מכתב עמוד 2

בס"ד, יום רביעי, כ"ב בטבת. דפי. זה המכתב הראשון שאני שולחת לך באמת. יש עוד שניים או שלוש מכתבים, טיוטות בעצם, שלא שלחתי לך. הם מוחבאים בין המזרון לסדין. הם מקושקשים על דפים עם משבצות, קצת מקומטים, קצת קרועים. בפינות. אני לא מראה אותם לאף אחד, אל תדאגי. בכל מקרה, זה המכתב הראשון שאני שולחת לך באמת. עברו כבר שלושה שבועות. לא ראיתי אותך, לא דיברתי איתך, לא הערתי אותך בשפריצים של מים קפואים. לא דיברתי איתך על בנים, לא סיפרתי לך סודות, לא יעצתי לך איזה בגד ללבוש. בקיצור, שלושה שבועות מאז שעזבת. לקחת את המזוודה הקטנה הירוקה, פלאפון, כסף, והלכת. אמא כבר אמרה לי שמונים פעם שזה בודאי שלא באשמתי, אבל אני חייבת להבין באשמת מה. בגלל מה. למה? אני כל היום חושבת על מה שקרה לפני שברחת, אולי אני אצליח להבין מה קרה, למרות שאני סתם ילדה, רק בת אחת עשרה, ואני פשוט לא מבינה. הכל התחיל כשהחבר הזה שלך הגיע. יונתן. אולי זה באשמתו. אף פעם לא אהבתי אותו. הפנים הכהות שלו, עם השיער השחור, העיניים הקטנות. הוא כל כך נראה שונה ממך, כשעמד לידך- ליד הפנים הבהירות שלך, השיער הארוך בצבע דבש, השיניים הישרות שתמיד קינאתי בך בגללן. שנאתי איך שהוא אמר את השם שלו. יונתן. כמו של שלוכים. הרבה יותר יפה יונתן. במלרע, נראה לי. אפשר להגיד לך משהו בכנות, שמאז שהכרתי את יונתן אני מתאפקת לא להגיד? אני מקווה שלא תכעסי, אבל את האמת- אני שנאתי אותו. סיפרתי עליו לחברות שלי, כל הכיתה שלי ידעה שלאחות של יפעת יש חבר מגעיל ורשע. כשישנתי אצל יעל, היינו ממציאות עליו כל מיני דברים. וכל דבר רע שהיינו שומעות, מיד היינו אומרות "הלוואי שזה יקרה ליונתן", וצוחקות. אני מקווה שאת מבינה שלא רציתי לצחוק עלייך, רק עליו. תמיד שנאתי אותו, ואני תמיד תמיד בגללו לא היית בבית. בגללו כמעט ולא ראיתי אותך אף פעם... וגם הוא היה סתם רשע. אני אפילו חושבת שההורים שנאו אותו. הם היו קוראים לו "המרוקאי הזה" כשלא היית... המרוקאי הזה, אבא היה אומר, הוא השפעה רעה על דפנה שלנו. הוא וכל המשפחה הבורה שלו. מה זה בורה? מה הקשר בין זה ללהיות מרוקאי? מרוקאי זה אנשים חומים, אבל לא כושים, נכון? בהתחלה הוא היה בא ממש קצת, ואז לסעודת שבת פעם בחודשיים בערך, ואז היינו רואים אותו גם באמצע השבוע, ואז הוא התחיל לבוא יותר, ויותר, ויותר. יעל צחקה עליי שבסוף תתחתנו. כמעט חנקתי אותה מרוב כעס. בקיצור, ככול שהוא בא יותר, את ואבא רבתם יותר, וההורים דיברו יותר בפרטיות. כאילו, יותר דיברו ויותר בפרטיות. התחילו לשלוח אותי למחשב, ולא עשו לי את זה מאז כיתה ב'. ואותך? אותך בקושי ראו בבית. אפילו ביום הולדת של גליה לא היית, ולא במסיבה שעשינו לעמיחי לכבוד זה שעשו לו גשר. אכלנו המון דברים רכים, כמו ג'לי, וגלידה, ועוגת גבינה. אנחנו אכלנו את הביסקוויטים שלו. היה ממש כיף. היית יוצאת בבוקר לבית הספר, וחוזרת מאוחר בלילה, לא יודעת מאיפה בכלל.הרבה פעמים ניסיתי להישאר ערהעד שתחזרי, ולא הצלחתי. אמא הייתה מגרשת אותי למיטה, ודי כועסת כשהייתי נשארת ערה גם במיטה. היא צעקה עליי שמתי שתזכרי לחזור, בטח תרצי רק לישון, לאכול, או לדבר בטלפון. הכל התחיל להתבלגן לי. האוירה בבית התחילה להיות יותר לחוצה, איכשהו כולם שכחו שעוד תשעה חודשים יש לי בת מצווה. ואחרי תקופה ארוכה שיונתן תמיד היה אצלנו, פתאום הוא אף פעם לא בא. אבא התחיל לצעוק יותר. תמיד הייתי גאה שרק אבא שלי, מכל החברות, כמעט ואף פעם לא צועק. אבל בשבוע לפני שברחת, הוא לא דיבר, רק צעק. כל שיחה רגילה איתו הפכה למפחידה ורועשת. בכל אופן, אני מתגעגעת אלייך. ורוצה שתחזרי, וגם כועסת. כי למרות שאני אוהבת אותך, כל מה שקרה הוא קצת באשמתך. אני עייפה, וכבר מאוחר. אני כמעט מתייאשת מזה שתחזרי. מחר בלילה אני כבר לא אחכה. לא בסלון, ולא במיטה, ולא בלב. יפעת. בס"ד, יום חמישי, כ"ג בטבת. דפי- אמא אמרה שאי אפשר בכלל לשלוח לך את המכתב. אז אני אכניס אותו ביחד עם כל השאר, בין המזרון לסדין. שייקרע, לא אכפת לי.

חיכינו כלכך... ציפינו כל כך.. תפילות ובכי ציפייה גדולה ופתאום... זה הגיע בלי להרגיש..תחושות מיוחדות ושמחה כל כך גדולה! סוף סוף מרגישים שאפשר להוציא את הכוחות לפועל כל מה שבנינו התכוננו ועליו התפללנו.. לא יודעת מה קרה..אך הכל מאיתו יתברך ..הכל לטובה ואנו הקטנים צריכים להרים ראש.. בעז ובגבורה להמשיך למרות המקרה הנורא הרגשתי שאני צריכה להפרד ממך..ובקושי הספקתי להושיט יד ל"תמונה" שבה נראית כל כך קטן אבל כל כך קיים.. נשמה טהורה שבאה ללמד אותנו .. לרומם אותנו רק לחבק... רק ללטף...רציתי.. איננו מבינים..אך מתפללים עלינו ועל כל נשות עמך ישראל שנזכה להגדיל ולהאדיר להוריד נשמות טהורות וקדושות להמשיך בדרך באמונה גדולה ולא להפסיק לקוות....

בס"ד אתה בטח זוכר אותי זוכר אותי רישמית, מאיימת ונוקשה, זוכר אותי מאובנת בתוך הכסא הניצחי שלי, עם חיוך מאולץ. לא ידעת כמה אני רועדת, תלושה, קפואה בתוך המשרד המחומם שלי, כמה מצנן אותי הקפה החם שקניתי במכונה. כשנכנסת אלי, הדבר הראשון שראיתי היו עניים. עניים גדולות, עוצמתיות. עניים חומות, טהורות, כנועות. היה בהן מבע של אור חזק שנכבה. אור עצום בכוחו, אור שמרוב אדירותו, גם כשהוא מכובה ממגר את החשכה. כשנכנסת, המסת בי משהו שהיה מאובן עד אז. זה התחיל מהשקע של הצוואר, אני חושבת. מין נקודה כזאת של חום, של אנושיות, שהולכת ומתפשטת בי- כמו אש מאופקת, שמחממת מלחכת את כל הנימים המדוכאים, והתאים הרדומים בתוכי ומחיה אותם: התיישבת מולי, אז, באותה פגישה ראשונית. מותח את אצבעות הידיים בחוסר נוחות, מביט סביב עם העניים הטהורות שלך. וכבר אז נטעת בי את ההרגשה שאני צריכה להגן על העניים הענקיות האלו, שלא יתלכלכו בפחם האכזרי של החיים, לדאוג שלא ישרטו במכרה הטינופת האנושית. ככל שהבטתי יותר לתוך העניים הענקיות האלה, התחזקה בי התחושה של המחטים שדוקרים אותי מתוך כל החום השופע הזה, ופתאום כאב לי להסתכל לתוך ים טוב-הלב הזה, כאילו ההשוואה השפלתי מבט תקיף לכיוון כתב האישום, "הנאשם מואשם בכניסה לשטח צבאי סגור, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, השלכת אבנים, נורות-צבע ואבנים לעבר כוחות המשטרה", החזרתי בכוח את מבטי לעיניך. הבנתי. הוא בטח מהילדים המוזנחים האלה, המתנחלים, הנוער-גבעות המופרע הזה. העניים שלך, שגרמו לי לאי-נוחות פנימית, הכעיסו אותי פתאום. הדקירות העמומות של יסורי-המצפון הלא-ממוקדים התחזקו לאט-לאט, דופקים בכאב שדקר הרבה יותר ממה שהסכמתי להודות בפני עצמי. וכשהמבט שלך תלוי בריפיון בשלי, הרגשתי ערומה למולך, למול עיני השה המלאות שלמות שלך. שאלתי אותך את השאלות שהייתי צריכה לשאול אותך, מתוך כל תוקף תפקידי הנוקשה. ואתה ענית לי, עם מבט מעט מושפל, עם מין כניעה של מנצחים, וחיוך של כוח מוסווה תלוי לך בזוויות העיניים, והתשובות שלך היו כל-כך הדבר הנכון לענות, כאילו ידעת מה יוציא אותך הכי טוב אצלי, במין אילוץ מתוחכם. אז סיכמתי בדיוק את מה שאמרת לי, לא מטה את גורלך לא לחיוב ולא לשלילה. וכשלאחר כמה ימים, שאלו אותי בבית המשפט מה הרושם שלי עליך, וכל הסטיגמות שניסיתי לעורר בתוכי למול העניים שלך, לא פגעו במקום הנכון, לא השפיעו מספיק. וכשישבתי שם, בבית המשפט לנוער בו הייתי פעמים כה רבות, נדקרתי ונדקרתי מתוך החליפה המחוייטת והרשמית שלי, ופתאום פרץ ממני בזרם חזק וחסר-שליטה כמה שאתה ילד חלש, שמובל בעיניים עצומות אחרי ההמון, ושצריך לרחם עליך כי זה רק האופי החלש שלך, והלחץ החברתי, והלגיטימציה שניתנת מהרבנים שלכם, ושיקלו עליך, כי אתה מבולבל וכשגמרתי כשנגמר החלק הראשון של המשפט, וכולם יצאו החוצה, מהרתי לאסוף את חפצי ולצאת. רק לברוח מכאן, מהמקום בו ראו אותי במצבי העלוב ביותר, הקטן ביותר, החצוי ביותר-- ואז נתקלתי שוב בעניים האלה שלך. לא היה בהם כעס, גם לא אכזבה, רק אישור לקטנות שלי, רק אישור לחוסר-התוקף של המערכת. ונגשת אלי אז, ולחשת לי, ואולי זאת אפילו לא הייתה לחישה אלא מה שהעניים שלך צעקו לי את החוסר-יכולת שלי להתמודד עם אמת, עם דברים שהם לא תרגלים ערמומיים של עורכי-דין, אלא דבר טהור ואמיתי, עם אנשים אנושיים וחמים ואוהבים, והרגשתי פתאום כל-כך נבזית, כי בכלל לא האמנתי בכל מה שנאמתי שם, בבית-המשפט, אתה בטח לא מבין את הגילוי לב הזה, בהחלט תמוה שקצינת המבחן הנוקשה שלך משתפכת ככה, אבל הרי בסוף כל משפט חייבים להגיש פסק דין.

שמונה שנים ללא תיקווה , שמונה שנים ללא מענה, רק שהאמונה לא תיגווע ..! לילה אחרי שמונה שנים ואני עדיין פה בוכה, תראה אותי, רק בת 22 , אמורה לבנות חיים אבל כבר שחוקה! ממשיכה ללמוד, ולנסות לחיות בשביל מה ?? בפעם השניה, אתה הולך וחוזר בחזרה, תגיד לי ההקרבה הזאת שלנו הייתה שווה ? אני יודעת אחי, שהימים "הטובים" שלנו כאן ספורים, עוד מעט ותחזור , ושוב יהרסו פה חיים.. כשבאת לביקור אחרי שנה וחצי שלא היית פה ניגנת שוב על הפסנתר, איך החזרת אותי לימים של אז..לעולם אחר.. הסתכלת לי בעיניים וידעת כמו תמיד שאת חיי ממך לא מצליחה להפריד. וכשאתה תיפול ותהרוס שוב את עצמך, אני אפול איתך ואיתי כל המשפחה .. הפעם כשאתה חוזר , אני לא רוצה שתחזור .. שחרר אותנו מהמסע הנורא הזה -השחור .. תמשיך אחי את המסע לבד , עוד מעט תשע שנים יעברו ואם לא ידעת אז אני איידע אותך , השארת פה אחים ושניי הורים עם חיים בלי מטרה !

בס"ד אמא (ב)אדמה / איתמר ליברמן בני, קמת מוקדם, אמרת 'מודה אני' בכוונה יתרה, נטלת ידיים בדקדוק, עכשיו אתה רק ב"קורבנות", ואני מרגישה כבר "על המזבח". העבודה עוד רבה. צריך לבשל, לאפות, לנקות ולשטוף את הכלים שנערמו בכיור. האיברים מתפרקים לי, ואתה, אתה עוד ב"קורבנות". אני קורסת תחת הנטל והעומס, ואתה, אתה עסוק בלימוד רציני ועמוק עם החברותא שלך. אני לא מבינה, אני לא אמורה להיות החברותא הכי טובה שלך???? יום שישי האחרון היה 'סרט' נוראי בשבילי. אחיך הקטנים צרחו והשתוללו, המטבח היה נראה שעבר סופת טורנדו ולא היה ניתן לראות את הרצפה מרוב לכלוך. אני קוראת שמישהו ישמע ואתה, בני, כבר שעה תקוע "בקריאת שמע". הראש מתפוצץ לי מרוב צעקות ובכיות, ולך, לך לא אכפת, אתה לומד כמו בכל יום במשך שעה את "הדף היומי", ואני מרגישה שהנה מגיע יומי. חצי שעה לפני כניסת שבת. אני בלחץ מטורף, ואתה עוד בחדרך לומד "שולחן ערוך", ושולחן שבת רחוק מלהיות ערוך. נשארת בישיבה שבוע, שבועיים, שלושה שבועות רצופים. ואני שואלת- מה עם הבית? אני גם עוד מעט בישיבה- "בישיבה של מעלה", עם כל הצדיקים והצדיקות. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. אתה משנן בכוונה הלכות לשון הרע, ולי- גם רע, וגם הלשון שלי בוערת ושורפת. שורפת מהתה של הבוקר שלא הספקתי לשתות לפני שהתקרר והלשון נכוותה לי, הכל בגלל שנחפזתי להוריד מהר את הכביסה לפני שירד גשם. בכללי- זה לא רק הלשון, אני כולי בוערת. אתה בעולמות עליונים, מנסה להתקרב לאבא שבשמיים. אבל אל אמא שלך, זו שלצדך, לא צריך להתקרב?, בקצב הזה גם אני אגיע עם הזמן לעולמות עליונים. בן יקר, אני מפחדת. אני מפחדת שתגדל ותהיה צדיק גדול, ציצית ותפילין, משניות וגמרא, אבל בלי שום נתינה לסביבה, בלי אף עזרה לזולת. לא נעים לי להגיד, אתה כבר לקחת "טרמפ" על התורה כדי להשתחרר ממשימות שהסביבה מטילה עליך, ואני לעומת זאת, עדיין מושיטה יד. מושיטה יד לעזרה.

זה מכתב ששלחתי לאחותי אחרי שאמרה כמה דברים שהיה לי קשה לשמוע. לא יכולתי לשתוק ושלחתי לה את המכתב הזה. אח"כ חשבתי שכדאי לשתף גם אתכם ולומר מקצת שבחם של האפרתים בפניהם, כי לרוב אין בעל הנס מכיר בניסו ואין נביא בעירו. סליחה מראש על חוסר הדיוק. אחותי, ד"א: שוב קיבלתי מכתב שרשרת של רמאות. הפעם לא העברתי לאף אחד. אבל מה יהיה? מה עושים עם המכתבים האלה? עכשיו כשאני משחזרת, קיבלנו לאחרונה כמה מכתבים כאלה. נמאס. תודה על ההזמנה. אנחנו נשמח לבוא, אבל רק לבקר. אפרת היא הבית שלנו. גם ת"א התחילה כ"אחוזת בית" עם כמה משפחות בודדות... גם על מייסדי ת"א אמרו שהם משוגעים, וברוך ה' היום יש בת"א הרבה יותר משוגעים... כל מי שגר בארץ הוא קצת משוגע, וזה בסדר. ועוד ד"א: אפרת לא אמורה להחרב, בכל אופן לא בידי יהודים. את מוזמנת לבקר אצלנו. אנחנו מתגעגעים אליכם. ואם תבואו זה בטח יוריד מאוד את הסיכויים שאפרת תחרב חס וחלילה. מקווה זוכרת את פרוייקט הכפתורים המרגש שהתלהבת ממנו? מליון וחצי ילדים נספו בשואה, לכל ילד אספו כפתור! זה פה, באפרת. אצלנו העצים מסתירים את הנוף ולא הבנינים. אצלנו רואים כוכבים בלילה. יש פה אלופי שחייה וג'ודו, רבנים גדולים וחשובים, אלפי ילדים שמחים ומתוקים ובני נוער תוססים וצדיקים, הרבה מאוד בתי ספר וגני ילדים, ישיבות גבוהות והסדר, מכינה קד"צ, מתנ"ס פעיל וטוב, תנועות נוער, מאות מתנדבים בכל התחומים, חיילים, וסתם שתדעי: הבית שלכם בת"א הוא בטווח מרגמה מהבית שלנו באפרת. אם אנחנו לא נהיה כאן, בסופו של דבר גם אתם לא תהיו בת"א. איפה כן? לא יודעת, אולי חזרה לטוניס או לביאלסטוק. זה טוב מקסימום בשביל טיול שורשים, לא יותר. קשה לי עם הציניות והנונשלנטיות שבה אמרת את הדברים לי ולשירה לוי. זה כאב לי. את יודעת, זה לא צחוק, זה החיים שלנו. אנחנו חיים כאן, ממש, יום יום, 24 שעות, 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה. ואם כבר את אני אוהבת את אפרת ואני אוהבת אותך. ואני לא מתכוונת לבחור בין שתיכן. אפרת היא הבית שלי ואת אחותי. את מי את אוהבת יותר, את אבא או את אמא? לא, גם אני לא יכולה לענות על זה. אז אני מסרבת לבחור גם בינך לבין אפרת. אני בוחרת בשתיכן, שתיכן גם יחד. אחותך מגרעין עיטם, אפרת.

כבר מזמן רציתי לרשום ולספר לך כמה אני אוהבת אותך! גם אם לפעמים זה לא נראה ככה. גם אם אני לא אומרת לך שאני אוהבת זה לא אומר שאני לא. ועל תחשבי שאני לא מעריכה את זה שגידלת אותי ואת כולם לבדך. היית גם אמא וגם אבא כמה שיכולת. תמיד נתת לנו את מה שאנחנו צריכים- את האמצעים, השיטות, שהיינו צריכים כדאי לחיות טוב. הדרכת אותנו ולימדת אותנו לשמוח במה שיש לנו, כי יש כאלה שגם את מה שיש לנו אין להם. ואנחנו צריכים להשלים עם מה שיש לנו, כי מי שלא יודע להעריך את הדברים הקטנים אז קל וחומר שלא ידע להעריך את הדברים הגדולים שבחיים. כל חיי למדתי להעריך את הדברים הכי קטנים שהיו נראים לאחרים חסרי ערך, ובעייני- רבים ערך. אם לא היית מדריכה אותי כמו שהדרכת אז לא הייתי מי שאני. אני למדתי ממך את נסיון החיים. אני גם יודעת שלא תמיד היה לך קל בחיים, וגם לגדל אותנו לבדך זאת היתה משימה קשה, אך את אזרת את הכוחות שלא תמיד היו בך, וגילית תושיה רבה בשעות הכי קשות שאף אחד לא ראה ושם לב. את היית זאת שניחמת, שדאגת, והאמנת בי מתי שלא כולם האמינו, האמנת וידעת שאני אצליח. והכי חשוב אהבת אותי! בלי תנאים ובכל עת וזמן. וגם אם לפעמים נראה לך שלא הצלחת לגדל אותנו טוב ולא נתת לנו מספיק, אבל את נתת את כל מה שיכלת לתת וגם אם לא קיבלנו הכל זה היה רק בגלל שלא היה לך.תמיד ויתרת על הכל בשבילנו אפילו על הדברים הקטנים קנית ולעצמך לא, אפילו שהיה בא לך. תמיד חשבת רק אלינו ועל טובתנו שנהיה מאושרים בכל דרך שנבחר גם אם היא לא לרוחך והיית רוצה שנלך בדרכך. את לימדת אותי לעזור, לדאוג , לוותר. והכי חשוב- לימדת אותי לאהוב גם אם לפעמים קשה לי. נכון שלא תמיד הבנתי או רציתי להבין, נכון שלא תמיד הקשבתי ועשיתי רצונך. אבל אני תמיד אהבתי, ואוהבת ומעריכה אותך אפילו אם זה לא נראה ככה. לפעמים אני לא מראה את אהבתי, זה לא אומר שאני לא אוהבת, כי קשה להראות רגשות. קשה להחשף, קשה לי. אני לא יודעת להראות לך כמה אני אוהבת ומעריכה ומודה לך שאת אמא שלי! מבתך באהבה רבה.

טיפשונת מתוקה שלי, אחותי, למה את שוב בוכה? כי לא התייחסנו אלייך מספיק, כמה שרצית? כי את חולה? כי לא נותנים לך לזוז? למה את בוכה? עכשיו את ישנה פה לידי, ואני שומעת את הנשימות שלך, את רגועה. טוב לך. אבל כשאת כועסת או עצובה-למה את מאשימה אותנו שלא עשינו מה שרצית? את לא מסוגלת לומר, נכון? למה את לא חושבת לרגע כמה טוב שאנחנו מתייחסים אלייך ואוהבים אותך ודואגים לך? כי את רק תינוקת. למה אני אף פעם לא חושבת לרגע שמגבילים אותי כי אוהבים אותי? כי אני רק תינוקת. תינוקת של אבא שלי שבשמיים, וגם של אבא שלי שפה. אבל אנחנו לא כאלה. שתינו שונאות מגבלות. את – כי באמת מגבילות אותך 4 אמהות, אני – כי אני עצמאית מדי. שונאת כלובים. למה זה כל כך מפחיד, הכלוב הזה? מי הסוהר בו? מי הסוהר בו? אני. אני הסוהר, ואני הסורגים, ואני גם האסיר. אני יצרתי כלוב. מתישהו, יגיע כבר הזמן לצאת החוצה. לפרוץ את הסורגים. אסור לי לשקוע בייאוש כזה. אסור! ושיגיע מהר. צריכים אותי. וגם אותך, ילדונת. את שתינו.

