מאמר עמוד 2

הפרק הקודם בקישור: /Mosaic/Read/2565 בסד טבת תשס'ז "ותהר האשה, ותשלח ותגד לדוד ותאמר הרה אנוכי. וישלח דוד אל יואב: שלח אלי את אוריה החיתי……..ויאמר דוד לאוריה: רד לביתך….. ויאמר דוד אל אוריה: הלוא מדרך אתה בא,מדוע לא ירדת אל ביתך ? ויאמר אוריה אל דוד: הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות ואדוני יואב ועבדי אדוני ועבדי אדוני על פני השדה חונים, ואני אבוא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי, חייך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה…." (שמואל ב,יא,ה-יא) מדוע סרב אוריה לרדת לביתו ? א . מלך במצוקה הרב מדן מביא דעה אחת (אף שהוא מביע בהמשך דבריו הסתייגות ממנה ) ,לפיה שמע אוריה מפי עבדי דוד על כך שדוד לקח את בת שבע,ולכן סירב לרדת לביתו. לפי גרסה אחרת (המסתמכת על כתובות ט,עא) לא ברור שאוריה ידע מה שנעשה בבת שבע ,אבל היה לו חשד מוצק. לפי דעה זו כאשר כאשר אומר אוריה "ואני אבוא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי" הוא בעצם משתמש ב"לשון נקיה" וכוונתו להתריס בפני דוד "אנשיך במלחמה, ואתה שוכב עם אשתי…". הרב מדן מביע פליאה על אוריה שהיה מוכן בשדה הקרב למסור את נפשו למען דוד מלכו,אולם סירב לעזור לו להיחלץ בכבוד מחטא שנכשל בו באופן חד פעמי. כאמור, הרב מדן מסתייג מהדעה הזאת ומסתמך על רש"י ואומר כי נראה סביר יותר שאוריה לא ידע על מה שקרה, וסירב בתמימות להצעת המלך לרדת לביתו. אם כן,מדוע נענש ? ב . מורד במלכות? מהסתכלות ראשונית ופשוטה בפסוקים עולה חוסר התאמה בין הצעתו "הידידותית " של דוד לאוריה לרדת לביתו ,לבין תגובתו התקיפה והנחרצת של אוריה. הרב מדן מציע הבנה לפיה המקרא מתאר לנו רק את משפטי הפתיחה והסיום של ויכוח ארוך וטעון. ויכוח שהתלהט בין דוד לבין אחד מהבכירים בקציניו,אוריה.והוא מציע להשלים אותו בשיטת "מילוי הפערים" . הרב מדן מציע את האפשרות שדוד מבקש מאוריה לגשת לביתו. לאחר שאוריה מסרב, דוד דורש ממנו לעשות זאת,ואולי אף לעזוב לגמרי את שדה הקרב בטענה שהוא חייב בכך משום שעדיין לא מילא את חובת "נקי יהיה לביתו שנה אחת"(דברים,כד,ה). יתכן שאוריה הצדיק את עצמו בכך שהוא מפקד בכיר וחיוני במלחמה,ואולי בטענה שזוהי מלחמת מצוה ,ולכן אף כחתן הוא חייב להשתתף בה . בלהט הויכוח יתכן שדוד המלך הטיל ספק בחיוניות המלחמה או בחיוניותו של אוריה בסגל הפיקוד. האשמה זו "הקפיצה" את אוריה וגרמה לו להשבע בחייו של דוד,שלא יירד לביתו.בנוסף לכך,רמז אוריה לדוד שבעוד הוא מטייל על גג ביתו בירושלים,מצויים אנשיו ויואב בראשם במערכה קשה,ולכן יואב,ולא דוד,הוא זה שראוי לנהל אותה. ענין זה מתבטא בביטוי שהוא משתמש בו "ואדוני יואב". על כינוי זה שכינה אוריה את יואב בפניו של המלך,אומר רש"י (קידושין מג,עא ושבת נו,עא) שהתחייב אוריה מיתה, כדין מורד במלכות. על כינוי זה שפט דוד את אוריה למיתה ,אולם היה זה מתוך סערת רגשות ונגיעות אישיות שהיה נגוע בהן דוד המלך בגלל הפגיעה שפגע בו אוריה,ובגלל הריונה של בת שבע מדוד. בגלל חוסר האוביקטיביות ,לא יכול היה דוד לקיים את מצות "בצדק תשפוט עמיתך" בדינו של אוריה, והיה עליו למסור את דינו לסנהדרין,שישקלו גם את צדדי הזכות שהיו לאוריה,ולא לדונו בעצמו. כך מסביר הרב מדן את דברי הגמרא שדוד חטא במות אוריה בכך "שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת"(שבת נו). ג . הספר ליואב אוריה הטיח בדוד המלך את העובדה שהמלחמה נמשכת כבר זמן רב מאד ודוד אינו מעורב בה. דוד נפגע וכועס ,אולם הוא נוכח בצדקת הדברים. המצור על רבה(בירת בני עמון) נמשך כבר חודשים ארוכים והוא בא לאחר מלחמות רבות שקדמו לו. במצב זה הלוחמים כבר מותשים,הפיקוד הולך ונשמט מידיו של דוד (הלוחמים רואים עצמם "עבדי יואב"),ובעורף נותרות הנשים בודדות ,והילדים כיתומים. אם דוד המלך נכשל בעקבות כך,הוא חושש מאד לגורלן של שאר הנשים הבודדות בביתן ,ומי יודע מה קרה בינן לבין שכניהן שלא יצאו למלחמה? בעקבות כל זאת מורה המלך לאוריה להשאר עוד יום אחד בירושלים וכותב את "הספר" שיעביר אוריה ליואב. המקרא מוסר לנו רק את הפקודה הנוגעת לאוריה, אולם הרב מדן משער (ומוכיח) שהספר כלל הוראות מפורטות לגבי המשך המלחמה.הספר כלל בעיקר את הדברים הבאים : א.דוד מוכיח ליואב את בקיאותו במהלך המלחמה (בעקבות תחקור אוריה) . הוא דורש מיואב שמכאן ולהבא ידווח לו באופן שוטף על מהלכי המלחמה ויבקש את רשותו לפני כל פעולה משמעותית. ב.דוד דורש מיואב להפסיק את המצור הממושך ולעבור להתקפה ולפריצה אל העיר רבה, כדי להגיע לסופה של המלחמה. ד . המזימה "הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה,ושבתם מאחוריו וניכה ומת " (שמואל ב,יא,טו) לא נתברר מן המקרא עד כמה היה יואב מודע למזימתו של דוד להרוג את אוריה ,וישנן דעות שונות בחז"ל בקשר למידת אשמתו של יואב במות אוריה. אולם קשה מאד לקבל את האפשרות שאוריה הופקר לבדו מול שער בני עמון. מצב כזה היה מתפרש מיד ע"י אנשי הצבא כמזימת רצח(ודוד הרי רצה לטשטש ולהסתיר את מעשיו), והיה גורם לכעס ואובדן האמון בקרב הלוחמים,דבר שעלול לסכן את המערכה וחיי החיילים כולם. הרבה יותר סביר להבין שדוד פקד על יואב מהלך שלם של התקפה על שער בני עמון. אוריה היה אמור לפקד על הפריצה,ולכן מובן מדוע קרא אותו דוד לירושלים. ה"ספר" מצווה את יואב לבצע תכסיס ידוע. אוריה ייצא בראש חייליו כדי לבצע הסחה ו"למשוך אש",ובזמן שהעמונים ייצאו משער העיר כדי לרדוף אחריהם,אמור היה כח אחר להכנס דרך השערים הפתוחים ולכבוש את רבה. הפקודה "ושבתם מאחריו" הורתה ליואב לא לתת את החיפוי הדרוש לאוריה וכך יווצר מצב שהוא ייהרג. דוד קיווה שאוריה ,המפקד הנועז, יפרוץ ראשון וייהרג,ולאחר מותו תישבר ההתקפה ושאר החיילים יסוגו ללא אבידות (מהלכים כאלה מתוארים במספר רב של מלחמות במקרא) אולם במציאות, היו פיקודיו של אוריה נאמנים לו יותר ממפקדיו,הם נשארו עמו מול השער ורבים נהרגו. יואב דיווח לדוד על תוצאות הקרב,ודוד לחץ עליו להמשיך בהתקפה (יא,כה). המתקפה השניה היתה מוצלחת והעיר רבה נכבשה. סביר להניח שבעקבות ההצלחה נשכח הכשלון של ההתקפה הראשונה ו"מורשת הקרב" של המלחמה הזאת היתה חיובית. אולם יש מי שאין שכחה לפניו. לאחר חודשים שלח הקב"ה את נתן הנביא אל דוד והוכיחו פעמיים. גם על שפיכת דמו של אוריה וגם של כל שאר החיילים שנהרגו איתו באותו כשלון יזום. " את אוריה החיתי הכית בחרב..ואותו הרגת בחרב בני עמון " (שמואל ב,יב,ט) המשך בקישור: /Mosaic/Read/3075

