מונולוג עמוד 1

היא יושבת מול עצמה, פרצוף שמח שנמחק בקצוות והולך וקטן עד שהפרצוף האדיש חוזר לתפוס את מקומו על הפנים. היא מחזירה את החיוך בכוח, עם האגודלים,מורחת עליו קצת שפתון שקוף כמו דבק, מקווה שהוא ידביק את החיוך חזק-חזק למקום, מסדרת קצת את הקוקו הרופף וקמה, מוכנה. בדרך החוצה היא עוברת במטבח, פותחת את המקרר וסוגרת אותו בשעמום, פותחת שוב ומוציאה מלפפון אחד, מעוגל למדי, שיוצר מעין חיוך ירוק. את הקצוות היא חותכת וזורקת בכיור, את הקליפה שוטפת ויוצאת, הלאה, מכתפת את תיק הגב שלה על כתף אחת וביד הפנויה סוגרת את דלת הכניסה, משפילה מבט, לוקחת נשימה עמוקה ויוצאת לרחוב, שרק זוג קשישים מטיילים בו בנחת, נעצרים למנוחה על כל ספסל צדדי, ועוד איזה בחור צעיר, בג'ינס וטישרט, שרץ היא רוצה לחזור, מפחדת אולי להיפגש עם אנשים ששמעו, שמכירים, אבל מתגברת ומזדרזת לפנות לרחוב הבא, והלאה, נכנסת בשער הצבוע בירוק מתקלף, מדמיינת את מבטי השומר עוקבים אחריה, ויודעת שרק דמיונות הם שכן מה לשומר רוסי מגולח בענייניה, כמובן. בחצר דממה, שתופר עם הצלצול הבא ותשוב לשרור בצלצול שאחריו, במידה ולא יתעוררו בעיות. היא נכנסת במסדרונות הצבועים לבן, פונה ימינה, ושוב ימינה, ונעצרת לפני הדלת הכחולה עם מסגרת העץ. דרך הדלת, היא שומעת את קולה של המורה, מסבירה מושגי יסוד בתנ"ך, מעירה מפעם לפעם לבת מפריעה. היא מהססת עדיין, פונה למדרגות המובילות למזכירות, מתיישבת וגומרת את המלפפון שלה, שנותר זנוח בידה, בנגיסות זעירות עד בלתי נראות שמטפטפות אל הרצפה, כאילו שאם תמשיך כך, יידחה המפגש לעולם. עד שהיא מסיימת, נגמר גם השיעור, והיא נושמת לרווחה. חרש קמה ממקומה, גוררת את התיק ביד אחת, נעמדת בפינה צדדית לצד הלוקרים, מתיישבת ומתעסקת בתכולת תיקה בדיוק ברגע בו פורצות מן הכתה עשרים וכמה בנות, מחייכות וצוחקות, אחריהם משתרכות עוד אי אילו בנות ולבסוף יוצאת גם המורה, פונה לכיוון המדרגות שעליהם היא ישבה קודם, סופחת לסוליית נעליה את טיפות המלפפון שהשאירה שם קודם. היא אורזת מחדש את תכולת התיק וחומקת לכיתה הריקה, מתיישבת במקומה הפינתי, הנסתר מעט, מניחה את התיק על הרצפה שבין הרגליים, פורסת מולה דף פוליו חלק ומשרבטת צורות חסרות פשר, עושה עצמה מתעמקת בזוויות שביניהם, מקווה שאף אחת לא תשים לב לקיומה, שאף אחת לא תשאל. כשהכיתה מתמלאת היא מועכת את הדף המלוכלך בדיו ומניחה את הכדור המקומט בצד. עיניה מתרוצצות לכל עבר, פחד החשיפה ניבט מהן, מהאישונים המכווצים ומהשפתיים החשוקות, מהמבט המבוהל כמו של חיה פצועה. היא לא רוצה לומר, והיא לא רוצה לספר. לא רוצה לאמת או להפריך את השמועות. אבל היא יודעת, שברגע שתיצור מגע עם החברה, השאלות יזרמו כמו בחקירה משטרתית. במוחה עוד מתנגן אותו השיר, מכאיב בעוצמת מילותיו: "היו שלום אני חייתי ביניכם, כמו צמח בר"[1] -------------------------------------------------------- כמה מילים על היצירה הזאת: יכולתי לספר מה קרה ומה היא עברה שהיא לא רוצה שידעו. בחרתי להשמיט את הקטע הזה, בשביל לתת לדימיון לזרום, אז שכל אחד ייקח את זה למקום שלו.. _________ [1]חווה אלברשטיין, 'כמו צמח בר'

למה כל פעם שאני רוצה להתפרק ובא לי לבכות זה אומר להראות חולשה? למה כשאני רוצה לשחרר את הכול, אף אחד לא יכול לסבול את זה? למה לצחוק ביחד ולבלות אפשר... ולהיות מצחיקה ושנונה אפשר... אבל כתף לבכות עליה- אין מי שיתן. כאילו בכי זה דבר רע... אם אף אחד לא מת לך, אז למה את בוכה?! קשה לך? תתמודדי! מה את בוכה??!!! למה אסור לי לבכות?! לפעמים זה צריך. עובדה שיש את זה שדמעות זולגות לך מהעניים... כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות!! אבל עובדה היא שאני לא יכולה לבכות, למה משהו נותן לי?? רק לפני שנה בכיתי שחברה שלי נהרגה בתאונת דרכים ובת דודה שלי הייתה בטיפול נמרץ.. ומלפני זה לא בכיתי מכיתה ד'... ועכשיו אני רוצה לבכות ואני לא יכולה! לא השתמשתי בדמעות שלי יותר מידי זמן... למה אנחנו מחכים שנהיה לבד ונבכה לבד?! כי איש לא רוצה לראות אותנו בוכים... למה מה קרה?? מה הבעיה?? כן, אני בוכה! קשה לי! אני לא הולכת לאיבוד, אני יודעת שזה לטובה, אבל עכשיו קשה לי אז מותר לי לבכות ולהתפלל שהיה יותר טוב. למה צריך לבלוע כל הזמן?... אני לא חושבת שצריך לבכות מבוקר עד ערב, אבל שזה היה מובן ומקובל לבכות, לא רק על מי שמת... שנזכה לבכות על בית המקדש לפעמים ולא רק בט' באב.. למשל.. שנזכה לבככות על הצרות הכלליות והפרטיות שלנו לפעמים כשבאמת קשה.. שאנחנו כל כך רוצים את העזרה של ה'... לפעמים מותר לבכות, אז למה החברה שלנו לא מקבלת בכי ואני מסתובבת עם צינור סתום?..

אני בכלל לא דמיינתי שזה יקרה. איך יכולתי?? כשקמתי בבוקר באותו יום לא שיערתי כמה שהכל הולך להשתנות. לכן, כנראה, רבתי איתה. מריבה כ"כ טיפשית. וככה נפרדתי ממנה באותו בוקר, בטריקת דלת, והיא צעקה לי, "נועה!" ואני לא הסתובבתי אליה והמשכתי לאולפנא בלי לומר שלום, ואחר כך עמדתי במסדרון לבן כשאני המומה והסתכלתי על אנשים בחלוקים לבנים שלקחו מיטה מתגלגלת שבה שכבו דמות כלשהיא שכבר לא הייתה אמא שלי, ולא הצלחתי לומר לה שלום. אחרי שנכרה הקבר והגוף שהיה של אמא הונח בתוכו ישבנו שבעה, וממושג רחוק של ספרים או אנשים בעיתון שפעם היו ועכשיו כבר לא, "שבעה" הפך למציאות שחורה סמיכה. והבית פתאום התמלא בהמון אנשים שקטים מידי וחשבתי שאם אמא הייתה פה היא הייתה צוחקת מהשקט ואחר כך מרצינה ואומרת שזה לא טבעי מה שקורה פה, ואסור שיהיה כזה רעש קטן מכ"כ הרבה אנשים גדולים, וישר ניגשת להעיר את הרעש בשביל שהכל יהיה טבעי לגמרי, כי ככה היא אהבה. וכשכל האנשים דיברו על אמא ואמרו "כמה שהיא הייתה מיוחדת" וסיפרו עליה כל מיני דברים אף אחד מהם לא הזכיר את הטבעיות הזו שלה וזה גרם לי לתהות כמה ממנה הם אני זוכרת שבמשך השבעה ראיתי המון דברים בצורה ברורה, כאילו שהעין שלי היא עינית של מצלמה שמסוגלת להתמקד ולהתמקד עד לפרטים הקטנים מאוד, אבל כשהיא מתמקדת במשהו כל מה שמסביבו נהיה מטושטש, ולא הצלחתי לשלוט על העין, היא התמקדה במה שהיא רצתה ולא הצלחתי להסתכל על הדברים הנכונים. וערב אחד ראיתי את אמא בזמן שהיא ניקתה את המדפים מהאבק שהצטבר עליהם, ותמיד רגע אחרי שהסמרטוט עבר על המדף המדף התמלא שוב בגרגרים קטנים השבעה היה קצת ארוך, וגם קצת קצר, אני לא בטוחה, ובאחד הערבים אחותי אורה התיישבה אצלי, בדיוק על הכרית רווית הדמעות ושאלה אותי בעיניים רציניות, "למה דודה חנה מחייכת למרות שהיא עצובה וגם כולם רואים שהיא עצובה?". ואמא אף פעם לא עשתה כאילו, היא בכתה אם היא רצתה ובכלל היא לא רצתה לבכות כמעט אף פעם, אבל דודה חנה כל הזמן כן. ואמרתי לה שבכל ערב שבת אמא בכתה, כשהיא הדליקה נרות, כאילו שאם נתווכח על הבכי של אמא "אורה'לה.. אמא נסעה היום למרכז קניות ובדרך היא... הייתה לה תאונה עם המכונית והיא..." הוא נחנק, "איננה". בכי. השתנקות. חיבוק חזק. נסיון להשאר מחובקים, סירוב להינתק. אבל החיבוק חסר את אמא, והעובדה הזו מפרקת אותו. מפרקת אותנו. אורה לא לגמרי מבינה מה קורה. אני מנסה לשאוב נחמה מעיניה, אבל מתקשה להסתכל בהן. הרגשתי כאילו חטפתי פתאום אגרוף בבטן. ואז קיבלתי אחד כזה, מוחשי, שהעיר אותי. "אורה, אמא לא בנסיעה. היא פשוט מתה", אמרתי במהירות, ואז התחרטתי וביקשתי לבלוע בחזרה את המילים אלי. טפשה שכמותי, לא כך מבשרים לילדה על מות אמה. אבל כבר בישרתי. ואני מתחרטת, ולא יודעת איך להתמודד עם מה שיצרתי, ולא יודעת איך להתמודד בכלל, עם כל מה שקורה כאן, אז פשוט ברחתי מהחדר. אבל אורה רדפה אחרי והצליחה לגרור אותי, אני לא יודעת ולא ידעתי עד כמה זה נכון. אחרי שקמנו מהשבעה וביקרנו בגן הפורח שבו מניחים גופים נובלים (או סתם גופים שבגדו בעצמם) הלכתי לאולפנא, למרות שהוצעו כל מיני הצעות, בשביל שאני "אתרחק קצת" ו"אתאוורר" ו"אתאושש", כלומר שלא אסתובב בעיר, כי התאונה הקטלנית קרתה במרכז העיר, אבל אני סירבתי להצעות הללו, שהיו מאוד מתחשבות ומבינות (בכאילו, כמו שאחותי אמרה, כי איך מישהו יכול להתחשב ולהבין את האובדן הפרטי שלי?), כי רציתי להישאר עם אבא ועם אורה בבית בסך הכל, פשוט ניסיתי לחזור לחיים נורמאליים, עד כמה שאפשר, ולכן לא נעניתי להזמנה של היועצת. בבית קבענו, אני ואבא, כל מיני דברים שנועדו לעזור לנו להסתדר ביומיום בלי אמא. ודווקא אחרי שהכל נכנס קצת לשגרה, פתאום העולם התפוצץ. ~~~~~~~~ האמת - יש כאן עוד המשך. מקווה להוסיף בקרוב.. ערכתי ושיניתי והוספתי רבות, אשמח לתגובות כאלה ואחרות.. :) שתהיה לנו רק שמחה בלב, או לפחות שתהיה דומיננטית. אביב

אני שונאת את העולם הזה. טוב? הכל כל כך אכזרי. כל כך רע. מה בסך הכל ביקשתי? להיות קצת מאושרת? כל כך קשה? אני באמת רוצה שכל מעשיי יהיו לשם שמיים. אבל אני לא מצליחה. חנוקה. גמורה. עייפה. כואבת. כך כל לילה. לפני השינה. אני פוגשת את השריטות שלי, את הכאבים שלי, את הלב השבור שלי, שהתעייף מזמן מחיפושים בלתי פוסקים אחר האמת. אחר הטוב. בלי שאף אחד שם לב. בבוקר אני ניגשת בהיסוס למראה, לוקחת את המסיכה בידי הרועדת, ולובשת על פניי. בלי שאף אחד לא רואה מה יש מתחת. בלי שאף אחד לא מכיר את הכאב. כי הכאב שלי, הוא רק שלי. והנפש השרוטה שלי, היא רק שלי. ואף אחד לא יודע. רק רואים מחייכת, מצחיקה, בלי לדעת מה באמת יש בפנים. ולדבר על זה אי אפשר בכלל. אף אחד לא מבין. לא רואה, לא שומע. זה לא מעניין כ"כ. ואני, בשלי. נגמרת מיום ליום, נשרטת, כואבת. לבד. לבד. ואתה ריבונו של עולם, אני יודעת שאיפה שהוא אתה שם. מביט בי. כואבת. זועקת. מנסה להושיט לי יד לעזרה. עד שאני יורה חץ אליך, ואתה... מתחרט. אולי כבר לא אוהב. ואני מבינה אותך למה. מבינה כ"כ. מי אני, ברייה מטופשת שכמותי. חיה מדקה לדקה בבדידות עמוקה. חוטאת לך. ואתה..מקשיב. מקשיב