אלוקים שלום, הייתי חייבת לכתוב את המכתב הזה. מכתב של נערה שלא מוצאת את עצמה כל-כך בתוך כל העולם הזה, ומצפה שאתה, אולי, תעזור לה. אולי - כי עד עכשיו לא עשית זאת. אני מבקשת ממך כבר שנים ארוכות לעזור לי למנוע מהרוע להגיע אליי, אבל אתה אינך עוזר לי בנסיוני הזה. זה נראה כאילו שלא אכפת לך. ואולי באמת לא מפריע לך שאני סובלת? בבקשה - תשלח אליי איזה אות מהשמיים. משהו שיוכיח לי שבאמת באמת כן אכפת לך ממני. שאתה אינך שונא אותי והבאת אותי לכאן רק בשביל שלך לא ישעמם. תראה לי את זה. בבקשה! ב ב ק ש ה ! אני זקוקה להוכחה שזה אכן ככה. זקוקה לזה. ואתה עדיין לא הסכמת להראות לי את זה. וזה כל-כך כל-כך מתסכל אותי!! בתקווה שתסכים איי פעם להראות לי אהבה, ביתך, הודיה.

בס"ד לחברי היקר חירם. מה שלומך? איך החיים באשור? מה אבא שלך עושה עכשיו? הוא משמש כנציג אשור בארץ אחרת? הבטחת לשלוח לי מכתבים ולתאר את הארץ שלך, אבל לא קיימת עדיין את הבטחתך. אני עדיין מחכה. מאז שעזבתם את מצרים, לפני שנה בערך, הרבה דברים נוראים קרו פה. בשלוש מילים- מצרים נחרבת לעינינו. זה התחיל בערך שבועיים אחרי שעזבתם. עם אחד, ישראל, אתה זוכר- אלה עם השמות המוזרים והלבוש המצחיק, התקומם ודרש מפרעה ללכת למדבר. הם טענו שזה רק לכמה ימים, לעבוד את א-לוהיהם, אבל אנחנו ידענו שהם מחפשים תירוץ לברוח. מובן שסירבנו. אחר כך, בא המנהיג שלהם, קוראים לו משה, זה הנסיך שברח למדין, נראה לי שסיפרתי לך עליו, ואמר לפרעה, שאם הוא לא ישחרר אותם, יבואו עלינו כל מיני מכות. כדי להוכיח את דבריו, הוא עשה שני כשפים: האחד היה הכישוף עם היד שהופכת למצורעת, זה שעשיתי לך ביום שהגעתם, והשני, זה כישוף עם מטה שהופך לנחש. אנחנו לומדים את זה עכשיו בכיתה. אחרי כמה שבועות, משה בא ליאור, והפך את המים שלו לדם. אתה לא יודע מה קרה- לא היה שבוע שלם מה לשתות והדגים מתו. הבריכה שהיינו בה ביחד היתה כולה אדומה. גם השכן שלי התינוק מת מצמא. אחרי שפרעה לא הסכים לשחרר את היהודים, משה הזהיר את פרעה שהוא יביא מכה אחרת- צפרדעים. איפה שלא חיפשת, מצאת צפרדע. שבוע שלם אכלתי לחם עם צפרדעים. דבר דוחה, אבל די טעים. אחרי זה, משה הביא מכה של כינים. אתה זוכר שכשהיית פה היה לך יומיים כינים בשיער? איך סבלת? עם כל הגרודים, וכל זה? אז שבוע שלם היה לנו כינים בכל הגוף. זה פשוט גירד עד שאפשר להשתגע!!! אחרי שזה הפסיק סוף סוף, משה הביא מכה אחרת- כל מיני חיות טורפות. המבוגרים קראו לזה מכת ערוב. הכתונת הכי יפה שלי, בפסי הירוק והזהב, נקרעה על ידי אריה ענק. אני הצלחתי להינצל. למשה לא נמאס להביא עלינו מכות. הוא כופר בטובה שהבאנו לו, כשהוא גדל אצל פרעה, וניצל, לפחות אז, מהגורל היהודי. אז הוא הביא לנו מתנה "נפלאה"- מכת דבר. זוכר את הסירחון שהיה ליד דיר העיזים של השכנים שלי? תתאר לעצמך את זה, רק כשהחיות מתות. מוכרי הבשמים חגגו. אחרי זה, כשלא נותר כח לסבול עוד מכה, באה מכת השחין. זה היה מ-ג-ע-י-ל!!! כל הגוף התכסה בפצעים כאלה דוחים. כשזה רק התחיל, וראיתי את חבר שלי, אמרתי לו שיש לו פצעים כאלה מגעילים על כל הגוף, ואז הוא אמר לי שגם לי יש פצעים כאלה... אחרי השחין, בא הברד. מצרים, כידוע, היא ארץ שאין בה גשם. כל המים שאנחנו צריכים, אנחנו מקבלים מהנילוס- היאור. במשך שבוע, בתור מכה, כמובן, היתה תופעת טבע שלא היתה פה מעולם. ירד לא רק ברד (גשם קפוא, זה כואב כשזה פוגע בך), אלא בתוך הברד היתה אש!!! הברד לא כיבה את האש, והאש לא המיסה את הברד. חטפתי אחד בקצה האצבע, ויש לי כוויה. הרבה עצים נשברו מהברד, אחרים נשרפו מהאש שהיתה בתוכו. אחרי שהיה הברד, היתה, כמו תמיד, הפסקה של שלושה שבועות, ואז בא ארבה. הארבה הם חרקים קטנים, שפשוט אוכלים הכל!!! כל ירק חי, צמחים, ירקות, פירות, הכל. שבוע שלם אכלתי בשר. דווקא היה נחמד. אכלתי גם בשר ארבה. מי שמבין בואכל, פשוט מחזיק את הארבה, לוחץ חזק, וכל הבשר יוצא החוצה. נכון מגעיל? אחרי שהארבה עף מפה על ידי רוח חזקה, היה לפני בערך שלושה שבועות חושך. כזה חושך (ובכזה חושך) לא ראית בחיים שלך. החושך הזה היה סמיך!!! אפשר היה לחוש אותו. הוא היה רך כזה. שלושה ימים היה החושך. שלושה ימים רצופים הייתי בתנוחה של ריצה. פשוט אי אפשר היה לזוז. חבר שלי שלושה ימים היה במיטה. איזה כיף לו... עכשיו, עוד כמה דקות, אמורה להיות המכה האחרונה. שאלתי את ההורים שלי מה המכה הזאת, אבל הם רק בכו ושתקו. נחכה למכה הזאת, ואחריה, סוף סוף החיים יחזרו למסלולם. בינתיים, דרישת שלום לכל המשפחה. * * * * * לחירם שלום. זה ניקרואה, אח של החבר שלך גדירון. זוכר אותי? לפני כמה דקות, גדירון, וכל הבכורים האחרים בארץ מצרים, מתו. דרישת שלום לכל המשפחה, ממני, ומגדירון שבשמים, שמסתכל עלינו משם, ומחייך. להתראות, ניקרואה.

בס"ד י"ט אדר תשס"ז שלום יקירי! מתי הכרנו לראשונה? גם אני לא יודעת. היית לנו "אהבה עיוורת". הפסקנו להיפגש קצת, הייתה הפסקה. התחיל הטרור. אבל זה לא גרם לי לברוח, באתי, קצת פחדתי, אבל חזרנו להיות יחד. עכשיו אתה שבוי, נמצא אצל גויים. למה הפקירו אותך? אני לא יודעת. נלחמתי עליך, הפגנתי, זעקתי, התפללתי. אבל לא שמו עליי. עכשיו, אני כותבת, ומתגעגעת. יש לנו המון תמונות יחד, וידאו מהשבועיים-שלושה לפני שנשבת. הוידאו מהים יחד. יש גם את הוידאו והתמונות מיום העצמאות, מהתהלוכה בפסח, בט"ו בשבט-מהנטיעות. אתה שבוי כבר שנה+ מנסים לשחרר אותך, אבל זה קשה. קשה מאוד. כבר שנה+ שלא ראיתי אותך. שנה מלאת געגועים אליך, וציפייה לשוב להיות יחד. אלה שגרמו לשבי שלך, נכשלו במלחמה האחרונה. ישנם שלושה חטופים ומאות פצועים ועשרות הרוגים. רק בגלל שובייך, הם שכחו איך נלחמים, הם יודעים רק לגרום לשבי שלך-שלכם. כל פעם שנוסעים, אני מדמיינת שנוסעים אליך, אני חושבת עליך, רוצה לפחות לראות אותך, אבל לא בתמונות. במציאות. שנהיה שוב יחד, שניפגש, אביא לך בעז"ה פרחים, אבל לא סתם פרחים, פרחים שמסמלים פריחה. שתזכור שכל הזמן איכפת לי ממך, ותזכור שתמיד אני אוהבת אותך, וזה שהייתה פרידה שאני מקווה שזאת פרידה קצרה, אני לא שוכחת, ותמיד, אבל תמיד אוהבת אותך, ותמיד, תמיד מצפה שנשוב להיות יחד. ושלא יהיו יותר פרידות. פרידות, זה דבר קשה, אבל יש פרידות שזה לצורך הגשמה וחזרה והבנה כמה אנחנו אוהבים אותך, כמה באמת חשוב לנו כל העסק כאן. אוהבתמיד, ומתגעגעת עד לשובך. -------------------- נכתב על הגוש, בכוונה בתור מכתב.

בס"ד אחות שלי יקרה, ודאי תוהה את מה קרה, שלך החלטתי כך פתע לכתוב, מכתב מלא חיוב לרוב. לך האוזן היחידה, שלי בכל זמן קשובה, תמיד יודעת לזרוק מילה טובה. יודעת להעיר ולנער אותי כשצריך, "מעיין, עם עצמך תהיי אמיתית אסור את רצון הלב סתם כך להשליך". למרות שאיננו כ"כ מסתדרות, אחת את השנייה משלימות. את "השמש" שמושכת אליה את ההמון ואני השקטה והרגועה שלא נמשכת אל תוך אותו השאון. בך יש אש בוערת חזקה, את כריזמטית, אנרגטית ושמחה. מושכת אלייך מקבץ של "מעריצים", ואני מסתפקת בחוג קטן של כמה חברים טובים ומכרים. אחותי, אמנם דריכנו כבר נפרדו, אין הרבה משותף. את נשארת חובבת הרפתקאות ובילויים מושבעת עם רוח צעירה, שלעיתים מקנאה אני בך על כך. (קנאה חיובית כמובן). ואני- זנחתי את אותה הדרך, לעיתים כ"כ כואב לי על כך, את יודעת עד כמה אהבתי את הבילויים שלנו יחדיו, את תמיד נפחת חיים בכל מפגש חברתי מכל סוג שהוא. אני כ"כ מתגעגעת לימים האלה, למרות שהיום אני לא מאמינה באותה הדרך. אך למרות הכל אחותי, יודעת אני שזכיתי עד מאוד לצידך בדרך לצעוד. אוהבת אותך- אני.

שנה, שנתיים .... שבע שנים.... ואיי איך כולם כאן מצליחים ומתקדמים.. איך נעצרת שם במקום , לפני שבע שנים עד היום. נסיתי לדחוף, נסיתי להקים, עשיתי הכל כבר ללא הגיון! רציתי לעזור, עליך לשמור.. להוציא אותך מהקפור אל האור. הייתי מלאת תיקווה בשבילך, בטוב וברע תמיד איתך! איבדת הכל .. כמעט את החיים, אני זוכרת את הייאוש שלך על הפנים. זוכרת את המכתב שבו אמרת שאין כבר מה להפסיד..מכתב שחרוט בי לנצח - מכתב מחריד! איך הלכתי אחרייך " למקומות זרים " ניסיתי להציל אותך ,להרחיק מחברים רעים. שכחתי לכמה שנים את עצמי, את החיים . מצטערת שעשיתי זאת בדרך כ"כ קשה מקווה שלא היה לשווא... בן אדם, אתה חשוב לי יותר מידי תשמור על עצמך החיים שלך יקרים!

התחלתי ללמוד אצלך בקורס לפני כ-4 חודשים, בדיוק עברתי רגעים כ"כ קשים . בזמן שהחיים קרסו מול עיני, היית שם, בקושי הכרתי אותך ושיתפתי אותך בכל מה שעבר עליי, לא יודעת למה אבל פשוט סמכתי עלייך ובמקום לשתף חברות קרובות או דודים שיתפתי אותך ואפילו בכיתי, מאז הפכת עבורי לאדם ממש מיוחד משהו משך אותי אלייך, תחושה שאלוהים שלח אותך ... תמיד היית ניראת לי אישה חזקה ואחראית , עם הזמן הפכת להיות עבורי מודל לחיקוי כל פעם שאני רואה אותך אני מרגישה פתאום חזקה יותר, עם הרבה כוחות. נכון אנחנו מכירות רק 4 חודשים, אבל אי אפשר להסביר כמה את חשובה לי , אני מרגישה שאני מאוד חשובה לך, שאת אוהבת אותי ואת מראה את זה. הייתי רוצה מאוד להגיד לך שאת חשובה לי ושאני אוהבת אותך ושלא סתם תפסת מקום בחיי, ושאני ארצה תמיד לשמור איתך על קשר. בעוד 3 שבועות מסתיים הקורס ואני כבר הרבה זמן רוצה להגיד לך את כל זה , אז למה אני לא מצליחה ?? מהתלמידה שלך

ראיתי אותך שם, בקצה המסדרון. אפשר לומר :" כמעט לא ראיתי אותך שם..." עוד שניה והיית נעלמת לי... נהיית קטנה וקטנה וקטנה ו...קטנה!!! כאילו שהעולם הזה גדול עלייך... כאילו שהעולם הזה גדול עלייך!!! ואת מניעה בראשך הצר, ומרעידה קלות את השפתיים הדקות, כאומרת :"לא! העולם גדול... העולם גדול ואין בו מקום בשבילי." את כל כך משוכנעת שאני טועה. וכדי לא להאמין לך אני צריכה את כל כוח הרצון שלי. מי אמר שאין דבר העומד בפני הרצון?! את עומדת בפני הרצון, ומסתירה אותו. אמנם כמעט ולא מסתירה אותו, כי איך יכול גוף כל כך רזה להסתיר רצון? יקרה שלי, כדי להסתיר באמת את הרצון – את צריכה לגדול. אבל אולי לא תגדלי עוד. אני זוכרת שראיתי אותך. ואז אמרתי לך :"רזית..." הבעה מרוצה נפרשה על פנייך, ומתחת את פיך לחיוך הכי הכי רחב. "יפה, נכון?" הנהנתי בהיסוס, לא רוצה לפגוע. לא הצלתי לך את החיים. מהממת שלי, איך יכולה אש חיים לדעוך? אני מסתכלת בך, את טובעת בתוך המיטה הענקית של בית החולים. בתוכה את נראית עוד יותר קטנה... פיצית – פיצית... נכנסת לזה מזמן. לפני ארבע שנים... ואז, יום אחד, נעמדת מול המראה, הנחת ידייך על ירכייך ולחשת בכאב :"השמנתי..." מאז זה לא נגמר. לא הקשבת לי. כשהבנתי מה קורה, כבר היה מאוחר מידי. ואת המשכת. היית קמה בבוקר, שותה כוס מים. אוכלת עוגיה. עושה ספורט. שותה כוס מים. עושה ספורט. הולכת לישון. מצטמקת... אני רוצה לעזור לך!!! נשמה, בבקשה, תעזרי לי לעזור לך! תעזרי לי לעזור לך לצאת מכל הזבל הזה!!! תרצי!!! יום אחד, אני הרמתי את הטלפון שצלצל. אמא שלך היתה על הקו. היא בכתה. הרבה בכתה. והיא אמרה לי שבבוקר היא קמה וגילתה אותך שרועה על הרצפה. ואז היא טלפנה 101, מרוב בהלה, כי לא ידעה לאן לטלפן... והם לקחו אותך. ואמרו שאת..... שאת... אנורקסית!!! ורק אז הבנתי הכל. כמו הפאזל שהרכבנו ביחד. פאזל של 700 חלקים. ואז אמרת במין טון של חכמים :" אם חסר רק חלק אחד, הלך הפאזל..." עכשיו לא משנה אם את היית חכמה או טיפשה., כי בקצב הזה – מה יישאר ממך?!?! עור מתוח על עצמות חלשות... למה??? למה התרחקת ממני??? סיפרתי לך שנולד לי אח... אחרי כל השנים האלה... ואת רק הסתכלת עלי ואמרת "אז מה? לי כבר נולדו 5 אחים! למישהו זה משנה בכלל?".... ואני הסתכלתי עלייך, ולא הבנתי. כל כך פחדתי... יחד עם הקילוגרמים שהשלת מעל עצמך בקלות כזו, השלת מעלייך גם את אישיותך. אבל אני הייתי זקוקה לך! אני לא מבינה. איך התהפך הגלגל? פעם את היית החזקה, ואני הנתמכת. איך התהפך הגלגל?! הוא התהפך, ומי שנפל ממנו ונמחץ תחתיו היה... את... איך, איך לא קלטתי את זה??? היו לי ארבע שנים לקלוט. אבל את לא רצית. נזהרת. עשית הכל כדי שאף אחד לא יקלוט. ועכשיו, אני יודעת מה את חושבת. אני מכירה אותך מספיק טוב כדי לנחש מה את אומרת לעצמך. אני יודעת, זה לא קל. זה קשה לך, זה היה חלק ממך במשך ארבע שנים. אבל מדבר זבל חייבים להיפטר. או שנפטרים מהעולם!!!! לא! אני לא רוצה לאבד אותך!!! תפתחי את הלב, נשמה שלי, תתני לי... אני מחכה שתביני. אני בוכה בשבילך, כי אני יודעת שאת לא תבכי. מה כבר אכפת לך? מקסימום תמותי... אני צריכה אותך לידי... תישארי כאן!!!!!!!!!!

מצאתי את זה כשחיפשתי משהו אחר..... -------------- בס"ד. כסלו תשס"ב. אבא יקר! נפרדתי ממך במוצאי שביעי של פסח תשס'א,לאחר שהקפצת אותי עם בנותי (ועם אחותי כמלווה) חזרה לביתנו במושב ישעי. לאחר הביקור של כל פסח בקרית ארבע. נפרדנו פרידה קצרה ומהירה. כדרכך,תמיד היה לך לאן למהר. אולם בניגוד לפרידות קודמות שנפרדתי ממך,היתה לי תחושה שהייתי רוצה להודות לך יותר וחבל שלא הספקתי. חשבתי שעלי להודות לך על הטרחה שטרחת להסיע אותנו הביתה. לא עלה בדעתי שזוהי פרידתנו האחרונה. ומה שאני מרגישה,בעצם,היא הכרת תודה על מה שנתת לי לאורך כל חיי. לא עלה בדעתי שבעוד פחות מחודש אחוש את הצער על כך שמעולם ,בעצם, לא הודיתי כמו שצריך. ------------------- כאן נגמר המכתב שכתבתי לפני 5 שנים. למרות שהוא חתוך באמצע החלטתי להשאיר אותו כך. אני רוצה להוסיף רק עוד דבר אחד : לאמא היקרה,שתזכה לרוב שנים בריאות ושמחות. תודה.

בעזרת ה' יתברך,הסטנד-אפיסט הכי טוב שאני מכירה. Besheva/Article.aspx/6240 הרצים יצאו דחופים לפני שנים רבות בדבר המלך על סוסים ובידם איגרות ועוד שנים לפני כן מעל גב הר עניו קיבל אז איש האלוקים הכתב והמכתב מאז עבר הדואר והתגלגל הלום עד נעמי גברת השירים "באוטו האדום" אל התיבה ניגשת מפתח בידה ארנונה ,מים או חשמל אולי זה צו,פקודה? הגיעו שנות אלפיים עולם הפך לכפר ולביתי בתוך קופסא הוא כל כולו חדר. ועל מסך זכוכית פינה קטנה משמאל מעטפה ,מכתב אדום במרובע תכול ובלחיצת עכבר נפתח עולם מוזר וחברים מיוחדים אותי מעודדים אחד פתח את סגור לבי שכח אותו לסגור אחת סיפרה על חוויות חידה שאין לפתור חשבתי ,זה דמיון אין קשר לחיים פתאום הגיע עוד חבר אחד מהשכנים כולי עוד מתגלגלת מצחוק לא יאומן והשינה אותי עוזבת מתי תשוב לכאן? "מסר חדש" אומר מסך ואם תתענייני אומר לך כך פשוט כתוב כתוב בו "השמיעיני" "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך ,השמיעיני" (שיר השירים,ח,יג) תודה לך, רבונו של עולם, "על ניסיך שבכל יום עמנו" ועל הנס המיוחד של היום, אחיינית חדשה ! תודה תודה תודה

אחותי היקרה, אם יש בעיות כאלו זה זמן טוב לקבל יעוץ משפחתי ואפילו פסיכולוגי. על רב כבר המלצתי? אני אומר שאם שרדת את הזוגיות עד לפני חודשיים אז נכנסת כעת ליישורת של שנה בה לא משנים סטטוס . פשוט לא . תסמכי על הכוחות שלך. יש לך הרבה מהם, והם יעזרו לך להיות יצירתית . השתדלי בתור התחלה להמנע מחיכוך מיותר ולו אחד . איפה שיש מחלוקת - משם תדירי רגלייך . לא אל תהיי פראיירית תהיי חכמה מהנסיון תלמדי שבמה שהוא מתעקש הוא ממילא עושה אז מה את מקבלת מהעימות? מחלות! כך גם הפסדת את מה שנראה לך עקרוני וגם קיבלת חוסר ביטחון עצמי חוסר הערכה עצמית וכמובן עצבות == מחלות ! במקום זה תבדקי מה באמת עקרוני לך לכל הזמנים ולא רק לשנה אחת . מהעקרונות האלו אל תסכימי לזוז ועל השאר פשוט תזרמי . הוא ממילא יעשה מה שהוא רוצה ואת תהיי בריאה ושמחה . עם הזמן הוא ירצה " להתקרב" אליך וממילא ישתף ויתייעץ יותר אבל תמיד תזכרי - רק על עקרונות עומדים. ושלום בית גם הוא עיקרון חשוב מאין כמוהו. הרב דסלר מלמד בספרו "מכתב מאליהו" שיטה להתגבר על קשיים . בקצרה ממש אומר לך ש"כוח דוחה כוח" זאת אומרת שאם יש לך קושי במידה(מידות - התנהגותיות) מסויימת תגייסי בתוכך מידה אחרת בה את חזקה מספיק ובעזרתה תתגברי על הקושי. דוגמאות- מפקד נתקל עם חייליו בחוליית מחבלים ומתחילים חילופי אש , המפקד כמו כולם רועד מפחד אבל יודע שהדבר החכם הוא פשוט להתרומם אל מול פני האוייב להסתער ולנצח. אבל הפחד.... אז הוא מגייס כוח דוגמה נוספת ? קמצן שלא מוכן לזרוק דבר אפילו הוא סמרטוט. לא נותן דבר לאיש ונאבק עם קליינטים על כל שקל , יושב במסעדת יוקרה ומזמין ארוחת ערב בשווי 1000$ . איך זה תשאלי? תאוות האוכל אצלו חזקה לא פחות מתאוות הממון . ואולי היוקרה שהוא מפגין כלפי הברנז'ה עליה הוא נמנה. קיצורו של עניין , אחותי, חפשי. אתרי בנפשך אילו עקרונות לא תזוזי מהם (הישרדות פיזית , הישרדות נפשית ...) אילו כוחות עוזרים לך לצאת ממצוקות בתחומים אחרים (לימודים, עסקים וכו') אילו כוחות את שומרת לעיתות משבר ( קסם אישי, דיבור על לב וכו') ונתחי מצבים בהם את יכולה להיחלץ מויכוח ,פעוט כגדול . עד רמת השיחה . אחותי , מילה אישית. נכון בהתחלה הדבר יראה לך מגוחך / לא רציני / לא עובד/מיותר/ למה לי?/ שהוא יסבול/ ואם זה לא יצליח?.... ועוד כהנה. כך הן דרכם של התחלות... הסוד הוא בהתמדה. תתחילי היום . עימדי מול המראה ואימרי בקול " אני אוהבת את עצמי. אני ממש אוהבת את עצמי. אני אוהבת את עצמי ומקבלת אותי בדיוק כמו שאני." תחזרי על זה 3-4 שבועות בכל יום! כשתלמדי לקבל את עצמך כמו שאת תשדרי לסובב שאת בסדר . וממילא הביקורות יוקטנו. גם שלך כלפי אחרים! תנסי , מה איכפת לך ? בסך הכל 30 שניות כפול 30 יום בקושי 10 דקות. ( אני מורה לחשבון) למל"מ . ותדברי עם אחרים תתיעצי תפרקי תפרידי מחשבות לחוד תחושות לחוד רגשות לחוד. אפר"ת - ארוע=פירוש=רגש= תגובה . תשני אחד מהם ותראי שהתגובה משתנית לכן אל תקפצי לפרשנות שנוחה לך אפילו אם זה הכי קל כרגע. תתאמצי . חפשי פירוש אחר משמח יותר גם אם בליבך את חשה שזה לא הפירוש שהאחר נתן למעשיו . מה איכפת לך שהוא יחיה בבעסה עם המחשבות שלו את תחיי כשווה תרתי משמע.

