פרק ל"ו
"שחר..? כשדיברנו שמתי לב שזה לא זה.. כאילו, אתה לא 'סתם' רוצה לבוא אלינו. הייתה לך סיבה מעבר לזה שלא נפגשנו כבר מלא זמן"
"תכל'ס? אתה צודק.. רוני. יש לי בעיה. אבל קודם כל-תן לי להתבייש אצלכם.." חייך שחר.
* * *
כששחר ורוני ישבו שניהם בחדרו של רוני, פתח שחר את פיו.
"אתה מבין אותי, כן? הם פשוט נדבקים אלי כאילו שבאמת יש לי בעיות."
"האמת? כן. אני מבין אותך. אתה יודע. גם אלי נדבקו כאילו שיש לי בעיות. ולמה? רק בגלל שהורי גרושים? זה היה כל-כך מטופש!!"
"תאמין לי שגם אני מבין אותך! שחר? אולי אתה רוצה לספר לנו מה עובר עליך? מה קורה? למה אתה לא מדבר? למה נהיית שתקן יותר? נודניקים"
"אכן. רוני? מה קורה איתך? ההורים שלך נפרדו. אנחנו יודעים שזה קשה. אז אולי תדבר איתנו? לא רוצה! אני הייתי עם עצמי. וזה הספיק לי. נכון שבדרך כלל צריך עוד אנשים. אבל לא כמו החטטנים האלה!"
"אחח.. ידעתי שטוב יהיה אם ני אבוא לכאן!"
"אהה.. אז אתה שמח שהיו לי 'תאקלים' עם כל העולם ואישתו..?" חייך רוני
"כן! סתם.. אבל תודה שזה טוב בשבילי.." חייך אף שחר.
* * *
"הלוו? שחר?"
"כן?"
"חבר שלך התקשר"
"איזה חבר?"
"נתי. למה אין לו את המספר פלאפון שלך?"
"כי אני ילד נורא סגור. שלא יוצר קשר עם אף חבר, הריי" סינן שחר בלעג
"שחר! אני אמא שלך! אני דואגת לך!"
"אני שמח לשמוע."
"יש לך את המספר שלו?"
"כן. יש לי. ביי." ניתק שחר את הטלפון כשהוא כועס.
"תודה שזה מרגיז, רוני!"
"לא סיפרת לי מה היא אמרה לך.. על מה יש לי להודות לך..?"
"אהה.. אופסי! נכון! אמא שלי. היא התקשרה כדי להגיד לי שחבר חיפש אותי, ולשאול למה אין לו את הפלאפון שלי.. תודה שזה דבילי ומעצבן!"
"אהה. גם לי הייתה תקופה כזו. 'רוני? אתה כבר כמעט ולא מדבר עם החברים שלך. זה לא טוב. רבת עם מישהו מהם? רוני! למה אתה לא עונה לי? רוני..? רוני..?' נמאס גם לי מהם. והם לא טרחו להרגיש את זה. זה לא הזיז להם בגרושים. אז לרוני לא נוח עם זה. ואז מה? בקורס הפסיכולוגיה למדנו שחייבים להוציא את זה ממנו. אז חייבים. ואת מי זה מעניין בכלל מה שהוא מרגיש?"
"יופי! אז אתה מבין אותי? הם כאילו נכנסים לך לחיים כזה. 'שחר? תדבר. שחר, תשתתף. שחר תעשה!' לא רוצה! לא רוצה! נמאס לי מהם. גם מההורים שלי נמאס לי! נמאס לי מכולם! שיעזבו אותי קצת במנוחה.."
"אז אולי תנסה לדבר איתם על זה שזה מציק לך?"
"לא רוצה!! הם.. הם בכלל לא יבינו את זה!!!!!"
"שחר, אלו ההורים שלך!"
"יופי, אז גם אתה נהיית לי כמו שכולם נהיינו לי לאחרונה..? אבא שלי, אמא שלי, ואורי, החבר הכי טוב שלי?! אהה.. ואפילו כמו הרב ירון. המורה שלי..? אתה בכלל דיברת עם ההורים שלך על זה..?"