תמיד חשבתי שטוב לך, כאן, איתי. תמיד ידעתי שהעולם בשבילך הוא מגרש משחקים אחד גדול. תמיד סיפרת, הסברת, דיברת על כל הטוב שבעולם. תמיד דאגת לשמח את כולם. תמיד היית את זו שמעודדת אותי. תמיד ידעתי שאת החזקה, שאת האופטימית, האחרונה שתישאר להאמין במדינה, במשפחה, בחברה, גם כשהכי קשה וכולם טועים. תמיד היית שמחה, טובת לב. בשיעורי מתמטיקה, השיעור היחידי שלמדנו יחד, ישבנו, ואני הייתי מתלונת שאני לא יודעת כלום, והיית מסבירה לי את הכל, כל מה שלא הבנתי וגם מה שכן. תמיד היינו צוחקות על זה שאת מלמדת יותר טוב מהמורה, יחד עם מירב וירין, שישבו בשולחן השני, שגם להם היית מסבירה הכל. תמיד היית יוצאת ממבחנים ואומרת בהצלחה לכל מי שמסביבך, שנשארה לעשות את המבחן. תמיד היית עוזרת ללמוד למבחנים האלו, ותמיד מעודדת כשיצאנו מהכיתה, חסרות תמיד היית את זו שעוזרת ומשמחת, ושואלת מה קרה ועוזרת לכולן לצאת מהדיכי, גם לבנות שלא ממש היו חברות שלך, אלא רק קצת. לא היתה ילדה בשכבה שלא אהבה אותך, אני יודעת זאת. אבל את, כנראה, לא. אם רק היית מספרת כמה רע לך, חוץ מבאותם משפטים. אם רק היינו יודעות – כולנו היינו נחפזות לעזור לך! היינו הופכות עולמות כדי שיהיה לך טוב! אבל את המשכת לחיות, רוצה למות, ואיש לא יודע עד כמה. המשכת לעודד את כולם, וכל מה שרצית היה עידוד. המשכת לעזור ולתמוך ולשאול "מה קרה" כשמישהי הייתה עצובה, בתקווה שיבחינו שזה כל מה שאת רוצה בחזרה. המשכת לשלוח סמיילים לכולם, גם בפרצוף שלך את, וגם וירטואלית, וכל מה שרצית היה חיוך אמיתי, מהלב. אם רק היית אומרת כמה את עצובה, כמה את בודדה. והיית כותבת, כותבת את הכל, אפילו חלק מהדברים מראה לנו, או מקריאה לנו כדי "שנשמע את זה במנגינה הנכונה". ותמיד היינו צוחקות, ולא מבינות את הרמזים העמוקים, את שכבות הצער והכאב שהסתתרו תחת כל מילה. כתבת סיפורים ושירים וקטעים ומאמרים, והכתיבה שלך היתה יוצאת דופן, עמוקה ובוגרת, כמוך בדיוק. תמיד היית הכי בוגרת מכולנו, למרות שהיית הכי קטנה. אנשים אמרו עלייך שאת בת 17, למרות שהיית רק בת 14. היו לך גם חברות אחרות, שהכרת באינטרנט. חברות, שהיום אני מבינה, שהיו קרובות אלייך יותר מאיתנו, למרות שפגשת אותן אולי רק כמה פעמים בודדות, ודיברת איתן רק פעם בשבוע או שבועיים בטלפון. ואנחנו, שבילת איתנו כל יום בלימודים, וכמו שאני מכירה אותך, לא האשמת אותנו, אלא רק את עצמך. המצאת לעצמך כינוי שהראה את הבדידות שלך, ולמרות שלא ידעת, גם את כל הטוהר והכאב שבך. The Crying Angel, כך קראת לעצמך. ופעם רשמת את זה על השולחן, ביחד עם ציור שמאוד אהבת לצייר, של סמיילי בעל עין אחד, קיקלופ שהמצאת לו כינוי חיבה, "קיקי", וכולן למדו לאהוב אותו. ומישהי גילתה את הכינוי, והבינה שזו את. היא היחידה שבאמת ידעה את זה, והיחידה שהבינה כמה בודדה ולא ראינו כמה את פגיעה, גם כשהתלוננת על רב שגילה, והתנכל אלייך. היית בוחרת לא להכנס לשיעורים שלו, למרות שזה יפגע לך בציון. אמרת שאם הוא ממשיך ללמד אותך בשנה הבאה, את תלכי למנהלת ותדרשי פטור מהשיעור, למרות שמשיעורי בקיאות אי אפשר להוציא פטור. אם באמת היית מגיעה לזה – לא היית נכנסת לשיעורים שלו. לא היית מוכנה שהוא יגיש אותך לבגרות. היית מתעקשת על זה כ"כ חזק, שאיש לא יכול היה לעצור בעדך, עד שהיו מחליפים ובאמת, איש לא הבין מה יש לך נגד הרב הזה, כי לא סיפרת לאיש מה הוא עושה לך, כמו שלא סיפרת על שום דבר אחר. רק המכתב שהשארת לנו, אחרי לכתך – הסביר הכל. ואם רק היית אומרת, היינו עוזרות לך! היינו הופכות עלמות למענך! אבל לא רצית להעציב אותנו. רצית שתמיד תהיה לנו תחושה טובה. רצית שנשמח, ולא רצית שנהיה אנחנו עצובות בעצבות שלך. אם רק היית מדברת איתנו, מטר. אם רק היית מספרת לנו כל מה שקורה לך, במשפחה ובחברה. גם ההורים שלך לא שמו לב. גם לא המורות. אבל הכי נוראי – גם לא אנחנו, החברות. אם רק היית מספרת לנו, היינו עושות הכל שיהיה לך טוב.

מוקדש לעלים שלי, ולחברותי הטובות, שתומכות בתקופות הקשות.. את יכולה לשבת ככה שעות, לדבר אל העלים. לפעמים את נוזפת בעצמך, מבקשת להפסיק לקרוא לעצמך בשם של מישהי אחרת. אבל את יודעת שאת לא תפסיקי, ושאין שום טעם, כי לעולם לא תהיי קיימת, לפחות לא בשביל עצמך. אולי רק בשביל העלים. ‏תמיד אהבת את העלים. אולי מאז שאת זוכרת את עצמך, ואולי בגלל שהם תמיד היו שם,נכונים לריסוק של כעס, לדמעות של עצב, ולליטופים של תקווה. הם יודעים לקבל דמעות טוב, העלים. הם יודעים לצמוח מהדמעות , למרות שגם הם נושרים. כמו כולנו, בסוף. את עדיין זוכרת את אותו עלה קטן שדיברת עליו, ושידע , להחזיר לך תשובה שתניח את דעתך, לא כמו שאר העלים. פעם, כששאל למה את עצובה, ורק את הבנת, כי רק את יודעת להבין עלים- את ענית שזה בגלל העולם. היית מסבירה בשפה שלך שאת לא כמו כולם. שאת לא באמת בן אדם, שאת שונה. והוא בתגובה, רק שאל: "ואולי פשוט כל בני האדם הם עלה צהוב, ואת עלה כחול?" כשהחזרת מבט משתהה, הוא חייך ונשר והשאיר לך קצת חומר למחשבה בלכתו . את בכית כשנשר , אותו העלה. הוא בכל זאת היה חבר נאמן. אני חושבת שעכשיו את הבנת למה את כל כל אוהבת עלים, אולי בגלל, שהם פשוט, עלים.

את אוהבת את העננים השטים בשמיים, אלה שכל כך רחוקים. את אוהבת לנשום את החושך, בשקט, בלי שאף אחד יידע. למשש את הרוגע ברכות, לנסות להכניסו לתוכך. את אוהבת להסתכל על הים מרחוק, רק מרחוק, את פוחדת להתקרב אליו. פוחדת מאדוות המים, מהגלים הסוערים. את אוהבת להסתכל על צדפים, ואם יש לך אומץ, רק לפעמים, גם לגעת. כי את מבינה אותם, הם סגורים, כמוך. את אוהבת את החורף, את הירוק שמסביב. את הגשם השוטף, הכואב, שבפנים כל כך צורב. את שונאת את החול, הוא מזכיר לך דמעותייך הקטנות שזורמות ביד. את האנשים שבונים מגדלים על כאבך. פעם נגעת בו, אך מהר נרתעת. פחדת לאחות את השברים. את שונאת חיות, יש בהם יותר מדי חיים שאין בך. את שונאת בצל, את אומרת שהוא מזכיר אנשים שהרי כולנו עטופים בקליפות שמסתירות אותנו. לכן את גם אומרת שאין דבר כזה שמחה, שזה רק עוד סוג של קליפה. את אוהבת תה מתוק עם מלח, כזה שרק את יודעת להכין. את אומרת שזה ממתיק קצת את הכאב. את אוהבת לרמוס זרעים, במיוחד את אלה שקשים, את פוחדת מהתחלות. פעם סיפרת לי על חלום שלך. סיפרת לי שעפת והגעת לעולם אחר, כשתיארת לי את העולם שמצאת, הוא הזכיר לי עולם שאת לא מודעת לקיומו, העולם הזה. אמרת שמה שאת הכי שונאת זה שאיבדת את היכולת לעוף. ואני חשבתי, שמה שלי הכי כואב זה שאיבדת את היכולת, ליראות.

ושוב הם חוזרים. אותם הצללים. שחורים גדולים. מפחידים. שנים שאחנו יחד, מנסים לחיות. חשבתי שנעלמו שלא יחזרו. אך הם בשלהם, באים והולכים עושים מה שהם רוצים. נוגעים בקצה הכאב, בדבר שחשוב ללב. צובטים אך בטיפה. בטיפה שמזילה דמעה. ואפילו יותר. למה חוזר הכאב? לא רוצה אותך יותר בחיי. אך איך אחיה בלעדיו? מניע את החיים. הפחדים. החברים לא יודעים במשפחה לא מאמנים, אני ואתה חיים יחד. כמו זוג קתולי שלעולם לא נפרד. ניסתי כבר הכל. לשאול לבדוק לבחון. ושאלת השאלות. האם בלעדייך אוכל לחיות?

בשברי החיים כשנפרצים מחסומים והכל כך פתאום מבפנים הוא עולה אז אני מגלה שבעצם אתה ואני לא כ"כ שונים, או דומים ואולי לפעמים דווקא טוב ככה סתם שלא הכל הולך לי מושלם. ואולי הבלבול מגלה דוקא אמת שנותנת לי כח להמשיך ולתת. (ולקבל!.)

בס"ד אגוז קשה לפיצוח כ"כ דחוק כאן, צר מדי, עד שאין כמעט אפשרות לצאת, הרגשה של סגירה עצמית לעולם, והעולם מחזיר בחזרה. שתיקה חזקה של תסכול ואכזבה, כעס שצריך להיות על עצמך אך מאשים את האחרים, איך קל לעשות את זה. מחשבות מתמידות על איך הסביבה תגיב, תאמר תחמיא או שמא תעליב? הצילו, תוציא את עצמך מכאן, (קול פנימי שכמעט נודם) משווע לעזרה.

איך נהיינו זרים זו לזה? מסתכלים זה לזו בעיניים, כל כך רחוקים זו מזה.גרים באותו בית אך מתעקשים לשמור רווח. לא מכירה אותך, ואתה אינך יודע מי אני. זוכר איך פעם היינו יחד? מטיילים לבדנו בלילות כמעט נוגעים בקרבתנו זה בזו, זו בזה. כגודל האושר היה הכאב. עם כל תקופה כזו בא סבל שאין לשער. אתה יודע למה זה נגמר? מעולם לא ידענו גבולות, אף פעם לא ידענו לעצור הלכנו רחוק מדי. טעינו, נפלנו, כל פעם מחדש. חיי הם לא עניינך וחייך מנותקים משלי

כשהכל קורה ואת לא שם, אלא רחוק בתוך הזיותייך, כנראה לא תוכלי למצוא דרך מתוך מחשבותייך. כשהחיים עוברים ואת לא חלק מהם, סימן ששכחת עצמך במציאות אחרת, ודעי לך, קשה הדרך חזרה. הלכת רחוק ברצונותייך, אך בעצם נשארת במקומך, ורק דמיונך מרקד כחזיון תעתועים אל מול עינייך, מבלבל בהתקדמותך המזויפת אל מטרה בלתי נראת לעין. את מאמינה בה, פתיה, וכולנו צוחקים לך. הסתכלי שם, באופק- רואה אַת ים רגוע? אלו חייך. לעיתים סוערים הם, נכונים דברייך, אך לא מכורח המציאות מרעישים גלייך, אלא מזעקת פצעייך, הרוצים איש שיראה דמם, איש אשר יבכה ויחבוש ליבך. ואין איש, אינך רואה? הרחקת את חברייך בניסיונותייך להשאירם. ספונה את בדמיונך, בחייך אשר יצרת לעצמך. ספונה את בחיים בהם אין מקום לאיש, מלבדך. פקחי עינייך, ילדה. כאשר תתעוררי יום אחד ותגלי שמה שהכרת נעלם, שמה שידעת נשכח, ושמה שבנית נשבר בך מזמן- מה הסיכויים שתוכלי להמשיך הלאה? שתקי.

