אתגר סיפורי קצר- חלק 2, עדכון, והמשכים!בקצרה

טוב. אז שרשור עם +40 תגובות- מסבך את כל העניין, אז בואו נעשה קצת סדר.

דבר ראשון- אני שמח לראות את הפורום פורח!

אם עד כה- הייתי נכנס לפורום רק מדי פעם כדי לראות שאף אחד לא כתב שום סיפור,

אז עכשיו- אני לא עומד בקצב.

 

דבר שני וכל השאר- אתם כותבים נהדר!! פשוט תענוג לקרוא. אין עליכם!

 

בשרשור המקורי- הועלו עשרה קטעים:

 

קטע מספר אחד. נכתב ע"י נפתלי הדג

קטע מספר שתיים. נכתב ע"י יוש.

קטע מספר שלוש. נכתב ע"י חוזרת.

סוג של עוד קטע מספר שלוש. נכתב ע"י נולאית

קטע מספר ארבע. נכתב ע"י cookie_monster.

קטע מספר חמש. נכתב ע"י ארמונות בחול.

קטע מספר שש שמור לציפפה פישובה.

קטע מספר שמונה. נכתב ע"י טנגענס.

 

נראה ששאר הקטעים- עומדים פתוחים לכל דורש.

במידה וכתבתם סיפור, ולא ציינתי, תגיבו כאן.

במידה ואחד מהם תפוס- תעדכנו שוב כאן.

במידה ואתם רוצים לבחור אחד הקטעים הלכאורה פנויים- הם נמצאים כאן.

 

קטעים טריים עוד יותר- בעז"ה- יעלו עוד היום.

 

מקווה שישאר לי זמן לסדר לכם גם סיפו"ש

בהצלחה לכולם!

|לוקח את 7| |שולף סכין| יש מתנגדים?cookie_monster

יופי

|לוקח את 7| |מרענן| דאמ!נפתלי הדג

לוקח את 9

|שטן| cookie_monster

שטן

חח ילדים לא לריב...ענבל
בס"ד

יש מספיק לכולם
קטעים טריים מהיום!!!! בקצרה

הפעם השארתי את הקטעים פתוחים עוד יותר.

 

11.

"אני בירושלים" צופיה שלחה לי בצ'אט של הערוץ, היא ידעה שגם אני מסתובב עכשיו בעיר, תהיתי מה לענות לה, אומנם יש לי שעתיים פנויות, אבל עדיין, אני יודע שהיא לא אופציה בשבילי.

אפילו מספרי טלפונים לא החלפנו, כדי שהקשר ישאר בתחום הערוץ, מצד שני, אני אשמח להפגש, לשחרר את הראש קצת.
היא לא ויתרה, ושלחה לי הודעה נוספת

 

12.

כל האיזור בגינה שהיה צריך להיות מלא בדשא, היה מלא בצמחייה פראית, אז לקחתי את מכסחת הדשא, והורדתי את כולם.
כולם, חוץ מפרח דם המכבים שהיה שם, הוא מעלה בי יותר מדי מחשבות, אני לא יכול לגעת בו.

 

13.

"אז מי אומר דבר תורה?" הרב חזר על השאלה-דרישה שלו, אף אחד מחמישים הנוכחים לא זז, פתאום ערן חייך את החיוך ההזוי שלו, הסתובב אל הרב וצעק "ליוני יש דבר תורה!", מה?! הוא דפוק? ,"תהיה בשקט!" לחשתי לו, מאוחר מדי, הרב שם לב "נו, יוני, בכבוד!" אמר וחייך. הלב שלי הלם בפראות.

 

14.

אוטובוס ארוך וירוק של אגד עבר למולי, משום מה הסתכלתי פנימה, הייתי בשוק, קצת אחרי האמצע- מיטל ישבה. 
היא, הכובע החורפי הקבוע שלה, העניים העמוקות, והחיוך המשגע.
היא ישבה שם לבד, בשניה הראשונה שלחתי את היד אל הכיס, אל הפלאפון, אבל עצרתי את עצמי, אני לא יכול, נפרדנו יותר מדי פעמים

 

וקטעי שורה בשביל אושר תמידי-

15.

"התיישבנו מצידו השני של שולחן העץ הנמוך,  גילה ישבה ממול, ופתחה "תקשיבו, זימנתי אתכם לכאן אחרי מה שקרה היום בבית הספר"

 

16.

כבר לא היה לי כח לעמוד שם, אבל לא היתה לי ברירה, ולא יכולתי לשבת בצד לנוח, אני היחיד שעמדתי בטרמפידה, ואם אני לא יעמוד- אף אחד לא יעצור. הרמתי שוב היד, בתקווה שמישהו יראה.

 

בהצלחה!!!! חיוך גדול

אני רוצה את 12 אבל קצת חוששת..ענבל
עבר עריכה על ידי gbck630 בתאריך ט' בניסן תשע"ד 22:09

בס"ד

 

זה קטע שיש כאלה שיוכלו לעשוץ אותו טוב יותרממני  

 

אז אם יש מישהו שחושב שהוא יוכל לכתוב את זה יפה ושיש לו כבר רעיון, אני בהחלט מרשה לקחת אותו ממני...

רוצה להחליף? פיתום באלי את 12cookie_monster
טוב אז ענבל נותנת לי את 12.. מישו רוצה 7? חזר לשוקcookie_monster
בעצם אני צריכה לחשוב על זה..~מישי~
עבר עריכה על ידי ~מישי~ בתאריך ט' בניסן תשע"ד 23:03
עבר עריכה על ידי ~מישי~ בתאריך ט' בניסן תשע"ד 22:46
עבר עריכה על ידי ~מישי~ בתאריך ט' בניסן תשע"ד 22:29
עבר עריכה על ידי ~מישי~ בתאריך ט' בניסן תשע"ד 22:29

אם אחליט שאני רוצה משהו אכתוב.. פשוט אין לי בנתיים רעיונות טובים בכלל.. 
 

 

אני את 11! אני את 11! אושר תמידי

שמעתם כולכם??

 

11 שלי!פטיש

 

שלא יהיו אי הבנות

 

חח, קטע 11 נמכר לאושר תמידיבקצרה

(של שופט)

אני את 15!!חוזרת
אני מוותרת על 15חוזרת

לא אספיק בזמן הקרוב לכתוב...

