מכתב עמוד 1

נמחק

אני מרגישה, אלוקים, ממש בתוך הלב בפנים שאין לי כח לעמוד מול החיים. נכון, יש גם רגעים טובים, ודווקא אלא עוברים חולפים רגעים שאני לא רוצה שיעברו לעולם ודווקא בהם רץ לו הזמן. אבא, פונה אני אליך בדמעות שממעמקי ליבי הן יוצאות, שאת כל הייסורים שקיבלתי תיקח בחזרה אליך כמו ששלחת לי, מבקשת אני ממך אלוקי, שתאיר לי את הניצוץ שבחיי, שתתן לי כח לשמוח- למרות שכ"כ קשה לי לסלוח. תפילה זו יוצאת מתוכי במילים שלי, אנא ה', תקשיב לקול בתך, ותקבל זו הבקשה, ותעלה אותה מעל כסאך. ממני, בתך האוהבת

עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתי-ה. היתה פעם שלהבת ענקית, זוכרת? נראה שכשאין ללהבה במה להיאחז, היא נחלשת. ככה זה. לפעמים אפילו לכוכבים קשה לזהור, כשלא מכניסים להם אנרגיה. אני מבינה, זה בסדר. אז, כשישבנו בקומזיץ מול המדורה. כולם מסביבנו, אבל לכאורה זה רק את ואני. מביטות זו על זו, צוחקות זו אל זו. צובטות אחת את השניה מדי פעם, ללא צורך במילים, כי הן סתם מיותרות... את הרי יודעת הכל. או אז, כשהלכנו לים. היינו רק אני, את, ועוד איזו נמלה שהילכה בחולות. זוכרת איך עקבנו אחריה, צוחקות? אני לא זוכרת מה קרה לה בסוף. ואם אזכור מה אנחנו ראינו בסוף, זה אומר שזה היה הסוף? היום נראה לי שאחרי שמשתתפים בחלק מתמונה של חיים ממישהו, זה לא אומר שאתה נשאר לעד חלק מהסרט שלו. אנחנו יושבות על הדשא, את מנגנת. הידיים שלך פורטות על הגיטרה. הידיים שלך מחוספסות, עבות. הן הכי יפות בעולם. את מנגנת כל כך יפה. את שרה בשקט, ואני רק מזמזמת. השמש מעלינו, ואני בטוחה שכל העולם שייך לי. עם כל יום שעובר בכאב, עם כל לילה שאני לא רואה את סופו מרוב מחשבות שלא נגמרות, אני רק יותר ויותר מתגעגעת. אני לא כועסת. ככה זה, זה הטבע של מדורות. בדרך כלל הן נכבות. לפעמים אני מתפללת שאולי הכוכב שלנו לא כבה לגמרי, והוא פשוט דולק בשקט על אש קטנה...

'אהוב יקר...' זה לא אתה שמשתנה לי, זו אני. זה לא הזיכרונות שלך, אלה הזיכרונות שלי שבורחים מכאן, בורחים רחוק, כאילו נמלטים מפני המציאות. אני כבר לא זוכרת שהיית טוב אלי, אפילו שאני בטוחה שהיית. הזיכרונות של שנינו ביחד פשוט נמחקו, כאילו יד אדירה באה ואספה אותם אל הים, הטביעה אותם עמוק, איפה שכבר אי אפשר להציל. אבל זה טוב בשבילי, כי בזכות זה כואב עכשיו פחות. כי אני לא זוכרת איך היה פעם ולא יכולה להשוות. רק זיכרון אחד נשאר לי מכל השנים האלה, וגם הוא לא טוב. אבל הוא הכי חשוב, הוא האחרון. ואתה בטח לא זוכר אותו... בחורף האחרון התחלנו שנינו בתי ספר חדשים. אני נסעתי לפנימייה מלאה כדי להתרחק מהבית, ואתה עזבת לישיבה קרובה יותר הביתה, כדי להיות יותר עם החבר'ה שלך. אנחנו אנשים שונים. אתה טיפוס של בית, אני לא. אני לא מסוגלת עם המשפחה שלי. אני לא רוצה לריב עם ההורים שלי על שטויות, רק כי זה גיל ההתבגרות, ואתה מסתדר עם זה מצוין. אתה צריך את הפרטיות שלך, ולא מסוגל לחיות עם חברים באותו חדר, בו הכל של כולם. ואני? אני הכי רוצה להיות של כולם. אז עזבנו, כל אחד למקום שלו. וביקשתי שתהיה שם בשבילי כשאצטרך אותך... הבטחת שתמיד תאהב אותי ותמיד תהיה שם. אני לא רציתי לחשוב על איך שכשאומרים 'תמיד', זה אף פעם לא באמת, כי אין דבר כזה נצח. ואהבה רחוקה דועכת עד שהיא נעלמת. אז נתתי לך להבטיח גם כשידעתי שזה יכאב. היה לי טוב באולפנה, יותר משאתה יכול לדמיין. אבל גם אני נשברת לפעמים, וגם כשנדמה שהכי טוב שאפשר, יהיה את הלילה בו גם אני אחשוב קצת. בו גם אני אשבר קצת. גם לי מותר, אתה יודע... וזה קרה. כולם ישנו, ואני ישבתי בזמן הזה לחשוב אם טוב לי. אם זה הגיוני בכלל, לרצות להיות בשביל כולם כל כך הרבה... לעשות טוב לכולם גם אם זה פוגע בעצמי, לצעוק בשביל כולם ולהרגיש את השתיקה שלי בורחת. לחיות בשביל כולם הרבה, ולהשאיר לי כל כך מעט. זה לא הגיוני להתנהג ככה, לא השלתי את עצמי שזה כן. אבל ידעתי שאני לא אהיה מסוגלת להפסיק. והייתי צריכה אותך, רק כדי לשמוע את הקול של הבית, שהוא לא של אבא ואמא שלי, אלא יותר קרוב וחם. הייתי צריכה לדעת שמישהו אוהב אותי כמו שאני, כי הוא מכיר אותי באמת. לא כמו שאני חיה עכשיו. הקשבת לי, אי אפשר לומר שלא. אבל לא ידעת להגיד לי שאני חזקה ושאני אצליח להשתנות, שההתנהגות הזאת קטנה עלי. אתה פשוט שתקת, ונתת לי להרגיש שהבעיות שלי קטנות עליך, עד כדי כך שהן לא שוות התייחסות. אמרת שאתה מקווה שהשתיקה אומרת שאתה פה. על פני השטח היא אמרה, אבל בעצם, איפה שכבר לא רצית להסתכל, היא גם שתקה, ממש כמוך. ניתקת ואני נשארתי לבד. ואולי הייתי ככה גם קודם... אתה יודע, הבדידות רועמת יותר מכל דבר אחר. כי כשיש שקט בחוץ, בדרך כלל כל כך רועש בפנים. ואצלי רועש כל הזמן, ואתה פשוט כבר לא שומע. אף פעם לא הצלחתי לבכות, אתה זוכר? תמיד ניסינו ביחד, וזה לא עבד. ועכשיו כשאתה לא פה, זה עובד כל כך חזק.. לא כשכולם איתי, כי אז אני צריכה לחיות בשבילם, הרי הבטחתי גם אני להם, שתמיד אני אהיה מאושרת, ובפנים לחשתי שרק כשהם רואים. ואני כשאני מבטיחה 'תמיד', אז אני מבטיחה לתמיד. כשהם רואים, אני בשבילם. אחרת אני לא יכולה להיות בשביל אף אחד.. בטח שלא בשביל עצמי. אתה זוכר גם, תמיד התרעמת שאני הולכת לישון מוקדם, שאני בורחת אל השינה כדי לא להתמודד עם דברים אחרים. היום אני כבר לא מסוגלת להירדם לפני שהשמש עולה שוב. אני יושבת מחוץ לפנימייה, על הדשא, בחושך, לבד, ובוכה. כל כך השתנתי מפעם, ואתה לא פה כדי לראות. אבל עכשיו אולי תדע, אם תצליח לקרוא את מה שאני כותבת, כמו שאתה מכיר אותי. אם לא תקרא את זה כאילו אני אחת מהחבר'ה שלך... אבל אתה לא תרגיש, אני יודעת. אתה כבר לא יודע להרגיש אותי, אתה כבר לא רוצה. אתה מפחד שזה יפגע בך, באיזושהי דרך. לא ברור לי איך. אני לא מסוגלת לפגוע בך, גם כשאתה כבר רחוק... אני עדיין אוהבת אותך, למרות שפגעת בי כל כך הרבה... למרות שהאהבה שלך דעכה. אבל אמרתי לך כבר, אני לא מבקשת שתאהב אותי. פעם ביקשתי, היום אני כבר מסתדרת לבד... בקושי, אבל מסתדרת. מנסה. כשעוד אהבת אותי, עשה לי טוב לראות אותך. הייתי באה אליך הביתה, רק כדי שנוכל לשתוק ביחד, או לדבר, או לנסות לבכות. היית הידיד הכי טוב שלי, ואני חושבת שאתה עדיין. אבל זה לא אותו הדבר כבר.. כי אתה השתנת, וחסמת בפני את כל הדרכים אליך. אני כבר לא מכירה אותך, למרות שאני כל כך רוצה. פעם רבנו. לא ממש, אבל הייתה אי הבנה בינינו, שפגעה בך כל כך. וכשהצלחתי להסביר לך מה קרה באמת ואתה ניסית להאמין לי, הרגעת שעכשיו נחזור להיות כמו פעם. ואתה יודע, כבר אז לא האמנתי לך. זה לא היה יכול להיות כמו פעם... או שאתה בכל זאת לא רצית שזה יהיה. ואני לא ידעתי למה ועדיין לא יודעת, רק יודעת שאחרי השיחה הזאת הרגשתי אותך מתרחק, כל כך חזק. כל כך בשקט... והייתי רוצה שתחזור (עכשיו רק רוצה שתדע). מבולבל. בשביל כולם, אבל אולי יותר מהכל, בשבילי. [אל תבינו מזה כלום, כי לא הכל, בשביל כולם. ובמיוחד לא הכל- בשבילך]

הייתי צריכה לכתוב במסגרת בית ספר איזה פתק של הכותל, אז פשוט ישבתי לכתוב וזה מה שיצא... בס"ד שלום לך ה'! אמא תמיד אומרת לי שאתה בעצם כמו אבא שלי, אבל זה לא נראה לי הגיוני. אבא יש רק אחד! ואבא שלי לא כאן, אבא שלי למעלה, ביחד איתך. אז בשבילי אתה לא אבא, רק ה', גדול, מלך, אבל לא אבא. אם באמת הייתי אבא לא הייתי לוקח לי את אבא שלי אליך. כי אז היית מבין כמה אבא אוהב את הילדים שלו וכמה הילדים שלו אותו. לא, אתה לא אבא. אתה יודע ה', בהתחלה לא רציתי, לא לכתוב ולא לדבר אליך – להתפלל. אני כעסתי עליך, בטח שכעסתי עליך, לקחת לי פתאום את אבא. ולא אמרת כלום, כלום כלום, פשוט באת ולקחת אותו בלי סיבה. טוב, אולי בגלל שפשוט רצית אותו קרוב אליך. אולי היה חסר לך שם למעלה מישהו צדיק כמו אבא שלי כדי ללמוד איתך תורה. ואולי, אולי רצית שגם לך הוא ישיר שירי שבת יפים, כמו שהוא שר לנו. אני לא יודעת למה לקחת אותו, את אבא שלי. לא יודעת, רק אתה היחיד שיודע. אבל ה' רציתי שתדע שזה קשה לי, באמת קשה לי. לפעמים פעם אחת כשהלכנו לדודה חנה ודוד מאיר הם דיברו על אבא. ואז לא התאפקתי, וקצת קצת בכיתי, באמת שקצת! ו...דודה חנה ראתה אותי, ואז היא אמרה לי... שילדות גדולות לא בוכות. אתה יודע ה'? אני ילדה גדולה, באמת גדולה! עוד מעט יהיה לי יום הולדת, ואני אהיה בת 9 , ו-9 זה ענק. אבל, הדמעות האלה... הם פשוט בורחות מהעיניים שלי, לא מבקשות ממני רשות. וחוץ מזה פעם, מאוחר מאוחר בלילה התעוררתי מהשינה, ושמעתי קולות מוזרים מהסלון. אז הלכתי לשם לאט לאט, בשקט בשקט על קצות האצבעות. וכשהצצתי לסלון ראיתי את אמא.... אמא בכתה. בהתחלה חשבתי שזאת לא אמא, לא האמנתי. אמא אף פעם, אף פעם לא בוכה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה ככה, וזה היה מוזר לי. כי אמא היא חזקה, ואם היא בוכה כנראה שהיא באמת ממש ממש עצובה. אתה יודע ה' מתי עוד הפעם אמא בכתה? אמא בכתה כשהיא הדליקה נרות שבת, אני ראיתי. היא השתדלה להסתיר וכיסתה את העיניים שלה, אבל אני ראיתי. אתה יודע על מה חשבתי אז ה'? חשבתי על מה אמא בוכה. פעם אמא אמרה לי שכשהיא מדליקה נרות היא מתפללת עלי, שאני אגדל ואהיה ילדה טובה. ואז אני זוכרת ששאלתי אותה "מה אמא, אני לא ילדה טובה?!" והיא רק חייכה ואמרה ש"לפעמים אנחנו לא יודעים הכל, והלוואי שאני אמשיך להיות ילדה כזאת טובה". אבל עכשיו, עכשיו חשבתי לעצמי למה עכשיו אמא בוכה. אמא לא רק מתפללת, היא גם בוכה! אולי לא הייתי ילדה מספיק טובה? אולי הייתי ילדה רעה ולא התנהגתי יפה? אבל בדרך כלל אני כן משתדלת להתנהג יפה! אז אולי, אולי אמא מתפללת שאני אגדל ואהיה ילדה טובה גם אם אבא כבר לא איתנו? אבל אז היא לא צריכה לדאוג, אני בטוח יהיה ילדה טובה. ואפילו, אפילו רק כדי שאמא לא תבכה. אני זוכרת שהרגשתי עצובה שאמא בוכה בגללי או עלי (זה לא משנה...) אז משכתי לאמא בחולצה ואמרתי "אמא, אני אהיה ילדה טובה!" ואז אמא רק חייכה,(כמו אז הנה ה', אם אמא בכתה גם לי מותר לבכות, דודה חנה לא צודקת, אמא בכתה! אני ראיתי, פעמיים! ואמא היא גדולה, ענקית... אתה יודע ה' מה עוד קשה לי? קשה לי שפתאום אבא כבר לא איתי, ולא מחבק, ולא מלטף, ולא שר ולא לומד, פשוט כבר לא פה. אמא אמרה שטוב לו למעלה. בטח שטוב לאבא שלי, כי האבא שלי הוא האבא הכי טוב והכי צדיק בעולם. אבל לי קשה, וגם לאמא – אני יודעת. כי אבא כבר לא איתנו וגם לא יהיה.... אתה יודע ה', כל פעם שאני עצובה אני נזכרת במה שאמא אמרה לי פעם – שצריך להתגבר, שאנחנו חזקים, וגם שאבא הכי ישמח אם גם אני יהיה שמחה. כן ה', אני רוצה להראות לכל הערבים בעולם שאני יותר חזקה מהם, אפילו שהם הרגו את אבא שלי. ואמא אמרה שבשביל זה אני לא צריכה רובה, אלא רק לחייך ולשמוח. וזה קשה ה', באמת שזה קשה! אבל בסוף אני אצליח . אני עושה את זה רק בשביל אבא שלי, שיראה אותי שמחה מלמעלה ושישמח גם הוא, רק בשבילו! (טוב אולי טיפ טיפה גם בשבילי כי כשאני עצובה אני מרגישה שלא טוב לי). זהו ה', אמא אמרה לי לכתוב לך פתק כדי לשים בכותל וכתבתי (ארוך ארוך ארוך, יותר מידי ארוך... אתה לא יודע כמה זמן לקח לי לכתוב אותו!).אמא אומרת שככה אתה תיתן לי כוחות להתגבר, להמשיך בלי אבא. עוד 10 דקות אני אסע עם אמא לכותל, וידחוף את הפתק שלי באבנים הגדולות שמלאות בעוד המון פתקים (ואולי אפילו יש שם עוד פתקים שלי שכתבתי פעם, אבל בטוח שהם לא כל כך ארוכים!) ואז אתה תבוא ותקרא אותו, נכון? ותראה איזה ילדה גדולה וחזקה אני, ותביא לי המון המון כוחות. אז להתראות ה', תביא לי המון כוחות (אני מחכה!), ואם אתה יכול ויש לך קצת זמן (אחרי שתגמור ללמוד עם אבא שלי) אז תבוא אולי להסביר לי למה באמת לקחת לי את אבא שלי, כי זה מאוד מאוד מעניין אותי, בסדר? ו.... אפשר לומר שאפילו שבהתחלה קצת כעסתי עליך, עכשיו אני קצת קצת אוהבת אותך למרות הכל. כי נכון שלקחת לי את אבא, אבל הבאת לי גם אמא שכל כך עוזרת ועוד המון דברים. אז קצת קצת אוהבת , ועכשיו אפילו קצת יותר -אני-

בס''ד חברה... כותבת לך עכשיו ומי שהכיר יסתכל ויצחק, בטח ישאל את עצמו למה אני כותבת לך והרי היינו מדברות כל המון, חברות כל כך טובות... ומאז הימים שדיברנו המון גם עבר המון. הרבה עשינו יחד. וגם כשבחרת אחרת ממני ואפילו קצת נגדי, לא הפסקנו, אז זה לא הפריע, המשכנו לדבר ולצחוק ולספר... ואז זה השתנה, ופתאום ראיתי שהשארת אותי לבד, לבד. ואני זרמתי כמו תמיד, לרגע חשבתי שאולי זה יעבור, זרמתי ואת המשכת בלעדי. השקעת כל כך במקום אחר ושכחת... שכחת מי פירגן לך כל כך, מי תמך והקשיב... ועד שהיה לנו רגע של שתינו... ככה סתם כמו פעם, את היית איתי, אבל הדיבורים והמעשים שלך היו עם אחרים, עם כולם חוץ ממני. היינו ביחד והרגשתי לבד. אם פעם הייתי מספרת לך שלא יהיה לנו נושא שיחה היית מאמינה? כנראה כשהלב סגור גם הפה כבר אינו משתף פעולה. אבל גם את זה עברנו... עכשיו אפילו שיחה אין בינינו, אין כלום, בקושי שלום. ומכתב זה לא יגיע אליך אין לי מספיק אומץ בשביל זה, יותר מדי רמסת והכאבת. וכשתביני את גודל הטעות, מקווה בשביל שתינו שלא יהיה מאוחר מדי... עדיין מחכה... אני

בע"ה. אבא ואמא, למה לא עניתי לכם? יש סיבה אחת: אתם מתנהגים כאילו שאני הזבל שלכם! צועקים עלי, מרביצים לי, מה לא עושים לי?! אתם לא באמת ההורים שלי! כבר אין לי רגשות כלפיכם! אתם פשוט לא שווים ת'יחס שלי, ת'רגש שאתם מנפצים בעולם. את כל מה שכבר הרסתם, כל פעם שפגעתם, כל פעם שהרבצתם. אתם פגעתם בי שנים. הרסתם בי הכל. כאילו שאני איזה כלב או משהו. ולא, המצב הזה לא ימשך עוד הרבה זמן. אני יכולה להבטיח לכם. בקרוב, אנשים שמבינים בעניים, בעניין של הורים מכים יטפלו בכם. אני רק צריכה לפתוח את הפה לאנשים, במקומות הנכונים וזה יקרה. בקרוב. הורים מכים זה בעייה נפשית. הבעייה בכם. אין שום סיבה שאני אסבול ממנה. יש לי עוד אחים, לכולם אתם מתנהגים יפה, מכובד. ורק אליי אתם מתנהגים כאילו אני הזבל שלכם. אז אני מוכנה להסביר לכם שגם לי יש רגשות כמו לכל בן אדם!!! אז תפסיקו!!! זה שאתם ההורים שלי לא מקנה לכם שליטה עליי, לא נותן לכם את הרשות לעשות בי מה שתרצו. אתם חשובים שאני לא סובלת מהמצב הזה?? שכמו שאני לא מתייחסת-ככה אני לא מרגישה? אני איתכם גמרתי! אין לי יותר דיבור עם אף אחד מכם! אני לא מדברת עם שונאים שלי! אהבתי.[היום כבר לא.] בתכם לשעבר. -- מעריצה אותך. [][][][][][][][][][][] שיהיה ברור- לא רשמתי את זה עלי. חברה שלי, רשמה באמת משהו כזה להורים שלה שאבא שלה באמת אב מכה. אני רק ערכתי אתזה ופירסמתי.