ב"ה ב"ה יתברך יום ראשון, י"ט כסלו תשס"ז גבולות היצירה לענ"ד יצחק למפרט ככותב וכמנהל אתר, הגבולות של היצירה חשובים לי. בין אם זה כאשר אני מתלבט ככותב לכתוב סצנה, לבין האם אני מחליט לאשר אותה. כיום, לא כתובים שום כללים באתרי האינטרנט, וככותב, מפרסם, ובעל יצרים – אני חושב שכדאי להגביל אותם, בטרם הגבולות יטשטשו, בדומה לתרבות המערב, שבשם הנאורות מותר הכל. אני חושב, שבשם היצירה- לא כל דבר מותר (אגב, אני הכי שונא עברות בשם היצירה). ליצירה יש גבולות. אני לא חושב שיש להתיר ציור לא צנוע, או פיסול או כתיבה – בגלל שהוא במדיה אחרת. לכן גם אסור לגלוש באתרים לא צנועים (Ynet, nrg, נענע, תפוז ורבים אחרים). כל הדברים והגירויים האלו, יפתו את האדם לעשות דברים שכרגע הוא אינו חושב עליהם. אם כי, ברדיו למשל – יש המתירים קול אישה. הכל תלוי במידת הגירוי. השפעת הקריאה אדם שקורא על משהו, זה מעודד אותו בתוכו לעשות את זה. אם אקרא הרבה על חילול שבת מבלי להקיא את זה מיד (בדומה ללשון הרע שלא לתועלת שנשמע בטעות), אני אושפע מהעניין לרעה. ולכן – אפילו אם אחד גם כותב, אני לא צריך להעביר את המחשבות הזדוניות של הדמויות למישהו אחר ובכך לגרום לאדם לעשות עברה. אני לא אכתוב תיאור של מעשים מגונים. אני גם לא אכתוב עליהם מעבר לנימה מקצועית (כמו שכשאומרים על מישהו שהוא בן של מישהו, אף אחד לא חושב איך הוא נולד), כי מכאן זה מגיע מהר לעברות. לכן – צריך להיזהר בלשון, ולחשוב על כל מילה ומה ההקשרים שלה. כמו"כ – יש השפעה מאופי והנהגת הדמות – אם אני רואה דמות דתית אמיתית או דמות טובה אחרת שחוטאת – זה אחר לחלוטין מאשר אם יכתב על דמות לא דתית או גויה שחללה שבת. קלות ראש. לכתיבה ולאופן הכתיבה יש השפעה על הקורא. לכן חז"ל אסרו להיות בקלות ראש עם נשים, למשל. תיאור של צחוקים – כאשר גם הקורא צוחק ומבין שזה לא רציני, עלול להוביל ביותר קלות לפרש את העניין כעברה. לכן – ביצירת הומר – בדוק יותר טוב את ההקשרים. הכללים בעבורי. יש שיגידו שכללי מחמירים. זה אכן נכון במידת מה. ראשית – הכל תלוי בדמות, בהבעות שהיוצר מביע וביוצר עצמו. אדם שיש סיכוי שיותר קרוב לעברה מסוימת – אם יכתב עליה, הרי שיש מצב שאנשים יחשבו שהוא מכיר אותה אישית. על עברות קלות שכולנו עוברים – יש פחות בעיה (כולל על תיאורי לשון הרע וכיו"ב, למרות שהיא לא עברה קלה). צניעות רוב הגבוליות היא בנושא הזה. אני יודע זאת כעורך וככותב. היא גם הכי מעוררת (ה)קשרים אסורים. נגיעה לענ"ד, היא הגבול, וחיבוק בין קרובי משפחה מדרגה ראשונה. תיאורי בגדים. אין צורך לתאר בדיוק איך הדמויות לבושות, במידה וזה לא צנוע. ניתן לציין מקום מגורים (עיר באזור ת"א) או אזור (צפונים) או לפי סגנון דיבור. אפשר לציין ג'ינס, או לבוש שפת הים. לא חובה ולא ממש מומלץ לתאר מקומות בגוף. בתסריט, שבו התיאורים הם חלק בלתי נפרד מהיצירה- כדאי מאוד לעדן את הסגנון, או לבטל את הסצנה (גם אם היא חשובה- יש דברים שניתן לעשות ככתוביות. חילול שבת את זה מותר לציין, לצערנו – יש הרבה מחללי שבת. מותר לתאר תהליך של דתי להוספת המילה לשעבר. מותר גם לשבור מוסכמות (כמו אצל הרבה אנשים שחושבים שאם ידליקו את האור בשבת הם יתחשמלו ושטויות כאלה). אני חושב שהעניין מוסיף לטוב היצירה ואין להמנע ממנו,בתנאי שעומדים בכללים שלמעלה. חטא שאינו נפוץ כשמתארים חטא (כמו שתיארתי את הסיאנס ב'יתום') שאינו נפוץ, לא לתאר הכל, להחסיר פרטים. אדם לא חייב בגללי לחפש להשתכנע לרעה, למרות שלצערי אין לי שום אפשרות למנוע ממנו. כמו"כ כדאי לציין שהוא אסור. פשעים נגד הארץ ושלל פשעים ידועים אין שום בעיה לענ"ד, ואין גם שום עניין לכתוב שזה חטא. כולם יודעים זאת. שפה. כדאי להשתמש בשפה גבוהה ובתיאורים מרננים, ובמשלב לשוני גבוה. זה מוסיף כבוד. לעומת זאת, כשמתארים נערי רחוב, ברור שהם לא ידברו במשלב לשוני גבוה. במקום לכתוב קללה, ניתן לומר 'אילן ראה את יוסי שותה עוד בקבוק בירה ולא נותן לו, וסינן קללה עסיסית לעברו', במקום לתאר את הקללה. ככל שתדעו להתאים יותר טוב לדמויות את הדיבור ללא קללות, ככה יאהבו יותר את הכתיבה שלכם, בחברה מתוקנת. הבנו את הכללים, אבל(כמעט) כל אחד כותב גבולי. הקביעה הזו נכונה גם לגבי. אני בעל שכל ולכן לא כל מה שאני כותב אני מפרסם, ולא כל מחשבה זדונית שלי אני כותב. אני חושב פעמיים מה ראוי לפרסם ולא יעורר הקשר רע לקורא. לכן – אם כתבת גבולי – מחק עשה תשובה אם זה עבר את הגבול, ואל תשלח. מה שאצלך לא יהיה בהקשר מסוים – יהיה אצל השני, לכן חשוב גם מה שאנשים יבינו מהעניין. לכן – חשוב מאוד להקפיד על העניין. לסיכום אני לא כופה על בני אדם את דעתי, אני רק מסביר אותה ומקווה לתגובות. מה שכן, לאחר ההסכמות שנגבש בין העורכים – יש סיכוי שהמסמך הזה ישתנה. בכל אופן, בנתיים אני חושב ש'ללא תולעים' – עומד בתנאים בכבוד. יצחק למפרט Itzak@lampert.ath.cx www.inn.co.i/tolaim