ב"ה ית' בר"ה את יודעת שאני לא שונאת אותך. אף פעם לא באמת אשנא אותך. את יודעת זאת, ומשתמשת בזה נגדי. (נגדנו בעצם) במשך תקופה ארוכה היית חלק ממני. כל מה שעברת - עברתי איתך וגם את חווית איתי חוויות רבות. הקשר בינינו היה כל כך טוב, עד שהרגשנו שאנו מכירות אחת את השניה כמו את כפות ידינו (או לפחות כך חשבתי) אני זוכרת שחברה שאלה אותך "כמה זמן אתן מכירות?" וכשענית לה שמדובר בחודשים ספורים בלבד, היא הייתה בהלם. הרי כולם ידעו שאת ואני, זה שילוב מנצח ושאנחנו החברות הכי טובות! (או לפחות כך הם חשבו) אז מה קרה פתאום, שהכל התמוטט ביום אחד? לא יודעת איך זה קרה, שכל מה שכתבת, הכנת וקנית לי, שחיזק אותי כל כך בעבר, כבר לא מהווה עבורי שום דבר. אולי זה כי התפקחתי? אולי הבנתי פתאום דברים שלא ידעתי אז, בעודי תמימה? הלכתי אחרייך בעיניים עצומות ואת הובלת אותי לתהום. הובלת אותי לדרך שממנה החזרה היא כמעט בלתי אפשרית. אני לא יודעת למה עשית את זה. אני רק יודעת שבזה תם פרק בחיי שנקרא: "את".

בזווית עיני משהו בי מרצד כחול, שליו ורגוע געגוע. חופים שלמים של שתיקה ושאגה נפרשים מתחתי כמו אגדה הרצון להיות, והפחד לרצות והכל מסביב כה שליו! מי יבין נסתרות של הלב?...

לעמוד מהצד, סתם יצור מוזר ודוחה שאפילו לדבר איתו לא שווה סתם בזבוז של כמה מילים על ילדה שלא שווה כלום! מה ילדה? איזו ילדה בכלל? יצור מכוכב לכת אחר שבא לבקר... חי אני צוחקת עכשיו? מצאתי זמן לחרוז חרוזים ולספר בדיחות, בדיחות? לא! אלו לא בדיחות! זאת ציניות מרה וכואבת זאת מילה שאני לא מכירה מילה מוזרה שאני מתחילה להכיר מקרוב. אני הילדה הדחויה של הכיתה נעים להכיר, איזה נעים מי שמסתכל עלי מסובב ת'גב ובורח שנחשוב על זה טוב ואולי נעשה למשהוא את היום בשלום? מקווה שזה מתאים למונולוג...

בס"ד כבר שלושה חודשים שאני עומדת בצומת. פרשת דרכים מסורבלת, מעורפלת, כזאת שבקושי רואים מה מתרחש אחריה. הראש והלב משמשים בערבוביה, והמחשבות מתרוצצות: "האם, כשאבחר לפנות ימינה – זה אומר שזו הדרך שכיוונו לי משמיים? או, האם כשאבחר לפנות שמאלה – זו הדרך שכיוונו לי משמיים?" מן הסתם לעולם לא אדע, עד שלא אעשה את הצעד הראשון! עד שלא אחליט לאן לפנות. אבל רבונו של עולם!! איך אני אמורה לדעת? אני לא נביאה, ולא בת נביא, אין לי "חושים נסתרים", ולא "ראיית הנולד". מאחוריי הצטבר לו כבר טור של אנשים. פקק תנועה שלם. והם צופרים צופרים... גם הם הגיעו לפרשת הדרכים, ומאיצים בי לזוז. כי הם כבר החליטו מראש, עוד טרם יצאו מהבית, לאן הם עומדים לפנות. הם יודעים כבר מראש לאן הדרך שיבחרו – מובילה. ואני? מאין אני באה, ולאן אני הולכת? אבא!! תן לי את הכוח להחליט! אני לא מבקשת להיות נביאה, חוזת נסתרות, לא מבקשת לדעת מראש לאן אגיע, באיזו דרך שאבחר. אני רק מבקשת, לא בצעקה, לא בדרישה, רק בלחישה: תן לי להחליט מה טוב בשבילי. בשבילי! לא בשביל אחרים. לא כדי שהאחרים יסתכלו עליי ויגידו לי: "כמה טובה את, וכמה טובה הדרך שבחרת", אלא בשבילי! בשבילי... תודה.

"חמול על מעשיך ותשמח במעשיך... והייתם שם, בחולצות לבנות. במה. תאורה. מסכים ואתם כמרחפים, לא קשורים למקום שעליו אתם עומדים. נעלים וטהורים. רחוקים מכולם, ממני. ויאמרו לך חוסיך בצדקתך עמוסיך... עוצמת עיניי. מנסה לחוש, להרגיש, לטעום עוד מן הקדושה האופפת אתכם. והכינור בוכה, זועק- ואני איתו. עיניי אדומות, מתעקשות להמשיך ולהביט בכם. אני מסתנוורת. [איננו באותה המדרגה]. תוקדש אדון על כל מעשיך... ואיתכם על הבמה לא עשרה בלבד, כי אם כל נופליכם, נופלינו, והבולטים שבהם- שמונה, במעגל הקדמי, מניחים ידיהם על כתפיכם, שרים איתכם. כי מקדישך כקדושתך קידשת... צמרמורת עוטפתני. מנסה לאחוז במילים, להתקרב אליכם כמושכת חבל הצלה אל האמת. נאה לקדוש פאר מקדושים" ואתם יושבים סביב שולחן, אבירי השולחן העגול. האבירים שלא מפסיקים לכאוב אך בד בבד לצמוח מתוך הכאב, להפיץ את שלהבת הנרות שעל השולחן כלפי חוץ, להקרין מעט מן האור, הטוהר והחיות העוטפת אתכם- קדושים.

בסיעתא דשמיא הייתי בשפל המדרגה, קיימתי מצוות- כי אבא ואמא אמרו. התפללתי- כי זה מה שאמרו בבי"ס. ואתה עשית איתי חסד, הארת את עיניי, פקחת לי אותן. הבנתי למה אני מקיימת מצוות- כדי לעשות טוב לבוראי. התחלתי להתכוון בתפילה- וזה עשה לי טוב, הרגשתי הצלחה. אבל אז באו ירידות, ועוד דברים קשים. כולם אומרים לי, תהיי חזקה וזה יעבור. אבל זה קשה, אני לא מסוגלת. למה עשית את זה? כדי להפיל אותי? שאני יצנח ולא יוכל לקום? מה עשיתי רע? למה אבא, למה שמת נסיונות?

(נכתב על ידי לבחינה המעשית בתיאטרון) "פגישה לאין קץ" "תגידי לי מזל טוב. תגידי. יעלונת, קוראים לו ערן. אבא אומר שהיית אוהבת אותו אם היית כאן. אני אמרתי שגם ככה את אוהבת אותו. אמא צחקה. כמה שהיא מתגעגעת אליך. היקיצה כל בוקר לעולם שחסר בו אותך היא כמעט בלתי אפשרית עבורה. ניסינו להגיד לה שאת לא כאובה ושמצאת מנוחה נכונה. שתמצא גם היא, ולו מעט... עוד השבוע היא סיפרה לי, בפעם האין ספור, את סיפור הולדתך. אמא'לה נסעה במוצאי שבת לאחר שחשה בצירים חזקים. היא עוד הספיקה לרחוץ את ראשי ואת ראש נעמה, ושמה אותנו בפיג'מה מול הטלוויזיה של סבא. בצהריי יום א' הגחת את לאוויר העולם. נסענו לבקר אותך בבית החולים, השתוללנו מתחת למיטה ועשינו שמח. כמה שאמא הייתה גאה בנו כשכל רגע נכנסו אחיות חדשות לשאול אותה אם כל היפיפיות האלה הן שלה... אני אמרתי שלא אצא מתחת למיטה עד שלא יבטיחו לי שלתינוקת יקראו יעל. אני מתגעגעת אליך. חשבתי שתשובי, הרי אנשים כמוך לא מתים. לא מתים. ואת הלכת... נעמה אומרת שמי שרוצה זאת בכל ליבו, זוכה לראותך ולשמוע קולך כמו בחייך. אני יודעת... אמרתי את שלי, ואת מוזמנת, ואני חייבת ללכת, חייבת ללכת..." (פונה ללכת, נתקעת בספסל, נופלת.) "אבל אני חייבת ללכת, אני לא יכולה להתחתן בבית קברות! מחכים לי בעולם שאגדל, שאצמח, שאתרום, שאחייך- אך רק אתמול הגיע ערבו של אותו יום מר ונמהר שנושק לידיעה מרה על האסון, מבלי לדעת עדיין דבר, אך עם חלל שחור ומפחיד בלב, חלל שהלך וגדל עד להתרסקות האיומה שבשמיעת שמך- יעל. יעל? את הלכת לעולמך, יעלי שלי, ואני נותרתי. את שם. אני פה ושם. החלטתי שאני ממשיכה הלאה. ולפעמים שריד של ריח או צליל מוכר או קצה מילה משיב אותי אליך, אל קו ההתחלה. אני כבר לא דואגת לך, אני דואגת לי. תראי איך הזמן יכול לתעתע בנו, ואותן שנים שחלפו כל כך מהר השאירו את רושמן יום יום, שעה שעה, כמו מטוטלת אורלוגין אדירה שקצותיה סכינים פוצעות. בשנה החולפת ירוק הסתיו התחלף במהרה לאפור החורף, ואז בא הקיץ ואיתו אני- לבנה. ורק שני צבעים לא השתנו כלל. הלבן של המצבה והשחור שבלב. והנה, אני עומדת מולך, מול קברך הדומם, ועדיין לא מעכלת את היעדרך. חלמתי עליך. חלמתי שאת מגיעה לאזכרה של עצמך. כמה צחקנו, מספידים אותך ואת כאן... החבאנו אותך בתוך ארון למשך כל הערב. היה יותר קל להספיד אותך מאשר להתמודד איתך. הערב אל תתחבאי. אני מוכנה להתמודד איתך כשתבואי. [פאוזה] רק תבואי. [פאוזה] תרקדי איתי, יעלי? [קידה] שנרקוד? [מתחילה לרקוד עם עצמה: סיבוב, מתכופפת קמעה, משחררת צחוק קצר ילדותי. ברקע מנגינה איטית, נוגדת את מהירות המשחק – המנגינה של 'פגישה לאין קץ' ללא מילים.] את רואה אותי, נכון? תראי אותי!" [משתנה הטון] תראי אותי. כבר ירד הלילה... אני חייבת ללכת, יעלי, חייבת. אולי עוד שיר ערש, שיר אחרון ודי, ואת תישני ואני אסתלק מכאן, בלי שתראי. כי את במנוחת עולמים. את השיר הזה הייתי שרה לך כל ערב, והיית מתעקשת לתפוס בשמלתי ולא להרפות ממנה בשוכבך. ואז... ואז ראשך נהיה כבד, וענייך נעצמו, וידייך הרפו משמלתי." (נשכבת על הספסל) "טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת, אל תרחמיהו בעייפו לרוץ. אל תניחי לו שיאפיל כחדר בלי הכוכבים שנשארו בחוץ" היא עוד תשוב.

בעזהי"ת המדרגות נראו מאיימות מהנקודה בה עמד. הוא פסע לאיטו, מהורהר, עד המדרגה הראשונה, הרים רגל כבדה והניחה בזהירות על המדרגה. מעניין, איך אפשר פתאום להרגיש את כל השרירים הקטנים שמעולם לא ידעת על קיומם לפני כן, בצעד אחד. את ראשו הציפו מחשבות, מבולבלות, מתחרטות אולי יכל לעשות דבר מה אחרת, אולי יכל לעקב עוד את המפגש. הוא הריץ במוחו את החבר'ה מהכיתה. מעטים עוד חרוטים בזכרונו, את רובם לא יראה עוד לעולם. 'ואולי זהו הגורל, ואין לנו מה לעשות כנגדו', עלתה במוחו מעין מחשבת כפירה, אך גופו מאן להשלים עם המצב. הוא שירך רגל שניה למדרגה, וכמו ברזלים ננעצו בברכו עם כל תזוזה. ההירהורים שבו ותקפו.. אולי ניתן היה לסיים זאת מוקדם יותר, ולהמנע מכל הבלאגן המיותר. ואולי ההפסד היה עולה על הרווח. הוא ניסה להריץ במוחו את כל השנים האחרונות, השתהה על רגעי האושר המעטים, דחק את הכאב שהצטבר עם השנים.. זרימת הדם ברגלו, שנחסמה עקב העמידה הממושכת באותו מקום, אותתה לו להמשיך בטיפוס. עוד מאמץ, למדרגה הבאה.. ילדון בן שש חלף מאחורי גבו, ממהר. תמימותו של הילד צרבה בתודעתו, אך הביאה אותו למעין השלמה. כשניסה להגדיר את הרגשתו, עלתה מתוכו המילה 'געגוע'. זכרון הימים הקשים עלו במוחו, היום בו מת אחיו הבכור, היום בו מתה היא, אהובתו.. נראה כי בסיפור חיים כמו שלו, השכול הינו חלק בלתי נפרד, רגש בלתי נמנע. בעודו עולה במדרגה האחרונה, ניסה לשחזר את בכיו אז, כשקרו הדברים. אולי אם אחיו היה נותר איתו, היה הכאב קל יותר לנשיאה, אבל עכשיו הוא כבד, כבד מאוד.. מכיסו הוציא מפתח חלוד, וברעד-מה הכניסו למנעול החורק, וסובב. מאורעות הפגישה האחרונה צפו ועלו במוחו, בדיוק מהמקום לשם דחק אותם אך שעה קלה לפני כן, האיש הצעיר בחלוק הארוך שקידם את פניו ברכה, כן, בברכה, כך הוא אמר, במפורש. הוא נכנס באיטיות לסלון המאובק, שיד אישה לא ניקתהו מאז לכתה. היא, הייתה האחרונה שטרחה לסדר את ביתם. בכבדות התיישב על הספה המרופדת, שקנו ליום נישואיהם האחרון שעוד נחגג, עד שהלכה היא לעולם אחר. עיניו רפרפו על האבק, על הקצוות המתפוררים של אלבומי התמונות שגדשו את המדפים. כמה ניסה להמנע מהמצב, כמה קיווה שלו זה לא יקרה.. כשעבר הזמן בו זה קורה לרוב, והוא נותר שלם- קיווה, כי הצליח להתחמק מהגזרה. ועכשיו, עכשיו זה תפס אותו, שנים רבות אחרי הזמן. "מזל טוב וברוך הבא" לחשו שפתיו באין קול. ממילא, אין איש בבית שיבוא, וישמע, ויגיב. "מזל טוב ליום ההולדת ה- 80. ברוך הבא לגיל הזיקנה."