לך. שמיום שפגשתיך איני מפסיקה לקרוע את נפשי. לך, שפוצעת את ליבי יום אחרי יום. לך, שעצם שהותך לצידי מצמיח שביל אבנים נוצצות על לחיי. לך, שבגללך אין ספור פעמים ביקשתי את גופי אינך יודעת אשר בצפונותיי, אינך מבינה ולעולם לא תביני. וכשאת מנסה להבין- חתכים חדשים מופיעים על לוחותיי. דמעות דרך קבע משכנן אצלי, ובעת הזו, גם נופלות אלו משמיים. איני יודעת אם לכאב באות, להשתתף איתי במר ליבי או שמא- לשחוק ולעג ישימוני. יללות התנים מבעד לחלון, קשובות לקולי, מחכות לטרף. אך הן לא מבינות, אני כבר טרוף טורפתי. אין בי דבר מלבד אותן דמעות. אבנים כבדות. את נפשי כבר הוציאו לרוח ואת ליבי במאכלת שרפו. רק גופי נשאר פה, לשאת צלקות עד. אולי הן יועילו לבאים אחרי, יישארו כגלעד, מצבה. לך, שאינך יודעת ולעולם לא תדעי.

בס"ד לעורכת האחת והיחידה, רציתי לאחל פורים שמח מכל הלב. מי ייתן ותמשיכי לחנך ולהתחרות ב"צרת החינוך" ( ) ושהכל תמיד יעשה בחיוך. שתמשיכי להיות קשוחה, אכפתית ותומכת בלי סוף ובמקביל לעודד,לדחוף לסייע ולערוך בקיצור,שתמשיכי לפאר את הכינוי "ההיא מהחוף" . עוד דבר אחד, תודה רבה על כל העזרה בעריכת היצירות גם בשעות הכי המאוחרות . תודה על ההכוונה ועל העצה הטובה, אין ספק כי בזכותך עלו היצרות ברמה ואפילו עלו על "הבמה". אז תודה על הכל , פורים שמח ורק טוב!

קצת מוזר לי לכתוב לך מכתב. בחיים לא נפגשנו. דחף פנימי שאינני שולטת בו, משך אותי לכתוב לך. חזרתי מהבית שלך עכשיו, מהשבעה. הלכתי לנחם, ויצאתי מחוזקת. אבא שלך, איש גדול, מדבר עלייך- בן אהוב כאילו אתה עוד פה, לידו. "יש לי חמישה ילדים. שלוש בנים ושתי בנות." הוא שתק והוסיף "עם ניתאי, כמובן. הוא איתנו. תמיד." ואמא שלך נאנחה בשקט ואמרה "ילד, הוא בסך הכל ילד. הר תוכניות, ים מעשים, אבל ילד." היא מחתה דימעה בלתי נראית והוסיפה "תמיד קראתי לו חייל תינוק שלי, זה מה שהוא- תינוק שלי." מוזר לי לראות את ההבדלים בין הפנים לחוץ שקיימים בך. במשפחה, מדברים עלייך כאל אח קטן, תינוק בן 22 שעוד לא הספיק לגדול. ובצבא החברים והחיילים שלך, אלה שקראו לך "המפקד"- מעריצים אותך, אתה מודל לחיקוי בשבילהם. ישבתי שם, ולא הבנתי. אז מי אתה באמת, ניתאי? אותו חייל תינוק של אמא, או המפקד מהצבא? כנראה שטמנת בך עומקים שלא אני, ולא אף אדם אחר, יכולים להכיל. ניתאי, שמחתי להכיר אותך, גם כשאתה כבר לא בן החיים. ועכשיו, לאחר שנקטפת, פרח שלנו, ללא איזו הצדקה הנראית לעין רק רציתי לומר, אלו לא החשבונות שלנו. עוד יבוא יום ונצטרף אלייך ולחברייך הקדושים. שמור עלינו מלמעלה, ניתאי. ה' ייקום דמך.

"שמור לי עליה, אתה שומע, אין לי כלום בלעדיה..." אני יוצא כעת למסע, אחי. אתה שומע? הקשב, הקשב לרוח הנושבת בחוץ בעוצמה. הקשב, הקשב לתן המיילל אל הירח בכיסופים. הקשב היטב. הם קוראים לי לצאת, אחי. קוראים לי לצאת למרחקים. אני יוצא כעת למסע, אחי. אינך יכול לעצור בעדי. אני יוצא למצוא את מקומי בעולם. אני יוצא למצוא את הטוב שעוד נשאר בעולם. לא, אחי, אל תדבר. חבל על המילים. לא מרצון אני הולך, הבן. זו הרוח הקוראת לי לצאת. זה התן המיילל אל הירח. אני יוצא למסע, אחי. מסע ארוך ומלא מכשולים. מים לא אקח איתי למסע. גם לחם לא אקח. לא אצטרך אותם במסעי. שמע לי, אחי. איני יכול לקחת אותה איתי. היא אוצרי הגדול ביותר, ובמסע היא עלולה להיפגע. להישבר מטלטולי הדרך, להתעייף מן האנשים בהם אפגוש. היא עדינה, אתה מבין. והדרך ארוכה. אטפס על הרים, אחצה גאיות. אפליג בימים. היא עדינה, אתה מבין. והאנשים גסים. אפגוש בגברים ובנשים, בצדיקים ובפושעים. והיא, הקטנה כל-כך, השברירית כל-כך, תיבהל מאותם אנשים. תיפגע. תישבר. תתעייף. איני רוצה בכך. שמור לי עליה, אחי. שמור לי עליה רעננה ויפה, כמו שהיא עכשיו. היא פקדוני אשוב לקחת אותה. וכעת היא מופקדת בידיך. הקשב לרוח, הקשב לתן. כשאלך, לא ישמיעו קולם. זכור את קולם, את ריחם. נצור אותם בלבך. כשתשמע אותם שוב, תדע שחזרתי. אני יוצא למסע, אחי. שמור לי עליה, על אמונתי.

את הפעם הראשונה שנפגשנו, אני זוכרת כאילו זה היה אתמול. בעצם, זאת הייתה הפעם השנייה, רק שהפעם, היית בן אדם שונה לחלוטין. הערצתי אותך! היית מדהים: כל כך חכם, רגיש, מתחשב, מוכשר והעיניים שלך והחיוך הזה, שפשוט הרסו אותי. הושטת לי יד אז, עם החיוך הגדול אחרי שכל כך הרבה זמן לא ראית אותי. ואני, מהססת אך לא רוצה לפגוע, הושטתי יד בחזרה. לא ידעת, שגם אני השתניתי בזמן הזה. שהבנתי שאני יהלום. אבל דווקא כן הבנת, מההיסוס הפנימי שניכר היטב על פניי, את מה שקיוויתי שתבין. לקח לך בדיוק שנייה להחזיר את היד ולבקש סליחה. צחקתי וסלחתי. וכאן בעצם, זה התחיל. נפגשנו בערך פעמיים בשבוע, ופיתחנו מן ידידות חולנית שכזו. הייתי כמו פרפר שנמשך לאש. משהו בך סחף אותי, והיה לי קשה להתנגד. פתחת בפניי את ליבך ואני, נפלתי במלכודת הזו וכמו פרפר הסתבכתי בקורי העכביש. לכודה. הענקתי לך הרבה חום, ואתה לא היססת לקחת. הייתי שם תמיד כשהיית צריך ואתה ידעת את זה. הידידות שלנו הייתה נפלאה, אך כואבת, כי אתה יכולת להיות כל כך מעצבן פתאום, ולהתייחס אליי כאילו שאני מפריעה לך. אפילו רבנו, פעם אחת. לא דיברתי איתך ימים אחר כך, והכל בגלל היחס שלך. אבל תמיד, תמיד<!!!> הצלחת לגרום לי לחייך, כשהיית מסתכל לי בעיניים ואומר מילה שהייתה מצחיקה רק את שנינו. ואני, הולכת ומסתבכת. ואז יום אחד, זה קרה. השעה הייתה כבר 3 ורבע, כשהתקשרת וביקשת שאבוא. גם ככה קבענו עם חברים ב4 באותו מקום, ולא הפריע לי לבוא חצי שעה קודם ולדבר עם הבן אדם שעדיין ניסיתי להבין את רגשותיי כלפיו. מעריצה או מקנאה? שונאת או אוהבת? בשנייה בה נכנסתי לחדר, ידעתי שבכית. העיניים שלך היו אדומות, ואני, שתמיד תקשרתי איתך דרך מבטים, מצאתי אותך בלי יכולת להגיב. התחלנו לעבוד אבל ראיתי שזה לא זה ולא יכולתי להמשיך ככה. אני לא זוכרת למה עמדתי. אני רק זוכרת ששאלתי מה קורה וביקשתי שנפסיק. ואתה, הורדת את הראש...ונשברת. מעולם לא בכית לידי, תמיד היית שמח, מאושר ומחייך- וזה הרס אותי. לא יכולתי לראות אותך כל כך שבור, כואב ומדמם מבפנים. אני זוכרת שבאותו רגע, רציתי למות. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. רציתי לעזור לך, ולא היה לי איך! כשדתי חוזר בשאלה, והוא מדליק את האור בפעם הראשונה בשבת, זה נורא קשה לו. בכל תזוזה של היד אל המתג הוא רועד, וחושש מבפנים. אחרי הפעם הראשונה, זה יותר קל. כשהנחתי את היד על הכתף שלך, היא רעדה, אבל כבר יכולתי לשבור את כל המחסומים שהקמתי בעמל רב ולהניח גם את היד השנייה. התגובה שלך הייתה בלתי צפויה: אחזת לי ביד, בחוזקה, ולא הרפת! הרגשתי כאילו אתה עומד ליפול לתהום ואתה נאחז בי כדי לא ליפול, וידעתי שהתהום הזאת היא נפשית. תפסתי אותך חזק, שלא תיפול, שלא תאבד, כשאתה רוקנת ממני כל רגש ואנרגיה שהיו בי. לקחת ממני את כל כוחות החיים והשארת רק וואקום, ריק, נאדה. ואז, באותה נשימה שזה התחיל, זה הפסיק. פלטת מן "לא" חנוק כזה, ועזבת לי את היד, כשקלטת מה עשית. באותו רגע, הפרפר מת. כמה חודשים אח"כ, נאלצנו להיפרד מסיבה מסויימת, והעמדת אותי בעוד ניסיון: בכית, והכאבת לי כשדיברת על אותו יום, שהפך בלי מילים לסוד המקודש שלנו. סיפרת שמעולם לא הרגשת כך, ומעולם לא הרגשת מגע כה טהור, שהעביר בך כזאת צמרמורת, אבל עם זאת נתן לך חיים וכוח. סיפרת, שהרגשת איך אתה שואב ממני הכל ולא יכולת לסבול את עצמך, אבל לא ראית את עצמך מחזיק מעמד בלי הרגע הזה. ואני? ניגבתי לך את הדמעות, עם המעיל שהחזקת. לא נגעתי בך, והרגשתי את הפרפר הקטן, קם לתחייה וחוזר למאבק נגד הקורים. אבל הפעם, הוא גם יצליח, כי מה שלא הורג מחשל, לא? שלך, אני.

בס"ד כ"ג תשרי תשס"ה בת יקרה כשיבוא היום , שלא אהיה כפי שאני ואמלמל מילות חסרות פשר, כשאקרא בשמך ותצטרכי לרוץ הלוך וחזור. זכרי שזו הייתי אני , שרצתי לפשר מילמוליך התינוקיים כל אימת שפתחת פיך הזעיר. כשכבר לא אוכל לאכול בעצמי את ארוחת הבוקר , ותצטרכי להאכלני כפית אחר כפית לפעמים לא אשמע לך ואתעקש דווקא לאכול לבדי. וידי הרועדות יכתימו את חולצתך הנקיה אל תכעסי זכרי שגם את בהיותך תינוקת בת שמונה עשר חודש לכלכת את בגדי ובגדייך ולא אמרתי מאום. כשאבקש ממך לשרוך את שרוכי נעלי , או לכפתר כפתורים בחולצתי , תהיי סבלנית ותשבי איתי בסבלנות עד שאצליח לשרוך את נעלי או לכפתר חולצתי . זכרי שגם את בהיותך בת ארבע איחרת לגן הילדים בגלל שהתעקשת בעצמך . בשעת לילה מאוחרת , כשאצעק בסיוטי לילה אל תכעסי שהערתיך משנתך , זכרי את הלילות שבהם הייתי יושבת ליד מיטתך עד שעצמת עיניךהקטנות. כשאשכב על מיטת חוליי ברגעי האחרונים ואתבונן בך ילדה יקרה, ארצה שיזלגו מעיני דמעות שמחה, שכל נכדי יהיו סביב מיטתי כשתילי זיתים. אוהבת מאד אמא ------------------------------------------------------------ נכתב: בעקבות מכתב שראיתי בארון העתיק שבבית שלי.

אלוהים יקר, הנה אני, כבר בן 19 שנים, מסתכל ובוחן לאורך כל חיי ולא מצליח להיזכר בפעם שבה שלחתי מכתב כלשהו, וגם עכשיו, כשאני מביא את עצמי אל מול השולחן ומכין מכתב זהו מכתב ללא כתובת, וכנראה שלעולם לא ישלח, אך אתה הוא אלוקים, ואי שליחתו לא פוגמת בקריאתו על ידך לכן איני חושש. אני מבקש, שלא תשלח אלי מלאך... לא אתן לו את מכתבי. אני יודע שזה יהיר וחצוף מצידי לדרוש, אבל אני רוצה שאתה בעצמך תרד לכאן ותקרא אותו לידי, או שלחילופין תמתין עד שאני אצליח להגיע אליך ולהושיט לך אותו בעצמי, זהו רצוני. רציתי לכתוב לך כמה מילים, רגשות. אלוקים, אני מרגיש שהתרחקנו, ולא טוב לי עם זה. לא חדלתי מללכת אפילו שלא הייתי בטוח אם אני מתרחק או מתקרב מהמקום שבו אתה שוכן, פתאום נחתה עלי הרגשת בדידות וצמרמורות, בפחד גדול עצרתי והתיישבתי במקום, מפחד להתרחק עוד יותר ממקומך שמא עקב עיוורוני אני לא אצליח לחזור יותר. עכשיו אני שוקל לקום בחזרה, כי ההרגשה של המרחק כואבת מדי בכדי שלא אקח את הסיכון, אני מנסה לחשוב ולהאמין הרבה פעמים בחיים שמעתי על אנשים סביבי שהשתגעו, שלפתע "התאהבו באלוהים", 'הרסו' את כל מה שהיה להם למען זה, דחיתי את עצם הרעיון בתנועת ראש אדישה... כיצד אדם יכול להתאהב באלוהים? הרי אלוהים הוא דבר מופשט... אי אפשר "להתאהב" בו, הייתי עיוור, כמו עכשיו ממש. אלוהים אתה אולי דבר מופשט, אך גם האהבה היא כזאת, והיא זאת שמחזיקה אותנו בחיים, בדיוק כמוך. חוזר בי אני מדברי, עוורוני כעת לא דומה כלל לזה שקדם לו, העוורון הקודם היה בלי דעת, וזה שעכשיו הוא עיוורון שהוא כל הזמן השוואות, מודד מרחקים, מבכה על אובדנים, העוורון עכשיו הוא מכאיב, לא כמו הקודם, שאולי היה עדיף? אלוהים, אני מרגיש כאילו קולך קורא לי באותה מידה שעיניי קוראות לך, אני לא תמיד יכול להוכיח את זה, אבל אני חושב שאני מרגיש את זה. אני רוצה לבקש סליחה שעיניי ופי, ליבי ומעשיי לא תמיד שווים, לא סתם אנשים מביטים בי בתמיהה, על הבילבול שבדבריי, חוסר הסדר שמבחשבותיי, חוסר הבהירות שברצנותי, אני מלא תקווה שאצליח להשתנות פעם. דבר אחד אני יכול לומר בביטחון, אולי גופי הוא זה שמבולבל, אך נפשי אינה מבולבלת כלל. אני נשארתי נאמן לך, בכל שניה של היום. אני חושב עליך כל הזמן, מחשבתי לא מרפה ממך. אני אוהב אותך מאד, אפשר לומר שיותר מכל דבר אחר בעולם. אני לא נהנה משום דבר שיש לי ספק בכך שיש בו את בירכתך, אני תמיד חושב על מה שאתה היית חושב על כל מעשיי. אהבתי כל כך קשה, אך כל כך מתנגדת עם כל חיי עד כה. למרות הבושה אך בשם הכנות אודה שרבות הגעתי למצב שאני נמנע מדברים שציוות עליהם כי איני רואה וחש בדבר זולתך, לא רוצה להגיע להון הגדול, לא רוצה להתחתן, איזה אהבת אנוש תעסיק אותי כשכל היום אני עסוק בכאב ההתרחקות? אני רוצה לחיות איתך בשלום, אני רוצה להיות מובל למקום שבו תהיה לי מנוחה. אני רוצה להתחבר בחזרה למקור שנתן לי חיים אז, אולי משם גם יחזרו השאיפות והרצון לחיים? מי יודע... אותה דרך מלך מופלאה. אני צריך שתדריך אותי, תאמר לי מה לעשות, זאת השנה השנייה שאני מפציר בך, עודני מחכה. למרות גילי הצעיר אני מרגיש כאילו כבר ביזבזתי 70 שנות חיפושים. אני מרגיש זקן ותשוש וחש כאילו הזמן דוחק ועוד מעט לא ישאר לי יותר. אני דורש ממך את הישועה ברגע זה, המנחה היחידה שאני יכול לתת לך עבורה היא את הנאמנות בלבי, תנחה אותי למקום שבו אוכל לצבור לי מנחות נוספות. בתודה, אתה כבר יודע מי.