אנחנו יושבים פה עכשיו, המון חיילים וכותבים למשפחה, בטח נראים כמו חורשת עצי זית. עם רדת החשיכה נצא לקרב. כולם מעודדים את המשפחה, מבטיחים, שהכל יהיה בסדר והם יחזרו עד שבת. אני לא יודע. יש לי הרגשה משונה שלא אגמור את הלילה הזה. אני לא יכול לחשוב על מחר, קל וחומר שלא על לחזור הביתה, אליך. הם נראים כ"כ לא הגיוניים... כמעט ברור לי שהם לא יכולים לקרות. ולכן, תקבלי את המכתב הזה, רק אם באמת יקרה לי משהו. אם הייתי חוזר, הייתי מסביר הכל, פנים אל פנים. הייתי רוצה להבטיח לך, יקירתי, שהכל יהיה בסדר, אנחנו ננצח וזו תהיה המלחמה האחרונה, השלום יגיע. אבל לא. אני יודע שזה לא יהיה כך. יהיו עוד מלחמות. אולי קשות, אולי קלות, אולי נביס, אולי נובס, אבל יהיו עוד, כן, יקירתי, זו לא תהיה המלחמה האחרונה. אני מסתכל על חבריי וכל אחד מזכיר לי משהו, משהו אחד או שניים שעלינו לשמור ולזכור על מנת שנגיע לבסוף אל השקט והשלום, שנעבור את המלחמות הללו, כמה שיותר מהר. תראי את אלעד- הוא לא הבחור הכי דתי פה. הוא הולך עם כיפה קטנה, הכשרות שהוא שומר עליה- סבירה ולא יותר, שומר שבת ומתפלל שתי תפילות ביום בערך, זהו. אבל יש לו אמונה, אמיתית. הוא בוטח באחד שם למעלה, לגמרי, נותן לו את כולו. הלוואי ויכולתי להאמין כך, כמוהו, בכזו דבקות ואהבה. ויש לו את המסורת, היא השתרשה היטב בליבו וכעת, הוא יעמוד עליה בדיוק כמו הרב הכי גדול. הוא מאמין, והמסורת טבועה בו היטב. יש פה את איתן. בחור נפלא, עליז ואוהב. תמיד מתנדב להחליף מישהו בשמירה, או להשאר במקומו שבת. קורא לכולם "אחי" ולעולם אינו רב. ראי כמה אהבת ישראל! אהבת העם שלנו היא הבסיס לאחדות, האחדות היא הבסיס לניצחון במלחמות, המלחמות שעוד תבאנה. המפקד שלי, הרי סיפרתי לך המון עליו, יקירתי, זוכרת? שמו אלנדב. הוא אינו מן המפקדים שמתעללים בפקודיהם לשווא. הוא הראשון לעבוד, להתאמץ ולהזיע. תמיד דואג לאווירה הנעימה בין החיילים ובבסיס, לניקיון ושמירת ציוד הצבא. הוא אחראי ואכפתי, אך קשוח כשצריך בחור כארז. זו ההנהגה שהמדינה שלנו צריכה. בלי שחיתות, בלי אנוכיות. מתי יבוא היום שיהיה לנו ראש-ממשלה כמו אלנדב, שיצעק "אחריי" ויוביל את המדינה דרך המלחמות אל המנוחה ואל הנחלה? אולי זו נשמעת כמו משימה גדולה, אך בכ"ז אטיל אותה עלייך- את, מיכלי שלי, צריכה, כמו כל אזרח שאכפת לו מהמדינה, לעזור, להגיע אל היום שבו יהיו לכל אדם ולמדינה ככלל הדברים שהזכרתי: אמונה ואהבת המסורת כשל אלעד, אחדות, אהבת ישראל וערבות הדדית כמו של איתן, יושר, טוב-לב, אחריות ואכפתיות כמו של אלנדב, בעיקר להנהגה. לו כל אזרח היה נותן מעט, משתדל קצת יותר היינו יכולים, בקלות. זה תלוי רק בכם, האזרחים הפשוטים. אל תביישו את זכר הנופלים במלחמה הזו, החיילים יוצאים, נלחמים ומקריבים את חייהם למען העורף, פעלו גם אתם, כולכם, למענם. וזכרי זאת, אל תיפלי לשאננות ולאשליות: זו לא תהיה המלחמה האחרונה, אך עלינו לצלוח את הבאות, כי בכוחנו להוביל את העם למקום טוב יותר, בכוחו של כל אזרח פשוט ודל-העם לעשות זאת, גם את יכולה, אם רק תרצו ותשתדלו. אז למענך, למעני, למען כל הנופלים ולמען כל המדינה, עשי כל שביכולתך, השתדלי וצרפי אלייך אחרים, מסיבה אחת, פשוטה וברורה: השלום לא ייפול מן השמיים, לא יבוא מאליו, עלינו להשתדל, מפני שאנו יודעים- זו לא תהיה המלחמה האחרונה. אוהב לנצח, לעד, ואחריהם, גיא.

טוב... יש לי הקדמונת... אולי זה לא הדבר הכי אקטואלי לעכשיו. כתבתי את זה בתקופת המלחמה. אני מעלה את זה כי אני ממש אוהבת את זה... טוב, קחו ת'במה. ילדונת... (טוב, טוב, אני יודע שאת לא אוהבת שאני קורא לך ככה...) אז אני כאן. מסביב כולם שקטים. שקט-רועם, שמעת על דבר כזה??? אם תרצי תוכלי לקרוא לזה השקט שלפני הסערה. אנחנו יצאנו ל"התאווררות"... כן, ככה המפקדים קוראים לזה, באופן די אירוני... יצאנו משם, וחזרנו לכאן... קריית שמונה המופגזת. זה אפילו יותר קשה! כאן אני יכול לראות כל דבר. את הילד הקטן שרץ ברחוב וצורח :" יצאתי רק לשניה ונסראללה זרק עלי קטיושה!" את חבורת הנערים שהצטופפה בצד, מנסים לגונן אחד על השני. את הזקן שהציץ מחלון הבית שלו וצעק לעברי: "חייל, תשמור עלינו..." לא, זה לא קל. זו לא התאווררות. אבל הילה, אם לומר את האמת - כבר חוויתי יותר גרוע. הילה, אני ראיתי את יוני נופל מולי וצועק לי :"נדב, תמשיך! אל תישאר לידי!" הילה, לא יכולתי. נשארתי לידו, החזקתי לו חזק את היד... הוא החזיק לי אותה בחזרה. ואז הוא הסתכל עלי, חייך ואמר: איזה יום... פצצות לגבות, רסיסים לריסים, יום פגז..." ניסיתי לצחוק, באמת. אבל כל מה שיצא לי היה מין "אהה."מטומבל כזה. ויוני הסתכל עלי, ופתאום העיניים שלו נראו לי הכי-הכי עצובות שאפשר. ואז חשבתי על תמונה נוראה... קבר כזה, כמו כל הקברים, אפור כזה וקר. ועליו כתוב "פה נקבר"... די, הילה, אני לא מסוגל לתאר את זה. אבל, אם להודות באמת, לפי הפרצוף של יוני גם הוא חשב על זה... הילה, הוא תפס לי את היד וביקש ממני לומר לשירה שהוא אוהב אותה. ולאבא ואמא שלו שהוא אוהב גם אותם. וגם לאחותו ושני האחים שלו, וגם... ורק אז תפסתי מה קורה פה!!! יוני עוזב מאחוריו כל כך הרבה אנשים ודברים שהוא אוהב! הוא פשוט מסתכל לי בעיניים וקורע לי את הלב. לרגע הסתכלתי על הפצעים שלו. אני אומר לך שאם הייתי רוצה לתאר מה שראיתי היה ששחיתי בים של דם. שלולית. ואז יוני פרש לפני את היד שלו. יכולתי לראות בבירור את קו החיים הקצר שלו. תפסתי לו את היד ולחצתי אותה חזק. יוני עצם את העיניים שלו. אחר כך באו ולקחו אותו. אמרו לי שלוקחים אותו כדי לטפל בו. אבל אני ידעתי שהיום יאמרו ברדיו "עוד חייל נהרג..." כן, הילה שלי, יוני הוא סתם עוד חייל... הילה, את יודעת מה?! אני בוכה עכשיו. אנשים עוברים לידי ושואלים אם אני צריך עזרה. "כן," אני רוצה לצעוק. "אני רוצה שמישהו יקח אותי מכאן!!" אף פעם לא הייתי מוצלח בכתיבת מכתבים כשהעיניים שלי רטובות ואני לא רואה כלום. הילה, אבל אני חייב לכתוב לך, ואת הדמעות לא אוכל לעצור... בהתחלה חשבתי לא לומר לך שאני בוכה, כי הרי גברים לא בוכים. זה לא נכון... ראיתי הרבה מאד בוכים ביום האחרון. הרבה שראו את חבריהם נעלמים לפניהם, או שראו את חייהם עצמם עוברים מול עיניהם. וכל מה שאני רואה - יוני. היי שלום, והלוואי שאני אצא מהגיהינום הזה. אוהב אותך - נדב

אני חיה איתם ורואה אותם כל הזמן. משחקות אותה צדיקות. אבל הבפנים שלהם פשוט גועל נפש. מדברות על ליקוטי מוהרן ורבי נחמן מתפללות כל יום שחרית ומנחה כל תפילה- שעה וחצי. הולכות עם חצאית עד הרצפה וחולצה שסגורה עד הסנטר אבל היחס שלהן לאנשים.. את מדברת איתן,והן מתעלמות. כנראה שאת לא לרמה שלהן. את אומרת להן "היי" בבוקר. אין תגובה. מה קרה? אני לא מספיק צדיקה בשבילך? אני מחפפת בתפילות? אני הולכת עם קצר? כן!! אבל אני בן-אדם! שמורה מוציאה אותי מהכיתה, אני יוצאת. בשקט. בלי קריצות, וצחקוקים. וכשהשרת מבקש ממני איזו טובה, אני משתדלת להיענות לו כי כתוב בתורה שצריך לעזור. והיא הרי צדיקה, לא? לא!! אני הצדיקה האמיתית! אני מתייחסת לאנשים בכבוד! לא מזלזלת! לא מתחצפת! לפעמים סותמת את הפה אפילו שיש לי כל כך הרבה מה להגיד! אני מקוה שתפנימי.. מישהי. ** הדברים נכתבו בכאב גדול, ואפילו בכעס, וחוצמיזה- זו פעם ראשונה..

נקדש את שמך בעולם, כשם שמקדישים אותו בשמי מרום. הרגע יצאת מהישיבה. שמת את האוזניות והתנתקת כמעט לחלוטין מהעולם שבחוץ. יצאת את הרחוב שליד הישיבה, מלא ביסורי מצפון אחרי תפילה ארוכה כל כך כלפי ריבונו-של עולם, אחרי שיעור החסידות. העץ הכרות בכניסה לישיבה, זה שנכרת בגלל החורף, מזכיר לך שלא כל צמח אחריתו טוב, והוא עלול לקרוס ברוח, ולעשות עוד נזקים אחר כך. וככה כל דבר. האוזניות עוד מעט מתחילות את השיר. אתה יוצא, רוצה לאמר שלום לשומר שהלך לו כבר. הוא לא מקבל כסף על שעות נוספות. אתה נזכר שוב, שלכל דבר יש שימוש חיובי ושלילי. לדוגמא הנגן שלך, שאליו מחוברות האוזניות. אפשר לשמש אותו לרע ולטמא את האוזניים. ואפשר להשתמש בו לחיוב. לחיזוק בעבודת ד'. אתה עובר על המדרכה. אסור לך להרים את המבט. אתה לא רוצה שאנשים יראו אותך ככה, ואתה לא רוצה לראות את האנשים, את החים. הם לא טהורים בשבילך. אתה יודע את זה ומנסה לשמור על העינים הקדושות שלך ככאלה, כמה שיותר, כמה שאפשר. אתה עובר ליד בית כנסת הגדול. הוא כבר סגור. נעול על מנעול ובריח. כמו כל דבר קדוש בעולם הזה. הכבש לנכים מזכיר לך שיש גם אנשים אחרים ממך, שלא יכולים לעלות בלי זה. אתה צריך להודות לקב"ה על זה. השיר שמתנגן ברקע הוא -תחשוב טוב, י'הי'ה טוב. אבל אתה לא מסוגל. אתה יודע שהקב"ה אוהב אותך, ורוצה אותך, ומאמין בך. אבל אתה לא מבין איך אחרי כל מה שעשית הוא יקבל אותך. אחרי התפילה שבה כמעט בכית, לא רוצה לחשוף את עיניך לכולם. לא רוצה להעלות את ידיך מהלב למעלה לנגב את הדמעות. את הרצונות. את כל מה שאתה מנסה אבל כל מילה בשיר חודרת לך. צועקת לך. כמה טוב הקב"ה שופע עלי, וכמה אני רע.. וכמה אני לא שומר על כל המתנות שהוא נתן לי. אני מגיע לרמזור. אני רואה אדום, ירוק, צהוב. הוא עומד שם בקופסתו עד שיתקלקל, עד שיחליפו אותו. עושה את עבודתו דוממת. וכל בוקר, כולם רודפים אחריו. לעיתים גם מסכנים את חיהם בשביל הדקה הזו. לא אחת ראית אבות או אמהות ממהרות למעון, וחוצות בריצה את הירוק הקצר עם עגלה. פעם אחת זה היה אבא עם אתה יוצא מהמרדף. מגיע לרחוב די שקט. אספלט מכסה את המדרכה. אתה מביט בסדקים. חלקם ממים. אתה נזכר בכמה דמעות שפכת. בלב שלך ששבור עכשיו. בזה שאולי לא הי'ית צריך לכתוב. שאתה צריך חיזוק עכשיו ואין לך. אבל אתה לא יכול לעשות את זה עכשיו. וגם לא רוצה. וגם זה לא רצונו יתברך... אתה מתקדם. רגליך הכושלות הולכות. אחרי הכל אתה צריך כבר להיות בבית שלך. יש מי שמחכה לך, ואתה לא רוצה עכשיו בעיר להיות. זה לא טוב לך רוחנית. אבל אתה חי'יב. "כמו במכחול את העולם אתה צובע, וקול פנימי לך קורא, אתה יודע הכל תלוי בך מצב הרוח מסביבך, המציאות היא כמו המציאות בדמיונך" אתה יודע שאם אתה צובע משהו עכשיו, זה בשחור. מכסה עכשיו על פשעיך, על מה שרצית ולא הצלחת. אולי כי לא מספיק נסית, אולי כי התיאשת. אולי כי אבדת את הכוחות הנפשי'ים על נסיונות אחרים שלך. הקול הפנימי כעת לא אומר לך משהו אחר - הקב"ה הפקיד אצלך משהו. לא עמדת בזה. לא פעם ראשונה. אתה כבר מכיר אתה כבר יודע. אבל אין לך מה לעשות נגד זה. חלק בגלל שאי-אפשר יותר, וחלק בגלל שאתה לא רוצה. וגם לא מסוגל. זה נותן לך תענוג, נותן לך עוד כוחות, ואחרי שיש אי-אפשר בלי זה. המציאות בדמיון נהית שחורה. אי ההצלחה בלימוד, זה שדחית את המבחן ואתה יודע שאתה לא תצליח בו. מבחן על מה שהית צריך ללמוד בחודשים האחרונים, ואתה לא. היו לך דברים אחרים לעשות. להתמודד. "תחשוב טוב - יהיה טוב! תאמין בעצמך תחשוב טוב - יהיה טוב אלוקים אוהב אותך!" תחשוב טוב? על מה? על מה לחשוב טוב? על מה שאני עושה? הרי לכאורה זה רק רע.. מה אני עושה בימים? להאמין בעצמי? על מה ולמה? על זה שהקב"ה נותן לי כ"כ הרבה, ומה אני נותן לו? אלוקים אוהב אותי... אבל מה אני נותן לו? מה אני מחזיר? מה? מה אני שווה? אז אני בן של מלך. אבל דווקא בגלל זה אני יכול יותר להזיק מכל אזרח אחר בממלכה... "היום אתה רואה במשקפים רק אפור מחר אפשר לראות דרכם שוב את האור הכל תלוי בקול שלך אומר בפנים תחשוב טוב, יהיה טוב! תאמין!" אני יודע שגם היום אני לא רואה רק אפור. לא צריך לספר לי. אני רואה דרכם רק שחור. וגם היום אפשר לראות את האור. אבל אני לא רואה! לא יודע. לא שומע. לא מבין... הקול שלי אומר בפנים - שאני לא יכול לחשוב על טוב שמגיע מעצמי. טוב שהוא רק שלי. רק פנימי. הטוב שיש לי כרגע רחוק ממני. אני לא יכול לתקשר איתו. הוא עמוק עמוק, רחוק רחוק בפנים, ורחוק גם בחוץ. רק הרע צמוד. אני מנסה להיפטר ממנו. היהיה טוב לא עושה ראשם של בעתיד הקרוב. בעתיד הרחוק אולי. אבל מה עושים עד אז? "יש לך מלאך שאומר לך "גדל" ויש מלאך אחר שאומר לך "חדל" תקשיב רק לאמת שזועקת מהלב תדע שאלוקים אותך אוהב!" אבל אתה יודע שהמלאך שאומר לך גדל, אומר גם דל. גדילה מודדים לפעמים באחוזים. אם המאה הוא אחד, גם אם גדלת במאה אחוזים - אתה שנים. וזה לא הרבה. ההקשבה לאמת היא דבר קשה. אתה לא רוצה להכיר בה. אתה לא רוצה. אתה לא מוכן גם. אתה מרגיש שאתה לא יכול. קשה לי מדי. יש יותר מדי נסיונות אחרים. יש יותר מזה. הרבה יותר... הזעקה מהלב היא רק הפוכה. העינים רואות, והלב חומד. והידים מקלידות. עד שתים, שלוש. ההזדמנות לא תחזור בחודש הקרוב. בקצת יותר מזה אולי. וזה שהקב"ה אוהב, לא אומר שהחטאים לא חוצצים. לא כואבים. לא עומדים לנגד עינך, מסתירים, מכסים. מרחיקים. אתה הולך מחתיכה לחתיכה. אתה לא דורך על החורים שבין החתיכות, שאי-פעם היו חמות, כשבנו את הרחוב הזה. אתה מפחד ליפול מהם. חלקם נוצרו מעצים. אתה נזכר שלא כל מה שנשתל יש בו תועלת, ולפעמים הוא מזיק. ממש ממש כמו כמה דברים שאתה עושה. החיבור, ה'דעת' צריך להגיע אחרי החכמה והבינה. ואלה רק בדרך, ואתה לא יודע מתי הם יגיעו. אתה יודע, אבל לא יכול להכיל תקופת זמן כזו את הכל. אתה נזכר בלימוד, ברצון להתקדם. לאהוב. אבל אין לך שום חשק מאז שאתה חוטא. הנסיונות הורגים אותך. הרצון ללחוץ או ללחוץ. כל רגע שאתה רואה את הקב"ה, ואת עצמך, אבל בעיקר את המרחק. את חוסר ההתקדמות. כל הריקנות הזו. העצבות. ואיך שאף אחד לא יודע עליהם כמעט. אתה מסתיר פשוט, מכפה. אין סיבה שהם ידעו. ילעגו. וגם אם ידעו- זה עלול לקלקל את הכל. ואתה לא רוצה! אתה רוצה שלא... אתה רוצה שיחשבו איך שאתה, כמו שאתה נראה. עם הפאות, עם הציצית בחוץ. עם הכיפה. עם הכל. השיר הסתים. השיר הבא נישא על הרוח. בטרם הוא מתחיל, אתה מתבונן בעצמך. אתה סוחב את התיק, את התפילין. וחוץ מזה טישו והנגן. שניהם בכיס. שניהם בגלל צורך. האחד גשמי והשני רוחני. הוא לא שוקל יותר ממאה גרם. אבל אתה מתאר לעצמך, סכין במשקל הזה. אם הוא מסתובב מה הוא עושה. וככה אתה מרגיש... "הבוקר שיאיר יהיה אחר בגלל העוז, בגלל התקוה. המחר שיבוא יהיה טוב יותר בגלל ההתמדה, בגלל הענווה." אתה יודע שהמחר לא ישתנה. אתה תקום עם אותה תחושה. עם אותם חים. התקוה כלפי חוץ אותו דבר. הפנימיות לא. המחר שיבוא ,אולי עדיף שלא יבוא. שישאר שם, בלוח. או שכן. הוא מקרב לחודש וחצי שיש לך. ההתמדה? התמדה במה? את המצב הזה הרי אתה לא רוצה. הכל אולי טוב גשמית, אבל בפנים.. "היד שתלטף תהיה רכה יותר כי הותרת בה עדנה והחיוך שיחייך יבקיע כל חומה וימלא את המחר באמונה" איזה חיוך ? איך אפשר בכלל? הרי אתה כ"כ עמוק בבוץ הזה. אתה לא רוצה. אתה מרגיש כאילו אתה לא מתקדם בכלל רוחנית. ויש לך גם קבלות. איך אפשר? אמונה יש.לא חסר. שהכל לטובה, שהכל אמיתי. אבל מה זה עוזר עכשיו? אתה מדבר עם הקב"ה. מתפלל. מתחנן. עושה את ההשתדלות. את מה שאתה יכול. את מה שאתה גם לא אולי. אבל אין כוח. כוח נפשי. כוח רוחני להמשיך הלאה. אתה לא יכול. "וקולך נישא על הרוח וצועק אלי כמקדם עדינות, זה עניינו של גן עדן." אתה יודע שיש קול. אבל מה שנישא על הרוח זה רק עצבות. רק מרירות. לדעת שאתה לא עומד במה שהקב"ה מצפה ממך. רוצה, לא יכול. לא מסוגל. נפשית. רגשית. זה חזק ממך. העדינות מזכירה לך דברים שאתה מעדיף לשכוח. את השעות הקטנות, את הכל. ואתה לא רוצה. רוצה את זה, אבל לא אז. יודע שטעית. יודע ש... ולא מסוגל להכיל. "אני צועד לבד בתוך הכפר חש את ידך בתוך ידי, כמו בעבר. אני מביט אל -על נושם אותך את ישותך שממלאת את המדבר." אתה לא צועד בכפר. אתה צועד בעיר. כאן אין מגע אישי, אין כלום. רק אתה. השאר הם אנשים, אבל אין בינכם כלום. הדבר היחיד שאתה נושם זה אוויר מלוכלך. נזכר בפעם האחרונה שהית במדבר. ודיברת עם הקב"ה. עוד כמה זמן יש לך להמתין. שטחת את הבעיות. את הכל... ואתה לא מרגיש שהשתנה מאז משהו. "וקולך נישא על הרוח וצועק אלי כמקדם עדינות, זה עניינו של גן עדן" הקול נישא על הרוח, אבל אתה לא מרגיש שיש רוח. שיש רצון. "אני הולך ברחוב, רואה אותם את הילדים שנשמתך בנשמתם שומע את קולך בתוך קולם כשהם מוחים את דמעתם אני שר איתם" אתה הולך ברחוב. האבנים המשתלבות של המדרכה, מזכירות לך שאתה חלק מהעולם הזה. לא פרט יחידי. דורכים עליך מדי פעם. אתה חלק ממערכת שיש לה מתכנן. שיש לה יעוד. את קולות הילדים אתה לא שומע. אתה קצת יותר מבוגר. לאחים הקטנים אין זמן. הם ישנים, או במקומות אחרים. את קולם אתה לא שומע. אתה שומע את קולות הילדים הקטנים. אתה מתעודד קצת. אבל ממשיך להיות עצוב. הבטריה נגמרת בסוף השיר, אתה כבר ברחוב. בבית. שוב אתה חוזר להצגה של השמח. של הרציני. של הצדיק. עוד מעט אתה שוב תעמוד בנסיון. אתה יודע שאתה תעמוד בו כי הוא לא חד צדדי, ושיש עוד זמן. רק שבזמן הזה אתה לא יודע אם תעמוד. אתה יודע שמחר תקום. אתה יודע שמי שאין תוכו כברו בל יכנס לבית המדרש. ואתה תכנס. ותחשוב. ותתפלל. ושוב תחטא. תמשיך. תתמיד. בזכירה סוד הגאולה. אם תרצה, תצליח. תחשוב טוב. יהיה טוב. תאמין! (השירים: נישא על הרוח, תחשוב טוב יהיה טוב, אודי דווידי - לכל זמן).