לפעמים זה תופס אותך.באמצע היום,בלילה,אתמול,מחר.משהו חזק וכבד מושך את הלב שלך עמוק למטה,לתוך בורות שאף פעם לא הכרת בעצמך. בהתחלה אתה מנסה להדחיק,מספר איזה בדיחה,קונה לעצמך משהו,צועק ומדבר כדי שאף אחד לא ישים לב שמשהו לא בסדר אצלך,אי שם בפנים.תמיד אמרו עלייך שאתה ילד מופנם,לא ידעת עד כמה. זה מתגבר.אתה מרגיש שאתה לא יכול כבר לדבר.מפחד שאם תפתח את הפה יצאו לך נהרות של דמעות מהבור החשוך שלך. מסתובב כל היום עם גוש של דמעות בגרון. זה כבר מעיק,אתה רוצה להיכנס למיטה ולישון איזה שנה.רוצה לגלות שזה היה סתם סיוט. אתה רוצה לדבר עם מישהו אבל מפחד שמילים שיצאו ממך ישמעו מגוחכות וקטנות כל כך.כל כך לא מספרות באמת ..אומרים שאין דבר שלם יותר מלב שבור אבל אתה לא מבין מה יכול להיות שלם בדבר המרוסק שיש לך שם במקום לב. לפעמים זה תופס אותך,לא מרפה. "אין דבר שלם יותר מלב שבור אין זועק יותר מהדממה ואין ישר מסולם עקום" <הרבי מקוצק>

ערב ט' באב. אני יושבת בביתי וקוראת את סיפורי הקדושה על הרב מרדכי אליהו זצ"ל. וליבי דואב. הכיצד לא הכרתי את גדלותו עוד קודם פטירתו? הכיצד חי בתוכנו אדם עצום ומיוחד כדמותו ולא זכיתי לפגשו או לשמוע את פניני חוכמתו מעולם.? בזמני גאולה אנו נמצאים. אין בכך ספק. מריחים את זה באוויר. וליבי בוכה לקב"ה. אבא שבשמיים. איך ננהג ללא רועה? עמ"י זקוק להנהגה אוהבת, חכמה, רגישה ורוחנית. והתחושה היא שנותרנו לבד. ידוע שאין הקב"ה מעמיד אדם בנסיון שאינו יכול לעמוד בו. ומתוך זה כלל עם ישראל כולו. אך, קידשא. אנא ממך! גאל אותנו ברחמים. אנחנו אוהבים אותך כ"כ. עמ"י עובר כל כך הרבה ייסורים. מתחננים לפניך. קרב לנו את קץ הגאולה.

שלא צריך לקרוא!!

באהבה ובמלחמה אין חוקים. וחבל שכך. מעולם לא רציתי להיקלע לצרה הזו. לא חלמתי, בכל שנות ילדותי הארוכות, שאי פעם אגיע למקום כמו זה בו אני נמצא עכשיו. מעולם לא חלמתי להימצא בבור מלא וגדוש עד כדי כך. מעולם לא חשבתי שאצטרך להיות פה, נתון לחסדי כל העולם, אך חסר אונים בצורה שכזו. והכל התחיל בגלל המלחמה. מלחמה אין סופית, לא נגמרת. בתחילה, היו אלה רק שני אחים שרבו על אהבה. הבל וקין. יצחק וישמעאל. יעקב ועשו. זו קללה שלא נגמרת, קללה בת מעל לארבעת אלפים שנה. קללה עתיקה מאין כמוה, שנראה שהיא רק הולכת ומתחזקת מדי יום. האנטישמיות מעולם היתה ולעולם לא תמוג. ככה העולם. בני האדם חיים, וטוב להם. הם הולכים ומשחיטים. אין להם את מי להאשים – אז הם מאשימים את מי שבסביבה. שמשום מה, תמיד אלו היהודים. בני ישראל תמיד היו שם, ולעולם יהיו. אבל עכשיו, אני נמצא במרכז הקללה הזו. שמי מיכאל, ואני שבוי של אוייבנו הגדול ביותר, של האנטישמיות. כי באהבה ובמלחמה אין חוקים, וחבל שכך.

בס"ד ירושליים שלי היא לא עיר אלא בית. ירושליים שלי, אינה מקום אלא דרך חיים . ירושליים שלי אלו בתי הכנסיות אך גם התפילה עצמה שפורשת כנפיה על הסימטאות. ירושליים שלי היא זריחה מדהימה ושמש אדומה מחיכת על החומות של העיר העתיקה. זה הניחוח שבאוויר והקסם שברחובות.זו ההרגשה המיוחדת שעוטפת אותי כבר בשער הגיא זו הצהלה של כל אבן שזכתה לנוח בה. ירושליים שלי היא מרכז העולם תל- פיות שכולם פונים אילו הסולם עליו חלמו רבנים בווילנא כמו גם פשוטי עם במינסק יחד עם אחיהם בצנעא ואחיותיהן בסיביר. ירושליים שלי לא רק הייתה בית אלוקים ולא תהיה בית אלוקים אלא כבר עכשיו בכל שניה היא שער פתוח לשמי שמיים. אלך לי ברחובותיה ואקשיב לשקט של לילה עתיק יומין.ארוץ בשווקיה לצלילי ההמולה המסודרת,המולה של ירושליים. אחלוף על פני גינותיה ואפסע בתוך בתי כנסיות שבה שיכניסו אותי לשיכרון חושים. ערים רבות יש בעולם, גדולות רחבות ידיים עמוסות בתושבים ועתורות בהיסטוריה.אבל אחת היא ירושליים שלי אחת היא ואין שניה לה. ואם שאול אשאל למה כ"כ מיוחדת ירושליים שלי אשיב בבת שחוק ובחיוך חודר שירושליים שלי - היא לא רק שלי.

אנשים תמיד מספרים כשעצוב להם. כשצובט להם בלב. שופכים את לבם השבור, מפזרים רסיסי כאב. כמעט ולא מוצאים שיחת נפש שבאה מתוך שמחה. לשמוע- טוב לי, פשוט טוב לי. למה כשרע מותר לבכות. למה כשטוב מראים רק מבחוץ. יודעים מה? אני רוצה לבכות מרוב שמחה. לצעוק מאושר. להדביק. אתם, אתם אינכם אמיתיים. דוברי שיחות חולין, דורשים בשלומי באלף גרסאות ואף פעם לא מקשיבים לתשובה. כזאת אמיתית, לא "הכל סבבה" שקרי ומספק. אני רוצה להיות אמיתית. אם קשה לכם, תנשמו עמוק, ופעם אחת באמת תקשיבו. פעם אחת תבכו מרוב שמחה.

בס"ד העצבות אופפת אותי, חודרת אל חדרי לבי מבצבצת בין חרכי נישמתי. אין פנים לה לעצבותי שחורה היא כלילה אטומה היא מהחושך עמוקה מתהום.כינור בוכה אני לשיריה של העצבות שפורטת עלי ללא רחמים.אבחן את עצמי, מרגל עד ראש אין בי מתום אלא פניה של העצבות משתקפות אלי בכל אשר אביט.חיי כמו מנהרה שחורה ללא תחילה אמצע וסוף,בזחילה עלי להתקדם בה בינות לדרדריה השורטים על אבניה הפוצעות.כשגוברת עלי העצבות,מכניעה אותי תחת רגליה הדורסניות,אזי מוסרת היא אותי אל רעותה הקשה ממנה-אל מידת הדיכאון. הדיכאון... הדיכאון יורה עלי את חיציו הנוגים שמפלחים את גופי ופוגעים חזק בלב.כמה מלא הוא לבי בראשי חיציו הכואבים טובע הוא בריפשו של הדיכאון,כבר מזמן מחניק את זעקתו מתמסר כליל אל אפלת המוות.כשאני בדיכאון גם השמש ניראית לי כמו חור שחור,גם כוכבי הלילה העליזים ביותר נראים לי כדימעותיו המלוחות והנוצצות של הרקיע.גם שירת ציפור דומה עלי כמסור חלוד המנסר בי הלוך ושוב שהרי כקליפת עץ רקה הנני.כשגובר עלי הדיכאון מוסר הוא אותי אל רעהו החידלון שמפתה אותי בשיריו העצובים להצטרף אילו-לחדול. זהו.פה צריכה היתה להופיע הנחמה אך מזמן שזנחה היא אותי.פה צריך היה להיכתב הסוף הטוב ניצוץ השאיפה אך הסוף הוא סופי שלי וניצוץ השאיפה הפף לי לאש יוקדת שמכלה אותי בשאיפותיה המוגזמות. וכך,כשהעצבות הדיכאון והיגון על גבי כמסע שאין כבד הימנו,אלך לי בשולי שבילי החיים המכוסים בעליו היבשים של הסתיו אל עבר ערפל חיי. ודמעתי על לחיי תמיד.

למה העניים הניבטות אלי עצובות? הסתכלי עליה בעניים. לא, לא שם. אלא עמוק עמוק בפנים. כנסי. אל תתביישי. תאבדי שמה. תחושי. השחור מתערבב עם הצהוב הכחול הירוק והחום. הכתמים. צללי לתוך הנקודה השחורה. את רואה את האור?! הוא חיוור... חזקי אותו. תרגישי אותו. אהבי והגדילי אותו. כי זה מה שאת! ואת מסוגלת!!! את מסוגלת להגדיל ולהגדיל... ולהגדיל... הסתכלי בעיניים שלך והאמיני בעצמך הסתכלי... אל העומק!

נכון. אמרת לי. ואני לא הקשבתי. כשדיברת אליי- לא הקשבתי שהזהרת אותי- לא הפנמתי ועכשיו אני מצטערת. נכון. אמרת לי. ובכל זאת- אני זוכרת, לא צריך להזכיר לי. לא צריך להכאיב אחרי שהנזק קרה. לא צריך לתת סטירה אחרי שקיבלתי מכה. "רואה? אמרתי לך!!!"

בסיעתא דשמיא! אל דאגה, אצלי הכל בסדר. היום-מחר-אתמול. תמיד. בכל מצב. אל דאגה, אצלי הכל בסדר. לי אין חששות, פחדים, תהיות הכל מובן, אפשרי ויצליח. אל דאגה, אצלי הכל בסדר. אני מושלמת, בלי חסרונות. הכל מאה אחוז וימשיך להיות כזה. אל דאגה, אצלי הכל בסדר. אפשר לבוא, לשאול, להתייעץ, להקשות אני תמיד אוזן קשבת בשבילך. אל דאגה, אצלי הכל בסדר. בסדר גמור. ----------- לכל אלה שאף פעם לא רע להם, אף פעם לא קשה להם, תמיד הם מאושרים ואוזניהם תמיד קשובות לאחרים. כי תמיד אצלם- הכל בסדר.

בעזהי"ת אני רואה אותה- יושבת, אומרת, רואה את הלבוש, ההנהגות, המנהיגות. הכל כל כך מדהים. איך היא מתקדמת, היא בעצמה, ומקדמת בו זמנית את זולתה. לידה, הכי רוצה- להתקדם, להשתפר, להמשיך את הטוב הזה שיש בה, את הקדושה. לידה- השאיפות שלי קופצות, הרצונות, הדרישות שלי מעצמי. לידה- הכל נראה פתאום אפשרי, מתואם בשבילי. לידה, אני סופרמן שיכול הכל הכל. לזה אני קוראת הערצה. בזכותה, אני צומחת. אני רואה אותה- יושבת, אומרת, רואה את הלבוש, ההנהגות, המנהיגות. הכל כל כך מדהים. איך היא מתקדמת, היא בעצמה, אך מורידה בו זמנית את זולתה. לידה, הכי מרגישה- קטנה, טיפשה ועלובה. ביחס לכל הטוב הזה שיש בה, מרגישה ממש רעה. לידה- השאיפות שלי קטנות, הרצונות, הדרישות שלי מעצמי. לידה- הכל נראה פתאום כל כך אפשרי, בשבילה, לא לי. לזה אני קוראת הערצה. בגללה, אני צונחת. יחי ההבדל.

על הבמה, רק אני. בעיניים עצומות. מולי דממה. ידיי בטוחות, נאחזות באוויר. מורמות. קולי רם, מהדהד. עוצמתי. על הבמה, רק מתחזק. זהו ביתי הראשון. מקומי הטבעי, לאור זרקור יחידי שנדלק בלאט. ואני מדבר. כל חיי הם דיבורים. דיבורים יפים, עצובים ומתוקים. מזילי דמעות. אני מדבר את חיי. וכשאני מסיים לדבר, אחרי שנות חיים, אני פוקח את עיניי. אני קד אל האולם הריק, ונופל על ברכיי. סיימתי. ואיש לא שמע. דמעת הקלה. ------------------------ לא הסגנון הרגיל שלי. תהנו..