בס"ד! נכתב בהשראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. מקווה ששלום לך, זה ששאלתי. שאלתי למה הלכת. אמרת לי שכדי שתיהיה מדינה. שאלתי למה אתה. אמרת לי שבאים כולם. שאלתי למה קרבי. ואתה ענית, מחייך- "כדאי להציל את העם" כבר אז ראיתי עיניך מבריקות מהתרגשות. שאלתי למה לגבול. ענית לי שזה מקום חשוב. שאלתי עד מתי. ענית עד שאפשר. שאלתי כמה, ענית כמה שצריך. שאלתי איפה אתה, וליבי ענה שבקרב שאלתי נפשי אליך, אולם הפלאפון עמד דומם. שאלתי למה אינך עונה. ולא היית כדי לענות וליבי כאב עלי כל כך. שאלתי את משפחתך מה איתך. נשמע שלא ידעו. ולבסוף זעקתי את מה שהעיק עלי. האם אתה חי? ועיניהם הבוכיות ענו לי הכל חזרתי ושאלתי את הורי למה אני חיה ועיני שבו והתכסו דוק של דמעות. שאלתי, למה הלכת?! ולא היית כדי לספק תשובה...

בעז"ה. תמיד היית שם, באופק, מוקף באינספור חברים. תמיד עמדת מרחוק - לא מתקרב, לא עניינתי אותך. הבנות תמיד דיברו עליך, אמרו שאתה המלך של הבנים, שאתה הכי הכי - מתחשב, אכפתי - שהמעמד לא סובב לך את הראש. כשעברת ברחוב, המבטים של כולן היו מסתובבים, והלחשושים הנרגשים דמו באותה העת לרוח המנשבת. הייתה לך חזות משובבת נפש. כולם ביישוב רצו בחברתך המבוגרים הרגישו שאתה בוגר, שתוכל לייעץ להם, ולשמש כתף תומכת בעת צרה. הבנים העריכו אותך, אהבו להיות לצידך. היית מושלם - המלך הבלתי מעורער. הבנות ידעו להבין שגם כשאתה הבן הכי חזק ומוכשר - אם תרצה, יהיה לך מקום לכולם, כי לכל אחד יש נשמה טובה. היית מלך האידיאלים של היישוב, מתחשב, עדין, בוגר, חזק... כולם ידעו שצפוי לך עתיד מזהיר, ורצו להיות לצידך כשתגיע לגדולות. גם אני. אתה יודע, ביישוב שלנו הכל היה כל כך פתוח. המבוגרים האמינו שנדע להציב לעצמנו את הגבולות, ולא הקשו עלינו. אצלנו לא היה דבר כזה - "נפרד". היינו כולנו ביחד, וזה היה נראה כל כך נורמאלי.. אז מה הפלא איפה, שמדי פעם ניגשו אלי בנות מהשבט שלך, שאלו אם אתה "תפוס", אם אוכל להעביר לך דברים מהם. ולפעמים, כל כך רציתי לענות להן ש"כן", אתה תפוס - אפילו שידעתי שאתה לא. כל כך רציתי לקרוע את המכתבים שהייתי צריכה להעביר לך, העיקר שאתה לא תדע. רציתי שתהיה גם בשבילי - לא רק בשביל כולם. מדי פעם. לפעמים. כנראה שלא יכולת. היית יותר מדי פתוח, יותר מדי עם כולם. סלחתי לך, ידעתי שאני לא היחידה בעולם, שיש הרבה לפני. שכנראה לא אזכה שוב באהבה שלך, אף פעם. והנה אתה פה, מולי, במדים של זית. לקרבי הלכת, למצות את הכישורים הטמונים בך. שדה הקרב התאים לך באופן מיוחד. אחרי שבועיים שהייתי מחוץ לבית - צריך הרי לתרום למדינה - רק רציתי להגיע ליישוב, לשכוח מהכל. חיכיתי לטרמפים, אבל הכביש היה שומם. ואז אתה הגעת, שחררו אתכם ל"רגילה", ודווקא כשאני חוזרת הביתה. ניגשת אלי עם חיוך על הפנים. בעיניים צוהלות שאלת לשלומי. עניתי שהכל טוב, "ואתה?" שורדים, ענית, מנסים. אחרי כמה דקות הגיע לנו טרמפ ליישוב, עלינו ביחד, שותקים. בנסיעה הסתכלתי עליך, לא השתנת. אותו בחור חזק, מוכשר - ממש כמו פעם. ניסיתי למחוק מזכרוני את הימים שהיית גם בשבילי. הגענו ליישוב, וקול קטן בתוכי זעק מכאב, מחכה, מצפה.. מצפה לרגע שתגיד משהו, שתבקש סליחה על כל הכאב שגרמת לי. לא אמרת דבר. לא התנצלת, לא סיפרת. כנראה שלא הייתי חשובה. ירדתי ליד הבית, מדדה בראש כפוף. ירדת ליד הבית, מוקף כמעט מיד בעדת מעריצים. הבטתי בך בגעגוע, זוכרת את הימים שהיית רק בשבילי. את הימים, שעוד זכרת. זכרת.. זכרת שאני אחותך.

איני יודעת איך להתחיל,אך התחיל בכל זאת.כמה שאודה לך לעולם זה לא יספיק, כמה שאכתוב לעולם זה לא ימחיש, כמה שאתפלל זה לא יספיק להראות את גדולתך הרבה. לכולם עוזר, נותן, עונה, ומרחם למרות שלא תמיד עושים רצונך ומקיימים מצוותיך ואת תורתך שומרים, אך אתה מרחם אב על בנים על עמך שחוטאים כל פעם מחדש לך אינם שומעים למרות הכל אתה מוחל, מוחק, עונה בעת צרה. אתה נותן הזדמנויות כל פעם מחדש לחזור אליך ולקיים מצוותיך הקדושים.היכן אפשר למצוא אדם אשר יפגעו בו כמה פעמים והוא אחרי זה יסלח בלב שלם ובליבו לא ישאר טינה. אך אתה כמה שאנחנו חוטאים אתה נותן לנו את האפשרות לחזור בתשובה ומוחק לנו את חטאינו.אינך מזכיר לנו את החטאים אנחנו בעינייך נקיים כמו לפני החטא. אתה נותן הזדמנויות רבות אך לא תמיד אנחנו מנצלים אותם כמו שצריך. כנראה זה הטבע של האדם שיש לו משהו הוא אינו מנצל אותו כראוי, אבל שאין לו אותו אז הוא מרגיש בחיסרון ומצטער על כך וזה מה שכואב לו שאין לו את הדבר עצמו רק ככה הוא יודע לעריך דברים אך חבל שזה רק אחרי המעשה. אתה אלוקים אין אדם אשר ישתוה לך ויהיה כמוך- אתה שמבין לב בריותך בוחן כליות ולב,יודע מחשבותינו,רצונותינו,שאיפתניו,חלומותינו,אך הכי חשוב מעשינו אם לטוב או לרע ולזה יש דין העושה טוב מקבל שכר ומי שעושה רע מקבל עונש. אך אתה אלוקים עד מתי נבקש ונצעק,עד מתי נחטא, עד מתי נמשיך במצב שכזה רוצים שתבוא כבר הגאולה. מבתך שמייחלת ומתפללת שתבוא כבר הגאולה.

מצטערת, פעם הייתה כאן יצירה

נמחק

בס"ד לך, אמא יקרה שלי! כן זאת אני, הבת שלך. זה אולי קצת מצחיק שאני כותבת לך מכתב, אבל ככה זה, ובטח גם אחותי הגדולה, הבת הגדולה שלך, כתבה לך פתקונצ'יק פה ושם... אז הנה אני. נערה בת 15 וחצי, לומדת בכיתה י' באולפנא, וכמה מפתיע- עוד מעט מתחילה בגרויות. וואו, איך גדלתי. איך זה הספיק לקרות? ממש לפני דקה, הייתי הילדה הקטנה של הבית, המפונקת הצוציקית, שכל היום מחזיקה בחצאית שלך ודורשת שתחזיקי אותה על הידיים. אבל לא עברו הרבה שנים, ואני בעל כורחי נאלצתי לעזוב את החצאית שלך, כי את היית צריכה להתרוצץ עם אחותי הגדולה לחפש שמלת כלה ומאפרת ואולם ותזמורת ואני נשארתי בבית. בחתונה עמדתי בצד ועמד לי גוש בגרון שלא נעלם כל החתונה, וכל הזמן ישב שם, מאיים להתפרץ. כעסתי על גיס שלי שלוקח ממני את אחותי הגדולה, אבל ממש לא היה שייך לבכות אז. מה, בדיוק כשכל הדודות צוטות לי בלחיים, מצקצקות בלשון ואומרות: "וואו, תראו איזה בובה" כאילו שאני בכלל לא נוכחת שם? מה פתאום. עברה רק שנה או שנתיים -וזהו. אני כבר לא הקטנה והחמודה שכולם מתפעלים ממנה. פתאום הגיע איזה קטנצ'יק שתפס לי את המקום. אבל מה אכפת לי? אני דודה! וואו, איזו גאווה! סוג של... את יודעת, מזה באמת משנה לי אם יש לי או אין לי אחיין בגיל הזה? גם ככה כל פעם שרק התקרבתי אליו, פתאום כולם השגיחו עליי ב-7 עיניים. פ-תאום. וככה הזמן חלף לו. עוד אחות התחתנה, עוד נכד נולד ואני גדלתי. את יודעת מה? באמת הייתי מעדיפה ילדות שלווה עם אחים קטנים וריבים טיפשיים על בובות ולגו. ילד לא גדל בצורה נורמאלית כשכל מה שהוא שומע בסביבה שלו זה על בגרויות, "מה אני עושה בשנה הבאה", ו"מה הלאה בחיים". ילד צריך את הכאן והעכשיו ובמובן מסוים- לא היה לי את זה. אבל מה לעשות, נראה כאילו זוהי גזרה שנגזרה על כל בני ובנות הזקונים. אז בזמן שאת היית עסוקה בלדאוג לכל העולם ואשתו: לעבודה, למשפחה- לאבא, לאחים הלא נשואים שלי, לילדים הנשואים שלך, לנכדים וגם לסביבה הקרובה שלך סתם ככה, גדלתי אני. קטנה. איפושהו שם באמצע. נראה היה שנפלתי בין הכסאות, וכך קרה. גדלתי והתבגרתי בלי שתשימי לב, וגם לי נהיו בעיות. בסניף, בביה"ס, בכיתה וגם במשפחה. חיפשתי מישהו שיקשיב לי, שיבין אותי. בבית לא קיבלתי את זה. אני לא יודעת מה קרה. אולי לא האמנת שגדלתי, אולי לא רצית להאמין, אבל צחקת לי בפנים. ואני- שהייתי ילדה רגישה- נפגעתי מאוד. יכול מאוד להיות שזה היה מחוסר תשומת לב או מחוסר זמן וזה מאוד מובן לי איך זה קרה, אבל זה הרס לי את השנים האלו. כיוון שלא מצאתי אוזן קשבת בבית, חיפשתי בחוץ. לפעמים מצאתי, וזה באמת הקל. אבל כמה העולם יכול לעזור? בנאדם צריך מסגרת של משפחה בשביל לעבור קשיים ואת זה לא היה לי. אז ספגתי והדחתי. הדחקתי, הדחקתי, הדחקתי. בום. זהו, נגמר המקום. הייתי חייבת קצת להוציא, לספר, לשפוך. אז שנה אחת נפתחתי, סיפרתי, וקצת נפגעתי כי לא הייתי רגילה. ושוב נסגרתי. והשנה, השנה כשהיה לי מאוד קשה באולפנא ולא היה לי למי לספר- הכל נפתח שוב. כל הסיוטים מהיסודי חזרו. היה לי רע. אני בטוחה שקשה לך לשמוע את זה, אבל היה לי רע, אמא. ואת לא ידעת. אמאל'ה שלי, המשפט הבא הולך להכאיב לך מאוד, אבל אולי זה יהיה מה שינער אותך סוף סוף- אלוקים, כמה טוב שיש חברים בעולם. מה הייתי עושה בלי החברה שלי, שגילתה את כל העסק, עזרה לי להתגבר על כל הקשיים והמכשולים ועזרה לי לטפל בהם? מה הייתי עושה בלי החברה שלי, שהתמימות שלה היא קרש ההצלה שלי בים העצום הזה? מה הייתי עושה בלי החברה שלי, שעוזרת לי לעבור את כל התקופה הממש לא קלה הזאת, ומקבלת ומכילה אותי כולל כל השגעונות שלי והכל? אמא, את כל הדברים האלו הייתי אמורה לקבל בבית, ולא קיבלתי. אולי זה יסביר את הטלפון שתקבלי היום או מחר או השבוע מתישהו, מהיועצת של האולפנא על הבת שלך, שככה גדלה וברחה לך בין הידיים וצמחה קצת מעוות. תודה לא-ל שתפסנו את זה עכשיו, כשעוד אפשר לאחות את השברים, לתפור את הקרעים. מקווה להבנה, תמיכה והכלה. תודה רבה על ההשקעה האינסופית במשפחה שלנו ובי. תודה וסליחה ובבקשה. אוהבת כ"כ ♥ בת הזקונים שלך

אסתי, דיברנו היום בטלפון פעמיים ובכל זאת יש לי צורך לכתוב לך מכתב, אולי בכתב אני אצליח לבטא את מחשבותי ורגשותי.אני חשה צורך עז להודות לך על הכל. על הכתף שלך שתמיד יכלתי להישען עליה,על היחס הטוב,האכפתיות והדאגה שלך.תודה,אסתי. אתמול בשבת התפרצתי עליך מרוב לחץ ומייד בצאת השבת לאחר ההבדלה התקשרתי כדי להתנצל. ניסיתי להסביר לך שאני נמצאת כרגע בתקופה רגישה ומתוחה לימודים,חתונה,הכנות,חששות,געגועים,ויכוחים הכרחיים בין הצדדים ועוד ועוד סיבות שגורמות לי להיות כמו קפיץ מתוח ועלוב.במקום לשמוח בתקופה המאושרת הזו- אני בוכה וצועקת. למה. ואת במקום להשמור טינה לקחת אותי הצידה ובשקט הרגעת אותי. אני אוהבת אותך כלכך גם כשאת מוכיחה אותי הכל נעשה בעדינות וטוב לב. אסתי,שה' ישלם לך את גמולך הטוב ובעזרתו תמצא מהר את החצי השני שלך בלי עיכובים,בכמה שפחות כאב וצער. אני וארוסי כמו כמו כיפה כזו יפה שנסרגה לאט לאט והיד עוד נטויה. כל פעם עוד שורה ועוד דוגמא ולעיתים הצמר נפרם מעט אך שוב הסתדר וב"ה יהיה טוב שלך-אני

אחי היקר, גלשו כמי נהר דמעותיי, חרטו על לחיי חריטות שלא ימחקו לעולם. אחי, ניצבת אני מול קברך וקרעת עוד קרע עמוק בחולצתי. וליבי, הוי ליבי, קרוע לגזרים. גזרים שלא אוכל לאחות... הנני ניצבת למול קווי דמותך ובתחושותיי כזורה מלח על פצעים שלא יגלידו. אתה, אחי המופלא שמסרת נשמתך הקדושה למען חלומי הפשוט, הקטן, הראשוני.למען חלומם של רבים. אתה, אחי בעל החותם העצום, בעל העולם העצור התוכך שנגלה רק לאחר לכתך. אתה, אחי בעל החיוך שיכול להפוך שונא לאוהב ולהאיר יקום שלם והכל רק בהיותך אתה עצמך. אחי היקר, ואיך השמיים יהיו כחולים בשנית? ומה שווה טעמם של המטעמים המשובחים ביותר בלעדייך? איך שמש בוקר תחייך בידיעה שחיוכל לא יאיר את יומי? וכיצד אוכל לכסות כל כך הרבה חסכים שהצטברו עם לכתך...? אחי, תקווה אחת בליבי. חלומך חי, פועם בקרבי ולא מרפני. רוחך האיתנה נושפת היא בעורפי ומחזקת אותי. אני ניחנתי באותה אהבה לאומה ולבני האדם שסביבי. אחי היקר, הייה לי השראה. תנחמני בקווי דמותך. עמוד כמליץ יושר אז כהיום רק במקום המצאך כרגע... הער את א-ל נקמות שישלח אורו ואמיתו ובכך נגאל. אחי היקר, עם מכתבי שלוחים לך געגועיי העצומים שכן כל הדפים בעולם לא יצליחו להמחיש את העצמה שבתוכי. אוהבת אותך אח יקר שלי, לא משנה מהו מקום המצאך.

יקרה לי מאוד, אתמול שאלתי אותך אם אנחנו עדיין חברות אמרת שבטח שכן, רק בצורה אחרת. אני יודעת זה היה ברור לי, בצורה מסוימת. אבל עדיין... רציתי לשמוע את זה ממך. רציתי לדעת בוודאות שזה נכון. בשנתיים האחרונות כמעט ולא יצא לנו להיפגש גם קודם לא נפגשנו הרבה מחוץ לביה"ס. רק כדי ללמוד לבגרויות המעטות שידעתי שלבד אני לא אלמד בכלל. עכשיו, כל אחת מאתנו כבר המשיכה הלאה, לעולם אחר משלה... אני הכרתי חברות חדשות, מקומות חדשים, אנשים חדשים. ולפעמים היה לי נוח לשכוח שגם את. עדיין – תמיד הסכמת בשמחה להשתתף ברעיונות הספונטניים שלי, שלא תמיד התאימו לך. אני נזכרת בפעמים הראשונות שדיברנו, או יותר נכון, שהכרחתי אותך לדבר ניסיונות הדיבוב באוטובוס, שאחר כך הפכו לחברות. במבט לאחור, רוב הזמן אני זו שדיברתי, שיזמתי, שתבעתי תשומת לב, התייחסות, חיבוק חברי – ושכחתי שלך יש רצונות משלך. אז עכשיו אני יודעת את זה, מקווה שלא מאוחר מדי. התחלתי להבין את זה בהכנות לשבת כלה. התחזקה בי ההבנה שזכית לחתן מדהים, כמוך, כששמעתי עד כמה הוא מיטיב להכיר אותך בזמן הקצר של היכרותכם, בהשוואה למשך זמן ההיכרות בינינו. והתחלתי להבין, לאט-אבל-בטוח, את הרצונות שלך. התחלתי לראות את ההתנהגות שלי, לפרקים, מבעד לעדשה שלך. לפחות ניסיתי. האמיני לי, עשיתי ככל יכולתי לעשות את מבוקשך, כלה – וחברה. אני יודעת שלא הצלחתי כל הזמן, אבל באובייקטיביות אני יכולה לומר, שבעדינותך, בשקט שלך, העברת לי סדנת חיים ארוכה, שלו רק הייתי לומדת קודם... בכיתי כמו השמים אחרי שאמרת שאת מעדיפה שאבוא רק בצהרים. בניתי על היום הזה כל כך הרבה מגדלים, והם התנפצו בשניה. והכי כאבה לי האנוכיות שלי עצמי, אחרי כל הניסיונות שלי להיות בצללים, פשוט להיות שם בשבילך. הרגשתי כל כך אנוכית, ולא רציתי להרגיש ככה. הייתי כל כך נסערת, שהיא חשבה שמשהו קרה. בחתונה שוב ניסיתי להיות שם בשבילך, לעשות את מה שצריך, מה שאפשר לעזור... והיו לא מעט דברים שראיתי, והסתכלתי עליהם מהצד, ובכיתי מבפנים. כי זכיתי להכיר אותך, כמו שאת, בשעות הספורות האלה ביחד, והבנתי, בפעם הראשונה, קצת, איך זה להיות את. וניסיתי להקל עלייך עד כמה שאפשר. אבל לא יכולתי להתנתק. קשה לי הפרידה, כן. אבל את לא שלי, בשום פנים ואופן לא. את של הורייך, של משפחתך... ושל בעלך. בכל פעם שאני רואה אתכם ננעץ לי סכין בלב, אבל אני מוכנה לסבול הכל, רק שתהיי מאושרת. את המכתב הזה לא תקבלי. לפחות לא ממני. אבל אם אי פעם תראי את זה... תדעי שאני כותבת בדם לבי. כי עדיין קשה לי, ועוד לא התגברתי... אבל אני יודעת שיבוא יום, בעז"ה, והכל יהיה בסדר. אני אוהבת אותך, יקרה, ומתפללת שיהיה לכם רק טוב. אני.

