו. חתולה שחורה נמלטה לפח, "חתולים." פלט בזלזול הוא היה גר עם חתולים. אפי גישש בכיסו של האיש, הוא מצא את המכשיר-קשר על החגורה, הוא הוציא אותו בזהירות, כפתור אזעקה הוצמד על המכשיר, כנראה הוא לא הספיק. אפי ידע שהזמן הולך ואוזל, אין ברירה. הוא לחץ על כפתור הדיבור, המכשיר התעורר לחיים. "הלו?" פלט בלחש. "מי זה?" נשמע מעם המכשיר. אפי נלחץ הוא גישש במכנסיו של האיש, הוא הוציא במהירות את הארנק, הוא שלף את תעודת הזהות, ועיין בשם, יש סיכוי שהתעודה מזויפת, אבל אין זמן, על החיים ועל המוות. "ג'ון קארי." "החלטת להשתמש בשם המזויף שלך, הא הארי?" הארי, זה השם. "כן, שמע, תרדו מהם, ממשפחת אלון." "הארי הקול שלך נהיה יותר צרצרי, מה קרה?" שאל האיש הדובר איתו. "לא משנה, שמעת?" שאל אפי. "לרדת? שאלת אותו?" שאל האיש מהמכשיר. "כן." "מה הוא ענה?" אפי נלחץ, "שלא." ענה בזהירות. "טוב הארי, כולנו יודעים את האמת." צחוק ליווה את קולו. אפי שמט את המכשיר בבהלה, הם לא מנסים לנקום, ההודעה נכנסה למוחו. 'שקרים אפלים' 'כולנו יודעים את האמת' הקולות התערבבו בראשו. הוא רכן על המכשיר, הוא היה שבור מבפנים, אין זמן, כנראה הם קלטו. הוא רץ לרחוב הוא ראה מונית מתקרבת, הוא נפנף בידו במרץ ורץ לעברה. המונית עצרה בחריקה. "הו לא מצטער." הוא נזכר שיש לו אופנוע. "'הדוסים' האלו, משוגעים." אמר הנהג בהחלטיות. אחרי דקה הוא ראה אופנוע חדיש יוצא מהסמטא וטס במעלה הרחוב. עכשיו הבין שאולי האיש צדק. הקור חדר את עצמותיו של אפי, הוא נסע במהירות מופרזת לעבר ביתו. הוא נכנס לשכונת רחביה ברעש, שיכל להעיר דוב פנדה משנתו. אפי הגיע במהירות לרחוב שלו, הוא הספיק לראות מכונית שחורה מתרחקת. השאלה היא האם האנשים הולכים בגללו, או שמא הם עשו את משימתם... ולזה קובע השינוי 2 המשך יבוא אי"ה...

פרק ב ' 14, 15, 16, 17, 18, "קומה שמונה-עשרה, קומת משרדים." הכריז קול מתכתי. ג'ק פסע על השטיח האדום, משרדי הסי.איי.אי היו מכובדים במיוחד. "היי ג'ק." קרא חברו למשרד. ג'ק לא השיב לו, הוא המשיך לכיוון משרדו שהיה בסוף הקומה. הוא נכנס למשרד שלו, "ג'ק?" הוא עצר במקומו והסתובב אל מזכירתו, "כן ריקי." "נזכרת לחזור, רצית שאני יפגיש אותך עם המפקד, למה?" " את רוצה לדעת?" ג'ק נשען על המשקוף שמבדיל בין משרדו לפינה של מזכירתו. "כן" ענתה. "אני רוצה להת..." הוא בלע את רוקו בכבדות. "מה?" שאלה מבולבלת. "להתפטר." צעק, עשרות ראשים הציצו בחרדה מבין המשרדים. ריקי כיסתה את פיה בידה."למה?" שאלה. "בגלל מותו של חברך?" ג'ק העביר את ידו על בלוריתו. "ג'ק, אם אני כבר מדברת על חבר שלך, ההורים המודאגים שלו, מסרבים להאמין שבנם מת." "תגידי לי? אני כשראיתי את חברי הטוב רף לזירה, ודקה אחר כך אני רואה חמש טנקים מתקרבים וצ'ארלי לא עולה, אין לי שום צד לחשוש שחברי הוא בין החיים." ג'ק גמר את נאומו, הוא נשם עמוק ושאל, "ריקי, מה עם הבוס?" "אה כן," היא הייתה בהלם מהתפרצותו של המנהל שלה "מתי שתרצה הוא יקבל אותך. אה ג'ק." "כן." "אתה רציני?" "לגבי מה?" "לגבי שאתה רוצה להתפטר?!" ג'ק הביט במזכירתו, הוא עבד איתה כמה שנים טובות, היא הייתה האישה הכי נאמנה לו מכל העבודה המתוסבכת הזאת. "כן." ענה והלך לעבר המעליות. "ג'ק?" קראה ריקי, ג'ק הזמין את המעלית, היא צעקה לו מרחוק. "מה לגבי ההורים של צ'ארלי, מה לומר להם?" "שבנם מת." ענה שכבר רגלו דרכה על רצפת המתכת של המעלית. ריקי ראתה אותו נעלם במעלית, רק אז הרימה את הטלפון מהשפופרת... מדינת וירג'יניה הייתה הומה אדם, מכוניות צפרו בעוז, מוניות העלו בני אדם והורידו, אנשים צעקו בבליל שפות, רמזורים התחלפו, כלבים נבחו, חתולים יללו. אל תוך הרעש נחת ג'ק, הוא יצא מהמעלית שרק עכשיו סיימה לרדת שש-עשרה קומות. הוא יצא מהבניין ונגש לחניון. כאשר ראה נהגו שמפקדו יוצא, רץ למכונית הלינקולן של ג'ק ונכנס לתוכה. כשהתיישב, ג'ק נכנס למושב לצידו. "לאן?" שאל הנהג. "למטה הראשי." ענה ג'ק, וחגר את החגורה הבטיחותית. המכונית עצרה ממול המבנה המפואר הנגלי. ג'ק עבר בין שורות הפרחים ונכנס למבנה, לנגלי. ג'ק צעד על השטיח הפרסי היוקרתי והרגיש שהוא בתוך הארמון של מלכת אנגליה. סוכן עם חליפה שחורה,משקפים כהות, ואוזנייה משתלשלת מאוזנו. הוא בדק את גופו אם גלאי מתכתי. המכשיר צפצף כאשר הגיע לחגורה של ג'ק, הסוכן הרים עיניים שואלות כלפי ג'ק. "אקדח. יש לי תעודה." הוא הוציא את ארנקו ושלף משם את תעודת הזהות שלו. הסוכן עיין בצעודה והצדיע ביראת כבוד. "למה לא אמרת קודם?" שאל במבטא איטלקי. ג'ק לקח את התעודה מידיו והכניס לארנק. הסוכן ליווה אותו אל עבר מעלית מפוארת. המעלית עלתה קומה, חיילים פתחו להם שערים מזהב, הם יצאו מהמעלית. ג'ק צעד על השטיח האדום, נעליו נבלעו בתוכו. הוא הביט סביבו, תמונות מטובי האמנים נתלו על הקיר, יצירות של הנגנים הטובים ביותר, נשמעו ברקע, עגלות זהב התגלגלו על השטיח אל עבר סוכני הביון הראשיים. הסוכן ליווה אותו עד דלת מעץ ברזילאי חומה, "עד כאן אני מורשה, מכאן והילך אתה הולך לבד, תילך תמיד ישר, בהצלחה." אמר הסוכן וחזר על עקבותיו. ג'ק פתח בהיסוס את הדלת היקרה, שני סוכנים חסונים שהכירו אותו, הצדיעו לו ביראת כבוד. סוכן שחור פנים, נעמד מולו, "תוריד כאן את הנשק שלך." אמר בקול כבד. ג'ק הוציא את המחסנית, את האקדח השאיר אצלו, "זה יקר." הודיע לסוכן ההר אדם. הסוכן נתן לו לעבור בחוסר רצון. ג'ק נעמד מול דלת יפה מקודמה ונקש קלות על הדלת. "יבוא." נשמע מעם הפתח. ג'ק לחץ על הידית ונכנס למשרדו של ראש הסי.איי.אי. פורטר גוס ראש הסוכנות, עישן סיגר קובני יוקרתי. "אה ג'ק," הוא קם מהכורסא שעליו ישב, ולחץ בחמימות את ידו של ג'ק."אני פשוט באמצע, אתה יודע, אני מדבר עם ראשי הסוכנים שנמצאים במלחמה בעירק, אבל בשבילך אני עושה הכול. אולי תצאו לכמה דקות?" שני הסוכנים יצאו מהחדר בחרי אף. "במה העניין?" שאל ראש הסי.איי.אי. "המפקד יודע, אם כל העניין שחבר אחד שלי מת, והשני נפצע וחזר לארצו." פתח ג'ק. "כן, אני יודע, לצערי, אפי וצ'ארלי שני סוכנים מעולים." פלט הראש בצער. "כן, אז אני חושב שעלי להתפטר." 'ק הוריד את עיניו. "לא,ולא ולא. אין שום סיכוי, ג'ק." פניו השמנמנות של הראש נהיו אדמדמות. "אבל." "לא בלי שום אבל, אתה הסוכן הכי טוב שיש לי כאן, ואתה לא עוזב את העבודה הזאת, מובן?" הראש היה עצבני מאד. ג'ק פנה ליציאה. "חכה," צעק המפקד, "אם אתה לא רוצה את העבודה הזאת, יש לי משרה פנויה עבורך, שומר-ראש, מה דעתך? הא, מה דעתך?" "של מי, שומר ראש?" שאל ג'ק. "שמעתי שמזכירת המדינה, קונדוליסה רייס מחפשת עוד שומרי ראש, רוצה?" ג'ק הנהן תשובה לא מחייבת. "טוב, אני ידבר איתה, יש לך הרבה מסמכים על השולחן שלך, לך תעבוד עליהם." הוא התיישב על הכורסא, הכורסא השמיע קול של חוסר אונים, תחת כרסו של היושב עליה. ג'ק יצא מהמשרד בחוסר רצון, הוא נכנס למעלית המלווה הגיע קצת באיחור. כשעמד בחוץ, לא ידע מה הולך לקרות לו עוד כמה שניות... הוא נגש לרכב שלו שחנה בצד המדרכה. הוא נכנס לרכב, הנהג היה חיוור, הוא לא ידע למה. "סע." אמר ג'ק וחגר את החגורה. ג'ק הרגיש לפתע קור מתכתי נוגע בעורפו, "אל תסתובב אחורה, ואל תעשה שטויות. ג'ק אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק, הי אתה." צעק אל הנהג, "סע לאן שאומר לך." הנהג התניע את המכונית ונסע לאט בכביש ההומה. "קח אותנו לרובע האנגלי." הנהג רעד מפחד, הוא לא ידע אם יש כזה דבר, אך נסע בשתיקה לאיזה רחוב שהכיר. "ג'ק, יש לי שאלה לשאול אותך." אמר האיש עם האקדח. "קודם תזדהה." אמר ג'ק ללא שמץ של פחד. "אני השואל, אך לנימוס קוראים לי הנרי." "מה אתה רוצה ממני." שאל ג'ק. "אתה גרמת למותו של צ'ארלי, נכון?" "לא, הוא היה אמור לחזור." ג'ק תמיד חשב על התירוץ הזה. ניידת משטרה התקרבה לעברם, הנהג הספיק לקרוא להם, ללא שהנרי ישים לב. "כלב." צעק הנרי, הוא ירה... זגוגיות נופצו, הוא לא יודע אם הוא פגע בו, כי אין לו שום כאבים, הוא ראה דם. הוא ראה את הניידת עוצרת והשוטרים יוצאים ממנה עם אקדחים שלופים. ג'ק יצא מהרכב ושלף את אקדחו, הוא הספיק לראות את הנרי קופץ למים, הם חנו על גשר. ג'ק כיוון את אקדחו לראשו של הנרי, ולחץ על ההדק, הקליק נשמע אך שום כדור לא נפלט ממנו, הוא נזכר אין לו מחסנית, הוא שכח אותו במטה הסי.איי.אי., הוא ראה את הנרי בורח, "אבוד" פלט לעצמו. לזה קובע : הנקמה 1. המשך יבוא אי"ה...

יום חמישי ער"ח אדר ב'. אליך יומני היקר, אני יכול לגלות הכל, אני לא חושש שתגלה לעוד מישהו. נכון שאני כבר בן 15 ולא קטן, אבל אני לא מצליח להתגמל ממך, היום המשטרה הודיעה על כוננות מספר אחד בירושלים, אבל לקרית-משה הם לא יגיעו אז אני לא חושש.אניאוהב ללמוד, אני אומר לך את זה רק עכשיו אחרי שלמדתי כבר הרבה זמן בישיבה, אני פשוט אוהב לשבת מול גמרא ולנסות להבין את הוויותיהם של אביי ורבא. אני אוהב את המשפחה שלי יותר מכולם, אבל כמובן שאת ה' אני לא רק מחבב ולא רק אוהד, אני מרגיש שכול גופי מחובר אליו. פעם כשהייתי קטןשאלו אותי את מי אני הכי אוהב, תמיד עניתי שאת אבא ואת אמא, פעם הגיבו 'יותר מה'?' אני הסמקתי מבושה, יומן אני יסביר לך, פעם לא הכרתי כל כך מקרוב מי זה ה', היום אני מרגיש שייכות לאבי שבשמים. יומן אני מרגיש קצת בוגר פתאום, חשק שאף פעם לא היה בתוכי גואה בי כגל עצום, התורה אני מרגיש שהיא כמו חמצן. אני חושב שאני ייאלץ להפרד ממך יומן, כי אתה מבין, אני בן חמש- עשרה, אחרי הכול. טוב אני הולך לסיפרייה, להתראות. נריה. וכן מי שלא יודע ככה הסיפור נגמר

צולם בערב שבת קודש של פרשת יתרו.

פרק ז' 005 זינק על האקדח, הוא תפס אותו בשני ידיו והעיפו מהמרפסת הפתוחה. במהלך זה פתח 005 את גופו למכה, הבריון הבלונדיני הרים אגרוף הישר לפרצופו של 005. הבלונדיני קפץ מהמרפסת ישר לגינה שלא הייתה רחוקה. 005 השתטח על הרצפה , דם החל לרדת מאפו השבור. הסוכנים ששמעו רעש הגיעו לחדר בזה אחר זה. הם החלו לטפל באפו, והשכיבו אותו על המיטה בחדרו, הוא היה מעורפל חושים. העינים האכזריות של הבלונדיני כשהכה אותו, העבירו בו צמרמורת, שהצליחו להזכיר לו ימי ילדותו... מרתף- ברלין- גרמניה-תש"דצרחות נשמעו במרתף של ביתו."זה התינוק." ניחש.הוא לקח מהמטלה את רובהו, וירד למרתף.האמא נבהלה בראותה את הנאצי בפתח, ומהרה להשתיק את התינוק." הוא עיצבן אותי." ירק לפניהם."או שאתם מביאים לי אותו, או שאני יורה בארבעתכם." הצביע אל האבא ואמא ואל הילד בן השלוש עשרה, ובן התשעה ימים. "לא" זעק האב. הוא כיון אליו את רובהו, וירה ברגלו. האם נבהלה עד מוות. וגוננה על תינוקה שאך לפני שמונה ימים את כל זה סיפר לו אחיו, שגדול ממנו בשלושה עשר שנים. וסיפר לו גם על ההמשך... "שנינו היינו לבד במרתף מופחדים. וחיכנו לבאות, לפתע נשמע קולו של אבא ברקע:' בני היקרים, לכו לדוד שמואל משם הוא ידאג לכם ' אבא גנח.תפשתי אותך בזרועתי, וברחתי איתך דרך המערה שבמרתף. המערה נכרתה לפני שנים רבות, והיתה מובילה מהבית, ליער מחוץ לעיר ברלין. אביך כשהחל השלטון של ימ"ש הגה רעיון, היה לו ידיד גרמני טהור, הוא ביקש מהנאצי את ההמשך ידע דן לבד : הם שלחו אותו ואת דוד, אחיו, לבית ספר יהודי בעיר. כבר בגיל צעיר גילו את כשרנותיו של דן, כחוקר. בגיל שתים עשרה. וכך היה : יום אחד יהודה, חברו הטוב ביותר, הביא לכתה גביע מכסף, יקר מאד. כולם התלהבו, ונתקהלו סביבו. כך היה בהפסקה הראשונה, בהפסקה השניה,ההתלהבות פחתה, וכולם ירדו למטה לשחק. כשחזרו כולם מוזעים לכתה, נשמעה זעקה מפיו של יהודה: " הגביע נעלם." כולם החלו לחפש בכל הבית ספר, את הגביע הנעלם. אך הם לא מצאו אותו. ולאחר יום. הסיפור נשכח מלב כולם, חוץ מיהודה, כמובן... ודן, חברו הטוב. יהודה בקש מדן בתחנונים, שימצא את הגביע. וסיפר לו בלחש: שהגביע של סביו, וקיבל אותו בירושה. דן החל לעקוב אחרי סימני אצבעות, בתיקו של יהודה. ואז החל לקחת מכמה ילדים, תביעות אצבעות. ולסוף גילה את הילד הגנב. אך לא רצה להלשין, אז הוא הלך לילד, וביקש ממנו יפה את הגביע. הילד הגווין צבעים, והסכים להחזיר בתנאי ,שדן ישבע לו : שלא יגלה ליהודה מי גנב. דן הסכים מחוסר ברירה, והחזיר ליהודה את הגביע. וקיים את הבטחתו... לאחר היסודי, עבר לישיבה תיכונית. לאחר שלשה שנים, הלך לנסות את מזלו כשוטר. לאחר שראו השוטרים את כשרנו. החליטו למסורו ל F.B.I. ושם החל במקצעו, עשרות שנים. עד שהפך לאחד מהסוכנים הבכירים ביותר. ושמו הקודי היה 005. * * * 005 קם ממטתו בכבדות. ראשו היה מסוחרר, האגרוף שחטף היה כואב. האכזריות של הגרמני, הזכירו לו את המכות שחטף מהצעיר בגרמניה. אבל משהו בעיניו התכולות שלו, הזכירו לו את אמו, שראה בתמונה בביתו. אך הוא היה מוזר , להיות איש נורמלי. המחשבות רבצו על ראשו ללא הרף, הוא סילק את כולם מראשו, ויצא מהחדר. הוא הציץ בשעון שהיה תלוי על הקיר. השעה היתה חמש אחרי הצוהרים . הוא ישן שמונה שעות. הכל התנהל כשורה, הסוכנים התכוננו לרדת לבית חולים. היה כפול סוכנים, משום המקרה עם הבלונדיני. לפתע נגש סוכן אל 005 ונגע קלות בכתפו. " המפקד קורא לך." והלך לדרכו. 005 מיהר לחדרו של ג'ון, ודפק בדלת. סוכן חסון במיוחד פתח לו את הדלת. "כן?" שאל בקור, את 005. "המפקד קרא לי." ענה מתעלם מגאוותו הפגועה. לאחר כמה דקות שנדמו לנצח, נתן לו הסוכן להכנס. 005 נכנס לחדר והביט סביבו, בלשים מקצועים חקרו את החדר למצוא עקבות. הוא נגש לפתח חדרו של ג'ון, שחיכה לו בקוצר רוח. " שב ! " פקד עליו בחביבות, כשהוא מצביע אל הכורסה מולו. "תודה שהצלת אותי." פתח ג'ון עוד לפני ש 005 הספיק להתיישב. " עכשיו אני מרגיש בטוח יותר, גם בגללך, וגם בגלל הסוכנים המובחרים שבאו." ג'ון נראה מרוגש כולו. " בא נלך לבית חולים." קם ג'ון ממקומו, ויצא. הוא סימן ל 005 לבוא אחריו, לאחר שיצאו מהחדר , המשיך ג'ון ללכת. 005 עקב אחריו עד שהגיעו לפינה חשוכה. באותו זמן הגיעו הסוכנים אחריהם, וג'ון סילקם בידו. לאחר שהסדיר את נשמותיו, שאל את 005 : "מה השם של אמך? " 005 לא חזה לכזאת שאלה. " דבורה הינדה." ענה. " למה? " שאל. "לא סיפרתי לך מה עוד קרה כשהבלונדיני הכניס אותי לחדר." פתח ג'ון. וחכה לשאלתו הברורה של 005. "מה? " השאלה כמצופה הגיעה. " הוא אמר לי, שבא מכוכב ששמו היה נור...לי..וס, או מורפ...יוס, משהו כזה." ניסה להזכר. " ואז אמר לי שמטרתו למצוא את הזקן, ולנקום בג'ורג' ווידר." 005 הופתע 'איך הם יודעים?'. " ואז שאלתי אותו מה שמו. הוא ענה לי ששמו ג'נוק. ואחר כך שאלתי אותו האם כל אנשי הכוכב נראים כמהו. והוא ענה לי :' לא, אמי גם כן נראית כך, ואבי נראה כמו שאר אנשי הכוכב.' 'מה שם אמך? ' שאלתי אותו. והוא ענה לי: ' אמי היא משוגעת. בכל אופן קוראים לה בגלנדונשה בדבדוה דבורה הכלמכינה הינדה.' ואז סימן לי לשתוק, והבנתי ששאלתי מספיק שאלות. והשם הזה הזכיר לי משהו, אני מתכוון לשלישי ואחרון." גמר ג'ון את שטף דיבורו. " אתה בטוח?" לא האמין 005 "דבורה הינדה?" " כן." גם ג'ון התפלא. ואז אזרתי אומץ ושאלתי אותו שאלה אחרונה...." אמר ג'ון, כממתיק סוד. המשך יבוא אי"ה