לוקחת את 16!!!הדובדבן שבקצפת

ואם מתפנה 12- תודיעו לי.

אני מתלבטת אם לקחת.אווזה.

אהבתי את 7 ו15, אבל אין לי מה לכתוב עליהם שיצא טב.

יש כאילו רעיונות, ובעקרון אני כותבת טוב, אבל..

 

אני ינסה. אם מישו יקח אז לונורא, יהיה 2 המשכים

דפקא זה מעניין.

אוף. אני גם לא עוקבת כבר.חרותיק

ואין מספיק זמן לשבת לקרוא הכל..

לחרותיק- נשארו פנויים:7,10,14~מישי~
עבר עריכה על ידי ~מישי~ בתאריך י' בניסן תשע"ד 17:17


בא לי גם פתאום.פיתה פיתה

אבל אף אחד מהקטעים שנשארו לו עושה לי את זה.בעייה.

נשאר מיותר? ?? גם אני רוצה!אלומה
7 10 14 15 אם אני לא טועהחוזרת
אז לוקחת את 14!אלומה
אולי תעלה עוד קטעים? אאבבגג

למרות שאפעם אינלי באמת רעיון איך להמשיך אותם.. אבל ננסה

מוותרת על 13...נולאית
בס"ד


מוותרת על 13. לא הצלחתי לפתח את הרעיון שלי לאפוי לגמרי(יש לי רעיון כולשהו אבל זה יהיה יותר.מסיפור קצר)

בהצלחה!
אז שיהיה סיפור ארוך.... חוזרת
טוב, לקחתי אאבבגג
לקחתי את 17....געגוע..
17?ענבלאחרונה
סיפור לא מעניין שכתבתי:צדיק יסוד עלום

כותרת הסיפור: "שלוש שיחות (ואפילוג)"

1.צדיק יסוד עלום

"חזרתי לישיבה לתחילת זמן אלול ופגשתי שם את עמיחי"

"וקנין?"

"לא זוכר איך קוראים לו... רזה, קורא בתורה בספרדי ירושלמי"

"די בטוח שזה וקנין. בחור טוב, היה באגוז"

"בקיצור הוא אמר לי שיש עכשיו כמה חברים שנפגשים בערבים ומתווכחים על פוליטיקה בגן סאקר, נפגשים עם חילונים ומנסים להשפיע. אני ממש רוצה ללכת גםף אבל מתלבט על הסדר ערב."

"מה תשפיע?"

"תצחק תצחק, אבל כשתראה כמה החילונים בורים ואיזה סיסמאות הם משלשלים מהפה אתה תבין שיש ערך גדול למחשבות של בני תורה"

"גם לדוסים יש סיסמאות בלי סוף"

"בסדר אבל זה לשטחיים, מי שלומד תורה כמו שצריך מדבר אחרת. אתה יודע איך זה לפגוש בעלי בתים, זה לא כמו השיחות שלנו"

"כן..."

"אז עמיחי הזה העלה את הנושא של התורה של הגלות והתורה של הרב זצ"ל, תורת ארץ ישראל. היית צריך לראות את זה, לחילונים שם היה אור בעיניים כשהוא דיבר"

"שמו"צים?"

"מה זה?"

"חילונים קיבוצניקים, יעני הארדקור"

"לא, האמת חבר'ה חמודים, הולכים למכינות, כמו הזה של נחל צופית. הם לומדים הרבה אבל דברים לא רלוונטיים, פילוסופיה והיסטוריה... הם מדברים על המצב הבטחוני אבל אין להם מושג על הערך של מה שאנחנו עושים פה, בסוף כמו שהרב קוק אומר הציונות היא דבר קדוש, זה לא סתם מקלט לאומי. שאלתי אחד כזה עם שיער בצבע תכלת מי היה הרב צבי קלישמן והוא לא ידע"

"מתערב איתך שגם בבני עקיבא בשוהם או בכפר סבא לא ידעו מי זה הרב קלישר"

"זה שונה אחי, אל תערבב. אנחנו הולכים לישיבות ובסוף זה משנה את המצב. פעם המזרוחניקים היו בורים... היום בזכות הישיבות זה ממש השתנה, תחשוב כמה אנשים נכנסים לצבא אחרי לפחות שנתיים של עמל בתורה, זה עושה השפעה מטורפת. כל חילוני שפוגש מחלקות בייניש יודע להגיד שאנחנו זה משהו אחר"

"כן..."

"... רוצה אחת?"

"לא אחי, לא מעשן."

"אתה יודע שהרב זצ"ל גם היה מעשן?"

"נראה לי שזה מיתוס. בטוח שהוא היה מרגיש שזה גומר לו את הריאות"

"הרב כדורי היה מעשן נובלס ואומר שזה הכי טעים למלאכים"

"וואלה..."

"דביר אבל למה אנחנו יושבים בחושך?"

"נשרפה המנורה ועוד לא הספקתי להחליף... וחוץ מזה יותר נעים לי ככה. אפשר לראות את הדקלים נעים מול הירח"

"מה נהיית לי עכשיו אורי צבי גורדון, אני לא רואה כלום אחי"

"אני אוהב אותך מאוד אביאל, הרבה זמן לא ישבנו ככה"

"אתה מוזר..."

"למה ככה?"

"אף אחד לא מדבר ככה, יושבים ומדברים אחי, לא יודע. יש לך סגנון מוזר..."

"אתה שומע את הצרצרים?"

"אתה רוצה שאני אזוז כאילו?"

"לא, טמבל. תשמע את הצרצרים."

"וואלה עד שלא אמרת לא שמתי לב, איזה רעש מטורף הם עושים."

"בלילות כאלה אני מרגיש געגועים למשהו שאין לי בחיים ואין לי מושג איך מגיעים אליו."

"מה נהיית לי ברסלבר, אתה רוצה להתבודד או משהו?"

"אבנר הג'ינג'י אמר לי שיש אומנים שיושבים בחדר ובוהים בקיר שבועות בשביל לקבל השראה"

"אבנר הזה כופר, מה אתה מקשיב לו? יש לו בספרייה בבית ספרים של הברית החדשה ודברים כאלה. אמרו לי שהוא להט"ב."

"אני מחבב אותו, יש לו משהו מיוחד."