"לא היה לי מה לדבר עם ההורים שלי על זה. הם בכלל היו עסוקים בעניינים שלהם.'כן דמי מזונות לכל הילדים. לא דמי מזונות לכל הילדים, בקר בתאריך הזה. לא רוצה! אני אבוא לבקר בתאריך ההוא. אל תבוא הבייתה. אז לאן בדיוק?אני רוצה ומור לי לפגוש אותם. לא? כן? זה כן ברור.זה בכלל לא ברור. אבל אני כן רוצה. אבל אני לא רוצה. בית המשפט יחליט. עדיף שנחליט בייננו. כן..! לא..!' ומי בכלל התייחס אלינו, הילדים? המורים. הפסיכולוגים של בית הספר, והדודים. אבל הם, הם לא ידעו לעשות זאת כמו שצריך! הם תסכלו אותי, הם עשו דברים שלא ניראה לי שההורים שלי היו עושים. אבל ההורים שלי היו עסוקים בלריב. וזה היה עוד חלק שהיה לי ממש קשה! אני הרי אוהב את שניהם! לא רק את אמא שלי, ו את אבא שלי. אבל הם רבו. צעקו זה על זו, וזו על זה, ובכל השכונה, כך לפחות היה נידמה לי, שמעו את המריבות שלהם. ואני אכן סבלתי מיזה. אבל סבלתי גם מהשיחות של כל המורים בישיבה. כאילו שלא היה לי מספיק קשה בבית, התחלתי גם לסבול בישיבה, ולשנוא אותה. מבין?"
"בטח שמבין! כאילו שההורים שלי לא מתסכלים אותי מספיק, אז גם המורים בבית הספר. אצלי, למזלי, זה לא ידוע אצל כל החברים. ככה שזה בסדר."
"כיף לך.." נאנח רוני.
"כן.. אני באמת מתחיל להעריך את זה.. אבל תשמע, אולי יש לך עיצות בשבילי? מה לעשות איתם!?.. לא כולל לדבר עם ההורים, כן..?" הוסיף במהירות, כשנזכר בעצתו הקודמת של בן דודו,
"לא יודע. אני השתדלתי להתעלם מהם. מה שלא עזר לי יותר מידי."
"טוב. לפחות נוכל לפרוק ביחד את כל הקריזות שלנו. סוף כל סוף מצאתי לי מישהו שיבין אותי.."
"אני שמח בשבילך..! אהה.. אז.. באת בשביל עצמך, ולא בשבילי..?" שאל רוני אגב קריצה.
"כן! סתם.. גם.. אתה יודע.. ש.. אני מאוד מאוד מאוד מאוד וכו' מחבב אותך.." חייך שחר סמוק כולו מהמבוכה.
"זה בסדר.. גם אני מחבב אותך מאוד" חייך גם רוני. אך כשהוא לא סמוק ולא נבוך.
* * *
"רוני.. לגבי מה שדיברנו היו. אתה יכול לספר לי עוד..? קשה לי עם זה שכולם דוחפים את אפם לחיי. ואתה יכול לעזור לי עם זה. עם סיפורים משלך!"
"אוקיי. לא אכפת לי." ענה לו רוני.
"תודה!"
"אני רק אשמח אם קודם נתארגן כבר לשינה, ונהיה במיטות. אתה יודע. אני עלול לבכות פתאום.. ואני מעדיף לעשות את זה לבד איתך בחדר, ומתחת לשמיכה שלי.." אמר רוני. נבוך.
"גם אני עלול לבכות. זה יותר מהתסכול. אני חושב. אז אין לך מה להיות כל-כך נבוך." ענה לו שחר, שגם הוא היה נבוך. מעט.