פרק ד' ביתו של ג'ורג' ווידר היה בולט בכפר ברסון הקטן, מפני גודלו של הבית המפואר לעומת הבתים האחרים, הדלים. הכפר ברסון היה כפר שקט, מרחק נסיעה של חצי שעה נסיעה מהעיר הגדולה שיקגו. הכפר עצמו היה דומה לכל כפר טיפוסי אחר. חוץ מהבית ההענק שבלט בגודלו. הבית היה רחוק מכל שאר בתי הכפר, ובלי הזמנה אף אחד לא היה מעיז להכנס לשעריו. ג'ורג' ווידר היה מנהל חווה טיפוסית בכפר. אך זה לא היה מקור כספו האמיתי... ג'ורג' ווידר קיבל את כספו מעבודה שלילית. ג'ורג' ווידר היה סוחר סמים,הוא היה מקבל סמים מברזיל ומוכר אותם בכל רחבי ארה"ב. ג'ורג' היה עובד חצי יום בחווה, וחצי היום השני היה נוסע לעיר שיקגו, ושם באיזה רחוב אפל היה עושה את עיסוקיו... * * * בסוף יום אחד,חצי שעה לפני שהיה אמור לעזוב את משרדו, נכנס אדם זקן אחד עם שער לבן וחלוק ארוך. ומחמת החושך לא יכל לראות את פניו של הזקן היטב.הזקן לא היה נראה כשאר האנשים שהיו נכנסים אליו בכל יום. אנשים שהיו רוצים לקנות סמים היו בדרך כלל צעירים עם צלקות גדולות ואנשים מגודלי שער אך הוא לא נראה אחד שרוצה לקנות. הזקן ניגש אל ג'ורג' ושאלו:"מה זה פה?" עיניו התכולות של הזקן ושלו נצטלבו "מה זה ענינך" ענה לו ג'ורג' בבוז. "שאלתי".חיוך נמצרך על פיו של הזקן כשדיבר "מפני שבחוץ זה נראה בית מתמוטט ומבפנים..."הזקן הסתכל על המשרד ושרק בפליאה "זה נראה ארמון...אז מה זה?"שאל, והסתכל שוב בעיניו של ג'ורג' "פלילי?" שאל הזקן. ג'ורג' הביט בשעונו כאילו אף אחד לא איתו במשרד.השעה היתה 12:55. ב-1:00 היה אמור לגמור את עיסוקיו ''אני יצא חמש דקות קודם'' חשב, וקם מכסאו. הוא הלך לכיוון היציאה ולקח איתו את התיק המשרדי שלו, ויצא מהמשרד בלי להביט על הזקן "המנקה יסתדר איתו" מלמל. אך הזקן יצא אחריו. הוא החל לפסוע בסימטאות הצרות של שיקגו. הזקן המשיך לעקב אחריו,ג'ורג' פסע במהירות עד שנכנס לחניון התת קרקעי של האזור. הוא רץ לכיוון ה"יגויאר"שלו הוא לחץ על השלט רחוק,ונכנס למכונית, הוא התניע ונסע לכיוון היציאה מהחניה. הוא היה אמור להכניס את הכרטיס והשער יפתח. הוא הרהר:'מי זה הזקן הזה'. הוא הוציא מכיסו את הכרטיס ופתח את החלון. הוא ניסה להכניס כהרגלו את הכרטיס אךזה נתקע במישהו לתדהמתו זה היה הזקן הוא חסם את החריץ. הזקן חטף מידיו את הכרטיס והכניס את זה לכיסו. ג'ורג' פתח את הדלת בכעס,אך חזר מייד לרכב,על חגורתו של הזקן היה פגיון קטן. הזקן חשב שניצח.אך להפתעתו ג'ורג' נסע אחורה עד סוף החניון,וסחט את הדוושה לתומה, הוא נסע במהירות מטורפת לכיוון השער. הזקן קפף הצידב בבהלה. "היגואר" התנגשה בשער ושברה אותו. הוא דהר במהירות לכיוון ביתו. פעם ראשונה שמישהו חמק ממנו מבין הידים.אני ינקום חשב בליבו הזקן... * * * ביתו של ג'ורג' ווינדר ג'ורג' הכין לעצמו קפה. כל הילדים שלו ואשתו נסעו לחופשה בשוויץ. עברו כבר יומים מאז הסיפור עם הזקן,וזה עדין לא נמחק מלבו. דפיקות תלשו אותו ממחשבתו הוא ניגש לפתוח. בפתח עמד חבירו ביל. ביל היה חבר שלו לעבודתו בסמים.הוא ניגש להכין לו קפה ושניהם נגשו לשבת ולשתות. אך לפתע... הדלת נעקרה מציריה, אור לבן הציף את הפתח.בפתח עמד הזקן... ג'ורג' וביל זינקו ממקומותיהם, ביל שלף את נשקו וירה לכיוון הפתח, הכדור פגע במשקוף. ג'ורג' רץ לחדרו ופתח את המגירה והוציא את האקדח מהמגירה ורץ לסלון. הזקן לפתע נעלם מהפתח והופיע ליד ביל, ביל נבהל ושמט את נשקו הזקן הצביע על הנשק וזו כאילו נורתה נפגעה בצד השני של הקיר.לפתע נשמעה יריה... ביל היה המום, הזקן התקפל מכאבים,ג'ורג' ירה בו ברגלו.ביל ניסה לתפוסו אך לפתע הזקן נעלם... הוא הופיע בבית הגנן הזקן הרוסי בוריס... בוריס היה גנן ותיק במשפחתם עשרות שנים. והוא היה מאד נאמן בביתם של הווידרים. הזקן הרוסי ראה הבזק אור לבן ואז שמע קול יריות והוא פחד " מה הולך שם?" שאל את עצמו. "האדון בסדר?" הוא ניסה לצאת מביתו אך קול מוזר נשמע מאחוריו הוא נבהל והסתובב במהירות,מולו ניצב זקן, עם שער לבן ודרך האור הקלוש שבביתו, ראה את פניו של הזקן המוזר שקפץ לביקור בביתו באישון ליל כעס.. הזקן התקרב אליו בצליעה, 'ירו בו ברגלו' שיער. "במה עובד האדון שלך?" שאל לפתע הזקן. בוריס ידע על מקור עבודתו של אדונו אך לא חשב להגידו לזקן הצולע. "במה?" שאל בקול מאיים. בוריס קלט שהוא בצרה, ומרוב בהלה תלש את המעדר שהיה תלוי על הקיר. והרימו אל על הוא ניסה להכות את הזקן,אך לפתע המעדר הורם בכוח פלאים ונמנע לרצוץ את ראשו של הזקן. לפתע רעיון גאוני נכנס למוחו של בוריס, הוא תלש את המגרפה מהקיר וניפץ את הנורה הקלושה של הבקתה חושך ירד על הבית של הגנן, בוריס הוריד בתנופה את המעדר והכה את כתפו של הזקן. לפתע אור לבן עז ביותר הציף את כל בקתתו של הגנן. האור יצא גם כן מהסדקים והחורים של הבקתה לכל הסביבה... ביל וג'ורג' קלטו שהקוסם הלך להתנקש בגנן המסכן, לאחר שראו אור חזק כזה שלא ראו מעולם,בוקע מבקתתו. הם פרצו לתוך ביתו של הזקן הרוסי, אם פנסים רבי עוצמה שלקחו מביתו של ג'ורג'. שום קוסם לא נראה בסביבה, מה שנגלע לעניהם דרך פנסיהם הפחיד אותם מאד: הגנן המסכן שכב על הרצפה ללא רוח חיים.מעדר היה שבור לשנים , הרס רב נראה בבקתה העלובה. "נשאיר את זה לחוקרים" מלמל ג'ורג' בפחד,"חוקרים?!, רק זה חסר לנו" כמעט צעק ביל. "אל תדאג" ענה לו ג'ורג' "הם לא מכירים אותי" גיחך. אך לפני שעזבו לקרוא למשטרה, הספיקו לראות סיגריה לבנה בוערת...ודועכת לאחר זמן... המשך יבא אי"ה

אורות כחול ואדום, ריצדו על כל הקירות של המסעדה "מסדעת הברברים". השוטרים הקיפו את המסעדה והתכוננו לפרוץ פנימה, המפקד ברוס עמד עם נשק שלוף, הוא היה אמור לתת את ההוראה לפרוץ פנימה.אך הוא התמהמה,מפני שהוא פחד.... חצי שעה קודם: הם אכלו ואכלו, לפתע נגש אליהם אדם חיוור רזה וצנום עם שיער לבן,הוא התקרב לעבר שניהם, בחורים צעירים שאכלו בקול, ודברו בפאלפונים שלהם בקולי קולות, וביקש מהם להיות בשקט, מאחר שהעיפו אותו משם בצעקות וקללות, הוא נגש אליהם שוב והפעם בקול רועם יותר, אחד מהם התעצבן וללא התביש והרים לו בעיטה הוגנת, ואז לפתע... כל המסעדה סונוורה באור לבן עז ושני הצעירים הותחו בקיר. וכל שאר המסעדה איבדו את הכרתם. חוץ מאיש אחד שהספיק להזמין את המשטרה לפני שגם איבד את הכרתו... -------------------------------------------------------------------------- ברוס שמע מהמוקדת את מה שהאיש הספיק לומר: "הוא דיבר כאילו הוא הולך להתעלף" מסרה לו המוקדנית שקיבלה את שיחתו של המתקשר מן המסעדה "יש קו...ס.ם במסע..דה כו..לם התעלפ.. ואז הוא התעלף" סיפרה לו . לפתע החליט לפרוץ... המשך יבוא....

פרק ד ' אפי נכנס לביתו בלי לומר שלום, הוא ישר נגש לחדר שלו. "חייבים לארוז." אמר לעצמו. "אפי?" שמע את קול אמו מהמטבח, היא הכינה אוכל. "כן אימא." החזיר לה. "ארז טוען שהוא ראה צלפים משקיפים לנו על הבית, אתה ראית?" ארז השכן, עובד במוסד, או יותר נכון לשעבר, הוא לא ממש פעיל. הוא היה חברו של אפי במוסד כמה חודשים. וגם שהוא חברו הטוב מילדות, חובב בלשות. הוא הכניס חולצת טריקו למזוודה, "כן,אימא." ענה לה. "אפי, מה הפעם?" שאלה בלי שמץ של בהלה, היא רגילה לדברים האלו. הוא הכניס חולצה לבנה, הוא יצטרך לו. "אפי?" שאלה אמו שוב. "מה את רוצה?" שאל אותה בקוצר רוח. "מי הם?" רותי אלון לא אהבה את המשחקים האלו. "לא יודע, לא משנה אימא." הוא הכניס נשק שנשאר לו, כסף ועוד כמה דברים נחוצים. "אתה בא לאכול?" שאלה אותו. "כן." הוא סגר את הריצ'רץ והלך למטבח. הריח של העוף האפוי ובתוספת תפוח-אדמה, הזכיר לו שהוא רעב. "רגע אימא." אמר לה, הוא רץ לחדר, האקדח שגנב מהאיש ברחוב, הארי, נשאר אצלו, הוא החביא אותו. לפני שחזר למטבח, הציץ לרגע במראה, לחרדתו גילה שהכיפה שלו עדיין חבושה עליו מהבית-כנסת. הוא הכניס אותו לכיס, הוא בטוח שאימא שלו ראתה את הכיפה. אפי נכנס למטבח, אחיו הקטן, דני, ישב מימנו, שרית משמאלו ואמא שלו בראש. הוא התיישב, לקח את המזלג ותקע בתפוח אדמה, הוא קירב לפה, ובירך בלחש "ברוך אתה ה' בורא פרי אדמה."זה היה חם, אפי בלע אותו בשלמות ושאל, "איפה אבא?" אימא שלו נראתה נסערת, אבל הצליחה לשמור בתוכה את התפרצות. דני ושרית נעצו בו מבטים של אשמה. "מה קרה?" שאל בבהלה. רותי לא יכלה לשמור בתוכה את הכעס והתפרצה עליו, "הכול בגללך, אבא עכשיו בבית-חולים, הוא קיבל התקף לב כאשר שמע שהבן השני שלו, החל להתפלל." היא עמדה וצעקה בכול כוחה, "אל תנסה להתחמק ראיתי את הכיפה." אפי כאילו לא שמע את צעקותיה האחרונות, שאל אותה, "מה עם אבא?" "דוד איתו, אל תעיז ללכת אליו, כשהוא יראה אותך, הוא יקבל שבץ. אתה לא מכיר את הדבר 'כיבוד הורים', זה כתוב בתנ"ך איך אתה מעיז, ועוד שאנשים עם צלפים עומדים על בתינו ובתוך חצי דקה הם יכולים להפוך אותנו למתים." מעיניה של רותי זלגו דמעות. אפי לא הצליח לשאת את זה עוד, הוא הלך לחדר ונשכב על המטה, שום דמעה לא ירדה מעיניו הקשוחות. 'אימא שלי חושבת שאני עדין אפי הקטן.' לפתע זינק ממיטתו ולקח בידו את המזוודה, הוא רץ למטבח, "אנחנו זזים." אמר. "מה?" שאלו בני משפחתו כאחת. "עוד רגע הצלפים יחזרו ויהרגו את כולנו, חייבים לזוז." אף אחד לא מש ממקומו. "דני, אתה בא?" אחיו בן השמונה קם, וחיבק בחוזקה את אפי, "אתה מבטיח שלא תעזוב אותנו יותר, נכון?" אפי חיבק את אחיו, "בלי נדר." לחש. שרית קמה ממקומה, "אני הולכת לארוז." אמרה והלכה לחדרה. "לך גם אתה דני, תארוז. אימא מה איתך?" שאל אותה. רותי קמה ממקומה "למזלך, אני סומכת עליך הפעם." היא הלכה לכיוון החדר שלה, "לאן הולכים?" שאלה אותו, "מלון באזור." "שרתון פלאזמה?" "שיהיה." ענה לה אפי. *** אפי גלל את התפילין החדשות והכניס אותם לנרתיק. הוא לקח את הנרתיק בידיו ותחב אותם לבית השחי. הוא הזמין את המעלית אחרי כמה שניות הגיע אחת המעליות, הוא לחץ על קומה 20 , שתיים לפני האחרונה. 'המעלית המהירה הגיעה למחוז חפצה ואפי יצא ממנה בגלי שמחה' פיזם לעצמו אפי שיר שהלחין. הוא טחב את המפתח למנעול ונכנס, דני ישב בחדר שלו וצפה בטלוויזיה. "היי." אמר דני. אפי התיישב על מיטתו ופתח את הרדיו: טוט...טוט...טוווווט. "השעה שמונה והנה החדשות. היום בבוקר בשעה חמש, התפוצץ בית-מגורים ברחוב רולונסקי, המשפחה היא משפחת אלון, שאביה מאושפז בבית חולים הדסה עין-כרם. כוחות ההצלה שהגיעו למקום, מדווחים שלא מצאו בינתיים נפגעים. כוחות הכיבוי אש שהשתלטו על השריפה, מודעים שזה היה פצצה קטלנית ויתכן שזה היה ביסמות. מבית הממשלה לא נמסר הודעה בעניין, אפילו שבטוח שזה היה גורם חיצוני. הראשונים שהגיעו למקום, היו מאבטחי משרד הממשלה, שגרים רחוב סמוך לאירוע. אחד המאבטחים זיהה אדם בורח, והנה הוא כאן איתנו, הצלחנו להשיג אותו. רפי גולן תספר לנו את קורות האירוע." "אה... הגעתי למקום מהראשונים והא... ראיתי אדם חשוד מנסה לברוח. אני מייד יריתי בו, אבל האיש המשיך לברוח, אז רצתי אחריו, אבל פתאום הוא השתטח והוציא רובה והתחיל לירות עלי, מייד בלי היסוס יריתי בו ואז הוא מת, ראיתי עוד אחד בורח, אבל הוא היה רחוק מדי." "תוכל לומר לנו, אפי, מה מצאתם עליו?" "שום דבר שאני יכול לגלות, מה שכן שהוא ממוצא אנגלי." "תודה לך אפי, והנה התחזית:" אפי סגר את המכשיר, הוא ידע שזה יקרה, יש להם הצתה מאוחרת לאנגלים האלו, אבל עדין התהדהד במוחו המילים ששמע אמש. הוא יצא מהחדר והלך למעלית, הוא ירד מטה וצעד לחדר אוכל. הוא מצא ללא קושי את אמו ואחותו. הוא התיישב לידם, אפי התלבט האם לספר להם או לא. הוא החליט לגלות לאחותו בת השמונה עשרה. הוא הזמין טוסט, והלך כאילו ליטול ידיים, הוא נגש לאחד המלצרים, "אפשר דף?" שאל. המלצר הוציא מאחד הארונות דף קטן, בליווי מבט מוזר, "עט?" המלצר הוציא מדש חולצתו עט פרקר. אפי שרבט על הפתק: "שרית, נפגש בחדר. דחוף!!!" הוא התיישב על הכסא, אמו הביטה בו כאילו ראתהו לראשונה. "היי אימא, בוקר טוב." הוא העביר בזהירות את הפתק לאחותו. "בוקר טוב אפי, איפה הייתה?" שאלה אותו רותי, אימא שלו. שרית הביטה בו במבט שואל, אפי רימז לה בעיניים שתשתוק ותקרא. "בבית-הכנסת." הוא לא חשב מה הוא עונה, הוא תפס את עצמו קצת מאוחר. "הו יופי, יש לי שני ילדים דתיים בבית." אמרה בציניות. שרית קמה לפתע, אפי הבין שהיא הבינה את המסר. מלצר הגיע והוריד את הטוסט על הולחן, אפי הלך ליטול ידיים. הוא נגב את ידיו והתיישב מול אימא שלו. אחרי שבלע כזית, שאל את אמו "מה רצית" "תספר לי הכול." אפי מחוסר ברירה סיפר לה בקיצור את כל הסיפור, מאז המלחמה וסיפר לה על הארי שהתקיף אותו. "אז מה יש לך לעשות?" "אני הופך לחרדי..." "מה?" הכוס מיץ שבידה נפל על הרצפה ונשבר לרסיסים. "אני חייב, אני יגדל זקן, ילבש כובע וחליפה ולא יזהו אותי." " עם זה מה שאתה רוצה וחושב, תעשה כטוב בעיניך, אני הולכת הביתה, שחכתי שם משהו..." אפי לא הספיק לעצור בעדה, היא יצאה מהמלון... ולזה קובע- הקרע המשך יבוא אי"ה...