"אתה מחבב את כל היצורים. לדעתי הוא חולה נפש. אני גם חושב שהוא מסתובב עם גויה. לא מבין איך חבר'ה כאלה לא עושים לך בחילה."

"הרגע אמרת שהוא להט"ב..."

"אתה יודע מי אני מדבר, היא מסתובבת מחוץ לישיבה לפעמים, לבושה לא הכי צנוע. בוהה במרפסות, אני חושב שהיא גם קצת קוקו."

"אבנר טוען שהיא סכיזופרנית"

"אין לי מושג מה אמרת עכשיו אבל אני מאמין לך. אבל עזוב את היצורים האלה, לי זה עושה צמרמורת. לא מתאים לך לחבב אותם, אתה מבלבל אותי."

"מה אני יודע... אמרתי לך כבר שאני אוהב אותך?"

2.צדיק יסוד עלום

"חזרתי לספר הזה אחרי שנתיים שלא העזתי לפתוח אותו. הוא מזיז לך משהו."

"נראה מפחיד. על מה זה?"

"דוסטויבסקי כתב אותו בתקופה שהתחיל הניהיליזם באירופה. אנשים הגיבו לא טוב למהפכה המטריאליסטית, הנוער התחיל להגיד שאין מוסר ואין ערכים, היה רומס את הדברים הקדושים לכיף. הגיבור בספר הוא אחד כזה... זה מבוסס על אחד הפרקים בברית החדשה. ישוע פוגש רועה חזירים שנכנס בו שד. דוסטויבסקי צולל שם לתהום הזאת ובורא את סטברוגין, עם אישיות מפוארת ונשמה חלולה. אף אחד לא יודע לכתוב כמוהו כיום."

"זה איזה שש מאות עמודים. בחיים לא קראתי ספר כזה."

"לא יודע אם טוב שתקרא אותו. יש תהומות עמוקים מאוד בנפש האדם. מי שמציץ לתהום התהום מציצה עליו בחזרה, זה ניטשה מפורש."

"בקושי מכיר את הכתיבה של ניטשה. אני די בטוח שהרב צבי יהודה אמר עליו שהוא נשמה מעולם התוהו."

"הוא היה שבור, כן. אני מצטער שלא הייתי חי בתקופה שלו."

"היית יכול לשגשג בגרמניה היהודית בתקופת ההשכלה."

"היו הורגים אותי כי אני יהודי. אולי הייתי משחזר את העורלה שלי ומשוויץ בה בכל מקום."

"אני שמח שאני חי כיום, אני חושב."

"פעם הדברים הרגישו אמיתיים. אנשים הרגישו שאנחנו לקראת פיצוח חידת החיים. היום זה מרגיש ביזארי וכמעט נאיבי לרצות לצלול למעמקי הנפש, לפרוץ את מחסומי התודעה. אפילו אנשים שעושים מדיטציות מצלמים את עצמם או משלבים את זה ברוטינה לאינסטגרם."

"ניסיתי לעשות מדיטציה. אין לי מושג איך עושים את זה. כל השרירים שלי כאבו."

"אני עושה הרבה מדיטציות. אני חווה דברים שאני לא יודע להסביר במילים, אפילו לעצמי."

"נשמע מטורף, איפה למדת את זה?"

"סיפרתי לך על שירה. היא היתה כמה חודשים במנזר בהודו. היא לקחה את זה ברצינות. אני נהנה לשמוע אותה כשהיא מדברת. אני די בטוח שהיא סכיזופרנית."

"באיזה קטע אתה חושב ככה?"

"יש לה דיבור כזה מוזר."

"זה הכל?"

"אמרתי לה שאני חושב שכדאי שתיפגשו. היא סקרנית לגביך. תפגוש אותה ותשפוט בעצמך."

"אני לא מתכנן להכריע האם היא סכיזופרנית. אני בקושי יודע מה זה."

"היא טוענת שהיא שומעת קולות. שהיא שומעת את האדמה שרה. כמה פעמים ראיתי אותה מנסה לחבק את האוויר ומתחילה לבכות."

"אני מסתנוור מהאור הכתום הזה, אפשר לכבות אותו?"

"שוט."

"אמרת יפה מקודם על החוויה שלך מהמדיטציה. אני גם מרגיש הרגשות נורא עמומות שאין לי מושג איך להסביר אותן אפילו במילים."

"כלא התודעה."

"כמו כלא. הייתי רוצה שיהיה מישהו בעולם שיוכל לתת לזה מילים."

"שמעת על הדא-דאיזם?"

"לא... מה זה?"

"הם טענו שבשביל להגיע אל העומק של נפש האדם צריך לבנות ערוצים עקיפים, בשפה של תת-מודע. בהמשך נולד מהם הסוריאליזם, כמו בציורים של סלבדור דלי".

"אני לפעמים מכבה את האור במרפסת ומסתכל אל הכוכבים ומרגיש שרוב היום אני אומר מילים שאין להן תועלת ולא מדגדגות בכלל את מה שאני באמת רוצה להגיד."

"כמו מחסום?"

"לא... כאילו אין לזה בכלל שפה."

"אתה חייב לדבר עם שירה. היא תשתולל כשתשמע אותך מתאר את זה."

"בת כמה היא?"

"אין לי מושג. מאוד קשה לדעת. בהתחלה הייתי משוכנע שהיא צעירונת, אבל יש לה קמטים בצדדים של העיניים. לדעתי היא נושקת לשלושים."

"זקנה!"

"אולי עדיף להגיד 'נשמה עתיקה'. לשלוח לך את המספר שלה?"