בסד כסלו תשס'ז ב"פרויקט אושפיזין" העלה רצו"ש את הנושא של דוד המלך ונשותיו מיכל,ובת שבע. Forum/lmf_read.aspx/14835 /Mosaic/Read/1548 הוא הביא את המדרש האומר שבת שבע היתה המיועדת לדוד מזמן הבריאה. ולכן כתב שדוד "טיהר את דם אוריה" בכך ששלח אותו אל מותו. הענין הזה לא היה לי כל כך ברור. ידועה האמרה "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה",אבל ,לעומת זאת,ה' שולח את נתן הנביא אל דוד ומוכיח אותו בחומרה בעזרת משל "כבשת הרש" הידוע. הלכתי אל הספריה הציבורית שלנו בקרית ארבע,ועל מדף התצוגה של הספרים החדשים הופיע,בהשגחה פרטית, בדיוק הספר שעשוי לעזור לי לענות על השאלות. שם הספר: דוד ובת שבע – החטא ,העונש והתיקון/ מאת הרב יעקב מדן שמחתי מאד ולקחתי אותו הביתה. לקח לי די הרבה זמן לקרוא אותו,מכיון שהנושא גרם לי לסערות רגשיות רציניות. עכשיו ב"ה סיימתי לקרוא,ואני רוצה לתת לכם סיכום מסוים של הספר. אני מקווה שתמצאו בו ענין. זהו התוכן של הספר: בלי נדר,אכתוב את הסיכום ואעלה אותו בהמשך . מבוא – חלק א : הכבשה – חלק ב : האיש הרש -- חלק ג : שליח לדבר עבירה -- חלק ד : העשיר ואורחו -- חלק ה: הנביא -- חלק ו : פסק הדין -- הפרק הבא: /Mosaic/Read/2457

בס"ד י"ט במנחם אב תשס"ו חומרת הויתור על ארץ ישראל/ נפתלי צבי ברצוני לצטט כמה מקורות על חשיבות ארץ ישראל על חומרת ויתור על ארץ ישראל או חלקים מארץ ישראל.הרשב"ם בפרושו לתורה בבראשית כ"ב פסוק א, מתוך דבריו: " אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולניניו ולנכדיו של אברהם ושל אבימלך, נתן לו שבע כבשות הצאן. וחרה אפו של הקב"ה על זאת שהרי ארץ פלישתים בכלל גבול ישראל. וגם ביהושע מטילים על ערי חמשת סרני פלישתים גורל בכלל גבול ישראל. והקב"ה צווה עליהם "לא תחיו כל נשמה".לכן "והאלוקים ניסה את אברהם " ,קנתרו וצערו כדכתיב " הנסה דבר אליך תלאה"(איוב ד:ב) כלומר : נתגאית בבן שנתתי לך לכרות בינו ובין בניהם, ועתה "לך והעלהו לעולה " ונראה מה הועילה כריתות ברית שלך.וכן מצאתי אח"כ במדרש של שמואל "ויהי ארון ד בארץ פלישתים שבעה חודשים". כתב "את שבע כבשות הצאן תקח מידי", אמר לו הקב"ה : אתה נתת לו שבע כבשות חייך שבניו עושים שבע מלחמות עם בניך ונוצחים אותן. ד"א: חייך שבניו הורגין שבע צדיקים מבניך וכו. ד"א: חייך שבניו מחריבים שבע משכנות וכו." " רואים אנו מכאן על זאת שויתר אברהם לאבימלך על מלכותו בפלישתים ולא נתן אלא רק הסכים, מה גדול העונש שנענש אברהם קל וחומר בויתור ונישול יהודים מארץ ישראל ולהעביר את החלקים לערבים מה גדול החטא, וכמובן, שגם העונש גדול על כך. בחטא המרגלים (במדבר פרקים י"ג-י"ד) שנגזר על עם ישראל במדבר:" ככל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי , אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וכל מנאצי לא יראוה." ושם בפרק י"ד בפסוקים מ-מ"ה:"וישכמו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמור: הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ד, כי חטאנו. ויאמר משה : למה זה אתם עוברים את פי ד והיא לא תצלח,אל תעלו כי אין ד' בקרבכם, ולא תנגפו לפני אויביכם וכו." " וירד עמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכתום עד החורמה". בספר דברים פרק א פסוקים מ"ד-מ"ה נאמר בצורה חריפה יותר:"ויצא האמורי היושב בהר ההוא לקראתכם וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים ויכתו אתכם בשעיר עד חרמה , ותשבו ותבכו לפני ד' ולא שמע ד' בקולכם ולא האזין אליכם". מוכח מכאן עד כמה חמור האיסור של זלזול בארץ ישראל, וזאת עוד לפני שהגיעו לארץ ישראל, על אחת כמה וכמה חמור הדבר להוציא יהודים מבתיהם ולנשלם בארץ ישראל מאדמתם. עד כדי כך שד' אינו מוכן אפילו לשמוע לתפילתם. " כפי שנאמר באיכה א:"שתם תפילתם". ד לא קבל תפילתם. שנה שעברה היתה שנה איומה בהתנהגותה של הממשלה ומנהיגי העם, כולל את כל המנהיגים בעם מקצה ועד קצה, כלם היו שותפים למעשה הפשע בנישול כעשרת אלפים יהודים צדיקים , יראים ושלימים, מדקדקים בקלה כבחמורה שנישלו אותם מאדמתם בגלל אינטרסים אישיים של ראש הממשלה ופמליתו, ללא כל סיבה בטחונית.כאבם היה איום ונורא וצעקתם ושוועתם הגיעו עד לשמים, וכל המנהיגים מכל שכבות העם אטמו אזניהם מלשמוע את שוועתם ואת זעקתם.הזעקה שהיתה כאן רבתה וחטאתם כבדה מאד כפי שנאמר בסדום: אמר ד:" ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו –כלה! ואם לא-אדעה".(בראשית י"ח ,כ-כ"א.) כאשר החל האויב "החיזבאללה" בפורענותו בישראל היה ברור לכל מי שעיניהם פקוחות , שהנה מתחיל העונש העצוב והעגום מן השמים על כל מה שהתחולל אשתקד. וכל הרואים ומסתכלים בעין פקוחה הבינו שכאן לא יוכל להיות נצחון לישראל, אלא רק תבוסה ומפלה קשה."כי אין ד' בקרבם". ואפילו התפילות לא התקבלו . בהסתכלות זאת היה מקום לחשוב על הפסקה מידית של המלחמה כי האויב יכם ויכתם עד חורמה,ומה עוד כאשר ראש הממשלה מצהיר שמטרתו במלחמה זאת לנצח כדי שיצליח בביצוע משימתו בנישול היהודים מיהודה ושומרון.כעת ברור לכל יהודי יר"ש ומאמין בהנהגת העולם ע"י בורא עולם ומאמין בשכר ועונש שאכן לתוצאה הזאת נגיע, וזוהי סופה של מלחמה זאת. וכמו שמשה צעק אל העם :"אל תעלו כי אין ד בקרבכם", כך היו צריכים לצעוק אותם הרבנים שעברו את הטראומה בעצמם ו/או אצל משפחתם וקרוביהם, של ההתנתקות והנישול, שהנה כאן בא העונש על כל העבר, ואין מקום להתגייס למלחמה . ומה חושבים כל מיני רבנים וכי ד' יצליח את דרכו של הרשע המושחת במעשה הרשע? וכי מצפים ומתפללים להצלחת מזימתו שד ישמע לתפילתם להצלחת דרכו?ועל זה נאמר בישעיהו " תופשי התורה לא ידעוני". הננו מקווים ומתפללים ש"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". עריכה : צחקן | תשס"ו נערך: אינני רואה עניין להשמיץ את הרבנים הצעירים כולם, ולכן שניתי. צחקן.