פרק א' אפרים נכנס לבית-כנסת "נר-לציון", ונישק את המזוזה, אחר כך החזיק בכיפתו להיוודע האם היא שם. הוא נגש לבער ארון הספרים, הוא הרגיש איך שעשרות עיניים נעוצות בו, 'תפסיקו להסתכל עלי, סך הכול חזרתי בתשובה.' הוא הוריד את ראשו והוציא סידור "תפלת כל-פה" ונגש לספסל האחרון. הוא הרגיש שהעיניים לא עוזבות אותו. הספסל היה ריק, הוא נכנס ולפני שהתיישב פזל על הבית-כנסת. שני זקנים עם פה פתוח, הביטו בו כלא מאמינים. עשרות ילדים נעצו בו מבטים כגון: 'אפרים הפרחח, מה הוא עושה כאן?' למה הוא פה? אולי הוא מחבל'. אפרים הסיט את ראשו מהם והתיישב. בערכים לא הודיעו לו שכך יהיה, הם הציגו לו חיים די וורודים. אפרים פתח את הסידור בתפילת ערבית, כמו שלימדו אותו. הוא ליטף את צלקתו המכוערת שעיטרה את סנטרו, הוא אף פעם לא ישכח... פעם לא ידע מה זה יהדות בכלל, שלא לדבר על תפילה, אך בערכים לימדו אותו איך להיות בנאדם. קול רם הפסיק את חוט מחשבותיו, "והוא רחום..." תפילת ערבים החלה, אפרים התרומם ממושבו. "והרבה להשיב אפו, ולא יעיר כל חמתו, ה' הושיע המלך יעננו ביום קוראינו." החזן השתחווה וקרא: "ברכו את ה' המבורך." אפרים נשם עמוק, השתחווה ואז קרא בקול רם: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד." הקול הרם היסב הרבה תשומת לב לעבר הבחור החילוני לשעבר... חודשיים לפני... "השותפות" החלה המורה לחשבון את שיעורה, "בעזרת מושג היחס אפשר לפתור בעיות הקשורות לחלוקת רווחים בין שותפים, כפי שראינו בפרק הקודם." "מעניין אותי קדחת" אמר אפרים בשקט, שיעורי החשבון החלו לשעמם אותו,"אולם," המשיכה המורה "במקרים רבים תלויה השותפות בכמה תנאים..." הפלאפון של אפרים רטט. אפרים הביט מסביבו אף אחד לא שם לב, כולל המורה. הוא פחד להוציא את המכשיר, כיון שהוא ראה פעם את המורה תופסת לאיזה מישהי את הפלאפון שלה וזרקה הישר לפח, ללא שום גינונים מיותרים. וגם הוא לא מעוניין שהפח יאמץ את הדור שלישי שלו, לכן חיכה מעט. הרטט הסתיים, אפרים הוציא את הפלאפון בזהירות, כאילו שזה איזה פצצה מתקתקת. זה היה הודעה, "אפרים" נכתב בראש ההודעה, "שמעתי שהתעניינת בזמן האחרון, (מאז הפציעה) בשורשים שלך, (יהדות) נפגש בכיכר שבת בשעה 10:00 בלילה, עשינו עסק? קובי." אפי סגר את המכשיר, הוא ראה שכול הכיתה מסתכל עליו, פניה של המורה היו נזעמות ביותר. הוא קלט שאין מקומו כאן כרגע, "סליחה, אני חייב לשירותים" קם ויצא מהכיתה, קולה של המורה הידד אחריו "ההברזות האלו עוד יפסיקו, חייל קומנדו טיפש." הוא ידע שזה נובע מקנאה, פשוט בנה של המורה ניסה להתקבל, אך לא הצליח. כיכר השבת, 9:53 PM קובי ישב על הספסל ועישן סיגריה בנימה של קוצר-רוח. 'מתי הוא מגיע,אפי הזה, אולי הוא טעה ואפי בכלל לא רוצה להיות דתי? השעה 10:00' הביט יעקב בשעונו, 'והוא עדין לא הגיע' יעקב התיישב שוב על הספסל, 'הערכים האלו, אמרו לי שאם אני מצליח לסחוב עוד מישהו, אני מקבל חמש מאות שקל, ומה אכפת לי לקבל? אני בעצמי רוצה לחזור בתשובה, השאלה אפי, מה איתו? הוא עבר מלחמות קשות ובאחרונה נפצע וחזר לארצו,' "יאלא, אני הולך." אמר לעצמו וקם מהספסל. הוא לא הספיק לצעוד פסיעה ורעש האופנוע עשה סוס ואז בקצה הרחוב עשה פרסה חדה, והתקרב לקובי. האופנוע חרק מול קובי, האחורה של האופנוע התרומם.הצעיר ירד מהאופנוע ונעל את אותו. הוא הוריד את הקסדה, פניו הקשוחות של אפי, נתגלו. "אה, אז בסוף החלטת לבוא" אמר קובי בצינות. "אכן,כן." ענה לו בסתמיות. אפי הניח את הקסדה על האופנוע וצעד עם קובי לספסל הקרוב. "במה העניין?" שאל אפי מייד. "קודם קח אוויר אחרי שעשית סוסים, והפרעת לשלווה של כל תושבי ירושלים.ואז..." "תודה, במה העניין" שאל אפי בקוצר רוח. "טוב, העניין הוא, סמינר ערכים, מכיר?" "לא" הגיב אפי. "זה סמינר שמחזיר בתשובה." "מה, להיות דוס?" שאל אפי. "למה אתה כזה בוטה?" "כי כך אני נולדתי" אמר אפי. "אז למה שמעתי שאתה רוצה להיות דתי?" שאל קובי. "טוב נו... אתה צודק" נכנע אפי. "מצוין, איפה היינו, הא! כן, הם מחזירים בתשובה" "ואז?" שאל אפי. "מה לא מובן?" שאל קובי. "אתה רוצה שאני יהיה דוס?" שאל אפי כלא מאמין. "אפי, גם אני לא ממש רוצה להיות דוס, אבל התגברתי והחלטתי שאני הולך לערכים, אבל חיפשתי שיהיה איתי עוד מישהו, והיחיד שמצאתי זה אתה." יעקב הוריד את ראשו. "אז אנחנו באותו סירה?" אפי שם את ידו על ידו של יעקב, "אני מסכים." יעקב הרים את ראשו באיטיות, "אתה בטוח?" "לא, אני בטוח" חייך אפי, צלקותיו התרחבו כשחייך וזה כאב לו. יעקב קם מהספסל, "מחר או היום?" "מה?" שאל אפי. "הולכים לערכים." אפי חשב דקה ואז ענה, "בא, אני ירכיב אותך." שניהם עלו על האופנוע, "אז תגיד אפי, שמעתי שהיום עדו פעם הברזת." "נכון, וזה בגלל ההודעה שלך." אמר אפי מבעד לקסדה שלבש. יעקב החזיק במוטות של האופנוע. אפי סיבב את המצמד ונסע מהאזור. "אפי, אולי תספר לי קצת על המלחמות שעברת." ביקש קובי. אפי נשם עמוק והחל לספר: " בגיל שבע-עשרה, נכנסתי בטעות לפיגוע ירי בנתניה, עמדתי במרחק-מה מהמחבל וזינקתי עליו, שלפתי מידיו את הרובה שלו, והצמדתי אותו לרצפה. המאבטח של הקניון שבו התרחש הפיגוע, תפס אותו ושם לו אזיקים, אני לא זוכר הכול, בקיצור לפני שהספקתי לעזוב, נגש אלי איש עם חליפה שחורה ועם משקפים כהות. הוא שאל אותי לשמי, בקיצור, הוא שאל אותי אם אני רוצה לעבוד במוסד. משום שכול חיי, זה היה חלומי, הסכמתי. אפילו שהייתי בן שבע-עשרה, קיבלו אותי אחרי אימונים מפרכים. ואז יום אחד, קורא לי ראש המוסד ומודיע לי שאני הולך לארה"ב. הסכמתי מחוסר ברירה, ולמחרת עליתי על מטוס שהביא אותי לארה"ב. שנה שלמה עבדתי בארה"ב, שכחתי מכול משפחתי, שלא לדבר על חברים. העבודה הייתה משעממת. עד ששנה אחר כך היה את קריסת בניני התאומים, אז לא השתעממתי. אך בשנת 2002 השתעממתי שוב, יום אחד, בא אל דירתי אשר בניו-יורק ושואל אותי אם אני רוצה להצטרף ל-C.I.A (סוכנות הביון המרכזית) אני לא ידעתי מה לענות, לכן הביא לי כרטיס ביקור. למחרת לא התאפקתי ואמרתי שאני רוצה, הוא אמר לי לבא לנגלי, המטה הראשי של הסי.איי.אי. במדינת וירג'יניה. למחרת נפגשתי עם ראש הסי.איי.אי. מר ג'ורג' טנט, והוא קיבל אותי. הגענו?" שאל לפתע אפי. יעקב ננער הסיפור של אפי היה מרתק. הוא הכיר את הבניין. "איך ידעת?"שאל יעקב. "אולי שכחת, אבל אמרת לי שזה ברכסים." אמר אפי, שניהם ירדו מהאופנוע ונכנסו לבניין. איך שאפי נכנס, (מכנסי ג'ינס, משקפי שמש, חולצת טריקו עם כתוביות,קוצים,נעלי ספורט וללא כיפה) הוא לא חלם שעוד חודשיים ייצא אחרת לגמרי. הם נגשו למשרד, אך שמעו שיש חדר ליד הרצאה, הם נכנסו לחדר וישבו בדממה. אפי התחיל לאהוד את ההרצאה חוצבת הלהבות. ולזה קובע השינוי. המשך יבוא אי"ה...

מונולוג השמש עמדה במרכז השמים, והקרינה חום על הרי קבול האפגניסטנים. הקסדות הירוקות, הגינו על החיילים מפני עוצמתה של השמש. "עמדו דום" הפקודה נשמעה וכבר עשרים וחמישה זוגות רגלים נצמדו כאחת. "הצמד נשק" צעק המפקד אחמוד אבו-עלי, החיילים הצמידו את הקלצ'ניקובים שלהם לגופם, ותמכו בו, בידיהם. "דרוך נשק" צעק בקול ניחר, הרעש של הדירוך התהדהד בהרים הגדולים. "אללה אכבר" צעק המפקד והניף את רובהו אל-על, חייליו המטורפים עשו כמהו תוך שהם צועקים "אללה אכבר." "עמוד נוח" צעק אחמוד אבו-עלי, המפקד. החיילים פתחו את רגליהם כאחת, הרעש של המגפיים נפתחות, התהדהדו בין ההרים. " ימין,שמאל, ימין." צעק, החיילים החלו לרקוע ברגליהם בקצב אחיד. "קדימה צעד!" החיילים החלו לפסוע בקצב אחיד לכיוון הבקעה בחמשה שורות... את הכול ראה ג'ק, מהכוונת הטלסקופית של הרובה צלפים שלו.ידו העטויה בכפפה שחורה גיששה אל ההדק, אצבעו הייתה חשופה, ללא כיסוי, שיהיה לו יותר קל לירות.ג'ק היה מוסווה לרקע ההררי שמאחוריו.הוא שכב על הרצפה ועיין בכוונת, המטרה הייתה ברורה: לחסל את המפקד מחמוד אבו-עלי.ג'ק קלט אותו, צועד בראש מורם בתחילת הפלוגה, הוא כיוון את נקודת הכיוון אל לבו, וירה... הכדור נפלט מהקנה בשריקה ועפה לכיוון הפלוגה, במקום לפגוע במפקד, הכדור פגע באחד החיילים בשורה הראשונה.החיילים המופתעים, הביטו על חברם שהתקפל ומת. הם לא ידעו מהיכן הגיע הירייה.ג'ק רטן, הוא פישל, ג'ק ירה עוד כדור והפעם זה פגע בחייל מהשורה השנייה. כל הפלוגה נבהלה והחלו לירות אל כל עבר, ללא מושג מאיפה מגיעים היריות. מתוך חמש מאות כדורים שניים עברו מעל ראשו של ג'ק או פגעו לידו.אחמוד אבו-עלי, הוגן על ידי שני אפי כיוון את ה-R.P.G. (טיל כתף) שלו, לעברם. אפי היה מוסווה כחברו, ג'ק. הוא לחץ על הכפתור, הכדור האדמדם נפלט מהרובה וטס לכיוון החיילים. הטיל פגע באחד מהחיילים, לפחות חמשה חיילים הועפו מההדף. הפעם חלקם קלטו היכן הם, וירו לכיוונם. ג'ק הנהן לחברו משמאלו- צ'ארלי, האנגלי, הלה לקח את מקלע הרימונים שלו, מתקן איתו יורים ככדורים-רימונים, וירה שני רימונים לעבר החיילים. לפחות חמישה חיילים נוספים נהרגו או נפצעו. החיילים החלו לרדת לבקעה, במטרה לעלות על ההר ששם נמצאים הצלפים. ג'ק סימן לעוד שני צלפים, צ'אנג ותום, הסיני והאפרו-אמריקני, שניהם קמו ואם רובי 'קרבין' רצו לעבר הזירה. אפי התקרב לעבר ג'ק, "לירות שוב?" שאל. "לא, הם נכנסו לזירה." פלט ג'ק, הוא היה מלא בצבעי הסוואה."הי. צ'ארלי" אמר ג'ק לאנגלי "כנס לזירה, בזהירות." הוסיף בחשש, פשוט צ'ארלי היה חברו הטוב. צ'ארלי קם ממקומו ולקח את רובה ה-M-16 שלו, ורץ לכיוון הפלוגה. M-16 ג'ק הצמיד שוב את הכוונת לעינו, הוא חיפש את המפקד, הוא ראה חיילים בורחים, חיילים יורים, חיילים נלחמים, ולבסוף מצא שני חיילים מסייעים למפקדם לעלות, הוא סחט את ההדק במהירות, הוא לא הספיק לכוון הרבה. הכדור למזלו הטוב, פגע ברגלו של המפקד.החיילים נבהלו, והבריחו את מפקדם, ג'ק כבר לא ראה אותו.. הוא חיפש את חברו, צ'ארלי, במשקפת. לפתע כמה טנקים הגיעו מההר, שניים, שלושה, ארבעה, חמשה, חמשה טנקים התקרבו לעברם. הטנק הראשון עצר מנסיעתו, הוא כיוון את קנהו לעבר ג'ק ואפי באיטיות, וירה. הטיל נפלט מהתותח ופגע חמש מטר מהם, הם הצליחו להתחמק מהרסיסים. ג'ק לקח לידו את המכשיר-קשר, "זזים, נסוגים." צעק. הוא הרים את המזוודה והכניס את רובה הצלפים שלו והוציא רובה M-16 . אפי עשה כמהו הוא הכניס את הטיל-כתף שלו, והוציא רובה סער, M-16 והחל לירות לעבר הטנקים, הוא ניסה לעקב את הערבים, כדי שחבריו לפלוגה יצליחו לברוח. הוא ראה מזווית עינו את צ'אנג ותום מצליחים לברוח. הוא סגר את המזוודה וכיתף על כתפו, הוא ריסס לאוויר מספר כדורים, לפני שהחל בנסיגה. ג'ק נואש מלמצוא את חברו, הוא סגר את המזוודה והחל לזחול לכיוון ההר האחורי. "המפקד מה אם המזוודה של צ'ארלי?" שאל אפי. "קח אותו, אין מה לעשות, אסור לנו להישאר פה עוד רגע אחד." שום שריר לא זע בפניו הקשוחות של ג'ק, אפילו שכמעט בטוח שלחברו הטוב קרה הגרוע מכול. קולו של אפי, הסיט אותו ממחשבותיו הנוגות. "אתה בטוח?" ג'ק הביט בפני חברו הישראלי. "כן, בא נרוץ." ג'ק ואפי רצו בעקבות תום וצ'אנג. יריות של רובה, התקרבו, חיילים גם כן מתקיפים אותם. אפי וג'ק התחבאו מאחורי סלע גדול, והצמידו את רוביהם על הסלעים. הם חיפו על חבריהם, כדי שיביאו את הג'יפ. עכשיו ראו את הכול, חיילים רצו עם קלצ'ניקובים, שני ג'יפים שמעליהם עמדו חיילים עם מכונת ירי. הטנקים הגיעו מאחוריהם,נוסעים ומשאירים שובל של חול ואבק שיצרו עננים שהיתמרו אל-על. לא היה להם שמץ של סיכוי, אך ג'ק ואפי שני סוכני סי.איי.אי. מובחרים אף פעם לא נכנעים. החיילים הערבים לא שמו לב שמאחורי הסלע הגדול נמצאים שני הסוכנים, ג'ק ואפי ניצלו את זה וירו ממרחק של חמישים מטר, על חמשת החיילים הראשונים, ה-M-16 של ג'ק ואפי לא אכזבו והרגו את חמישתם. הג'יפים הסתובבו לעברם, החייל שמעל אחד הג'יפים לא הוריד את ידיו מהרובה, מאות כדורים פגעו בסלע, זה התחיל להיות יותר מסוכן.אפי הוציא רימון עשן וזרק לזירה, העשן הסתיר לנהג את הדרך והג'יפ פגע בסלע הקרוב. הג'יפ השני המשיך לעברם בקצב מחריד, ג'ק הוציא רימון-יד וזרקו לעבר הג'יפ, אפי וג'ק נשכבו על הרצפה וגוננו על ראשם. פיצוץ עז, אפי הרים את ראשו, רסיסים פגעו בו, הוא וג'ק רצו לעבר הג'יפ שחיכה להם בתחילת השביל שבין שני הרים . הטנקים ירו לעברם, אפי עצם את עיניו הכאב היה עז, נוזל חם שתף את פניו, דם, אין ספק. ג'ק טיפל בו במסירות, אפי איבד את ההכרה. ג'ק ישב בכיסא האחורי ליד אפי המעולף, בקדימה ישב מול ההגה,תום. ולידיו ישב צ'אנג עם רובה קרבין. ג'ק תחב את ראשו בין רגליו, הרגעים האחרונים החרידו אותו, הרימון פגע בג'יפ שהיה מרחק חמש מטר מהם, הרימון התפוצץ שנייה אחר כך כאשר נתפס בברזלי הקדימה של הג'יפ, טנק הדלק נדלק וכול הג'יפ התפוצץ ברעש שהוא לא ישכח , הוא התגלגל שנייה לפני זה מרחק מטר, לכן לא קרה לו כלום, אך אפי, כיוון שהסלע התפוצץ, אפי נפצע קל, כך העריך אפי. הם התרחקו כמה קילומטרים מהזירה. ג'ק לא רצה לחשוב עליו, אך המחשבות נדחקו פנימה וחדרו אליו. הוא ציווה על צ'ארלי להיכנס, הכול בגללו. נקיפות מצפון נוראות תקפו אותו. השמש החלה לשקוע, אדמימות פשטה על האזור ההררי. ג'ק חשב על משפחתו, הוא סך הכול בן עשרים וחמש, וכבר הוא מרגיש זקן כל כך, הוא ידע למה, הוא היה בכול העולם כמעט: ביפן,ישראל,עירק,אירן,רוסיה,אנגליה,סין,דרום אפריקה,סומליה,דרום קוראיה, צפון קוראיה,וייטנאם, וכמובן ארץ מולדתו ארה"ב. הוא חשב על אשתו, לונה, מסכנה, היא לבדה עם בנו הקטן ג'ו, בן שנתיים, ועכשיו היא בהריון, הוא יכול לחזור הביתה רק עוד חודש. געגועים עזים כבשו אותו, שלחו אותו לשליחות מאוד מסוכנת, לא הכי מסוכנת שהיה לו, אך עדין לאפגניסטן, לרצוח מפקד מהארגון הרצחני אל-קעידא . הוא הביט באפי חברו, סך הכול בן עשרים, הוא התקרב אליו וניגב את פרצופו, במים קרים. אפי פקח את עיניו, "אפי, תהיה חזק." אמר ונשכב על הכסא בחזרה. אפי היה כמעט בטוח שעינו של ג'ק רטובה. אפי נרדם בחזרה, הוא היה חלוש. הם הגיעו להר שנראה די משונה, הם חיכו דקה ואז יצא מבין אחד השיחים חייל אמריקאי ובדק אותם. כשראה שמדובר בג'ק הצדיע לפניו והורה באצבעו לאיזה כיוון בהר. התצפיתן קלט אותו, ומסר לצלפים שה מישהו מאיתם, ואז קרא במכשיר קשר שלו לשוער. השוער לחץ של הכפתור, וההר נחצה לפתע לשניים ונתן לג'יפ שלהם להיכנס. ברגע שהג'יפ עצר בחניה הקבועה שלו, שני פרמדיקים רצו אליהם אם אלונקה והשכיבו את אפי עליה, הם שמעו מצ'אנג שהספיק להודיע להם שאפי שנפצע. ג'ק צעד בראש נפול לעבר אוהלו, השומר שעמד על הפתח הצדיע לו ביראת כבוד. ג'ק פרק את המזוודה על המיטה, הוא הוציא את רובה הצלפים שלו והכניס לתוך הנרתיק המיוחד שלו, הוא סידר את שאר הנשקים במקומם. הוא נשכב על המיטה, וחשב על מה שהולך לקרות. אולי אפילו יכניסו אותו לכלא, הוא פשוט פישל במשימה ועוד איך... הוא ידע שעוד כמה דקות ייקרא אל המפקד הראשי, לכן הקדים את המאוחר ויצא מן האהל. הוא צעד בראש מורם לעבר האהל הגדול שעמד בקצה המחנה. שני שומרים מנעו ממנו להיכנס פנימה. הוא הראה להם את תעודתו והם פתחו לו את האפשרות להיכנס. הוא היה סגן המפקד הראשי, אך כיון שהיה צעיר וכיוון שהיה הולך למבצעים לא היה מוכר כל כך. הוא נכנס לאהל של הקולונל ג'יימס לרטר, המפקד הראשי של צבא ארה"ב באפגניסטן. הוא הצדיע כשנכנס, את המילים שאמר לא האמין שאמר, " המפקד אנחנו חוזרים לארה"ב." המשך יבוא אי"ה...