אחי היקר, אתה יוצא היום למסע שממנו אתה לא תחזור. נקודה. מהמסע הזה, אתה לא תחזור אותו דבר. זה אולי מסע של שבוע, ופיזית אתה תחזור עוד שבוע הביתה, אבל מנטאלית אתה תישאר אי-שם בפולין המגעילה, הקרה והמנוקרת. בין המחנות, הגדרות, האבנים, והעננים השחורים, בין הביתנים של אושוויץ, בית הקברות בלודג', האנדרטה הענקית בטרבלינקה והמשרפות במיידאנק. אתה תשא אותם איתך בשבוע אחרי המסע, בחודש שאחריו, בשנה שאחריו עוד ירוצו לך תמונות ממנו, ומי ייתן ולא תשכח אותו כל החיים. כי המסע הזה הוא מסע מיוחד במינו, במסע הזה את תגלה, בע"ה, המון דברים שלא ידעת על העם שלך, ועל העבר שלך ושלו. המסע הזה מיוחד גם בגלל עוד סיבה, סיבת הגאווה הלאומית. אתה הולך עם דגל ישראל מונף לו בגאון באותה ארץ שבה רצחו אותם מנוולים ימ"ש את העם שלך! אבל אתה לא הולך כמוהם בקומה נמוכה ובדחיפוֹת – אתה הולך בגאון, עם ראש מורם כדי להראות שלמרות שאותם מנוולים ימ"ש רצו להשמיד אותנו הם לא הצליחו! אנחנו פה! נכדים כשאני מסתכל אחורה, על המסע שלי לפולין, אני יודע שההחלטה שלי לטוס לפולין היא אחת ההחלטות הכי חשובות בחיים שלי. בפעם הראשונה התוודעתי לחברים שלי, אתה עדיין לא שמת לב לזה, אבל אחרי הרבה שעות באותו אוטובוס אתה תתחיל לשים לב מי הם באמת החברים שלך. אפילו זה השובב, המצחיק, הקשוח, כולם ישתנו בפולין. יש לי סרטון במחשב של היציאה מבירקנאו, זה היה בדיוק לפני שעלינו לאוטובוס לכיוון שדה התעופה, שרנו שירים שקטים רק כשחבר שלך בוכה ואתה נותן לו את הכתף שלך לבכות עליה, את הליטוף על הגב, אז אתה מבין מה פולין עשתה לך. רק כשלחבר שלך קר ואתה נותן לו את המעיל שלך כי הקור כבר לא מעניין אותך, אתה מבין מה פולין עשתה לך. רק כששרים "התקווה" בסוף טקס ואתה מסתכל אל עבר האופק בעיניים עצומות מתוך כוונה שלימה, אתה מבין מה פולין עשתה לך. רק כשכל המשלחת שרה מחובקת "אני מאמין" והדמעות עולות לך בגרון, אתה מבין מה פולין עשתה לך. עכשיו אתה לא סתם עומד בצפירה ומקריא כמה פרקי תהילים עם ידיים מאחורי הגב. עכשיו, באותה דקה, אתה מריץ לך בראש את השבוע בפולין, את כל אותם הרגעים שחווית, את אותן תעצומות נפש שהיו לך בפולין, הכל עולה לך בראש בשנייה אחת. וזה שווה את הכל. כי בדקה הזאת שמשמעותה היא להעלות את זכר השואה, אתה נזכר במסע לפולין, שמשמעותו הוא גם לזכור את השואה והכל מתחבר לך ביחד. אני מאחל לך שלא תחזור מפולין. אני מאחל לך שתישאר שם, ושתמיד יהיו בליבך קדושי השואה, ושתדע שבזכותם אתה קיים, ובזכותם יש לנו מדינה. ולסיום, למרות שזה מסע 'כבד', כביכול, אל תשכח ליהנות. באוטובוס, במלונות, בארוחות ובכל מקום שיש לך רגע להירגע מהעוצמות של המסע תעשה משהו קליל, תשמע מוזיקה שמחה, תדבר עם חברים, תאכל איזה ממתק, העיקר להתפרק טיפה. ואל תשכח גם שזה טיול עם חברים ולא הכל מבאס, בחלק מהזמן גם נהנים! שיהיה לך בע"ה מסע משמעותי ומלמד, אני.

בס''ד "אנחנו שנינו מאותו הכפר,, אורי אני מאזין לשירי יום הזיכרון שמתנגנים להם ברקע, יושב ועליך חושב. השיר שאהבנו מתנגן ברדיו ואני, אני מבין יותר מתמיד את מילות השיר, אבל משנה אותן בראשי לכפר אחר. "אנחנו שנינו מאותו הכפר אותה קומה אותה בלורית שיער" נשארנו שנינו בלי הכפר גבהנו בקומה נשארה בלורית השיער שלוש שנים וחצי אנחנו בלי הכפר. הכפר היפה שלנו נילקח מאיתנו, נישדד נקרענו מעליו וכבר לא ניהלך בו בלילות שישי. הכפר, היישוב נשאר שם מאחור עם הים, החולות והזיכרונות. "אני זוכר בקרב שלא ניגמר פתאום ראיתי איך אתה נישבר..." לא הבאנו אותך אל הכפר ולא נהלך בחולות שמעבר לגדר. הבאנו אותך אחרי הקרב אל הר הרצל אל חלקת החיילים, מגני העם והמולדת. היית צריך לראות כמה אנשים באו ללוות אותך אם היית לידי היית מסמיק ואומר במבוכה שלא היו צריכים לטרוח כ''כ בשבילך. אורי לראות את ארונך העטוף בשני דגלי ישראל, הכתום-כחול והכחול-לבן היה דבר בלתי נתפש. לראות את כל האנשים הללו הולכים, מוחים דמעה אחר ארונך היה דבר הזוי לחלוטין. אבל לדעת שידעת שזה יוכל לקרות ושנפלת בלב שלם בקרב על הבית. דיברת איתי על סכנת ההליכה לצבא, על זה שאתה לא שלם עם הגיוס ואז, אז החלטנו שביחד נתגייס, ביחד נלך לצבא כמו כל הדברים שעשינו, יחד. באותו הלילה שהחלטנו להתגייס ביקשת ממני בקשה שהיתה נראתה מוזרה ביותר לי שאתה, האופטימי שבננו תבקש שהבטיח. אמרת שאם תמות –ואתה מקווה שבקרב על הכפר ביקשת שיקברו אותך בגוש, מול הים שאהבת, בחולות הזהובים והנקיים של הבית. אורי, אני מצטער לא קיימתי את ההבטחה שלי אליך. אני מצטער. בקרב שנפלת לא שיחררו את הגוש, הבית, הכפר ולכן אתה נימצא שם, בירושלים עם יתר הלוחמים שאותם אתה פוגש עכשיו תחת כיסאו של ריבון העולם. אורי, אני מצטער שלא קיימתי את ההבטחה האם תבין אורי? אינני יכול לקיים את הבטחתי לא כעת. אבל עכשיו, עכשיו אני יכול להבטיח, להישבע דבר אחד, אעשה הכל כדי לשוב לחבל ארץ שכ''כ אהבת ושם הקים לזכרך כפר כמו הכפר שאותו חלמנו להקים. אורי, אחי אתה חסר ואינך יודע עד כמה! תמיד אזכור אותך בכל צעדי ודרכי. עמיחי. את המכתב הזה כמו המכתבים הרבים שכתב לאורי שם עמיחי בתוך הקופסה, קופסת הזיכרונות שלו מהכפר ומאורי. * * * * * * כעבור 20 שנה הגוש ניכבש ועמיחי יכול היה לקיים את הבטחתו לאורי שחזרה בהרבה ממכתביו אליו. היישוב כולו התקשט לקראת המאורע והיה ניראה כאילו גם הים וחולות שמסביב משתתפים בשמחת האנשים. עמיחי נשא בזהירות את ספר התורה הראשון של היישוב לכיוון הבית כנסת ולחש לאורי שהינה הוא מקיים את הבטחתו ביישוב, בספר התורה הזה שהוא נושא בידיו ובבנו אורי שרוקד על ידו, וכולם כולם נושאים את שמו ויודעים את סיפורו.

בעזהי"ת לך, ה"נורמלית" במושגי החברה. אני רוצה שתביני: לדבר על עשייה זה דבר אחד. לעשות זה דבר אחר לגמרי! אני רואה אותך, מרצה בהתלהבות על החשיבות של העזרה לזולת, ובואו נארגן יום התנדבות. ואני כואבת, כי אני רואה שם, בעיניך, את השקר. אני רואה מבט שמתרוצץ, מנסה לקלוט אם התרשמנו כיאות- לא מתוכן דברייך, אלא ממך. אני רואה את הדברים הכ"כ גדולים שאת מדברת עליהם, ובוכה על המקום שמהם הם באים. אני רואה את העשיה שלך- שנעלמת לעומת הרצון שלך להתפרסם, להכתב בראש חוצות כעושה ופועלת. רואה את הכמיהה שלך ךהערכה שלנו, ואולי גם להערכה של עצמך. אני יודעת, שהכל לא בכוונה תחילה. אני רואה את הבנות, אליהן התעקשת להתחבר. כבר למדתי להכיר את המבט ההוא, לזהות את הכמיהה. ניסיון לזהות את מה שאת מחפשת. פחד שיעלו על מטרותייך. השנאה הממסדית שלך לא תהופכך לאחת מהחבר'ה. הטרמפים לא יהפכוך לעצמאית. ההחצנה שנועדה שכולם ייראו, פשוט סותרת את ניסיונותיך- להבליט את ענוותנותך, סוג של. אני יודעת, זה מגניב להתלונן. חוץ מזה, זה גם מושך צומי. ואולי אם תתלונני, תוכלי לשנות- שזה אומר, שתוכלי לספר לכולם ששינית, וכן, ברור.אז בואו נתלונן, נרוויח מכל כיוון.את מבינה את הציניות שבעניין. יקרה, יש לך שליחות! אני חושבת שהקב"ה לא נפח בך חיים כדי שתבזבזי אותם על החצנות. זה קשה, ברור- התאמצתי, השקעתי, מי לא רוצה הערכה? ובסוף עוד יחשבו שלא עשיתי כלום! אבל באמת, ככל שתמעיטי לספר על מעשייך הטובים- הם ירבו ויפרחו. הם יבואו ממקום הרבה יותר אמיתי, ולכן הם יהיו גם הרבה יותר טובים. וחוץ מזה, יעריכו אותם כ"כ הרבה, דווקא את עצם השתיקה שאחרי המעשה. צדיקה, הלוואי שתביני. הלוואי שתנסי ליישם. [הלוואי שתלמדי גם אותי ואת אחרים איך עושים את זה.] בכל אופן, בהצלחות לך. אם את צריכה עידוד, תמיכה, חיזוק, תגבור- אני כ"כ פה בשבילך. ואת יודעת איך למצוא אותי. ---------- מוקדש לכל מי שרוצה ומרגישה צורך. דגש על השורה האחרונה- אם מישי צ'כה משו, מוזמנתמיד...

אני מרגישה כלפיך משהו, זה עוד לא מוגדר וזה קטן. אך אני חושבת שזה מתפרץ קמעה קמעה. המחשבות עליך ממיסות את כולי והן לא נגמרות, כי הן מתוקות. זיכרונות של הפעמים המועטות שנפגשנו, ואיך היה לי טוב לראשונה. בלי בכי, בלי אכזבות. נעים כל כך, כשאני יודעת מה אתה מרגיש. אולי הפעם זה יהיה אחרת, למרות שהסכמנו שאת הקשר לא נפתח כרגע. הבנתי, זה חדש, מבלבל ומפתיע. ולא חשבתי שאקשר למישהו עכשיו. בזיכרוני עוברים משפטים נוראיים שאמרתי לך, הם לא מתירים לי לרגע לשבת על זרי הדפנה ולנוח. התנצלתי, אבל ההרגשה הרעה בלב עוד מפעפעת בי בשריקה. אתה סלחת, (בטח חייכת את החיוך הגדול והיפה שלך וחשבת שמה שעשיתי בסדר). אני עושה יותר מידי טעויות, כמו להזכיר שמות טעונים לידך. איני חפצה שתשנא אותי בסוף כשתגלה עוד דברים עליי שיפתיעו אותך, שתבין כמה אני אחרת משציפית. כשישבנו בליל סהר יפה שזרח בגאון בשמים עם המון כוכבים, אמרת שמשהו שבי לא מסתדר לך. נותר לי רק לנחש למה התכוונת, אולי לא אדע לעולם. אני מתפללת שלא אסבול שוב מרורים וכמובן שיהיה לך טוב. איני יודעת מה יקרה, אבל בטוחה שזה לטובה. אלוקים יודע חשבונות, ומדוע שאתרגז אם יתברר שהוא לא ירצה להביא לי את מה שכל כך ייחלתי למגעו. אני יודעת שטוב לי עכשיו וזה מספיק לעת עתה. אני שיש לי אלייך רגשות.

את יודעת, אלה עם הנפילות הכי עמוקות, הם אלה שמביאים אותה ב-וואו גדול. לפעמים זה נראה שהוא שכח אותנו, שהעולם שכח. שכחנו את עצמנו.. כן, זה קשה. אבל מה עושים עם ה-'קשה' הזה..? אם זה נראה שלא אכפת לה, אם את חושבת שזה נגמר, ואין לאן להמשיך, הישארי פה. ואת הלב תרחיקי ממנה. לאף אחד אין זכות לגעת בו, בלב שלך, במטרה -או שלא, וככה יצא- לפגוע. תמיד יהיו אנשים שלהם אכפת. שירצו לשמוע אותך צוחקת, שיבכו איתך, וידעו להפסיק את הדמעות כשצריך. כאלה שירוצו עד אלייך רק כדי לחבק ולומר כמה שאת מיוחדת, רק בשביל החיוך הזה שלך.אל תפחדי להישאר לבד, לבד את לא. אני פה, והוא פה. הרבה יותר ממני. דווקא כשאת לבד, את הכי איתו, הכי אמיתית. ואל המקום הזה אף אחד לא יגיע. בואי, לא משנה לאן. רחוק, אל חיים חדשים. טוב לא יהיה, אם לא תחליטי שזה מה שאת רוצה. בואי נחליט שטוב, ולא אכפת מכולם. לאן שייקחו הרגליים, גם אם זה לשיעור מתמטיקה.. את מסוגלת. רק את יודעת כמה שכן, שאפשר. את הכי מיוחדת והכי מדהימה, כי כולנו מדהימים, כל אחד בדרך שלו. הדרך שלך הכי מעניינת שיצא לי לפגוש.. הפאזלים הכי מסובכים ומעצבנים, הם הכי יפים. את זה את יודעת. אז למה נזכרתי בך באמצע הלילה? זוכרת שאמרת שיש רק חמישה שאכפת להם, ואני אמרתי שלא מצאתי אחד? אז מצאתי. אחרי שקראתי את התגובה שלך פה, מצאתי. באמת אוהבת, אורית.

הבטחתי לעצמי שכשאסלח, אמחוק. סלחתי.

בעז"ה. בוקר טוב. אתה אולי לא מכיר אותי, אבל חשוב לי לפתוח לך נקודה למחשבה. אני מכירה אותך. אתה קם בבוקר, מתפלל שחרית והולך לֶסֵדֵר ראשון. יש לך כיפה שמונחת ברישול אופייני בחלק הקדמי של ראשך, ואתה אוהב להתנדנד בדבקות על הסטנדר, עסוק בביאור סוגייה מסובכת. לרוב קוראים לך יהנתן, חננאל או דוד. אתה בחור ישיבה. בייני"ש בלעז. נכון, יש בישיבה שלך גם כמה בחורים שהתיאור שלי לא הולם אותם, אבל זה כמו שלא כל פקידי הבנק נמוכים, שמנים, קירחים ועם משקפים, ועדיין כולם מסווגים אותם בתור כאלה (כי אם הם היו גבוהים, עם שיער וחסרי משקפיים הם היו טייסים..). סתם ככה אני לא מסווגת את כולכם בתור כאלה, אבל לצורך המכתב הזה.. זה לא משנה כלום. קודם כל, רציתי להגיד לך תודה, בייני"ש יקר שלי, על כל שעות הלימוד בהם אתה סולל דרך אל שערי שמיים, ועוזר לתפילות שלי להגיע קרוב לכיסא הכבוד. אבל למרות זאת, יש לי שאלה שבוערת בתוכי כבר המון זמן.. מה עם צבא? אמנם גם לימוד בישיבה זה דבר קשה, אני יודעת. אתה עסוק בלהגן על עם ישראל מקיטרוגי המלאכים, אבל בעוד אתה עושה את זה, אחי מתרוצץ בטירונות. אתה במזגן, והוא בשדה, בשרב. כשהוא נמצא במצב 2 דיי זמן ללא הפוגה, אתה הוגה ברוב דעת על הסטנדר. כשאותו מריץ המפקד לאורך המחנה, אתה יוצא לריצת בוקר קלילה ומרעננת. כשהוא נמצא בתורנות מטבח, אתה אוכל ארוחת צהריים עם חברך, מסובים ליד השולחן. אמנם שניכם שומרים עלי, אבל הוא שם ואתה פה. אני יודעת שאסור לי לשפוט אותך, כי אחרי הכל בחיים לא הייתי במצבך וכנראה גם לא אהיה, אבל במלחמת מצווה אפילו שבט לוי צריך ללכת להילחם.. לא כל שכן בן תורה רגיל. ואתה? אתה לומד.. בעוד אחי נלחם מלחמת מצווה. וגם אמרו לי פעם שבצבא אין מספיק מקום לקלוט את כולם.. אבל למה לאחי יש מקום ולך אין? במה אתם שונים? הוא גם למד, לפני שהוא הלך לצבא. ואתה עכשיו לומד.. וצבא? -צבא עוד לא עשית. אולי תעשה, זה תלוי רק בך. אני לא מנסה לשנות לך עכשיו את תפיסת העולם, אלא רק לעלות נקודה למחשבה. מה היה קורה עם כל האנשים שהיו יכולים לבחור בין צבא לישיבה היו הולכים ללמוד? מי היה מגן עלי, עליך ועל כל עם ישראל? הקב"ה? -אולי, אבל גם הוא צריך שנילחם את מלחמתו. שנהיה צבאו. הצבא הגן עליך.. מתי יהיה תורך להגן על שאר העם?