חזרתי, קורן, בטוח בעצמי, מישיר מבט ארוך, כמו פרח בשלכת. אמרתי. ידעתי, יש דברים, אחרים, שאינם בהישג ידי. ארזתי, מזוודה. של כישלון. עצבות. של החמצה. (שלי? לא הגיוני!) נכשלתי.

אז ארזתי את חיי מתוך המקום הנורא ההוא. הרגשתי שם לא אני. כאילו שאני עושה מה שהוא רצה שאעשה. הוא- הכוונה ליצר. בעצם לא..הכוונה אליו. אל יפה העיניים ההוא....או שהוא היצר.. הרגשתי רע. הרגשתי מושפלת. כאילו כולם עשו לי רנטגן בכל פעם שעברתי שם. כאילו הם קוראים לי את המחשבות.... שמחתי. נפטרתי מהמקום הנורא ההוא. ארזתי את חיי? על מי אני מנסה לעבוד? אני תקועה עמוק עמוק שם, עם יפה העיניים ההוא שגורם לעיניים שלי לא לראות. מה אני חושבת לעצמי שאני עוד שם? שם, ולא פה. פה אני מבכה על כל השטויות שלי שם. שם, אני חושבת שטוב לי. פה- אני יודעת שלא.

רק בעזרתך אבא! היא לא תצליח, אני לא אתן לה. היא לא תתפוס אותי לא מוכנה. אני בהלם שהיא בכלל ניסתה. 'רצונו של אדם כבודו' היא אומרת לי. איפה כל המילים היפות שדיברה בהן כל כך הרבה? למה היא לא מכבדת את הרצונות שלי? היא כזאת מעצבנת! כאילו שאני חייבת להסתכל. מצטערת שהברק של הראש שלה לא יפה בעיניי כמו שהוא יפה בעיני אבא. סליחה באמת שלדעתי זה לא כל כך מגניב להעביר לה יד על הראש, כמו שגידי חושב. אני מעדיפה אותה עם הפאה והכובע, כשהיא נראית נורמאלי. אני לא מוכרחה וגם לא רוצה לראות את זה. אמהות אף פעם לא נראות ככה. אוף. למה בכלל היא צריכה להוריד את הפאה כשהיא בבית? שתישאר איתה. היא יודעת שזה מה שאני מעדיפה. היא נראית איתה ממש רגיל. ועם והיא עוד אומרת שבגללי היא לא יכולה להסתובב בבית בחופשיות. כאילו אני אשמה. כאילו אני זו שמפריעה לשגרה להתנהל. אבל היא זו ששוכבת במיטה כל היום, לא אני. היא זו שהפסיקה להכין לנו כריכים לבית הספר, ולבשל לנו ארוחת צהריים. ומי אחראי לכך שכבר שש שבתות רצוף אנחנו אוכלים את האוכל של מיכל הרשקוביץ? ושיעל וקובי לא באים אלינו כבר עם שירי ונעמונת המתוקות? כאילו שהיא באמת תחטוף את כל הוירוסים שקיימים ועוברים בין מה היא חושבת, שאם היא תוריד פתאום את הכובע אני אעמוד ואבהה? היא טועה! אני לא אראה אותה ככה. לעולם לא. לחדר שלה אני כבר מזמן לא נכנסת בלי לוודא קודם שהכובע עליה. כנראה שאצטרך להיזהר גם בסלון. הצלחתי עד עכשיו לא לראות את הקרחת שלה, ואין סיבה שלא אצליח בהמשך. אבל הלוואי שיצמח לה מהר. כי זה מעייף להיות תמיד בהיכון. הנה, היום היא תפסה אותי ברגע לא טוב. לא הייתי מספיק מוכנה, והיא הייתה ממש זריזה. מיד הזזתי

אוכל להמשיך לחיות בשקר הזה לעולם, אוכל לחיות חיים של ארמונות מריק, ונסיכים מכלום. לרקוד בארמונות הכאב, ולטייל בתוך שדרות של נאקות ומכאוב. לשמוע צלילי מיתר נוגים, ובסופם מיתר נקרע. והיא תוכל- אני, להמשיך לכתוב כאן את סיפור חיי, בצבעים שאדם אחד לא יבין, שנפש תאומה לא תזכור, להשתמש בכאב כמחול להכל, ולצבוע את העולם שלי, בסבל. אבל מה תתן לי תכלית זו? הרי לאדם אחד זה לא מועיל, חוץ מלנפשי, שגם היא, אינה יודעת דבר. כציפור היא, שמוטה בשמיים, לא פורשת כנפיה, אך כפלא, תלויה היא בין שמיים וארץ. נפשי, לא היא כמעיין, ולא לרצות בה צריך, רק לשבור בה סכינים, ולקרועה, כי חוטאת היא. ובמקום שבו גרה נשמתי, בארמון של אבני חצץ, שותקת היא, כמו החושך. וכשאחזור משאול תחתיות, תזכור מי היא אני, ומה הייתי בתחילתי, ולא בכך היא רוצה נפשי, אלא לשתוק לעד, כאילו מעולם לא הייתה, ולקרב ולחבק, את הנפש, שבשבילה היא כאן. לא ביקשתי כלום. רק אהבתי.

"וואו, אתה כ"כ צדיק!". לא! אני לא מאמין שהיא אמרה את זה! אני? מי אני? היא יודעת מי אני? אני בקושי יודע מי אני! היא לא יודעת כלום על העבר שלי, זה שרודף אותי בכל צעד שלי. גם כן צדיק... אז עכשיו אני באמצע שיעור א'. "בייניש"... אז מה? מישהו בכלל יודע מה הייתי בשמינית? שביעית? פה כולם חדשים לכולם, קל לעבוד עליהם. להראות שאתה לומד. עם ציציות בחוץ. כל מיני דברים חיצוניים... אני זה שבשמינית העתיק בבגרויות בלי סוף. אני זה שעישן נרגילות בחדר בפנימיה בקצב מטורף. אני זה שנכנס למטבח בלילות לקחת שוקו. זה שבהשבעה הרביץ הכי הרבה, זה שהיה הכי הרבה זמן בפנימיה במקום בבית, זה שהשתכר בטיול שנתי. אני. אני "בייניש". איך אני יכול לחיות בתוך כל הצביעות הזאת שמרחפת מעליי? איך אני יכול להיות בישיבת הסדר שבתיכונית לא למדתי מילה גמרא? איך אני יכול בכלל להחזיק גמרא טהורה בידיים הטמאות שלי? ובנוסף לכל אני פה כבר יותר מחצי שנה ואני לא מרגיש שלמדתי משהו... קצת אמונה... קצת מוסר... קצת הלכה... בקושי נגעתי בגמרא... זהו, נמאס לי, אני מתחיל לחשוב על מסגרת אחרת... *** וואו, זאת השיחה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים. בחיים לא הרגשתי ככה... הכל התחיל כשבכיתי במרפסת, הוא בא, שם עליי יד. הסתובבתי והוא חיבק אותי. בכיתי לו על הכתף... לא יכולתי כבר! הוא כל-כך הבין אותי. אני לא מאמין שיש לי כזה חבר טוב! באמת לא שמתי לב למה שהולך סביבי, ואיבדתי את הדבר הכי חשוב! החברים שלי! אני אודה לו על זה כל החיים שלי... אז עכשיו אני באמצע שיעור א'. בייניש.

בס"ד עומדת בחוץ. מסתכלת בעיניי הגדולות, החומות על השמיים האפורים, המעוננים. מרחב כל כך גדול ואינסופי צבוע בשחור עמוק. ריח העצים מתערבב באפי עם ריחו החזק והאהוב של הגשם שכל כך חיכיתי לו. הרחובות ריקים מאדם, ופנסי הרחוב מאירים באור חלש, דהוי. הרוח עוברת על פני, מלטפת אותם, כאילו יודעת שהם זקוקים כעת לליטופיה המחממים. עיניי מתמקדות להם בנקודה רחוקה אי שם ברקיע, בשחור העמוק. אני מתבוננת בהם, בעיניי.[מעולם לא עשיתי זאת] יש בהן, כל כך הרבה תמימות ואמונה הן כל הזמן מבקשות, מחפשות, דרך נכונה, אמיתית לילך בה. יש בהן, בעיניי,כל כך הרבה עומק שמעולם לא ראיתי בהן. יש בהן רצון כל כך גדול להשתנות, להיות בנאדם טוב יותר. אני רואה בהן, בעיניי, כסיפה כל כך גדולה אליך, לקרבתך הן כל כך דורשות, מבקשות אותך כאן לצידם תמיד. יש בהן, בעיניי, חיוך שובב מלא שמחה ותקווה הכל, בעיניי הגדולות, החומות. עניי מתמקדות להם בנקודה רחוקה אי שם ברקיע, בשחור העמוק שותקות, אומרות הכל. טיפות קטנות יורדות מהשמיים מתערבות בטיפותיי שזולגות מהעיניים.

בעזרתו יתברך נאמין באמת אפשר שוב לעצום עיניים לדמיין כנפיים מלטפות של פרפר בשמים - כחול עמוק. לפרוש חלומות בלי מעצורים, לנשום עמוק את אויר ההרים המשכיח כאב. להתקדם באיטיות. לבהות בעננים ואז להקשיב לקול שסביבך לכל שסביבך ישנה משמעות, מציאות שלמה, בין ראשי העצים - כאן. הרם עצמך מעל כנפי הדמיון, תראה את ההווה, את ההוויה. את התשוקה להתחבר לנצח את שחוסם. אולי נוכל סוף סוף להתפלל בלי סיבה רק בשביל לקבל חיבוק מריבונו של עולם, ניתן להפיל חומות - באמונה. (תנגן לי את אותה השלווה, שוב) רק תפתח ליבך ותתחיל להקשיב לרחשיו עכשיו החמה מתחמקת אל מאחורי הגבעות, בחן מיוחד של הזמן והמקום והנשמות האלו-- ברגעים כאלו אפשר שוב לעצום עיניים לדמיין נגיעות בלתי מורגשות המרעידות כל פינה. אשא תפילה בשברי מילים, בשברי תקוה. בנשמה המבקשת-- (*) כוכבים נצצו מעלינו, צהוב צבע אותנו בשמחת תמימות עת חיינו בפשטות. מול נחלי טוהר - מים חיים. אפשר לפקוח עיניים. (אור לכ"ה בשבט ה'תשס"ט) מוקדש לך באהבה.

בעהי"ת לחייל גיבור אחד... או אולי לאברך צדיק אחד... שתמיד מזכיר לי שאני הכי טובה, אבל עכשיו הוא שומר על עמ"י בצבא... ומה שנותר מתוך הלבד הזה, זה לחשוב... את חושבת שמותר לך לשקוע בזכרונות ההם, כשהיית מתלבשת כמו חילונית שמתחפשת לדתי'ה, כמו תינוקת שמתחפשת לאחת שמבינה, כמו שבר כלי בידיים ההרסניות שלה, שהיא נסתה לנתץ לעוד ועוד רסיסים, לפורר אותך ואת הדמעות שלך עד דק, מלכת העולם, מאירה את העלטה של נדחי עמו ישראל, סמל לתורה מופת ומעשים טובים... גוף ריק מלא ביומרה, הרבנית שהקריבה על המזבח את איכות החיים שלה ושל משפחתה, את החינוך התורני בתלמוד תורה שלא קיים היי את , את שניבטת על עצמך מהמראה באשקובית שלכם עם התמונה של הרב זצ"ל על הקיר והש"ס של בעלך שמאיר את הצפיפות הזאת, אברכית אחת עם מטפחות גדולות במגירה, איפה היית עד אתמול... עד האתמול הקרוב-רחוק הזה, שעוד גיששת לך דרך בתוך החושך הגדול... שעדיין חיפשת את האורות הרחוקים-עליונים. השטנה שלה כלפייך, האשמה עלייך, כלי שבור שמחפש יד אומן... ----ואת, את אפס בזוי לעומת ה"בנות שלי". ---- לילות שבכיתי, את שלא השכלת להבין, בונה לך בועה מגוננת בתוך הבזויים האלו... עמך ישראל שבאת "להאיר" את חשכתם ולהוסיף עוד האדרה למה שיכתבו עלייך בספרים אחרי שתלכי מפה. ואני חלק מה"בזויים" האלו ה"מקומיים" ... מנסה להחזיק חזק כדי שלא ליפול, מתנדנדת על גשר צר מאוד, אבל לא הצלחת לזרוק אותי לתהום. את, כן את, מישהו הרשה לך לשקוע במחשבות האלה, לקחת את עצמך שנים אחורה, ולבכות על אותו המקום שהעפלת כבר ממנו מזמן. יום אחד אי"ה, את תהיי גם כן עם הסטטוס הזה, שמתחיל בר' ונגמר בת', ויהיו לך ילדים וילדות אוהבי ה', יראי אל-וקים, ילדי אמת, זרע קודש בה' דבקים... הם יזכו להאיר את העולם שלך ושלו, והם לא יעברו את מה שאת עברת... ועדיין ברגעים של שקט, את תהיי מבוגרת, אבל את תזכרי בילדה בת שמונה-עשרה שהיא פצעה את תוהה למה את כל כך מנסה לנצח אותה, למה את כל כך שקועה בתת-אדם הזו, ואין לך תשובה. מנסה להוכיח את עצמך בעולם "שלהם". שוכחת שאת כבר לא צריכה לעשות את זה... שעברת את השלב הזה... תמיד כשתיכנסי למקום הקדוש הזה, תרדי מקו 20 ותלכי לדבר עם אבא, תרגישי מועקה, כאב כזה, שכאן, בשבילם לא היית מספיק טובה. את רוצה להתעלות בתוך המקום הקדוש הזה, להתחבר למלכים האדירים של עמ"י, לדמיין את מראה הכהן הגדול... מתוך שמחה שלמה. אבל העצב מנקר בך. המועקה הזאת, שגורמת לך לא לרצות ללכת לשם, כי השמחה והקדושה ... לא באמת שלמה כמו שרצית. כי אחרי שלושה שבועות הרימו אלייך טלפון, שלושה שבועות של ציפייה, מתי כבר תהיי מספיק בוגרת לצעוק לעצמך, שמי שלא רוצה "לא צריך", ושאת לא פחות. שהם הפסידו אותך, ולא את הפסדת אותם. ואת משיבה לעצמך, ועונה לעצמך, וקוראת לו, והוא עונה לך, לפחות ככה נדמה לך... ואת מנסה להתרחק מהתקופה הזאת.. שחלפה כבר מזמן. וזה מכה בך בפנים. רוני ושמחי ילדת דממה... העולם שמח... תצעקי שזכית, שאתם בונים את בית המקדש הקטן שלכם, שלאט לאט עם הרבה תפילה וסייע'תא דשמיי'א יגדל, וקולות של טוב וחסד ימלאו אותו.... ותתעלו ביחד מעל כל הדמעות האלה.. את כל כך מקווה, שכשזה יקרה, לא תצעקי "ניצחתי אתכם".