3.צדיק יסוד עלום

"חזרתי ממדיטציה ארוכה של קואן. ישבתי במערה אולי שבועיים, לא אכלתי כלום ולא שתיתי כלום. הלכתי מהנזיר עם שאלת קואן בסיסית, 'איך נשמעת מחיאת כף ביד אחת'. יש לתודעה שבע חומות שצריך להקיף שבע פעמים. אמרו לי שבבלוטת האצטרובל יש יכולות לשבור את החומות האלה. שקעתי בטרנס. קשה לתאר איך תחושת הזמן משתנה, איך תחושות הגוף משתנות. במדיטציה מכבים את המחשבות. אתה יודע שבני אדם חושבים בערך שישים אלף מחשבות בכל יום? אבל מי שמורגל במדיטציה מצליח די מהר להפסיק לחשוב ואז נכנסים פנימה והכל מרגיש אחרת. מצאו לפני כמה שנים קבר של נזיר טיבטי וכשנגעו בבשר שלו ראו סימנים ברורים של חיים. כמה שאנחנו לא יודעים כלום על השבעים קילו בשר שלנו. אני חושבת שמי שיודע למדוט יכול לגעת בנצח. הגוף האסטרלי מתחנן מאיתנו שנפתח לו חלון החוצה. גם בקבלה הנשמה מחולקת לחלקים. החלקים העליונים שלה מחוברים לשורש העליון של ההוויה, לקוצו של יוד. האור המבהיק שם יכול להוציא בן אדם מדעתו. גם הגנוסטים ידעו את זה, לכן הם המציאו את הדמיורגוס. אנשים נתקעים בתוך הבשר שלהם ומטביעים את כל הנשמה שלהם ואת כל האור העליון בתוך הסופיות של החומר. בגלל זה יש אנשים באשפוזים. הם הגיעו לאור בהיר כל כך ששרף להם את הפיוזים והם חיפשו דרך החוצה. הכדורים מחזקים את הכלובים של התודעה.

"יש לך ש' שורקת, בחיים לא שמעתי ש' כזו".

"זאת סוג של מחמאה?"

"לא הבנתי את רוב מה שאמרת, אבל נהניתי להקשיב."

"אתה רוצה לצאת לחופשי?"

"כן."

"שקרן."

"למה ככה?"

"מי שרוצה לצאת לחופשי לא עונה ככה."

"אבל אני באמת רוצה."

"מה זה מבחינתך חופש?"

"יש דברים שאני מרגיש שאין להם מילים בכלל ומשהו בי מתענה כי הוא לא יכול לגעת בהם. הם לא נמצאים בשום פעולה או מעשה או מחשבה שאני פוגש ביומיום. אני מרגיש שיש שפה אחרת שאני צמא אליה ואני לא דובר אותה, והלוואי והייתי יכול למצוא אותה ולהצליח לבטא את מה שאני מרגיש."

"למה אבנר קרא לך לפגוש אותי?"

"הוא אמר שאת סקרנית לגביי. גם אני הסתקרנתי."

"אבנר לא מבין כלום בדברים שהוא מתעסק בהם."

"בעיניי הוא גאון."

"גאון אולי, אבל הנפש שלו מתה."

"ושלך?"

"תסתכל לי בעיניים, מה אתה רואה?"

"חשוך, אז לא הרבה. אני רואה את ההשקתפות של הפנס רחוב."

"תסתכל יותר מקרוב."

"אני לא רואה עכשיו כלום."

"כי אתה טיפש."

"לאן את הולכת?"

"כואב לי כל הגוף."

"הכעסתי אותך?"

"גם הנשמה שלך חולה. אתה מלא טומאה."

"טוב."

"מה טוב?! אתה אדם מגעיל!"

"מה שתגידי."

"אמרת את זה מקודם בשביל ללעוג לי?"

"את מה?"

"על השפה האחרת."

"לא, זה מענה אותי."

"אבנר סיפר לך?"

"סיפר מה?"

"אתם שקרנים, אסור לי לדבר עם אנשים."

"אני נהנה לשמוע אותך מדברת. אני לא מכיר אנשים שמדברים כמוך."

"יש לך פוטנציאל לגעת באור אין סוף. אבל אתה טיפש."

"מה אני יעשה..."

"תגיד לאבנר שאני לא רוצה לפגוש לא אותו ולא אותך שוב."

"היה לי מיוחד לפגוש אותך, מצטער אם אמרתי משהו לא בסדר."

אפילוגצדיק יסוד עלוםאחרונה

לקול קרקוש ותרועת גונג חגיגית עלה עמוד השחר ושרט בחשכת הרקיע. עננים עמומים בכחול עמוק נחרצו בשמיים המתבהרים. גלגלי השמש חרקו על מסילותיהם, פנסי רכבים ושאגת מנועים בישרו ראשיתו של יום. מדרס נעליים עייף גרר נער צעיר למיטתו. לחייו סמקו ועיניו היו נפוחות. חדרו קטן, מיטתו סתורה, הוא נפל אליה וחפן את סדיניה. בחלונו דפק בוקר עיקש וציוץ ציפורים הבליח בעדו. שעון מעורר החליט לצלצל, שקיק קטיפה של תפילין בהה נכחה מהמדף. הוא חשב שהוא שומע את הכוכבים שורטים את החלל, שרגליו מתאחדות עם האדמה, שמפיו בוקע אור, שבעיניו שופעים רקיעים, שידיו צומחות ומתעבות ומתארכות. הוא נשם את הסדין ושתה את גליו ומשבריו. צחקוק עמום מבטן כבדה דנדן לו ואסף אותו אל השינה.

01ריק סאנצ'ז

מיכאל לא האמין שאדם נועד לחיות לבדו. ועדיין, הוא גר לבד כבר חמש שנים.

הדירה לא גדולה, אבל עדיף ככה, זה מה שהוא תמיד אומר, אחרת אני אאבד פה.

הוא מחייך ושואף עוד קצת מאוויר הלילה הקריר.

המרפסת הזאת זה הבחירה הכי טובה בחיים שלו עד עכשיו בלי ספק.

העיניים שלו נעצמות לאט והוא מניח להם, מרפה שרירים בכיסא הנדנדה הישן.

הוא תמיד האמין שהוא יחיה ביחד. עם אישה. עם משפחה. עם חברים.

אבל הוא לא חזר הביתה אחרי הצבא. וגם לא חיפש שותפים. והוא מאוהב. בשקט של הדירה הזאת. ובבדידות.

ידו המגששת מצאה את שישיית הבירות ושלפה עוד בקבוק קריר.

אפשר לומר שהוא המאושר שבאדם? הוא גיחך לאט, פותח עיניים כדי לשלוף את פקק הבירה במיומנות.

לגימה קצרה אל הגרון.

אפשר לומר שהוא בודד. שהוא האחרון להיקרא מאושר. מבטו נדד על אנשים חולפים ברחוב.

חבורת נערים מצחקקים וצועקים. שמחים.

זוג מדבר על משהו חשוב. זה בטוח משהו חשוב. תמיד זה חשוב. חיוך התגנב לפיו.