אמא ואבא יקרים , במצב שכזה, שוב מצב לא טוב, אני לא יודעת מה להגיד ואיך לעזור , כי אין לי את היכולת והכוח כבר לעזור. אני יודעת שכשהמצב יחזור לקדמותו, שוב המשפחה תתפרק ושוב נתנתק, ולא יהיו ימים כמו השנה שהצלחנו קצת לצחוק.. (תודה לאלוקים שנתן לנו את הזכות לחייך כאן בבית אפילו שזה לא להרבה זמן..) אמא ואבא אני רוצה להגיד לכם שאני כל כך , אבל כל כך מצטערת בשבילכם, אני זועקת את זעקתכם וכואבת אתכם על אובדן הבן הבכור, על אסון שבתור הורים צעירים מעולם לא דמיינתם שיקרה .. אמא, את לא צריכה לספר לי ולאחים שעשית הכל כדיי להציל אותו ,כי אנחנו יודעים אמא שעשית הכל! אנחנו זוכרים כל שנייה של הקרבה ובכי , אינספור לילות של יסורים וחיפושים אחריו,אנחנו סובלים אתכם , אל תבכו לבד! תנו לנו לבכות איתכם, תפסיקו לשבת עם ראש מושפל ותחושת אשמה נצחית. אתם לא אשמים! ! גם הוא לא אשם ! זה פשוט קרה, הוא נפל למקום שאין ממנו דרך חזרה, נילחמנו בשבילו בלי סוף ,אין כבר כוחות,כואב לנו בדיוק כמו לכם תעזרו לנו,יחד נצא מזה! הורים יקרים שלי, תסתכלו קצת מסביב, יש לכם עוד 2 בנים קטנים ומקסימים ועוד 2 בנות מקסימות! אל תהיו שבויים שוב בעיצבון המר הזה ,אל תנטשו אותנו שוב, אנחנו זקוקים לכם! אנחנו מודעים לאכזבתכם הגדולה מאחינו הבכור,ואנחנו רוצים שתראו שלמרות שהוא נפל ואיכזב אנחנו ננסה לשאוב כוחות וננסה לפרוח שוב, למרות שזה יקח שנים אנחנו נשתדל להיות ילדים מוצלחים ולכפר על הכאב וההשפלה. אוהבים אתכם מאוד, אוהבים את אחינו הגדול מאוד, נתפלל בלי סוף שהוא יצא מהבור העמוק הזה ושאנחנו נצא מהאימה הנוראית הזאת .. החיים לפנייכם הורים שלי, בעזרת ה' מבטיחים לכם שנוציא תואר כמו שרציתם, ותזכו לראותינו מתחת לחופה ולנכדים מקסימים בבוא היום.. אך יותר מכל מאחלים לכם שתראו את בנכם הבכור יוצא מזה חזק ובכוח ולא חוזר לגיהנום הזה יותר! באהבה ..בתכם והאחים (שבחרתי להתבטא בשבילם)

בס"ד הערה:אין בנכתב כאן לפגוע/ להשמיץ או כל דבר שכזה את אחינו החילונים, פשוט באתי לעורר פה נקודה מעניינת (עלתה בי בעקבות תוכניתו של ישי לפידות ביום שישי ברדיו). ********************************************************************************************************************************* יומני היקר לי מאוד. לא תאמין. נחש איפה אני? בישראל. איך ידעת? אהה... נכון שכתבתי לך הרבה פעמים שאני רוצה לעלות לארץ הקודש, אבל... נו טוב, לא משנה. העיקר שסוף סוף עזבנו את הארץ הארורה, את המולדת המזויפת, את מדינת הצוררים. את אירן. למה לא סיפרתי לך לפני זה? כי נשבעתי שלא אגלה לאף אחד בעולם, גם לך. אל תכעס עלי. תחשוב, אם אתה היית נשבע למישהו, הייתי כועס עליך שלא עברת על השבועה? לא, נכון? כן? די. אל תתנהג כמו ילד קטן. העיקר שעגשיו אנחנו מאחורי זה, בארץ אבותינו, ארץ הקודש, ארץ ישראל. יודע אתה אלו מחשבות ריחפו בראשי בעת שעזבנו עם המטוס את ארץ העמים הטמאה? הפסוק "ואשא אתכם על כנפי נשרים". אל תהיה מצחיק, אתה לא חשבת על זה באותו זמן. אתה בכלל לא ידעת שטסת עד עכשיו. לא רצית להגיד, אה? אתה מצחיק לפעמים. ואתה יודע על מה חשבתי כשירדתי במדרגות המטוס? שבדבר אחד אני עדיף על אדון הנביאים, משה רבינו. הוא לא זכה לעלות לארץ הטובה והרחבה שאליה ב"ה הגענו. מי זה אנחנו? אני והמשפחה, או אני ואתה. לא משנה מי בדיוק. העיקר, שזיכני השם יתברך להצטרף אל אחינו בית ישראל היושבים בארץ הנבחרת. כשהשליחם מארץ ישראל דפקו על דלת הבית, אני פתחתי את הדלת. על הפתיחה הזאת אמר הנביא "פתח תקווה". הם נכנסו הביתה, הסתודדו עם ההורים בחדר ההורים, ויצאו אחרי כשעה, עמוסים מיני מגדניות שאמי היקרה העניקה להם. לא היתה כיפה לראשם, אף ארבע כנפות לא לבשו. לא הראו שום סימן ליהדותם. ממש כמו הגויים הסובבים אות... שסבבו אותנו באירן. בהתחלה חשבתי שפחדו ללכת כיהודים גאים ברחוב. כמו משה, הבן של השכנים. אחר כך, בשעה תשע וחצי לערך, שמעתי את הורי משוחחים ביניהם, לא. לא האזנתי. פשוט שמעתי שלא בכוונה אותם מדברים ביניהם על ארץ ישראל, והם אמרו כמה פעמים את המילה חילונים (אז חשבתי שהם אמרו חימונים). הם אמרו שבארץ המובטחת יש הרבה כאלה, והם פחדו עלי ועל ששת אחי הקטנים. אבי אמר ש"אין מה לעשות פיקוח נפש דוחה הכל". אימי ענתה שבארץ ישראל יכול להיות "פיקוח נפש" יותר גדול (היא הדגישה את ה"נפש". לא יודע למה). לא הבנתי איך בדיוק החילונים יכולים לפגוע בנו. חשבתי שבארץ ישראל הכי טוב ליהודים, בלי הצקות של ערבים כמו פה. נכון. יש הרג של יהודים ברובים ופצצות, אבל לא הצקות כל הזמן. כן. זה שחליל זרק אותך על הקיר נחשב הצקה, אבל תן לי לסיים להסביר לך מה הבנתי על החילונים, טוב? תודה. אז בסוף הבנתי שאלה שהיו פה הם החילונים שמהם פחדו הורי. מוזר, הם נראו נחמדים. אף שנראו כמו גויים, הם היו יותר טובים מכל גוי שהכרתי. לאחר מכן לא יכולתי להתאפק עוד, ונגליתי להורי. הם נבהלו, ושאלו אם שמעתי מה שהם דיברו. (כל כך כאב לי שהבהלתי את הורי. יותר לא אעשה זאת בלי נדר.) אמרתי להם שקצת, ולא הבנתי אותם באמת, ויש לי שאלה אליהם. אחרי שנשבעתי שלא אספר זאת לאדם, שאלתי אותם מה זה חילונים. הם אמרו שזה יהודי שלא שומר את התורה. לא כל כך הבנתי את זה. או שאתה יהודי ושומר את התורה, או שאתה גוי ולא שומר. אל תדאג. אתה יהודי גם אם לא קיימת שום מצווה. זה בסדר. ההורים שלי הסבירו לי שגם החילונים הם יהודים, גם אם הם לא שומרים מצוות. פשוט לא לימדו אותם מה זה תורה. מסכנים. אבל זה לא העיקר של מה שאני רוצה לספר לך בכלל. העיקר היה ליל הבריחה. ליל שימורים, ליל הגאולה. גם אנחנו יצאנו בחיפזון, ממש כמו בני ישראל בעוד כמה פרשות. באותו בוקר יצאתי ללימודים כרגיל. כשחזרתי, היה לי שעה לסדר את כל חפצי. אספתי את כל הצעצועים ואותך. טוב. אספתי אותך ואת כל הצעצועים, וכשיצאנו מהבית נזכרתי ששכחתי את מחברת הסיפורים שלי. לא יכולתי לחזור. מה חבל עליה, שתהיה כפרת עוונות. עלינו עם עוד כמה משפחות למטוס אחד, המנועים הובערו, המטוס התחיל לנוע באיטיות על המסלול. הטייס הגביר את המהירות, אנחנו עדיין על אדמת אירן. לאחר מספר שניות ארוכות מנצח, ניתקו גלגלי המטוס מהקרקע. שניה זו תהיה זכורה לי עד רגע מותי, כמו אצל שאר האנשים שהיו על המטוס. אנחנו חופשיים. יציאת מצריים של זמננו. הייתי מאוד עייף, אך לא הצלחתי להרדם מרוב התרגשות. בנוסף לזה, גם אם הייתי מנסה להרדם, קולות הצהלה במטוס היו לבטח מעבירות אותי בחזרה מעולם החלומות לעולם המציאות, עולם החופש. לאחר שנחתנו על אדמת הקודש, קידמו את פנינו קרובי משפחות שכנינו לטיסה (לנו לא היו כאלה ששציפו לבואנו), ועוד הרבה אנשים. היו שם צלמי טלויזיה. גם הם היו חילונים. היה שם הרבה חילונים. הם אמרו שלום, התעניינו, ורצו לעזור. לא הבנתי איך הם יכולים לעשות כאלה פנים טובות אם הם רוצים לפגוע בנו. אולי זה חילונים אחרים? הנשים החילוניות לא כיסו את שער הראש (ברגע הראשון חשבתי "אולי בארץ ישראל לא כל כך מתחתנים?"), וגם לבושיהן לקו בחסר. עצמתי את עיני. התחלתי להבין את דברי אימי. אשה אחת כזאת ניגשה אלי. נבהלתי וברחתי. היא צחקה והלכה. שלא תבין אותי לא נכון. לא היה שם רק חילונים. היה שם הרבה מאוד יהודים כמונו, שומרי התורה ומצוותיה, פשוט היה שם הרבה חילונים. מוזר. בארץ ניכר כולם כמעט שומרי תורה, ובארץ עמנו הרבה לא שומרים תורה ומצוות. הנפלאות לה' אלוקינו. אחר כך נרדמתי, על אף ההתרגשות, והתעוררתי פה בבית. סיימתי להפעם, יומני היקר לי מאוד. דוד בן רבי אברהם עטיה.

בס"ד יקר שלי, כבר שלושה חודשים חלפו להם, מאותה פעם אחרונה. שלושה חודשים מלאים בניסיונות בלי סוף, אבל ברוך ה'-בלי נפילה אחת אפילו. לא עבר יום שלא חשבתי עליך, אפילו לא יום אחד קטן. המחשבות הרכות האלה מילאו אותי בעונג...מצאתי את עצמי נרגשת, נשימותיי השקטות עולות ויורדות. קצובות. איטיות. העיניים נעצמות לאיטם, וקמטי כאב במצחי העדין. כאב הזיכרון. הזיכרון של עיניך הגדולות, בפעמים הראשונות שהבטת בעיני. ארבעה חודשים של אהבה, ורק אותו יום העזת להישיר אליי מבט...ועם זאת, אהוב שלי, כמה הערכתי אותך על זה...כמה התרגשתי מהעדינות של מבטך, כשרפרף על פניי אולם כמעט מעולם לא נעצר בחלונות הנשמה שלי. שכל. מחיצות. ואני, שתמיד חסינה כל כך מול מבטים, אני, שניחנתי בעיניים גדולות, ומבט חסר מעצורים, אני- שעמדתי מול עיניך והשפלתי את מבטי. חזק מדי. הרגש חזק מדי. וכשעמדנו שם בלילה, ליד החוף והגלים הנושקים לו, כשביקשתי שתביט בעיני ולא יכולת, נחתך בי משהו. כמה רציתי לומר לך-ושתקתי. הרי ידעתי שגם אתה תשתוק. שכל. מחיצות. ורק בסוף, כשהגלים ליטפו את הרגליים, כשהלב שלי כבר כמעט נשבר-אתה שברת אותן. את המחיצות, את החומות. כשלחשת: "תסתכלי לי בעיניים", וכשהסתכלתי, אמרת את שבכיתי לשמוע כ"כ הרבה זמן... לב. רגש. מעולם לא נגעת בי. הרי זו אהבה טהורה שברא האל ומתקיימת בציוויו, אך שילוב מבטך בעיני, מרטיט כמו מגע ידיים...מלטף. מפנק... כשעלית על המונית, באותו ערב, ידעת שב 4 חודשים הקרובים לא תשמע את קולי. הרי החלטנו כך, שנינו. הרי עמדנו בכך בחודשיים שקדמו ליום המדהים שלנו. ידענו שזה נכון. ידענו שזה צודק. אבל הלב... כל כך כואב... יקר שלי., כבר שלושה חודשים חלפו להם, מאותו ערב מתוק. שלושה חודשים שבהן זיכרון עיניך לא עזב את נפשי. שלושה חודשים בהן אהבת אותי, ואני אהבתי אותך, ואפילו מילה לא החלפנו. ברגעים הקשים שלי, הייתי לבד. לא לבד לגמרי, מוקפת בסביבה האוהבת שלי, אך בלעדיך. לבד מתמיד. היד כבר מוכנה, רק לחיצה קטנה על הSEND ואזכה לקצת רוגע נפשי. רק מעט לדבר, לספר, לשמוע. לומר לך שסיפרתי להן, שאני כבר לא חיה בשקר. שתדע שכבר כמעט כולם יודעים, ולא אכפת לי. לספר לך עד כמה שהוא כבר ארוך. במיוחד בשבילך. כמו שאתה אוהב. לדעת מה עובר עליך. לדעתך מה איתך. מה איתנו... אתה עוד זוכר? אתה עוד חושב? אתה עוד אוהב?... הפחד הזה, שלא יניח לי לעולם. ואז אני עוצרת, דוחה את זה בכמה דקות. מחכה שיעבור הרגע הקשה. והוא עובר, ואני כל כך מאושרת שהצלחתי לעצור את עצמי. שאני עומדת בניסיון הנורא של הרשע המרושע הזה. מחזיקה את עצמי בידיעה שעוד חודש...רק עוד חודש קטן... והידיעה האיומה שעוד חודש כן...אבל... מה אח"כ?? ובינתיים, אני מחכה. שומרת אמונים, אבל לא מחויבת. ממש כמו שסיכמנו. שלך, אוהבת.... אני.

בס"ד איה הסופר אשר יוכל לתאר את המיית הלב בשעת הנעילה, את גלי הטוהר השוטפים את העומד ומרצה לקונו יום שלם פרוש מכל ענייני החומר. היכן הוא העט שמסוגל לחקוק עלי ספר את ההתרוממות והדביקות של עידני רעווא שבהם הנשמה נוסקת מעלה ומגיעה עד כסא הכבוד באהבה ובחפיצה. מי הוא זה אשר יאמר שהצליח לשרטט בקווים ברורים את השריפה הנוראה של החטא או את הרוגע והריפוי של אור התשובה. ישנם עולמות רוחניים אינסופיים של שמחה וצער, אהבה ויראה, דביקות ובושה קרבה וריחוק. הבה נחלום עליהם, נתענג עליהם ולבסוף גם נכתוב ונשורר עליהם. אל לנו להתעלם מהעצב והיאוש אבל אל לנו להרחיב עליהם. אך לא רק על עולמנו הרוחני- דתי ניתן עוד הרבה להרחיב ולכתוב, גם בעולמנו הנפשי ישנם מרחבי אין קץ של חיים מפכים. מדוע לא נתאר את השמחה האמיתית הבאה מתוך הרגשת שלימות ונועם? את ההרגשה שכל העולם חובק אותך בחיבוק אוהב והינך מתאחד עם הכל? השכחנו את תחושת ההצלחה לאחר כשלונות צורבים כה רבים? את הרגשת הגאווה הטהורה של המתגבר על קשייו? האם איננו מלאים התפעמות והשתוממות בכל פעם שאנו ניצבים אל מול פלאי הטבע? אפילו אל מול הפלא של גלי הים האינסופים המכים על החוף הרך? הבה נרחיב ונרבה את צדדי החיים החיוביים, השמחים המאירים. הם הם עיקר שירת החיים. (אשמח מאד לקבל הערות על התוכן והסגנון ולא רק ציון כללי. אם קראת אנא רשום בקצרה מה חשבת ומה חשת בשעת הקריאה. תודה רבה).