   

*נכתב בסדנת כתיבה, (על השואה) זה פשוט ש..אממ.. הרגע ירדנו מהרכבת ורציתי לדעת לא, לא לדעת עזרה, אולי את יודעת. כבר שעתיים שאנחנו פה מחכים סתם יום עבודה רגיל, ועוד נסיעה משעממת ברכבת ופתאום שקט, ידיד קרוב לוחש לי כבר חודש שהגרמנים מתחילים להרים את האף הוא פשוט תמיד צודק לצערי גם היום אמרו משהו על זה שאסור לנו לעבור בדרכים הראשיות צריך לחכות לפרברית שמן הברור שייקח לה זמן כפול להגיע אבל אין מה לעשות, רק שם יש מקום ליהודים מסריחים. הסתובבתי הרבה ברחוב היום בין שלל הדעות המרחפות יש את המגזימים האלה, שטוענים שדם הוא המרגוע היחיד שיעזור לגרמנים, שרק כך זה יגמר. וכמו כל רחוב, היו גם הפוליטיקאים שעמדו שם בחולצות משובצות וחגורות משומנות מבריקות מנסים לשווא למצוא פריצות בחוקים שהחל הממשל הנאצי להטיל על חלק מאזרחיו ואני, אני רק יושבת פה וחושבת מה הם כבר רוצים, למה בני אדם מתעקשים להיות כ"כ מורכבים למה בכלל לכבוש עוד ארצות ומדינות. שיבואו אלי הביתה ויראו את הקטן הזה שעדין לא מצאתי לו שם, שיבואו ויראו אותו מביט בי כך בשתי עיניו הלוכדות ומחייך קלות שיבואו, ויראו שלא צריך יותר מזה. אבל בינתיים אני חושבת לעבור, לא יודעת איזה מקום יקבל אותי אבל בשביל הילדים, רק להרחיק אותם מכל הפוליטיקאים האלה שמלכלכים את העולם בדעות העודפות שלהם, המדיפות ריח מסריח בכל בוקר מחדש. אז אני כאן יושבת ומחכה מקווה שהם זוכרים איך לחמם את הכרוב והתפו"א המוקרמים שהכנתי להם אתמול אני כאן, מגחכת לעצמי כותבת אל מישהו לא נודע. זה פשוט שרוצה לדעת לקפוץ קצת קדימה, רק לראות שיהיה בסדר. יש לי שלושה ילדים אין לי הרבה, רק אותם אז בינתיים בין כל הרעש וההמולה והמזוודות העייפות אני כאן, והלוואי שמישהו שומע.

כל הזמן את מציירת, לבבות לבבות ועוד לבבות. כאילו שזה באמת מה שחסר לך עכשיו, עוד אהבה שיקרית. אבל די, כבר נימאס לך. נימאס לתת לאנשים לפתוח את תיבת הפנדורה של ליבך, ואז רק לראות את גבם המיתרחק. לבבות לבבות לבבות, אבל הם כבר קטנים, לא מכילים הרבה תקווה. ושוב פעם מגע ידם של אנשים זרים, שרק בונים מסביב ללב חומות של ייאוש, ואולי גם אבנים קטנות של סטיגמות, ממכם. מהעולם שפעם כל כל השתוקקת לצאת אליו. אבל עכשיו את מעדיפה לחכות בטירה בודדה לנסיך על הסוס הלבן, שיציל אותך, ויישמור עלייך, מהלבה הרותחת ומהדרקון שמחכה בחוץ. ועד שהוא ייבוא, את מציירת על הקירות לבבות. בתקווה שהלב הבא יהיה מצוייר בדיו ירוק, ולא בשחור של רוע, ואדום-, של לב שנישבר.

אולי הם לא כ"כ קשוחים שם למעלה, אולי כשנגיע למשפט האחרון יקבלו אותנו בזרועות פתוחות באהבה. אולי ינהגו בנו בסלחנות? שמא, לא נשב ונצטער לנצח על מה שיכולנו להשיג? אולי, כמו שכתוב הקב"ה לא בא בטרוניה עם בריותיו? אולי בסוף יבינו אותנו ינחמו יעודדו? אולי רק אולי תוקף הדין לא כ"כ קשה? אולי בסופו של דבר לכולנו יש סיכוי. אולי,אולי כן אבל אולי - אולי לא.

בס"ד רואה זוגות ידיים מוכרות המופרדות בכח אחת מהשנייה. עוצמת את העיניים. וכשאני פותחת אותן אני רואה שהידיים האלה, הן לא אותן ידיים כמו שהיו קודם. הן כבולות בשלשלאות ברזל, כנועות, לא מנסות להתנגד. הכל החל בכך שהתעוררתי לקול צעקות, זעקות. איומות, נוראות. ואני, אני שתקתי. התבוננתי מסביבי וראיתי אנשים הנלקחים מביתם. אש. נורא לחשוב שעד לפני שלוש שנים הכל היה רגוע, שקט. עד שה-ם עלו לשלטון. לאן ילקחו, הורי, אחי, משפחתי? הלוואי ויכולתי לדעת. הנה השכנים, נלקחים מהבית. ואני שתקתי. שתקתי. לא מתוך השלמה, גם לא מתוך התכחשות. שתקתי. איני יודעת למה. אך, כל אותו הזמן, שתקתי. נכתב בהשראת י' בטבת, היום שמציין את תחילת הגלות, במצור על בית שני, ואת יום הקדיש הכללי למי שמת בשואה, שמציינת את סוף הגלות. אפשר להגיד שזה מתאים גם קצת לחורבן גוש קטיף וצפון השומרון. בצפייה לגאולה ובניין המקדש! (אפשר לומר שאני מעלה את זה במסגרת ניקוי מגירות לקראת פסח.. העלתי את זה פעם ולא אישרו כי הייתה טעות כתיב אז עד שהעלתי שוב לקח זמן..)

בזחילה איטית לעתים כמעט בלתי מורגשת. לעתים מביטה בתדהמה על קפיצה ענקית שעשתה, מחליטה החלטות ואז שוכחת...מדחיקה? מחליטה שוב, מפחדת ובגחמה בלתי רצונית- מוותרת. לאחר מאבק עיקש, מבולבל ושסופו אינו ידוע קונה בגב זקוף. ומחליטה להתמיד יום- יום בכל זאת אפילו לא מתחילה, עוברים כמה ימים נזכרת ומחליטה שוב הפעם זה סופי. בעזרתו. פותחת את "אורות התשובה" ומתחילה ללמוד. "זה כמה אני נלחם מלחמה פנימית..." אבא, שלח לי את הכוח להחליט להתחיל להתמיד ולא להפסיק לעולם.

בס"ד תשליך ממבט היונה - מנהג יש לנו, היונים, לשבת על עמודי חשמל ולהתבונן באנשים, איך שהם רצים, רוצים להספיק את החיים, אני מתבוננת בהם מלמעלה, בלי שהם מבחינים. היה זה יום מוזר למדי כאשר התישבתי לי בנוחות כמו תמיד על חוט החשמל, היה זה חוט החשמל הנוח ביותר מושב, זה שמאחורי המגדל הענק שבמרכז המושבה שלהם. פתאום אנשים לבושים לבן עלו על הגבעה שם, אני לא בטוחה אבל אני חושבת שכל המושבה טיפסה, הם אחזו בידיהם חפץ מלבני שלא הצלחתי לזהות, הם עצרו בדיוק בראש הגבעה, עצרו ופתחו את החפץ שבידם, הם עמדו שם, משפחות שלמות, נושאים את עיניהם למרחקים ומחפשים משהו שלא הצלחתי לראות, צמצמתי את עיני בכדי לראות מה הם עושים, פיהם נע, כמו ממלמל תפילה חרישית, זה בהחלט לא רגיל, חשבתי לעצמי, החלטתי להתקרב אליהם, בכדי להבין את משמעות המעמד, התעופפתי מעל ילדה אחת, קטנה שעמדה שם בצד, היא אחזה את החפץ המלבני שאחזו כולם, אבל לא התבוננה בו, הילדה מלמלה משהו, כמו לעצמה, התקרבתי בכדי לשמוע, "אלוקים, סליחה על כל החטאים שאני עושה", היא לחשה, "אני מצטערת שאני לא תמיד מקשיבה לאמא ואבא, ושאני מדברת דברים לא טובים לפעמים," הילדה הכניסה את ידיה לכיסים והשליכה מתוכם דבר מה בלתי נראה, הילדה דיברה בשטף, עיניה מביטות לשמים, "אבא שלי, שבכל מקום," היא פרסה ידיה לצדדים, "אני אוהבת אותך, תודה שאתה שומר עלי, ועל כולנו, תעשה, בבקשה שהשנה הזאת תהיה שנה טובה!" הילדה המשיכה ללחוש לאביה ואני התעופפתי משם, "איזה בנים טובים יש לך אלוקים," פניתי אל הכוח העליון, "ילדים קדושים".... (נכתב כהשראה על מושב יונתן רמה"ג)

אח שלנו, היקר האהוב. אנחנו דואגים לך כל כך, רוצים לשמוע אותך, ומקווים שאתה בריא ומרגיש בסדר, בסדר עד כמה שאפשר להיות במצבך. אני חולמת שתוכל לקרוא את השורות האלה, ורוצה שתדע שאנחנו עושים את כל המאמצים האפשריים כדי שתחזור הביתה. לחדר שלך. לגיטרה, לתופים. לחברים שלך ואלינו.לגינה שכל כך אהבת לטפח בכל פעם שחזרת מהצבא. ועכשיו היא מוזנחת. הפרחים נבלו. ואנו לא נוגעים בהם. ולא ניגע עד שתחזור ואז ישובו לפרוח... אחי היקר, תדע שאני כל הזמן חושבת עלייך, מקווה שאתה מסתדר איכשהו ושורד את הרגעים הקשים הללו... מבחינתי, הזמן קפא. ולמרות שהחיים ממשיכים בעולם ונדמה כאילו הם זורמים ונוסעים להם... הכל מתרחש הרחק. הרחק ממני. הרחק ממה שהכרנו פעם. הזמן שלנו עמד במקומו. עמד מאז שהלכת ולא ישוב עד שלא תחזור. כל היום אני טרודה במחשבות עלייך.וגם אם ארצה לא אוכל להפסיק... אוכלת ויודעת שאתה יכול רק לחלום על "תענוגות" שכאלה. שותה ותוהה האם אתה זוכר טעם משקה ממותק. ישנה ולא נרדמת. כי איך אוכל להירדם כשאתה רחוק ממני? במקום לא ידוע. בתנאים שאינני רוצה להיות אליהם מודעת. איך אירדם? איך אעצום את עיני כשראשי מונח על כרית במיטה מרופדת ביודעי שאתה כבר שכחת את ההרגשה?!... ובלילות בהם אני נרדמת. חלומותיי לעולם עליך. אני רואה אותך בחלומי, שוכב מקופל,חבול ודומע בתא קר, חשוך ואפל שקרן שמש אינה מגעת שם. בתא שהפך אותך לאסיר. חירותך נשללה ממך. רצונותיך כבר לא מונעים על ידך. חלומותייך נגוזו. תקוותיך נדמו... ובחלומי מופיע אדם. פרוע, בעל זקן סבוך. כולו אומר רוע וטירוף. אלה בידו המוכתמת בדם, (אולי בדמך?) והוא מביט בך בעיניו האכזריות, ואתה, אחי שלי, מיישר אליו מבט. מבט תמים. עינייך לא אפסיק לחכות ליום המיוחל. אעשה הכל. הכל כדי שתשוב אלינו. לא אנוח ולא אשקוט עד שאראה אותך. עד שאדע שחזרת אלי. עד שאדע שאינך שבוי. אתה שב! ועד היום ההוא. אחכה לך. אני צופה אותו ברוחי, בדמיוני, בחלומי. מרגישה אותו בנשמתי ובדמי. כותבת אלייך מכתב שוב, ומתפללת, מתחננת שתשוב. כן. אתה אחי האהוב והיקר תמיד. אך אינך היחיד. הרבה אחים יש והיו לי- בשבי. בצרה. באפלה. זכריה באומל, יהונתן פולארד, רון ארד, גיא חבר, גלעד שליט... אחיי האהובים. מי ייתן ויקוים- "ושבו בנים לגבולם".