בס"ד חי'יל יקר, חי'יל אמיץ, תודה- שבזכותך אני לא תחת מטרי קטיושות ופצמ"רים. שבזכותך אני לא צריך לנסוע באוטובוס ממוגן לבית ספר. שבזכותך קופל הדגל ההוא, המציק. שבזכותך אני כבר לא מפחד שי'היו חדירות מחבלים לי'ישוב שלי. שבזכותך, אין לי בטונדות ליד הבית ספר. סליחה, שהמראות האלו חוזרים אליך שוב ושוב ושזה מפריע לך להסתכל ילדים שלך בעיני'ים. סליחה, שלעולם לא תשכח את מראות הבחורים שבוכים מכאבם. תודה לך חי'יל א-מ-י-ץ! תודה שגרשת אותי. בזכותך, לא אני תחת מטרי הקטיושות אלא תושבי אשקלון. בזכותך, לא אני הוא שצריך לנסוע באוטובוס ממוגן. בזכותך, אין יותר את הדגל הכחולבן ליד הים, על החול. יש שם דגל אחר. בזכותך, המחבל לא חודר לי'ישוב שלי. אלא לכל הארץ. בזכותך, הבטונדות הועברו לבית ספר בשדרות. תודה חי'יל אמיץ. תודה.

רונית, את וודאי מופתעת לקבל ממני מכתב. 'ששירה תכתוב מכתב? תכתוב מילים? תתבטא באותיות??' אלו בטח חלק מהתהיות שחולפות כרגע במוחך לצד הסקרנות, 'מה הדבר שאותו שירה לא מסוגלת לומר? קיים דבר כזה?' ואכן, אני לא נוטה להתבטא בכתב. אני מעדיפה לדבר, לשוחח, לקשור קשרים בדיבור ולא בכתב. לא זכור לי שאי פעם כתבתי מכתב למישהו או מישהי וכשקיבלתי, הייתי משיבה בשיחת טלפון. כעת, את כבר חשה שהדבר עליו אני כותבת לך, קשה עבורי. בדרך כלל אין בינינו הקדמות אלא "ישר ולעניין". אין לך מושג עד כמה את צודקת. רק כשתסיימי לקרוא תביני במעט... אני אתחיל למרות שאין לי מושג איך, איך להתחיל... איך לסיים... לפני כמה דקות נפרדנו בדמעות ובחיבוקים עזים. את- דמעות של אושר נשגב ושמחה ללא גבול. אני- דמעות של אושר מהול בכאב צורב, חונק ולב שבור לאלפי רסיסים. את- ברגע המאושר בחייך, רגע בו קיבלת את היקר מכל. אני- ברגע השחור של חיי, בו איבדתי (שוב) מהיקר לי מכל. צלצלת אליי, קולך חנוק מהתרגשות: "שירה, תגיעי אליי עכשיו...זה לא לטלפון" וניתקת. בעשרים הדקות של ההליכה מביתי לביתך, התרוצצו במוחי מחשבות רבות. קטעי שיחות וזכרונות צפו ועלו משם. היה לי קצה של מושג מה את הולכת לומר לי. לא קשה לי "לקרוא" אותך- חברתי היקרה לי מכל, שלי היא כידידת נפש וכאחות. התרגשות כזו יכולה להיות קשורה רק לנושא אחד- שידוכים! שיתפנו האחת את השניה בהצעות שהיו עולות, נופלות ו...יוצאות לדרך. גם בפעם זו, לפני כחודש וחצי, עדכנת אותי: "אני אומרת לך, שירה, הפעם זה באמת משהו אחר... אף פעם לא הרגשתי כך... זה המבט, התנועות, ה....אני לא יודעת מה בדיוק אבל הוא לא כמו כולם". כך שיתפת אותי במשך השבועות שחלפו. חוויתי איתך את החששות לצד ההתרגשות של 'לפני פגישה'. ניתחתי ופרקתי איתך את המחשבות, מסקנות, רגשות של 'לאחר פגישה'. סיפרת לי הכל. למעט פרטים שסיכמנו עוד בתחילת דרכינו במבואות השידוכים, שעליהם לא מדברים אלא אם כן 'שוברים צלחת', וזה מטעמי 'לשון הרע' וחשש פגיעה בפרטיותו של בחור זה או אחר. הרי מה זה מעניין מה שמו של הבחור או כמה נפשות הם במשפחה אם לבסוף זה לא זה? (העיקר שאני אדע את הפרטים האלה ראשונה לכשיגיע הזמן...) גם אני הייתי משתפת אותך בפגישות שהיו ו... שלא היו. אצלי הלך פחות טוב. אין לי תלונות לאף אחד. אני יודעת שהבעיה תלויה רק בי. שעד שלא אסיר את המחסומים, העיכובים, הפחדים...כבר שוחחנו על זה. עד עכשיו לא הייתי מסוגלת לספר לך מה גרם לכך, ואת, ברגישות, הבנת אותי והילכת בין הטיפות. ידעת מעט. חלק בוודאי ניחשת וחיכית לרגע בו אהיה מסוגלת לפתוח את הפצעים ולאפשר לך לחבוש אותם יחד איתי. כעת, הגיע הרגע. לא שזה קל יותר- ההיפך. הוא היה הבחור הראשון שפגשתי (למעט אלה של פעם וחצי...). חייכן, נמרץ, שופע חוש הומור קליל בו שזורים שנינות וחכמה. המבט הכן בעיניו והחיוך האמיתי על שפתיו, כבשו אותי מרגע הראשון. ידעתי שזה אדם ש 'פיו וליבו שווים'. ידעתי שהוא אדם כן, אמין, מתחשב. אחד כזה שלא יכול לפגוע באף אחד... והשיחות זרמו. הפגישות התקדמו. ואני...התאהבתי. לפגישה האחרונה שהיתה בינינו התכוננתי במשך שעות. לא יכולתי להרדם בלילות. הייתי מציעה בשמו נישואין באלף ואחת דרכים, מהבנאלית ועד למקורית ביותר. והייתי משיבה בדרך אחת- כן!!! התיישבתי מולו. (אני יכולה לעצום את העיניים ולראות כל פרט ופרט מהלובי בו ישבנו. מהכיסא הסולידי ועד לנר שהבהב במרכז השולחן שבינינו- אז חשבתי שזה רומנטי,שהלהבה מסמלת את אש האהבה היוקדת, המחממת. כעת היא מסמלת לי רק את הצריבה הלוהטת כאשר אוחזים בשתי אצבעות בפתילה ומכבים את הנר...את האהבה...) התיישבתי מולו ואמרתי בקלילות: "הי, חיכית הרבה זמן?" "לא נורא, יכל להיות יותר גרוע"- כמו תמיד, הומור... (איחרתי יותר מחצי שעה- עד שהחלטתי על הבגד המושלם...) "מצטערת, ממש לא נעים לי שייבשתי אותך" סידרתי באצבעותי את שערי (שלא היה זז גם בסופת הוריקן מכמות ה'נטורל' ששפכתי עליו...) "זה בסדר, באמת אל תדאגי. הזמן עבר מאוד מהר"- כמו שאמרתי, מתחשב... והוא המשיך: "היה על מה לחשוב" הוא עצר. גם ליבי עצר. 'זהו? הרגע אותו דמיינתי אלפי פעמים הגיע? עכשיו הוא יציע לי נישואין?' "על מה חשבת?" שאלתי, כולאת את נשמתי. "חשבתי עלינו...על כך שנפגשנו הרבה והתקדמנו מאוד. ושבעצם אנחנו יודעים פחות או יותר מה כל אחד חושב, רוצה... ושבשלב זה כבר יודעים אם זה זה או לא זה. אין טעם למשוך את זה יותר..." הוא הפסיק לדבר, מחפש אחרי המילים הבאות. עיניו משוטטות אי שם בין חריצי שולחן העץ. 'נו, תציע כבר' צעקו לו מחשבותי, 'לא משנה לי כבר איך...' הוא המשיך לדבר ואני ריחפתי לי, רואה בדימיוני את השמלה הלבנה כשלפתע חדרו מילותיו להכרתי וצנחתי חזרה לעולם, מתרסקת למציאות כואבת. "את מבינה? אני לא רוצה להכאיב לך...לכן עדיף עכשיו לפני שיהיה קשה יותר...זה לא משהו בך, את ממש מיוחדת ולכן זה כל כך קשה לי...בגלל זה לקח לי הרבה זמן להחליט, להפגש שוב ושוב כדי למצוא את מה שאני מחפש, את הרגש המיוחד, הידיעה שזה זה. באמת חבל לי ואני ממש מרגיש צער שזה לא הלך..." הוא המשיך לדבר על כמה שאני מיוחדת ומקסימה וכל מה שבחור היה יכול לבקש (רק לא הוא...) ואיזה מזל יהיה למי שיזכה בי ואני כבר לא שמעתי. אני לא יודעת איך בסוף נפרדנו. זכור לי רק המבט האומלל בעיניו כשהבין כמה כאב הוא הסב לי. כשהבין שהוא פשוט שבר ליבי. אני יכולה עוד לשמוע את קולו, לשחזר את הצורה, האופן והטון בהם אמר: "סליחה" כשנפרד ממני- כמו שאמרתי, לא מסוגל לפגוע באף אחד... אבל אני נפגעתי! ורק את יודעת את עוצמות הכאב והשפעותיו על חיי- כעת את גם יודעת ממה. עכשיו את מבינה מדוע הייתי מהנהנת בראשי כשתיארת לי את אביר חלומותייך. למה נצצו עיני למשמע תיאורייך. את ראית את האביר שלך ואני ראיתי את האביר שלא היה שייך לי. תיארת את המבט והחיוך המיוחד ואני ראיתי את המבט והחיוך שלו. סיפרת על הברקותיו ואני הייתי צוחקת, נזכרת בהברקות שלו. מנית את תכונותיו המיוחדות: כמה הוא אמיתי וכן וכזה שלו יכול לפגוע באף אחד, ואני נזכרתי בו. ובזה שאני יצאתי מהכלל וכן נפגעתי... ייחלתי שאצלך זה יהיה שונה. חשבתי לעצמי שזה מעניין שכולן מתארות את בחיר ליבן באותו אופן. האם באמת יש להם את התכונות האלו? או אולי כשאנו מאוהבות אז אנו רואות בהם את מה שאנחנו רוצות שיהיו? הגעתי. עמדתי מול דלת ביתך ונקשתי עליה, מתארת לעצמי שהגיע הרגע ושבעוד כמה שניות אדע את כל הפרטים. ראיתי בעיני רוחי את שתינו מחובקות, דומעות, חולקות יחד את האושר הנפלא. צדקתי. סיפרת לי את כל הפרטים. היינו מחובקות, דומעות, חולקות יחד את האושר הנפלא?! נכנסתי. את, בשאגות של שמחה ומבט בורק בעינייך, משכת אותי אל חדרך, נעלת את הדלת ובשטף שלא ניתן לעצרו, סיפרת: "שירה, זהו! את מאמינה?! הוא שאל סתם ככה: 'זהו, אני כבר יודע שמצאתי, ואת?' ואני עניתי לו, לא יודעת איך, 'גם אני' וזהו. אחר כך דיברנו על כל מיני שטויות, פרטים ותוכניות ומה ומתי ואיפה. צחקנו המון וכו' וכו'..." המשכת לדבר ולספר ואני השתדלתי לעמוד בקצב ולא להחסיר שום מילה. התחלת לספר על עיסוקיו, משפחתו, החברים שלו, התחביבים שלו ולי זה היה משום מה מוכר... מוכר מידי... את היית שקועה בדיבורך ולא שמת לב כיצד פני הולכות ומחווירות... ואז פתאום אמרת: "יו, איזו מצחיקה, עדיין לא אמרתי לך איך קוראים לו..." ואמרת את שמו. וליבי שקע. ואיתו שקעה התקווה האחרונה שאולי... אולי בכל זאת זה לא הוא...זה לא הבחור שאהבתי... כשסיימת לדבר שאלת אותי מה קרה ולא ידעתי מה לענות. אמרת שאני נראת חיוורת והאם אני מרגישה טוב ונתת לי תירוץ מעולה- אמרתי לך שאני ממש מרגישה רע (זה לפחות לא היה שקר...) אבל הייתי חייבת לבוא. שכעת אני לא מחזיקה מעמד וחייבת לשכב. אמרת שאני ממש מקסימה שבאתי ושאת אוהבת אותי יותר מאחות ושאני היחידה בעולם שבאמת יכולה להרגיש מה שאת חשה ולשמוח איתה כאילו זו השמחה האישית שלי. באמת?? אוי, רונית, אם היית יודעת מה חשתי כשאמרת את המילים האלו... כאב לי עליי...עלייך...על זה שאני לא מסוגלת לשמוח בלב שלם איתך כמו שתמיד חלמתי וחשבתי שיהיה. אל תחשבי לרגע שאני לא שמחה בשמחתך!!! רק אני יודעת באמת במי זכית...ומגיע לך! אני שמחה בשמחתך, אבל...גם כואבת את כאבי! יהיה שקר להתכחש לזה... ואז פרצתי בבכי ואת נסחפת איתי. עמדנו מחובקות בחיבוק עז, בוכות האחת על כתפי השנייה. לפני שנפרדנו לחשת על אוזניי: "שירה, אני מאמינה בכל מאודי ששלך יגיע בקרוב! אני מבטיחה לך שלא אפסיק להתפלל למענך. את יודעת שלתפילתה של כלה יש כוח מיוחד" עייפתי מלכתוב, רונית. את יודעת שכתיבה זה לא התחום שלי. עכשיו את מבינה למה לא היתה לי אפשרות אחרת חוץ מלכתוב. אני לא מסוגלת לדבר איתך על זה. יש משהו מרוחק, מגן, חוצץ במכתב בו הכותב לא נראה לעיניי הקורא. אני לא יודעת מה יקרה בינינו...מה יהיה בימים הבאים...מה יתחולל בנפשך לאחר שתקראי את המכתב הזה... כיצד זה ישפיע על החברות שבינינו... האם זה סופה? חשבתי לא לספר לה אך ידעתי שאי אפשר למנוע את זה. לא אחרי שתציגי אותי בפני החתן המיועד ותאמרי לו שזו החברה הכי טובה שלך, ידידת הנפש שלך... כן, זה הרגע המאושר בחייך וכך זה צריך להיות. ובלב שלם אני מאושרת בשבילך! ובשבילי? אני איבדתי (שוב) מהיקר לי מכל. איבדתי (גם) אותך... באהבה שתמיד תהיה- למרות מה שיהיה, שירה.

בס"ד מתנת יום הולדת למדינה / איתמר ליברמן למדינתי היקרה, את כבר בת ששים בלי עין הרע. מי היה מאמין שתגיעי לאן שתגיעי, באמת מגיע לך צל"ש. טוב, למען האמת בשנים האחרונות את קצת בירידה. בכל מקרה, אני מאחל לך עד מאה ועשרים. אופס. עד בלי סוף, עד שיבוא המשיח. לצערנו, בעידן של ימינו יש כאלו, שהם גם שכנים די קרובים, שהיו שמחים לאחל לך רק עד מאה ועשרים ולא יותר. בגלל שאני מכיר אותך טוב ואת אותי אני מרשה לעצמי לומר שלאחרונה אני חש שאת מזדקנת עם השנים. יותר קמטים, פחות זוכרת דברים, וכן, אל תכעסי- אין לך את הכוח שהיה לך פעם. אולי זה סימפטום גיל המעבר, או עצם ההצטרפות למועדון גיל הזהב של המדינות שעברו את גיל ששים, הם שמשפיעים עלייך. אני משוכנע שהכוח המקסימאלי עוד יחזור אלייך. אני לפחות מאמין שכך יקרה. כעת שאת בגיל ששים תסכימי איתי שהרבה כוח שהיה לך בצעירותך אבד. את הולכת יותר לאט ונעזרת במקל הליכה. פחות רואה דברים בצורה חדה וברורה ושיקול דעתך לעתים משובש. אבל נעזוב לרגע את העיסוק בחסרונותיך כי זה באמת לא יאה ולא נאה שביום ההולדת שלך אני יעסוק בצדדים הלא טובים שלך. אז החלטתי לתת לך מתנה שתוכל לחזק אותך, לפחות לפי דעתי. היא מתנה שווה ואיכותית. אוהבת לכתוב ועתידה להתגייס לצה"ל בקרוב. אז אם עדיין לא אז נכון שזו לא מציאה כל כך גדולה, אבל אני חושב שזו מתנה איכותית מספיק. אני מניח שיש לך מתנות דומות, עם קצת שינויים פה ושם, עם יתרונות שעולים על אלו שאני מציע, אבל מבחינתי זה הצעד הכי טוב שיכולתי לעשות למענך. לא מצאתי מתנה טובה יותר להביא לך. ספרי רב מכר- מה לך ולספרים שלא בהכרח מציגים אותך בצורה יפה. סרטים, כמו הסרט "בופור" בטח לא תאהבי. אז החלטתי להביא את עצמי, על כל מגרעותיי ויתרונותיי. תלמיד ישיבה שעתיד להתגייס לצה"ל ומיישב את הארץ ביהודה ובשומרון וכמובן נלחם למען שלמותך. אני חושב שזו מתנה שאת יכולה באמת להתרגש ממנה, בכל זאת, מבלי להשוויץ, עוד כמה שנים כבר לא יהיו מתנות כאלה במדפים בחנויות והם ייזלו אני מאמין שהמתנה הזאת תעזור לך בהמשך ותחזק אותך ברגעים קשים. במלחמותיך ובמאבקים פנימיים שצצים בתוכך. פשוט אני חושב שאם יהיו לך מתנות מהסוג הפוסט ציוני הנוטים שמאלה שפועלים להצטמקותך, לא תוכלי להתקיים לאורך ימים ושנים. כמה קשה לי לכתוב את הדברים הללו, אבל הם אמת לאמיתה. תביני, כמו שכל סבתא נורמאלית, שגילה בערך לגילך, הייתה רוצה יותר מכול לקבל איזה נשיקה מהנכד שלה או חיבוק או אפילו הבטחה שיישאר בריא ושלם, כך את ואני. את בתור ה"סבתא" שחוגגת ששים ואני הנכד, וכמתנה אני מביא לך יותר מסתם נשיקה אלא את עצמי. בריא ושלם, מלא אנרגיות טובות, מוטיבציה גבוהה ובעיקר עם הרבה כוח להיאבק למענך ולהותיר אותך חזקה ואיתנה מתמיד. תהיי חזקה ואל תתייאשי מהדרך. נשיקות וחיבוקים, אני

בס"ד טעיתי. אני מודעת לזה. ומה שלא יקרה- לא אוכל לשנות. פגעתי בכל כך הרבה ולא אסלח לעצמי. ובטח שלא יסלחו לי. אני מצטערת. אז חשבתי לעצמי- שאני צריכה למנוע את הטעות הזאת מאחרים. תקשיבו- זה הרס לי. הרס את כל מה שבניתי, למרות שזה לא נראה ככה. זה קשה. ובעיקר- זה כאב. פגעתי גם באחרים, לא רק בעצמי. כל הזמן מגיעים אליי' עוד ועוד פגועים. אני מבקשת ממכם לא לחזור על הטעות הזאת- בבקשה. זה לא נעים, זה נאה טוב וזה לא. ממש לא.הכל לטובתכם. תחסכו מכם סבל ארוך ומתמשך- הוא לא מומלץ. מבחינתי זו טעות איומה שלא אחזור עלי'ה לעולם. בשבילכם- תעצרו את זה כשזה עוד קטן, אחר כך יהי'ה קשה לעצור. כמו סרטן המתפשט בגוף- קל לעצור כשקטן וקשה לעצור כשגדול ככה זה. תאמינו לי, יש לי נסיון- אני כבר טעיתי.