בתי, רוצה לכתוב לך אך היד רועדת (או שמא זה ליבי?...) רוצה לספר לך אך המילים קפאו על קצה לשוני.... בתי...... איך אוכל לכתוב על הכאב העז של המחנק בגרון כשהמילים שרוצות להיאמר נתקעות ולא יוצאות? ימים על ימים של בדידות וריקנות ושל כאב מתמשך ולא נגמר- רחוק מבתי! רחוק מהעין ויודע שגם... רחוק מהלב... דקות, ימים, שבועות, חודשיים, שנים- של ריחוק. האם יש סיכוי לאחות את הקרעים? להשלים חסכים? לא רוצה לדעת את התשובה....מתכחש לה.... יכול לראות את פנייך, כמעט ולחוש את רגשותייך באותן שיחות טלפון בודדות, ריקות... (באמת ריקות??) את האכזבה העמוקה בעינייך ואת שפתייך החשוקות- הנה שוב אותן שתי המילים שחוזרות על עצמן שוב ושוב, ואחריהן...כלום!- "מה נשמע?...הכל בסדר? טוב, שלום..." צליל ארוך, ארוך.... אינך יכולה לראות את הרעד בידי כשהנחתי בקושי רב את שפופרת הטלפון חזרה על כנה.... אינך יכולה לשמוע את הנשיפה העמוקה שנמלטה לה בין שפתיי- ' הצלחתי לסיים את המשימה הקשה'- כן, עצוב, לא- כואב, כואב שלדבר עם בתי זו משימה קשה אך בשבילי זו המציאות- קשה לי לדבר איתך. איך להתחיל והיכן לסיים...אני יודע שאני.... לא מכיר אותך!! אני לא יודע מה את עושה, מה את אוהבת, מה חלומותייך... אני כן יודע- שעזבתי אותך (ולא משנה הסיבות וההתפלספויות, שנינו יודעים על מה מדובר...) לא חוויתי איתך את רגעייך החשובים, לא הייתי לצידך בזמנים הקשים, לא חיבקתי אותך בשעת לילה כשסבלת מסיוטים, לא הידקתי את השמיכה סביב גופך הרועד בלילה של קור, לא הייתי להנחות, להדריך, להסביר, ללמד, לחנך, לא הייתי להקל עלייך בלימודי החיים הרצופים מבחנים, פיתולים וניסיונות, זכיתי למעט רגעי קסם ואושר בשנותייך הראשונות- תינוקת יפהפייה, מלאה וחייכנית (אז לא ידעת מה מצפה לך בהמשך...) אני נוצר בליבי את הרגעים בהם אחזתי בך, חיבקתי, האכלתי ,החלפתי וחיתלתי, כטיילתי איתך ואת תינוקת קטנטנה רכובה על כתפיי עולזת וצוחקת או מעורסלת בזרועותיי ונמה בשלווה את שנתך.... בתי, יש דברים התלויים בנו,(ועל אלו שלא אני לא מבכה, יש בי האמונה שאת יודעת ומבינה שגם אני קורבן לדברים שאינם תלויים בי) בני האדם. ה' נתן את הבחירה החופשית ביד כל אחד ואחד- לבחור את הדרך הראויה בעיניו ובעיקר "ובחרת בטוב"- לצעוד בדרך הטובה, בדרך האבות הקדושים. ללמוד ממעשיהם וללכת בדרכם. אני יודע שלא הייתי עבורך הדוגמא הכי טובה. אני מודע לכעסך, תסכולך מהתנהגותי. יודע שאינך מצפה ממני לגדולות ונצורות רק למעט שבמעטים וגם אותו אין בכוחי להעניק לך- ואת חושבת שזה מחוסר אכפתיות, מחוסר אהבה... אני מתפלל שאת, בכוחות הנפש הגדולים שבך תצליחי לנתב את דרכך ולצעוד בדרך הנכונה ושה' יתברך יאציל עלייך וידריך אותך. לא, לא שתהיי כזו בשבילי, אני יודע שלא מגיע לי. אלא בשבילך- כיוון שיש לך נשמה גבוהה, אצילית ומיוחדת. ואת, עדיין.... מצפה ומייחלת שבוע אחר שבוע לשמוע אותי אומר: "אני אוהב אותך".... ואני לא אומר...קשה לי.... ובשיחה הבאה שנדבר, האזיני בתי! האזיני מעבר למילים, לטונים, האזיני לליבי! אני בטוח שאז תצליחי לשמוע- אני אוהב אותך!!! אבא. נכתב בעקבות מכתבה של "רק בשמחה"- "לאבא" /Mosaic/Read/5666

לטלוש, בתי היקרה לי מכל!!! בעודי כותבת את הכותרת, רואה אני בעיני רוחי את מבע פניך- מגחכת במרירות. אבל תאמיני לי טלי שהגדרה זו היא כאין ואפס לעומת הרגשות שלי כלפייך. טלי, בתי הבכורה, משאת נפשי.... כן, אני יודעת בדיוק מאיפה באים המרירות והכאב. המבט הכבוי בעיניים, הכתפיים השפופות, המילים הרפות/ מתחמקות מתומצתות במינימום של הברות כאילו.... כאילו את מפחדת לשוחח איתי- עם אימך! כן, אני מבינה יותר ממה שאת מתארת לעצמך. את החשש שלך למריבות וויכוחים אין סופיים ויותר מכל, החשש להיתקל שוב בחוסר הבנה (שבוודאי מתורגם אצלך לעיתים כחוסר אכפתיות...) טלוש, ליבי מוצף ומאיים להטביעני.... כל כך הרבה רגשות כלפייך.... כל כך הרבה כאב וכעס... על עצמי! כואב לי שאני לא נותנת לך כתף תומכת ומלוא תשומת הלב. כואב לי שאני לא מצליחה לעמוד בציפיות שלך ממני. כואב לי על האמון שאבדת כלפיי. כואב לי על השיחות הרבות שנגמרות בויכוח מר. כואב לי על מעשייך הזוכים לביקורת במקום מחמאה. כואב לי על האדישות במקום ההתעניינות. אתמול, באת אליי, היה לך מבט מוטרד במקצת. כנראה רצית לספר לי ולשמוע מה אני חושבת. אך אני שאלתי אותך למה הכלים מהארוחה עדיין על השולחן ולמה את לא מסוגלת להושיט לי מעט עזרה לאחר היום המפרך שעברתי והשעות בהן עבדתי ואחר כך עמדתי לבשל עבורכם ארוחה, "...טלי, את לא חושבת שמגיע לי מינימום של עזרה ממך? איפה האכפתיות שלך?" ואת הבטת בי ובעינייך התחלפו כל כך הרבה רגשות: אכזבה, כאב, ובהן שאלה גדולה: ואיפה האכפתיות ואת הסתובבת בשקט מעיק והלכת....לפנות את השולחן. ואני ידעתי ששוב אבדתי אותך... (וכדוגמא זו היו רבים...) אני רוצה להיות עבורך אמא טובה יותר!!! מבינה יותר... אני יודעת שאת נמצאת כעת בתקופה חשובה מאוד. מנסה לעצב את אישיותך, דעותייך. מחפשת את עצמך, דרכך ואת הייחודיות שבך- ויש בך המון! הרגישות שלך לזולת- לכל אדם ויצור נושם. האחריות, העזרה והטוב לב. היצירתיות וכתיבתך המדהימה שלא פעם משאירה אותי עם פה פעור... טלוש, איך אני אסביר לך את עצמי? שתביני למה קשה לי כל כך לנהל איתך שיחה, להגיב למעשייך, לעודד אותך ברגעייך הקשים........ להיות לך לאמא!... ואת, דווקא את ברגישותך, צריכה אמא שתהווה עבורך כתף תומכת ויד עוזרת, מנתבת ומכוונת, מלטפת ומוחה את דמעותייך הרבות בשעות הקטנות של הלילה... איך אוכל לספר לך על כל השנים הארוכות בהן שכבתי במיטה, רועדת מקור ומפחד בפנימייה רחוקה אליה נשלחתי כשהוריי לא מתפקדים? (אמנם עכשיו את רואה את סבתא מתפקדת קצת יותר טוב אך אז היא היתה אשה חלושה וחולנית ואת סבא לא זכית להכיר, אך גם אני לא ממש כי הוא עזב אז את אשתו וילדיו הרכים ובנה לו חיים אחרים משלו...) איך אוכל לספר לך על שעות של בדידות וריקנות איומה בה אין נפש אחת חיה שאכפת לה מאותה ילדה עזובה, רזה ומוזנחת? אני זוכרת את מחשבותיי בשנים אלו, את חלומותיי לעזוב את העולם הזה לעולם שכולו טוב (הרי טוב ממה שיש לי בוודאי הוא יהיה...) ולמי זה ישנה אם אני כאן או לא? אפילו לא יבחינו שכבר אינני... אך השנים עברו ואני בגרתי ומצאתי את אביך שאסף אותי ויחדיו הקמנו משפחה. אך פסגת אושרי היתה כאשר את נולדת. פנים קטנטנות, וורודות ומושלמות! המלאך שלי... ואני לתומי חשבתי שעם האהבה העצומה כלפייך, הרצון החזק והחלומות שלי אוכל לגדל את הנסיכה שלי ולתת לה חיים מאושרים ומושלמים, לחסוך ממנה את הכאב והמרירות שהיו מנת חלקי שנים ארוכות. אבל לא... בפנייך אני מזהה את המבטים שלי... מפנייך נשקפת אליי בבואתי מילדות... איך אוכל לתאר לך את החוסר אונים שלי! כי האמת היא.... שאין לי מושג איך מגדלים ילדים!!! לא זכיתי לחוות את גידולי! לא זכיתי לראות איך מגדלים ילדים! לא זכיתי לגדול בתוך משפחה וללמוד כיצד מתמודדים עם גידול ילדים... איך מגיבים...איך מקשיבים...איך מייעצים.. איך מלטפים...מחבקים.... איך מראים את האהבה!!! טלי, אין לי יותר מילים... היד רועדת אך הלב יותר! אני מיואשת! אך יחד עם זה אני יודעת שיש לי את הכוחות כי הרי רצון יש לי ובכמויות. אני רק צריכה לדעת איך. טלי, רציתי לספר לך שלאחר המקרה אתמול, ולאחר שבשעת לילה (או שמא היה זה לפנות בוקר...) נגשתי אליך, (כמו בכל לילה, ניגבתי בחשש וחמלה את דמעותייך והידקתי את השמיכה , מטיבה אותה סביבך) ישבתי ושוחחתי עם אביך והחלטנו שאלך לסדנה של הנחיית הורים. ללמוד כיצד לגדל את ילדיי המקסימים ולהראות להם (ולעצמי...) את האמא האמיתית שבי... אני מאמינה שמעכשיו הכל יראה אחרת (למרות שהדרך ארוכה ולא ביום אוכל לרפא ולאחות את פצעייך..) את ההתחלה עשיתי עכשיו, ולא בקלות... אני מקווה שכבר בבוקר תבחיני במכתב המונח על השידה שלידך ותקראי... אני בטוחה שברגישותך ובחושייך הדקים תבחיני גם מעבר למילים במה שהרגשתי וגם במה שלא הצלחתי לכתוב- באהבה הענקית, ברצון ובכנות האמיתית! טלוש, אני מסיימת, קשה לי להמשיך....(את כבר מבינה...) באהבה גדולה ובתקווה עצומה לסליחה ומחילה, אמא.

לשני המלאכים הקטנים שלפני שנה וחצי באתם אלינו, ולא ידענו מה מצפה לנו וגם אתם לא ידעתם מה מצפה לכם, אבל הנה עכשיו זה איזשהו סיכום אחרי שנה וחצי. אולי זה הזמן לבקש סליחה על הפעמים שפשוט לא הבנו את המצוקות שלכם, על הפעמים הרבות שפשוט רציתי שלא תהיו שם ושנחזור להיות משפחה "נורמאלית", על הפעמים שהתביישתי בכם, שהסתרתי אתכם, העיקר שאף אחד לא ידע... רציתי להגיד תודה שלימדתם אותנו כ"כ הרבה על החיים, למרות שאתם כ"כ קטנים, עוד לא בני 5 .... ניסיון החיים שלכם... זה מה שכ"כ כאב לי. איך פשוט הייתם עושים לבד דברים שילדים גדולים לא עושים, הייתם מרדימים את עצמכם לבד... אולי אתם עוד לא מבינים כמה הרבה למדנו מכם, מלאכים קטנים, אז רק תדעו שאני גומרת את העבודה הזאת עם תפילה אחת גדולה:...די! שלא יהיו עוד ילדים שיעברו את מה שאתם עברתם בחיים הכה קצרים שלכם... עוד שלושה חודשים אני עוזבת את הבית. כמה חיכיתי לרגע הזה לפני שנה, כמה רציתי פשוט לא להיות איתכם, שפשוט תעלמו, שיהיה לי קצת אמא משלי, קצת תשומת לב. שאני אפסיק להתנהג כמו אמא... השנה וחצי האחרונה הייתה השנה שבה בכיתי הכי הרבה בחיי, כמה היה לי קשה. הייתי הולכת מהבית רק על מנת לתפוס קצת שקט... וכל זאת אחרי כמעט שנתיים, בהן האהבה שלי אליכם כ"כ התחזקה. נכון, הנה אני עוזבת, אבל רק רציתי להגיד לכם, מתוקים שלי, שמלאתם את חיי בעשייה אין סופית, בהרגשה שיש לי למעלה כמה זכיות. בזכותכם... בעז"ה שנה הבאה אחזור הביתה מהשירות, ואחבק אותכם כמו תמיד... ואזכור באותו חיבוק איך אחרי כל דבר קשה יש משהו טוב... אוהבת אתכם עד אין סוף.. וגאה כ"כ להיות האחות שלכם...

כשנקרא את ההגדה, במיוחד כשנשיר אני ארגיש בחסרונך, אתה לא תהיה שם לא נישמע את קולך המקסים שר את שירי ערב פסח ומצחקק לעצמך.. כשכולם, כל המשפחה המורחבת ישבו מסביב לשולחן הגדול, יהנו מהערב ויצחקו להם כשהם יאכלו אני אזכר בך ואביט בצלחת הזו שתהיה מונחת על השולחן ותישאר ריקה כל הערב, הצלחת שנועדה לך.. תדע לך שתקופה ארוכה כל ערב שישי הייתי שמה צלחת נוספת שהייתה אמורה להיות בשבילך אולי בשביל להרגיש שמשהו נשאר ממך, אבל בחודשים האחרונים הפסקתי לשים לך צלחת על השולחן כי אני יודעת שלא תחזור, לפחות לא בזמן הקרוב. קורה לי הרבה ימי שישי שאני לא יושבת בארוחת שישי- כנראה שאני לא מסוגלת לעכל את חסרונך.. אתה זוכר שלא אהבת שאמא שמה במגש אחד את התפוחי אדמה יחד עם העוף? והיא הייתה שמה את שנייהם בניפרד בגללך, עד היום היא שמה את העוף ניפרד מהתפוחי אדמה, אך ..היו ימים. בפסח לא תהיה, כנראה שאצתרך להתרגל לזה, אבל תסביר לי, תעזור לי להבין איך להתרגל לזה?.... אחי, אני מתגעגעת.. לשירים שלך, לחיוך שלך, לצעקות שלך, לכל דבר שקשור אליך.. אני מתנחמת בכך ששומרים עליך עכשיו אנשים מקסימים, מלאכים שעוזרים לך להשתקם... כ"כ הרבה זמן לא ראיתי אותך וכואב לי שאפילו חג שמח לא תוכל לשמוע ממני, אפילו לא כמה אני מתגעגעת ואוהבת. אתה לא תראה את המכתב אבל אני רוצה שתדע אחי שמכל ליבי אני מאחלת לך חג הכי טוב שיש איפה שאתה נימצא, שיהיה לך רק טוב .. שולחת לך את אהבתי הגדולה.... אחותך

נלחמתי כעייפה עד "הקרב האחרון" לא נחתי לרגע עד שהכל נגמר, הייתי שם כתומכת אך ללא פיתרון וראיתי איך "הקרב" הפך אכזר. עם בוא הסוף ראיתי יאוש על פני האנשים שהיו סביבך הם נכנעו כבר לא יכלו לעזור, אך אני לעומתם הפכתי לאלף "חיילים" במלחמה שלך בניתי חומות עליך לשמור. שאבתי את כוחותיך שהיו כבר מותשים ונתתי לך את כוחותי החדשים.. נותרתי מותשת כ"כ עייפה, לא רציתי לתת למחלה לנצח אותך! כנראה שאתה -"ילד", תילחם עוד המון.. ותמיד אני אהיה שם לתמוך, אך אף פעם ללא פיתרון. תיזכור , אתה כזהב שעליו לא נוותר. ממנו- הנלחמים איתך

כל טיפה- דמעה , שקט שנקטע עוד פעימה מהלב , חסרה כאן בגללך. רגע שעובר- אפור , שחור , שחור יותר.. יש כאן הרגשה שזה כואב ושובר , הולך , חוזר ורק מתגבר. ויש רגש שנכתב , שלעולם לא עזב. נראה שפועל כאן הרבה דמיון , ופתאום כלום לא אמיתי וחלל ריק מרגיש צימאון , והוא בלי בלי בלי... נכון שהעולם של שנינו שונה , רחוק כאדמה לשמיים. נכון שזה לא מתאים, אבל שולטות פה העיניים, שמסבירות כבר את הכל כמה הלב רוצה ולא יכול. רציתי לומר , אך המילים נגמרו רציתי להישאר , לא לעזוב אבל רק זכרונות כאן נותרו. רציתי כל - כך , אבל לא הצלחתי רק רציתי להגיד וכל- כך פחדתי. אולי כבר מאוחר, אבל אני כ"כ רוצה להגיד אוהבת.... אהבתי

גם אני בכיתה של משהא (המכתב של משה) וגם אני כתבתי מכתב מעניין מצחיק כאחד והנה הוא: "קודם כל אני רוצה להקדים ולשאול את המורה: אי אפשר לעשות מכתב למען שחרורו של פולארד? את מי מעניין סודאן? ועוד משהו, אני כתבתי את המכתב הבא לנשיא סודאן ולא לאולמרט. לנשיא סודאן השלום וגם הברכה שמענו הרבה אודות (כאן המורה ממש התפעל מהמילה "אודות") הטבח אצלכם בסודאן. אנו מהמועצה לשימור הכושים רצינו לברר איתך ולחקור לעומק מדוע (ב"מדוע" חיקיתי את המורה) יש יריות והרג: 1. חוסר אוכל- אצלכם בסודאן יש מחסור גדול באוכל. אנו צריכים שיהיה לתושבך יהיה מה לאכול, שיאכלו פת. נכון, אנחנו יודעים שהם צריכים עבודה, אז מה הבעיה יהיה לך להשיג להם עבודה, הם יוכלו לעבוד כמשרתים האישיים שלך!!! 2. גניבות- אנחנו יודעים שיש הרבה גניבות (לכן טובחים גם בחיות), אתם צריכים לחקור למה יש לכם כזה דבר במדינה. אנו יודעים! מפני חוסר אמון בממשל! 3. נקמות- עכשיו אנחנו צריכים לחקור ממה נובעות הנקמות: הן נובעות ממעשים רעים של שנאה. אצלנו בישראל יש דבר כזה "צו פיוס", נסו לעשות את זה גם אצלכם, מנסיוננו האישי רק בישראל זה לא יפעל (כאן המורה נקרע מצחוק). אז הנה, נתנו לכם כמה עצות חביבות. בתקווה לחיים, המועצה לשימור הכושים. נ.ב: בהצלחה.

מכתב (מבויים) מחוזרת בשאלה לחברתה מהמדרשה.. יש בו קצת מן האמת לגביי (לפחות התיאור של התפילה מול ה.. אבל כל השאר לא ממש) ולדעתי הוא מביא פאן אחר של תופעת החזרה בשאלה, פאן אמוני. כי כמו שידוע, הטענות כנגד החוזרים בשאלה הן שפשוט לא התחשק להם לקום כל יום לתפילה.. לברך על כל דבר.. להתלבש צנוע.. לא התאים להם, העול של הדת.. אבל לפעמים זה לא בגלל זה. והיו דברים מעולם. אז מספיק לברבר הרבה, הנה המכתב: שרה יקרה! תקשיבי. אני ממש רוצה להתפלל. מ-מ-ש! אני זוכרת את התחושה העילאית הזו שהיתה אופפת אותי אחרי תפילה ככה טובה, מהלב, כמו שאומרים. אבל זהו. אני לא מצליחה לחזור לתחושה הזו. בואי אני אתן לך דוגמא. זוכרת את הטיול שלי להרודיון? אוקי. אז את הטיול התחלנו אני וחברה שלי מהתיכון בשעת בוקר די מוקדמת, שעדיין היה שקט ברחובות ואווירה כזו רוחנית-ערטילאית.. אני וחברה שלי תיכננו שנתפלל לשם שינוי (בתכל'ס היא הרבה פחות דוסה ממני), כמו שעושים באולפנא לפעמים, שיוצאים לטבע להתפלל.. והתחלתי להתפלל. מולי מתנשא במלוא הדרו, ההרודיון. השמים, אח השמים.. 'עוטים עננים ערפיליים מפיקים אור נעים..'. ממש כך! הכל היה טהור, המולת היום הקדחנית עדיין בחיתוליה, לא הספיקה לפצוע את הטבע הבראשיתי בזוהמתה. מתחתי, תהום פרושה, כאילו ממתינה לתפילתי כדי להוביל אותה למרומים. ומתחתיי, ממש מתחתיי, ניצני דשא רענן מבצבצים. מה יותר מתאים מסיטואציה כזו לתפילה? מה יותר מחבר לבורא עולם יותר מאשר הטבע העצום שהוא ברא בכבודו ובעצמו?! אבל אני.. אני לא הצלחתי להתחבר. ממש לא. המילים היו זרות לי, ולא בגלל שלא הגיתי אותם במשך שנה תמימה. הן היו זרות לי, כי אני כבר רחוקה. את מבינה? אני רחוקה! ר-ח-ו-ק-ה!!!!! וזו הבעיה שלי. התרחקתי. כי כעסתי. כי הרגשתי שאין לי למי לפנות. אבל עכשיו, עכשיו שאני כן רוצה לחזור, זה כבר מאוחר. אני רחוקה. מנוכרת. לא קשורה. ובגלל זה אני לא מצליחה לחזור. אני בבעיה.

ראיתי את כולכם , אחד אחד נופלים בשבי שלי.. נופלים בפח... פח אין סופי.. אך.. איזה תמימים, טיפשים שכמותכם, חשבתם שתצליחו ממני להשתחרר? מצטער בשבילכם, עדיין לא הפנמתם שאני חזק יותר, שאני תמיד עלייכם יתגבר. אני רואה מה אני עושה לאנשים וזה מדהים, איך אנשים בגללי נופלים , איך אני הורס חיים.. קשה לספור כמה נפלו, אממ.. אחד היום זרוק ברחובות השני משלם על טעויות והשלישי הוא מזמן כבר לא פה ... גמר את החיים בזכותי ! קשה לחיות בלעדיי אה? כמעט בלתי אפשרי.. אבל תדעו לכם עבורי זה ממש אתגרי. אגב ..לא מספיק שאני נימצא איתכם יום יום, זורם בדמכם, ניכנס לעצמותייכם ומשכיח לכם את הצרות ,אתם בי לא מסתפקים ועוברים למותרות , עוברים אל החברים שלי חברים שיותר חזקים ..ממש כפויי טובה! אני רוצה להגיד לכם שאיתי תמיד תיסבלו , אני לא יעזוב אתכם תמיד תהיו בי תלויים וזה בגלל שאתם תמימים ! ממני השבי שלכם - הסם .

אתמול ישבתי ליד האח החם, התחממתי והתחממתי עד שכמעט יצא עשן. החזקתי בידי כוס תה שהיה כבר קר וחשבתי עלייך, על איך הכל ניגמר...ליד האח עמד הפסנתר ולידו הכיסא שחיכה לך! ציפיתי שאולי תהיה פה , פעם אחרונה שתנגן ותשיר כמו פעם , אבל לא באת היית חסר. אני זוכרת בילדות שלי ושלך איך היית קורא לכולנו , למשפחתך שנבוא לסלון ונישמע את השיר או היצירה החדשה שלך.. איך ניגנת בפסנתר והיינו משבחים אותך כל פעם מחדש על כישרונך.

בסד שלום רב לך,אחות אחות לי יקירה אותי אינך יודעת ואין את מכירה רציתי רק לאמר לך נשים במה זכיין הופכות הן את הבעל להיות לבר אוריין תורה שגורה על פיו ולשונו זהב ומחפש רק טוב הוא צנוע ועניו נכון,הוא מעצבן וכמעט כל הזמן הוא לא מבין אותך הראש שלו לא כאן. אך דעי לך,חמדתי זכית את באוצר אותך הוא כה אוהב שומרך מכל משמר אותי אינך יודעת ולא תדעי,אחות אך,אנא,התרשי לי לשלוח לך ברכות? גדלו את ילדיכם בנחת ושמחה תזכו מהם לרוות רק אושר וברכה ויום אחד ,אחות אולי עוד ניפגש ליד קרבן הפסח נאכל שם על האש... באהבה רבה אחותך.