בעזרת ה'. מסכה. בדיוק המסכה שתמיד יצאתי נגדה, שתמיד הסברתי לכולם כמה היא גרועה- יושבת עכשיו על פני, משקיפה מגבוה, צוחקת על כולם, על העולם, שורפת אותי, מבפנים. את המסכה שאני מזהה על אחרים, זיהיתי עכשיו על עצמי. צבועה שכמותי. כרגיל. העיקר אמרתי פעם משהו על אמת, על שקר.. נו, בטח. אני אלופה בדיבורים. בלה בלה בלה. קשקשנית שכמותי.. שקרנית, מוחצנת, נבזית. אלמלא האגו שלי, הייתי שותקת. אדון אגו לא אוהב אותי שותקת, זה מדכא אותו. ששש.

זְרִיחָה, נְחוּצָה לִי עַכְשָׁו, שֶׁתְּכַפֵּר עַל הַשְּׁקִיעָה שֶׁבָּאָה אוֹ שֶׁתָּבוֹא. זְרִיחָה שֶׁתְּנַפֵּץ אֶת זְכוּכִיּוֹת הַפַּחַד מִשְּׁקִיעַת לֵיל אֶמֶשׁ. נְחוּצָה לִי זְרִיחָה שֶׁתִּבְלַע דִמְעוֹתַיי בֵּקַרְנֵיה (שֶׁתִּשְׂרֹף אוֹתִי לְעָפָר וּתְקִמֵנִי בְּכָל טוּב). - שְׁקִיעָה הִיא הֶכֵּרוּת דּוֹעֶכֶת, זְרִיחָה הִיא הֶכֵּרוּת מִתְחַדֵשֶת, וַאֲנִי בֵּנֵיהֶן - אוֹבֶדֶת. למה נשברת כ"כ מהר? (שי גבסו)

ב"ה ית' בר"ה את יודעת שאני לא שונאת אותך. אף פעם לא באמת אשנא אותך. את יודעת זאת, ומשתמשת בזה נגדי. (נגדנו בעצם) במשך תקופה ארוכה היית חלק ממני. כל מה שעברת - עברתי איתךך וגם את חווית איתי חוויות רבות. הקשר בינינו היה כל כך טוב, עד שהרגשנו שאנו מכירות אחת את השניה כמו את כפות ידינו (או לפחות כך חשבתי) אני זוכרת שחברה שאלה אותך "כמה זמן אתן מכירות?" וכשענית לה שמדובר בחודשים ספורים בלבד, היא הייתה בהלם. הרי כולם ידעו שאת ואני, זה שילוב מנצח ושאנחנו החברות הכי טובות! (או לפחות כך הם חשבו) אז מה קרה פתאום, שהכל התמוטט ביום אחד? לא יודעת איך זה קרה, שכל מה שכתבת, הכנת וקנית לי, שחיזק אותי כל כך בעבר, כבר לא מהווה עבורי שום דבר. אולי זה כי התפקחתי? אולי הבנתי פתאום דברים שלא ידעתי אז, בעודי תמימה? הלכתי אחרייך בעיניים עצומות ואת הובלת אותי לתהום. הובלת אותי לדרך שממנה החזרה היא כמעט בלתי אפשרית. אני לא יודעת למה עשית את זה. אני רק יודעת שבזה תם פרק בחיי שנקרא: "את".

יקירתי, זה זמן רב לא פרשתי בפנייך מכאובי, פצעי ליבי המדממים עדיין שאת לקחת חלק נכבד בפעירתם. ושוב מוצא אני עצמי על הארץ בוכה בדמעות שליש על החושך, שכפיתי על עצמי לא פחות משכפית את, וכפו בנייך עליי. מעשייך. הם שהביאו להתרחקותי ממך ומבניי, בנייך. מעשים שבאיוולתם ממשיכים ילדינו עשותם משל מחיִים הם את נפשם הגועשת, ילדים אלו, שיצאו לחיפושים ויש שנפלו בדרכם אחרי תאוותיהם אך מעטים עד מאוד היו אלו ששבו אליי נותנים מעט נחמה לליבי הפצוע. נוצר אני בכדי דמעותיהם של אלו, המבכים עליי, רוחץ בהן פינות מאובקות בין אבנייך הבודדות, מצפות לשובם. עומדת בזיכרוני ואינה משה ממנו אף לרגע, תמונת ביתנו, היכלנו השרוף. יבוא יום, אהובתי, ושבו בנינו, ויחוננו עפרייך, ארים ראשך, הלא עטרת ראשינו את. לילה טוב יקירה, לילה טוב. עד חזון אחרית הימים הבא. " קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהוָה, עָלַיִךְ זָרָח. כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה, וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה.."

בעזרת ה'. תמיד ידעתי שהיא עם משהו אחר, איתנו- אבל רחוקה ממנו מרחק שא"א לעבור. מחיצה ששום דבר בעולם לא יוכל למחוק. היה לה סוד, משהו שהיא לא אמרה לאף אחד. גם לא לי שהייתי איתה הרבה. אולי רצתה לומר ופחדה מהתגובה? אולי לא ידעה איך להתחיל ולמה בעצם שיהיה לי אכפת. היא לא סיפרה, ואני לא ניסיתי לשאול. היה בה משהו. היא גרמה לאנשים לאהוב אותה. אבל היא לא אהבה אף אחד, לפחות לא הראתה את זה. היא בבת אחת גרמה לאהוב ולשנוא אותה, להתקרב ולהתרחק. היא לא הייתה נחמדה. בכח. היה בה כ"כ הרבה כח של אהבה ונתינה אבל היא הסתייגה מהם בכח. כאילו פחדה להיות כזאת. היא לא יכולה להיות נחמדה. לפעמיים היא הייתה נותנת למה שהיא באמת לצאת, אבל הייתה תופסת את עצמה ובכח, בכפייה מתאכזרת בחזרה. לכולם, אבל בעיקר לעצמה. נתתי לה להבין שאני איתה, קונה אותה, מבינה שהיא כזאת. אבל ידעתי שלא. הכרתי אותה. יותר ממה שהיא נתנה לי להכיר, יותר ממה שהיא רצתה שמישהו, כולל עצמה, יכיר היא רצתה להיות כזאת, אני לא הפרעתי לה. אמרו שאני חברה טובה שלה. לא יכולתי להסביר שלא. שהחברות ביננו היא לא משהו אידיאלי. זה לא בא ממקום של אהבה, זה היה קשר אחר. משהו עמוק מבפנים שגרם לי לתקשר איתה. היינו הרבה ביחד, אבל אף פעם לא ידעתי מה היא באמת. אני לא דיברתי איתה על מה שהפריע לי כי אני לא יכולתי לדעת מראש מה תהיה התגובה. והיא, ילדה סגורה. היינו מדברות על הכל, חוץ מעל הכאב האמיתי. הרגשתי שהוא שם, כי גם שלי קיים. בן אדם עם כאב מבין בן אבל היא לא נתנה לי להגיע, ואני לא ניסיתי להכנס. עד היום יש בי אשמה, כביכול הייתי האדם הכי קרוב אלייה. ידעתי שמשהו מפריע, ולא ניסיתי להגיע. היה לי ברור שהכאב שלה חזק ולא עובר, אבל לא ידעתי איך לפתוח את זה בדרך שהיא תענה לי ותדבר. אז השארתי את זה סגור. היא רצתה עזרה. רצתה שיוציאו אותה מהמקום שהיא בו. זה היה ברור! היא נתנה את כל הסימנים, צעקה "הצילו!!!" אבל הראתה כאילו היא לא באמת רוצה את זה. אני לא התייחסתי, והיא הגיעה למקום שאין ממנו חזרה. ,,,, אני לא יודעת אם זה קשור למונולוג, אבל זה מה שנראה לי הכי מתאים. חלק מיזה אמיתי.