וכמה עוברי אורח הולכים בדד. כאלה תמיד יש, בכל שעות היום.

הוא הצמיד את הבירה לפיו ולגם ממושכות. נותן למחשבותיו דרור. כמו שהם אוהבות. כמו שהוא אוהב.

תמיד עם פרצוף רציני או מודאג, הבודדים. מסכת התגוננות.

או שאולי אלה הפנים האמיתיות.

מבטו התעכב לרגע על עוברת אורח בודדת. היא הלכה לאט.

כאלה יש גם, אבל נדירים, הם לא עצובים, הם מהורהרים. הם בוהים כמו מפגרים.

משהו בה משך את עינו. בדרך החולמנית שבה היא בהתה בפנס הרחוב.

הוא שתה עוד בירה והביט בה בעניין.

היא הרימה לפתע את מבטה לאט.

מבט תוהה. הלב שלו האיץ לרגע משום מה.

היא הביטה היישר אליו. ברגע של החלטה הוא המשיך להביט.

היא הטתה את ראשה.

סקרנות.

02ריק סאנצ'ז

היא המשיכה להביט בו, היישר אליו

לרגע תהה אם היא בכלל רואה אותו או סתם מסתכלת לכיוון. אבל לא, הקשר עין היה מורגש באוויר. לפעמים מרגישים את זה.

הוא לא העיז לזוז. דקה חלפה. שניהם הביטו זה בזה.

הדופק שלו עלה וירד, הוא לא היה בטוח למה. רק בחורה שמסתכלת עליו.

הקשר עין נמשך, וכל שאר העולם נמחק לאט. מאבד משמעות. הוא לא ידע למה. אבל הוא לא יהיה האחד מבין שניהם שיפנה מבטו. אובססיה השתלטה עליו. משחקים כאלה היו מה שעשו אותו. חיוך קטן התגנב לפיו אבל הוא לא זז אפילו סנטימטר.

אלוהים יודע כמה זמן חלף. אולי רק עשר דקות. אולי שעה. זה הרגיש כמו נצח. אבל לפתע משהו בהבעתה השתנה. היא חייכה גם.

עיניו מרותקות ומוחו מרוקן לחלוטין. הוא הרגיש את עצמו נאבד לאט, שוקע במחשבות, שוקע בעיניה המרוחקות. מאבד אחיזה עם המציאות לאט, נתלה ביד חשופה על העוגן האחרון, האישה למטה.

הוא הרגיש שהוא מתעורר פתאום, אפילו שלא נרדם, כשאור קלוש הגיע פתאום. שמש? הוא הופתע לחלוטין, מסובב את ראש בפצאומיות למזרח.

כן, שמש. אלוהים אדירים, כל הלילה. או שיט. בחורה משוגעת. הוא סובב את ראש בחזרה אליה. הרחוב היה ריק לחלוטין.

03ריק סאנצ'ז

מאז שהוא היה קטן הוא הכיר נדודי שנה מקרוב מאוד.

ההורים שלו דאגו מזה מאוד, רופא, מטפלים, כדורים.

אבל הוא? זה פשוט היה טבעי לו. לפקוח עיניים. כשכולם ישנים, כשהכל רדום ומת. לפתוח עיניים. ולחשוב.

יש לו רק אח אחד, גדול. ליאו. בכל זכרונות הילדות שלו הם ישנו ביחד, חדר גדול, אבל המיטות קרובות.

הוא היה מעיר את ליאו באמצע הלילה בהתחלה. והם היו מדברים, עד הבוקר לפעמים. זה חמוד להיזכר.

עד שאמא שמה לב לילה אחד וכעסה. אוהו כעסה.

חיוך משועשע התפשט על פניו של מיכאל והוא התיישב במיטה ואז התחרט וקם.

נדודי שינה אולי. הוא חייב לרדת למטה. איפה שהבחורה נעלמה, אולי היתה תעתוע.

רגליו נשאו אותו כמאליהם במדרגות, אל המדרכה, אור זריחה בהיר. אנשים זריזים כבר ממהרין לעבודה. אבל הוא באקסטזה משהו. עיניו חולמניות ומחשבותיו מופשטות. הוא הולך לאט. כאן, ממש כאן היא עמדה.

הוא התיישב בספסל הקרוב. מחשבותיו לאט נהיות בהירות יותר. הוא נושם עמוקות ומרגיש עייפות. למה הוא ירד בכלל?

סירנה נשמעת מאחוריו, צעקות עמומות. הוא מסתובב. שוטרים. המון אנשים. מתי הגיען כל ההמון הזה? השמש כבר במרכז השמים. צעקות מכל כיוון. מה קורה פה? הם צועקים אליו. הוא מסתובב במבטו מחפש פיתרון. ואז נעצר הלום רעם.

הנערה ישבה בספספל לידו. צווארה משוסע בגסות. והמון דם, בכל מקום. דם יבש.

04ריק סאנצ'ז

אמא מתה. די מזמן, לפני שנתיים אולי. אבל מה שמעניין זה אבא שלי.

הייתי בטוח, כלומר כולם היו בטוחים שזה יגמור את אבא.

הוא ואמא היו כל כך אוהבים. דברים שקשה למצוא היום. ולילה אחד והיא לא קמה.

בהתחלה אבא היה שקט, לא דיבר. לא איתי ולא עם ליאו.

ואז, בדיוק שלושה ימים מהרגע שהיא מתה. הוא פרח. בן אדם אחר. אני זוכר את הבוקר הזה. העירו אותי דפיקות בדלת. אבא בפתח. עשרים שנה אנחנו מדברים בטלפון. נפגשנם כשאין ברירה. והנה הוא פה על מפתן ביתי, מחויך מאוזן לאוזן.

מאז, כל שבוע ביום חמישי הוא הגיע ללילה. חשבתי שהוא השתגע, השכול גמר עליו. אבל הוא היה יציב. במידה מפתיעה.

אני לא זוכר לגמרי איך הגעתי לכאן ומה שאלו אותי. אבל אני חושב שזה היה חשוב.

"חלאה" ירק האיש שעמד מתנשא מעלי בחדר הריק . שוטר. הוא שוטר.

"לשחק אותה משוגע לא יוציא אותך מזה" הוא אמר בקול מאופק משהו "מבטיח לך"

דם. משהו התחיל להבזיק בזיכרון שלי. לא חשוב.