8:30 אריאל סגר את הגמרא ונשק לה. הוא קם מהכסא והלך לכיוון הדלת,מתרגש מהמסיבת הפורים בבית. היום בלילה יחול ראש חודש אדר ב', ועוד שבועיים כמובן, פורים. משפחתו תכננה לעשות מסיבה קטנה בראש חודש. כשעמד בפתח נזכר שהמגיד-שיעור אמר שהמאירי בספרו "בית הבחירה" חולק על מה שאמרו בריטב"א , הוא חזר על עקבותיו, הוא היה נחוש בדעתו לעיין בספר של המאירי בעצמו... 8:40 אריאל יצא מ"הישיבה לצעירים" לכיוון "מרכז הרב" היכן שהספרייה ממוקמת, הוא שמע רחש קל מבין העצים, אך לא ייחס לדבר חשיבות, מה שעניין אותו, מה חולק המאירי על הריטב"א. 8:42 אריאל עבר בין שורות המדפים, הוא זיהה כמה חברים מהישיבה, הוא נכנס לשורה של הראשונים, השורה השישית, יהונתן יצחק אלדר עבר לידו "היי" קראו אחד אל השני, יהונתן למד בשיעור מעליו הוא היה אחד משקדני הישיבה, יהונדב נותר לבדו בשורה השישית כשנגש להוציא את המאירי... 8:45 אריאל נבהל לפתע, הוא שמע פיצוצים, "פורים, הילדים לא מבינים שזה לא העיקר." לפתע נשמעו קצב של יריות, אריאל כבר קלט שהפעם זה לא טייגרים או חזיזים, אלא פיגוע ירי! אריאל התקפל על הרצפה וחפן את ראשו בין ידיו, הוא סך הכול בין ארבע עשרה, דמעות סוררות נשרו מעיניו, צרחות עזות נשמעו מכל עבר, נערים זועקים לעזרה, יהונדב שמע שהמחבל אם הרובה שכנראה תת-מקלע, מתקרב לעברו, הוא ידע שהמחבל ידע שמהספרייה אין יציאה מהמדפים, אכן הוא צדק לדאבון הרב, אריאל עצם את עיניו והתרכז, הוא התרכז בשתי דברים, הראשון הלחימה שקצת למד, והשני לחימה חזקה כפלים, תפילה. הוא נשא תפילה למרום וביקש " אלוקי, אנא תוציא אותי מהמקום הזה בשלום. אבא שבשמים, תעזור לי, בבקשה. אני נודר אם אני ייצא מפה אני ילמד כמו שצריך. בבקשה אבא שבשמים תעזור לי..." דמעות זלגו ללא הרף מעיניו של אריאל. הוא קלט מזווית עינו את המחבל מתקרב, הוא ארב לו ונשם עמוק... המחבל כיוון את הקנה לעברו, אריאל אם כוחות שלא ידע מאיפה קיבל, עיקם את הרובה כלפי מעלה, כך שהערבי לא יוכל לירות בו, יהונדב הרים אגרוף למחבל בפרצוף, המחבל שהיה חזק בהרבה מיהונדב הדף עם המחסנית של הרובה בכוח, הרובה פגע בראשו של אריאל, באפו. למוחו של אריאל נכנס רק משהו אחד: 'לרוץ' הוא פתח בריצה שהוא לא ידע מאיפה השיג, הכול היה מטושטש מסביבו, הוא שמע יריות עפות מעל ראשו וניתזות בתקרה, המחבל לא התכוון לרדוף אחר הנער, אריאל היה בטוח שהמחבל מסומם, בכוחות שהעיף אותו. אריאל בערפול חושים יצא מהבניין ונפל ישר לתוך חיקו של החובש, שפינה אותו מהמקום בדחיפות, יהונדב איבד את ההכרה... סוף אפילו שעדין עשרות פצועים מאושפזים בבית חולים, זה הסוף של הנס שקרא ליהונדב. הסיפור אכן מבוסס, זה באמת קרא שבחור בן ארבע עשרה תקף את המחבל וכמו שקראתם הצליח להגיע לידיו של ה"חובש הר-נוף" שפינו שנים מהפצועים. ככה לפחות שמעתי מפי החובש שטיפל ב"אריאל" לבחור קוראים- אלחנן יוסף, והוא בן-דוד של אחד היוצרים.