בס"ד השרביט אלינו מכתב לבני הנוער קודם תעבירו השרביט אלינו, לבני הנוער האידיאליסטי, המסור לארצו, וניתן תשובה הולמת למציאות ההפוכה, שבמקום להפגין עוצמה במתן תגובה חריפה ותקיפה, מעדיפים לסבול, להשתפן, ולהיות מהצד שדורכים עליו. את התשובה למציאות שאלה מלמעלה דואגים שתיווצר, ניתן בכך שנחזור ליישובים שנטשנו. כי הכריחו אותנו. כתב: איתמר ליברמן, כה' כסליו. חנוכה תשס"ז בקריאה זו אני רוצה שאנו, בני הנוער, נחזור. נחזור לאן? ליישובים שברחנו מהם. ניתן לתקן שהבריחו אותנו משם. המבריחים שמקורם מרצף הבניינים המשתרע לאורך רחוב קפלן בבירה, המכוסים עלים שחורים וקודרים. שיושבים על כסאות מעור בחדר הישיבות, ומניעים את גופם מוועדה לוועדה. ואליך, אתה שם ששוכב מכורבל ואטום על מיטת חולייך, נם את תנומת החורף שהתחילה עוד לפני בוא הקיץ הקודם. העברת את השרביט לאישיות פוליטית, אחרת אמנם. גבוה יותר ורזה, יש שיוסיפו אולי יותר חתיך, ואחרי הכל דאגת שיֶיושם בו את המודל שדומה למודל שלך. של אדם חסר אחריות ואמפתיה. של אדם שמוביל את עמו עמוק לבוץ הטובעני. אנו צופים במתרחש אל מולנו, כאילו אומללים וחסרי אונים. עוצמים עיניים ודוגלים בהמשכיות השגרה. שהפכה עם הזמן כמוצא היחיד בעבורנו, שבה חשים שאנו חיים במציאות נורמאלית. המראות מהממשלה משעממים, הגורמים לצחוק וללעג בעינינו. אחד נחקר, השני באזהרה, השלישי כבר בדרך לרצות עונשו בכלא. הרביעי ייהנה רק מעבודת שירות בבית חולים של חולי נפש סופניים. רק נקווה שיסתדר שם ולא ירגיש שאינו שייך. "מצאנו בעבורו את המקום המתאים ביותר", טענו שולחיו. במקביל, המראות מהכנסת, לא ממש מעניינים מישהו, ומה הולך שם בכלל. להניח את ישבני על כסא חדש שנקנה לאחרונה, גם אני יכול. ללחוץ על לחצן ולהצביע על איזה חוק, גם אני יכול. לצעוק אחד על השני גם אני יכול. ולהוות חלק מפורום או זירה קולנית שמתרחשת בה קטטה המונית ומלאת צעקות והאשמות, לצערי גם אני יכול. בתקשורת ובעיתונות המצב מבחיל עוד יותר, כתבות ומאמרים מלאי לשון הרע, פרסום אודות פושע, אישיות מוכרת שטמנה ידיה במעשיי שחיתות. על אנס ועל פוליטיקאי. שהוא גם וגם. שחיתויות מפה ועד נהריה. בלי סוף השמצות והאשמות אחד על השני. ונמשיך, אנו האזרחים הפשוטים והאומללים, לרכוש כל יום עיתון יומי, לעלעל בהופעות המתקיימות מידי יום במדינה ולקוות שאי שם במעיי העיתון, יופיע משהו חדש, שלא היה לפני כן, על איזה גמילות חסד שעשה אדם צדיק מהמוסדות השלטוניים, או סתם אזרח מהשורה. האמת שהיה, אבל היה לו אינטרס, אני מתכוון בלי כל תמורה. הבא אציע רעיון, מעט מופרך?, לדעתי ממש לא. ריאלי? אם תשאלו לדעתי כן. אנו, בני הנוער, יכולים להנות ולצפות בהופעות המוצגות בזו אחר זו בתיאטרון "הכנסת" או בתיאטרון השוכן בקרבת מקום, המכונה: "תיאטרון הרשות המבצעת". יותר מעניין, וגם יותר יקר. המקצועיות והאיכות של השחקנים, נותנים להצגה פן מציאותי ואמיתי לגמרי. כן, אנו יכולים לצפות ולהנות. לתת לשחקנים לעשות את תפקידם בצורה הטובה ביותר לדעתם, ושחלק מהקהל גם ייהנה וירגיש שלא שם את כספו לשווא. אבל אותנו בני הנוער הערכיים, האידיאליסטים, אלה שמיישמים כל תכנון והצעה הלכה למעשה, לפעולה נמרצת בשטח, שלא נחים שניה מבלי שיציק להם, שבאותה שניה שחלפה, לא עשו משהו למען עם ישראל וארץ ישראל. אנו יכולים להחליט כי מעכשיו אנו מושיטים את הספינה ומניעים אותה לכיוון הנכון שאליה שדרות בוערת ממתחי קסאמים, האיום הצפון, והאיום מהצפון הרחוק יותר, מאיראן. המבוגרים ממשיכים את ההצגה, בתוך הריב הקולח, נשמעות עוד צעקות קולניות, קללות, ועריפת ראשים של חלק מהשחקנים. וחלקים מהקהל לא רואה לנכון להישאר ועוזב. והעיקר שברחנו מרצועת עזה. איזה פראיירים אנו חשים עכשיו. אנו, הקהל שצפה בהצגה שהתרחשה למולנו, על ידי שחקנים מוכשרים, ששיחקו אותה אטימים ונחושים כמו שהתבקשו. והאמת כי לא יכולנו לעשות דבר. ההצגה גרמה לנו להיות עיוורים למרחש מתחת לאפינו וטשטשה את גופינו, דעותינו, רגשותינו, את האמונה והחזון. ניגש לעניין עצמו, הצעתי היא, למה שלא נחזור לשם? ישנם תוכניות על הנייר לשוב אלי יישובי צפון השומרון הנטושים במהלך חנוכה, אך עד לכתיבת מילים אלו, טרם נודע האם יצאו לפועל. היוכלו המבוגרים שבינינו לעמוד בזה? יחדיו, הנוער והמבוגרים, ודאי שכן. אני מתכוון, האם נוכל לעמוד בזה שלא רק נקפוץ לביקור אלא אף נישאר לתווך זמן, אולי לתמיד? התנסינו על נערינו ובוגרינו בהקמתם של יישובים ומאחזים, הבה נראה את ידיעותינו בתחום הזה גם היום, כאשר יש די לגיטימציה למהלכנו הצודק, לשוב לאיפה שעזבנו, וזאת ללא הצדקה. אומרים שיש לנוער שלנו כוח. אומרים שיש לנו חזון. ואומרים שאנו נוער מעשי מלא אנרגיות חיוביות. אומרים שהנוער הוא זה שיוביל והוביל מהלכים ומהפוכות גדולות בהיסטוריה. נעזוב את המבוגרים, בואו נחזור לשם. נעשה מה שאנו רוצים כתשובה הולמת וכתגובה ישירה ותקיפה, למנהיג שעשה מה שרצה והוביל מהלך נפשע. שהותיר מצוקות ונזקים בלתי הפיכים שאותותיהם ניכרים עד היום, לחברה ולמדינה. נעשה מה שאנו רוצים ונפר את החוק. תשובה הולמת לאלה מהממשלה שמופיעים בעבורנו בהצגה, שבה חלקם מובלים לחקירה ונאשמים. הלוואי שזה היה הצגה אבל הכל אמיתי במציאות הנוכחית, שהשחקנים אף פעם לא משליכים מעליהם את בגדי התפאורה, אלה בגדיהם האמיתיים. נעשה מה שאנו רוצים כתשובה הולמת לאלה שמשתפנים ויראים מלצאת לפעולת תגובה, ולא עושים דבר. אנו נזיז את הספינה המקרטעת, המפליגה לאיטה באיטיות ובכיוון הלא נכון אל היעד המיוחל. חברים יקרים, נוער אמיץ, ראינו את כוחנו ועוצמתנו במאבקים שהפגנו במלוא העוצמה, נאגור כוחות ונאוץ לעבודה ולעשייה. כדי להראות שאפשר להשפיע ולשנות. ולהטות את הספינה לכיוונה המיועד. וזאת בני הנוער מסוגלים, אני יודע. בואו נחזור לשם. ליישובי גוש קטיף וצפון השומרון. איתמר ליברמן פובליציסט צעיר, בית אל

