יצירות של ר.ד. | יצירות ש-ר.ד. אהבה

פרק שמיני

זה לא קרה, המזכירה הייתה שם שעות וגם שהלכה, מיד החליפה אותה מזכירה חדשה. דני ישבה שם שעות מביטה בדלפק, המקום תמיד היה מאויש, לא משנה מה. היא גם האמינה שזה בטח חובת הבית חולים, אחרת כל אחד היה יכול לגנוב מידע רפואי.
"הורעל," היא הביטה בגבי שותה את כוס האספרסו שלו.
"מה הורעל?" שאל מבולבל.
"אדוארד, הוא הורעל. מישהו הרעיל אותו." אמרה, "אני חשבתי שזה התקף לב, אבל

בס"ד

שוב זה קרה, שוב הדמעות זלגו כל הדרך הביתה, שוב נכנסתי בדלת פתחתי אותה וסגרתי אותה בחבטה ורצתי לחדרי, זרקתי את התיק על הרציפה בצורה כל כך מוכרת שחוזרת שוב ושוב ועוד פעם נזרקתי למיטה בוכה שדמעות נספגות אל הכרית.
עוד פעם ועוד פעם ושוב ושוב, כל פעם מחדש.
ולמה? למה דווקא אני, מה אני עשיתי? זה משהו בחיוך? משהו בדיבור? משהו באייך שאני נראית? אולי באייך שאני מסדרת השיער? זה יכול להיות

פרק שישי
'זה הוא?' השאלה עלתה במוחה של דני. היא הביטה בגבר שישב בשולחן הפינתי, הוא הסתכל בתפריט אבל מידי כל שתי שניות העלה את מבטו כלפי מעלה ועיניו הירוקות זזו סוקרות את המקום כאילו הוא מחכה למישהו. 'אני אקח את ההזדמנות הזו, אני אעשה את זה.'
היא קמה, ישרה את בגדיה, היום היא החליטה ללבוש מכנס ג'ינס שהיא מצאה בארון עם חולצת טריקו סגולה. היא ניסתה להראות כמה שפחות 'אצולה' כביכול.
"אדוארד

פרק שלישי:


דני מצמצה בעיניה והתמתחה במיטתה, היא לא האמינה שכבר ארבעה ימים היא נמצאת במקום הזה.
היא הסתכלה בשעון שמונח ליד השידה במיטה שלה, שבע חמישים וחמש, עוד חמש דקות ארוחת בוקר.
היא קמה והתקדמה לכיוון ארון הבגדים שלה, פתחה את דלתותיו והעבירה את ידה על הבגדים. 'כמה זמן אני אצטרך להיות פה כדי להתרגל לזה?' חשבה, כל הבדים המשגעים האלו הוציאו אותה מדעתה. 'מה שכסף יכול לקנות.'

פרק שביעי

המוזיקה הדהדה באוזניה, היא הביטה בעצמה במראה, היא נגעה בעדינות בתסרוקת שהייתה אסופה על ראשה, נגעה בפניה בעדינות כדי לא להרוס את האיפור. היא בחיים לא חשבה שהיא יכולה להיות כל כך יפה. אם היא לא הייתה שואלת מקודם את ליאורה אם היא בטוחה שזו היא, דני. היא הייתה מסוגלת לחשוב שזוהי מישהי אחרת.
דפיקה חלושה נשמעה בדלת, "כן, אפשר להיכנס," קראה דני.
לאון הציץ מפתח הדלת, "אלכס

פרק חמישי
ביפ. ביפ. ביפ. ביפ. הרעש המונוטוני של המכשירים צפצף באוזניה שוב ושוב. היא הסתכלה על פניו שעכשיו נראו שלוות במיוחד, הוא נראה בלתי מזיק, חסר אונים, כל כך פגיע. זה בער בה, הצורך הזה, הצורך לקחת רק את החוט הקטן, הדק הזה שמוביל לו אוויר לראות, לראות האלו שהוציאו כל כך הרבה האוויר כדי לצעוק עליה, לזלזל בה. ואז רק מן קיפול קטן שכזה, שנמשך רק לכמה שניות מעטות. היא הספיקה לראות את הרעידות האחרונות

פרק רביעי
רעש האופניים הנתקעות במעמד ההחזקה שלהם עמעם את פליטת הפה הכעוסה שנפלטה לדני באותו הרגע. זו לא הייתה פליטת פה הראשונה והאחרונה שנפלטה מפיה מרגע יציאתה מהאחוזה. היא לא האמינה שזה באמת קורה שנים היא השתדלה בכל כוחה להיפלט מכל מסגרת אפשרית, כל בית ספר שרק שלחו אותה אליו היא עשתה את כל המאמצים כדי שיום יומיים אחרי יסלקו אותה. והנה פה המשימה הזו שנתנו לה,

פרק שני


לאון ראה את דני יורדת במדרגות האחוזה ויוצאת החוצה, תוך רגע עלתה בו ההחלטה, הוא ילך אחריה. הוא יצא החוצה וניסה לאתר אותה במבטו, היא נכנסה לתוך היער. לאון התקדם לשביל המוביל ליער, זה לא היה נראה הכי בטוח שם, הוא הביט פנימה וניסה למצוא תירוצים למה לא כדאי לו להיכנס, אך הסקרנות גברה עליו.
לאון נכנס ליער, לעומת האור שבחוץ היה חושך מוחלט בפנים. הוא התחיל להרגיש איך תחושת

הקדמה:
"לא, זה לא עובד ככה. את צריכה לדעת את זה יותר טוב מכולם."
"אבל כבר אמרתי לך, זה לא באחריותי."
"סבתא שלי לא באחריותך, נמאס לי כבר לשמוע את כל השטויות שיוצאות לך מהפה. אני נתתי לך את המשימה מכיוון שחשבתי שתוכלי לבצע אותה באופן הטוב ביותר, אבל עכשיו כשאני מסתכלת עלייך, אני רואה מה את שווה באמת-גוש זבל אחד גדול."
"תורידי את זה, בבקשה, אני מצטערת. באמת. רק תורידי את זה," אמרה