פרק י"א שניהם הלכו בדממה, שהעיקה על אחד מהם. הוא קצת חשש, קצת. זה היה ג'ים, בנו של 005. והנסיך מנורפיוס. ג'ים לא כל כך האמין לו, אמא לימדה לא לדבר עם זרים, אבל מצד שני, הזקן נראה איש טוב. הנסיך שם לב לחששות שהעיקו על בן העשר, והוא רצה שהוא קצת ישמח, הוא רצה שהוא יבא איתו, לכוכב. " מה קרה ? " שאל את הילד, " מה מפחיד אותך? " פניו של הילד נראו לפתע מאד מופחדות. " ש.ש...ם." הצביע באצבעו הקטנה, על חבורת נערים רוחבית שהתקרבה לעברם, בצעדים מאיימים. " אל תדאג." הרגיע אותו. הם היו ששה, בריונים, הם הקיפו אותם, מכל צד עמד בריון עם שרוולים מקופלים. הזקן נראה שליו, עד שגרם לאחד מהם להתפקע. זה היה רחוב אפל ומסוכן, שם השתכנו מפיונרים צעירים, מסוכנים. " מה אתה עושה פה ? זקן." קרא אחד מהם. הוא ספג את העלבון, ואחז בידו של הילד, שלא הפסיק לרעוד. "הי !" קרא אחד שנראה הצעיר מכולם. " הוא דומה לדמבלדור, רק חסר לו משקפים." כולם צחקו מהבדיחה, לא בכל יום רואים תחפושת מוצלחת. הם חיכו שהזקן ישבר, אך הוא נשאר עם עיניו המימיות, שליו. הבחור שנראה המסוכן ביותר, כובע שחור עם כתובית שנראה כדם, שלף סכין מחגורתו. ג'ים נבהל, ותפס בחוזקה את גלימתו של הנסיך. " וזה הארי פוטר." צחק הצעיר, והצביע על ג'ים. הנסיך לחש לעצמו: " הגיע הזמן." הוא הרים את ידיו אל-על, אורות כחולים פרצו מידיו, לתדהמתם של הצעירים. אותו צעיר עם הסכין, זינק עליו, אך כאילו מגן שקוף הגן על השנים, והוא השתטח על הרצפה. הסכין עדין היה בין ידיו, הוא עשה את עצמו מת. זה היה קצת טיפשי הצד הזה, משום שחבריו החלו לפחד. הם ברחו כל עוד רוחם בם, חוץ מהבוגר ששכב על הרצפה דומם. ג'ים הרפה את אחיזתו, הוא האמין יותר בנסיך. לאחר עשר דקות של הליכה שקטה, התלונן ג'ים, " אני רעב." " מה אתה אוהב? " שאל הנסיך. " לחמנייה בנקניקיה. " ענה הילד. הזקן לא ידע מה זה, אך הוא הזמין את זה בכישוף. בידו נחה לחמנייה טרייה, עם נקניק בתוכה. ג'ים שמר על כשרות, אך היה מאד רעב, לבסוף שאל את הנסיך, " זה כשר? " הנסיך קרא את מחשבותיו והבין את רצונו, הוא זימן נקניקייה קשרה. אחרי שג'ים גמר לאכול והרגיש שבע, שאל את השאלה, שהנסיך ייחל לה מהתחלה. " אני יכול להיות כמוך? " שאל בתמימות, " ז'תומרת לעשות כשפים? " " כמובן " ענה מייד הנסיך. " עם תבוא איתי." ג'ים היסס, הוא לא ידע למה הוא מתכוון, "לאן?" שאל. הנסיך ברר את מילותיו לפני שענה, " לארמון שלי." זה לא היה שקר, מפני שהוא הנסיך. " יהיה לך מה שאתה רוצה." המשיך בפיתוי. " אוכל, כסף, בגדים, כשפים ועוד הרבה דברים." " זה בשיקגו? " שאל ג'ים. " מכאן." התחמק, והמשיך ללכת. לאחר רבע שעה הגיעו לשער גבוה, ששמרו עליו שני כלבים איימתנים, רוטוולירים. ג'ים פלט צרחה קלה, ותפס בשרוולו של הנסיך. " אל תדאג, הם שומרים על הבית שלי." אמר וצעד בבטחה בשער. הכלבים ריחחו אותו, ונעמדו דום. ג'ים לא העיז להביט לאחור, הוא רק קיווה שהנסיך צדק. הם המשיכו לעבר מעבר צר, שומם. הם הלכו בדממה, כל אותו זמן ג'ים אחז את ידו של הנסיך. אחרי חצי שעה הם הגיעו לתא טלפון-ציבורי מיושן, אדום, שנראה כאילו ריססו אותו בתת מקלע. הוא עמד להיכנס לתא, אך לפתע אור לבן בקע ממנה, ומתוכה יצאה אישה עטופה בשחורים. זה היה המקשר בין נורפיוס, לאמריקה-ארה"ב-שיקגו, המעבר היחיד. מי שיצא משם הייתה בגנלד, אמו של ג'נוק, המסוממת לשעבר. הנסיך נבהל, על המסוממים היה אסור לצאת מהכוכב, ועוד, הוא קלט במהירות, זה סבתו של הילד שאוחז את ידו. הוא שיחרר את הילד, עוד לפני שהנסיך הספיק לכשף אותה, ירתה עליו מעיניה, אור לבן ענק, שהעיף אותו על המלבנים האדומים שהתמוטטו, מפגיעתו של הנסיך. עוד לפני שהספיק לקום,ירתה עליו מרובה, סילון כחול, ירייה שמשתקת למשך 24 שעות. ג'ים, שכל העת, עמד בצד, והביט בתדהמה במלחמה שמתרחשת מולו, התעשת, ורץ אל הזקן, הוא בדק האם הוא חי, כן הוא חי, חשב. ' אבל מה קרה לו? " שאל את עצמו. " מי אתה? " שמע לפתע קול נשי, מאחוריו. הוא נבהל וקפץ לאחור, זה אותה אישה שירתה בחברו הזקן. לבו של ג'ים, נתן כבר את אמונתו בזקן, ועכשיו כל כעסו, התמקד על האישה עם האקדח ביד. " מה השם שלך ?, ילד." שאלה שוב. " תשתקי ! " צעק עליה בקול בוכים. " הרגת אותו, הוא כמעט הפך אותי לקוסם, הוא רצה להביא אותי לארמון שלו, ואת חסמת אותי." צעק עליה ללא חת. הוא הרגיש תסכול עמוק, עד שבא לו להרים אבן שעמד בצד, ולמרוח איתו את פרצופה של האישה. בגנלד ריחמה עליו, וגם כעסה, אבל לא עליו, כעסה היה על הנסיך, ששכנע את הילדון, לקחת אותו לאיפה שסבלה עשרות שנים. " תהרגי גם אותי." צעק אליה, והצביע על חזהו, " אישה אכזרית." סינן אליה. " תהיה בשקט, טיפש." נזפה בו. " דבר ראשון, לא הרגתי אותו, אלא הרדמתי אותו." ג'ים שמע רק באוזן אחת, הוא לא היה מרוכז, הוא בכה, הוא רצה לנקום, משהו התפרץ בתוכו, לזרוק עליה אבן. אך היא לא שמה אליו את ליבה והמשיכה, " דבר שני, אני באתי משם, מ' הארמון ' שלו, והוא רצה להשמיד אותך. גם אני, אותי לקחו לכוכב הזה, והם פשוט משתלטים עליך, ושולטים בך, ואתה לא יכול לעשות דברים מרצונך." גמרה את נאומה, ונשמה נשימה עמוקה, היא קיוותה שהילד יבין. ג'ים מצידו, הבין קצת, והתעודד, הוא לא בדיוק הבין את ההשתלטות, מפני שלא האמין שהזקן ישתלט עליו. לכן הוא הרים אבן בינונית, ותחב אותה בכיסו. אחרי שראתה שהילד נרגע, שאלה אותו : " כאן זה שיקגו, נכון ? " הוא הנהן, אפילו שלא היה בטוח, הרי הגיע לכאן במסוק. " אני צריכה טלפון, יש לך ?" שאלה, אך הבינה שלא נותנים לילד קטן, טלפון. " אני צריכה." הסבירה לו. " טוב, תראה לי את היציאה." אמרה, לאחר שהתייאשה לקבל כאן טלפון. " כ..כשאמרת טל..לפון, התכוונת לפלאפון.?" גימגם בשאלה. " איך שתרצה." ענתה לו. הוא הראה לה את הדרך, שהיתה שקטה כמו בהלוך. הם הגיעו לשער הסופי, איפה שהיה את שני הכלבים. ג'ים נבהל, עכשיו לא היה לו בטחון כמו שהיה עם הזקן, ועובדה, שהכלבים התרוממו לפתע, והתכוונו לעברם, בשיניים חשופות. ג'ים החל לסוג, אך בגנלד תפסה אותו בשרוולו. " אל תדאג." לחשה לו. אך הוא כן דאג, ועוד איך. ג'ים עמד מרחק פסיעות ממנה, היא עמדה בגו זקוף, מול הכלבים. הם עמדו במרחק זינוק מהם. היא שלפה את האקדח מנרתיקה, היא לא הספיקה לירות, ואחד מהכלבים, חטף את זה מידה. השני זינק עליה, היא התגלגלה, וכישפה כישוף מזמין על האקדח, האקדח הועף מפיו של הכלב, ונתפס בידה. הכלב השני קפץ עליה שוב, לא היה לה בריריה, היא קפצה עליו ככלב. הוא קירב את שיניו לגרונה, בשביל לשסף אותה. באותו רגע ירתה כדור מעיף, סילון לבן, הכלב הועף קילומטרים רבים. היא כיוונה את הרובה על הכלב שגהר על ג'ים. אך לחרדתה, לא היה שם כדורים מעיפים. הכלב נעץ בינתיים, את שיניו בבגדו של ג'ים. היא לא שמה לב על מה היא מכוונת, העיקר שיעוף מפה. היא מיהרה ללחוץ על ההדק, וסילון כחול לבן בקע ממנו הישר אל הכלב, לדאבונה הרב, ראתה, שזה גם קצת על הילד. ברובים המשוכללים שצוידו הסוכנים של נורפיוס, היה כמה סוגי יריות.הריגה- סילון ירוק, הרדמה-אדום, העפה- לבן, ומקפיא- כחול לבן. "זה הקפאה" נרגעה, הכלב עמד עם שיניים קפואות שכמעט סגרו על גרונו הקפוא של ג'ים. היא מיהרה לזירה הקפואה, ושלפה משם את הכלב והעיפה אותו לצד, הכלב התחלק על המדרכה המלאה אנשים, בשיקגו. עכשיו היא ניגשה בזהירות אל הילד ששכב מחוסר הכרה, קפוא. רגלו שהייתה מדוממת מהכלב, התרפאה מהקיפאון. היא לא ידעה איך להחזיר אותו, היא ניסתה כישוף חום ואהבה. הילד הקפוא החל להיות אדום, ואז מעטה הקרח שעטף אותו, התפוצץ. ג'ים לא קלט איפה הוא, עד שראה את האישה, שהרדימה את הזקן. היא עזרה לו לקום, ושניהם הלכו לאורך הרחוב המסוכן. כושים מגודלים עברו לצידם, חבורות של מפיונרים התעללו באנשים מסביבם, אך בהם לא נגעו, כולם שמעו את המקרה עם הזקן, והעדים זיהו את הילד, ג'ים. הם התקרבו לכיוון היציאה מהרחוב, אבל לפתע הגיח מאיזה סמטה, הבחור הגדול שהזקן התעלל בו. בידו הייתה סכין, ועיניו התרוצצו בלי הפרעה. הוא חסם להם את הדרך יציאה. חבורות של אנשים התקבצו למחזה המשעשע. בחור בריון, מול אישה בגיל העמידה וילד. " אתה צריך משהו ?" שאלה בתמימות. " איפה הזקן?, אם תגידי לי, אני ישחרר אותך לנפשך." בגנלד לא הייתה טובה כל כך במלחמות, לכן אמרה לו את מקום משכבו של הנסיך. הם לא אמינו לה, אך הצעיר הבריון האמין לה, וכולם צעדו לעבר תא הטלפון... הם מיהרו להסתלק, אחרי שש רחובות שעברו, נעצרו למלא את ריאותהם. הם התיישבו על ספסל, והתנשפו. לפתע בחורה צעירה, גבוהה, התיישבה לצידם, והוציאה את הפלאפון שלה. בגנלד לא שמה לב, עד שהבחורה חייגה לחברתה, והחלה לצעוק בקולי קולות. " מה?, את רצינית?, הוא באמת הסתכל אליך?, שיאוו! שקרנית." היא צעקה כאילו שחברתה התארסה. אבל סך הכול, בן אחד הסתכל על החברה שלה. בגנלד נבהלה, היא חשבה שהבחורה צועקת עליה, והביטה במבט חמור סבר על הבחורה. מבטה השתנה פלאים, אחרי שראתה מה הבחורה אוחזת בידה, זה מה שהיא צריכה, פלאפון. היא חטפה את זה מידה, "הלו?... הלו?..." נשמע מעבר לקו. בגנלד לחצה על END והשיחה נותקה, הבחורה ההמומה, הרימה לה סטירה. בגנלד הביטה בה במבט נזוף, הבחורה הרימה לה עוד אחד. " מספיק !!!! " צרחה , היא קמה ממקומה, והוציאה את האקדח שלה. היא ירתה עליה סילון אדום, מרדים, הבחורה נשכבה על הספסל, ונרדמה. היא חייגה בעצבנות את המספר שרשמו לה, וחיכתה. " הלו,כאן מזכירתו של ראש האף. בי. איי., מי מדבר?" ענה לה קול נשי. " ב...בגנלד." ענתה בגמגום. " מי?" שאלה המזכירה. " אמרו לי להתקשר לכאן." ענתה בגנלד. " רק רגע." קולות עברו ברגע, ואז נשמע צפצוף ארוך. " הלו. כאן ג'ון הראש." נשמע קול מתוח. " כ...כן" ענתה בגמגום. " אני יעביר לך עכשיו את מפת G.P.S. ואני יוביל אותך למשרדי." ג'ון שמח שהיא לבסוף הגיעה. " מה המספר של הפלאפון?" שאל. " לא יודעת, גנבתי את זה." ענתה. נשמע גיחוך מעבר לקו. " אני ימצא את המספר." ג'ון בדק מי התקשר, ותוך רגע מצא את המספר. " אני מעביר לך." הוא העביר לה את התוכנה, ומייד על הפלאפון של הבחורה/בגנלד הופיע הג'י. פי. אס. גם בנורפיוס היה את הכיון לווני, לכן החלה לפסוע עם ג'ים לכיון משרד האף.בי.איי., בשיקגו. זה היה רחוק 25ק"מ מהמקום שעמדו בו. ג'ים לא הבין מה האישה המטורללת רוצה ממנו, אך המשיך ללכת אתה. בסוף נמאס עליה ההליכה, ונעמדה על הכביש. מכונית כסופה, מדגם " מרצדס " עצרה בחריקה, איש עסקים עצבני יצא ממנה, וטרק את הדלת מאחוריו. " מה לכל הרוחות, את חושבת שאת עושה ?" צעק עליה והרים את אגרופו בזעם. " אני זקוקה לרכב." אמרה לו בקול פייסני. " אז תיקחי "טקסי", י'מטורללת." צעק עליה, ותקרב לעברה. " אבל המכונית שלך לא רעה." אמרה, והסתכלה על ה"מרצדס". " או באמת ? המכונית יפה, איך לא חשבתי על זה." אמר בקול של מתחשב. בגנלד חשבה שהוא הבין אותה, אך לפתע נשמעה הצעקה: " תעופי מהכביש לכל הרוחות, ' המכונית שלך לא רעה.' " העתיק את קולה. הוא תפס אותה בזרועה, והתכונן להעיף אותה, מכוניות צפרו בעוז. לפתע ג'ים נשך את האיש בגב ידו, שתפסה את בגנלד. האיש שיחרר את ידו בכאב. בגנלד הרימה לו אגרוף, מהפרקים שלמדה מג'נוק. ואז הוציאה את אקדחה וירתה בו הרדמה, והשליכה אותו על המדרכה. אנשים החלו לצאת מהמכוניות שלהם, לכיוונה. היא מיהרה למכונית, והתניעה אותו, אך היה מאוחר מדי, איש חסון תפס אותה, ועקר אותה מהמכונית. הם הוציאו את האקדח מכיסה, והחסון הכניס את זה לכיסו. תוך כמה דקות הגיע משטרה, ואמבולנס, מתוך הניידת של המשטרה פרצו שוטר ושוטרת, ואזקו את בגנלד באזיקים. השוטרת החרימה את האקדח מהאיש החסון, והם התניעו ונסעו משם. ג'ים החל לבכות, הוא נגש לספסל שישבו בו, ושם את ראשו בין ידיו, הוא בכה ובכה עד שנרדם... הניידת פרצה בסירנות, לרחוב של בית המשטרה. השוטרת הוציאה את בגנלד מהמכונית, והלכה איתה לכיוון הבניין של המשטרה. שוטר רב-דרג, עצר אותה ושאל על העצורה. " עשרות עדים ראו אותה יורה בחף מפשע." אמרה למפקד. " עזבי קחו אותו לאף. בי. איי. אין חוקר פנוי." אמר לה וחזר למבנה. היא ידעה שזה שקר, אבל ידעה את הסיבה, ראש האף.בי.איי. נמצא בשיקגו, והוא רוצה לעשות רושם. היא הכניסה אותה למכונית, והם נסעו כמה זמן עד שהגיעו לבנין רב קומות. הפעם בגנלד יצאה לבד, סוכנים מיהרו לצידה. השוטרת קראה לאיזה סוכן, וסיפרה לו את הסיפור, ואחרי זה הביאה לו את האקדח, הוא השתומם, מה זה האקדח הזה?. הוא לקח אותה לאולם של הבניין, רב הקומות. הוא לא הספיק להזמין את המעלית, ונשמעה פקודה. " עצור." הוא הביט בקצה עינו, כולם נעצו בו מבטים, קצת זועמים, זה היה ראש האף.בי.איי., וכולם ניסו לעשות עליו רושם. " תביא אותה." הוא בלע את רוקו בכבדות, הכול היה שקט. הוא מסר לה אותו, "מה הסיפור? " שאל אותו הראש. הסוכן סיפר לו מה ששמע מהשוטרת, והביא לו את האקדח. ג'ון המפקד בדק את האקדח, והנהן לעצמו בסיפוק. ג'ון גחן עליה." מה שמך?" שאל אותה בלחישה. " בגנלד." ענתה לו. ג'ון כמעט החל לרקוד בלט, אך עצר את עצמו מפני הכבוד. " התלווי איתי." אמר בקור, שהסתיר את התרגשות שלו. היא התלוותה אליו, עד המשרד הזמני שהעמידו לרשותו. הוא נכנס פנימה והתיישב, הוא הציע לה כסא, אחרי שהתיישבה, פתח לה את האזיקים, ומיד התחיל: " שני הבנים שלך בסכנה." אמר לה ג'ון. " מי זה השני? ולמה שניהם בסכנה?" שאלה בפסיביות מוחלטת. " טוב. השני זה דן, הפקוד שלי, 005,מהבכירים, ובנך ג'נוק, חטף אותו והפך אותו לבן ערובה." ג'ון כבר התכונן לספר לה את זה שעות. היא מוללה את שערה בעצבנות, היא לא הספיקה לדבר, והאינטרקום של ג'ון, פלט צפצופים, סימן שיש הודעה. ג'ון סימן לה לשתוק רגע, ולחץ על הכפתור, " המפקד. קיבלנו הודעה שבנו הצעיר של 005 נחטף, שואלים האם להודיעה את זה." " זה הנכד שלך." לחש לבגנלד. " תשלחי לכולם את הזהות, אולי חטפו אותו." הוא נגש לבגנלד. שלא הבינה מה הוא אמר לה," הבן של דן, בנך, נאבד." אמר לה כאילו מלמד עכשיו ילד אל"ף בי"ת. " הנכד שלי?..." היא לא הספיקה להבין, ומהמכשיר-קשר של גון, נשמעה הודעה לכל האף. בי. איי. " ילד בן עשר, בלונדיני, נמוך קומה, חולצת טריקו חומה, מכנסים חומות, כיפה לראשו." ג'ון לחץ על האינטרקום. " מספיק." קרא למזכירתו. המזכירה גמרה את התיאור המיותר, " הוא בנו של 005, יש עליו פרס של 1000$ למי שמוצא אותו." " ג'ון?" לחשה לו בגנלד, " נראה לי שראיתי את הילד שתיארת." " את מתכוונת את הנכד שלך? " שאל אותה באפטימיות. עכשיו היא הבינה מה הייתה מטרתו של הנסיך. "כן." היא סיפרה לו את כל הסיפור, איך נפגשה עם הנסיך ועצרה אותם שנייה קודם, ואחרי זה סיפרה על הכלבים, וכשהגיעה לקטה עם האנשים, פלטה קללות גסות, עד שג'ון נאלץ לעצור אותה בכוח לא לקלל את ארה"ב שכל הסוכנים ישמעו. הוא מיהר לומר לכל הסוכנים, את מקום מוצואו. " אז מה קורה ? אני צריכה לנסוע לשני הבנים שלי, ולהפריד בניהם?" שאלה באופטימיות מאוסה. * ג'ים התעורר לקול השוטרים שקראו לו בשמו, הוא נלקח לניידת לכיוון ראש מטה האף.בי.איי. * " כן, לא טעית." אמר לה, כשחיוך פסיבי נסוך על פניו. *** ג'נוק נראה מטורף, הוא התרוצץ בחדר כמי שנטרפה עליו דעתו. ה"טרף" שלו, כמעט ברח לו מהידיים. זה היה 005 , הוא הצליח כמעט לשכנע אותו לעזוב אותו לנפשו, והוא התהלך שולל אחריו. " אני יהרוג אותך." צעק בקול ניחר. הם היו צומדים זה לזה, כפותים, 005 וג'ורג' ווידר. " אותך." הוא הצביע על ג'ורג', " אני ישמור. אבל אתה, אותך אני יחסל." " מה תרוויח מזה? " שאל 005 בלי שום פחד. " סתום." זעק בעצבים שהתפקעו מזמן. " דיברת איתי לפני זה, עוד מילה אחת, ואתה מת." להמחשה הוא כיוון את הקלצ'ניקוב אל התיקרה, וירה צרורות, התקרה התמלאה חורים. לפתע נשמע קול שקורה ברמקול : " עוד ירייה אחת, ואנחנו פורצים פנימה." הזהירו אותו כבר לפחות עשרים פעמים. ואז 005 עשה משהו שעיצבן יותר מכל, הוא קם כשהוא כפות, והלך לשאוף אויר מהחלון, כאילו הוא נמצא בחופשה בהרי האלפים. " שכב." צרח ג'נוק. 005 התיישב בתנוחה מורטת עצבים. " אני מבין שאתה רוצה למתוח אותי, נכון ? " שאל ג'נוק, עיניו היו מטורפות. " אז הצלחת." הוא כיוון את הרובה אל 005 וליטף את ההדק... *** ריצ'ל הייתה המומה, בזה הרגע קיבלה פקודה ישירה מהמפקד הראשי, להתייצב בחניית המסוקים. הפקודה הייתה לא קלה, היא אמורה ללוות את אמו של 005 לתוך בניין בית-ערובה ששם הוא כפות, ולנסות לשחרר אותו. היא מיהרה להיפרד מהמשפחה הנרגשת, שקיבלה הודעה שבנם, ג'ים, נמצא. היא לבשה את מעילה, וניגשה למנחת מסוקים. היא הגיעה בדיוק מתי שהמסוק שהביא את ג'ים, נחת. היא נופפה לו לשלום, וניגשה למסוק אחר, ששם היה את ראש ה-F.B.I. ג'ון, ובגנלד- אמו של ג'נוק ו005, ועוד שומרי ראש אחדים. המסוק המריא אל-על לא רחוק, לבית כלא הראשי בוושינטונג. הם נחתו במנחת על הגג, ומיהרו לעבר המעקה, ממול היה את הבניין שבו היה כלוא 005. בגנלד הביטה אל חלון ששם, כיוונו הצלפים את הכוונת, מסוקים חגו מסביב, ניידות חיכו מתחת, והיא השקיפה הישר אל החלון. לפתע ראתה דמות, שהזכיר לה מישהו, מציץ בחלון, היא שאלה את המזכירה- ריצ'ל, מיהו. ריצ'ל התרגשה לראות את מעסיקה בחלון, וצעקה לכולם: " הנה הוא." כולם הביטו לאן שהורתה. אך מייד הוריד 005 את ראשו מהחלון. " זה בנך." ענתה לה לבסוף ריצ'ל, אחרי ששאר הסוכנים ניסו לפענח איך הצליח להביט מהחלון. ' הוא השתלט.''אין סיכוי', 'הוא היה יוצא', ' הוא הכריח אותו.' זה לא עניין אותה, היא רצתה להציל אותו. ריצ'ל ראתה את זה בעייניה, וסימנה לה לרדת איתה. הם ירדו מהגג, ולבסוף הגיעו לקומת קרקע. הבית- כלא היה בנוי בארבע מבנים, 1. משרדים- זה איפה שהם ירדו עכשיו.2. בית כלא למכובדים. 3. בית כלא מפואר, יחסית. 4. בית כלא עלוב ומסוכן, ושטוח. ג'נוק היה בבית כלא למכובדים, בקומה עליונה. הם ניגשו לכניסה, של בניין המכובדים. שוטרים עצרו אותם, אך לאחר שראו את ניק, הסגן, שרץ לעברם, ונפנף בידם לאשר להם להיכנס. הם נכנסו לאחר בדיקות קשות. הם עצרו קומה מתחת, לקומה עליונה. הם עלו במדרגות, והגיעו לקומה. משמאלם היה ריק, דלת סגורה. ומימינם עמדו עשרות סוכנים, שהתכוננו לפלוש בעת הצורך. ריצ'ל הגיעה איתה עד הפתח, " מכאן את נכנסת לבד." לחשה לה. " לא את באה איתי." קבעה בגנלד. ולפני שהספיקה להתנגד, דחפה אותה לתוך החדר, וסגרה אחריהם את הדלת. מה שראו היה מזעזע. שני אסירים מכובדים, היו מתים בצד הדרך, תקרה מחוררת, איש אחד כפות וחבול בפינת החדר, זה היה ג'ורג' ווידר. ובגבו אליהם, עמד ג'נוק עם רובה כנגד ראשו של 005. " ג'נוק. אל תעשה את זה." זעקה בגנלד. שנייה לפני שסחט את ההדק...

פרק ט היא הביטה מולה, חוששת האם להכנס. דלת הפלדה, הייתה נעולה. עשרות פעמים התלבטה האם להכנס, היום החליטה החלטה. היא הביטה על המנעול, לפתע המנעול החל לעלות עשן, ואז התפוצץ, בקול רעש קולני. השלט, "חדר עינוים", היה שבור לשנים על הרצפה. היא נכנסה לחדר, 'אני חייבת לגלות!' צעקה על עצמה, כשחששה להיכנס. היא פסעה בדממה, בין המדפים הגדושים ב- צבתות, אולרים, ברגים, ועוד כמה. לאחר חצי שעה של חיפושים, מצאה את מבוקשה. מקל שמתפתל לשנים, זה היה מכשיר עינוים איום. היו מכניסים אותו לשני העיניים, והם פשוט חדרו את העיניים, ואז היו מעבירים כל מיני גלי חום, חשמל, וקר. וזה היה גם מדורג. היא הביטה שוב על המכשיר, ומתלבטת האם כדאי או לא. כוחה היה בעיניים, היא יכלה לכופף כפיות, לפרוץ מנעולים, ועוד הרבה דברים... אבל חיסרון אחד היה לה, והיא ידעה אותו, החיסרון היה, שהיא לא שלטה על עצמה. תמיד הרגישה שהעיניים לא שלה. והיום כשנודע לה, שבנה נעלם, החליטה סוף סוף, לשים קץ לסבלותיה. היא הכניסה את המכשיר לעיניה, ולחצה על המחשמל, ושדרגה את החוזק העצום ביותר. אחרי עשר דקות של עינוי, הבינה הכול... *** חדר התקשורת היה מלא. שדרנים התרוצצו בין המפקדים הבכירים,הוא לא אוהב פרסומות. אליו הגיעו שלושה, הוא הוציא את נשקו באיום. כולם ידעו, שאיתו לא שווה להתעסק. שנים הלכו, אך אחד נשאר, מתעקש. הוא לא היסס וירה ברגלו, כדור קרח. העקשן השתטח על הרצפה, וברח מהחדר. הוא נגש להתקהלות גדולה, שהצטנפה על הנמוך בהדרגה, משאר המתראיינים . "ובכן, ספר לנו הכול, מהתחלה." צפצף איש נמוך קומה, מחדשות "נורפיוס טיימס ". המקשר, הגבוה, פתח את פיו בפעם השביעית, לספר את סיפורו. " הכול התחיל, כאשר ישבתי ליד המכשיר, משועמם. ואז לפתע שמעתי צפצופים. ניגשתי לראות מי המתקשר, כשאני שם את האוזניות. 'הלו.' שמעתי קול. היה כתוב שזה מארץ. בינתיים ניסתי לדלות ממוחי, מי בארץ. הנסיך וג'נוק, הם אמורים להיות בארץ. נזכרתי. ,' ג'נוק?, הנסיך?, מי זה?' שאלתי. הוא נבהל וענה: 'ל...א... ז..ה, אפס אפס שבע, נעים להכיר, כוכבים.' ענה לי, בהתחלה בגמגום, ואחרי זה, בבטחה. נבהלתי שהם יודעים את זהותנו. מיד קראתי למפקדי, אך הוא כבר ניתק. מייד קראנו לראש המחלקה." " תודה." קטע אותו הנמוך. האיש הכהה, בעל המשקפים כהות, מעיל שחור, נעלים שחורות, שיער שחור,בקיצור, מיסטר שחור. יצא מהחדר בחפוזות, וניגש ליציאה. אף אחד עדין לא הודיע למלך. חשב. הוא ניגש לחדר שקוף. שלא כל אחד, יכול להיכנס. הוא הכניס את היד, לחור מסתורי, לאחר חצי דקה של דגדוגים, נעלם. הוא הופיע ישר בחדרו של המלך. "חדשות אדוני." יישר את עניבתו. " אני יודע." קטע אותו. "מכשירו של ג'נוק, נחטף." "נכון" אישר הכהה." אך יש עוד חדשות, אמו, של ג'נוק, ברחה." החדשה הזאת, הפתיע אותו בהחלט. "תמצאו אותה." ציווה בהסטריה, "למה היא ברחה?" שאל לבסוף. " היא גילתה שבנה נעלם" דיווח הכהה, שר החוץ. "בכל זאת, תמצאו אותה." פקד המלך. הוא הסתובב ויצא. גם הוא הבין, שחייבים למצוא אותה... *** הוא נכנס לחדר, כרוח סערה. "יש!" צהל. " זה עובד." בישר את הבשורה. הם נתנו לו לנוח, לפני שגולל לפניהם את הסיפור. " עכשיו, מצאנו כמה דברים." אמר ג'ון, המפקד. "האחד, קוראים לזקן, "הנסיך"." כולם הסכימו איתו. "שתים, רק שניהם בארצינו. ולא עוד" הסיק המפקד. "המפקד. בקשר לאחיו של ג'נוק, זה 005 ?" שאל ניק. "למה אתה חושב?" בהילות נשמעה בקולו. "כי הוא נעלם..." אמר. *** האורות האדומות כבו. לפתע קלטה הכל. הזכרונות הציפו אותה כמים. הכל עבר לפניה כסרט נע. אך לפתע, עצרה את עצמה מזיכרנותיה. אין זמן לזכרונות, זה היה סיסמתה הראשונה. היא שלפה מכיסה, את המקשר שלה. פרסומות כרגיל. בשמים, נשקים, רכבים, ומה לא. הרבה זמן לא פתחה את הודעתיה. היא לחצה על "אישי". והיה שם שלוש הודעות. אחד מבעלה, שהיה כתוב שם: ' אני עף לאיזה כוכב.' . שיעוף לאן שירצה. הרהרה בעבנות. היא כעסה עליו מאד, לאחר שנודע לה, מה הוא גרם. ההודעה השניה היה של בנה, ג'נוק. היה כתוב שם: ' אמא, אני נוסע לארץ, להציל את הנסיך.' גם עליו שמרה טינה. היא מחקה את ההודעות, היא הביטה על השלישי, היה כתוב שם, שנשלח בשעה 21:37 . היא הביטה בשעונה, ההודעה היתה טרייה, השעה היתה 21:50 . היא פתחה את השלישי... *** " ג'נוק, אני אחיך." קרא 005 בקול מתחנן. " כן, כן, שמעתי כבר את הבדיחה הזאת." אמר בקור. לפתע רעיון נצנץ במוחו, הוא מילא את ידיו בסבון. כשדיבר. " ג'נוק, אמא שלך, אני רוצה לדבר אתה." הסיח את דעתו. " גם את הבדיחה העלובה הזאת, שמעתי." גיחך בבוז. 005 הרים את ידו בתנופה, המלאה בסבון, וסטר על עיניו של ג'נוק. ג'נוק שמט את אקדחו, ושיפשף את עיניו. 005 מיהר להרים את האקדח. ג'נוק שטף את עיניו במים, זה צרב. 005, הצמיד את האקדח לעורפו של ג'נוק. "מה אתה אומר עכשיו?" שאל. "אני עדין לא מאמין." ענה. "כדאי שתתחיל." איים. לפתע עורו החיוור של ג'נוק, התכלחל. נוזל כחול שקוף, נזל מעורפו, על אקדחו של 005. לועו של האקדח נסתם. ג'נוק שלף ממעילו את הקלצ'ניקוב... המשך יבא...