בעזה"ית החונן לאדם דעת. כסלו תשס'ז הקדמה א שתי בעיות מרכזיות עומדות בפנינו כשאנו לומדים את מעשה דוד ובת שבע : א. הבנת התנהגותו של דוד – דמותו הכללית של דוד המלך היא של צדיק שיראת חטאו קודמת לחכמתו ,וחסידותו ורדיפת הצדק שלו קודמים אצלו אף ליראת החטא. אנו מקבלים את הרושם הזה מכל מה שמסופר עליו בספרי שמואל,ובמיוחד מהזהירות בכבודו של שאול המלך. וכמובן צדקותו וחסידותו של נעים זמירות ישראל מאירות לנו בספר התהילים מאז ועד היום, מעשה בת שבע ,נראה לכאורה,כמנוגד לכל אלה. ב. חוסר איזון בין חטאו ועונשו של המלך שאול לבין אלה של דוד המלך- שאול המלך נענש באובדן המלוכה,ובמותו ומות בניו,על חטא שנראה חמור הרבה פחות מחטאו של דוד, ואילו חטאו של דוד זוכה לסליחה (שמואל ב',יב,יג) ומבת שבע נולד אח"כ שלמה שבונה את בית המקדש ועליו נאמר "וה' אהבו" . ב "…אמר ר' יונתן : כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה…" (שבת,נ"ו,עא) מאמר זה עומד לכאורה, בסתירה למשתמע מפשט הפסוקים בתיאור המעשה ,ובתוכחה החריפה מפי נתן הנביא, והעונש שבא בעקבותיה. (שמואל ב,פרקים יא-יב) הרב יעקב מדן שולל דעות שונות (והוא מביא ומסביר אותן בהרחבה) המנסות לפתור את הדילמה הזאת בצורה פשטנית וחד מימדית (כל אחת מהן,בכיוון שונה מהאחרת). ומציג את דעתו בענין: א. ישנן דוגמאות רבות במקרא שבהן הכתוב מציג לגנאי ובחריפות רבה חטא, שהוא בפני עצמו,איננו כל כך חמור. המטרה היא להדגיש את חומרת המעשה,כאשר העושה אותו הוא צדיק ועליון. בענין שאנו דנים בו, חטאו של דוד מוצג כגזילת אשת איש.למרות שהיו,בפועל,צדדים הלכתיים להיתר. הדבר נעשה כדי להדגיש שהמעשה חמור מאד ובמיוחד כאשר העושה אותו הוא דוד המלך,צדיק משיח ה'. ב. אישיותו של דוד,כפי שהיא משתקפת מן הנביא,מספר תהילים וממאמרי חז"ל,היא אישיות רב מימדית. הרב מדן מדמה אותה להר געש אדיר שממנו מתפרצות אבני אש קודש,אולם לצידם מתפרץ גם אפר. נפשו של דוד דומה לשדה מערכה שבו מתמודדים מצד אחד - אהבת האמת,רדיפת הצדק ,החסידות ויראת החטא שהם גדולים ועצומים (ללא שום אפשרות מצידנו להעריך אותם). ומן הצד השני – "כל הגדול מחברו,יצרו גדול הימנו". אי אפשר להתמודד עם פשטי הפסוקים בלא לראות אותם קשורים ונובעים מכל מסכת חייו של דוד המלך. ואסור לנו "לשפוט" את דוד בחטאו ,בלא שנתייחס לתגובתו לתוכחת נתן הנביא, תגובה הכוללת שתי מילים: "חטאתי לה'". תגובה שעליה אמרו חז"ל : "נאום הגבר הוקם על" –נאום דוד בן ישי ,שהקים עולה של תשובה (מועד קטן,טז,עב). המשך :

בעזה"י ראשית כל המקור לחיוב לסירוב פקודה הינו בדברי הרמב"ם!!! אבל בזה לא באתי לדון. יש אנשים שרואים שחור לבן: אתה בעד "סירוב פקודה" אתה נגד להתגייס! אתה אומר לחסום כבישים אתה בטח לא אומר הלל ביום העצמאות שלא נדבר בכלל על ברכה! למשל סיפור שהיה לי בבקו"ם: בתחנת טביעת האצבעות חיכתה לנו שורה של . . . חיילות חוץ ממספר מועט של בנים, לא הסכמתי לתת לחיילת את ידי ללחיצה אז נתנו לי חייל, שאלתי אח"כ ביניש(כרעיון "שני כלי מעלי" הורד י) איך אתה מסכים שחיילת תלחץ לך על היד הוא אמר לי: תשאר בישיבה תלמד תורה, כאילו אם אתה בא לצבא זהו ... לכן לא אהבתי את התגובה אתמול: כמה אירוני שהיצירה הזאת היא ליד היצירה של סרוב פקודה.. יכול להיות שלא הבנתי את הכוונה אבל בכל אופן זה נראה לי בדיוק מתאים לזה כאילו אתה אומר לסרב פקודה וזה בניגוד לחייל הקדוש שמת על קידוש ה' (תתקן אותי אם אני טועה- ועם כן -סליחה והתלבשתי על זה לכתוב את המאמר הזה אז תודה) בשיר שכתבתי באתי להביע בדיוק ההפך: דווקא אם נסרב פקודה כאשר צריך - י-ת-ג-י-י-ס-ו י-ו-ת-ר א-נ-ש-י-ם וזה מה ש-י-ג-ן ע-ל ה-צ-ב-א שואלים אם אתה אומר לסרב פקודה על "עניינים דתיים" יסרבו גם שמולאנים!!! יתפרק הצבא תתפרק המדינה ויתפרק העולם . . . אבל אני אומר:(כל לקוחים מדברי הרב זאב ס-ו-ל-ט-ו-נ-ו-ב-י-ץ שליטא והרב י-ו-נ-ד-ב ז-ר) ימני שרוצה/צריך לסרב - שיסרב! שמולאני שזה נגד מצפונו לשרת בישובי ש... יסרב פקודה!!! (לא סתם על עצלנות על מצפון) כי מה - אנחנו רוצים להחזיק רוצחים??? כן- לפחות לפי דעתם הם יהיו רוצחים אם הם יפגעו בערבים "חפים מפשע" זה אומנם מעוות אבל- כן בעיניו אם יעשה זאת יהיה ר-ו-צ-ח! אם אנחנו רוצים חברה של רוצחים??? כלומר-מוכנים לעשות כל דבר בניגוד למצפונם. וכן חייבים בשביל חברה אמון ושכל פרט יגיש גם טוב א"א שהמצפון היחידי של כל אדם יהיה המשטר כמו שאכן קרה ברוסיה- שאנשים עשו מעשים נוראיים ולקרוביהם ויום אחד הכל נפל כי ההיסטורי מוכיחה אחרת!!!. ועוד- האם מישהו שבאמת לא רוצה לעשות דבר ויחייבו אותו זה יחזיק מעמד??? אולי אצלו ב3 שנים הראשונות אבל אח"כ הוא יבוא למילואים? הוא ישלח את הבן שלו לצבא? או שאולי יהפוך לג'ובניק? מי שאומר לא לסרב פקודה לבסוף ישבר יותר ולא ירצה לשרת- דתיים(ימניים)-לא ילכו לצבא שלא יצטרכו לגרש. שמואלנים-לא יכלו שלא "יכבשו". חרדים-שלא יפגעו מחיילות. ולפי זה יסגר הצבא ח"ו. ולכן אני בא דווקא לחזק את הצבא ! שבעזה"י נצליח לתקן את הצבא במהרה לצבא האידאלי !!! יהודה

