ו..הבהרה חשובה אחת לפני-
אני מבקש מכם באופן אישי- בבקשה, אל תחמיאו לי על הסיפור. לא על זה,
לא על האחרים, פשוט בלי מחמאות...
אני אשמח לענות על שאלות ספציפיות, לקבל הערות והארות, אבל בלי מחמאות.
תודה.
"עוד סיפור אחד ודי"
"אבא! תקרא לי סיפור!" קראה הפעוטה בת החמש מחדר השינה שלה.
מבט אחד לכיוון אשתי הסביר לי בבירור- היא הייתה עד עכשיו עם הילדים, וחוץ מזה, היא מרדימה את הקטן, כתפיי הורמו בהתאמה מושלמת וחזרו למקומם באותה מהירות.שירכתי את רגלי פנימה בשקט, מנסה להתעלם משקי השינה האומללים שנמצאים מתחת לעיני כבדרך קבע.
"אבא, בבקשה בבקשה בבקשה תספר לי סיפור!" חזרה על הבקשה דרישה שלה.
איזה עיניים, איזה חיוך, איך אפשר לומר לא? זה כמו שאלון אמריקאי רק עם תשובה אחת.
"טוב, אבל סיפור אחד ודי, טוב חמודונת?" עיני נישאו עם זיק תקווה.
"טוב! טוב! אבל סיפור ארוך עם הרבה ציורים!".
ניגשתי לשידה, שלפתי את הספר הראשון שנקרה בדרכי-"עמי ותמי" כשציור של מכשפה מטרידה למדי, כאשר פלולה מטרידה עוד יותר מתנוססת לה בצד האף.
"לא אבא! מיקי מאוס שלי מפחד מהסיפור הזה! אחד אחר!"
הספר שב למקומו והספר הבא בשרשרת המלוכה יצאו החוצה.
"אבא, זה ספר לתינוקות! אני כבר גדולה! אתה יודע שכבר נפלה לי שן?" תוך אומרה חשפה בגאווה שתי שורות צחורות ומבריקות, ובמרכז הפה, עומד לו חור, צחור קצת פחות.
"אולי זה?" אני מנסה בשלישית. "לא!" נשמעה תשובה קצרה ברורה וחותכת.
"יודעת מה? תבחרי סיפור בעצמך, טוב?", אוח... כמה אני שונא את סינדרלה... לילדה לא נמאס, כל פעם היא מוקסמת מחדש! מדהים הזיכרון של הילדים.
הקטנטונת קפצה מהמיטה, ומיקי מצא עצמו מרחף באוויר ונוחת הפוף על משאית קוביות בפינת החדר,
"טוב!" אמרה בזמן שרגליה הקטנות והיחפות רצו את כל 150 הסנטימטרים עד לשידה, ולאחר סריקה של כעשרים שניות פסקה נחרצות "זה!".
העברתי את עיני לכל אורך ידה עד שהגעתי למטרה הידועה מראש- סינדרלה.
"מתוקונת שלי, אולי נבחר הלילה משהו אחר? תראי כמה ספרים יש פה, את רוצה את הספר החדש שקיבלת מסבתא?" ,"לא! אני רוצה אותו!".
היא תפסה בשתי ידיה את הספר ואמצה אותו אל חיקה, תפסתי אותה, הנפתי אותה באוויר, סיבוב אחד, צווחת אושר אחת ויחידה, וחזרה למיטה, עזרתי לה להתכסות ופתחתי את הספר איכנשהו באמצע.
"מיקי!" פקדה קצרות, תמכתי ברגלי, התרוממתי, וצעדתי בכבדות עד להוד רוממותו, הרמתיו, והשכבתיו ליד הקטנה.
"לא אבא! מההתחלה!", "כן, ברור חמודה", והדף הראשון נגלה לעיני.
מלאכת הקריאה התבצעה מההתחלה לסוף. זאת אומרת- כמעט מההתחלה לסוף, בהחלט התחלתי בהתחלה, ובהחלט סיימתי בסוף, אך לא אשקר ואומר שקראתי את כל הקטעים הבלתי נצרכים האלה באמצע.
יש קטעים שסתם הוסיפו כדי ליצור ספר ארוך ומייגע, ולפי דעתי האישית, אין שום צורך בשום דף מדפיו של ספר מטופש זה, אפילו השם המתנוסס על הכריכה ארוך מיגע מדי, ולא, אין שום סיבה להימצאותו בביתנו, בייחוד לא הסיבה שהוא עלה 9.90 ₪.
"כשאימא קוראת לי את הסיפור, הוא הרבה יותר ארוך !"
"אין מה לעשות, אמא קוראת יותר לאט, וחוץ מזה, ככה זה סיפור, כל אחד משנה אותו קצת, לפי זווית הראיה שלו, לפי דרך החיים שלו...עכשיו לילה טוב?"
"זה לא נחשב! עוד סיפור אחד ודי"
"אחד אחרון ודי? ואחרי זה לילה טוב בלי שום תירוצים?"
"כן, אבל תתחיל כבר!"
"תזכרי!. טוב, איזה סיפור? לא! לא לקום מהמיטה! לבחור מכאן, תצביעי על אחד.... הבריטניקה החדשה לנוער?,לא, לא נראה לי, משהו אחד? שלגיה??? וואו, כמה מקורי...."
שלגיה, פו הדב, ופיטר פן חלפו ביעף, "מספיק! אין לאבא כח! לילה טוב וזהו! לא, בלי אבל, לילה טוב! לילה טוב למיקי, עכשיו אצא ואכבה את האור, בסדר?"
"לילה טוב אבא"
רכנתי אליה והדבקתי לה נשיקה על המצח,קמתי וגירשתי את האור, יצאתי לסלון, הקטנצ'יק כבר ישן, אשתי עם כוס קפה , ואני עם חיוך קטן של ניצחון שהלך וגדל לו עם הזמן, שהקנא לפרצוף שלי מבט של אידיוט, אבל כבר לא היה אכפת לי, אשתי נדבקה בחיוך, המטרה הושגה? האם סוף סוף 'ניצחנו'? האם הגענו אל המנוחה והנחלה?
"אאאמממממאא!!!!, תקראי לי סיפור!"
סיפו"שים קודמים:
שבוע ראשון: "אהבה ממרחקים"
שבוע שני: "בעזרת השם \ אות היא לעולם."
שבוע שלישי: "אין שם עדיין, מוזמנים לתת רעיונות!"
שבוע רביעי: "חלומות של בוקר".
שבוע חמישי: "מיוחד כרגיל".