כוכב נורפיוס המלך ארטיקר פלוקר טימפוק השני, ישב בכסאו, שירש ממלכיו הקודמים בכוכב.שהיה בשווי שאי אפשר לאמדו. "בני, בני" קרא בקול יבש, הוא הרגיש צמא, הוא הביט על הפעמון הזהוב שהיה תלוי לצדו, וזו צלצלה מעצמה. "מימה" * קרא. ומיד נכנסה משרתת גבוה, עם חצאית צהובה מעופפת, ובידה החזיקה מגש כסף ועליו היה גביע זהוב * כמו מים. רק מקור אחר. משובץ ביהלומים מסוג נדיר, ובתוכו היה מים כחולים צלולים.היא קדה שלושה פעמים, והניחה את הכוס, על השולחן ההדור. היא הביטה בו לחלקיק שניה, אפילו שידעה שאסור,ממבטה ידעה שמלכה דואג. פניו של המלך החיוורות היו קמוטים מדאגה, זה היה נראה שהולך עוד מעט להתעלף. היא רצתה לשאול לשלומו, אך ידעה שאסור לה. היא צעדה לכיוון הפתח, כשקולו של המלך ארטיקר עצר אותה. " בני,בני" קרא שוב. המלך החל לבכות,"איפה אתה?". הפעם הבינה שרק היא בחדר, ואף אחד לא רואה, ולא שומע.והמלך בצרה?... " אדוני. האם קרה משהו?" חששה. "לכי תגידי למזכרתי בריצ'י, שתארגן ישיבת חרום." צווה בקולו התקיף, ותוך כדי , חזר לעצמו. והיא יצאה מהחדר בריצה, ואמרה את צוויו לבריצ'י המזכירה. * * * * * * * חדר הישיבות היה ברוח קרבית ביותר. כל אחד ניסה לדמין מדוע המלך קורא לכנס חרום. אך אף אחד לא הצליח לעלות על איזה רעיון , מפני שבדיוק כשכולם ישבו, נכנס המלך שלא כהרגלו מוקדם. הוא פתח מיד בדברים: "התכנסנו היום בקשר לבני." פתח. כולם ניסו להיזכר מה קרה עם הנסיך. אך שהוא פתר להם את החידה : " שלחתי אותו לשליחות לכדור הארץ, לרגל. " הזכיר. וכולם נזכרו... " ואתמול, כשבדקתי "בכורנופליוס*" את מצבו של בני, ראיתי שהוא נפצע." הפטיר ביובש. כורניפליוס- זה כמין מיטה שכאשר אחד מאנשי הכוכב שוכבים על זה, זה מביא אותו לכל כוכב ביקום. האיש נשאר על המיטה אך כאילו אותו איש נברא בכוכב שאליו שלחו אותו. וכשרוצה לחזור צריך להגיע למקום ממנו נכנס. ונוצר ממקום כניסתו כמין מוט באדמה ולאחר זמן שנען על המוט נכנס לכוכב שלו. דרך אחרת היא אפשר היה להכנס לכוכב נורפליוס, מחוזק האטומפסרה של הכוכב. {או איך שלא כותבים} "איך?" התענין גבר גמד עם משקפים עגולות ושער שחור כפחם. "עם הדבר הזה ..נו... אה... אקדח. רובה שלהם, ברגל." נזכר המלך, ובאומרו זאת, לחץ על כפתור נסתר בשולחן. לפתע השולחן נפער לשני חלקים, ובאמצע עלה מיטה שעליה שכב אדם זקן מחוסר הכרה, ורגלו מדממת. " למה אתם לא עוצרים את הדם ?" נבהלה אשה ירקרקה עם שיני ערפד ועינים אדומות. "כי אנחנו מנסים להוציא את היריה שפגעה בו,ואם הדם יפסק לא נוכל להכנס לעומק זה חוק הכור." והמשיך "נבדוק מי ירה בו, ובכך גם נאתר את בני האבוד וגם ננקום..." אמר המלך כשעיניו בוערות מחימה. ובאומרו זאת רימז לפורפסור קירח להתקרב. הפורפסור התקרב למלך, וקד קלות. הפורפסור הוציא איזמל חד, והחל לעבוד על רגלו של הנסיך. "צריך אור" מלמל. הוא לא העיז לבקש. אך לפתע אור חזק הציף את רגלו של הנסיך.הפורפסור מלמל תודה למלך. והמשיך בעבודתו. לאחר כמה שעות צעק: "יש". כולם רכנו לעברו, הפורפסור הוציא כדור חד למדי והראה אותו למלך. אף אחד לא הבין את שפת הכדור הארץ חוץ מהמתרגם. המתרגם הורץ פנימה וקרא את מה שהיה כתוב על הכדור באותיות זעירות ביותר: "ג'ורג' ווידר שיקגו-ברזיל" ואת מספרו. המלך נגע בכדור, והחל להקריא את מה שהיה כתוב במוחו בקשר לאקדח, והמתרגם תירגם: ג'ורג' ווידר קיבל את האקדח בשנת 1999, במקסיקו סיטי. מאדון ששמו פדרגדצ'ו בידל. פעם אחרונה שהשתמש: בשנת 2004 (אתמול) את ש"אר הפרטים לא אין צורך בהם." אמר המתרגם. המלך סימן לו לצאת. וחזר לסוכניו: "ג'נוקיסקי בליונהכמצף, אני ממנה אותך למצוא את בני ולנקום." ג'נוק בשם הקיצור, הנהן עם פרצופו האכזר והנוקשה שעל לחיו השתרך צלקת באורך שש ס"מ, ועמוק מאד. מספרים עליו כשהיה פעם בכדור הארץ, ירו בו בתת מקלע שלש כדורים ומזה נוצר הצלקת. אך ג'נוק אף פעם לא דיבר על זה. ג'נוק הוא גבר חסון וגבוהו 1.80 בדיוק. עם עינים שקועות תכולות.שער בלונדיני יפה, הוא היה מזוג נדיר, אמו נחטפה מגרמניה באמצע השואה, והתחתנה עם חיזר.ג'נוק היה הסוכן הטוב ביותר ולא ידע מאום שאמו היא מכדור הארץ. לו היה יודע... ג'נוק היה שונה מכולם מפני שלא היו לו שמץ של כח קסם.הוא והנסיך ועוד שנים היו היחידים שתואמו לאנשי כדור הארץ. , בחגורתו היה תדיר שלושה רובים : מרדים,הורג, ומקפיא. אך הפעם היו צריכים לצייד אותו בהתאם לכדור הארץ. הם ציידו אותו בקלצ'ניקוב שהשיגו פעם, פגיון,מכשיר לוויני שמקשר אותו מיידית עם כוכבו, אקדח זיג- זאואר זעיר שהשיגו בחרוף נפש. וכולו העיד שמוכן לחדור לכדור הארץ. הוא נשכב על ה"כורנפליוס".אך קול קטע אותו. " תמצא אותו."התחנן המלך. ג'נוק היה מוכן להתערב שראה דמעות בעיניו. הוא עצם את עיניו והתכונן להרגיש חופשי, המקשר הכניס את המוט למוחו,ולחץ על הכפתור...ג'נוק עבר לכדור הארץ... שדה תעופה -שיקגו. 1:00 אחרי חצות. כולם היו שם, כמתוכנן, הם נכנסו למכוניות, ופרצו בשירה. היעד הראשון היה : המסעדה " מסעדת הברברים.".לאחר כחצי שעה עצרו השירה ממול המסעדה שהיתה חסומה על ידי השוטרים שחקרו אותה. השוטרים עמדו שם בשורה והצדיעו. הצמדי אפסים (001-009) נכנסו. הם ראו "שטיפלו" היטב במסעדה. אך גם השוטרים הספיקו מעט לשפץ. הם יצאו משם, הם לא חידשו שום דבר מהמסעדה. השירת מכוניות המשיכו בנסיעתם. היעד הבא היה: חדר הסנוקר. גם שם החדר היה חסום על ידי שוטרים, שהצדיעו. וגם שם שפצו. אך גם כאן יצאו בידים ריקות. שמץ של יאוש חדר לתוכם, אך הם ניסו להסתירו. ושוב השירה המשיכה. ולנה בסוף במלון הסמוך ביותר לבית חולים. מחר בבוקר הם יגשו לבית חולים...אף אחד לא ידע איך ימשך הלילה... 005 היה רעב, הוא קם מימטתו, ופתח את הדלת עיפות טלטלה אותו . הוא נגש למטבחון של הקומה.ואכל כמה חתיכות עוגה. הוא פסע חזרה לחדר כשראה אדם בלונדיני חומק במסדרון.'כנראה סוכן.' חשב ונכנס לחדרו ונרדם. הוא קם במהירות ונטל את ידיו. השעה היתה שבע בבוקר, בעת שגמר 005 להניח תפילין. הוא יצא חרש מחדרו חבריו לחדר שזה כלל את 007 ועוד סוכן. ישנו שינה עריבה. כשיצא מהחדר, ראה במסדרון פעילות גדולה,"מה קרה?" נגש ל-006, "המפקד נעלם!!!!" סיפר לו בהיסטריה. חצי שעה אחרי זה כל ה-F.B.I. עמדו על הרגלים. וחיפשו את ג'ון ראש ה- F.B.I שנעלם. כל המלון נהפך לכוורת דבורים. 005 נזכר לפתע בבלונדיני שראה בלילה."אולי הוא חטף את המפקד?" ניקרה המחשבה את ראשו. הוא ירד כמו כולם לחפש את המפקד. אך הוא רצה לעשות קצת כושר. הוא נכנס למעלית וירד לקומה התחתונה ששם יש בריכה, חדר כושר, וחניה התחתונה. הוא נגש לחדר כושר כשלפתע שמע רחש מהחניה, הוא נכנס לחניה ושלף את אקדחו. היה שם חדר צדדי הוא פתח את הדלת בתנופה, ומצא שם את מפקדו קשור וחבול. הוא הוציא את אולרו וחתך את הכבלים בנתים הספיק לקרוא לסוכנים. " בלונדיני איים עלי, ושאל אותי איפה ג'ורג', עניתי לו כמובן. ואחר כך שאל אותי מה התוכניות שלנו למחר ועניתי לו. ואז איים עלי שלא אספר" גיחך "ואז יצא מהחדר." הסוכנים הגיעו בזה אחר זה לחדר." איך הוא הצליח לחטוף אותך?" שאל 009 שהיה מנוי על השמירה. "ובכן." המהם ג'ון כשקם על רגליו וצעד עם סוכניו לכיוון המעלית, "יצאתי לשחות בבריכה, והרגשתי מתחילה שעוקבים אחרי." המעלית בנתים הגיעה ורובם נכנסו לתוכה."וכשהגעתי למטה הוא המהם אותי וחיכה שהתעורר. וכשחזרתי לעצמי, הייתי קשור והוא נופף מולי באים אם אקדח ושאל אותי שאלות." סיפר. הם יצאו מהמעלית וג'ון ניגש להתקלח. משהו ב005 אמר לו להיכנס איתו לחדר הוא נכנס, הוא פתח את הדלת לחריץ קטן.ומה שראה סימר אותו למקומו. בלונדיני חסון שכנראה ארב לו, עמד עם אקדח שלוף לרקה של ג'ון וסינן:"למה גילת?." ג'ון הוצמד לקיר. הבלונדיני הרים את אקדחו והבריג את המשתיק קול, וכיוון את זה לראשו של ג'ון, הוא סחט את ההדק שניה לפני ש005 התפרץ לחדר. המשך יבוא אי"ה

פרק ג' מכשיר הקשר של המאבטח ג'ים, התעורר לחיים. "013, 013, שומע?"הקול נשמע בהול."כן" ענה המאבטח ששמח שסוף סוף זז משהו . "גש בדחיפות לחדר סנוקר מספר 13 עכשיו! יש שם מהומות רצניות." המאבטח רץ במהירות לאגף ג', קומה שלוש. הקזינו היה מחולק לשלושה חלקים: 1) הימורים- קלפים. 2) שש-בש שחמט דמקה וכ'ו. 3) וסנוקר. הוא רץ עד סוף המסדרון שלף את נשקו, ופרץ בתנופה לתוך החדר וצעק: "ידים למעלה!". אך אף אחד בחדר לא הרים את ידיו, כולם שכבו על הרצפה דוממים. בינתיים המשטרה הספיקה להגיע, ומה שנגלע לעיניהם הפתיעה אותם מאד, עד שלא זזו אלא עמדו בפתח והסתכלו. ומה שראו עיניהם היה כך: 9 אנשים שכבו על הרצפה שנשמתם עולה ויורדת בקצב איטי מאד, 'מחוסרי הכרה'.ניחשו. איש אחד מגודל שכב על הרצפה ללא רוח חיים... המון דולרים ירוקים עדין התעפפו באוויר, עד שנחתו על הרצפה העשויה מעץ, שנראו בה סדקים בצורות ברק... השולחן הסנוקר שעשוי מעץ ברזילאי יקר, היה שבור לשנים, ובפער של השולחן היו כדורים. וכדור אחד היה שבור לשנים ובתוכו היה סיגריה לבנה שנכבתה... יום למוחרת בית חולים סיוטאן-שיקגו החוקר 005 שנועד לחקור את הפרשיה העלומה, ישב ליד מיטתו של ג'ק. " תספר את הכל מהתחלה" צווה עליו 005. ג'ק סיפר לו איך הפסיד מול הלן, ואיך שהוא יצא להכין קפה, וכשרצה לפתוח את הדלת.., והאור מנע ממנו, ועד שהתקשר למשטרה. "לפני שיצאתה מהחדר מה ראית?"שאל אותו החוקר 005. "הממ.. הלן חיפש את צילי" נזכר ג'ק "ואז ניגש אליו זקן ורצה להשתתף ולשחק מולו,והלן כמובן סירב.ואז יצאתי להכין קפה"סיפר. "תאר לי אותו בבקשה! " פקד עליו 005. "שער לבן מבריק. עינים תכולות, בגדים סגולים, חלוק כזה... " הוא לא הצליח לזכור עוד. "ונראה לי שהיה לו זקן לבן.." ניסה את מזלו. 005 גמר לכתוב את הפרטים ורצה לשאול את ג'ק עוד שאלה: מה ראה כשפתח את הדלת. אלא שצפצוף צורם שבקע מכיסו מנע ממנו. הוא הוציא את הביפר מכיסו,הוא לא האמין למראה עיניו... ביפר היה כתוב שלש מילים בצופן: "סיגריה בבית פרטי" 005 הבין מזה: שעוד מקרה מאותו סוג ארע... אלא שהפעם "בבית פרטי"... המשך יבוא... אם ירצה השם. הנרי.

t

את האמת ש...

פרק י"ב ג'נוק הופתע מקצת, לשמוע את קולה של אמו, בארץ." אמא ? " הוא הסתובב לאט לאט, עיניו נעצרו בבחורה גבוהה, מופחדת, שעמדה מולו, בפתח הדלת." מי את ? " שאל אותה, היא מצאה חן בעיניו." ג'נוק, איפה הנימוסים שלימדתי אותך? " נזפה בו.ג'נוק בלע את רוקו, הוא שנא את הנזיפות של אמו." ועכשיו ג'ונקלה תוריד את הרובה, מאחיך." עיניה ירו גיצים." אמא, מה קרה לעיניים שלך? " מלמל תוך שהוא מוריד את הרובה." כמו שהיו קודם. ג'נוק."