בדיחה לא כל כל מצחיקה ולא כל כך ישנה מספרת על שני יהודים שנפגשים בבית הכנסת שואל האחד : "נו, ומאיזה אמרנו לכם אתה ? " "אה" עונה השני "אני מהאמרנו לכם של ההתנתקות" "זה כלום" אומר הראשון "אני עוד מהאמרנו לכם של מלחמת לבנון" כל כך נכון וכל כך עצוב אמרנו לכם שההתנתקות תיפול עלינו במטח קאסמים אמרנו לכם שהסכם אוסלו יתפוצץ לנו ברחובות ואמרנו לכם שהנסיגה מלבנון תביא להתלקחות הצפון אמרנו לכם ואמרנו לכם ואמרנו לכם אז מה אם אמרתם ? החברה הישראלית שטופה בהבלי ה"כאן והעכשיו" בורחת לפתרונות קלים ומהירים שעטופים יפה ונראים טוב ככל שהבריחה לאורח החיים המערבי-נהנתני מתיר לה . אנשי ה"אמרנו לכם" , רובם בנים או בנות לתנועה הדתית לאומית ימשיכו להגיד ולהגיד , החברה הישראלית תמשיך להידרדר במדרון החברתי–פוליטי ההולך ומסתבך וכבר דור חדש של "אמרנו לכם" אומר לכם שהבדיחה המכונה "תוכנית ההתכנסות" מובילה להרס מדינת ישראל . ( אז אומרים …) ניתן לחלק כיום את אנשי המחנה האמוני לשלוש מחנות מרכזיים : 1. את המחנה הגדול נכנה מחנה ה"צודקים" חלק גדול מהצודקים הינם עקורי גוש קטיף, כל כך צודקים וכל כך מסכנים לקחה מדינה אנשים ישרי כפיים ותמימי דרך ובנפנוף דגלי מדינתם המחייכים ממצחי החיילים גרשה אותם מבתיהם למעברות . חלק גדול אחר של מחנה הצודקים שייך למחנה ה"ממלכתיים". כל כך צודקים בפירוש דברי הרב קוק וכל כך כל כך טועים רבים מהצודקים שייכים למשפחה הענקית של עשרות אלפי נפגעי אוסלו בגופם או בנפשם. מסכנים . הם פשוט צודקים אז מה ? 2. דרגה אחת מעליהם נמצא מחנה ה"חכמים" בין ה"חכמים" ניתן למצוא כמובן הרבה חכמים להרע וגם הרבה הרבה תלמידי חכמים להיטיב הללו מבינים את עומק הסיבוך בה נמצאת כיום מדינת ישראל אך גם מבינים את כוחה של מערכת ואת יראתה של מלכות ועל כן הם משדרים מסר כפול : גם לאהוב וגם לירוא גם לחבק וגם לנתק מין דיפלומטים שכאלה. אליהם ניתן לשייך את אנשי מועצת יש"ע שהיו כל כך חכמים לפני הגירוש ונשארו חכמים גם לאחריו מבלי שנשתנה אצלם דבר (לפחות כלפי חוץ) כך גם כל מיני פוליטיקאים אחרים ימניים למחצה לשליש ולרביע הקופצים להצטרף לממשלת אולמרט , כמו גם לממשלת שרון לפניה כי זה פשוט מהלך כל כך חכם פוליטית . 3. את המחנה הקטן ביותר אך גם האיכותי ביותר ניתן לכנות "אנשי הכוח " אנשי הכוח היו צודקים שנים ארוכות ואף אחד לא שם עליהם אחר כך הם נהיו חכמים אך הרגישו שהם עושים שקר בנפשם רק לאחר מחשבה עמוקה והרבה הרבה טעויות הם הבינו את שפת הכוח שהיא כמובן השפה המדוברת ברחוב הישראלי כמו גם במזרח התיכון שפת הכוח אין פירושה לשבור את כל הכלים או ללכת לפוצץ מסגדים סתם כי אני מאמין בכך שפת הכוח פירושה שזו המדינה שלי אני אוהב אותה ולא אתן לאף אחד להמשיך ולהרוס אותה שפת הכוח פירושה לעשות מה שעשה השמאל הקיצוני הישראלי למדינה שלנו בחמש עשרה השנה האחרונות כשהפך רעיונות הזויים של קומץ שמאלנים רשעים למדיניות הרשמית אותה מבצעת ממשלת ישראל שפת הכוח פירושה להשתמש בכלי המדינה : צבא , משטרה , הסתדרויות עובדים , תקשורת , מערכת המשפט הישראלי ואם אי אפשר אז מערכת המשפט הבינלאומי כדי להוציא לפועל את האמת שלי לא רק בגלל שאני יותר צודק או יותר חכם אלא כי בנוסף לשני אלה יש לי גם יותר כוח. אנשי המחנה הצודק ימשיכו להתפלש ברחמים עצמיים אנשי המחנה החכם ימשיכו להביט בעצבנות לכל עבר כדי לוודא שהם אומרים את הדבר הנכון לאדם הנכון במקום הנכון אנשי הכח נמצאים כבר הרבה הרבה מעבר. הם מתכוננים. רבים מאנשי הכח נחבאים כיום אל הכלים אולם בונים כלים מעשיים ורוחניים בנפשם ובממונם. בעוד כמה שנים או ימים תקרוס החברה הישראלית שטופת חזיונות השוא של השלום המתמוסס ותעמוד בפני תקופה קשה. תקופה בה כל האמונות התוכניות וההסכמים יקרסו. אנשי הכח לא יחכו עד שיבקשו מהם להנהיג הם יקחו את ההנהגה בכח כפי שלקחו אותה אנשי השמאל הקיצוני מבית מדרשה של שולמית אלוני ויולי תמיר כפי שלקח אותה אולמרט וחבר מרעיו. אנשי הכוח לא יפוצצו מסגדים או יעברו על החוק הם פשוט יקבלו מהעם מה שמגיע להם את הדבר שאליו חיכו שנים כה רבות : השלטון. תחת שלטונם הם יובילו את העם בדרך חדשה – ישנה דרך המשלבת אמונה עמוקה בחזון גדול אנשי הכח כבר כאן – למה שלא תצטרף אליהם ?

בסד חנוכה תשס'ז מבוא בקישור: /Mosaic/Read/2457 א. כפי שעולה מתוכחתו של נתן הנביא ,אכן היה חטאו של דוד חמור. אולם ניתן להראות בכמה דרכים שלא היה כאן עוון של אשת איש. 1) משל "כבשת הרש" - עצם הצורך בתוכחת דוד המלך באמצעות משל,מראה שלא היה זה חטא מובן מאליו של "אשת איש",אלא מעשה מורכב יותר. בנוסף לכך, משל "כבשת הרש" מדבר על עשיר שלוקח,שלא בצדק, משל שכנו העני. אין בנמשל הקבלה למעשה החמור איסור "אשת איש". 2) גם לאחר שהכיר דוד בחטאו וחזר בתשובה עדיין נשארה בת שבע נשואה לו,וממנה נולד שלמה אשר "ה' אהבו". מכאן מובן כי לא היתה אשת איש כאשר נלקחה ע"י דוד. ניתן להסביר את הטענה כי בת שבע לא היתה אשת איש בשתי צורות: אחת,היא הדעה בחז"ל [מסכת כתובות בתחילת פרק ראשון] האומרת שחיילי בית דוד היו נותנים גט לנשותיהם לפני היציאה למלחמה, כדי למנוע מהן מצב של עגינות במקרה שייעדרו וגופתם לא תימצא. השניה,היא האפשרות העולה משמו של אוריה החיתי שלא היה יהודי,אלא "גר תושב" ,ונישואי יהודיה לנוכרי אינם תקפים. ב . הרב מציע ומביא הוכחות להבנה כי נישואי אוריה ובת שבע היו בעייתיים. הנישואים היו קצרים מאד,וברובה המכריע של התקופה הוא לא היה כלל בביתו אלא עסוק במלחמות הארוכות בעמון,ארם,ואדום. גם כאשר דוד קרא לאוריה לירושלים והציע/ציווה לו ללכת לביתו הוא סירב. ג. הרב מדן