בס"ד שבת שלום אחותי. מה נשמע אצלך ואיך המצב? הייתי שמח להיות מיושב יותר ולכתוב לך מתוך ניחותא אבל המצב הוא כזה ש"אין לי רגע דל " ולכן הכתיבה היא מתוך לחץ משהו ובהתאם לא ממצה . אכתוב לך בכל זאת דברי חיזוק קצרים עד שיחתנו בקרוב בע"ה . אקדים תחילה שאני אחיך הקטן וכל דברי אליך הינם בגדר המלצה למחשבה שניה וכמובן לא תחליף לבינתך שכאמור יתרה עליי הן מצד היותך אשה והן מצד היותך אחותי הגדולה. אדם הלובש משקפי שמש בתוך אולם לא יוכל להבחין בפרטים . אין מצב! הכל מוסתר ממנו. אדם הקרוב לחומה לא יראה מה מאחריו אפילו בגובה. אין מצב! אדם השרוי בצער וחוסר יציבות לא יוכל לשקול את דבריו ומהלכיו . אין מצב. זו הסיבה שאפילו עורך דין המואשם בפלילים לא מייצג את עצמו כי לא יבחין בדקויות המשפט . אין מצב! וזהו שאמרה תורה : אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורים. המצב הדורסני ביותר ביגון ובצער הוא שאין האדם מודע לכך שהוא שרוי בצער . שכלית, הוא יודע שקרה לו אסון . מפעם לפעם הוא אפילו מרחם על עצמו ובוכה . אך אין בו המודעות התמידית שהוא בצער ולכן כל החלטה שיקח תושפע בתת מודע מצערו וזה מסוכן. תחושת חוסר יציבות וחוסר טעם לסבול ( כאילו " אין טעם, אז למה?") יובילו בהכרח לאובדן דרך ברורה ולכן דווקא במצב זה הורו לנו חז"ל לדבוק בסלע. לאתר בסביבתנו סלע יציב ויצוק ולהשען גם אם נראה שדברים עקרוניים נפגעים בדרך זו . הרי שיש לצאת מנקודת מוצא שבמצב פגיע אין בנו כוח שיקול הדעת כבימים רגילים , ולכן עד שיעבור זמן ונוכל שוב לסמוך על דעתנו כבתחילה נקבל החלטה ברורה אחת. לא משנה מה , לא משנה איך , לא משנה מתי! לא נקבל שום החלטה גורלית, רצינית ( להחליף אוטו - אפשר) בזמן הזה - לפחות שנה. לא מבלי להתייעץ עם אוהבים אובייקטיביים . אני אוהב אותך אך לא אובייקטיבי מספיק . במצב כזה אני הייתי מתייעץ עם רב . וגם לאחר מכן לא הייתי מחליט בשנה הזו. אני חייב לקצר... שבת! אז תחשיבי מכתב זה כבסיס לשיחה בהקדם ובשום אופן לא תחליף לשיחה ארוכה! ותבשלי בתוכך את הנקודה הזו שבעת הצרה אנו מתמקדים בכל פרטי תחלואיה עד כי נדמה שזה כל העולם. אז זהו, ש-לא! העולם גדול וממשיך להתקדם , הוא לא נעצר לכבודי . אבל הוא טומן עבורי ימים טובים יותר שעבורם שווה לעבור היום גם את הסבלון הנוכחי. אורך רוח , נחת והרווחה שבת שלום אחותי . בברכה. אחיך הקטן והאוהב.

אמא. אני לבד עכשיו. יונתן אמר לי שאני אעוף ממנו. אז עפתי. ואז חזרתי וביקשתי ממנו למרוח לי שוקולד. והוא נתן לי סטירה נורא חזקה. אמרתי לו "אמא לא מרשה להרביץ." ואז הוא ברח לחדר שלו. אני לא מבין מה עשיתי. אני חושב שאת היית מענישה אותו. אמא, את יודעת משהו? אבא לא יודע איך להכין לי את הצ'יפסים. אני אומר לו "אבא, אמא מכינה את הצ'יפסים דקים דקים, אבל טעימים." ואז הוא לוחש ואומר: "כמו אמא היתה רק אחת..." ואני מבקש ממנו שלא יגיד "היתה". כי אני כותב לך ואני יודע שאת כאן. כולם סתם טועים. גם שאול טועה. אתמול רבתי איתו והוא אמר לי "לי יש אמא ולך אין." אני בכיתי. אבל לא בגלל מה שהוא אמר לי. כי אני יודע שיש לי אמא. בגלל שהוא הרביץ לי. באמת בגלל אמא, את יודעת שאילה לא מסכימה לקום לבית ספר? היא אומרת שאין מי שיראה את הציונים. אתמול קיבלתי בתורה 100 והמורה אמרה לי בשקט "כל הכבוד! אני יודעת שקשה לך ולמרות זאת אתה מצליח." ואז קצת התחצפתי אליה. אמרתי לה :"המורה, בכלל לא קשה לי. את סתם טועה! את פשוט לא יודעת." אני חושב שאת הכי חכמה שיש בעולם, כי את אף פעם לא מתבלבלת ואומרת שקשה לי כשלא קשה לי. טוב, אולי קצת. אבל באמת רק קצת. אתמול הלכתי למגרש כדי לשחק כדורגל עם שאול. ואז פתאום הילד הגדול הזה שתמיד רב איתי הסכים לתת לנו את המגרש!!! ראיתי שכל החברים שלו מתאספים סביבו ושואלים אותו :"מה קרה לך?! למה לוותר לילדים קטנים?" והוא ענה להם:" אבל אמא שלו מתה..." אמא, אז זה טוב שמתים? כי אם בגלל שמתים אז מקבלים את המגרש, אולי זה טוב! אוף, אני יודע שאני אומר קצת שטויות. בעצם, לא אני יודע. יונתן אומר את זה. את מסכימה איתו? אתמול בלילה טוב, אני צריך לחשוב על זה ולמצוא רעיון. אתמול שטפנו את הרצפה. שאלתי את יונתן למה אנחנו עושים את זה והוא אמר לי:" תסתום, קרציה!" ואז פתאום הפנים שלו היו נחמדות, הוא ביקש סליחה והסביר לי שפשוט את לא יכולה לעשות את זה. העיניים שלו הבריקו. כנראה הוא התלהב, כי את אף פעם לא הרשית לנו לשטוף את הרצפה, ועכשיו מותר לנו. אני גיליתי שזה לא כל כך כיף. החלקתי על הרצפה ואז כל המכנסיים שלי נרטבו. אילה צרחה עלי. היא אמרה שזה בכוונה. אבל זה לא. אמא, למה את לא יכולה לבוא רק לשטוף את הרצפה? מחכה לתשובה, יאיר

בס"ד שלום לך, אתה ודאי אינך מכיר אותי,אני איני אדם מפורסם,אני אדם פשוט,אחת מהעם. אתה בטח לא תקרא את המכתב הזה,מהסיבה הפשוטה, שאיש איננו ידאג להעביר לך את זה המכתב. אתה בן אדם עסוק. כרגע אתה עסוק בתכנון תוכניתך המשובחת, תוכנית אשר אתה עצמך כלל לא יודע מהי מטרתה, ודאי נועדה לקדם את האינטרסים שלך. אתה ממשיך יפה את דרכו של אביך הרוחני,אני חייבת לאמור לך זאת. אתה יודע,מר אהוד, לא על זה רציתי לכתוב לך, אבל לא יכולתי להתעלם,וחוץ מזה, אם המכתב כולו היה עוסק בתוכנית ההתכנסות ודאי לא היית שולח אליו אף לא מבט אחד קטנטן, כי האזרחים הכתומים, אלו שבאמת מגנים על המדינה בגופם, פשוט, לא מעניינים אותך. בכל אופן: אני כותבת לך בתור אזרחית ישראלית(לא גאה במיוחד) בקיץ האחרון,כפי שאתה מן הסתם זוכר,עברנו מלחמה. תמחק את החיוך מהפנים, לא,לא ניצחנו בה.אתה לא ניצחת. מחקת?יופי. למה התחלנו במלחמה,אתה זוכר, או ששכחת? ודאי שאתה זוכר. הם היו שם שניים,במדים ירוקים,המדים של המדינה שלך,שירתו במילואים יחדיו. אותו היום הם היו אמורים לחזור הביתה, והם לא חזרו. הם לא ידעו שהם לא יחזרו, איש לא ידע. הם נלחמו למעני, למענך, למען העם. והם נרקבים עכשיו,נרקבים. ולך, לך לא אכפת. בקרוב אחי עומד להתגייס.הוא היסס,בגלל הגירוש. אבל הוא החליט לבסוף שכן,הוא עושה זאת. הוא הסביר לי שאי אפשר להילחם רק למען ארץ ישראל השלימה. צריך להילחם גם למען התושבים בה. והכול נעשה כמובן,ע"פ חוקי התורה. אני הסכמתי איתו.שתקתי. אבל אני קצת מפחדת. אם ח"ו הוא יילקח בשבי,לא יהיה אכפת לך. 20 שנה רון ארד שבוי.אכפת לך? אכפת? לא.בטח שלא. אכפת לך מהכסא שלך, אכפת לך מהכסף שלך, אכפת לך מהבתים שלך, אכפת לך מהדולרים שלך. אכפת לך אך ורק מעצמך. אגואיסטיות. לא ביקשתי שתשחרר מחבלים עם דם על הידיים עבורם. אני ימנית בדעותיי,כפי שאולי כבר שמת לב. אני בסך הכל מבקשת שתעשה משהו. מה לעשות?לעשות! אתה יודע יותר טוב ממני מה אפשר לעשות, ואפשר.אתה יודע זאת. השאלה אם יש רצון. יש הבדל בין רצון לבין יכולת אתה יכול לעשות הכל עבורם, השאלה אם רק תרצה.. ממני, אזרחית פשוטה מקווה שתקשיב, ואולי, רק אולי, פעם תפתיע לטובה..

מצטערת, פעם הייתה כאן יצירה...

לה"ו! היי', אתה! תגיד, חשבת פעם על זה שמאחורי הדלפק? בטח חשבת פעם איך בטח קשה לו ואיך לא נמאס לו.. אבל זה הי'ה לשני'ה וחצי.. ואז שכחת מזה.. ותכל'ס- מהמחשבה הזאת לא יצא כלום כי התנהגת לפקיד הבא אותו דבר.. כבר כמה שנים שאני משמש כפקיד שמאחורי ה.. ואני רוצה להסביר לך משהו: לפעמים מגיע אליי' אדם שטוען טענה כלשהיא ואני ממש מסכים איתו ומבין לליבו. אבל מה לעשות ואני תלוי בחברה שאני הפקיד שלה? ומה לעשות שאני לא יכול להתנגד לאינטרסים שלה? אז מה אתה אומר לי? להתפטר? ונראה לך שבחברה הבאה אני אסכים עם כל דבר שיחליטו שם? אז מה אני אומר לאותו אדם? מה?! תחשוב שאני צריך לסבול גם את הצעקות של הממונים עליי' כשהלקוחות לא מרוצים וגם את הצעקות של הלקוחות הלא מרוצים עצמם. וכשבא אליי' לקוח ונותן לי מידע על משהו שגוי במערכת ואני יודע שזה סתם יגרור בעיות אם אני אמסור את המידע הזה- אתה יודע באיזו דילמה אני נמצא?! אתה מבין כמה זה קשה?! תבין, אני לא אומר לך דברים שלא תלויי'ם בך- תנאי העבודה וכד' אני אומר דברים שאתה יכול לשנות!! האמת- זה לא כל-כך קשה.. בסכ"ה לדבר לפקיד בלשון יותר יפה.. לדוגמה- אפשר לומר "אני לא יודע אם אתה הוא זה שיוכל לעזור אבל המוצר שקניתי ממכם התקבל ביומיי'ם איחור ולפי מה שנכתב בחוזה שנחתם איתכם מגיע לי פיצוי של 100% מדמי המשלוח" במקום "המוצר שקניתי התקבל ביומיי'ם איחור! מגיעים לי פיצויי'ם! אני דורש לקבל חזרה את מלוא המחיר! אמרו לי שהחברה שלכם דפוקה! אני לא קונה ממכם יותר!!" גם לך יהי'ה יותר נעים לומר ככה וגם לנו יהי'ה יותר נעים לשרת אותך. אני לא אשכח את הדקות בהן שוחחתי עם אדם מדהים אחד עבדתי אז בשירות לקוחות של חברת מזגנים. זה הי'ה בלילה סוער וקר ביותר שבו אנשים רבים התקשרו לגבי תקלות רבות של המזגן. ואז, בשיא הלחץ וההפניות לאנשים המתאימים, התקשר בחורצ'יק אחד וכשעניתי ,לו בפני'ה המקובלת "שלום, מדבר אבי, במה אוכל לעזור לך?" הוא אמר לי: "שלום אבי, מדבר שמואל מקרית מוצקין, רציתי "רק" לומר לכם תודה רבה. כי אצלנו בקריות מאוד קר היום והמזגן שלכם ממש מציל אותי ואת משפחתי. אנחנו יושבים כולנו באותו יום הי'ה לי הרבה יותר קל לשרת את שאר הלקוחות. חשוב שתבין שגם אנחנו בני אדם ואנחנו לא אנשים 'כל יכולים' שמסוגלים לפתור את הבעיות שלך ושל כל העולם בלחיצת כפתור. ושתבין גם מעליי' יש ממונים. ושיש עוד הרבה[עשרות, מאות, אלפים] אנשים עם בעיות כמו שלך. ושבסכ"ה אני מבקש רק יחס יותר טוב, שום דבר מעבר לזה. כלום. מילה טובה אחת עושה את כל העבודה, שלי ושלך. תודה, הפקיד מאחורי ה... אשמח להע/ארות.

לדודי, האמת היא שאני לא כל כך יודע איך להתחיל את המכתב הזה, או איך להמשיך אותו. אני פשוט מודע לזה, שבאופן מוזר כל כך, זה קשה לי. כאילו אין לי ממש מה להגיד. וזה כואב. כואב לחשוב על זה שאתה עזבת, ולי אין מה להגיד לך. אני יושב עכשיו בחדרי, מול שידת העץ שלי, ומנסה לכתוב. אור הניאון מאיר את דפי המחברת ומעט מחוויר אותם. אבל הדפים ריקים, ואין לי שמץ של מושג מה להגיד. פשוט אין דיי מילים... ואני מחייך. אתה זוכר את היום ההוא? בשבת בצהרים? אתה דפקת בדלת ביתי באותה נקישה שלך. שלוש דפיקות רצופות, ואז שניים מהוססות יותר. אחותי סימנה לי בעיניה, כי הינה "הוא בא". ההוא עם העניים החומות הערניות והשיער השחור כלילה. או כעורב, תלוי מי היה המסתכל. פתחתי לך את הדלת, ואתה עמדת שם, על פניך חיוך העד ובעיניך הניצוץ המסויים ההוא. ´הניצוץ שלפני הסערה´ הייתי מכנה אותו בליבי. אני זוכר שסימנת לי להתקרב ולחשת לי לבוא איתך אני גם זוכר שבאותו לילה הלכתי לישון כשאוזניי עוד מצלצלות מצווחות אחיותיי ומקול הצחוק שלך, ושל אחי הקטן. מאיפה באו כל הרעיונות ההם שלך? ללחוץ את ידי אחיי ואחיותיי ביד ספוגת גואש, למרוח קרם שיער על ידיות הדלתות, להניח ספרים על משקופי הדלתות ולתכנן את כל המלכודות הטיפשיות המתוחכמות שלך, שמעולם לא היה ברור מי יפגע בהם, הקורבן או או הצייד. הרי היו אינספור כאלה, מהיכן הם באו? או שאולי עליי לשאול, בעצם, היכן הם? "דודי שובבני" היו קוראים לך, על משקל "דני שובבני". אבל הם לא הכירו את הסיפורים האחרים, הסיפורים על הזקנה שבקומה העליונה, הילד האוטיסט מבית מספר 12 בסוף הרחוב והספרנית הקשוחה וחשוכת הילדים מהספרייה השכונתית. בפיהם לא היית מכונה "דני שובבני", כי אם "המלאך". וגם את זה אני יודע רק בזכותך, בזכות זה סחבת אותי כל יום לבית מספר 12, שדרשת ממני לעזור לך לבקר את הספרנית בביתה(אני חושב שזאת הפעם הראשונה שנפגשתי עם פחד בכזאת עוצמה!) ושגררת אותי איתך כדי לבחור מצרכים איפה אתה כשצריך אותך? אתה הרי אתה ידוע, תמיד שנאתי לקחת אחריות. היא תמיד היתה בורחת לי איכשהו, ותמיד הייתי מסיים אשם. אבל אתה הכרת אותי, והיית עוזר לי, בסתר, בלי שאנשים ידעו. אם זה היה תפקיד בהצגה שהטילו עליי ואם זה(כן כן!) שיעורים באמונה, שאין לי מושג למה דווקא אותם הייתי טורח לעשות. אני יושב בחדר ומחייך. מאז אתו היום, לא בכיתי אפילו פעם אחת. גם כשכמה ימים אחרי כן נפלתי ושברתי את היד, אף דמעה לא הרטיבה את לחי. אני זוכר את אותו הרגע, כשאימי הודיע לי על... לכתך. התמונות צרובות במוחי ככתובת , שחורות וכואבות. אני זוכר שכולם חשבו שאני משוגע, חסר לב ושקרן. אני זוכר עוד יותר את עניי הוריי ואחיי התמהות. בכל טקס ההלוייה לא העלתי אף טיפת דמעה. אפילו כשאחותי הגדולה, שכל כך אהבת לשגע אותה, פרצה בבכי מעל קברך. עיניי נותרו יבשות. גם כשכולם עזבו, ואני סרבתי לעזוב. נותרתי שם לבד, דומם. ישבתי והסתכלתי בקבר שלך, בגוש האבן אבל אני לא כל כך חושב שקלטתי מה באמת קרה. הימים שאחרי קצת מטושטשים לי, אני זוכר רק שברי תמונות. לחשושים ונעיצות מבט במסדרונות, מורים כועסים, סילוקים ושיטוטים חסרי כל תכלית ברחובות. וליד כל אלה, עץ ערום מעלים וקבר טרי. אני זוכר גם תמונות אחרות, תמונות שלא שייכות רק לך. אני זוכר חדר גדול וחנוק, ולוח גירים ירוק. אני זוכר אותנו, כל הילדים, יושבים במעגל, ועונים על שאלות. מעולם לא הייתי באמת טוב במשחקים האלה, ואתה יודע את זה. תמיד כשמגיע תורי לענות אני מתחיל להתבלבל ולהתפתל סביב עצמי. אבל השאלה בתמונה הזאת היתה דווקא פשוטה. "מיהו החבר הכי טוב שלך?". ואני לא ידעתי את התשובה. ולא עניתי. כי היו הרבה, וגם אם חלפת במחשבתי, ואני באמת יכול להבטיח שאכן חלפת, זה היה במעורפל. ושאר חלקי ליבי, החלקים שלא היו שלך, דרשו את שלהם. אני מודה, הייתי כפוי טובה. אך עכשיו הכל שונה. אני משער שתוכל לסלוח לי. שאתה כבר סולח לי, בעצם. אז אני אומר את זה כאן ועכשיו. אתה החבר הכי טוב שלי. ותמיד תשאר כזה. דודי, ידעת שדמעות הן מלוחות?

בס"ד אם שכחת אז רק רציתי להזכיר ולהדגיש כמה שאני אוהבת אותך, גם מרחוק. תמיד אומרים שכאשר אדם יכול להיפרד ממישהו אחר לפרק זמן ארוך דיו הוא מרגיש מספיק בטוח שהקשר שלהם לעולם לא יתנתק ועל כן הפרידה מתאפשרת. כ"כ כיף שיש אותך! נפלאה לי חברתך מחברת אלף מבוגרים כסילים שאני רואה בהם בסה"כ עניין של מה בכך. תמיד טענתי שנשמה של ילד היא הכי טהורה, אולי אני פשוט מוצאת בך את מה שחסר לי כשאני חיה באפרוריות של חברה אומנם אידיאליסטית- אך מחוספסת. אין כל כך אמת גם במי שבאמת מתיימר להיות אמיתי. אני תמיד מוצאת את האמת בעולם הקטנטן שלך, של הילדים , תמימות שכזאת... את האמת הזאת אני מוצאת כשאני מסתובבת בת"א וחולפת במקריות על פני מעון ילדים וקטנצ'יק אחד עם שוקולד מרוח על השפה העליונה, מהכריך של 10 מחייך אליי. סתם מבלי סיבה מיוחדת , יש משהו מפליא באהבה שלכם ללא תמורה. אתם יפים מעצם היותכם אתם. מקווה שהצלחת להבין אותי כמה שאפשר .. כי עדיין גם אני מושפעת מעולם המבוגרים. אוהבת אותך אהבת ילדות- מעיין.