פרק י' עינייה של בגנלד, רפרפו אל ההודעה, אך לפתע קפאו. היה כתוב בהודעה השלישית: ' גברת. אמו של ג'נוק. כוכב נורפיוס.' זה היה הכותרת. היא המשיכה לקרוא. ' את מתבקשת לבוא אלינו, במהירות האפשרית. אם לא, בנך, ג'נוק, ימות. יש לך שני בנים אצלנו. ג'ון.ראש ה-F.B.I.הסוכנות החשאית הפרדלית. בארה"ב. נ.ב.כשאת מגיעה, תתקשרי למספר זה 28614507 .זה מגיע אלינו. תשמרי קשר. היא לא האמינה למראה עיניה, ' יש לה שני בנים, בארץ ?.'היא חשבה במוחה האם להתקשר, או לא. ' ג'נוק נחטף. והוא בארה"ב ? ' היא זכרה את הארץ הזאת. היא קראה פעם על הארץ בעיתון. זה המדינה השלישית הגדולה ב"ארץ". והיא מדינה מאד חזקה וכ'ו. היא לחצה על המלבן הירוק. " כתיבת הודעה ". היא הקלידה את שמה של חברתה, ג'לסיתה. ג'לסיתה ישבה בסלון ביתה, כאשר הביפר שלה, ציפצף. "בגנלד." ראתה על הצג. היא פתחה את ההודעה: " ג'ל, לאיזה מדינה הנסיך נסע.? תעני מהר !!! " ג'ליסתה מיהרה לענות: " ארה"ב " ג'לסיתה מייד קיבלה הודעה נוספת. " וגם הבן שלי?" שאלה. בהתכתבות מתמשכת. "כן. מה קרה ? " שאלה. " אני הולכת לאסוף אותו. ביי." והמכשיר הראה, שכיבתה את המכשיר. ג'ליסתה הייתה המומה, ' מה עבר עליה ?' שאלה את עצמה. היא הדליקה את החדשות, ביינתים נגשה למטבח, להכין קפה. ' תמיד ידעה, שחברתה עברה טיפול שכחה.' המים התחממו, היא מזגה מים לכוס, בלי שידיה נגעו בשום דבר, כוחה היה גם כן בעיניים. ' זה נראה כאילו הבריאה.' חששה. "בגלנדונשה בדבדוה דבורה הכלמכינה הינדה." קרא לפתע השדרן בחדשות. ג'לסיתה קפצה ממקומה. זה היה שמה, המלא של בגנלד. " נעלמה היום מביתה." המשיך השדרן." אחרי ששמעה את החדשות על בנה, ג'נוק." ג'ליסתה, כבר ידעה שמשהו התבשל, לפני שהשדרן הודיע. " כל השומע עליה, נא להודיע לשר החוץ." השדרן הראה את מספרו של השר. ואז הראו את התמונה של בגלנד. עייניה האדומות סינוורו, הם היו מאד יוצאים דופן. ג'ליסתה החליטה, לא להסגיר את חברתה... היא הוציאה משהו, שנראה כמו מפה אלקטרונית. זה היה דבר חדיש מאד. היא פתחה את המכשיר, ולחצה על ה"חפש מקום." היא הקלידה, "חדר מקשרים" היה שבע מקומות. היא לחצה על הראשון, אור כחול הציף אותה מהמכשיר, חצי לעבר ראשה, וחצי לעבר רגליה. בדיוק לפני שהסוכן קניבולי נכנס לחדר. היא נחתה בחדר המקשרים, שלפני רגע נגמרה הנאום השבעה עשר של המקשר. היא הבינה שהגיעה למקום הלא נכון. היא מהרה ללחוץ על השני. אך גם זה הביא אותה לחדר מקשרים. ואז קלטה, היא מהרה להקליד, " חדר מקשר" רק מקום אחד היה רשום. היא לחצה עליו. היא הגיעה מחוץ לחדר, מפני שהחדר היה חסום מחדירות בסיגנון זה. היא עברה במסדרון, כששמעה את שמה, נאמר בחדשות. היא נבהלה, ומיהרה להיכנס לחדר צדדי. היה שם איש אחד, שדיבר בפלאפון שלו. הוא הביט עליה, ואז הסיט את עיניו והמשיך לדבר. הוא היה בחור חסון וגבוה, עם שיער שחור כפחם. היא נשמה לרווחה, ' הוא לא הכיר אותי' חשבה. ואז קלטה מדוע, אחרי שהסתכלה דרך הדלת על החדשות. היא כיבתה את עיניה. וכולם שמו אותה בזיכרון, כאחת עם עיניים אדומות, מסנוורות. ולא חשבו שזאת היא. היא ידעה כמה פרקים בלחימה, זאת לאחר שבנה, הטוב שבסוכנים, לימד אותה. ג'נוק היה הסוכן, שכולם פחדו ממנו, והרוב בגלל כוחו, ששלט בידיו. הוא לימד אותה הכל, בגלל שיום אחד, פרצו לביתה. והיא היתה לבדה בבית. הם גנבו הרבה, והכו אותה. אחרי כמה ימים, אכן תפסו אותם. אך ג'נוק התעקש, שתלמד להלחם. היא התקרבה בצעדים מתונים, לכיוון הסוכן שדיבר בפלאפון. היא חשבה איך לחסל אותו, היא מצאה את מבוקשה, מקל עבה במיוחד, על השידה. היא תפסה את המקל בידה, והטיחה אותו בכוח על ראשו של האומלל. שהשתטח ארצה. היא מיהרה להוציא את אקדחו המיוחד של הסוכן, מנרתיקו, . ואז לפתע הביטה על הפאלפון שבידו. זה היה פאלפון שאפשר לדבר עם השני, ולראות אותו. היא הביטה בפחד, על האיש שבפאלפון. זה היה חברו של הסוכן, שמיהר לקרוא לשומרים באזור. " אוי לא." צעקה. ומיהרה לצאת. זמנה היה קצוב.היא מיהרה לצאת. והתעכבה זמן מה, לטפל בבגדיו, היא ריקנה אותו. היא ניגשה למסדרון של "חדר המקשר".והתחבאה בפינה. היא ראתה סוכנים רצים לחדר, שלפני רגע הייתה שם. זה היה גם פעולת הסחה, וגם קבלת נשק, השיתוק. היא ניגשה לשני השומרים, ועמדה ביניהם. היא לבשה את מדיו של הסוכן המשותק, לכן לא זיהו אותה. היא שלפה את אקדחו, וכיוונה על דוּ ראשנים. היא לחצה על ההדק, ושני ראשי הסוכנים, נהפכו לקרח. זה היה אקדח קרח. היא הדפה במהירות את הדלת, היה שם מיטה כמו זה של רופא שיניים. המיטות ששכבו אנשים, הייתה נעולה. בתוך החדר, קפץ משהו מולה. היא זיהתה את סוגו, זה היה בחור מהסוג של המבריחים.סוודר עם דרקון אדום. כנראה רצה לברוח, והיא הפתיע אותו. האקדח שבידה, הועף מבעיטתו, של המבריחן. עכשיו היא הייתה פנים מול פנים, מול מבריחן. הוא הוציא סכין, היא הייתה מרוכזת, מנסה לזכור את מה שלימד אותה בנה. הוא ניסה לדקור אותה בחזה, אך ידו נתפסה, ונתעקמה, וסכינו נשר מאצבעותיו. היא תפסה את הסכין, והרימה אגרוף ישר לפרצופו. הוא קם במהירות, והרים לה אגרוף חזרה. היא קמה, והרימה לו בעיטה סונקרת ישר לבטנו. הוא התפתל מכאבים. ואז הרימה לו מכה בעורף, וזה גם, איבד את הכרתו. היא מצאה אקדח של ארץ, והכניסה אותו לכיסה. היא הרימה את האקדח המיוחד, והכניסה את זה לחגורתה. היא נשכבה על המיטה. והדליקה את המכשיר, שמביא למקמות, הפרטי שלו. היא לחצה בית. ואז מיהרה ללחוץ על הכפתור האדום. מפה של הכוכבים נפתח לעינייה. היא לחצה על "ארץ".-אמריקה. " לאן?" שאל המכשיר. קולות של סוכנים עלה מהפתח. היא מיהרה ללחוץ על הכפתור הכחול, במפה, שהיה כתוב מי נמצא שם, ואיפה. היא בדקה איפה הנסיך. שיקגו, היא בדקה איפה בנה, גם כן שיקגו. היא הקלידה שיקגו. זה אושר, מוכן לשיגור. היא לחצה על המקשר. ואז נעלמה, המיטה לביתה, והיא לשיקגו... *** " תרים ידים." אמר בקול של מנצח. 005 הרים את ידיו, הוא פחד מהנשק שג'נוק החזיק. זה היה הקלצ'ניקוב. נשק שאסור על פי החוק. זה יכול לירות משהו כמו, שלוש מאות כדורים בדקה ! " אתה הולך להרוג אותי, לא ? " שאל 005. "או, לא." ענה. " לא. אני לא יהרוג אותך." 005 שמח על הגילוי, זיק של תקווה ניצת בלבו. אך פניו נפלו, כשראה את עיניו, מציצים אליו באכזריות. " חבל לחסל, אם אפשר להוציא ממך תועלת." אמר בקול אכזרי. 005 הביט אליו, מפחד ממשפטיו הבאים. " אתה חשוב מספיק כדי להיות בן-ערובה. לא? " אמר, וצחק באכזריות. 005 הופל ארצה, ופיו נחסם במטלית יבשה. ג'נוק הוציא זוג אזיקים, וכְּפַת את ידיו. " אל תעשה בעיות. " אמר ג'נוק. " בשבילך." הוסיף. לפתע ג'נוק הוציא מכיסו, משהו שנראה כמו חלוק שקוף. הוא היה בגודל של אוהל. הוא הלביש את זה על שניהם. 005 הביט על רגליו, אך הם לא נראו. זה היה מעלים. הם יצאו מהפתח, וכמעט התנגשו בסוכן שנכנס לשרותים. ' בשביל מה הוא צריך אותי ? ' שאל את עצמו עשרות פעמים. הם יצאו מהפתח, וג'נוק הוביל אותו כמה רחובות. הם נתקלו באישה שמנה, שלאחר שנתקעו בה, חשבה שזה האיש שלצידה, והיא הרימה לו אגרוף לפרצוף. הם הגיעו לחניון קטן, בסימטה חשוכה אחת. מחסום כבד נפתח לכבודו. היה שם מכונית מדגם " יגואר", 005 נזכר, זה היה של ג'ורג' ווידר. הוא הוריד מעליהם את האהל הנעלם, והוסיר מעליו את מחסום הפה. " מה אתה עושה ? " שאל 005 בפחד. " אני צריך למצוא את בן המלך שלנו, ואת ג'ורג' ווידר, מכיר? " שאל בחשדנות. 005 לא אהב לענות תשובות ישירות. "למה?" שאל. " הוא ירה ברגלו." ג'נוק עבר עליו כמו רנטגן. מנסה לראות את תגובתו. " נכון." אישר לבסוף 005. " ואני צריך אותך, בשביל להוציא את ג'ורג' ווידר." אמר. והכניס את 005 לרכב שלו. הוא התניע ונסע. 005 הספיק לחטוף תנומה. לפני שהתעורר לקולו של ג'נוק. "הגענו" בישר. הוא הלביש על שניהם שוב את החלוק. והגיע לשער, זה היה שדה תעופה. אחרי שהם עברו, ( ללא בדיקות ) הוא ישב במטוס. אך הפעם לא הצליח להרדם. הם ישבו על המדרגות. האהל היה כמין חלוק. הוא היה מעלים, וגם יכלו לעבור בדיקות וכ'ו. בלי שיתגלו אך היה אפשר להרגיש אותם.- חיסרון ראשון. לכן ישבו על המדרגות. הם נחתו בוושינטונג D.C. עיר הבירה של ארה"ב. גם כאן הם עברו בלי בעיות. ג'נוק הלך לקנות ל 005 אוכל. 005 ישב על ספסל בפארק ציבורי. הוא היה רעב, לכן ג'נוק הלך למכולת ליד. שוטר שמן, שאכל בייגל, התקרב לעברו. אכן 005 היה נראה מוזר, כפות לספסל. הוא ניגש ל 005 ושאל בפה מלא, " מה?" הצביע על האזיקים. 005 פחד להגיד לו, לכן הוציא את ארנקו, ביד אחת, והוציא שטר של מאה דולר. אך ידו של השוטר נקפאה, כשלקח את השטר. בארנקו של 005 היה כתוב: 005 - ראש מחלקת מחקרי מיקרים, ב- F.B.I. הוא לא הספיק, לשאול, והוא השטתח ארצה. ג'נוק עמד מאחוריו, עם לחמניה עם נקניקיה. וידו הייתה אדומה, מהמכה שהחטיף. "דיברתם משהו ? " שאל בחשדנות. כשהוא פותח את לחמנייתו, הוא אף פעם לא אכל כזה דבר. " לא." שיקר 005. " תאכל, תאכל." אמר לו ג'נוק. כשהוא מחווה על הלחמנייה. לא היה ל005 תאבון. אך הוא אכל, מחוסר ברירה. כשגמרו, ג'נוק עמד ועצר טרמפ. מכונית "אהודי" שחורה, עצרה בשבילו. הוא נגש לנהג, ושלף אותו מהמכונית, כשהוא משתק אותו במכה. הוא החווה ל005, להכנס. הוא לחץ על הדוושה בשיא החוזק, וזה טס לו, כאילו המכונית היתה שלו. הוא עצר ליד בנין משרדים גדול, שהיה ליד בנין דו קומתי, ענק. הם לבשו שוב את האהל, והצליחו לעבור את המחסומים. זה היה הבית-כלא הגדול בוושינטונג. הכל היה טוב וחלק, עד שהגיעו לשער עצמו. הם הגיעו ליד שער מתכת ענק, שדרכו מאות אסירים קיוו לעבור. עוד חיסרון היה באהל, יכלו להריח אותו. 005 היה די חכם, הוא ידע שבבית כלא יש כלבים, ששומרים. לכן שמר בכיסו חתיכת נקניקיה. ברגע שהתקרבו לשער, זינק עליהם כלב "רועה גרמני." מאולף. ג'נוק היה מהיר תגובה, הוא הוריד מעליו את החלוק, והרים אגרוף ישר לאפו של הכלב. הכלב השתטח על הרצפה, אך לא וויתר. הוא נשך את ג'נוק ברגלו, ג'נוק הוציא את הקלצ'ניקוב, וירה בכלב, הכלב המסכן מת. השומרים ההמומים הרימו את ידיהם. הכל קרה תוך שניות. עשרות שומרים הקיפו אותו, ברובים. ואז השתמש בדבר שקוראים לו:" בן ערובה" במקרה זה היה 005. הוא תפס את 005 בצווארו. ואיים עליו אם רובהו כמטורף. כולם הכירו את ראש המחלקה. ותוך שניות, כל ה-F.B.I וה- C.I.A ועוד סוכנות חשאיות, ידעו על המקרה. הדבר היחיד שג'נוק דרש זה היה את ג'ורג' ווידר. מיד הביאו אותו אליו, אך הוא רצה גם את הנסיך... *** אף אחד לא ידע מה לעשות, חוץ מכמה אנשים שישבו בשיקגו. אלו היו 001-009 חוץ מ005 כמובן. הראשון שהגה את הרעיון, היה 007. הוא הצליח לקרוא במכשיר "אמא", באישית. והם החליטו לאיים על אמו. שהייתה גם אמו של 005. והם מיהרו לשלוח הודעה... *** אשתו כשקיבלה את ההודעה שבעלה בן ערובה, כמעט התעלפה. כל המשפחה, שזה כלל : אשתו, שני בניו, בתו , אחיו- דוד, גיסתו, שני אחיונותיו, אחיינו, ובן דודו. הגיעו למשרדו בפנטגון. ריצ'ל ( רחל ) המזכירה, קיבלה אותם ברחמים. היא התקבלה לעבודתה כמזכירה, לפני שנתיים. היא הספיקה להכיר את משפחתו היטב, ולקחה לליבה את כאבם. ריצ'ל היתה בת עשרים ואחת, בת לאמא יהודיה. אביה הנוצרי, נפטר בילדותה, כשהייתה בת שש. כמעט שלא הכירה אותו. בגיל שבע עשרה, החלה ללמוד קצת על יהודתה, ולבסוף נהייתה דתייה. בגיל תשע עשרה. היא רצתה לנסוע, ללמוד בישראל. אך לבסוף שיכנע אותה הכסף. והחלה לעבוד אצל 005 כמזכירה, נאמנה. היא ישבה איתם על הספה, והם חיכו במתח להתפתחויות. ריצ'ל נזכרה לפתע, כשדיברה פעם אחרונה עם 005. הוא סיפר לה, שיכול להיות שיש לו אח, ששמו ג'נוק... *** הבן הבכור של 005, יעקב, ישב על הספה, הוא היה בן ארבע עשרה, הוא הגיע מהישיבה. הוא הוציא גמרא קטנה, והחל להתפלפל. אחותו, ג'ינה, בת האחת עשרה, שעוד חודש, חוגגת את בת המצווה שלה. הוציאה "אייפוד", והתעמקה בעולם השירים. הקטן, ג'ים, בן העשר, היה משועמם. הוא החל לטייל ברחבי הפנטגון. לאחר שזנפו בו שלושה פעמים, נעלב, והלך לחניית המסוקים. לפתע שמע טייס, שדיבר שהוא נוסע לשיקגו, להביא את המפקד. ג'ים אף פעם לא היה בשיקגו, לכן החליט להצטרף לטיסה. הוא התחבא מאחורה, רק הטייס היה במסוק. הוא נשכב מתחת לכסא, מרוב עייפות נרדם. הוא התעורר, לאחר שהרגיש שהם נחתו. הטייס יצא מהמסוק, ג'ים חיכה דקה, ויצא. צי של מסוקים נגלה לעיניו, ועל הכל היה מוטבע בצהוב: F.B.I הוא התלהב מזה, אבל לפתע עוד מסוק נחת. ומרוב הרוח כמעט נפל. זה היה בניין מאד גבוה. הוא עקב אחרי הטייס, הוא נכנס איתו למעלית. הטייס לא הבין, מה עושה פה ילד? אך חשב שזה בן של אחד המפקדים. כשג'ים יצא מהבנין, היה כבר חושך. הוא רצה לחזור הביתה, אל אמא. הוא החל להסתובב ברחובות שיקגו, שהם מאד מסוכנות. לבסוף התעייף, ונרדם ליד יער גדול. *** הגלים התנפצו על האבנים בקול. היער השומם היה מפחיד את כולם. מקהלת עורבים, פרצו "בשירה". עורב אחד הגיע, ונחת על משהו מדמם, ליד הים. הוא הקריב את מקורו, לעבר הדם. לפתע הבזק לבן פגע בו, והעיף אותו למרחקים. שערו הלבן התנופף ברוח, הוא לא יכל לעמוד. כבר כמה ימים שהוא שוכב כאן בלי לעשות כלום. אוכל חיות ועופות, פירות -בר, הוא רצה כבר להגיע לביתו. הוא נח מספיק, חשב. הוא הורה בעצבעו על החור שברגלו, וזה החל להתרפא. הוא הצליח לקום על רגליו, ולהטלטל על מקלו. ' אני חייב לנקום.' השביע את עצמו. לפתע, כשיצא מהיער, שמע נחירות. הוא נגש לבדוק מי נוחר, ומצא ילד כבן עשר, שוכב על המדרכה, יושן לו שינת ישרים. ' נקמה.' זה מה שראה שיוכל להנפיק מהילד, ' נקמה .' הוא העיר את הילד, ושאל לשמו. הילד המופחד, נרגע כשראה את פניו הרכות של הזקן. " ג'י..ם." ענה בגמגום. " מה השם של המשפחה שלך? ושל אבא שלך ?" שאל, כצלפוחית דבש. הילד הורגל לא לדבר עם זרים, אך הזקן נראה איש טוב. חשב. " סיג..ל, ד..ן סי..גל." ענה גם כן בגמגום. " במה הוא עובד ? " שאל. הפעם ג'ים קצת חשד. כשראה שהילד מסרב,אמר לו, " רוצה לראות משהו ?" הילד הנהן. הזקן הרים את עצבעו,ואור לבן השתחל ממנו. " מגניב." התפעל ג'ים. " אתה יכול לפגוע במישהו ?" שאל ג'ים, הוא אהב אקשן. הזקן, הורה את עצבעו הקמוטה, לעבר חתולה רחוב, והיא החלה לרקוד בלט באוויר. " כמו, הארי פוטר" התלהב. הזקן כמובן, לא ידע מי זה. "עוד משהו? " שאל. והצביע על נמלה שעלתה על גלימתו. הנמלה גדלה למימדים של אריה. היא מיהרה לתקוף את ג'ים, אך הזקן גימד אותה שוב. הוא חיזק את אמונתו של ג'ים בו. " במה אבא שלך עובד ? " שאל כבדרך אגב. "ב- אף ביי איי. " ענה. עיניו של הזקן, אורו ברשעות. ואז הביט בעיניו של הילד, וקרא את מחשבותיו. הוא הבין שהוא בנו של 005. שבגללו פחד לצאת ממחבואו... המשך יבא... אי"ה