שנים אני חושבת מה ההייתי עושה בלעדיך ברגעים הקשיים והטובים ההיית לצידי כמה שיכולת עזרת, נתת עצות מה לעשות.למדת אותי מתי לשתוק ומתי לדבר. אך היו רגעים בהם לא ההיית איתי לא ההיית שם לתת עצה או אפילו סתם מילה טובה בכדי לעודד ולחזק אותי ברגעי הקשיים. אולי לפעמים אתה חושב שסתם חבל על ההשקעה שאתה משקיע בנו או שאינך עושה מספיק. ישנם דברים שלא תלוים בנו לא את כולם נוכל לשנות רק את עצמנו ובכך זה יעזור לשנות את האחר על ידי שיראה את מעשינו אולי זה יגרום לו משהו וכך הוא ישתנה. אך בכל אופן אנחנו מעריכים אותך ומודים לך אולי לא תמיד זה נראה ככה ואנחנו לא מראים לך זאת אלא להיפך.אבל מודים לך תמיד אני בכל אופן. בהזדמנות זאת רוצה אני להודות לך על כל מה שעשית בשבילי על שעות שישבת ולי הקשבת גם אם לפעמים זה לא בדיוק מה שענין אותך באותו רגע אך בכל זאת הקשבת כדי לא לפגוע בי.על שיחות שבהם עודדת וחיזקת אותי. מאחותך האוהבת ומעריכה תמיד.

זוכר את היום הזה? בניה ואתה ואני, ושמיים ודשא.. ובניה מרים את העיניים בצבעים של כחול-תכלת שלו לשמיים, ואתה אומר לי שנראה לך שהשמיים עשויות ממליון עיניים של בניה. ואז צוחק, מיישר את הכיפה, מרצין לרגע, רק לרגע. ושוב מחייך. כשאני שואלת את בניה עליך,הוא מחייך חיוך עצוב ומספר, שהיית כמו סלע- יציב וחזק. שלעולם לא איבדת את היחודיות שבך, את האחיקמיות. שמעולם לא הרשת לעצמך לוותר על מה שנכון ואמיתי, על מה שידעת שצריך לעשות, ולעולם לא הרשת לעצמך להגיע לסף שבירה. אני יודעת. היית מאותם האנשים שהטבע עובר דרכם, בחיוך, במבט, בסיפור. מוטבע בהם, ומטביע את חותם אהבתו, בלב כל מי ששומע אותך מספר, מתאר, משתף, בטיול שהיית בו, במסלול שעשית, כאילו חווה את הכל מחדש באותה העוצמה, עם ניצוץ מיוחד של אור בעיניים. ניצוץ מיוחד ששמור רק לסיפורים על ארץ ישראל. קשה לבכות עכשיו. בטח אם היית כאן, היית אומר שזה סימן טוב, זה כמו אדמה יבשה, חזקה, אחרי גשם. אבל לפעמים אדמה יבשה, היא סתם אדמה שצמאה למים, שחם לה ויבש לה, ובעיקר חסר לה, חסר לה המגע של המים מחדש, של הגשם שיטפטף,ויחיה אותה. ממש כמו שאתה חסר לנו עכשיו, כמו שמת בנו משהו מיד ברגע שאתה הלכת, וכיסו אותך באותה אדמה. יבשה? לא יודעת, לא נגעתי, לא ניסיתי לפורר אותה בידיים כמו שהיית תמיד מבקש- שניגע באדמה, שנפורר אותה, שנרגיש אותה. והיית מקרב חופן של אדמה אל האף ומריח וחותם את האקט הטיולי אחיקמי הזה ומה עוד אפשר לספר? שהיית אומר שהמילים "מסוכן" ו"ארץ ישראל" אלו שתי מילים שסותרות במהותן אחת את השניה. כי, הרי זה לא יכול להיות שמסוכן, לטייל בארץ שלך. והיית מבקש מאיתנו לחזור על המילים הללו כמה וכמה פעמים, לצרף אותן אחת לשניה, ולחשוב על המשמעות העמוקה של שתיהן,לבד וביחד, עד שבסופו של דבר נאלצנו להודות בחיוך, שאלו מילים שלא יכולות להיות קשורות אחת לשניה בשום אופן. ולצרף אותן יחד- "זה מצחיק, לא?" לא. כנראה שזה לא מצחיק. לפחות לא עכשיו. אולי אז עוד היינו יכולים להרשות לעצמנו להסחף עם הצחוק המתגלגל הזה שלך. אבל עכשיו כבר אין צחוק כזה שיסחוף מחדש, וירגיע, ויהפוך את האווירה להיות נינוחה ושלווה, וישרה כל כך הרבה אמת באוויר- עד כדי כך שנמצא את עצמנו תוהים איך בכלל היינו מסוגלים לצרף את המילים: "לטייל בארץ ישראל" למילה "מסוכן". לפעמים היית מבקש בשקט שנתבונן בטבע שמסביבנו, שנראה כמה הוא יפה, כמה הוא יפה. שנפרוש שתי ידיים ונקבל את כל השפע שהוא מרעיף עלינו, ונכיל את היופי. שנפקח שתי עיניים ונראה את הקימורים של ההרים, את הפריחה של הפרחים, את הצמחים המיוחדים שצומחים בין האבנים, והכל מתמזג במן תמונה כזאת נפלאה, בצבעים של כחול ורוד, ואפור וחום וצהוב, והיית תמיד אומר לנו, שיצירה של אומן כזאת, אי אפשר למצוא באף מקום. ואז היית לוקח נשימה עמוקה ואומר שעכשיו כל זה בתוכך, לקחת קצת מזה, ואפשר ללכת ולהמשיך. וכמה שהייתי מתפלא לפגוש עוד יופי של טבע, חדש, אחר, שונה. וכמה שהיית מתלהב, שככל שטיילת, הבנת, שעוד לא ראית כלום. ואיך, איך זה שבארץ כל כך קטנה, יש כל כך הרבה, לראות ולחוות, ולהשתוקק, וצריך רק להמשיך ולהמשיך, ללכת, לרוץ, לשבת, לשתוק, לראות, לחלום. אתה יודע, כשראיתי שתחת התמונה שלך, מתנוססת בצבעי שחור לבן, המילה "נרצח", חשבתי לעצמי, שאיך זה יכול להיות? הרי המילים "אחיקם" ו"נרצח"- כל כך סותרות במהותן אחת את השניה, איך אפשר בכלל לצרף את המילים הללו לצמד של מילים בעלות קשר כלשהו? זה מצחיק, לא?

מתגעגעת מתגעגעת, מתגעגעת ושוב מתגעגעת. רק מצפה שתפתח את חדרך ותגיד :"התעוררתי". רק מחכה לראות אותך יוצא מבית הכנסת. רק מחכה לראות את אותו הסבא הגבוה, המרשים כמו התמר. העיניים ,צבען כמו השמיים, כמה היית מחובר לאלוקים. מחכה, מצפה, אבל בכל זאת אני יודעת שזה לא יקרה. כל כך מתגעגעת אליך, לראות ולהרגיש את העיניים האוהבות והחיבוק החם, שאף אחד לא יכול לחקות. מתגעגעת אליך... סבא.

יקרה, מה שלומך? אני מקווה שבפנים הכל טוב איתך למרות שמבחוץ זה לא נראה ככה. את זוכרת את השיחה הראשונה שלנו? השחנ"ש הראשון? מוזר להאמין שאז היית בכיתה ח', ואני בט'. את זוכרת על מה דיברנו ? לא היה לי טוב בסניף שבו הייתי אז מבחינה דתית, וניסת לשכנע אותי לעבור לסניף שבו את היית, הסניף היותר דוסי בעיר. את שכנעת אותי בכזאת התלהבות שאצלכם כ"כ טוב, ושאנשים טובים שם, ושהולכים ע"פ דרך האמת, ושכדי שאעבור. שיהיה לי יותר טוב אצלכם. לא משנה שתוצאתיה של שיחה זו לא ממשו באותו זמן אלא רק לאחר שנה וקצת, וב"ה עכשיו מצאתי את מקומי וכ"כ טוב לי. אהובה שלי, באותן שנים הסתכלתי עליך בקנאה. ראיתי אותך במקום כ"כ טוב ואמיתי ולי פשוט לא היה האומץ לקום ולעזוב, ולהגיע לדרגה שלך.[כן! הדרגה הגבוהה שלך.] ועכשיו, מה קורה איתך מתוקה? אני יודעת שמבפנים את מוקרצת מחומר טוב. אבל היה לי פשוט קשה לראות אותך בשבת. אולי באתי ואמרתי את זה בדרך כ"כ פשוטה, תמימה לכאורה של "לא קר לך?" כשראיתי אותך לבושה בחולצה מסכנה פתוחה עם שרוולים קצרים ובאמת היה לי קר בלב. אני יודעת שבפנים את מחפשת את הטוב ואולי את חושבת שאת בדרך למצוא אותו, אבל אהובה, את חייבת להבין שזאת לא האמת האמיתית. היא מזוויפת. ואיך הגעת לזה בכלל? איך פנית לשם? מה, רק בגלל שלא הכניסו אותך להדרכה בסניף ההוא שהיית בטוחה שיכנסו אותך? נכון, זאת טלטלה קשה אבל מתוקה, את חייבת להבין שהכל היה לטובתך וקשה לנו-למדריכות שלך ולי שבאמת אוהבות אותך ומעריכות אותך [כן, הן כן!] לראותך ככה. צדיקה, בפנים הנשמה שלך זועקת שתחזרי לבית אבא. אמרת לי בשבת שאלוקים נמצא איפה שהוא ושאת לא רואה אותו אז זה בקושי נחשב. הכי חשוב זה לקיים מצוות שבין אדם לחברו, להיות חברה מוסרית, וזהו. אהובה, את באמת מאמינה בזה?!זה החינוך שקיבלת? לא שזכור לי. אל תסטי מהדרך. זה לא שווה לאבד הכל, לנטוש משהו שעד לפני שנה הצהרת בגדול שאת מאמינה בו, בגלל משהו כ"כ זוטרי. הדרכה. את חייבת להבין שהדרכה זה לא דבר מתאים לכל אדם. כמו שלהיות רופא או עורך דין או מנקה רחוב זה לא מתאים. לכל אחד מתאים דברים אחרים ובע"ה את תמצאי את מקומך בו תוכלי לתת מעצמך את המירב. אבל שוב, זה לא אומר שאין אלוקים בעולם ושאת חייבת מתוקה, העולם לא הולך ככה. הלוואי שהקב"ה ינחיל בך דעת להבין את זה! אהובה שלי, אני פה בשבילך! בכל צעד ומשעול כדאי להחזיר אותך לדרך המלך.המלך האדיר שלנו-הקב"ה. אוהבת כ"כ ובאמת באמת דואגת לך, אני.

יום סתמי, חשבתי. למרות כל נורות האזהרה שגרה שכבר הספיקה להחליף כמה סוללות. טלפון אחד, ודי. החיים קפאו מלכת ניסו להבין את עצמם, בלעדיך. זה היה אמצע ינואר, הגשם שכח לבוא החורף שכח לחזור מחופשת הקיץ הארוכה ואתה, הבאת לי חורף אחר, קור שלא הכרתי. בכיתי עליך, בלי שאף אחד יידע וכאבתי אותך, כמו שנוח לי לכאוב. אני מקווה שאתה לא כועס, שאתה מאמין למחנק שלי, ויודע לקרוא אותי. כי אני סוג של ספר, שאף אחד לא מבין סופרת משוגעת, שמקבלת שני כוכבים בעיתון. ואני רוצה להאמין, שהקדשת לי מחשבה שאתה לא צריך אותי מחר, כשכולם ידברו עליך. זה היה אמצע ינואר, בטלוויזיה הכריזו על בצורת ואני, כמעט טבעתי בים הצער של עצמי. טלפון אחד, והחיים התחלקו לשניים. השאלה, איך חיים את החלק, שאתה לא חלק ממנו? אני מקווה שאתה לא כועס, שאתה מאמין למחנק שלי, ויודע לקרוא אותי כי אני סוג של מכתב, שאיש לא טורח לפתוח כזה שעובר בין תיבות הדואר של השכנים. אז אני רוצה להאמין, שהקדשת לי מחשבה. כתבתי לך סיפור, לעדכן אותך במה שקרה כאן כתבתי עליך שיר, כי המילים היו כבדות לי. אז אני מקווה שאתה לא כועס, שאתה מאמין שזו הברירה שלי שאתה לא צריך אותי מחר, להתנחם בזרועות תמונותיך כתבתי לך מכתב, בידיעה שאיש לא יתעמק בו בידיעה שזו הדרך הכי אמיתית שלי לבכות עליך.

שלום רבוני אלול היום, אני יודעת שאלול כאן כבר כמעט שבועיים, ובכל זאת, היום אני מרגישה אותו קצת יותר. קצת, זו אולי הגזמה קלה. טיפונת. פשוט היום הכנתי עם ביתי את התיק למחר, ליום הראשון ללימודים והיא התבקשה להביא מחברת חגים. כבר ביום הראשון יתחילו ללמוד לקראת ראש השנה והימים הנוראים שעוד עתידים להגיע אלינו, כל כך בקרוב. עטפנו את מחברת חגים בסגול, אלוקי, זה הצבע שהיא רגילה עוד מהתקופה שהכתיבו לה את צבעי העטיפות. הייתי זקוקה לחפש נואשות עטיפה סגולה דווקא, אחת, לא ייתכן לחוש את חגיגיות המחברת, את חגיגיות הימים, את חשיבות הימים, את יציאתך אלי, לשדה. שוחחנו על חשיבות הימים הללו, המשמעות שלהם, אבל אני יודעת שאלו שיחות שאינן שלי, אני מדקלמת אותן כבר די הרבה זמן,ומנסה להשמיע אותן גם לעצמי, אולי אבין, אזדעזע? ממתי הפכתי מביתך הקרובה והאהובה לבת שיצאה לגלות וזקוקה למקשרים ומתווכים כדי להתחיל ולחוש משהו משלך? מתי חדלתי להתפלל בכוונה, ומתי חדלתי להתפלל כמעט בכלל? אני לדודי ודודי לי, כיצד? איך עושים את הצעד הכל כך נדרש אליך? רעייתך.

בעזרת ה' יתברך. כ"ז אדר ס"ט. יש המון דרכים לפרום ולהתיר קשר: אפשר למתוח אותו חזק-חזק, עד שיינתק. אפשר לשים עליו דבר כבד, שיחנוק אותו. אפשר לגזור אותו עם מספריים חדות. אפשר מלכתחילה בכלל לא לקשור טוב. אפשר להתיר אותו עם האצבעות בעדינות. אפשר להוציא לאט-לאט, סיב אחר סיב, עד שלא יהא עוד במה להיאחז. יש המון דרכים להתיר קשרים, מכל הסוגים ומכל המינים. דרכים קשות יותר, וקלות יותר מהירות יותר ומהירות פחות. יש קשרים שלא צריך להתיר, כי בכלל שוכחים מהם. יש קשרים שרוצים להתיר אבל לא מצליחים. יש קשרים שצריכים להתיר, אבל לא מוצאים מספיק רצון, או אומץ לעשות זאת. יש קשרים שבקושי מספיקים לקשור, וכבר הם נפרמים. יש קשרים שנשארים לנצח. סיכמנו פעם שגם שלנו. טעינו? ואולי בעצם עכשיו אני פשוט לא רואה טוב, והקשר עדיין נושם, ופשוט רק הידיים האוחזות בו הרפו מעט מאחיזתן, אך תיכף הן יתעשתו ויחזיקו אותו חזק-חזק? ואולי אני, כמו תמיד, סתם הוזה. הלוואי שידעתי מה אתה חושב. הלוואי וידעתי אם גם אתה כל כך כואב, מתגעגע. הלוואי ואתה בכלל חושב עלי. שהחומות האלו ישברו כבר. שהאור הדק והמתוק הזה (האמנם, רסיסי האהבה יכולים ליצור השתקפות אור כל כך נהדרת וכואבת?) יצליח לפרוץ כבר את הקליפות האלו. עפנו ביחד, נכון? אם כך, מה יש? אסור לנו גם ללכת יחד? לטבוע יחד? __________________________ 1) בעקרון הקטע נכתב לבת. לא לחנוק אותי. J 2)כדאי לשנות את כל ה"אפשרים" האלו למעלה למילים אחרות בכל פעם? או שזה בסדר מן רצף שכזה? 3) את הסוגריים בקטע האחרון להוסיף בסוף המשפט, או להשאיר ככה?

ידידי היקר, קשה לי להתרגל למחשבה שאתה איננו, שיותר לא אראה אותך עוד. במשך חמש שנים היית ידידי היקר מכל, ידעת את כל סודותיי. ועכשיו... קשה עלי הפרידה. איך אוכל להתחיל לתאר את כל שעברנו יחד? את כל שחווינו יחד? חמש שנים לא יכולות להיות מתומצתות במכתב אחד. אני זוכרת איך הארת פניך לקראתי בכל פעם שנפגשנו לאחר פרידה ממושכת. אני זוכרת איך זכרת כל פרט ופרט. אני זוכרת איך דאגת שאקום, שלא אכנע ליצר השינה ואתחרט אחר כך. איך עזרת לי לשמור על הסדר, על הזמן ועל הקשר עם העולם. עדיין אני מרגישה כאילו זה חלום בלהות, שעוד רגע אתעורר ממנו. אבל אתה לא כאן כדי להעיר אותי. היום בו הכרנו היה אחד הימים המאושרים בחיי. סוף כל סוף, לאחר שנות ציפייה ארוכות, זכיתי להכירך. ואכן, לא התאכזבתי. תמיד היית כה עליז, צבעוני ומלא שיר, גם לאחר התאונות הרבות שקרו לך. ותמיד שימחת אותי בנוכחותך, גם אם נאלצת להודיע לי הודעות לא משמחות. אני יודעת שלא קפצת מהגשר. נפלת. לא עשית את זה בכוונה. זו היתה תאונה... אחת מני רבות, כן, אבל הפעם קטלנית. הרכבות שנוסעות על הפסים לא השאירו לך הרבה סיכוי, ולא אפשרו לי לבוא להצילך. אני מקווה שנשמר לך מקום של כבוד בפמליית הפלאפונים של מעלה. אוהבת ומתגעגעת, אני.