מרחיב את חטא דוד מעבר לאיסור "אשת איש" שמוטל על כל אדם. הוא מביא כאן את הנקודה הבעייתית של מלך,בעל שררה, ההורג את עבדו כדי לזכות באשת העבד. זהו חטא עתיק עוד מימי "בני האלוהים" הלוקחים את "בנות האדם" בדור המבול,ולאחר מכן פרעה ואבימלך הלוקחים את שרה, ושכם בן חמור הלוקח את דינה. לאחר דורות חזרה התופעה בימי בית שני-"הנישאת תיבעל להגמון תחילה". הרב מדן קושר את הענין לאגדה המופיעה במספר מקורות. (אחד מהם הוא סוכה,נג) האגדה מתארת מה שקרה כאשר חפר דוד המלך יסודות למזבח,הוא מצא במעמקי האדמה חרס ששימש מעין "פקק" וכאשר עקר אותו דוד ממקומו עלה התהום ואיים להציף את העולם כולו,ולהחזירו לתוהו ובוהו. היה שם אחיתופל ,סבה של בת שבע,והוא התיר לדוד לכתוב את שם ה' על חרס ולזורקו למים (כמו בפרשת סוטה) וכך נבלמו המים. הרב מדן קושר בין האגדה הזאת לבין מעשה בת שבע,יחד עם דור המבול ופרשת סוטה. בנוסף הוא מביא סיפור (גיטין נח,עא) מהתקופה שלפני החורבן. הסיפור מתאר שוליה שגזל מאדונו את אשתו בתרגיל מתוחכם והפך אותו למשרתו "והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן.ועל אותה שעה נתחתם גזר הדין" של ירושלים לחורבן . מכל הדיון הזה מגיע הרב מדן למסקנה שגזר דינו של דוד המלך (כמו זה של דור המבול וזה של ירושלים) נחתם בגלל העוול של החמס ולא בגלל איסור עריות. מעשה לקיחת האשה היה "כשר" אבל לא מוסרי. המשך בקישור /Mosaic/Read/2842

בסייעתא דשמיא השלום של פעם כתב: איתמר ליברמן, 03.12.06 סיפור בלעדי אותנטי מסביר את ההזדמנות שנפלה בידינו של שכנות וידידות. אילולא היינו מבטיחים לעצמנו שנגיב ביתר תקיפות למקרים חריגים שמופיעים אצל השכנים. תקופה נפלאה שהתפוגגה ולא תשוב. השלום שהיה. אבא שב מהעבודה תשוש נורא. תנועותיו ודיבורו העידו על כך. אמא עשתה סידורים אחרונים לקראת יציאתה לקניות. תחביב קבוע שלה ושל חברותיה השכנות בימי חמישי אחר הצהריים. לאחר שבדקה כי דבר לא חסר: שקית פירות, בקבוק מיץ', מסמכים, וכמובן תחבה מספר לירות לארנקה. אמרה "שלום" וסגרה את הדלת. בבואם למרכז העיר, אצה אמי כהרגלה לחנות הבדים הידועה, שם אהבה לשוטט ולבחור בד אחד או שניים לצורך תפירת בגד. כל העת שיטוטה בין החנויות אחזה אמי בידיה של אחותי איילת, בת החמש. אותה לקחה עימה תמיד בצאתה לקניות. ילדה עם פיגור שכלי. לפתע גלתה כי איילת נעלמה ואינה אוחזת עוד בידיה. הלחץ וגל החום כבר החלו לתת אותותיהם על פניה. נגשה אל חברותיה וזו ספרה דבר היעלמותה של בתה. "איילת נעלמה!..היא איננה..", הוסיפה בדאגה. מתרוצצות ממקום למקום, שואלות עוברי אורח על איילת, מהלכות מסמטה לסמטה, אמי ובנות לווייתה, השכנות, נמנעו מלקוות לגרוע מכל והמשיכו בחיפושים. פתאום נקלעה אמי לאחת הסמטאות הצרות בעיר, מטרים אחדים קדימה, צועד מולה ערבי בשנות החמישים לחייו, אוחז בידיה של איילת הקטנה. כמעט שהתעלפה מראות אותו מחזה, אזרה אומץ והחליטה לעקוב אחר האיש שאוחז בבתה, ולהיווכח לאן זה יוביל אותה ולשם מה מטרתו. שאוחז בידיה של אחותי איילת, ממשיך בהליכתו בתמימות עוד מספר רחובות. ואמי עוקבת אחריו בלי לסגת. אולם למראה עיניה הדומעות נראה האיש, נכנס בפתח חנות לממתקים, ניגש לדוכן החטיפים, משליך ידו לעבר מדף הבמבות ומבדיל אחד. לאחר ששילם עבורו למוכר, התכופף ונתן לאחותי את הבמבה. חטיף אהוב עליה ביותר. איילת חייכה אליו, נתנה לו חיבוק שאומר תודה, וסיימה בנשיקה חמה. אמי שצפתה מהצד על המתרחש התחילה לבכות מסחף ההתרגשות שנכנס בה. בעודה מתאוששת מהמחזה המרהיב, עשתה מספר צעדים לכיוונם, נגשה לערבי, הודתה לו מקרב לבה, ושבה למקום בו שהו כל העת חברותיה שצפו בדאגה במתרחש. שרתה בה תחושה של אי נעימות, איש ממוצא ערבי עושה מעשה חסד עצום, מעשה שמקורו מתוך אהבה ורצון לנתינה, כזה אדם מימיה לא ראתה. תחושת הקלה ושמחה רווחה בקרבן של אמי וחברותיה, כבר חששו מהגרוע מכל שיקרה, אולם מבט אחד על אחותי זוללת את חטיף הבמבה הרגיע ועורר שוב את תחושת השמחה שלרגע שכחה. יש שיאמרו סיפור נחמד, ויקשו וכי מה זה קשור לימינו. נדרש לקשר הסיפור למשהו אקטואלי. הימים טרם התפרצותם של האינתיפאדות, נזכרים כימים שקטים ונפלאים בתקופה של ידידות ושכנות אמיתיים. מנהגים קבועים כמו יציאה לקניות, שמחות, ביקורי חברים ואפילו חשבון בבנק במרכזה של העיר רמאללה לא היו נראים כמוזרים וזרים לאיש. בזכות כוח ההרתעה והתגובה שתמיד הופיעו במלוא עוצמתם באירועים חריגים שנדרשת פעולה תקיפה וחריפה. פשוט לא השתפנו וככה הבטחנו חיים שלווים ונפלאים בשכנות. לדאבוננו לא כך ימינו, אחותי איילת הספיקה לזלול במבות לרוב, בעוד שהמציאות השתנה מקצה לקצה. את החוויה שעברה ברמאללה, ומעשה החסד של אותו ערבי, היא תזכור רק שיעלו את הסיפור, סיפור יחיד מאין כמוהו והסיכוי שיחזור על עצמו בצורת התרחשות דומה אפסי לחלוטין. היום לא כוח ההרתעה או אופן התגובה שאנו יכולים להתגאות בו, כמו כבעבר. פספסנו הזדמנות נדירה של שכנות בשלום ואחווה, אם רק היינו נוקטים בפעולות תגובה והרתעה. לא פלא שהגענו לאין שהגענו בתחום הביטחוני, של כוח ההרתעה הפגוע, של כבודנו הלאומי הירוד. המלחמה שחלפה, עד לא מזמן, הייתה בגדר הקש ששבר את גב הגמל. על השאלה אם נוכל להחזיר עטרה ליושנה ושסיפורים מעין אלו יקרו בעתיד שוב, הכל תלוי בנו וברצון שלנו ליצור שינוי דרסטי, אני רק מקווה כי ביום מן הימים נשוב לקיים חיי שכינות וידידות עם אחינו הערבים. ובלבד שידינו החזקה תהיה על העליונה וידעו את עוצמת כוח ההרתעה והתגובה שלנו. השלום שהיה ולא יחזור.