פרק ח' 005 ציפה במתח לדבריו של ג'ון. " שאלתי אותו: 'יש לך מכשיר לוויני, שמחבר בינך לבין כוכבך ? " . הוא הביט בי בעיני עגל :"כן." ענה, וחיכה לבאות. ' אני חייב לדבר עם אמא שלך ' אמרתי לו. הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח (אצלם זה יותר רחוק.) וגיחך. הבנתי שבלי לרמות זה לא יעבוד. לכן רימתי: ' אמא שלך בסכנה.' צעקתי. ' הם שלחו אותך לפה בשביל שהם יהרגו את אמא שלך, כשאתה לא נמצא.' הייתי בטוח שזה לא יעבוד. אך לתדהמתי הוא זרק לעברי מכשיר שחור, היכנסתי את זה לכיסי ואז שאלתי אותו: 'נראה לי ש..." אך הוא עצר אותי וחסם לי את הפה." לפתע הוציא ג'ון מכשיר שחור, והביא אותו ל 005 . שתי כפתורים ומסך שחור, זה מה שהספיק 005 לראות. " שמור על זה , ותביא לי תוצאות." אמר ג'ון וצעד לעבר סוכניו, שחיכו לו בקוצר רוח. הוא גם צעד איתם לעבר הבית חולים. *** המחלקה שהוקדשה לחולים המוזרים, היתה מלאה בסוכנים. ג'ון, המפקד, נגש לחולה הראשון, שהיה מ חדר הסנוקר. שמו היה צ'ילי, " צ'ילי" לחש ג'ון באוזנו. "צ'ילי." אך החולה כמובן, לא הגיב. לבסוף נכנס דימטרי,רופה מומחה ביותר, הוא נגש לשני מיטות, אחד של ג'ק והאחד של צ'ילי. הוא הורה להכניסם לחדר ניתוחים, ואז החל לעבוד. עיתונאים ושדרנים רבים נכנסו למחלקה,וכולם חיכו לסיום הבדיקה. 005 היה משועמם, הוא נבר בכיסו, עד שמצא את זה, את המכשיר. הוא לחץ על שני הכפתורים, אך שום דבר לא קרה. הוא ניסה לפתוח אותו, אך זה היה מודבק. לבסוף התייאש וקם ממקומו. רעיון מטורף נכנס למוחו, הוא נכנס למעלית ועלה לקומה העליונה, הגג. " זה לא יכול להשבר." חשב." ואפילו אם זה ישבר, אני יתקן את זה." 005 שיחרר את המכשיר, וזה צלל במהירות את כל השבעים קומות של הבית חולים. הוא שמע חבטה עמומה, וירד עם המעלית, לכניסה. הוא יצא החוצה וניגש לצד הבנין, זה היה שם, המכשיר, מפורק לשנים. הוא טיפס בקלילות, ולקח איתו את המכשיר." לפחות הוא נפתח." חשב, ונגש לבית חולים. הוא עבר במסדרון עד שהגיע לחדר שהיה כתוב עליו: " חדר בדיקות -אין כניסה לזרים." הוא הדף את הדלת, ונכנס. הוא הראה להם את תעודותיו, והם עמדו דום, ונתנו לו בכבוד, להכנס. הוא החל לפרק את המכשיר, הוא עבד ועבד... ולבסוף פירק את הכל, לאחר חצי שעה. הוא הכניס את המכשיר המפורק לשקית אטומה, ויצא מהחדר. הוא נכנס למעלית, ועלה למחלקה, כשנכנס, המחלקה נראתה כגן חיות. עיתונאים התרוצצו בין הסוכנים, שדרנים רצו בין סוכן לסוכן. ניק היה נראה ככוורת דבורים, עשרות שדרנים ועיתונאים התרוצצו מסביבו, המפקד הראשי עצמו, לא נראה בסביבה, שכן שנא את המושג כבוד. שלא כמו כן, שאר הסוכנים. הוא נגש לסוכנו 007 שגם היה מוקף. " מה חדש ? " שאל אותו. 007 מיהר לגמור " בתקווה שיהו בריאים." . " ובכן." כחכך 007 בגרונו. לאחר שסילקם " המפקד קורא לכולם, בבנין הF.B.I. של שיקגו, בשעה עשר." לחש באוזנו. והדגיש את ה- "כולם." " 007 " קרא 005. " קח את זה." אמר, ומסר לו את המכשיר המפורק, בשקית. " טפל בזה." אמר 005 ונעלם. *** החדר בעל העשרה כסאות, היה עמוס בשמונה אנשים, חוץ מהמפקד ו-007. ג'ון נכנס לפתע לחדר, והתיישב בראש השולחן. " כולם נמצאים ? "שאל. הוא חשב שזו שאלה רטורית, אך הוא הופתע כששמע את קולו של 005. " 007 חסר, המפקד." קרא. הוא הביט בעיניו, וקרא את מחשבותיו. " מה אמרת לו לעשות עם המכשיר ? " שאל, בכעס שניסה להסתיר. " הוא תכנאי יותר טוב ממני. " ענה 005 במילים קצרות. " טוב, עברת על מה שאמרתי לך. ובכן לא נוכל להמשיך בלעדיו." פגע בו. "לכן" המשיך " 009 את 007 " כמו תמיד במילים קצרות. 009 הוציא את המכשיר קשר שלו, וקרא : " כל הסוכנים למצוא את 007 " שאר הסוכנים לא הבינו מה זה המכשיר שדיברו עליו לפני זה, לכן שאלו את ג'ון על מה מדובר. הוא סיפר להם על המכשיר. ואז הטיל פצצה על כולם : " הבלונדיני הוא אח של אחד מהאנשים שכאן." ג'ון לא חשש לגלות את קלפיו לסגניו . 005 כעס, כעס מאד. 'למה גילה להם'. ? שאל את עצמו. כולם היו בתדהמה זמנית. הוא יצא מהחדר לעבר השרותים. ' למה? למה גילה לכולם ?' אם היה צועק עליו, היה מסגיר את עצמו. לכן שתק. הוא נכנס לשרותים של הגברים, הוא היה ריק. כשגמר לעשות, יצא ונטל את ידיו, הוא התכונן לנגבם. כאשר לפתע הרגיש קור מתכתי ברקתו. " תרים ידים." נשמע קול קר ואכזרי. הוא הרים את ידיו הרטובות. " אתה זה שהפרעת לי מלהרוג את השקרן, לא? " שאל. " ובכן אני מזהה את פניך, לכן אתה אמור להרג. " סינן בקול אכזרי. 005 הרים את עיניו לראי, זה היה איש חסון, אחיו. או איך שמכנים אותו הבלונדיני... המשך יבוא אי"ה --- כתבתי את זה כבר וזה נמחק לי, לכן זה קצת משונה --- שלכם הנרי

פרק ה' 005 יצא מרכבו,וטרק את הדלת,הוא נכנס לחדר המעליות של החניון, לאחר שהשומר הצדיע לו. הוא הזמין את המעלית, וזו לא התבוששה לבוא. הוא נכנס למעלית ולחץ על הקומה השניה, של הפנטגון. הדלת נפתחה אוטומטית והוא פסע לעבר משרדו.הוא התקרב לעבר משרדו, שהיה אחרי משרדו של הבוס שלו. "רק שלא יקרא לי" קווה 005, אך תקוותיו היו לשוא,"דן,גש למשרדי" נשמע ציווי מהמשרד המפואר. דן או בשמו הקודי שלו 005, נכנס למשרדו של סגן ראש ה-F.B.I. ניק בלוג'י. שרק הוא קורא לו בשמו האמיתי. "שב" צווה עליו ניק, דן התישב בכבדות."מה חדש?" שאל מייד. 005 גירד במצחו למצוא תשובה הולמת לבוס שלו. "מפי העד ג'ורג' ווינדר, נמסר שהקוסם התקיף אותו יומים לפנ...".ניק לא נתן לו לסיים. "תביא אותו לפה. " פקד ניק,"איפה הוא?" שאל ניק לאחר מחשבה קלה. "בביתו נח" ענה 005. "הגנן הוותיק מת, וג'ורג' עצמו חי ." "לא נראה לך קצת מוזר?" שאל לפתע ניק." אמרת שג'ורג' התקיף אותו, והוא נשאר חי?". 005 רצה לענות לו, אך ניק עצר אותו." תביא אותו לפה, ועכשיו." פקד ניק. 005 יצא ממשרדו של מפקדו והלך לכיוון משרדו. "הטרדן הזה" מלמל.לאחר שישב על כסאו הוא הרים את הטלפון וחייג למזכירתו:" תדאגי שג'ורג' ווידר יבוא לפנטגון לחקירה." המזכירה רצתה להוריד את הטלפון אך 005 צווה עליה עוד משהו :" תביא לי את כל העבר שלו, למשרדי. בבקשה." הוסיף, וניתק. * * * ג'ורג' לגם את ספל הקפה שלו, ושם אותו בכיור. " רק שלא יגלו את פני " קווה.ופנה לכורסתו להתרווח. אך לפתע נשמעו דפיקות בדלת. ג'ורג' חרד ' מי זה הפעם?' שאל את עצמו, וניגש לפתוח את הדלת. בפתח עמדו שני אנשים קשוחים."F.B.I "הראו לו את תעודתיהם. אתה מתבקש לבא אתנו." אמר הסוכן הגבוה מבניהם. הוא לקח את מעילו מהמתלה, ופסע בעקבות שניהם, בחצרו הפרטי שהפך לזירת קרב. עשרות בלשים הסתובבו בחצרו מאז המקרה. וחיפשו בדל מידע ממה שקרה. הוא נכנס למכוניתם של השנים, והם יצאו מביתו בדהרה. עד מהרה הגיעו לשער הכפר, ומשם כבר ג'ורג' הספיק להרדם. הוא התעורר כשכבר הגיעו לשדה תעופה, ומשם לקחו טיסה ישירה לפנטגון... 005 יישר את עניבתו, עוד מעט יהיה חקירה עם ג'ורג', וראש ה.-F.B.I. ישתתף בה, וסגנו, ועוד כמה חשובים...התרגש קמעה. 'והוא בעצמו יחקור אותו,' חשב ברוב חשיבות.' את העד הבריא והשלם.' לפתע צלצול טלפון חתך את חוט מחשבתו. על הקו היה סגנו 007, שגם אמור להשתתף בחקירה. " המפקד. אולי נביא גם את ג'ק, ההוא מהסנוקר, זוכר?" שאל 007 "כן" ענה 005."כן?" שאל סגנו.והתכונן לנתק. " לחקירה?" שאל 005. שקלט המ רוצה סגנו. "כן, עדיף" ענה 005. וניתק. ציצול חד הגיע מהטלפון שלו," הוא הגיע " נשמע קולה של מזכירתו.באינטרקום. 005 יצא ממשרדו, והזמין את המעלית. בינתים סירק קלות את בלוריתו, והחליק את חליפתו. זמזום עדין בישר לו על בואה של המעלית. הוא נכנס לתוכה, ולחץ על קומה מינוס חמש. חמש קומות מתחת לאדמה, יצא 005 מהמעלית ונגש לחדר החקירות המפואר ביותר. שני שומרים בפתח הצדיעו לו, הוא נגש לכסאו של החוקר והתישב,אחריו נכנס ג'ון מאלין ראש ה-F.B.I.,וישב בכסאו. הכל היה מוכן לחקירה: ג'ורג' ווידר ישב מולו, ושני סוכנים שומרים עליו, מפקדו ניק ישב בצד השמאלי של החדר מוכן לבאות. לפתע נכנס לחדר 007 סגנו, מלווה איתו את ג'ק העד בחדר הסנוקר. ראש ה-F.B.I. לא ידע כלום מהמתרחש בשיקגו עם הקוסם. "ובכן." פתח 005 לאחר שכולם התישבו."התכנסו היום לחקור שני אנשים, שהיו עדים לדברים שקרו בשבוע האחרון בשיקגו. " מה קרה ?" שאל לפתע ג'ון הראש. " שלושה מקרים בשיקגו אדוני: אחד: בתוך מסעדה שלזה אין עדים. שנים מתו, שמונה פצועים. שתים:" הורה באצבעו כשהרים אותה." בתוך חדר סנוקר,ויש עד אחד" הורה לעבר ג'ק החלוש מהטראומה שעבר עליו." שמונה פצועים, ואחד מת. שלוש: " הרים את אצבעו השלישי. " בתוך ביתו של האיש שנמצא איתנו כרגע" הצביע לעבר ג'ורג' שישב מולו. "הגנן שלו מת.והוא עצמו נותר חי. כפי שאתם רואים. זה פלא גדול, כי כל אחד שהתחיל עם הזקן מת. והוא לפי מה שהעיד. התקיף את הזקן ואין עליו שריטה אחת." ג'ון עצר אותו משטף דיבורו, ושאל את ג'ורג':" איך התקפת אותו?" . ג'ורג' נע בכסאו בלא נוחות,הוא ניסה להרוויח זמן. 005 הסתכל על ג'ורג' וראה את מבוכתו.'איך לא חשבתי על זה?' האשים את עצמו. לפתע הפלאפון שבכיסו צילצל, ניק הביט בו בזעם. 005 נבוך הוציא את הפאלפון מכיסו, אך הצלצול פסק.זה היה הודעת .S.M.S שהיה כתוב שם כך: "השגנו את פרטיו של ג'ורג' ווידר. לפרטים המשך לקרוא..." 005 המשיך לקרוא מעט. "ג'ורג' ווידר הינו סוחר סמים מומלח.יש לו חברים פושעים מהעולם התחתון..." "005" עצר אותו ג'ון מקריאתו. "מה קיבלת?" שאל. שהבין שזה משהו חשוב. 005 החוויר, הוא שכח שהוא באמצע חקירה, " קיב..בלתי מידע על הנחקר." "מה?" שאל הבוס. " ג'ורג' ווידר הינו סוחר סמים." 005 הטיל את הפצצה למרכז החדר. דממה נותרה בחדר. עד ששבר אותה ג'ון: "עכשיו תספר הכל. בלי שקרים." הטיח בג'ורג'. ג'ורג' בלע את רוקו בכבדות, והחל לספר:"אני מקבל סמים ישר מסאו פאלו בברזיל, לשיקגו.ומוכר אותם במשרדי." ניק הסגן, רשם בפנקסו כמה קשקוקים." תגש לענין בבקשה." צווה עליו 005. " למה?" התפרץ לפתע ניק." הוא סוחר סמים, מגיע לו עונש חמור על כך." 005 עמד בשלו, כאילו לא הפסיקו אותו."המשך" ציווה."בקשר לסמים נתחשב אחר כך." ג'ורג' נשם לרווחה, בינתים. והמשיך לספר: מאז ביקורו של הזקן במשרדו בשיקגו,ואחר כך עבר לסיפור עם החניה. ובכוונה עקף על הסיפור עם חברו ביל, וכך סיפר בשקר:"יומים אחר כך, ישבתי בביתי לבד. ולפתע התפרץ לביתי הקוסם." פושעים לא מלשינים על חבריהם.חשב. והמשיך: "מהרתי לחדר השינה שלי, והוצאתי משם אקדח זעיר." את זה לא היה טעם להסתיר מהחוקרים." הפתעתי אותו ויריתי ברגלו." כל היושבים בחדר נדרכו."ולפתע הוא נעלם, ואחר כך מצאתי את הגנן הזקן שלי מת." סיפר את סיפורו בעצב קל. " אחרי שירית ברגלו, מה קרה?" שאל ניק. את שאלת כולם. " הוא התקפל " סיפר. " נפצע?" שאל 005 בתקווה. "כן, ראיתי שיורד דם מרגלו." ג'ורג' נשען אחורה בכסאו מוכן לשאלה הבאה. " לקחתם את הדם לבדיקה?" שאל ג'ון את 007. "איפה?" שאל 007 את ג'ורג'. והוציא את מכשיר הקשר שלו מחגורתו. "בסלו...ן"לפתע נתחוור לו שאם יעשו חיפושים בביתו יגלו את עקבותיו של חברו, ביל. אך זה היה מאוחר מדי. 007 כבר הספיק להתקשר לבלשים שבולשים בביתו, לחפש בסלון. " יש לנו ארבעה מתים, זה חמור ביותר." נגש לפתע ג'ון לנושא אחר. "כן,חמור ביותר" הסכים איתו סגנו. "המפקד. זה בטיפול." מלמל 005. 006 העלה לפתע רעיון:"אולי נלך לבקר את החולים?" 006 היה גם סגנו של ניק, סגן ראש ה-F.B.I. שהיה בערך יריבו של 005. " רעיון יפה." העיר ג'ון.הוא רצה לצאת לטיול קצר מהפנטגון. " ואולי נצא לחקור את הבית, זה לא רחוק." הציע 007 שגמר לדבר עם הבלשים. "רעיון" החמיא לו הראש.והחל לתת פקודות כהרגלו :"004 אתה מנוי על עונשו של ג'ורג' ווידר, בקשר לסמים." .005 אתה תארגן את כליך לחקירה בבית. 006 אתה מנוי על סידור טיסה וכ'ו." ציווה."כן המפקד." הצדיע. ויצא לכיוון משרדו. "007 אתה תארגן את הסוכנים בבית של ג'ורג'." הצביע בידו לכיוון ג'ורג'."008 אתה תארגן, שפורפסור דימטרי, ראש המחלקה לבדיקת דם יגיע. ותביא עוד כמה פורפסורים. ואתה 009."הצביע לעבר האיש שעמד בפתח." תכין למקרה חרום יחידת סוכנים מובחרים." אחרי שגמר להטיל לכל סוכניו הבכירים תפקידים. פנה לכולם: " אני רוצה לראות את כולכם בשיקגו בשעה אחד אפס אפס אחרי חצות.מובן?" שאל. "כן המפקד." ענו כולם במקהלה,ויצאו לעשות את המוטל עליהם. המשך יבוא אי"ה רשימת הבכירים ב-F.B.I. 001- הראש -ג'ון מאלין. 002-הסגן-ניק בלוג'י. 003-הסוכן המובחר ביותר- דאבי קלר.-יהודי. 004-ראש מחלקת תפיסת פושעים כגון:סמים, הברחות וכ'ו.-קארי בלינדון. 005-מיודענו. החוקר הטוב ביותר ממונה על מקרים מוזרים.-דן סיגל.-יהודי. 006-בעל הרושם גדול ביותר.ממונה על טקסים.-לינקולן בג'לין. 007-סגנו של 005,מפקד חוקרים-ג'ראלג בונדי. 008-ראש אגף האנשים ממונה על כל הסוכנים המיוחדים.-מיטשל גרין. 009- מפקד הסוכנים המובחרים.-מוריס בוטרפליי.

פרק ב' הם פרצו למסעדה, עשרות שוטרים, וברוס המפקד בראשם. מה שנגלה לעיניהם גרם להם כמעט לנסוג לאחור, הנברשת הגדולה שהייתה "שם דבר" במסעדה היתה מנופצת לרסיסים, זכוכיות היו מפוזרות לכל עבר, הבשר נראה היה כנתלה על הקיר, צלחות וכוסות כלא היו, והאנשים שהסתתרו מאחורי שברי הכסאות והשולחנות גרמו לשוטרים להרגשה של חוסר יכולת, היה נראה כאילו טיל לכוון שדרות התבלבל..,אך בית הקברות המדומה שהתגלה שם גרם לליבם של השוטרים להכנע, ולסרוק את השטח. האיש שהיה שכוב בחציו על השטח שזוהה כ"בר" גרם לברוס לנחש שמדובר באדם שהתקשר והזעיק עזרה.שני צעירים אחרים בעלי מראה פרוע היו שרועים על הרצפה ללא רוח חיים קרובים לקיר שבתוכו נפערו שני חורים ... אך זכר לא היה לאדם עם השיער הלבן שתואר... הדבר היחיד שהחייה את המסעדה הברברית נראה היה כלהבת אש שבערה מתוך סיגריה מסתורית שכובתה לאחר כמה שניות..... ---------------------------------------------------------------- חדר סנוקר מס' 13 -קזינו מאן-שיקגו הכדור הלבן פגע בכדור 8- השחור הוא נכנס הישר לחור. ג'ק נמוך קומה עם משקפי שמש שחורות קילל בלחש את הלן. הלן הרים שוב את המקל והכה את הכדור הכדור טס לכיוון הדור הצהוב לבן מס' 9 הכדור נכנס הישר לחור. הלן ניצח את ג'ק, וג'ק נתן לו את 500 $ שהימרו על מי שינצח. עכשיו הלן היה אמור לשחק מול צ'ילי, אך לפתע ניגש איליו זקן חיוור וצנום וביקש לשחק מולו... הלן לא הסתכל אליו, וחיפש את צ'ילי. הזקן ביקש שוב לשחק. אך שוב הלן כאילו לא שמע אותו. הזקן לקח מקל סנוקר והחל לסדר את הכדורים. הלן התעצבן ודחף אותו לאחור.לקול צחוקם של האחרים. הזקן היסתכל על הלן בעינים המימיות שלו ברחמים. כל הצופים מהצד נהנו מהמתרחש והחילו לצחוק על הזקן. כולם נהנו חוץ מאחד,זה היה הלן שלא אהב את כל הסיפור, הוא דחף שוב את הזקן אך הפעם הצליח להפילו. אך לפתע הזקן נעלם וחזר מאחוריו ונגע קלות על כתפו של הבריון הלן. הלן הסתובב בפחד וראה שהזקן היתל בו, הוא הרים את ידו שוב, להכותו. אך לפני שהספיק: אור לבן עז הציף את כל החדר וכל עשרת הצופים כולל הלן הוטחו בקיר. חוץ מג'ק שהלך לשתות קפה בחוץ, ונכנס שניה אחר כך עם כוס קפה חם בידו,הוא פתח את הדלת בעוד שהאור עדין היה בעיצומו, הוא סגר מייד את הדלת ורץ לטלפון ציבורי שעמד במסדרון. הוא התקשר מייד למשטרה,והספיק להתלונן לפני שכאבי ראש עזים הציפו אותו, ואז הוא התעלף.... המשך יבא אי"ה שבת שלום!