בס"ד שלום לך, לב יקר שלי! כבר מזמן שאני חושבת לכתוב לך, למרות שאני יודעת שלא תענה, שלא תכתוב, שלא תגיב בקול רם, או אפילו בלחש. מקסימום תקרא, תפנים, תחשוב. כבר חודש ימים שאני קרועה לשניים. יותר נכון, אותן שתי חתיכות כבר מזמן נעשו לגזירים גזירים, והכל בגללך!! בעצם, בגללך ובגלל ידידך הטוב – שכלי הדל... ותמיד כשקורים מקרים שכאלה, חוזרת ונשנית בנו ה"מנגינה" של: "יש להשליט שכל על רגש". אבל במקרה שלי – אין לדעת מי כאן השולט בכלל: ואולי זה אתה שהפעם צודק?! אולי פעם אחת ויחידה השכל הוא הטועה? ואולי בעקבות החלטתך, יבוא גם השכל הטוב, והמחשבה הנכונה? ואולי השכל יטעה אותך, ויגרום לך להצטער על הטעות המרה והגורלית הזאת? ואולי ואולי ואולי.... אני רק מקוה ומאחלת לעצמי, שלא אאחר את המועד, שלא אעשה צעד שגוי... לאחרונה, התחלתי לדבר עם אבא, אבא שבשמיים, אבל... כנראה שהוא עסוק לאחרונה, כי תשובות אני לא ממש מקבלת. מה בסך הכל ביקשתי ממנו? שיתן לי רמז, ואפילו דק שבדקים, שיכריע את הכף, לכאן או לכאן. אולי אתה תדבר איתו?? תזעק אליו!! אותך הוא בטוח ישמע! (רק תשתדל לא לצעוק חזק מדי, שהשכנים לא ישמעו ויתחילו לשאול שאלות...) ותגיד לו, לאבא, שאני אוהבת אותו! את ההוא שנקשרת אליו! את ההוא שהחלטת שבגללו שווה להשליט אותך על השכל, השכל המצומצם, שראייתו הולכת ונחלשת, אולי... בתקווה שלפחות אתה תשמע לי, גם אם לא תענה, לא תכתוב, לא תגיב בקול רם, או אפילו בלחש. קראת? הפנמת? כעת הגיע הזמן לחשוב! בהוקרה ואהבה, אני.

מזה שנה שאתה כאן ,בריא יותר, חזק יותר ,מחייך קצת יותר. ואנחנו כאן איתך כמו אז בטוב וברע חזקים או שמנסים להיות חזקים. אני יודעת שהיום אין הרבה מה להגיד או לעשות כנגד המלחמה ההרסנית הזו . כשנפלת, אז נפלנו איתך ותשע שנים ניסינו לשרוד איתך את הנפילה הקשה הזו. אח יקר, היום אנחנו יודעים שנילחם בזה כנראה כל החיים למדנו בתשע השנים הללו המון , הפכנו לאחים בוגרים בעוד שהיינו בסך הכל ילדים, למדנו לחבק הורים חסרי אונים ולחלוק איתם את כאבם עלייך ,במקום שהוריינו יחלקו איתנו את הכאב שהיה לנו. למדנו איך יוצאים מנפילה כל כך קשה , איך מתחילים הכל מחדש, למדנו לראות אותך, דועך ,הולך , ונגמר, ודעכנו איתך. למדנו איך לחייך כשלא היה על מה. אחרי תשע שנים קשות כל כך הצלחת לצאת מזה , אתה כבר שנה חזק יותר. ופתאום הכל שונה , החיים נראים קצת מוזרים, חיים שלא רגילים אלייהם , שיש בהם קצת שקט וטוב. אך הפסדנו ילדות שלמה שיכלה להיות יפה, היום אנחנו עתידים לגדל ילדים ובטח לא ניתן שיקרה להם את מה שקרה לנו אחי. וזה שנה אחי, אבל שנה למול תשע שנות גיהנום אי אפשר למחוק בטח יקח לנו שנים להרגע, להרפא, להיות חזקים,אופטימים, לחייך באמת, ולהאמין שלא תיפול שוב. אנחנו כמה ימים לפני פסח ועולים בי זכרונות לא קלים, אני זוכרת שבפסח שעבר לא היית איתנו ,היית במקום שעזרו לך אבל בשביל לעזור לך ניתקו אותך לכמה זמן מ"העולם החיצוני" ולא יכולנו אז לדבר או לראות אותך, והיו שבתות וחג אחרי חג שלא יכולנו לאחל לך חג שמח או שבת שלום,או רק להגיד שלום. ובפסח היה קשה, מאוד קשה! העברנו את החג בעצב שלא קל לתאר ,חשבנו עלייך המון,תמיד! ובפסח הזה אתה איתנו לראשונה ,אחרי שנים שלא זכינו להיות איתך בחג הזה. ומה נשאר לנו לבקש? שנעבור את החג בצורה רגועה ,שנהיה למשפחה קצת יותר שמחה שניתן ביטחון אחד לשני ,שכן, נצליח לצאת מזה יחד אפילו אם זה יקח שנים . שלא נדעך יותר, ושנצליח למצות את גילנו כעת, שנפצה את עצמנו על אובדן הילדות ואובדן האושר. לך, נאחל שה' תמיד יהיה איתך, שברגע של קושי ומעידה תהיה חזק ושתתחיל לראות אור בחייך! ולהוריינו היקרים נאחל שיזכו לראות אותך ואותנו פורחים , שיהנו מהמשפחה אותה בנו שיחייכו כעת יותר ושיצליחו לשקם ולהשתקם. באהבה אח יקר וחג שמח!

בס"ד ה' הוא ה-מלך!! ללמוד להתמודד- אני הולכת, תתמודדי! תצטרכי לדעת להתמודד עם החיי'ם, כי אני עוזבת. זה לא יהי'ה לך קל, אני יודעת אבל כנראה עדיף שאני אהי'ה הקובעת! |שלא אהי'ה מאכזבת| לי תמיד אמרו "תתמודדי עם מה שיש" אז יקרה, זה באמת מה שיש וקיי'ם, ובזה לא יפקפק שום אדם. תדעי, שה"שום אדם" אף אמר לי במילים אחרות, להתבזת, אבל אני איני כזאת. למרות הכל, תנסי לחיות עם הקיי'ם והנתון, תראי קצת שמחה, תעשי מעט גיוון, תאמיני, גם לי יש על המצפון! ויש לי הרבה, שכדאי להוריד,ועל האושר רק צריך תמיד להקפיד. לכן יש את האנשים שיאמרו: תזרמי עם החיי'ם, אם זאת הלכה, יחזור כבר ההוא.. ואם זה ימשיך כך- זה לא יי'גמר! אבל זה לא מה שאני אומרת, זה קצת אחרת, צריך ללמוד להתמודד. לקרוא,לזכור, ולא לסגור את המחברת. -- אני לא יודעת לאיזו קטגורי'ה לשיי'ך את זה, אולי קטע? אולי מכתב?

לא חשבתי ששוב אגיע למצב כזה, לכתוב לך בדמעות. מסתבר שהגעתי. שוב עם הדף הזה. 'הלוואי שמישהו יאהב אותי' מהפה שלי הוצאתי את המילים האלו. מגומגמות. מבוהלות. מבינות עד כמה הן לבד פה. מוזר שהשבת עברה טוב, ואחריה, -כמו שכלום לא יכול להיגמר בטוב- המשפט הזה שלך. והבכי הזה, שלי. ברחוב חשוך, לא רואה את המילים שלי, לא מרגישה את הקור. לא מרגישה כלום, בעצם. רק כותבת. כותבת ושונאת. שונאת וכותבת. הדמעות לא מלוחות, הן מרות. כמוך. 'תתאבדי כבר. לא צריכים אותך פה' יכול להיות ששכחת, שאת בעצם אחותי?

אח יקר, חייל חזית שלי. לעולם לא חשבתי שאשב ואכתוב לך מכתב זה. מלא געגועים ודאגה. אבל עכשיו, לא יכולתי לחכות. אצלנו הכל שקט, לפחות בנתיים. קיוויתי שגם אצלך, בבסיס, אך במוצאי שבת הבנתי שזה לא כך, למרות הבטחותיך, ולמרות שלא יצאת לחתונה בשבוע שעבר המצב החמיר. נכנסתם למבצע צבאי בעזה, "עופרת יצוקה", ממש כמו הסביבונים המסורתיים של סבתא, שעוד הספקנו לסובבם ב48 שעות שקיבלת שחרור, אחרי עשרים וחמישה ימים בגזרה. זוכר איך ביציאה האחרונה שלך מהבית, חפוזה, מיד אחרי הדלקת נרות החנוכה, הנחת את התיק על הרצפה ליד דלת הכניסה ועלית למעלה, לומר משהו אחרון לאמא? פתחתי את התיק שלך, והטמנתי לך פחית קולה, מזכרת משבת האחרונה- "שבת שבע ברכות" שלא השתחררת על אף כמיהתך. על הפחית כתבתי 'תשמור על העולם גבר, ובדרך גם על עצמך', ולא ידעתי כמה המשפט הזה ילווה אותך, וגם אותי בימים הבאים. כיבו לכם את החשמל. כך שגם את ההודעות ה"בלי לחץ" שלי אתה לא מקבל מחוסר בטרייה בפלאפון. כל- כך רציתי לדבר איתך. אבל כשלקחת פלאפון מחבר בשביל לדבר עם ההורים, לא רצית להדאיג יותר מידי, ולי, לי לא היה נעים לגזול את זמנכם באמצע עבודת הקודש, איי- שם, בדרום. איני יודעת מאיפה להתחיל. מסע הכומתה? הישיבה? חזרותיך הביתה? או סתם המסעדה ההיא שיצאנו שנינו, לבד? המחשבות רצות כבר הלאה. ואני? אני עוד תקועה בטקס סיום טירונות, כשבאמת נכנסת לצבא האמיתי, אז בכותל, זרחתי ואתה זרחת איתי. כל כך התרגשתי לראות אותך אחרי כל הסיפורים שאיתם חזרה הביתה, סיפורים של לוחם חדש, "ולא סתם, אלא 890" כך אמרת בחיוך. נכנסתי לחדר שלך, על הכיסא הירוק מונחים עוד מכנסי השבת שלך... זוכר איך בטקס לקחתי כיסא כדי שאוכל לצלם אותך, החייל הגבוה עם הנעליים האדומות? החלקתי קדימה על אחד המפקדים שלך, זוכר? ואיך נקרעת מצחוק בפנים שלו... אני עדיין לא מבינה איך הוא לא 'נתן' לך שבת... שבתות... מתי בפעם האחרונה היית שבת בבית? רוב השבתות שקיבלת שחרור מהצבא העדפת לטעום עוד קצת מטעמה המתוק של הישיבה, לנסוע קצת לחברים שלך מהתיכון, שאיתם לא התראת כבר שנים... זוכר את מוצאי שבת ההוא, שחזרת, אז באמצע אב, כולך נרגש מכך שכל החברה', ולא משנה מה הם, שמאלנים או ימניים, חילונים או דתיים, פשוט כולם שותפים בתפילות, בסעודות [איך לא?!] ובשירה? סיפרת ששרתם שירי שבת לצד שירים עבריים, אהוד מנור לצד אייל גולן, היית בהתרוממות רוח כזו... על המדף שלך מונח הD.V.D הנייד שלך, כשהיית בבסיס קבוע לקחת אותו, ישבת ראית עם החברה סרטים, רציתם לחזור קצת לימים בהם לא הייתם מחויבים לאף אחד, איך צחקתי עליך כשסיפרת שראיתם 'מלך האריות'... זה לא היה בכוונה, כי הרי זה היה דיי מפתיע לשמוע על חיילים שמתחת לשמיכה בוכים על סימבה שנותר בלי אבא... זוכר איך, דקות ספורות אחרי שנחתת בבית, אחרי שזרקת את התיק שלך בחדר על הרצפה, התיישבת מול מסך המחשב כדי לראות נמלטים, כאילו אין לך אחות. איך התעצבנתי עליך, אמרתי לך שהתמכרת.. ואתה השבת לי ואמרת שזו לא התמכרות... היום אני כבר מבינה. צריך את ההתנתקות הזו כדי לחזור לשגרה מפוקס. אז נכון שלא הגבת להודעות שלי [וגם את זה, אני מודה, לקח לי זמן לקבל] ונכון שלא ראיתי אותך הרבה, אבל תמיד היית פה- בחדר עם מליון הארגזים מלאי תחמושת משומשת לצד ספרים של קודש שהחזרת מהישיבה... ואני יושבת בחדר, כמו אמא דאגנית, ובוהה בערמות הדיסקים שלך, שכבר התמלאו באבק מאז ביקורך האחרון, ומולי על הקיר תלוי דף. התקרבתי, הדף היה נראה מוכר... כשבאתי אליך, למחשב, לראות את הסרט של המסע כומתה היה לידך איזה דף, זוכר? שאלתי אותך מהו ואז ראיתי שזה מכתב. מכתב מילדה בכיתה ד', מסוג המכתבים שאני הייתי שולחת לחיילים האמיצים שלנו. אולי בהתחלה חשבתי שזה מגניב לשלוח כאלו מכתבים, אח"כ התהפכה מחשבתי ואמרתי 'זה סתם לא אמיתי, כאילו שבית הספר בכלל שולח את המכתבים האלו...' היום אני חייבת להודות שהתבדתי. ראיתי את אותו המכתב, מושקע, מלב תמים של ילדה בת 10 והתרגשתי. אתה יודע, מכל השירות הצבאי שלך עד כה, אני הכי זוכרת את טקס סיום מסע כומתה. זה סימל בשבילי מה חייל מוכן לעשות למען הצבא. היית פצוע עוד לפני תחילת המסע. ידעת שבשבילך היציאה עומדת בסכנה. החלטת לא לוותר על אף אזהרות הרופא הצבאי, הפציעה ברגל לא הרתיעה אותך, אבל הלכת, כמעט הכל. ברגל... זוכר את הטיול ההוא, כשיצאנו שנינו ל'עין לבן'? היו שם איזה חבורת ערבים, אני פחדתי, ואתה אמרת לי שאני לא אדאג. וסמכתי עליך. עד עכשיו אני לא מבינה איך שני חברה' יהודים, גרמו לעזיבתם של חבורת ערבים מכובדת ממעיין כזה קטן... כשהגעת כולך תשוש לגבעת התחמושת, אחרי המסע, מלא באבק עם התיק העצום שלך, שהיה יותר גבוה ממני. התנדבתי [עד היום אני לא מבינה למה] לסחוב אותו לרכב של אבא, זה עם המספר האדום, ממש כמו הכומתה החדשה שלך... זוכר איך התיישבת לי על המיטה בחדר עם מצית וסכין ביד אחת והכומתה ביד השניה? אני תהיתי בקול מה לכל הרוחות אתה עושה ואתה אמרת כבדרך אגב שחייל שמכבד את עצמו 'משפץ' את הכומתה שלו...ואני גלגלתי עיניים והלכתי ללמוד למבחן בתנ"ך, ולשם שינוי אתה צחקת עלי [או שמא איתי] שאתה כבר סיימת עם הבגרויות... אתה בחופש. ואני רק הוספתי 'כביכול' קטן שבקושי נשמע מבעד לשיריו של יונתן רזאל... וזהו, מאז בקושי שומעים ממך, גיחה פה, שבת שם, אבל בקושי נפגשים... לפעמים אבא זורק איזה משפט עליך, שדיברת איתו היום ואני רק תוהה לעצמי למה אני לא זוכה לקבל שיחות ידידותיות שכאלו... על המקרר במטבח יש תמונה של כולנו יחד, באיזה טיול משפחתי, בין האחרונים שעשינו איתך... זוכר איך עמדת לידי וחייכת חיוך זדוני שרק היה יכול לסמל את מה שיקרה דקות ספורות אחר- כך, שתדחוף אותי לתוך הבריכה בבניאס... והתמונה שתלויה לידה על המקרר, שלך עם שירה ואור, האחייניות שלנו... בפעם האחרונה שהגעת הביתה הספקת כל- כך הרבה דברים... זוכר שנכנסת הביתה ובידך כומתה נוספת. "מצאתי" ענית לשאלתי ואני כמובן הנהנתי בראשי ושוב, גלגלתי עיניים, כאילו לאיזו תשובה חיכיתי לקבל מאחד שכמוך... ואז הצטלמנו. שנינו. לבד. כל אחד בעולמו שלו עם הכומתה שלו, שלא תוכל לחבר ביניהם... הערב, כשאמא התקשרה אליך, נצמדתי אל הטלפון שבחדר הסמוך, לקלוט כל בדל ידיעה ממך. איפה אתה. האם כבר נכנסתם לאש? מה קורה בהמשך? איך אתם מסתדרים שם, בלי חשמל? אבל אתה רק התקשרת כדי להרגיע את אמא, לא באמת יכולת לגלות לה הכל ומחשבותיי כבר רצות... והיום, לאור חנוכייה מלאה באור שמונת ימים של ניסים ואף מעבר לזה, חשבתי עליך, שתחזור הביתה בשלום, ואיתך, כל המשרתים בצבא שמגן עלינו פה, ב"שטחים". וההדלקה, שאבא כיוון גם עליך, כי ביקשת שידליק כיוון שלא ידעת אם תוכל להדליק שם בשטח ולקיים את המצווה. ואני, אוכל לסיים רק בברכת הצלחה. לך, לחבריך ולתושבים, אחינו בדרום. הלוואי והדלקה זו תדליק את האור הטמון בכל יהודי, בכל נשמה אמיתית המצפה לישועת ה', ולוואי ואור זה יזמין לנו את נס החנוכה שלנו, ניצחון היהודים על הערבים, המעטים על הרבים ואז באמת נתכוון לכל מילה שיוצאת מפינו בתפילה- "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה". מתגעגעת לראות את אור עינייך פה, בבית. אחותך התומכת מהעורף.

בס"ד זו הפעם הראשונה שאני כותבת לך. אני מתכוונת באמת כותבת, בדיו. הרבה זמן אני כותבת לך מכתבים ושירים בראשי. אבל זו הפעם הראשונה שאני כותבת את זה ממש. "דווקא עכשיו?" שואל קולך בראשי "דווקא כשהתחלתי לסגור את הפצעים, לכסות על הכאב?" וקולך לא נעים לי כבר כמו פעם. מתי הייתה הפעם האחרונה ששמעתי אותו, את קולך האמיתי, הנעים? כמה זמן עבר מהפעם האחרונה שדברנו? יומיים? חודש? שנה? יותר...? מנסה לשחזר את התאריך ולא מצליחה. מישהו אמר פעם שדברים שלא זוכרים לא חשובים באמת. הוא טעה. לפעמים אני מנסה להיזכר בחיתוך דיבורך ב"יאפ" הזה שלך שהיית אומר במקום כן, במילים שלא יכולת להפסיק להגיד. וכשאני לא מצליחה לזכור אני יכולה להיכנס מזה לדיכאון. אני מניחה שאתה שונא אותי, אני חושבת שבצדק. אני יודעת שאם מישו ישאל אותך תגיד שאתה לא אבל זה רק כדי להגן עלי, ואתה שקרן גרוע. אני חושבת הרבה על שלא הייתי הוגנת כלפיך, על שנתתי לך להוביל את הקשר הזה ולא אמרתי לך כלום פשוט מכיוון שזה היה לי נוח. וכשנאלצתי לעמוד מול האמת שלי זה היה ברור שזה עומד להיגמר, לפחות מבחינתי. בלילה ההוא, האחרון כשדיברנו ובתוכי ריחמתי עליך שדווקא איתי מכולם היית צריך להידפק. ניסיתי אני חושבת על השעות שהעברתי עם האוזן על הטלפון מקשיבה לדבריך, תמיד מקשיבה, צוחקת, מאשרת או סותרת. אתה חשבת שאני המַתנה שלך... קראת לי המלאך שלי. אבל לא הכרת אותי.. הייתי השטן בהתגלמותו. בתקופה שכבר ידעתי שזה עומד להיגמר ניסיתי לתת לזה לדעוך מאליו, אבל גיליתי שאף פעם לא התקשרתי אליך ותמיד זה היית אתה שיזם, ההבנה הזאת הייתה תוספת לייסורי המצפון שלי ומה שגרם לי לבסוף להפסיק את זה באחת. ניסיתי להגיד לעצמי אני שואלת את עצמי איך עבר עליך ראש השנה. לא הפסקתי לחשוב על זה שלא ביקשתי ממך מחילה. ואין לי דרך לעשות את זה עכשיו. הייתי טיפשה ומגעילה ועכשיו אני גם מבקשת מחילה. אני לא מצפה שתסלח, רק שתקרא ותראה. את הוידוי כבר עשיתי ואולי בעתיד אני גם אצליח להשתנות, להשתפר ולהשתנות לחלוטין, בינתיים רק יספק אותי לדעת שקראת, שראית שבקשתי ממך סליחה. סליחה סליחה ושוב סליחה.