"זה התחיל ככה.. ראיתי את ההורים שלי רבים. צועקים זה על זו בקולי קולות. לידינו. הילדים. הם, כיראה, לא חשבו על הנזק העצום שהם גורמים לנו בזה. וזה היה מתסכל אותי בכל פעם מחדש. אני מבין שלא מסתדרים. אבל הצעקות שלהם זה על זו וזו על זה.. זה הרבה מעבר ל'לא מסתדרים' הזה שלי. הם היו משפילים אותי. אותנו. הילדים. עם הצעקות האלה שלהם. כי כבר אמרתי לך.. תמיד היה נידמה לי שבכל השכונה שלנו שומעים אותם. ואני יודע בוודאות שהיו מדברים עלי. כי הקשבתי להם פעם אחת מרחוק ולבד. בתקופה הזו תמיד הייתי לבד בשכונה. שלא יצחקו עלי. רק שלא יצחקו עלי. פחדתי מיזה פחד מוות. כי לא הייתה לי לשון מספיק חדה כמו שיש לי עכשיו. ולא ידעתי מה אענה לאלה שיחליטו להשמיץ אותם. אותי. אותנו. אז העדפתי להיות לי לבדי. למזלי, ואלי זה דווקא לא היה למזלי, ההורים שלי היו עסקים במריבות שלהם. אז לא היה מי שישים לב אלי, אלנו, הילדים, מה גם שלמדתי בבית-ספר שלא למדנו בו ילדים מהשכונה, אז נשארתי אותו הילד שהייתי גם בבית-הספר.כי.. 'מי יודע בכלל על מכל מה שקורה אצלנו בבית..?' אז נשארתי בדיוק כמו שהייתי. לא שמו לב שעובר עלי משהו. וזה כן היה למזלי. כי אחר-כך סבלתי בגלל זה רבות מהמורים, היו בטוחים שהם הפסיכולוגים שלי. הפסיכולוגים, בה"א הידיעה, שקיימים בגלקסיה. הם היו נדבקים אלי מלא. נטפלים אלי כזה. כאילו שאני איזה פסיכופט. נודניקים. הקיצר-באיזשהו שלב ההורים שלי כן התחילו לשים לב לעובדה שהילדים שלהם קולטים אותם רבים, ושזה פוגע בהם. אבל זה היה מאוחר מידי. אני כבר נפגעתי מהעניין הזה, אני חושב.. אבל הם הפסיקו לריב לידנו. אבל צעקו זה על זו בחדר, כאילו שאנחנו לא נשמע.. היה לי קשה מאוד. לא יודע למה לא חשבתי לספר את זה לעוד מישהו.. מזל שאתה כאן. ושהיה לך את השכל לבוא ולדבר עם מישהו. אחרת בטח גם לך היה מאוד קשה" עצר לרגע, ואחר המשיך, "אני לא ידעתי מה לעשות. אהבתי את שניהם, והם הפחידו אותי. זה ההורים שלי! אני אוהב אותם. אהבתי? אני אומר? אני אוהב! אוהב! אבל היה לי מאוד מאוד קשה עם זה. שלא תבין שעכשיו קל לי, אבל אז זה היה לי הרבה הרבה יותר קשה. ולא היה לי למי לשפוך את כל התסכול שלי."
"אתה חוזר על זה הרבה פעמים" העיר שחר,
"אולי.." השיב לו רוני, "כנראה שזה גם אחד הדברים היותר חזקים שהשפיעו עלי לרעה."
"כנראה." בהה שחר לרגע, ואחר התנער, והוסיף; "תמשיך?"
"כן. כן. בטח. הינה; אחרי שההורים שלי החליטו להתגרש, אז איזה ילד אחד, שאין לי מושג מאיפה הוא ידע על זה, פרסם את זה בכל הכיתה שלי, ועוד כמה ילדים בכיתות גבוהות יותר ידעו על זה. מה שגרם לי להתחיל ולסתום את הפה שלי גם בבית-הספר. מה שגרם לכל המורים להתחיל לשאול אותי שאלות. 'מה קורה איתך, רוני? אתה עצוב? לא עצוב? איך אתה מרגיש ביחס להורים שלך', וכו'.." קולו של רוני נחנק מדמעות, ושחר, ששם לב לזה, שתק.
"שחר?"
"אתה גם הרגשת ככה?"
"בהחלט, ואני חושב שני יכול ומצליח גם, להבין אותך!!"
שקט. דממה.
__________________________________________________
תגובות