בעזי"ת ה' הוא המלך=] -קפיצה- 2 בלילה.חופש גדול, בחדר שלי. אני יושב מול המחשב ,בוהה במסך משועמם ומצייר ריבועים על 'שולחן העבודה'. כל החבר'ה כבר התנתקו מה-ICQ ואני פשוט לא עייף...פרסומת עם בחורה קופצת לי ומהבהבת- ללחוץ עליה. המח שלי מתערפל לשנייה ואני בקושי מבין את הצעד שאני עושה.. לוחץ אינטר. תמונות מרצדות לי מול העיניים, וסרטוניי וידאו מסתובבים סביבי במחול שדים פראי.קולות, רעשים. ואני לוחץ ולוחץ, מסתכל ורואה. והכל נכנס למח. האצבעות שלי מרפרפות על הכיפה בבלבול והקול המעצבן הזה במח צועק לי- די! צא מזה! עזוב! אבל היד השנייה לא מרפה מהעכבר וממשיכה להסתובב וללחוץ. הראש לא מפסיק לפעול והעיניים.. אוי העיניים.. העיניים שלי כבר אדומות ,הראש כבד וב-5 אני מחליט לכבות את המחשב. אני סוחב את עצמי למיטה, מתכסה בשמיכה מעל הראש ונרדם. *** אני קם ב-2 בצהריים. הבית שקט ואני מתרומם מהמיטה מפלבל לשנייה בעיניים ונזכר במה שעשיתי בלילה. חולשה נוראית מקיפה אותי והראש נוחת בחזרה על הכרית. איזה בנאדם נורא אני. אני אפילו לא בנאדם. אני חיה! בהמה! שלא מסוגלת לעצור בעצמה.. דוס. מאיפה דוס? מאיפה? תראו אותי! על מה אני חושב. על מה אני מסתכל. לאיפה אני גולש. העיניים נסגרות שוב. אבל המחשבות ממשיכות לרוץ. העיניים שלי! העיניים! ואני עוד מדריך. בטח מדריך. כל החניכים תולים בי עיניים, במדריך ה"צדיק" עם הציציות בחוץ. ואני? מה אני? מה שוות הציציות שלי?! איך אני מסתכל לאנשים בעיניים? אני מתיישב על המיטה שוב, מסתכל על הקיר שמולי. בייאוש. ושונא את עצמי. היום הזה, הלך זוועה. אחרי שקמתי, מלמלתי תפילת מנחה, אכלתי ויצאתי עם האופניים, לרכוב מחוץ ליישוב. לבד. כל הדרך, כמו רוחות, רודפות אחרי התמונות והקולות ששמעתי אז, בלילה. ואני מנער את הראש והרוח פורעת לי את השיער ואני פשוט לא מבין מה אני עושה. לא מבין. בלילה, אני לא מתקרב למחשב. אני אפילו לא פוזל לעברו. כל ייסוריי המצפון שלי זועקים לי ואני נכנס למיטה ומכסה את הראש עם השמיכה. לא דיברתי עם אף בנאדם היום. התפללתי 'יחיד' בבית, לא עניתי לאף טלפון, לא דיברתי עם אמא ולא עם אף אחד. פשוט אף אחד. המחשבות האלה, מטורפות, רצות לי בראש. אני עוצם את העיניים חזק. די! די! תצאו כבר! אני לא רוצה לחשוב יותר! אבל אני גם לא מצליח לישון וכבר 12 בלילה. אני קם במהירות ,לובש דגמ"ח ארוך, פליז שחור ונועל את השורש שלי.לפני שאני מתחרט, לוקח את הגיטרה ויוצא החוצה. רוח נקייה של לילה מקדמת אותי והשבילים של הישוב נראים קצת מאיימים בלילה. אני הולך לפינה ההיא, ליד הגן שעשועים, איפה שיש את העצים הסבוכים, נכנס בפנים, מתיישב על האדמה ונשען על סלע. האצבעות פורטות על הגיטרה והעיניים מתרטבות. העיניים האלה, שחטאו. אני נזכר בניגון ההוא, מהטיש שהיה פעם בסניף. סוגר את העיניים ומתחיל לנגן אותו. הוא איטי, והנשמה שלי מתמלאת. לאט, לאט. לא יודע כמה זמן ישבתי שמה. אולי שעה, אולי שעתיים. עם אותו ניגון. *** שבוע עבר ולא נגעתי במחשב. כל יום, נורא ואיום יותר מהקודם. אני עדיין לא מסוגל לצאת לבית הכנסת, מתפלל בבית. אני מקפיד לקום מוקדם בבוקר ולא לפספס אף תפילה, אולי זה יכפר במשהו. לסניף אני פשוט לא מסוגל ללכת. לא יכול להסתכל לאף אחד בעיניים שלו. פשוט לא מסוגל. מדבר בקושי עם אנשים. אני שקרן ואני שונא את עצמי. *** עוד פעם 2 בלילה ואני לא נרדם. הראש שלי עוד שנייה מתפוצץ מכאבים ואני מדליק את המחשב, לוחש לקול ההוא- שאני מסתכל רק שנייה בכל ההודעות שאנשים שלחו לי, ל-ICQ. והראש שוב פעם מתבלבל, הידיים מתערבבות והאינטר לוחץ על הפרסומת ההיא שוב. ואני מסתכל. מסתכל על כל הטומאה. על התמונות, על הוידיאו, שומע את הקולות. טובע בזה ושונא את עצמי יותר ויותר... ב-6 אני מכבה את המחשב ושוב נכנס למיטה ומכסה את הראש. לא רוצה לראות אף אחד. אפילו לא את עצמי. *** כבר חודש מהחופש הזה עובר ולא דיברתי עם אף אחד. עשיתי הפסקה עם ההדרכה ואני כבר לא מתקשר עם העולם. אני לילה כן על המחשב, לילה מכה את עצמי על מה שעשיתי לילה קודם. 12 בלילה. יצאתי מהבית ועמדתי על המרפסת הגבוהה,שנמצאת בסוף היישוב. ירח מלא מאיר על כל הסביבה ואני מזהה את הבית שלי במרחק. רע. אני בנאדם רע. והתמונות לא מפסיקות לרדוף אחריי. וההרהורים האלה. יד מונחת לי על הכתף ונכרכת סביבה. "מה קורה אחי?" אלחנן. אני נרתע מהיד שלו. הוא מוריד אותה ונשען לידי על המעקה. "לא רואים אותך, לא שומעים.. מה העניינים? הכל בסדר?" אני שותק ומסתכל על הירח. "כל החניכים ממש התגעגעו אליך, אחי. ואתה לא עונה לטלפונים. משהו עובר?" הוא מנסה שוב. "ולמה אתה לא בא לגמ"ח יום חמישי? וארגנו ללכת לים עם כל הכיתה יום שלישי שעבר- למה לא היית? התקשרתי אליך על זה כמה פעמים! וגם באתי אליך, אבל לא ענית לטלפונים ואמא שלך אמרה שאתה לא רוצה לדבר עם אף אחד. רק כך תפסתי אותך." אני מחייך במרירות. "עזוב. לא תבין." שלוש מילים ראשונות שאמרתי לבן אדם החודש הזה ,חוץ מ-כן ו-לא. "בוא אחי, שב." אלחנן יושב על הרצפה של המרפסת ,אוסף עליו את הרגליים שלו ומסתכל עליי מלמטה. "בבקשה.. אני ממש אנסה להבין.. רק תדבר.." הוא מוסיף. עוד פעם חיוך מריר. "אתה מתחנן אלי? אני כזה רע. כזה רע, אלחנן. אני שונא את עצמי כל כך. כמה אני גרוע, אתה לא יודע.. תתרחק. יש לי סך הכל מסיכה על הפנים. מסיכה על כולי." אלחנן מצמצם עיניים ואני מתיישב לידו ,נאנח כמו זקן שבע ימים. ובפעם הראשונה הכל מתפרץ. עם דמעות. *** אנחנו נשענים שוב פעם ליד המעקה ורוח של לילה קרירה מייבשת לי את הדמעות. "ואני פשוט לא מסוגל, אלחנן! אני לא יכול לעצור את זה! זה מטורף! מטורף!" אני צורח לאוויר הנקי, כאילו הוא אשם במשהו ומסתובב אל אלחנן. "תגיד לי שאני בן אדם רע!!! תגיד אלחנן! תגיד!!!" אני זועק בטירוף ,מחזיק לו את הכתפיים ומנער. "אתה בן אדם רע." אלחנן מסתכל לי לתוך העיניים ולוחש לאט. "עוד! עוד אלחנן!!!" אני ממשיך לזעוק. "אתה רע. מרושע. בהמה. חיה." בדיוק מה שכיניתי את עצמי במשך חודש שלם, הוא אומר לי בשלווה הזאתי שתמיד הייתה לו. "אתה לא מסוגל לעצור בעצמך. אתה חוטא." האצבעות שלי לופתות לו את הכתפיים ואני ממשיך לנער. "אלחנן אני- - אני רוצה - -" הבכי מטלטל אותי אבל אני לא מרפה ממנו, " אני רוצה לחזור ל- - פעם! אלחנן- - ל- -פעם! פעם! מה שהייתי אז! אני טמא! אני רע כל כך! אני רוצה- -" ואלחנן אוסף אותי ונותן לי את החיבוק שלו. ואני בוכה. דמעה ועוד דמעה. והן מתפרצות כמו הר געש. והתמונות עדיין עומדות לי מול העיניים והקולות צורחים לי בתוך האוזניים. אני מתנתק ממנו. "א ב א !!!" הצרחה יוצאת לי מהגרון. "אבא!!! איפה אתה? איפה? למה אתה נותן לי את זה?! א ב א !!!" וכמו הד עונה לי- בא בא בא.. אלחנן עדיין שם את היד שלו על הכתף שלי. "אחי. אתה כל כך טוב. אתה בן אדם כל כך צדיק. אתה יכול. כל נופל יכול לקום. הקדוש ברוך הוא לא נותן לאדם נסיון שהוא לא יכול להתגבר עליו, באמת. באמת. והוא סומך עליך-" "ואני הרסתי לו." אני ממלמל. "אתה לא הרסת. אתה נפלת." העיניים שלו בוערות ומסתכלות לי לתוך תוכי, "מודה אני לפנייך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך. אמונתך. אמונתו של ה'... הוא יודע שאתה יכול לתקן. הוא יודע, הוא מאמין בך. אם הוא לא היה מאמין הוא היה פשוט לא נותן לך לקום בבוקר.. הוא רק מחכה לצעד שלך, אחי. רק לצעד שלך. תפתח לו פתח קטן והוא יפתח לך ענק. ענקי! אתה לא יודע איזה ענקי! רק תעשה את הצעד שלך, אחי!" אלחנן צועק * הגעתי הביתה ב-4 בבוקר. אמא הייתה ממש מודאגת ולא הבינה מה קרה. לא נתתי לה גם להבין. הייתי יותר מידי עייף. בבוקר, קמתי ב-10, בעזרתו האדיבה של השעון מעורר. הלכתי לבית הכנסת לתפילה. ופעם ראשונה, מאז תחילת החופש התפללתי כמו שצריך להתפלל. בערב, דיברתי עם אבא שלי. לא פירטתי לו מה קרה. רק ביקשתי חסימה לאינטרנט. הוא המהם שהוא שמע על זה ואם אני ממש רוצה אז הוא מוכן להחליף ספק. והוא נחסם ואני משתדל להיות ממש פחות 'על' המחשב. התמונות אולי פחות רודפות אחריי, הוידיאו פחות עומד לי מול העיניים, הקולות ששמעתי פחות צורחים, אבל הנשמה, הנשמה שלי נפגעה. הושחתה. עדיין קשה לי לדבר עם בנות, אפילו אם זה עניינים פשוטים. עדיין קשה לי לדחוק את כל המחשבות הרעות האלה, המחטיאות. אני קורא המון ספרי מוסר ומשתדל ממש להתחזק עוד יותר. זה קשה. אבל קפצתי ברוך ה' מעל המכשול. אולי כמו, כמו הפרסומת ההיא שקפצה אליי, אז, בלילה המשעמם ההוא. *** הנושא קצת רגיש אבל נורא חשוב.. מקווה לעבור את הצנזורה=] אשמח לביקורת (בונה..) ,תגובות, הערות, הארות ושאר מטעמים=]

בס"ד מיכאל שלי אתה זוכר? אותנו מהלכים במדרחוב ההוא ומתחילים לתפור לנו חלומות , והם רק התכוונו להתנפץ אל השובר גלים הזה שראית ורק חייכת לי את החיוך המבויש הזה שלך ואמרת: " שובר גלים יפה יש לכם" כן בירושליים אין ים אבל גם שלנו היה הפעם רחוק כל כך , המדרחוב שקט עכשיו אתה יודע? אין מי שירעיש אומרים שאם מקשיבים טוב לים אפשר לשמוע חלומות מתנפצים התנפצות חזקה כזאת ואיך שהים צועק על אנשים שלא יודעים איך לשמור על החלומות שלהם יש לנו חלום להקים בית נאמן בישראל אתה יודע את הכינוי שלנו נכון? זוג הקוקניקים אבל זה רק בגלל שהביקור הראשון שלנו היה בבית הרב , זה היה הטיול הראשון שלנו ביחד לבשת אז חולצה לבנה ומכנסי דגמ"ח בצבע בז כן אני כבר עכשיו יכולה לשמוע אותך צוחק עלי "בנות בנות" אבל מיכאל זו אחת הסיבות שאתם מברכים שלא עשני אישה ... אתה יודע שאני צוחקת חול המועד פסח טיילת הנציב הייתה מלאה בילדים ואופנים אנחנו רק ישבנו על האבן ודיברנו ואז הוצאתי לנו שניי ציפסים מהתיק , ואכלנו ירושליים חייכה אלינו אז בחור ובחורה עם חלומות רחוקים . ואז לא חשבתי כל כך קרוב הצעת לי נישואים ואני אתה אפילו לא שמת לב לחשת לעצמי לפעמים חלומות מתגשמים . ואז באת אלי הביתה ואני באתי אליך ואז היו האירוסין אתה חושב שלא שמתי לב שצחקת עלי ועל אמא שלך ואמא שלי ששברנו את הצלחת אפילו המילים התבלבלו לי בפה מרוב התרגשות אבל לפחות אני לא צריכה לומר את זה לפני 500 איש . "הקיץ הזה תלבשי לבן" אתה שר לי בעוד המכונית גומעת מרחקים , כמונו חצי ועוד חצי שנהפכו לאחד אתה יודע שאני מרגישה שלמה עכשיו . לפעמים אני חושבת על הילדים שלנו אני לא מגלה זה סוד אבל אני אוהבת להסתכל בחלונות ראווה של בגדי ילדים ולדמיין את הילד שלי שלנו ייהיו לנו ילדים יפים אני בטוחה . עוד שלושה חודשים אלבש לבן ואתה רק תניח את הטול מעלי והחופה תחייך אלינו ותאמר: יהיה רצון שתקימו בית נאמן בישראל "

23:41 נחלים שזורמים ממני אליך. ונראה שלשנינו אין שליטה על חיינו. כי אתה, אתה נועדת להכיל אותי. ואני נועדתי לרוקן את עצמי אליך. ואנשים מקנאים אנשים מבקשים לראות אותך. הם לא מבינים. שאני מרוקנת את עצמי, מעצמי, בשביל עצמי. כמה אנוכית היא עצמי. היא הורגת אותי.

ישבתי ליד המחשב, עיניי שוטטו על המסך הלוך ושוב, הן חיפשו אחר דבר מה, חיפשו ולא מצאו. הקשתי שוב, לא הלך. אוף, רטנתי לעצמי, החסימה הזאת לא מאפשרת כניסה לשום מקום!!! לא התייאשתי, ידעתי שחייב להיות שהם פספסו אתר אחד כזה, סך הכל גם הם בני אדם. שוב פעם הקשתי. זהו, זה חייב לפתוח את זה. האתר נפתח. הייתי כמו בתוך חלום, הכל בו היה נראה כל כך קוסם, כל כך מבטיח וזוהר. אך פתאום, נשמעה לה צעקה. חזקה, חודרת, צעקה שאי אפשר להתעלם ממנה, צעקת הנשמה. "עצרי," היא צעקה לי "אל תלכלכי אותי, תשאירי אותי טהורה ונקייה כמו שאני, אל תעשי את זה!!! והיצר משיב כנגדה "ילדה, אל תתייחסי לדבריה. את הרי יודעת שתמיד כל כך חיכית לרגע הזה,חבל לך להרוס לעצמך את כל הציפייה ולקבור את חלומך". והנשמה לא נותרת שלווה "את תתחרטי על זה, אני אומרת לך. ללכלך אותי את יכולה ברגע אחד, אבל אחר כך לנקות, זה הרבה יותר קשה". והיצר משתיק אותה "נו, בחייך ילדה, עזבי אותה ואת השטויות שלה, מתי עוד תהיה לך הזדמנות כזאת? עכשיו איש לא בבית, איש לא ידע, ואת סוף סוף תגשימי את חלומך" והנשמה נכנסת לתוך דבריו: "אולי תגשימי את החלום שלך, אבל ההנאה שלך תיפגם, לא תהיה שלמה, ייסורי המצפון ימלאו אותך תמיד" "על איזה ייסורי מצפון את מדברת" צועק לעברה היצר "תני לילדה לעשות מה שהיא רוצה" מה שהיא רוצה... מה שהיא רוצה...המילים מהדהדות שוב ושוב באוזניי, ואני שואלת את עצמי, מה באמת אני רוצה??? הרגשתי שבתוך ליבי מתנהלת מלחמה עיקשת,ואני חייבת כבר להחליט, מסתכלת לצדדים. הנשמה, היא נראית כל כך אומללה, והיא רק לוחשת ולוחשת שוב ושוב "אל תלכלכי אותי, אל תלכלכי אותי. תשאירי אותי טהורה, טהורה, טהורה..." והיצר מנגד מביט בי בחיך שטני, "עשי את זה" הוא אומר. "ממה את מפחדת? איש לא יראה, איש לא ידע. סוף סוף תגשימי את חלומך". ואני בתווך, תקועה. פוסעת פסיעה לכאן ופסיעה לכאן, מתלבטת, מהססת. נשמתי זועקת, צועקת. היצר מביט בי בציפייה. ואני, לא יכולה יותר... אני מכבה את המחשב במהירות, ורצה לחדר. והנשמה, הנשמה הטהורה שלי רק מלווה אותי במבט אוהב ולוחשת "אני גאה בך ילדה"...

אולי בכל זאת תנסי? נסיון אחרון מאמץ קטנטן. חצי-ערה חצי-ישנה אני מנהלת ויכוח עם עצמי. כבר יומיים שאני נאבקת בעמוד וחצי הראשונים של מחברת הקורס. בין כל שתי שורות נרדמת לעשרים דקות וכשמצליחה להחזיק מעמד ולסיים חמש שורות ברצף אני מותשת. המצב דורש הפסקת אוכל דחופה. אז אני מספקת לעצמי את האנרגיה הדרושה לפעילות המאומצת ושבה לקרוא. או לפחות מנסה. שוב נופל עלי נים לא-נים אז אני מחליטה לשנות אסטרטגיה. אחרי הכל