שלום לך, אהוב שלי. הפרחים ששתלת בגינה לפני שהלכת, כבר פורחים. אני זוכרת את היום בו טמנת אותם באדמה, זרעים ותו לא. והם פרחו. אני מביטה בהם בכל יום, לפני לכתי לישון. הם מזכירים לי אותך. האדמה, שעיבדת באהבה כה רבה. אתה זוכר את הפעם ההיא שנסענו לטיול בגולן? נפלת ונפצעת. חול חדר לפצע שלך, אבל לא הרשית לי לנקות אותו. בעיניים זורחות אמרת: אדמת ארץ ישראל נמצאת עכשיו בדם שלי. והיית מאושר. ואתה זוכר אז, כשנסענו לירדן? התיישבת במים, ולא הסכמת לצאת. שעה וחצי עמדתי וחיכיתי לך, ויצאת רק כשאיימתי ברצינות ללכת. אחר כך צחקת כשכיניתי אותך "ילד קטן". זה נשמע כאילו אני מספידה אותך, נכון? אני לא. אני פשוט כותבת לך, מעלה זכרונות שאני מקווה שגם אתה אוהב. אהוב שלי, כמה אני מתגעגעת אליך. למרות שעזבת אותי בשביל אחרת, אני אוהבת אותך בכל נפשי. למרות שאני יודעת שלו היתה לך אפשרות, היית חוזר על מה שעשית. בלילות אני חושבת עליך, וכותבת לך מכתבים שלעולם לא אשלח. אני חלק מעברך, ולעבר אין מקום בהווה. אבל אתה חלק מההווה שלי. אתה מלווה אותי בכל יום ובכל שעה. חברות שלי חושבות שאני אטומה, שלא אכפת לי ממך ומכך שעזבת, כי אני לא בוכה. אתה יודע שזה לא נכון, נכון? אני פשוט יודעת שהיית רוצה שאשמח תמיד, שלא אבכה. מאז שהלכת הפרחים בגינה פרחו כבר שלוש פעמים, ועכשיו הפעם הרביעית. אבל הם עדיין יפים, כאילו זו הפעם הראשונה. מאז שהלכת הבן שלנו כבר לא ישן בלילות, וגם הלילה הוא התעורר בבכי. מבחוץ כאילו התרגלתי, אבל בפנים זה עדיין שורף כשהוא מבקש אותך, וכל שיש לי להציע הם זכרונות. זכרונות וכאב. אהוב שלי, למה הלכת? אתה כל כך חסר לי. ולבן שלנו. אהבת אותי, נכון? בחיים הקודמים שלנו אהבת אותי. ובכל זאת הלכת כשביקשה ממך. בזרועות פתוחות הלכת, ולא העפת מבט לאחור, אלינו. לפעמים אני מרגישה שאתה עדיין מאחוריי. איני יכולה להימנע מלהביט אל מעבר לכתפי, כאילו אתה נמצא שם וקורא את מה שאני כותבת. אני יכולה לראות אותך מגחך, כי מה שכתבתי מצחיק אותך. ארץ ישראל באמת היתה חשובה לך, נכון? הלכת קדימה מבלי להסס. מחר נחגוג את יום הולדתך העשרים ושלושה, אהוב שלי. שוב. יום הולדת שמח, יקירי. אוהבת. ציפורים עוזבות, בערב כבר קריר, יפה בליל שבת חיכתה בשער. סתיו ברחובות מחר היא בת עשרים, אך למה לא מלאו עשרים לנער?

לאיש ששותף להולדתי. אני כותבת לך,כי אי אפשר לדבר כי אתה לא שם,אתה כבר איש אחר. כשנולדתי, אמרת לכולם "נולדה לי בת" וכשאני גדלתי אמרתי "זה אבא שלי" היית הדמות של האבא, הדמות הנחמדה, המצחיקה, לא זו שמחנכת, את זה אמא עשתה, אתה היית זה שכיף להיות איתו שכיף ליהנות איתו זה שאף פעם לא מעצבן, זה שכל החברות אומרות שהוא מצחיק זה שמתגאים בו. אתה היית זה שחוזרים איתו בערב שבת מבית הכנסת, אתה היית זה שעושה את הקידוש אתה היית זה שמחכים לו שיחזור כבר הביתה מהעבודה, אתה היית זה שמדליק איתנו את נרות חנוכה, זה שקורא את ההגדה בפסח זה שקוראים לו א ב א. ופתאום ביום אחד בהיר, נעלמת, התרחקת, נאבדת לי. הלכת למשפחה אחרת, כנראה יותר טובה מאיתנו, ואני ממשיכה לבוא אלייך, להיות איתך, ולחפש... אולי איפשהו שם, עמוק בפנים מסתתר לו אבא שלי.. זה שכל כך אהבתי, זה שכל כך התגאיתי בו, זה שהאמנתי בו אבל לא, אתה כבר לא כאן. אני עדיין קוראת לך "אבא" אבל פתאום, מאישיות חמה ואמיתית הפכת לדמות קרה וריקנית, דמות בלי מצפון, בלי רגש, דמות שעושה עצוב בלב, ומעלה בעיניים דמעות מכאב. ואני רואה אותך, צוחק, מאושר עם האישה ההיא שלא דומה לאימי כלל רואה אותך משחק עם הילד הזה, שלא דומה לאחי ולו במקצת ועם הילדה הזו שלא מזכירה אותי אפילו מעט.. עם ילדה,שהיא לא אני ואתה אוהב מחבק מנשק משמח, בדיוק כמו פעם,כמו שהיה אצלי. אבל אני היא הבת שלך, ולא היא, אז מדוע על לחיה אתה נושק? מדוע לה אתה קונה, נותן ומעניק? ומי זו האישה הזו? שאותה אתה מחבק? הרי זו לא אימי שממנה אתה כל כך מתרחק.. כן,זו שילדה את יילדך האמא של אלה שהיו אמורים להיות כל המהות שבחייך. רק רציתי להגיד לך בן-אדם,אני עדיין אוהבת עדיין רוצה, עדיין חושבת אך לא מרוצה, רציתי להגיד לך, שמתי שתבוא, אני פה. שמתי שתחזור תהיה לי שוב קרן אור, אני לא יודעת אם לקוות, אני לא יודעת אם לנסות. כי אצלי, כבר כבו כל הנרות. איש יקר, בבקשה ממך, אם במקרה תפגוש את אבא שלי, איש חמוד כזה ומצחיק, מן 'אבא' כזה שאוהב את ילדיו ומוכן להקריב למענם את כל חייו. נו...זה שבתעודת זהות רשום לי כאב, רק תמסור לו... תמסור לו שהתגעגעתי אליו.

כן המכתב הזה מוקדש לך!! הדמעות האלה שזולגות בלי הרף מעיניי-גם הן מוקדשות לך הן מוקדשות לך בכאב,שנאה ורצון לנקמה אך גם ברגש,אהבה,ורצון לשוב להיות יחד. אתה-עזבת אותי כשהייתי במצוקה הכי נוראית, נטשת ולא חשבת שבלכתך לקחת איתך גם אותי. כי מזה בן אדם?? לא רק עצמות, וורידים וגוף- אלא גם נשמה, לב, ורגשות- זה בעצם מה שמרכיב כל אחד. לקחת אותי-את הלב הנשמה והרגשות היפים,השארת בי רק כאב עצום וחלל ריק. למה ילד? למה השארת אותי לבד? העולם הזה גדול עלי... אני לא יכולה בלעדיך. תחזור!! תלך!! תצא לי מהראש ובעיקר-מהלב. אוי,אני כל כך מבולבלת רוצה אותך ולא רוצה, לא יודעת מה לחשוב. בבקשה ילד שלי- פשוט תעזוב.

אחי היקר!! כשהסכמתי לקבל את התפקיד ההוא, בזמנו, לא תיארתי לעצמי שאזכה להכיר בן אדם כל כך מיוחד כמוך. כבר מהפעם הראשונה שנפגשנו הערצתי אותך, על שהיית כ"כ...כ"כ יודע, אידיאליסט. עם הכיפה הגדולה והחולצה המרושלת. היית כל מה שרציתי להיות ושהייתי בטוחה שלעולם לא אצליח, טובעת בים תרבות המערב שהוזרקה לי לוריד. אבל עשיתי את זה. עליתי לאט לאט ופילסתי לי דרך כדי להגיע לעולם הזה שבו השתוקקתי להיות, למרות הויתורים שנאלצתי לעשות בדרך. מנגד, ראיתי אותך נופל. מסתבך במחשבות שקרעו אותך, במצבים הזויים. במבט לאחור אני יודעת שזה התחיל כבר לפני שהכרנו אפילו, אבל אז לא יכולתי לדעת את זה. כלפיי חוץ היית אחר. באותה תקופה התרחקנו. אתה ירדת לתחתית והפך להיות ציניקן ולגלגן, חסר אחריות ושטותניק ואני בזתי לזה. אם כי בלב, כאבתי את הנפילה. וככל שאני עליתי, כך אתה ירדת. אבל בסוף אותה שנה, כשהייתי בטוחה שיותר מזה אתה כבר לא תוכל לרדת, קרה מה שקרה, ואחרי דאגות ובכיות, והרבה תפילות, אתה התאוששת ו...בגדול. קצת חזרת לעצמך, נהיית נורמלי פתאום. הפסקת עם <רוב> השטויות, והיה אפשר לשוחח איתך. למרות שלא היית הבחור שהערצתי פעם, חזרנו לשלב כוחות, ואפילו חזרתי לסמוך עליך. נתתי בך את כל אמוני. הפכת לחבר הכי טוב שלי. פתחתי איתך את כל הקלפים ואפילו סיפרתי לך על הנפילות וההתלבטויות. ביקשתי עצות. במקביל, גם אתה נפתחת, סיפרת על ההיא, על המחשבות. התחננת לעזרה. אבל התפקיד מחייב ו...התחילו המלחמות ביננו. אני, החזקה, הרצינית, שכבר הפכתי לסמל של ה"דוסיות" <כמה אירוני>, מולך, שיודע פי עשרת מונים ממני, אבל בכל זאת טעית. משום כך, לא הצלחת לעמוד מול כוח הרצון שלי. התעקשתי על שלי, גם אם הרבה פעמים בכיתי ונשברתי, כשהצבת את הבחירה באמת האלוקית מול הבחירה בך. האח שלי. בסוף ויתרת, לא הייתה לך ברירה. לא היית שובר אותי, כי הייתי בטוחה בצדקת דרכי, וקיבלתי חיזוקים מאותם אנשים שעד היום אני מעריצה, תודה לא-ל. נשמתי לרווחה. נשארנו חברים טובים. מסוגלים לעשות שיחות נפש של שעות בטלפון, ומצד שני, לא לדבר בכלל או להתווכח ימים. למדנו להעריך אחד את השני, ולקבל אחד את השני, עם כל המגרעות וכל השיגעונות. כשהתחלת לצאת איתה, אני הייתי השנייה שידעתי. ממש אחרי החבר הכי טוב שלך. למרות שידעתי כבר מזמן שאתה רוצה אותה, זה שיתק אותי. אתה?? אתה שכל כך הערצתי?? זה היה הדבר האחרון שציפיתי ממך, כי פעם, היית כל כך חזק בתחום. אבל "אין אפוטרופוס לעריות", ככה אמרו חכמים, וצדקו, ולמרות שהתרחקנו קצת, שיתפת אותי ברצון העז שלך לגעת בה. זה הדבר שהפחיד אותי מכל, כי זה היה העיקרון שלך. אפילו במצב הכי גרוע שלך עד אז לא ויתרת על זה. ופתאום... בכיתי המון כשגיליתי את זה. כל כך הרבה עד ששאלתי את עצמי אם היית בשבילי מעבר לאח. אבל לא. כאב לי בפשטות בשביל אבא, שבודאי דואב ובוכה בגלל הבנים שלו שפשוט, "לא שמים" עליו. וכן, גם עליך. עליך שהערצתי ושברת לי הכל. במיוחד כאב לי בגלל שאתה יודע עליי. יודע שהועמדתי באותו ניסיון כמוך, אבל עמדתי בו ב"ה. אבל אתה "בחרת ברע". מאז שהתחלתם לצאת הספקנו לעשות כ"כ הרבה שיחות נפש, שנגעלתי מעצמנו ודיברתי איתך על זה שאנחנו חייבים להפסיק. יש לך חברה. אמרת שגם אתה חשבת על זה, ושאני צודקת. שבוע אח"כ, והספקנו עוד 3 שיחות נפש לפחות. והיום, בפתאומיות, אמרת את שהרגשתי כבר זמן רב: "אני חוזר בשאלה, כבר שבת שנייה שאני מחלל". סלח לי אחי, לא יכולתי שלא לבכות. אמרתי לך שאהיה איתך בכל דרך שתבחר, ועוד בלה בלה בלה ומילים מרגשות אחרות, שלמרות הכל, אני מתכוונת לעמוד בהן. אבל בלב, שברת לי את הכל. כל מה שהיה מאז שהכרנו, כל ההערכה, ההערצה. מולך לא הראיתי את זה, אבל אח"כ שפכתי עליך דמעות בפעם המיליון. אחי, אני אוהבת אותך, אהבה אמיתית. לא כמו שאתה אוהב אותה (או יותר נכון, לא באמת אוהב אותה, כמו שסיפרת לי באחד השחנ"שים, אלא שניכם פשוט מנצלים אחד את השני- הרי ה' יודע מה הוא אומר כשהוא אוסר...), ולא כמו שאני אוהבת את ההוא. אלא כמו שכל יהודי צריך לאהוב את אחיו, וכל יהודיה את אחיה. אהבת ישראל. ורק לכן, אח שלי היקר, אני כותבת לך את המכתב הזה. אוהבת המון, אחותך. נ.ב את המכתב הזה כתבתי בפרץ של רגש רגעי והרבה דמעות. בעז"ה אתה לעולם לא תקרא אותו.

בעזהי"ת. שלום, ילד. אתה אולי לא שומע ממני, אבל זה לא אומר דבר. אני פה. איתך. לא הלכתי. תקשיב לדממה. לא מביכה היא, כי אם מבורכת. לא כי נגמרו המילים, אלא כי אין עוד מה להוסיף. יקר, אין זה משנה שאין ביכולתך להביע את אשר בליבך. הרי אני יודעת. נשמה אחת לנו, הלא כן? דום והקשב לה. לדממה. היא אומרת משהו. דום ותתמלא. אחר כן* תדבר. לכל זמן ועת. כן, גם לזה. ואל תדאג. הכל יהיה בסדר. אני מבטיחה. רק תידום. כשתרגיש מוכן- תדבר. הרי אני פה. לא עזבתי. להתראות, ילד.

בס"ד זה הכי אחי! - "איזה שטויות. אני מת להתגייס עכשיו..." - "אז מה ... תבין.. כשאתה מתגייס ונלחם למען כולם ויש סיבה- סבבה.. כשמסכנים אותך סתם- זה גרוע. וזה המצב.." - "קבלו את זה כמצב נתון. זאת המדינה שלכם. אין לכם ברירה אחרת. אני מעדיף להלחם ולהסתכן בשבילה, במקום לשבת בחיבוק ידיים ולהתלונן..." הרדיו פתוח. קולו של הקריין נאבק בקולות העולים מזכרוני. "היכולת המבצעית של החמאס משתפרת כל העת. החמאס בונה ברצועה כוח צבאי משמעותי, והדבר ניכר גם בהיערכות שלו לאורך הגדר" – כך אמר הערב מפקד אוגדת עזה תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, בתדרוך עם כתבים צבאיים. תמיר הוסיף, כי "החמאס מנסה לבסס את פעילותו לאורך גדר הרצועה. הם חופרים מנהרות מתחת לגדר, בונים בונקרים, מקימים עמדות לירי מרגמות, עמדות תצפית, עמדות יציאה. פעילות צה"ל מתרכזת בניסיון למנוע את התבססות החמאס לאורך הגדר". ... - "מה שהיה עד עכשיו היה הרבה יותר משפיל. תחשבי שבגוש חטפנו אלפי פצמרים, ועד שעשו משהו... הרגשנו כמו ברוזים. עכשיו לפחות מראים להם שמי שתוקף אותנו, חוטף." "ואח"כ מתקפלים... " היא מסננת במרמור "אז בגלל זה נשב ונחטוף??? " ועכשיו, עכשיו אתה מתגייס. חייל קוראים לזה המבוגרים. חייל קרבי. מדים ירוקים, נעליים אדומות, וכומתה. כומתה שתשתנה עם מאמץ, עם מאמץ גדול לעבור מסע, להתקדם, להיות טוב יותר, להיות חזק יותר, ללמוד היטב איך לנצח אוייבים, ללמוד היטב איך לדלג על מכשולים. אמא דואגת. והאמת, גם אני. אני לא יודעת מה תשתה ומה תאכל, ומה יאמר המפקד כשיכאב, ומה תעשה ברגעי בדידות קשים ומי יהיו החברים... אבא אומר שיהיו הרבה שמירות. תעמוד תקשיב לקולות הלילה, ל"דממה". תלמד להאזין לקולות מלחמה, לראות את התן היוצא בחשיכה, להביט בירח העומד ממול, מוסר לך ד"ש ממקום כפול. להביט בקוץ שנתקע כך ממול ולראות בו חיוך שובב וחצוף, להאבק בעייפות, בעיניים נעצמות ולדבוק כל העת בתחושה של שליחות. שליחות כי יש עבר ויש עתיד, ויש אחד שאת הכל הכל מוביל. ואבא אומר שזו מצוה גדולה, ואפילו אסור לפחד בשעת מלחמה... אני שומעת ברדיו דיבורים מפחידים על מנהרות, מחבלים ופיצוצים נורא גדולים, וחיילים שיוצאים נגדם הרבה בערבים. אני חושבת לפעמים ככה בשקט נורא 'מה, גם אתה תהיה שם בפעם הבאה? תצא בשורה ארוכה של חיילים, לבושים היטב, עם קסדות ורובים.., תכנס לבתים, תתפוס מחבלים, תצעק עליהם חזק "ככה לא מתנהגים!" ובסוף

לכל מאן דבעי, קודם כל, סרטונים מההלוייה יש בערוץ 7, ואני מבקש ממכם במיוחד, בבקשה להתפלל (לא בשבת, כמובן), לעילוי נשמת בן דודי האהוב, וכמאמר הרבנים "בני ציון המסולאים מפז", שגב פניאל בן הרב אלישב הי"ד, זצוקללה"ה, למשפחת אביחיל, אשר יד מרצח אכזר ימש"ו, גדע את חייו ואת חיי חבריו.