נכתב כתגובה למאמר של הרב אבינר- אני מאשים. אמנם עבר קצת זמן מאז, אבל, חשבתי לעצמי שלא יזיק לפרסם. מוטב מאוחר... ------------------------------ אני אשם! ילדי היקר והאהוב, כבר זמן רב חשבתי לפנות אליך ולהתנצל. ובעקבות מכתבך, החלטתי שאכן הגיע הזמן לעשות זאת. בני חביבי, בבת עיני, אין צודק ממך, אני אשם!! אני אשם שבמשך כל שנות חייך חינכתי אותך לדרך שגויה, דרך שאינה ראויה. אני אשם שלימדתי אותך שארץ ישראל היא עניין חשוב שיש למסור עליו את הנפש. לתומי חשבתי שתבין לבד שאלו הם דיבורים הטובים רק לשיחות סלון, או לויכוחי פוליטיקה מול המסך הקטן, שעה שקומץ נערים פורעים נאחזים באדמה ואנו יושבים בביתנו הממוזג ובוחנים את המצב כראוי. חשבתי שכאשר אמרתי לך אין ספור פעמים שישוב הארץ היא מצוה גדולה, חשבתי אז שתבין לבד שזה לא אומר שאנחנו באמת צריכים לעשות את זה. (הרי יש אחרים שעושים את העבודה המלוכלכת הזו בשבילנו). חשבתי לי, ובאמת הייתי בטוח, שתלמד ממני. חשבתי שתראה שאני הרי לא הולך לשם, למקומות האלה- גוש קטיף, או עמונה, או חברון, אלא ממשיך את שגרת חיי בבית. הרי עשיתי רבות למען המאבק! תליתי סרט כתום על האנטנה באוטו, ישבתי מול הטלוויזיה כל אותם ימים וממש בכיתי, אפילו אמרתי שזה לא בסדר שככה מתנהגים אנשי חוק- צועקים על חיילים ושוטרים, ומתייחסים אליהם לא יפה. חשבתי שתראה זאת ותלמד ממני איך להתנהג. ולצערי טעיתי. היית אני אשם שסיפרתי לך בהתלהבות, בכל הזדמנות, סיפורי מופת וגבורה של מסירות הנפש ממש בדורות הקודמים, על ישוב הארץ ובניינה. אני אשם שלימדתי אותך שצריך להקשיב לרבנים, ולא הסברתי שצריך להקשיב רק לרבנים היודעים להרכין ראשם בפני המלכות (במלעיל כמובן, להוציא מהמלכות במלרע שאתה שואף אליה) אני אשם שלימדתי אותך שהתורה היא מעל הכל. ומה אעשה? כך אמרו לי שצריך לדבר. אבל ודאי שלא כך צריך להאמין! הרי המפקדים, בית המשפט, מוסדות השלטון ואפילו רבנים מסויימים יכולים לכפוף את התורה כרצונם- ואנחנו צריכים לקיים "ועשית ככל אשר יורוך". אני אשם שפתחו לך את הראש בעמונה. הרי לו זה היה תלוי בי, לא היית הולך לשם. בשביל מה? סתם כמה בתים. לצערי, מעולם לא גיליתי לך את האמת על מסירות נפש. היא הרי טובה רק כשרוצים דעת קהל עולמית, ותמיכה אמריקאית. ילדי היקר, אני אשם בכל. אבל, איני לוקח אחריות למעשיי. אפילו שאני אשם, לא אעזור לך. אתה צריך ללמוד מטעויות לבד. אתה צריך להתבייש לך על מעשיך ולא לצפות שבגלל שאני אשם, אז אני צריך להיות לצידך תמיד. אתה יושב בכלא, ויכול להיות שאתה חושב שזה רע. אני חושב שזה דוקא טוב (ובתנאי שזה לא יפגע בקידומך הצבאי אחר כך). זה טוב כי מגיע לך. הלכת למקומות שאסור היה לך להיות בהם. זה טוב כי זה ירחיק אותך ממאבקים צפויים קרובים. זה טוב כי הרבנים שלנו לימדו אותנו, שאם מישהו "חוטף" בגלל אידיאולוגיה שהם לימדו אותו, הרי שצריך להשמיץ אותו, להפקיר אותו, להתנער מאחריות. לומר לו כמה לא בסדר שהוא, לעשות לו נו- נו- נו גדול ולתקוף חזק את תורתו. צרי לשבור לו את אמונתו האיתנה ולימודו הישר, כדי שחס ושלום לא יחזור להשתטות ככה שוב- כמו למשל ללכת ולהלחם על מאחזים ארעיים- אפילו שפעם אמרנו לו שזה מה שצריך לעשות. זה טוב שאתה בכלא, כי ככה אולי תלמד לכבד את הרבנים הנכונים- אלו שמתכופפים אל מתחת למכבשי הדמוקרטיה הישראלית הנאורה והקדושה. בני היקר, ארצה עוד להוסיף דברי חיזוק למענך. בסה"כ התכוונת לטובה, למרות שמעשיך היו רעים מאד וממש היו איום רציני על יסודות מדינתנו, אתחלתא דגאולה. יכולת חס ושלום ממש לערער את יציבות השלטון. ברצוני לייעץ לך עצה טובה. קיימת בארצנו מלכות קדושה- ממשלת ישראל הנכבדה ומקדשת השם. כשלימדתי אותך פעם על מסירות הנפש, התכוונתי שצריך למסור את הנפש בעבורה !!! לא בעבור דברים חולפים כמו מאחז או יישוב שתקועים, אם תסלח לי- עמוק בגרון של הממשלה. אם לדוגמא, תהיה מלחמה בארצנו, ויהיה צורך בחיילים אמיצים מוסרי הנפש, אשמח לראותך יוצא בראש החיילים והמפקדים, ואפילו נופל בקרב על ארצנו. גם אם יתברר כי מלחמה זו אינה כדי לתת לעמנו בטחון, או שלום, או ניצחון, או השבת חיילים חטופים, או כל הישג אמיתי אחר, גם אם יתברר שהמלחמה כולה נועדה כדי לייצב את שלטון מלך ישראל- ראש הממשלה ירום הודו, או אפילו רק כדי לקדם מהלכים קדושים של הממשלה הקדושה, גם אם אלו ייראו לך פסולים (כמו לדוגמא- מלחמה שנועדה להעניק זמן וכוח לראש הממשלה כדי שיוכל לגזול מאנשים מישראל את ביתם, פרנסתם, רכושם, אדמתם וכבודם- בלי בני, אני אשם שאתה בכלא, אך אתה, ורק אתה, אחראי לכך. אתה הלכת למקומות שבהם חלילה היית עלול לגעת בחיילים, ויותר גרוע- היית עוד עלול חלילה, לנצח את צה"ל. אתה בחרת להלחם על ארץ ישראל ועוד כל מיני אמונות שוא. אתה בחרת ללכת אחרי רבנים שאינם מבינים כנראה מהי מסירות נפש (ואפילו שמדובר ברוב הרבנים) אתה אחראי כי אתה האמנת לכל הסיפורים שסיפרו לך תמיד הוריך, מוריך ורבניך. אתה אחראי, ואתה צריך להסתדר לבד. בלעדינו המבוגרים המפוקחים. אני קורא לך לפתוח דף חדש ולהצטרף לכוחות האור השוטפים את ארצנו. לא עוד גאולה עכשיו, משיח עכשיו, בית מקדש עכשיו, או תורה עכשיו. לכל אלה אולי עוד יהיה זמן. אולי. עכשיו הזמן לממשלת ישראל עכשיו, להשפיע מבפנים עכשיו, לציית למפקד עכשיו. ובאהבה ננצח. ועוד משהו אחרון. שאלת אותי בשיחתנו הטלפונית השבוע: אבא, כשיבוא המשיח ויראה שאין בית מקדש, והדת רמוסה, והתורה מחוללת, מה נגיד לו??? אני אומר לך מה יגידו לו הרבנים שלי: הם יגידו לו- משיח יקר, לך הביתה. אל תבוא עכשיו. הדור עדיין אינו ראוי, אנחנו עוד לא ראויים. לא לך ולא לבית המקדש שלך. לא מתאים לנו עכשיו מלך ושלטון תורה, לא כשבית המשפט כל כך מתנגד לתורה. תחכה שנקרא לך, אם בכלל- יש לנו עכשיו מלך משלנו. בינתיים אתה רק מפריע. בתקוה שתראה את האור הטוב והישר אביך האוהבך באמת. 20071102100415.doc

בס"ד בס"ד מִכְתָב אֲהַבָה לְאִמַא / איתמר ליברמן אמא יקרה ואהובה, למרות שאנו בעיצומו של החופש הגדול, אותך, אנו לא שוכחים לרגע. שבוע שעבר ציינו בכאב שנתיים שחלפו מאז נמסרו חלקים ממך לישות זרה, מהלך שהותיר אותך עם צלקת גדולה ומלאת פגע. מתפללים שלא יתפשט לעוד חלקים ממך הנגע. אנו בנייך, פועלים במרץ להשיב אליך חבל ארץ יקר שנגזל ממך בצורה אכזרית. אנו פועלים בשתי חזיתות, אחת בגוש קטיף, והשנייה, בצפון השומרון, ומתפלאים להיווכח עד כמה רזית. אמא, אנו לא מתייאשים

לאבא! אני לא יודעת איך להתחיל לרשום את מה שאני מרגישה, אבל בעל פה זה קשה יותר, ועל ניר קל לי יותר להוציא את אשר על ליבי. אני יודעת שאתה אבא שלי, אבל אני אף פעם לא הרגשתי מה זה באמת אבא. אני כנראה גם לא אדע, כי לא היית לי אבא, אני לא מכירה אותך. גם כשהיית מדבר איתי זה היה לכמה דקות, אף פעם לא חשבת כמה זה מעליב ופוגע שאפילו עשר דקות לא עברו, אפילו עם חברות אני מדברת יותר. לחשוב שלא אכפת לך מה עובר עלי... ואתה אפילו לא מסתיר את זה. בזמן שהיית רואה אותנו, זה היה בקושי פעם בחודש, ואף יותר מזה, בקושי כמה פעמים בשנה. אבל מה שהכי כואב זה המבטים, כן, המבטים של הרחמים, 'מה? ההורים שלה גרושים? מסכנה...', מבטים של רחמים, שאולי רק מכמה אנשים הם אמיתיים. מבט של צער, כמו שאני לא כמו כולם, אבל זה היה בזמן שהייתיי קטנה וזה היה גרוע יותר מעכשיו. כשהייתי קטנה מה כבר הבנתי? חוץ מהעובדה שהסתכלו עלי, וגם אז לא הבנתי מה הם רוצים. אני רוצה לומר לך שאת דרכי עשיתי כמעט לבדי, עם כמה אנשים הקרובים אלי שתמיד תמכו בי, בכל דרך בה בחרתי ללכת, אבל את האופי שלי בניתי במשך החיים לבדי, עם כל מה שעברתי. למדתי, נפלתי, קמתי, בניתי את עצמי בכוחותיי. אני מודה לאלוקים כל יום שהוא ברא אותי עם מספיק כוחות בכדי לעבור את כל זה... בכדי לחיות במצב הקשה הזה. אני חייה בכמה עולמות, דתי וחילוני. יותר נכון אוירה חילונית, סביבה חילונית ואנשים חילונים. עד לפני מעט זמן לא הייתי ערה לכך שאני כמו חוזרת בתשובה. לחיות במחשבה שאתה יודע, אך רק לחשוב זאת. לגדול בבית חרדי, אך רק בגיל צעיר, ובכל זאת להאמין שאתה יודע. ובסוף אתה מגלה שאתה כמעט לא יודע כלום. אתה יודע כמה מתסכל זה לא לדעת? או לפחד לשאול שאלה, כי אולי יגידו שאסור לשאול כאלה דברים? יש מקרים שצריך לעשות, גם אם לא מבינים מדוע. בכל אופן, אני יודעת שיש לי אבא אחד, אבא שתמיד יהיה לצידי, כשטוב לי וגם כשרע לי. אבא שתמיד מבין אותי, גם כשאני לא מבינה אותו ולא עושה רצונו, גם כשאני גורמת לו צער וכאב. הוא תמיד שם, עוזר לי ונותן לי כוח, מחזיק אותי ברגעים הקשים ביותר. כשאני אומרת לעצמי שנמאס לי ולא אכפת לי מה יהיה... הוא, ברחמיו הרבים, נותן לי כוחות ומחייה אותי, גם בסערות הכי גדולות של החיים, שלא תמיד היו לי קלים ולא יהיו לי בעתיד קלים. אני מודה לו על כל שניה שאני חיה, נושמת ושואפת את האויר. אני לא ישלח לך לעולם את המכתב, בתך.

זהו מכתב ששלחתי לפני כשבועיים באימייל לאדם מסוים. זהו יהודי שמגדיר את עצמו "שמאלן". בעקבות הויכוח שהתפתח עם יהודה ו. ביצירה של פלפלתי ,אני מביאה את המכתב הזה. אני רוצה לציין שאותו אדם ענה לי,ואנחנו ממשיכים בהתכתבות מתוך כבוד הדדי. אתה צועק "שריפה",יהודה ו., אני חושבת שזוהי האש שבה אנחנו יוצקים את כלי הזהב של המקדש. יש ביננו חילוקי דעות,כנראה. ------ שלום,ד. ............... חברה של בתי הביאה אלינו את הסרט "הפצמ"ר האחרון". הבנות צפו בסרט ואני בכיתי. הלב שוב נשבר והסיר מעליו ערימות של אבק שהצטברו בשנתיים שחלפו. ושוב הכאב חוזר,ושוב הוא מוליד את הזעם. כתבת שעוזי "כנראה נסחף ברצון להתפאר בצחצוחי-לשונו, ונכשל בה" ושגם אתה יודע להשתלח כאשר צריך. גם אני יודעת להשתלח,ד.. עוזי הזכיר ספרים מלפני 70 שנה שמלמדים איך לגרש אנשים לא רצויים, ומה לעשות בהם אם לא ירצו ללכת.הוא טוען שהספרים מאובקים. אז יש לי חדשות בשבילו- הספרים כבר לא מאובקים- לפני שנתיים הורדתם אותם מהמדפים וניערתם מעליהם את האבק. עוזי הזכיר את ממגורות המזון שנשרפו בימי בית שני. ואני צופה בסרט ,רואה שוב את החולות הברוכים של גוש קטיף ואת מאות החממות השופעות מכל טוב הארץ. עוזי הזכיר את הפסוק על "מהרסייך ומחריבייך". מי הם המחריבים של הזמן הזה,ד. ? מי שרף את ממגורות המזון? את אסם התבואה האדיר של גוש קטיף? אתה נעלב משאלה ששאלתי אותך. אבל, אתה מכנה את אורח חיי 'פשע'. ('על כל פנים: להצטרף אליכן בחברון אפילו לא עולה על דעתי ! להוסיף את חטאי על פשעיכם ? חלילה לי !’ ) איך אדם בריא בנפשו אמור להגיב על אמירה כזאת? דבר אחד מנחם אותי יש יד מכוונת. אותה יד שכיוונה את אלפי הפצמרים ומאות אלפי הרסיסים בגוש קטיף. אותה יד שמכוונת את הקסאמים על שדרות.אותה יד שכיוונה את הסקאדים שנחתו על תל אביב לפני 15 שנה. אותה יד היא זו שמכוונת אותנו גם היום,בכל רגע ורגע. ישנו מאמר חז"ל המדמה את שעת הגאולה לשעה שבה האריה והלביאה נזקקים זה לזה. אני מאחלת לך (ולכולנו) שלא נהיה בין אלה שמנסים להפריע. "אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו. מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה ?!" (סנהדרין קו ע"א) שבת שלום לך תפארת מחברון

מתוך המכתב: נ.ב. בהתחלה בס"ה ישבתי עם עצמי וחשבתי לי. אח"כ העליתי את התחושות שלי על נייר, וזה הפך למעין מכתב אליכם. מכתב שלעולם לא תראו. את המכתב הזה, אני אקח איתי לקבר. ואם אתם לא יכולים לקרא אותו, אז לפחות שהעולם יקרא. יקרא- וידע. ------------------------------------ מכתב אחד למשפחה אחת- שלעולם לא נקרא אני יושב וחושב עם עצמי. יושב וחושב על היום שמדינת ישראל קבעה כדי לזכור אתכם. יושב- וחושב. הדמעות עומדות בגרון. אבל- זה כבר יובל שנים שאיני מצליח לבכות. יושב-וחושב. על מה חושב? האם לקבל את הכסף או לא. התלבטות עצומה. הכסף יכול לעזור לי לגמור את החודש. אבל---מה?! כסף תמורת אחותי?! תמורת אמא?! תמורת אבא?! ופתאום, צצה בעיני רוחי תמונתו של כל אחד מהם. תבינו, בזמן המלחמה וההשמדה ההמונית, אני לא הייתי שם. הייתי בארץ. הורי רצו שאעלה ארצה ואלמד בישיבה בירושלים. כשנה לפני המלחמה עליתי לארץ. אני זוכר בבהירות אותו יום. אבא העיר אותי בבוקר מוקדם. ופתאום--- אמא. דמותה צפה בבהירות מול עיני. פניה הענוגות והרכות, עת נפרדתי ממנה בנמל, ועליתי על האוניה לארץ ישראל. לפני הנסיעה, אמרה לי אמא--- אברימי, אתה יודע כמה אני אוהבת אותך וכמה עצוב לי להיפרד ממך. אבל מה לא עושים בשביל לימוד תורה. אומרים שמלחמה באופק. אולי הנסיעה הזו תציל אותך. ואולי, אולי- נתנה לי אמא לקוות- נבוא גם אנחנו. אבל אם זה יקרה, זה יהיה עוד הרבה זמן. קודם תתמקם בארץ, תלמד, תעבוד, ואז אולי נבוא גם אנו. דמעה עמדה בעיניה. התאפקתי בכל כוחי לבל אפרוץ גם אני בבכי. אחרי שאבא העיר אותי, הלכנו יחד לתפילה. מאוד מוקדם בבוקר היה. השמש התחילה לשלוח את קרני אורה הראשונות כשיצאנו מהבית. ציוץ ציפורים משכימות נישא ברוח. לאחר התפילה, בדרך הביתה, אבא אמר את דברו--- כל הדרך הרגשתי שמשהו רובץ עליו, מן ענן כזה על ליבו---אברימ'לה שלי! אני אוהב ותך! בגלל זה אני רוצה שתיסע לארץ ישראל, תגיע בשלום ותלמד שם תורה! תגדל להיות תלמיד חכם! --- אם להודות על האמרת, אני קצת פחדתי- שמא האווירה בארץ הקודש אינה ראויה. ככה השמועות אומרות.--- האוכל לסמוך עליך בן? לא תאכזבני? - ודאי! השבתי. – אבא, אתה יכול לסמוך עלי בעניים עצומות! אני הרי כבר גדול! בן 15! בגיל שלי אתה התחתנת! אני יכול ללמוד, לעבוד, ולשמור על עצמי בארץ הקודש! לפתע, מצאתי את עצמי חבוק בזרועות אבי, ודמעות חמות זולגות מעיניו.- אתגעגע אליך, בן! אני אוהב אותך! שמור על עצמך! ------ אבא. הסגור, המופנם. לעולם לא תיארתי לעצמי שכך יגיד לי ביום מין הימים. אבא. החסון, החזק. איך בין יום אחד הם ימ"ש הפכו אותך לשבר כלי?! ------ הגענו הביתה. ההכנות לנסיעה היו בעיצומן. אמא שמה לי בתיק את החנוכייה המשפחתית. החנוכייה מכסף, שקיבלו מסבא וסבתא ליום חתונתם. הווה ועבר מתמזגים ביחד. הינה החנוכייה עומדת ניצבת, גאה וזקופה, על המדף למולי. אתם רואים, גרמנים ארורים?! לא הצלחתם במשימתכם! הינה אני, אברימי, חי וקיים, ניצב פה, בארץ הקודש- ארץ ישראל, והדבר היקר ביותר להורי נמצא איתי. לא הצלחתם!!! חנה'לה, אחותי הקטנה, נשה אלי. אברימי- היא אמרה. לפתע יש לי צמרמורת עת אני נזכר בך. חנה'לה! כמה אני מתגעגע אליך!! תלתלייך הזהובים- שלא נגזרו מיום היוולדך! גומות החן המתוקות בלחייך! הדבקת נשיקה רטובה על לחיי, ונתת לי ציור- כצידה לדרך.תלה אותו בחדרך בארץ ישראל, כך ביקשת. ככה לא תשכח אותי, אם תראה אותו כל יום. אוי, חנה'לה!! כמה אני מתגעגע אלייך!! כמה להחזיק אותך!רוצה עוד פעם להרגיש את נשיקתך הרטובה על לחיי. ידי נשלחת אינסטינקטיבית ללחיי הימנית, מרגישה עדיין את הנשיקה הרטובה, כמו נצרבה בה. כ"כ הרבה שנים חלפו מאז. אך אני מרגיש שהיא עדיין שם. הגיעה שעת אחר-הצהריים. הכול עבר מהר מאוד. בבת אחת התחרטתי- בשביל מה לי הנסיעה הזו? משפחתי היקרה! כמה אתגעגע אליכם! בליבי קינן חשש עלום, שלעולם לא אראם יותר. מסתבר---צדקתי. אני על סיפון האוניה. ידיהם מנופנפות ל לשלום. אמא בוכה, חנה'לה גם, ואבא מחבק את שתיהן. השמש נוטה לשקוע מעב לאופק, השמים מאדימים. ודמויות שלושתם חבוקים מנופפים לי לשלום מול עיני וככה אני מפליג לארץ ישראל.זו התמונה שנשארה חקוקה בליבי- לעולם. ועכשיו- איך אוכל לקחת כסף תמורתם? תמורת חיים שלמים, עולם ומלואו?! הגעתי לכלל החלטה. לא. לא אקח. אם אקח, ארגיש כאילו רצחתי אתכם שוב, פגעתי בזכרכם, הדבר היחיד שנותר לי מכם. אם אקח, ירגישו הם, הארורים, כאילו שילמו לי איזה חוב שהם חייבים לי. אבל את החוב האמיתי לעולם לא יצליחו להחזיר לי. לעולם לא יוכלו להשיב לי את הקן המשפחתי החם, את אמא הצוחקת, אבא הצדיק, וחנה'לה הקטנה, שלא פגעה אפילו בזבוב. לעולם לא אמחל להם. לעולם לא כל עוד אני חי. עלי לזכור את שעשו לי,לא לשכוח! עכשיו אני מרגיש שאני יכול לבכות עליכם. סוף-סוף סכר דמעותיי נפרץ. אבא, אמא, חנה'לה! יהי זכרכם ברוך. אוהב אתכם, ומתגעגע כ"כ, אברימי. נ.ב. בהתחלה בס"ה ישבתי עם עצמי וחשבתי לי. אח"כ העליתי את התחושות שלי על נייר, וזה הפך למעין מכתב אליכם. מכתב שלעולם לא תראו. את המכתב הזה, אני אקח איתי לקבר. ואם אתם לא יכולים לקרא אותו, אז לפחות שהעולם יקרא. יקרא- וידע.