"מי אתה?" לחשתי בשקט, מעוניין לא מעוניין לשמוע.

האיש-שוטר כיווץ את עיניו ויצא מהחדר, מתעלם לחלוטין.

נערה. ודם. המון דם. אני נזכר אולי.

הוא נעל את הדלת אני חושב. ניסיתי לזוז מהכיסא ללא הצלחה.

ספסל בודד. נערה. נערה מתה. המון דם.

אני שואף אויר בחדות, הזיכרון חוזר אלי במלואו.

רוצח. אני רוצל

וואורקאניאחרונה

איזו כתיבה סוחפת

תמשיךך

...רחל יהודייה בדם

בעולם הנעלמים רק הפחד אינו נעלם

הפחד מלהימצא. הפחד מלהפסיק להתקיים.

אנשים חושבים שיעשו להם טובה אם יגאלו אותם

וישחררו אותם לחופש.

אבל החופש הורג.

בעולם הנעלמים יש פחד.

פחד מזה שישבור את הנעלם לנעלמים קטנים שקטנים מדי בשביל להתקבל לממלכה.

נעלמים מדי אפילו בשבילה.

בעולם הנעלמים כשהם רוקדים בחן את ריקוד הסולו שלהם

הריקוד מהוסס מעט.

איה זה שיהרוס את הריקוד ויצטוות לנעלם ויגרום לנעלם לחשוב שהוא לא צריך עוד לרקוד לבד.

שהוא יכול לעזוב את הממלכה ביחד. ולהישאר נעלם ביחד.

שייתן לו את החירות להיעלם.

וואוכְּקֶדֶם

התחברתי לדיוק של הריקוד המהוסס

נעלמיםמשה

אבל השאלה הגדולה זה בעצם האם להיעלם זו בעיה. כלומר, שאנחנו תלויים במי שסביבנו או שזה סבבה להעלם לפעמים.

לא נראלי שזו כוונת המשוררתכְּקֶדֶם

נקרא לנערה ונשאל את פיהמשה

...רחל יהודייה בדם

אני פחות בקטע לפשט את הדברים שאני כותבת..

לא אישי כמובן

@משה @כְּקֶדֶם

🙂

כנלכְּקֶדֶםאחרונה

להיות מוגדרxmasterx

על דרך ההיעלמות ולא הגילוי

הגילוי מפחיד מי שרוצה שינסה להצטרף להיעלמות

מה פירוש נעלם?

פירושו: הלך לכל הרוחות

כמו השיר

"אני אף אחד מי אתם

האם גם אתם אף אחד

אם כך יש שניים מאיתנו

אל תגלו"

כשצריך את הגנב מורידים אותו מהמגדל. סיפור.משה

טוב. לא מראש המגדל. סיפור שנזכרתי בו היום כשביקרתי עם הילדים באנדרטת הנח"ל.

לפני כ-18 שנים עבדכם הנאמן היה עבד עברי. כלומר חייל מפקדה. בתור שכזה הביאו אותנו (ועוד כמה גופות נושמות שהתפקיד שלהן היה בגדול פשוט למלא נפח) על מנת לכבד את הטקס השנתי לאזכרת החללים של החטיבה. מכיוון שהביאו אותנו מוקדם מדי ועייף מדי, היה לי עוד שעה עד שהטקס יתחיל. חיפשתי מקום שקט לשבת בו ולא כל כך היה. בסוף מצאתי דלת חשוכה ומאחוריה מדרגות שמובילות למגדל ההנצחה שם. התיישבתי עליהן, פתחתי מחשב נייד. מצאתי שם WiFi שווה של 3Mbps ועשיתי משהו במחשב. אפילו לא זוכר מה.

פתיחת דלת דרמטית

מי בדלת? מפקד המחנה (דרגה מעל רס"ר, נגד שתפקידו לחולל משמעת). מוצא אותי שם. למזלי מדוגם. וצועק עליי לעוף משם תכף ומיד. עם אותו הנגד היה לי סיפור. הנ"ל שירת בתפקיד אחר ושם נעזר בי מקצועית. משנתנה רשות למשחית להשחית - היה יכול להשחית. אבל נזהר לא להשחית יותר מדי.

בכל זאת באתי להתקפל משם. הוא ביקש. שניה אחר כך מופיעה מאחוריו קצינת החינוך של החטיבה. למי יש מחשב נייד? היא שואלת. תוך שניה היא מזהה אותי ואת הרס"ר צועק עליי. הסתבר שהכוכבים הסתדרו לי.

או ליתר דיוק כוכב חמה.

לחברת ההגברה של הארוע התחמם כונן הדיסקים עד מוות, ולא היה להם איך לנגן מוסיקה בטקס. הסכמתי מיד אבל דרשתי שישאר בידיים שלי. אחר כבוד הוצאתי מחבורת החיילים והושבתי ליד הבחור של ההגברה. כל הטקס יכולתי להמשיך לשחק במחשב חופשי חוץ מזה שהיה צריך מדי פעם להחליף מוסיקה. ובסוף ההגברה הודה לי שהצלתי אותו.

המזל שיחק להם....נחלת

וגם לימשה

אה, אתה גיק כאילו? מגיל צעיר?נקדימון

אחלה סיפור. אבל למה בפרוזה ולא בצעירים?

כי בא לימשה

מתכנת מגיל 11.

וואונקדימון

תמיד שאלתי את עצמי איך בכלל היה אפשר להיחשף למחשב ברמות עומק כאלה. למי באמת היה pc בבית? שלא לדבר על אינטרנט, ממשקים נוראיים, ומהירות עבודה מזעזעת

היה לנו מחשב. 486 להבנתימשה

היה אפשר לעשות איתו הרבה. אבל היה קשה. הידע לא היה נגיש ואינטרנט נכנס אלינו הביתה רק בשנת 2000.

דווקא מהירות העבודה לא הייתה כל כך מזעזעת. היא נהייתה מזעזעת בעיקר כשהגיעו תוכנות חדשות שהותקנו על מחשבים ישנים. אצל דוסים למשל מאוד מצוי שהחומרה הישנה (גם טלפונים) לא הולכת לפח אלא לילדים וככה ילדים מסתובבים עם סטיגמות.