בעזה"י בהמשך לשיר--- הוא עוד יבוא הוא עוד יבוא בקרוב אומנם לא על חמור לבן על BMW שחור ואם נזכה ברחמי שמים יבוא על חללית או שתים ולהסבר על מהות החמור - (התלבטתי אם להוסיף אבל השיר קיצרור הזה הביעה את רעוני בצורה מושלמת - לפחות לפי דעתי * חמור-מסמל חומר חומריות בהמה גסה-ארציות על עננים(זה הצד השני של האם זכו בגמ' שם)-מסמלים את העליונות ללא שליטה של האדם ביד עליונה משיח על חמור-אפשר לומר ראש ממשלה או מנהיג אחר בעל כושר ניהול וכריזמה שיקח את ההגה לידים וינהל אותנו כעם לעבר הגאולה להתקדמות. עננים-גאולה ניסית עליונה אולי עם שליח שמימי רוחני שמחזיר אותו בתשובה=מקדמנו יותר בצורה רוחנית מהירה על קרקע מוכנה לקבלה ,ע"י ניסים וכו... (את העננים אני לא בטוח איך לבטאות בדיוק - קחו את הדברים עליהם בעירבון מוגבל אני עוד צריך לחשוב וללמוד את זה) * ולשאלת "שני כלי מעלי" (תרשה לי לתהות- ב.מ.וו. שחורה לא מסמלת אצלך חומריות??) ולתשובתי- תעבות,מעמד,פוזה, שחור - אולי מביע את הגשמיות בצורה חזקה שחורה משחור שואבת חוסמת משתלטת על כל(צבע) רעיון רוחי פחות גס.{זו האמת מחשבה שלי עכשיו-הברקה} ולשאלתה- אז בעצם אתה אומר שמה שבא אלינו במקום משיח הוא מנהיג שמנסה לעשות פוזות?? ולתשובתי- הBMW השחור מסמל את ה- גשמיות בשיאה(אומנם יש שיאים יותר שפלים) בחושכה באפלה בכיסוי בהסתרת פנים, הכל נראה כ"כ חומרי ושפל ופוזות וללא גאולה אבל באמת יש התקדמות. והוא יבוא דרכה שרוי בתוכה ולא בניתוק ויעלה את החומר לקדושה ל"אחרי ככלות הכל" שהכל יכסוף לה' ... הוא ולא רק הוא אלא כל המהלך לגאולה-להתקדמות תהיה נסתרת מגושמת דרך חומר העב. ולמשל- בונים כבישים גדולים ומהירים-יהיה דרך מהירה לכל המליונים לירושלים לביהמ"ק. לפני לא הרבה שנים חיו מעט בזכות הרפואה והתנאים המודרניים חיים היום יותר. כן זה גם גאולה!!!(בדרך ל - התעלות מהמגבלות ) ודרך אגב נראה לי שהיסוד של הפירוש הזה הינו בדברי המהר"ל) חשבתי על זה שוב, והרעיון בער בקרבי לתוספת ביאור ("חם ליבי בקרבי בהגיגי תבער אש"): אפשר לעשות - קפוארה או BREAKDANCE ברחוב יש הרבה אש ומרץ מחיאות כפים וכו... זה אולי כיף אבל רדוד ולפעמים גם מכוער כמו בBREAKDANCE בתנועות ההתגרות וכו...---זה אפשר לומר המדרגה התחתונה! אפשר להתאמן - לבד או אם אנשים לחזק את הגוף שיהי לנו גוף חזק לעבודת ה'--- זה מדרגת כל דבר עושה למען בשביל שאח"כ תוכל לעבוד את ה' בצורה טובה(אפשר לומר פרישות-במסל"ש-לוקח רק מה שצריך בשביל עבודת ה') ואפשר לעשות- בחתונה גאגלינג קפוארה וכו... ולקדש את זה להפוך את זה ממש לעבודת ה'(אפשר לומר קדושה-במסל"ש-העלת החומר והמעשים הגשמיים) כך אותו הדבר שנראה מכוער בצד אחד יכול להיות עבודת ה' בצד השני! בעוד- אדם בעל תפקיד ח-י-י-ב ללבוש בגדים הראוים לתפקידו לאדם אחד בגדים אלו יהיו פוזה ולאדם אחר זה יהיה רק מחוייבים וראוים לתוקף תפקידו למשל רב חייב ללכת עם לבוש רבני מכובד ולא כמו הזה אברך בגלל שאיך שהוא הולך כך יסתכלו עליו יכול להיות רב גדול שיבוא לאיזה בית כנסת להגיד שיעור עם חולצת כפתורים פשוטה ובקושי יסתכלו עליו ויכול להיות חוזר בתשובה שחזר רק עכשיו עם בגדים מכובדים ש"יכרעו ברך לפניו". הרב זאב סולטונביץ' סיפר כמה פעמים בשיעורי היסטוריוסופיה על אדמור מבית רוזין שהיה לו ארמון כרכרה בגדים מפוארים וכל זה עשה למען כבוד ממלכת ישראל ומתחת לנעלי הלקה שלו לא היו סוליות וכך הלך בשלג פצע רגליו והעיקר לעבוד על מידת הגאווה. הוא עשה הכל לא למענו ובפנים בתוך ידע מה הוא שווה וביטא זאת במשהו שאף אחד לא יראה. הרב מלמד בזמנו כאשר הלך לחקירה אחרי רצח רבין הלך עם מכונית מכובדת ועם שומרי ראש ענקיים מהישיבה. בעולם הזה נכון לעכשיו הפנימיות לא תואמת את את החיצוניות בדרך כלל ולכן אנחנו חייבים להדגיש גם את הצד החיצוני ועליו כמובן בא התוכן לא סתם "קולב בגדים" ובא"י לא סתם "כד חרס מלא יין ישן" אלא גם תוך וגם פנים אבל חייבים את התוך א"א לקחת רק את החיצוניות!!! (בעז"ה שהפנימיות תתגלה גם בחיצוניות כמו אצל האימאות האומה "יפת תואר ויפת מראה") בגלות החיים מנותקים מהמציאות קדושה מעל לטבע כל דבר זר ומנותק ליהדות "ככל שהגוף יוסיף בנין הנשמה תוסיף חורבן"כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוקָ" שאין את האחדות בכל המקצועות וה' כביכול מתגלה רק בד' אמות של הלכה שאדם יתעסק בשאר יתרחק מהיהדות למשל אם יהיה יפה ירצו שימיר דתו ויהיו לו צרות (כמו רבי אמנון ממגנצא-מחבר "ונתנה תוקף"{*} וגם אם אני לא טועה יש סיפור עם דמיון חלקי לגבי יופי חיצוני מול פנימי על בעל הלבוש)ולכן שם צריכים להיות פרושים מהחומר. כמעשה רבי יהושע ובת הקיסר -שלבסוף שאלתהו מדוע אם כך יש חכמים יפים אמר לה שאם היו פחות יפים היו חכמים יותר! ומנגד יש את רבי יוחנן שהיה עורו בוהק והיה משארי היפים של ירושלים והיה חכם גדול אלא שהוא היה בא"י וגם לפני החורבן(אם אני לא טועה בדיוק-משארי יפי ירושלים) בא"י צריך הכל להיות באחדות הכל קודש לעבודת ה'-קדושה בטבע את כל החומר מעלים לעבודת השם ומזככים אותו ובאמת המדרגה ביותר גדולה היא הקדושה בט-ב-ע ולא מעל (כמו טעות המרגלים שרצו להשאר אוכלי המן=בכולל ולא רצו את "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה..." כלומר לפי מעשיכם ירד הגשם) דרכנו בישיבה בהתאם (ה-ר ב-ר-כ-ה): "רבים עשו כרשב"י ולא עלתה בידם כרבי ישמעאל ועלתה בידם"(ברכות דף לא זוכר) בנפש החיים - המדרגה הגבוהה היא שהרבים יעסקו גם במלאכה תוך כדי קדושה מחשבות תורה(לפי רבי ישמעאל שההלכה כמותו - "ועלתה בידם") ואומר ה"חתם סופר"-על מסכת סוכה על אתרוג הכושי(אם אני לא טועה) שבא"י אפשר שכל שאר מלאכות הם בגדר מצווה. ולכן כל אדם צריך לקבוא את מסלולו בהתאם לכישרונו ורצונו(ולאחר מספר שנים בדרך כלל 5\4) אם ללמד שישב בכולל מספר שנים ואח"כ יחזיר בתרומתו לציבור ואם בשאר אומנויות-למוד אצלנו בישיבה וגם באוניברסיטה מקצוע ואח"כ עובד בו תוך כדי קביעת עיתים לתורה - עובד בו כלכתחילה ולא כבררת מחדל !!! בציפיה שפנים והחוץ יהיו שווים ולקדושה זיכוך החומר לגאולתנו השלמה במהרה יהודה (כל הראיונות הנ"ל שאובים מתורת רבותי במיוחד ממרן הרב אליעזר מלמד שליט"א) ___________________________________________________________ תתפלא יהודה שמעשה ונתנה תוקף לא מוכר וגם אם כן לענ"ד ראוי לספרו:[אעתיקנו ממחזור שיש ברשותי תפילת כל פה] "מעשה בר' אמנון ממצגנא שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר, והיה קרוב למלכות. והאדון ויועציו בקשוהו הרבה פעמים שימיר דתו, וימאן לשמוע להם. ויהי כדברם אליו יום יום ולא שמע אליהם, ויפצר בו האדון שימיר דתו. ויהי היום, בהחזיקם בו, אמר להם: חפץ אני להתיעץ ולהשיב על הדבר עד ג' ימים, וכדי לדחותם מעליו אמר כן. ויהי אך יצוא יצא מאת פני האדון, ויך ליבו על שהוציא מפיו לשון ספק, שהיה צריך להתייעץ ולכפור באלה-ים אמר לו ר' אמנון לש": המתן מעט ואקדש את השם הנכבד, ויען בקול רם: ובכן ולך תעלה קדושה, כלומר שקידשתי את שמך על מלכותך וייחודך, ואח"כ אמר ונתנה תוקף קדושת היום, ואמר: אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח, וכדי להצדיק עליו את הדין, שיעלו לפניו אבריו ופרקיו, וכן כל העניין. והזכיר וחותם יד כל אדם בו ותפקוד נפש כל חי, שכך נגזר עליו בר"ה. ושגמר כל הסילוק נסתלק ונעלם מעין כל, ואיננו כל לקח אותו אלה-ים. ועליו נאמר: מה כך מצאתי מכתיבת יד ר' אפרים מבונא ז"ל"