מכתב לאח המתגייס ניצלתי את האווירה החמימה והמשפחתית לומר לו, מתוך הלב פנימה, כאילו צועק אליי מין קול פנימי שמצווה אותי לבקש מאחי, אנא, שלא תגיע לידי הרהור בדבר גירוש יהודים!! גם לי יש לי אח, והוא מתגייס מחר. מחר, השכם בבוקר עם שחר, ישים על שכמו תיק גדול, ייתן חיבוק אוהב ומתגעגע לאמא ואבא, לאחים ולי, וילך לדרכו אל הבקו"ם. אל שהות ממשוכת בצבא. ניצלתי את האווירה החמימה והמשפחתית לומר לו, מתוך הלב פנימה, כאילו צועק אליי מין קול פנימי שמצווה אותי לבקש מאחי, אנא, שלא תגיע לידי הרהור בדבר גירוש יהודים!! בהיותי צעיר בשנים מאחי המתגייס, טרם התוודעתי להתמודדויות ולקשיים שעובר חייל טירון בצבא ה', אולם מהידוע לי כבר, מודה כי מכשילים הם ומתעתעים את הראייה והדעת. "אז אחי", פונה אני אליו שתוחב לתיקו מין משחת שיניים ומברשת, "אני גאה בך שאתה מתגייס לצבא הגנה לישראל, אבל תזכור תמיד לעמוד על שלך, תשליך מהדרך אלה המנסים לערער את מצפונך ואמנותך עליהם גדלת, בהתנחלות בארץ בנימין, החל מהגן של הגננת שהכי אהבת, ממשיך ביסודי בישוב ובחטיבה וכלה בישיבת התיכונית ובהסדר". אני מנוע מלהסביר איך שטף של דמעות התפרץ וזלג מעיניי. כן, בכיתי ממש."אחי, אני אוהב אותך, אין לי עוד מה להגיד לך, רק תהיה חזק!". מחר, יום שני בשבוע, יום העלייה לחומש חזרה, אני מרגיש שזה עיתוי מצוין ומתאים לכל המתגייסים הטריים, ביניהם אחי, שעל טעויות משלמים, והייאוש והרפיון אינם מנת חלקנו לחלוטין, היננו חזקים ואמיצים ואף צבא שבעולם לא יטיל וטו על בתינו ויישובינו ויעיפו אותנו משם. אמנם על אחי אניני מפקפק, האמונה והערכים שחדורים בו לא יאכזבו אותו לרגע, הוא לא יצטרך להצטער על טעויות שיותירו משקע מלא זיכרונות כאובים וטראומות. אברך אחי, שלא תזדקק לעצה מאחרים בעת מילוי תפקידך כאשר תצטרך לבחור את הדרך הנכונה, הערכית והאידיאולוגית, לא תהסס ותדע בדיוק לאיזה דרך מיועדות רגליך לפסוע. תמיד תזכור ולא רק אתה, אחי האהוב, שהצבא זה לא המקום היחיד שתוכל להתנדב בו ולתרום למען עם ישראל. לעניות דעתי, להתנדב במסגרת שירות לאומי לגברים, זה לא בושה ובוודאי לא נחשב להתנדבות פחותה וחסרת ערך, ואם חלילה תועמד בפני דילמה מוסרית ערכית, ושלא נצטרך לעמוד בניסיון הזה כמובן, תמיד תדע להבהיר למפקדיך שנתון למרותם, שאינם אדונים למצפונך ולאמונתך, וכי רק על פי התורה וערכיה אתה פועל. אני בטוח כי תעמוד בכל המשימות והאתגרים המוסריים והאידיאולוגיים שיעמדו בדרכיך, כי גם כי נראה שאבד הכוח, הרוח בתוכך פועמת וחזקה כל אותו הזמן. ועכשיו, שמבטוח אני לא תהיה מאלה שיהיו בחומש ויעצרו את השרייה הפוסעת אל חורבות הישוב, נלך אני וחבריי אל חומש בשבילך, ואנו מבטיחים שלא נאכזב. תשמור על עצמך בצבא, ואנו כולנו נשמור על ארץ ישראל שלימה. איתמר

בס"ד לכבוד ראש הממשלה,מר אהוד אולמרט השלום והברכה, אני,ילד בן שלוש עשרה,אינני מבין יותר מדי בפוליטיקה,גם לא בדרכי החשיבה שלך, אבל עדיין יש כמה דברים שאני חייב לומר לך בנושאים,אשר אינם דורשים ידע נרחב מדי בנושאים הנ"ל—אולי הם ישמעו לך כמו שטויות,אבל לי,בור ואפס בשדה הפוליטיקה זה נשמע מאוד רציני-וגם אם זה אכן שטויות,אני מקווה שתיקח לתשומת ליבך. גם בניסוח מכתבים אינני מתמצא יתר על המידה,לכן גם על השפה הזולה אני מתנצל מראש, אבל בתור אזרח הגון-אני רוצה בטובתך,ואני מנסה להרגיל אותך לפני שיזרקו אותך לרחוב. א. גדר ההפרדה. נכון,קודמיך החליטו לבנות גדר כדי לתרום לבטחון האזרחים,אתה המשכת. אתה ראית תמונות של ערבים מטפסים על הגדר ועוברים אותה.ראית כמה זה לא מועיל ואף גורע לבטחון התושבים פה.ראית כמה אנשים מוחים,על זה ועל דברים אחרים, אני לא יודע מה איתך אבל אני הולך ע"פ ההיגיון, נכון-גם אני טועה ותועה בדרך הלא נכונה, אבל בטח לא כאשר שמים לי מול הפרצוף שלטי הכוון ומראים לי מה הדרך הנכונה, אנשים באים אליך, כותבים אליך,מדברים אליך,אלו מעיין 'שלטי הכוון' הם מראים לך את הדרך הנכונה,הם באים אליך ומסבירים,מוכיחים,מנסים להביא תועלת-לטובתך, שלא תתעה בדרך. במקום לקחת את כל הכספים המבוזבזים להגנה על תושבי עוטף עזה-הדרך הנכונה,שאני בטוח במאת האחוזים שבאו ותלו לך שלטי הכוון מול הפרצוף לדרך זו,אתה מבזבז את הכספים על בניית גדר בלתי מועילה,ואף מזיקה. אני יכול להביא לך גם עוד הרבה מאוד טענות נגד הגדר,שזה בזבוז כסף,שזה בלתי מועיל לבטחון,שזה מזיק לביטחון.ואני לא אמשיך לנבור-כי זה לא המקום. ב. הערבים כן,שוב נכון,הם חיים פה-אבל אתה ואני וכולנו צריכים להפנים-הם הא-ו-י-ב-י-ם שלנו. טוב,אתה לא יכול סתם לזרוק אותם-העולם לא יאהב את הרעיון-אתה כפוף לשלטון הג-ו-י-י-ם אף אחד לא יכול לשנות עובדה זו. את זה אני מבין-אבל אתה לא צריך לדאוג לאויבים שלך יותר מהעם שלך.נכון,הם גם אזרחים פה,זה גם כן לא תקין,פעם,העם פעם אחת חשבת מה הם עושים פה?הם פליטים מהמדינות הערביות.אז אתה בעצם משמש מחנה פליטים לאויבים שלך? זה נראה לך הגיוני?לי זה לא. שוב-אינך הולך ע"פ ההיגיון.האם,אחרי השואה(כן אני חש צורך לזעזע אותך-צר לי) כשכל העולם שנא את העם הגרמני,היית מביא נאצים שיחיו פה? לא!.ועם כל הכבוד לנאצים(אל תשאל אותי איזה אז שוב-אני יודע שאין באפשרותך לזרוק אותם,אבל לתת להם לחיות איתנו,לשכב איתנו בחדר בביה"ח,אחרי שנפצענו כשהבנים שלהם התפוצצו עלינו?! זה נראה לך הגיוני?לא,זה לא.שוב,אינך פועל ע"פ ההיגיון. הם צריכים לחיות במחנה ריכוז(שוב אני חש צורך לזעזע אותך,כן ריכוז-לא השמדה) עד שימצאו להם פיתרון אחר.הם פליטים מהמדינות שלהם-אנחנו עושים להם טובה בזה שאנחנו תוקעים אותם במחנה ריכוז-הם לא צריכים להיות פה. ושוב בענייני הגדר-במקום לתקוע איזו גדר מסביבנו ולתקוע אותנו בגטו, רכז אותם במקום אחד ותקע אותם בגטו.כן,הם צריכים להרגיש לא רצויים פה. ה-ם ל-א ר-צ-ו-י-י-ם פ-ה מר אולמרט היקר ג. גזענות משום מה המערכת המשפטית שלך ג-ז-ע-נ-י-ת ואנטישמית(שוב,אני מנסה לזעזע אותך ללא הגזמה וכפירה באמת) היא שונאת מתנחלים(בין היתר),והיא ללא ספק לא הולכת ע"פ ההיגיון ולה יש שלטי שילוט ה-ר-ב-ה יותר ברורים משלך,והם הולכים בדרך הרבה הרבה הרבה(לא,אני לא מגזים) יותר מוטעית מהדרך שלך. מה היה קורה למשל,אם יהודי פורץ לכפר בדואי(לא משנה לאילו צרכים) והבדואים היו יורים בו? הבדואים ודאי לא היו הולכים לכלא.זו א-נ-ט-י-ש-מ-י-ו-ת ל-ש-מ-ה.אם אחד היה מנסה לרצוח אותך באמצע הרחוב,ואחד השומרים האישיים שלך היה רוצח אותו,הוא נ.ב. 1.לבינתיים,אני לא מבקש ממך לחזור לשורשי היהדות ולהתחיל לתרץ לי תירוצים של גמרא. 2.אני כן מבקש ממך אישית להגיב לי למכתב זה. 3.מטרתי פה לא הייתה להעליב אותך,עם נפגעת-קבל סליחתי המלאה. 4.שוב, אולי דברים אלה נשמעו לך כמו שטויות,אבל לי,בור ואפס בשדה הפוליטיקה זה נשמע מאוד רציני-וגם אם זה אכן שטויות,אני מקווה שתיקח לתשומת ליבך.

*כתבתי את זה במסע שואה שהי' לנו. כתבתי את זה לאשת עדות ששתפה אותנו בסיפורה. נִצּוֹלָה יְקָרָה, יוֹשֶׁבֶת אֲנִי פֹּה, עֵט בְּיָד, עִם דָּף, בְּגָדִים חַמִּים, אֹכֶל.. אֵלֶּה דְּבָרִים הַנִּרְאִים לִי כ"כ פְּשׁוּטִים, וְכ"כ "בָּרוּר מֵאֵלָיו" שֶׁיִּהְיֶה לִי אוֹתָם. אֲנִי מְנַסָּה לְהַגִּיעַ אֶל תּוֹךְ מָקוֹם עָמֹק יוֹתֵר, כָּבֵד יוֹתֵר. מָקוֹם שֶׁבּוֹ הָאֱמֶת וְהַשְּׁתִיקָה נִפְגָּשִׁים. מִי אֲנִי? רַק יַלְדָּה קְטַנָּה וּצְעִירָה. וּמָה אֲנִי בִּכְלָל לְעֻמַּת מַה שֶּׁאַתְּ עָבַרְתְּ. זְוָעוֹת עוֹלָם, סִיּוּטֵי לַיְלָה. דְּבָרִים הַחֲרוּטִים הֵיטֵב, גַּם בְּזִכְרוֹנֵךְ, וְגַם עַל יָדֵךְ. מִי אֲנִי? רַק אַחַת שֶׁמְּנַסָּה לְדַמְיֵן אוֹתָךְ, וּלְנַסּוֹת לַחֲווֹת וּלְהָבִין אֲפִלּוּ בְּמִקְצַת אֶת מַצָּבֵךְ. וּמָה אֲנִי רוֹאָה? יַלְדָּה קְטַנָּה מְהַדֶּקֶת אֶל גּוּפָהּ אֶת מְעִילָהּ וּמָה אֲנִי? אֲנִי רַק אַחַת שֶׁיּוֹשֶׁבֶת פֹּה וְנֶהֱנֵית מֵהַחַיִּים וְהַמּוֹתָרוֹת. נֶהֱנֵית מִכָּל הַדְּבָרִים-שֶׁאָז נֶחְשְׁבוּ לְאוֹצָר יָקָר מִפָּז. וְאַתְּ אִשָּׁה יְקָרָה-הַדְּבָרִים שֶׁעָבַרְתְּ כּוֹאֲבִים מִמָּוֶת. צְרוּבִים בַּמֹּח, אוֹחֲזִים בּוֹ, וְלֹא מַרְפִּים! דְּבָרִים אֵלֶּה יִרְדְּפוּ אוֹתָךְ כָּל יְמֵי חַיַּיִךְ. אַתְּ שֶׁבָּנִית בְּמוֹ יָדַיִךְ אֶת עוֹלָמֵךְ מֵחָדָשׁ, הָעוֹלָם אז מה אני.. ומה אני בכלל מבינה..

מכתב זה נכתב כשיעורי בית ע"מ לעצבן את המורה(הוא ממש פלספן),עם כי זה לא כל כך צלח, הנה המכתב: לכ' מר אולמרט אהוד, שמעתי אודות בצע הדם שנעשה כעת בסודן, חשבתי איך מדינת ישראל תוכל לממן הגנה יותר טובה, ובכלל לעצור את רצח ההמונים בסודן-וכל זה מתוך התקציבים אשר המדינה מבזבזת על מלחמת אחים: סך 250,000,000 ש"ח המבוזבזים כעת בכליאתינו ע"י גדר ההפרדה. עוד כמה מיליונים טובים אשר בוזבזו בפינוי בפינוי אחינו מחבל עזה וצפון השומרון. ואני בטוח שאפשר למצוא עוד הרבה כאלו, חוץ מזה שוודאי לא תוכל להימנע מלתרום תקציב נדיב ממשכורתך החודשית לצרכים כה חשובים. העתקים: מערכת עיתון x מערכת עיתון y מזכירות הבית הלבן נ.ב. חשוב לי לציין שמה שיש לי לומר לך עבר צנזורה רצינית. ------ כשגמרתי להקריא(כמובן-לאורך חצי מההקראה חיקיתי את קולו של המורה), המורה ביקש מכולם להגיד לי כל הכבוד שצינזרתי מה שיש לי לומר לאולמרט בפרצוף...(אמרתי פלספן או לא?)

איך מבינים את מה שאי אפשר כבר להבין? איך נילחמים בכאב שלי שלך של כולנו? כדי לא ליפול... איך שורדים ומסתירים את הדימעה והחולשה ,בכדי להיות חזקה בשביל משפחה שלמה..? איך מצילים אותך? כשלמעשה כבר אי אפשר. איך השקט הזה הורג את אמא ואבא, כשאתה שם רחוק וכולך ניסער.. אלוקים, איך לסלוח איך לא לכעוס על כל מה שקורה פה?..למה אתה לא נותן הסברים ? איך לקום ולעבור את המחר ? איך כשכבר אין כוח, שהכוח נגמר !

אבא... כשהעיניים עייפות והרגליים יחפות. פסים כהים על גב היד והמצח שנרעד. שלושה ימים, שלשה לילות לא פוסקות ההפגזות. מציץ לראות מתוך השכול את הכאב אך לא יכול. תופס יד, מושיט כתף אך אינו יכול יותר ללטף. שעות ארוכות ללא מזון, כי המזון כבר לא מכיל, את מה שהנפש לו צמאה והיא שואבת מהדממה. מורה דרך מתוסכל, אינו יוצא מן המחדל. נושם טיפת אויר אל הריאות לפני אומרו: "להתראות". והסבל... הו כמה הוא כבד, על בן בכור שאובד, תחושה כבדה ומעיקה, תחושת הקץ המדחיקה. חיוך חתום קטן נמתח, אך ליבו אינו נפתח. טיפת דמעה לא תיפול, כי החיוך הוא לא יסבול. אבא- עם העיניים היפות, לחיים עייפות, חיוך מתוח ורפה, לוחש מילה מתוך הפה. כתף, משענת, רוך וטוב, הוא מלא חיוב לרוב. המגפיים הגדולות, עם הפנים השזופות. עור שחום ומחוספס, ריח דשא טרי, ירוק וגס. הפריחה שברחוב, קטורת דקה דלוקה, כתונת פסים ירוקה, מדי אסיר בדמות של אב, לאחר מכה שהוא כאב, שבן יקום באב. כן, דור הכלב זהו ואין ספק, אזי איך אפשר להתאפק??

בס"ד יוני! היית והינך מלאך בגוף אדם. אילו רק היית יודע כמה שאתה דמות מופת לחיקוי, מודל להערצה והערכה בלתי פוסקת. יוני, כותבים על איך שהיית דמות מחנכת לנוער הרופס שלנו. על כך שאתה בדיוק הישראלי שעליו חלמו אבות הציונות- איש הספרא והסייפא. הפכת למיתוס, גיבור לאומי, איש אשכולות, עניו כמעט כמשה. וכבוד גדול זהו שכן ממשה ועד משה לא היה כמשה. אך בין משה למשה היה יהונתן נתניהו. ניסיתי למצוא בך חסרונות שכן לכל אדם יש כאלה, מה שהופך אותנו לאנושיים, אך לא מצאתי! אולם למרות המעלות הטובות והיפות שיש בך הצלחתי למצוא בך נק' סוררת קטנה המעידה על שאינך דתי. פתחתי אתרי אינטרנט וספרים וגיליתי שגם את הנקודה הסוררת עליי למחוק ולזקוף לזכותך, סבך היה הרב נתן מליקובסקי. מכאן כמובן ניתן להבין מאין נגזר אופייך הנדיר ביופיו ובמלוא עוצמתו! היית ותישאר דמות אמת, מופת וגיבור לאומי לכולנו. יהונתן נתניהו הי"ד (1946-1975)

שלום לך. היום, כשיצאתי החוצה, ראיתי אותך בוכה. בלי שליטה, אולי בלי רצון להפסיק. לכל מי ששאל אותך מה קרה אמרת שכלום, אפילו שהיה ברור שקרה גם קרה. כשאני שאלתי אותך, ענית לי, והוספת: "לך לפחות יש את הודיה ורעות, שאת יכולה לספר להן הכל, לי אין אפילו את זה! אין לי חברות!" אז מצטערת לבשר לך, גם לי אין חברות. לפני שבוע-שבועיים ישבתי לדבר עם נעמה. גלשנו לנושאים שונים ומשונים, ולא ברור איך, הגענו גם לנושא הכיתה. המצב החברתי. היא שאלה אותי אם יש לי מישהי שאני יכולה לספר לה הכל, וגם אם אני לא אספר לה, היא תבין את הכיוון מחשבה שלי. היא אמרה שלדעתה יש לי שתיים כאלו, אולי שלוש. עליה, היא אמרה שאין לה אפילו אחת. כלומר, עם מי שמבינה אותה ככה היא לא מדברת. חשבתי הרבה על מה שהיא אמרה, עוד לפני שהיא אמרה לי את זה. אני לא חושבת שיש לי חברות. אם, למשל, אני עצובה, או סתם עם מצברוח מזופת, תשים לב לזה אולי אחת, שתיים, וגם זה רק אם זה יהיה מספיק בולט. אני לא יודעת אם אני זוכרת מתי לאחרונה מישהי תפסה שדר קלוש ששידרתי, שאני צריכה עזרה. אני ואת-אנחנו כמעט באותו מצב. שתינו מוקפות בחברות, מחליפות צחוקים וכולם בטוחים שיש לנו את הכמה חברות שכל הזמן יחד, ובעצם אנחנו לבד. את – מופלית לרעה בצורה בולטת מפעם לפעם, מטרה לצחוק ולגלוג, אני – לא שייכת. לא קשורה למקום הזה, שקוראים לו פתח תקווה. אם אני איעלם לי ככה, אני לא חושבת שמישהי תשים לב, או שיהיה אכפת לה. שתינו במצוקה, אבל אצלי לא רואים את זה. כמה שאני אומרת לך – תחכי. בנות יתבגרו, זה סתם תינוקיות של כיתה ז', זה לא. זה לא. זה לא! הכיתה שלי אמנם לא נשארה ככה, על פני השטח, אבל מתחת לזה אנחנו אבודות בדיוק כמותכן. אמנם, אנחנו היינו חכמות יותר, ואני לא זוכרת מתי הפלינו מישהי לרעה בגלוי, לפחות לא בכוונה, כמו שקורה אצלכן. אבל האדישות הורגת... אוהבת אותך המון, אני. לא, לא שלחתי את המכתב הזה, למרות שמי שכתבתי לה אותו צריכה אותו, ובגדול. אבל בכל זאת, אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקלטו מה אנחנו עושים-ובטעות! בלי לרצות ולהתכוון!! אז מה אנחנו עושים כשאנחנו רוצים לפגוע!?!?

בס"ד מכתב לאחים שלי מגורשי גוש קטיף: אני לא מכירה אתכם אישית אבל אני מאוד מזדהה איתכם, ועם הכאב שלכם, שנגרם כתוצאה מהגירוש. לא יצא לי להיות בגוש פיזית, ראיתי הכל רק בטלוויזיה, אבל בכיתי יחד איתכם וראיתי את תעצומות הנפש שלכם שבאו לידי ביטוי בכינוסים בבתי הכנסת לפני הגירוש. התרגשתי מתעצומות הנפש שלכם, והמכתב הזה נועד כדי לחזק אתכם ולהגיד לכם שאתם אחים שלי, ואני גאה בכם על פועלכם בגוש לאורך השנים. אני מאמינה שעוד נחזור להיות בגוש, ואתם תמשיכו לטפח את הארץ שלנו כמו שעשיתם במשך השנים של היאחזות בגוש. חברים יקרים! אל תישברו, אתם אנשים מאוד אמיצים וחזקים ויש לכם הרבה כח שבא מהרבה אלמנטים אבל בעיקר מתורתנו הקדושה. הקב"ה יגרום לכך שנחזור לשם, ונשקם את מה שבנו הערבים במשך הזמן שעבר מאז הגירוש. היו חזקים! ליאת.

אתה בטח לא זוכר אותי, אבל אני, אני לא אוכל לשכוח אותך. אני אפילו לא יודעת את שמך, רק מבט אחד, מבט מלגלג ופנים... מלאות שנאה. אני חילקתי סרטים כתומים ברחוב, רק רציתי לשמור על הבית שלי... אח, אם רק היית רואה את הבית שלי... מקום כזה לא נותנים בעד שום הון שבעולם, קל וחומר שלא בחינם!! בירכתי אותך בערב טוב, חייכתי. תמיד דגלתי באהבת ישראל, כל יהודי, גם אתה, ששונא אותי. אתה הפטרת לעברי: "אני שונא אותך בדם". הבחורה שהייתה איתך שתקה. התקדמת במעלה הרחוב, ולחברה שלי שעמדה למעלה אמרת משהו בסגנון: "אם יפנו אתכם אני בעצמי אבוא להוציא אותך מהבית". ככה. באותו הרגע, כשענית ככה ל"ערב טוב" ולחיוך שלי רציתי לומר לך, או לצעוק, שאני אוהבת אותך, באמת, מאד, כי אתה אח שלי ואתה יהודי, אבל ההלם והצער שיתקו אותי. אני אוהבת אותך בדם, אחי! בערב ההוא פגשתי הרבה אנשים, שלא כ"כ אהבו אותי, וכאלה שדווקא כן, אבל אתה השפעת עליי יותר מכולם. לא ניסיתי לשכנע אותך לבחור במפלגה מסוימת, לא ניסיתי לתת לך סרט כתום, רק "ערב טוב" אמרתי, בכנות אמיתית, וחייכתי. אני מקווה שבאמת היה לך ערב טוב. ועכשיו, כל יום חמישי, ב"קבלת שבת", באולפנה, כשאנחנו שרות את "המנון" האולפנה: "אהבת ישראל", אהבת ישראל בנשמה, אני חושבת כמה זה עצוב, שאתה כ"כ שונא אותי ואני כ"כ אוהבת אותך. ערב טוב, שני, מתנחלת אלמונית שנגעת לה בלב ואתה בטח לא זוכר.

לכבוד:מערכת המשפט בישראל 'המשטרה השעתה שוטר מתפקידו לאחר ששלח הודעה ובה קרא לערבים ערבושים' מקור: News/News.aspx/155475 תסכימו איתי שגזר הדין הזה קנטרני במיוחד,ואולי אפילו דיקטטורי ומפלה. אני אנסה להסביר לכם מדוע אני חושב ככה. נתחיל במשל, אם חס וחלילה אדם מעליב\משפיל או פוגע בנפשם העדינה של הערבושים המדינה מיד תעניש אותו בכמה שנים לבלות בכלא. הרי אנחנו צאצאי אברהם אבינו, והוא, היה מכניס אורחים אפילו רשעים, ואסור להעליב אורחים, נכון???. אבל, אם אדם ישר בעל תואר שלישי שמרוויח מספיק כסף וגר באיזה וילה באמצע ת"א היה אומר איזה משהו מעליב על "מיעוט" בעם (ראה לעיל ערך:ניסו שחם) כמו הציבור מתנגד ההתנתקות למשל, או ממליץ על איזה רצח שלהם (ראה לעיל ערך: ואללה) אז אין שום בעיה זה אפילו עינין שבשגרה, אחרי הכל אין אף "בן מעוטים" שזכה בכבוד להיות שופט, וגם אם יש דוחקים אותו לצד ונותנים לו לשפוט רק "גרושים גרושות" אז מה הבעיה בכלל לדבר עלהם ככה עכשיו אני פשוט מסתכל, וצוחק, חסר לכם מה לעשות בחיים חוץ מלרדוף אחרי אנשים שאומרים "ערבושים"?, אם אתם כלכך מתחשבים בפרט ובאורחים אז אולי תתחילו להתחשב גם בנו? אתם צריכים להתחיל לשנות את צורת המחשבה ולדמין שגם אנחנו יהודים. מקווה שקלטתם. תודה.