טוב, אני זוכר את המפרט שלו בדיוקמשה

486DX2, 33MHz,

8MB של RAM (שעלה המון כסף, בהתחלה היה 4 ואז הוגדל ל8).

324MB דיסק קשיח

CD ROM שהתווסף אחר כך

AZTEC כרטיס קול שהיה חיקוי של SB16.

מה עוד היה ?

windows 3.11 ומתישהו (ינואר 99) windows 95

אני זוכר שהטיפ הכי מומלץ למחשבנקדימון

היה לבעוט בו... 😅

סיפור קישוני של ממש

מה שהיה מקצר את החיים של הHDD.משה

אהה.. פתרת לי חידה עכשיונקדימון

משהאחרונה

סיפור חמודארץ השוקולד

אב/אלולאשר ברא

בזרה"ק

על הרכבת הקלה,

בין מחנה לחלוץ.

עלה האיש עם החולצת משבצות בצבע אדום,

כובע טמבל למרות שכבר שקיעה,

מכנסיים שחורים.

מחזיק קנבס קטן עם ציורים קטנים עליו,

הצבע עדיין טרי.

ואני עומדת שם דחוסה, עם פרצוף רוטן. עייף.

בין עשרות האנשים שהגיעו לעיר הקודש.

ופתאום האיש הזה,

עשה המתקת הדינים.

והחיוך שלי עלה והיה לי טוב.

ולרגע הרגשתי את המעבר בין חודש אב, לאלול.

ואיך הקטרוג כבר לא יושב לי מעל הראש.

תודה לה',

תודה שככה טוב.

דחוסה ברכבת הכלה בירושלים?משה

תחשבי עכשיו מה הנביאים היו אומרים על זה.

לא הבנתי אותך..אשר ברא

ירושלים פעילה וחיה ושוקקתמשה

כזה.

עדיין לא הבנתיאשר ברא

ירושלים פעילה וחיה בכל יום

ועל זה חלמו יהודים 2000 שנהמשה

ברוך ה', זה לא סותר את מה שהרגשתיאשר ברא

הכוונה לראות את חצי הכוס המלאה. למרותנחלת

שעומדים לנו על הרגליים, תוקעים מרפקים בצידי הגוף שלנו, נושמים

עלינו ריחות שלא שיערום אבותינו, מחליפים מילים בקולי קולות

מעל ראשינו, נועצים בנו מבט זועם וכו' וכו'.....

זה בצחוק.

אבל משה צודק. למרות ש.....אוף!

מתוקה. אהבתי. נקודה קטנה של אור מאירה חושך גדול.נחלת

יפה ומשמחארץ השוקולד

מה זה בזרה"ק?xmasterx

בזכות רבינו הקדוש (רבי נחמן מברסלב)אשר ברא

יפהxmasterxאחרונה

באלול אני רוצה אבנקדימון

באלול אני רוצה אב.

עטור זקן, לבוש לבן,

אך מסתכל אחורה,

רוצה אב.

יש משהו בחורבן,

בתחושת האובדן,

שמולידה בקרבי:

אני רוצה אב.

ואלול

עוד מרגיש לי חלול...

מרחוק מזדעק,

מהנהן מהדהד,

ובליבי, אני רוצה אב.

מדוע אב אינו אחרי אלול?

הרי באלול, אני רוצה אב...

יפה.נחלת

🙂נקדימוןאחרונה

וואו נקדימון!אשר ברא

חזק. ממש כתבת משהו שחשבתי עליו..

איך זה הגיוני שאלול מגיע אחרי אב והסדר הוא לא-

אלול, אב, תשרי

שהתעוררות הרחמים צריכה להתחיל לפני הדינים של אב.

תודהנקדימון

יש לי את זה כבר שנים, וכשאני זוכר אני מעלה את זה שוב באלול...

זה באמת קטע חזק שאני ממש גאה בו.

א-ל-ו-להפתק

שערי ההיכל נפתחים בציפייה דרוכה,

אלול פורט על הלב מנגינה של ברכה.

שיעור ג' ניצב מוכן, צמא לאור התורה,

מייחל ומחכה לעוצמה ולטהרה.

חרדת הקודש עוטפת, האוויר מלא קדושה,

על הספסל הישן מנשבת רוח חדשה.

התרגשות שאין לה מילים מציפה את הלב,

כשקול הלימוד העמוק מכל חדר בוקע וסובב.

רצון עז לתשובה קורע את הדממה,

כיסופים וצמאון אל אור הנשמה.

בכוח מחודש, בעוז ובאמונה,

צועדים יחדיו אל שער השנה.

שנזכה.אשר ברא

אשריך על הכיסופים וההתעוררות.

אהבתי את הכתיבה

וואו, יפהארץ השוקולד

טהור כל כך.נחלתאחרונה

הֵד שַׁבָּת שְׁחוֹרָה הָרוֹחֶשֶׁת בַּשָּׂדֶהזכרושיצאנולרקוד

קינה פלינדרומית בחרוזים שכתבתי על 7 באוקטובר, כל שורה כולל הכותרת היא פלינדרום.

רוֹכֵב נָבָל עָט עַל בֵּן בְּכוֹר

רוֹחֵשׁ בָּרֶקַע כְּעַקְרָב שָׁחוֹר

רָצַח בְּנֶשֶׁק עֵד עַקְשָׁן בֶּחָצֵר

רָץ בַּתְּהוֹם וְהִתְבַּצֵּר

שָׂרַף הָרָשָׁע הַבִּיתָן, לִנְתִיב-הָעֲשָׂרָה פָּרַשׁ

שָׁלַף רוֹבֶה, מֵהַבּוֹר פָּלַשׁ

מִדָּם עוֹד כָּלוּ, מֵתוּ רֵעִים, יַעֲרוֹת מוּלכְּדוּ עִם דָּם

מִדּוֹרֵשׁ-בְּשָׂרוֹ חָמַק מֵחוֹרֵשׁ, בָּשָׂר-וָדָם

אֲבוֹי, לִבְאֵרִי שִׁיר אֵבֶל יוּבָא

הַבְּכִי בָּךְ, וְכָךְ כּוֹכָבִי כָּבָה

עֲבוֹר לְךָ בְּאוֹפׇקִים, דָּמִי קָפוּא בְּכָל רוֹבַע

הָבוּ נֵס!, רַהַב הַצַּר שֶׁרָצָה בְּהֶרֶס נוֹבָה

מֵתֵי נַחַל-עוֹז גָּזוּ עַל חֲנִיתָם

מֵתוּ, אֲבָל הֲרֵי יְשַׁיּיר הַלֵּב אוֹתָם

כָּל הָעֵת פֹּה כְּאֵב בַּלֵּב בָּא כְּהַפְתָּעָה לְךָ

כְּלוּם דּוֹמֵעַ, אֵ-ל, אֶעֱמוֹד מוּלְךָ?

אֲכַבֶּה קָמֵעַ כָּאוּב בְּבוֹאֲךָ עֵמֶק הַבָּכָא

הִכְבִּיד לִי הַמַּשָּׂא מִפַּחַד, חַף מֵאַשְׁמָה יַלְדִּי בָּכָה

תוּבְהַל בְּנַפְשְׁךָ הֲרָצָה מֵהַצָּרָה, כְּשָׁפָן בְּלֶהָבוֹת

תּוּגָה. לְמִי מָחָר אֵ-ל-מָלֵא-רַחֲמִים לַהֲגוֹת?

אורי עמירם

(זה לא שלי, אבל זה כל כך נוגה, כואב, מדהים ויפיפה

שהייתי חייב לפרסם. כמובן באישורו)

וואו🫢🫢🫢תמימלה..?

אין מילים, גאונותתתתתת!!!!

וואו!!!!!

עצוב כואב והכל כמובן אבל הגאונות פשוט וואוווו!!!

נכון? מטורף לגמריזכרושיצאנולרקוד

ממשששששתמימלה..?

מי הגאון שכתב אתזה?

אורי עמירם? מי זה?

תמסור לו שהוא גאון......

לא מכיר אותו אישית, מהפייסבוקזכרושיצאנולרקוד

אוקיי וואו רק עכשיו למדתי מה זה פלינדרוםצדיק יסוד עלום

שירה פלינדרומית היא טקסט שירי בעל אילוץ כתיבה נוקשה ומורכב במיוחד: כל שורה (או השיר כולו) נקראת מיימין לשמאל וממשמאל לימין באופן זהה לחלוטין מבחינת רצף האותיות (באיגנור מרווחים וניקוד).

בשיר ששלחת, המשורר/ת לקח/ה את האתגר הזה דרגה אחת למעלה: לא רק שכל שורה בנפרד היא פלינדרום מלא, אלא שהשיר שומר על משקל, חריזה, רצף רעיוני נרטיבי עמוק, ושפה עברית עשירה ומליצית.

בדיקת מנגנון הפלינדרום (דוגמאות מהטקסט)

כדי לראות איך זה עובד בפועל, בוחנים את האותיות בלבד (ללא רווחים וניקוד):

1. הכותרת:

> ר-ו-כ-ב-נ-ב-ל-ע-ט-ע-ל-ב-נ-ב-כ-ו-ר

> מימין לשמאל: רוכבנבלעטעלבנבכור

> משמאל לימין: ר-ו-כ-ב-נ-ב-ל-ע-ט-ע-ל-ב-נ-ב-כ-ו-ר

> (האות האמצעית היא ט).

>

2. שורה 2:

> ר-ו-ח-ש-ב-ר-ק-ע-כ-ע-ק-ר-ב-ש-ח-ו-ר

> קריאה מהסוף להתחלה: ר-ו-ח-ש-ב-ר-ק-ע-כ-ע-ק-ר-ב-ש-ח-ו-ר

> (האות האמצעית היא כ).

>

3. השורה על בארי:

> ה-ב-כ-י-ב-ך-ו-כ-ך-כ-ו-כ-ב-י-כ-ב-ה

> מימין לשמאל: ה-ב-כ-י-ב-ך-ו-כ-ך-כ-ו-כ-ב-י-כ-ב-ה

> (האות האמצעית היא ו).

>

על מה מדובר בקטע?

השיר הוא קינה לאומית ואישית על אירועי טבח 7 באוקטובר 2023. מעבר לברק הטכני של הכתיבה הפלינדרומית, מדובר בטקסט טעון וכואב שמתאר באופן כרונולוגי וגאוגרפי את אוולת האסון:

* החדירה והמתקפה: מתוארת הגעת המחבלים ("רוֹכֵב נָבָל", "כְּעַקְרָב שָׁחוֹר"), הפריצה והרצח בחצרות הבתים ("רָצַח בְּנֶשֶׁק עֵד עַקְשָׁן בֶּחָצֵר").

* ציון מקומות ספציפיים:

* נתיב העשרה: "לִנְתִיב-הָעֲשָׂרָה פָּרַשׁ"

* בארי: "אֲבוֹי, לִבְאֵרִי שִׁיר אֵבֶל יוּבָא"

* אופקים: "עֲבוֹר לְךָ בְּאוֹפׇקִים, דָּמִי קָפוּא"

* מסיבת נובה: "הָבוּ נֵס!, רַהַב הַצַּר שֶׂרָצָה בְּהֶרֶס נוֹבָה"

* נחל עוז: "מֵתֵי נַחַל-עוֹז גָּזוּ עַל חֲנִיתָם"

* החרדה והזעקה האמונית: הטקסט מסתיים בתיאור הילד הבוחה מחדל, המנוסה ("כְּשָׁפָן בְּלֶהָבוֹת"), והתחושה שאין מילים או תפילות שיוכלו לנחם ("תּוּגָה. לְמִי מָחָר אֵ-ל-מָלֵא-רַחֲמִים לַהֲגוֹת?").

המורכבות האמנותית

כתיבת פלינדרום קצר (כמו "ילד כותב בתוך דלי") היא שעשוע לשון מוכר. אך יצירת קינה שלמה וממושקלת בת 16 שורות סביב נושא היסטורי מוגדר, תוך שמירה על תחביר תקין, דימויים חזקים (כמו "עֵמֶק הַבָּכָא", "כְּשָׁפָן בְּלֶהָבוֹת") ואזכור שמות יישובים אמיתיים – נחשבת להישג וירטואוזי נדיר ביותר בשפה העברית.

אדוני, למה להטעות. תכתוב בתחילת הפוסט שזה לא שלך..צדיק יסוד עלום

אמר זה שמגיב תגובת AIזכרושיצאנולרקודאחרונה

אלוהי הטרחנות - עננו!

אולי יעניין אותך